1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (126)

ד"ה "ויטע אשל" (9)

ט' סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו תנועה מהבעש"ט (שיש שרים על "בצאת ישראל ממצרים").

אתמול למדנו שאף על פי שאם כלי שלם הוא ממשיך אליו את האור – הגוף ממשיך את הנשמה – צריך את האוכל כדי לחבר ולהמשיך תוספת אור. זה המשל, והנמשל הוא התורה – שאף על פי הכלי ממשיך אליו אור ממלא כל עלמין, התורה פועלת תוספת אור וחיבור של הסובב כל עלמין. הגענו לכך שמסביר שיש ארבעה אופנים של המשכת האור הנוספת על ידי התורה – פנינה של התבוננות:

הא' דהגם דהכלים ממשיכים את האור מ"מ הרי אין זה יחוד גמור דמאחר דאורות וכלים הם רחוקים זמ"ז [באים משרש אחר.] ואופן ריחוקם הוא כריחוק היש מהאין [כך הכלים רחוקים לגמרי מהאורות.] וכהפלאת האין מהיש [אין הוא מופלא, לכן נקרא אין, והוא מופלא לגמרי ביחס ליש – כך האור בשרש לגבי הכלי. אתמול התחלנו להסביר שבנמשל אפשר להסביר כל דבר לפי מה שהרב המגיד אומר, כרב ותלמיד, או יותר טוב רבי וחסיד. הדבר הראשון הוא שיש ריחוק עצום בין האור והכלי, בין הרבי והחסיד. החסיד רוצה לקבל מהרביל, להתייחד עם הרבי, אבל החסיד הוא יש והרבי הוא אין. יש פה ריחוק עצום, הפלאה, הרבי מופלא לגמרי ביחס לחסיד.], דהאורות הם אין והכלים יש [כי שרש האורות מחכמה ושרש הכלי בבינה. הם נקראים "חיוהי" ו"גרמוהי". כלל גדול בחסידות, שגם הוא הסביר הרבה פעמים, שהאורות הם אין והכלים הם יש. אחד הכינויים לחכמה ובינה בקבלה הם חכם ותלמיד חכם – ממש רב ותלמיד. החכם הוא אין והתלמיד חכם שלומד ממנו הוא יש, וכמה שהוא לומד ממני יש ביניהם ריחוק גדול.], ועם היות דאיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד [כך בעולם האצילות, שעל שניהם כתוב "חד" – שניהם ביחוד עם ה'.] דחיוהי הם האורות וגרמוהי הם הכלים הנה [לכאורה] היחוד דגרמוהי עם איהו הוא כדוגמת היחוד דחיוהי עם איהו ואומר ב"פ חד [למה צריך להכפיל את המלה "חד", ולא כולל את הכל יחד?] דבאמת אינו דומה היחוד דכלים להיחוד דאורות להיותם חלוקים בעצם מהותם [כמו החילוק בין רבי לחסיד.] לכן עם היות שהכלים מצד עצמם ממשיכים את האור ומתיחדים עמו אבל עם זה אינו ביחוד גמור וע"י הלחם דתו' [שהיא ממש השפע והיחוד בין הרב והתלמיד. חסיד צריך ללמוד את תורת הרבי. הוא יכול לרצות להיות מחובר לרבי בלי ללמוד – שהוא מסתכל עליו, עוקב אחריו, מרגיש קשור – אבל כל הקשר בלי תורה לא פועל יחוד אמתי, ורק התורה פועלת יחוד אמתי.] הנה להיות דשרש התורה למעלה וגבוה יותר מהאורות וכלים [בתוך ה"איהו" שלמעלה מה"חיוהי" וה"גרמוהי" גם יחד. משהו בתורה שיותר גבוה מהאין ומהיש.] לכן הנה ע"י התו' [שבאה מהאין ליש, מהרב לתלמיד, ואם זה רבי שהוא בנביעת האין סוף התורה שלו בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא", עיקר הסימן של רבי, והדברים שמחים כנתינתם מסיני, "חדוש תורה מאתי תצא".] מתחברים האורות והכלים ביחוד גמור [עד כאן פעולה ראשונה שהתורה עושה. בלי התורה יכול להיות יחוד מסוים, אבל אינו יחוד גמור – כמה שהחסיד רוצה להיות מחובר לרבי, אבל הריחוק כל כך גדול שהיחוד לא מצליח מאה אחוז. דווקא על ידי התורה שהוא מקבל נפעל היחוד, כי התורה יותר גבוהה מהאין של הרבי ומהיש של החסיד. התורה היא מהרבי, מהמקור של הרבי ב"איהו" שלמעלה מ"חיוהי" וה"גרמוהי". (יכול להיות שהחסיד מקושר רק לתורה ולא לרבי?) כתוב "תורה צוה לנו משה" ו"זכרו תורת משה עבדי" – שני פסוקים שמייחסים את התורה למי שנתן את התורה. להבדיל את הגוי אם מקיים את התורה כי חכמה בעיניו ולא כי משה אומר – הוא מחכמי האומות ולא מחסידי אומות העולם, זו לא תורה. על דרך זה, להבדיל, יהודי שלוקח את התורה בלי הרבי – זה לא עצם הענין. יתכן שמישהו מכוון לאמת – "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" – אבל היחוד האמתי הוא בין החכם האמתי, משה, והתלמיד חכם, אז התורה היא מה שהוא מקבל ממנו, דרכו. כתוב שגם כשאדם עושה מצוה בעולם הזה בלי כוונה יש שם אור אין סוף, אבל הוא כמו אוצר שסגור בקופסא – אפילו יש לך את המפתח, אבל לעתיד לבוא אי אפשר לפתוח. אצל אותו 'מתנגד' שמכוון לאמת בתורה יש שם אמת אבל בלי גילוי אור אמתי. כתוב שכל החכמים האמתיים, בלי אור החסידות, תורתם היא השכל של עולם הבריאה – גם שם יכולה להיות אמת גמורה, אבל גילוי אצילות ממש, גילוי אין ממש, יש רק עם אור. אדמו"ר הזקן אמר שמסר את הנפש על כך שכל חסיד יוכל לטעום יחודא עילאה – אור אצילות, אין – אך ודאי שהכוונה כשמקבל את התורה מהמקור, מהרבי. הגם שאנחנו אוהבים ללמוד חסידות של גדולי החסידים, כמו רבי אייזיק וכו', אך צריך לדעת שהכל טוב ויפה אך זה עדיין שכל של קדושה, ראש עולם הבריאה, ומעלת אותיות הרב שמקבלים מאצילות, אפילו שנדמה לך שזה לא כל כך חריף. בית שמאי חריפי טפי, אבל הלכה כבית הלל – לשון "יהל אור", שם יש את אור האצילות. הוא כותב שזו הפעולה הראשונה, ביחוד האור והכלי.],

הב' דהגם שהכלים מצד עצמם ממשיכים את האור, הנה באור זה הנמשך ע"י הכלים הרי יכול להיות שהאור יסתלק מהכלי [הוא יסביר שהסתלקות זו היא התעלמות, כמו צמצום לא כפשוטו.] וכמאמר ["פתח אליהו"] וכד אנת [אור האצילות, שם מה החדש,] תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן שהם הכלים כגופא בלא נשמתא וידוע דהאור פנימי שהוא ההוא נביעו הנה הוא נמצא תמיד בהכלי דזהו שאומר אשתארו כגופא בלא נשמתא וכמו בגשמיות שאור הנפש מסתלק מן הגוף בהתעלפות הנה א"ז הסתלקות גמורה כ"א שהנפש מתכווץ ומתעלם הנה כן הוא כד אסתלק מינייהו הנה הכוונה שהאור [נמצא אך] הוא בהעלם [זה יכול להיות באור שנמשך על ידי הכלי בדרך הטבע של הכלי להמשיך לעצמו אור.], אמנם מהסתלקות זו נעשה בעולם העלם והסתר [הסתר כפול, "ואנכי הסתר אסתיר", כמו שמפרש הבעל שם טוב. בכלי האור נעלם, ובעולם מסביב נעשה חשך גמור.], וכמ"ש אלביש שמים קדרות וגו' [מציאות העולמות חשוכה וקודרת. המשל שמישהו התעלף, מה קורה כשמישהו אוכל לחם? מה פעולת המזון, לחם התורה?] וע"י הלחם דתו' הוא שהאורות יהיו בגילוי בכלים ו[כשהאור בגילוי בכלי ]אז נמשך גילוי אור בעולם למטה [זו הפעולה השניה, שקצת קשורה לראשונה, אך היא חידוש – לכן הוא מחלק. במשל החסיד, אם החסיד מגיע למצב שהקשר הגלוי שלו עם הרבי נעשה חשוך – יכול להיות עם הקשר שלו אינו התורה החדשה שזורמת כל הזמן. יש רבי, יש רב, הוא קבל ממנו – מה שהוא למד ממנו נמצא בתוכו, אבל נעשה חשוך. העצה היחידה היא רק שעוד פעם יתקשר לתורה החדשה שזורמת מהרבי, מהאין, שהמקור שלה אפילו למעלה מהאין. אז גם מה שהיה לו והסתלק והתעלם יחזור ויעור. הוא נשאר מעולף, שלא מרגיש בכלל התקשרות – קודם היה חסיד נלהב וכעת לא מרגיש כלום – ומה שיכול להחזיר הכל מהתחלה הוא זרימת התורה. אם כן, יש חידוש. קודם אמרנו שלכתחילה אין יחוד גמור בין האין והיש, בין האור והכלי, בלי התורה. כעת אומרים שיש מצב של "קשה עתיקא מחדתא" – אם האור העתיק התעלם, כמו אם יש קושיא וכו', יש חושך, הרבה יותר קשה להחזיר אותו מאור שלא היה. אחד שהיה מקושר, וכעת פתאום אבד את הטעם ואת החשק, במדה מסוימת יותר קשה לעשות אותו שוב חסיד מאשר אחד שהיה רחוק לגמרי, שלא ידע בכלל. או שאחד שהיה חסיד כזה שמעולם לא טעם את פנימיות התורה – כאן מדובר שכן טעם, אבל נחשך אצלו, שגם יכול להיות – צריך את התורה החדשה כדי להחזיר את האור. הוא לא כותב, אבל בתורת הרבי יש גם הרבה מדרגות – יתכן שצריך לזכות בדרגה יותר פנימית של תורת הרבי כדי שתעורר אצלו כל מה שנחשך. (התורה החדשה הזו היא מה שהרבי אומר עכשיו, או גם דברים שדבר לפני עשרות שנים?) לכתחילה זה עכשיו, ודיעבד גם שמיעה חדשה של מה שהיה פעם – בשביל זה היום יש וידאו, שאפשר לדמיין שכעת אתה שומע את זה חדש.

אם כן, יש לנו כבר שתי פעולות. נתן שם, מלה אחת, לכל פעולה – כדי להתבונן. דבר ראשון שהתורה פועלת הוא יחוד. הדבר השני שהיא פועלת הוא גילוי – גילוי משהו נעלם, שהסתלק בהתעלפות, והתורה מגלה מחדש. יש לנו עד כה יחוד וגילוי. נראה את הדבר השלישי והרביעי:],

הג' דהנה מבואר בזהר ובכתבי האריז"ל בכ"ד דתחלת הבריאה הי' המשכת האורות בהכלים מצד כי חפץ חסד [ודי בכך להמשיך את האור. "חפץ חסד הוא" מופיע ביגהמ"ר דמיכה, פנימיות יגהמ"ר דמשה רבינו. בכלל, חפץ הוא יחוד תענוג ורצון – חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך.] ועכשו [הרצון הפנימי ש]באתעדל"ת תליא מילתא דכך עלה ברצונו ית' דבאתדל"ת דוקא אתעדל"ע [אם "חפץ חסד" הוא התלבשות החסד דעתיק בגלגלתא דאריך, צריך לומר שמה שה' באמת רוצה – שבאתעדל"ת אתעדל"ע – הוא למעלה מ"חפץ חסד", למעלה מהתקון הראשון ב-ז' תקוני גלגלתא, ושמקורו ברדל"א, רצון עוד יותר עצום. יתכן גם שזו המעלה של התיקון השני לגבי התיקון הראשון – "בוצינא דקרדוניתא", "טלא דבדולחא" – שאף על פי שהוא גבורה דעתיק שמתלבשת בחכמה דאריך, יש לו יתרון שהוא מקבל מחכמה דעתיק (כמבואר באריכות בהמשך תער"ב), ויתכן שממנו הרצון שבאתעדל"ת אתעדל"ע. לפעמים ה' מתחיל, גם אחרי בריאת העולם – כמו שכתוב במתן תורה, אנחנו בתשלומין של שבועות, "ואני המתחיל" (כפי שהרבי מביא ומסביר הרבה פעמים). ה' התחיל בבריאת העולם, אך תוך כדי כך שם מחיצה, גזרה, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה. במתן תורה הוא בטל את הגזרה, ומכיון שמדובר בדבר חדש אז גם שם "ואני המתחיל" – קודם עליונים יורדים למטה. רואים שהראש של "ואני המתחיל" של הבריאה חוזר כשיש חידוש גמור במעשה בראשית. אך אחר כך ה' רוצה שאנחנו נתעורר ונפעל. איך אנחנו קוראים ליחס בין חידוש חד פעמי לסדר המסודר אחר כך, גם בפעולות שלנו? מקודש ותדיר. בשכם מכירים את המושגים האלה טוב... מקודש דורש מסירות נפש, יקד-אש. יש מחלוקת מה עדיף, מקודש או תדיר, והמסקנה ככלל שתדיר עדיף – הוא העבודה הקבועה. בכל אופן יש מעלה במקודש. כשאנחנו לומדים על מקודש ותדיר שניהם בפעולת האדם – יש מעלה בפעולת מקודש של בחור ויש מעלה בעבודה היום-יומית. בכל אופן, במקודש יש חידוש, ואם יש חידוש אמתי ההתעוררות באה מלמעלה – חייב להיות במקודש טוב ונכון. אף על פי כן, תדיר ה' רוצה עבודה קודם מלמטה. לשם כך צריכים הכשרה מיוחדת של הכלי, אני, החסיד, שבאופן תדיר יעורר מלמטה – באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. הוא אומר שזו הפעולה השלישית של התורה של הרבי – להכשיר את החסיד באופן תדיר להתעורר קודם מלמטה. זה ממש דבר שלישי, חידוש לגמרי. (כל הבריאה מותנית במתן תורה, ולכן שם "ואני המתחיל".) נכון, לכן צריך לומר שכל הבריאה מותנית בכל חדוש אמיתי שיש מדי פעם. 'מתן תורה שוב לא יהיה', אבל יש מדי פעם חידוש – כמו ארבע המהפכות, פותחים דף חדש – ואז ודאי צריך קודם אתעדל"ע כדי לעורר את החדוש האמתי. ירידת נשמת הבעל שם טוב לעולם היא אתעדל"ע שאי אפשר לעשות לבד.], הנה ע"י עסק התורה מתקנים את הכלי שיהי' ראוי לקבל אור יותר וממילא נמשך בו האור [וממילא – לא אומר זאת לגמרי, אך זו הכוונה – לא רק שהכלי יותר טוב אלא שהוא עובד, כמו שמתקנים מכשיר שיעבוד. כלי יותר טוב מעורר יותר טוב וממילא הוא ממשיך יותר אור. אם אמרנו שהמלה של הפעולה הראשונה היא יחוד והמלה של הפעולה השניה היא גילוי – שהתורה מגלה אור שהתעלם – המלה של הפעולה השלישית היא תיקון, שהתורה עושה תיקון לכלי כדי שיעבוד יותר טוב. מה הכוונה? שיהיה לפי הרצון האמתי של ה', שבאעדל"ת דווקא אתעדל"ע, אחרי הפעולה הראשונה והמקודשת של "כי חפץ חסד הוא".], והיינו דבהעדר עסק התורה נעשה ח"ו פגם בהכלים שלמעלה וע"י הלחם דתו' הוא תקון הכלים ושמירתם מכל פגם ח"ו [הוא פתח בכך שהרצון הפנימי הוא באתעדל"ת אתעדל"ע וכעת מסביר שנצרך תקון הכלי שלא יהיה בהם פגם. לא לגמרי מסביר, אך ודאי שהא בהא תליא – התיקון של הכלי גורם לכך שהוא ימשיך כדבעי. בכל אופן, ברור שהמלה כאן היא תקון – התורה מתקנת ושומרת את הכלי שלא יפגם. עד כאן הדבר השלישי, כשנסיים צריך לעשות סדר.],

והד' הוא שע"י התורה ממשיכים תוס' אורות בכלים [לא אותו אור שנמשך לכתחילה בכלי, וגם לא התייחד לגמרי עם הכלי. כתוב ש"תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר" – ממשיכים תוספת, בחינת יוסף הצדיק ומעלתו על שאר השבטים.] שלמע' דעי"ז נמשך האור למטה [כשיש תוספת מרובה בכלים דלמעלה האור כאילו נשפך, עולה על גדותיו, כמתואר בחסידות, ואז מאיר לעולם – כפי שה' רוצה. התוספת המרובה היא דווקא על ידי התורה. אם הכל זו התורה של הרבי, בתוך התורה שלו יש תוספת אור מכל מה שהיה עד עכשיו – והתוספת נשפכת הלאה. הסימן שהחסיד קבל מהרבי שגם אצלו נשפך – הוא יוצא החוצה ומיד מלמד את התורה, וממילא יש גילוי בעולם כי כולם שומעים אותו.], וזהו שהת"ח נקראים בנאים ["אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'".] שארז"ל שעוסקים בבנינו ש"ע דהיינו שממשיכים תוס' אורות [אפשר לחשוב שאחד שעוסק בבנינו של עולם הוא מי שעוסק בפוליטיקה – ת"ח שמקים מפלגה של תורה. אך מסביר שמי שעוסק בבנינו של עולם הוא ת"ח שמחדש תורה וממשיך תוספת אור. אז, אולי, תלמידיו יכולים להקים מפלגה ולתפוס את המדינה – אבל צריך שבעלי תשובה ישתלטו על המדינה, כידוע. החידוש של תלמיד חכם שמוסיף אור גדול בתורה שהוא מלמד בעולם.], וזהו שמקיימים את העולם שנברא בעש"מ שממשיכים מהמאמר אחד ["והלא במאמר אחד יכול להבראות", מאמר ד"בראשית", שהוא] בחי' מאמר סתום [שלא כתוב בו "ויאמר", אבל הוא מאמר אחד שכולל את כל העשרה וכל אוא"ס נמצא במלה "בראשית", ומשם הוא ממשיך] בהט' מאמרות [החל מהמאמר הפתוח הראשון, "ויאמר אלהים יהי אור". כלומר, מי שיכול להמשיך מ"בראשית" ל"יהי אור" ממשיך תוספת אור, יותר ממה שהיה ב"יהי אור".] דעי"ז נמשך גילוי אור שמזכך את החומרי' [כמו שאנו מסבירים את ההבדל בין בטול לזכוך – התכלית היא לזכך את החומריות.], וכמו באדם למטה שע"י המאכל נמשך תוס' חיות מהנפש [גם לפני כן הוא חי, יש חבור מסוים בין הגוף והנפש, אבל כשהוא אוכל נכון וטוב הוא מחזק את ההתקשרות,] ופועל חיזוק ההתקשרות דגוף ונפש, הנה כמו"כ ע"י הלחם דתו' נמשך תוס' אור באדם העליון דמזה נמשך אור עליון [לגמרי, למעלה ממה שהיה ב"יהי אור",] לפעול הזדככות הגשמי' להיות כלי לגילוי אורות העליונים [שזה מה שה' רוצה, "דירה בתחתונים".] שנמשכים רק ע"י הלחם דתורה.

קיצור. יבאר דהמזונות הגשמי' פעולתם חיזוק חבור הנפש והגוף, והלחם דתו' מזון הנפש ופעולת התחברות אוא"ס עם עולמות [הוא הסביר שעל ידי התורה דווקא.], דעולמות הם מאור הממכ"ע [מצד הטבע, בלי הלחם דתורה.] וסוכ"ע הוא כנשמתא לגופא [והוא בלתי נראה, כמו שלא רואים את הנשמה בגוף.] וע"י התו' הוא התחברות סוכ"ע עם ממכ"ע, ויקשה דהכלים נק' אברים שמצד שרשם הקדום ממשיכים את האורות [גם בלי אכילה,] וא"כ מה מוסיף הלחם דתו', ויבאר א) היחוד גמור באו"כ, ב) האורות בגילוי בהכלים, ג) תקון הכלים לקבל אור עליון יותר [ודווקא בדרך באתעדל"ת אתעדל"ע.], ד) המשכת תוס' אורות בכלים.

אם כן, יש כאן ארבע פעולות, שאם נתן לכל אחת מלה כדי לזכור טוב הן – יחוד, גלוי, תקון, תוספת. מה יכול להיות המודל של הארבע? ארבעה דברים יכולים להיות שם הוי', אבל הכל כאן תורה – הכל כאן מוחין. העולם שזקוק לתקון הוא הלב, מדות האדם, כפי שיסביר בהמשך, ומה שמתקן את המדות הם המוחין. במוחין יש גם ארבע מדרגות (שגם אפשר להקביל לי-ה-ו-ה, אבל זו לא הנקודה כאן) – כחב"ד, כתר-חכמה-בינה-דעת. נראה לי המבנה הכי מתאים להתבוננות כאן. נלך לפי הסדר: הדבר הראשון הוא שהתורה פועלת יחוד גמור – בלי התורה יש יחוד, אבל לא גמור, כי האין והיש מאד רחוקים. איפה יש יחוד אצלנו? דעת. אז אני חושב שהפעולה הראשונה של התורה היא פעולת הדעת, יחוד גמור בין האור והכלי. פעולה שניה היא גילוי – שיכול לקחת משהו חשוך ולגלות את האור. איפה הגילוי בכחב"ד? גילוי הוא חכמה. כתוב שחכמה היא ראשית הגילוי ובינה היא ראשית המציאות. כשמשהו היה חשוך וצריך לגלות אותו – זו פעולה של חכמה, חכמת התורה. אחר כך יש תקון כלי, להכשיר את הכלי שיוכל לעורר מלמטה ויעבוד טוב – איפה מושג תיקון הכלים ואיפה בכלל יש כלים? בבינה, שרש ה"גרמוהי". כל הענין שה' רוצה שבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא "עבודה צורך גבוה" – ה' מקבל מכך תענוג. ידוע אצלנו שעבודה בכלל, "ועבד הלוי הוא", ובפרט "עבודה צורך גבוה", היא בבינה. תוספת האור הגדול, גם למעלה ממה שהחכמה גלתה, היא בכתר. דווקא הבינה כאן, תיקון כלי, מעורר את הכתר – כך כתוב. לכאורה, לפי זה, יוצא שיש פעולת יחוד מצד הדעת, אחר כך הגילוי מצד החכמה, אחר כך תיקון הכלי מצד הבינה ובסוף התוספת אור שהיא אור של כתר, אור שנשפך ומגיע לכל העולם כולו ובונה את העולם, מתקן את העולם במלכות ש-די. יש כאן סדר מענין. הסדר כאן בשלש הפעולות הראשונות הוא ויה – תפארת בחכמת הצירוף – אבל אם נתחיל מהגילוי, שלש הפעולות האחרונות, הסדר הוא יהו, צירוף החסד. מתחיל מתפארת וממשיך לחסד – סוד "ליעקב אשר פדה את אברהם". בכל אופן, יש כאן פנינה של התבוננות בארבע פעולות התורה – תורה היא מוחין, ודווקא תורה ששומעים מהרבי, שהיא בבחינת "תורה חדשה", נביעת האין סוף, ה-י של רבי.