1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (124)

ד"ה "ויטע אשל" (7)

ד' סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו ניגון התעוררות רחמים.

אתמול למדנו שהנבראים שבבחינת פנימיות העולמות יש בהם ביטול ובחיצוניות העולמות אין בטול בגילוי:

[יש שתי מדרגות נבראים, הא' פנימיות עם בטול,] והב' בחי' חיצוני' העולמות והן הנבראים שהם בהיפך בחי' הביטול אדרבה הן בבחי' יש ודבר נפרד בפ"ע [מרגישים את עצמם, היפך הבטול.] בבחי' נפרד ממש [כלומר, שמרגישים רק את עצמם.] כמ"ש ומשם יפרד וגו' [שהנהר יוצא מגן עדן ואז נעשה נפרד, כל חלק מרגיש עצמו בפרט. התחלת הפירוד היא נהר פישון – הנילוס. חז"ל דורשים ש"פישון" הוא "פה שונה הלכות" – תחלת הפירוד, בעולם הבריאה, מתחילה מתלמיד חכם שיש לו הרגשת עצמו. כך מתפרט ונמשך עד שמגיע ל"נהר הרביעי הוא פרת", "הוא דמעיקרא", יש משהו בסוף שחוזר למקור. כשהנהר בגן עדן אין לו שם, רק כשהוא נפרד נהיה לו שם – השם הוא תחלת הרגשת עצמו. לכאורה שם הוא בסדר, לכל אחד צריך להיות שם, אך הוא סימן ראשון של נפרדות. (יש לזה מציאות גיאוגרפית?) קודם תמצא את עדן, ואז את הגן, ואז נבדוק איפה הנהר... לפי הראשונים הכל כאן על כדור הארץ – הר"ן אומר זאת חזק מאד באחת הדרשות – לפי הקבלה זה לא בדיוק על הארץ. בכל אופן, כתוב "ומשם יפרד" – עוד לפני ה"יפרד" כתוב "ומשם", שמוסב על הגן. אפשר לקרוא, אל תקרי 'שַם' אלא 'שֵם', "ומשם יפרד" – ממתי שהוא מקבל שם הוא נפרד.] והן היכלות דנוגה דבי"ע [היכלות היינו החיצוניות של העולמות – עצם המושג כבר אומר שעומד בחוץ, מחוץ לעשר הספירות.] וגם בזה יש השתל' [מדובר בקליפה – עוד לא קליפה גמורה, אלא ערבובית טוב ורע, אבל הרע מחשיך את הטוב ויוצר פירוד – זו קליפת נגה. ועדיין יש בכך מדרגות שונות, לא כל הקליפות שוות. חשוב לדעת, אם מזהים משהו כקליפה, אי אפשר לבטל את הקליפות שהכל אותו דבר – צריך לדעת שיש קליפות יותר גבוהות, כלומר יותר קרובות, וממילא יותר קל לתקן אותם. הדבר הכי פשוט הוא בני אדם שרוצים לקרב. יש אנשים שעדיין בסטרא אחרא, כמו "יוסף הוי' לי בן אחר" – אחד שהוא "בן אחר" וצריך לקרב. יש שם כאלה שיחסית קל לקרב ויש כאלה שקשה לקרב. אם מדובר ביהודים הכל קליפת נגה, לא ג' קליפות הטמאות, אבל גם שם יש אין סוף מדרגות – יש מי שקרוב ויש מי שרחוק. בתנ"ך כתוב נֹגה בלי ו – היפוך אותיות הגן. הפסוק אומר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", כמו שהנהר נפרד והיה לארבע ראשים וכו' כנראה שגם הגן מתהפך. כמו שהנהר המקורי הגיע אל הגן, כל ארבעת הראשים שנפרדים מגיעים אל נגה. יש עולם התמורות, המושג הגן בעצמו מתהפך, נעשה נגה, ולשם מגיעים כל הנפרדים, כל הנהרות. איזו מלה יש ששוה אותו דבר וגם מתהפכת? "ונח מצא חן". שם שניהם בסדר, אבל כאן ההיפוך הוא ריחוק גדול מאד. בשרש הוא הגן ואחר כך מתהפך ונעשה נגה. הפשט של נגה הוא סוג של אור, רק שזהו אור עמום – יש בו אור, סימן שנגה אינו משהו רע אלא רק שהוא עמום. הרע בו הוא הערבוביא, שלא ברור. כמו אדם שלא ברור לו מה הדרך הנכונה ומה הדרך הלא נכונה. כל אחד שלא ברורה לו הדרך זאת אומרת הוא נמצא בקליפת נגה. הוא יודע שיש דברים טובים, אבל לא מאה אחוז ברור לו. הדברים האלה הם בהיכלות של קליפת נגה – ככה מגיע, ארבעה ראשים הנהרות.] שכל הקרוב יותר לפני ה' עדיין אינו בבחי' נפרד כ"כ [יש בנגה יותר קרוב לה', שלא כל כך נפרד.] עד [שיורד מטה-מטה ומגיע ל]בחי' נוגה דעשי' שהן אחרונים בהשתל' שלכך הם בבחי' נפרד גמור עד שאמר [מתרגם זאת לאדם, עד כאן היה מופשט וכאן מגיע למישהו מסוים. אמרנו שסתם נגה זה יהודים וגוים הם ג"ק הטמאות, אבל כאן יורד מטה עד שהופך להיות גוי, הופך להיות פרעה מלך מצרים, שאמר] לי יאורי וגו' [כלומר, שמרגיש רק את הישות האגוצנטרית שלו, וגם האלקים שלו זה הוא, הוא והיאור זה אותו דבר, מרגיש שעשיתי את עצמי, ולא מודה כלל שיש אין שמהוה את היש. אף על פי שבפסוק מדבר על פרעה, בחסידות זו מדה – יכול להיות גם ביהודי שאומר "לי יאורי ואני עשיתיני", מרגיש רק את עצמו ולא שיש כח אלקי שמחיה אותו, 'הכל אני'. הוא מתחיל דווקא מ"לי יאורי" – חוזר ל"ושם האחד פישון". היאור כאן הוא הנילוס שהוא הפישון. מצד אחד זה ראשית הפירוד, "ושם האחד", אבל זה הופך להיות כאן המדרגה הכי נמוכה. יש כאן רמז שבנגה אפילו במקום הכי נמוך יש אור נגה בכך שבמלה יאור יש אור (כמו שנהר הוא לשון נהירו, תרגום אור). למה דווקא נהר מגיע לנגה? כמעט אותן אותיות – חילוף ר-ג, חילוף פשוט באתב"ש. יש ביאור, ואף על פי כן הוא זוקף אותו לעצמו – יש אור, אבל הוא לא של ה' אלא שלי, אם יש פה אור הוא רק אני. עד כאן דבר על חיצוניות העולמות, אבל בפנימיות העולמות יש אור אלקי:], והנה בחי' גילוי אור האלקי בפנימי' הנבראים מלאכים ונשמות הנה נמשכים מע"ס דתקון [הפנימיות נמשכת מעולם התיקון.] לפי שהן בבחי' גילוי אלקו' ממש [זה גדר עולם התיקון, שהנברא בטל לה' וממילא אור ה' מתגלה – כלומר, הוא יודע שזה ה' ולא אני. בכל עולמות בי"ע הפנימיות שייכת לתיקון. לא לחשוב שכל העולמות התחתונים הם שבירת הכלים ושייכים לתהו – המלאכים והנשמות הם מעולם התיקון.] באצי' דאיהו וגרמוהי חד בהון שגם הכלים הם בטלים ומיוחדים באוא"ס [וכמו באצילות, גם במלאכים ונשמות יש תחושה של יחוד, שהכלים שלהם מיוחדים באלקות.], ולכן הנה גם התהוות הנשמות והמלאכים [מקדים נשמות למלאכים, כי הן עוד יותר גבוהות, עוד יותר פנימיות.] מהם [מהכלים דאצילות, שהם-הם מהווים את הנשמות והמלאכים, והתהוות זו היא] בבחי' יש מאין [מדובר בבי"ע, לא באצילות. ומכל מקום] יש בהם בחי' הביטול ביותר לפי שהע"ס דתקון הם אלקות והם בתכלית הביטול א"א שיהי' מזה בחי' יש ממש [היות שהם מהווים את הנבראים הפנימיים, המלכים והנשמות, ולכן במה שמהווים לא יתכן שיהיו ישות ופירוד לגמרי. על כך אמר קודם שלא שייך שמעולם האצילות ישירות יצא יש נפרד. לכן חייבת להיות שבירת הכלים, אם ה' רוצה שיהיה פה יש – אין מנוס, אין ברירה, חייבת להיות שבירת כלים. אפילו כעת, אחרי השבירה, יש פנימיות וחיצוניות העולמות. הפנימיות מתהווה מהכלים דאצילות – אבל אינה יש ממשי. אף על פי שהם נבראים יש מאין, אבל הם לא ממש יש, הם בטול היש.], ולכן הנשמות ומלאכים שנתהוו מהם מאיר בהם גילוי אלקות והם ג"כ בבחי' ביטול [בקטע הזה הוא ממש חותך לגמרי בין פנימיות העולמות התחתונים לחיצוניות העולמות התחתונים. חיתוך שלא כל כך כתוב בהרבה מקומות בחסידות. אומר שממש מהות אחרת. כלומר, שגם למטה מטה, בכל מקום, יש פנימיות וחיצוניות. זה יסוד היסודות של כתבי האריז"ל – כך הוא מעיד על עצמו, שהשער העיקרי בעץ חיים הוא שער פנימיות וחיצוניות, עיקר הקבלה. לכן גם בתניא כתוב כמה פעמים, במיוחד בסוף אגרת הקדש. בכל אופן, כאן הוא עושה ממש חיתוך חד ביותר בין החיצוניות, שהיא תוצאת שבירת הכלים, לבין הפנימיות שאינה שבירת הכלים אלא מתהווה מהכלים דאצילות של עולם התיקון. את הכל צריך לתרגם לאנשים. יש אנשים, למטה מטה, שכאילו מתהווים מעולם התיקון – הם צדיקים, אנשים טובים בלי הרבה עבודה, ככה נולדו. יש אנשים שהם תוצאה של שבירת הכלים – מיד רואים עליו, זה שבירת הכלים. תכלית הכוונה של הקב"ה היא שבירת הכלים'ניקים, שצריך להעלות אותם ולתקן אותם. (אין הסבר הפוך, שמתוך הנסיון ליצור יש נשברו הכלים?) עולם התהו הוא "אנא אמלוך", והרי "אין מלך בלא עם", אז כל אחד רוצה שיהיה לו עם, כמו רבי שרוצה הרבה חסידים. אם הוא רוצה עם, לשון עוממות, הוא בעצמו – בלי לדעת – מכוון שהוא עצמו ישבר. רוצה עם? תשבר, אז יהיה לך עם. רק שאתה לא תהיה יותר – ישארו רק השברים שלך. יש את זה גם, דרך אגב, בקדושה – שהבעל שם טוב אמר לתלמידים אל תספרו עלי מופתים, ספרו עלי שעל כל מצוה קלה, לעזור ליהודי, דבר הכי קטן בעולם, הייתי מוכן תמיד לזרוק עצמי מהר גבוה ולהתרסס למליון רסיסים, לשבור עצמי כדי לעשות טובה למישהו. זה עיקר מה שצריך ללמוד מהבעל שם טוב. זה נקרא אורות דתהו – הבעל שם טוב הוא כבר הנוסחא המשיחית, אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. כתוב שהבן שלו, רבי צבי, ראה את החזיון הזה – איך אבא שלו זרק עצמו מהר גבוה והתרוסס, אבל כל רסיס היה כוכב. כל נשמות ישראל הם הרסיסים של הבעל שם טוב. הנעם אלימלך אומר יותר מזה, שכל רסיס היה הולוגרם, כמו אבנים שאתה שובר ובכל חלק הכי קטן רואים את כל הדבר. לכן, אצל כל יהודי יש בעל שם טוב, והוא עצמו שובר עצמו לשם כך – כדי שיהיו מליוני בעל שם טובים קטנים שיכנסו בתוך כל יהודי. אין תופעה שאין אותה גם בקדושה, זה סוד הבעל שם טוב. סתם שבירת הכלים היא ברצון ה' כדי להוות את חיצוניות העולמות.], אבל התהוות חיצוני' העולמות שהם בבחי' נפרד שאין זה כ"א מפני סבת עוצם ריחוקם מה' וגודל צמצום והסתר האור כי שפעם נמשך מבחי' התהו [לא מהכלים דאצילות אלא] מבחי' הכלים דתהו לאחר שנסתלק מהם האור [כשיש אור בכלי הוא בטל, אבל ברגע שמסתלק האור הכלי לא בטל וסופו להשבר.] והיינו משברי הכלים דתהו שאין מאיר בהם האור  ונעשו בבחי' יש מהם נתהווה בחי' היש דבי"ע שהוא בבחי' יש ודבר נפרד, וא"כ הרי מובן מעלת האדם על צו"ח [שיחסית האדם יותר מפנימיות העולמות מאשר הצומח והחי.] שהאדם שרשו מע"ס דתקון [יש את פני אדם שבמרכבה ויש את האדם העליון שעל הכסא, שהוא השרש של נשמות ישראל ועליו נאמר "אתם קרויים 'אדם'" והוא ז"א דאצילות, מעולם התיקון.] לכן הוא בבחי' ביטול והצו"ח שרשם משבה"כ דתהו [למטה האדם הוא פנימיות העולמות והצומח והחי הם חיצוניות העולמות. לאדם יש דעת, שבו יכול לדעת את ה' אם הוא רוצה. הצומח והחי לא יכולים לפי פשט, אין להם שכל, אז הם רק נפרדים – עד שאדם אוכל אותו. כשצדיק אוכל – "ועמך כלם צדיקים" – חוץ ממה שמתחיה עושה טובה עם האוכל. אכילה לשון הכלה – מלה שמשתמשים בה היום הרבה – הפנימיות מסוגלת להכיל את החיצוניות, וכשעושה זאת עושה טובה גדולה לחיצוניות, מכילה ומכלילה את החיצוניות בתוך הפנימיות. לכן יש סיפורים שאצל האריז"ל בהמות באו והשתחוו והתחננו שישחט ויאכל אותן, כי זו העליה. כתוב שלעתיד לבוא תהיינה נשמות חדשות והן תאכלנה אותנו, הנשמות הישנות. על ידי שיאכלו אותנו יעלו אותנו. מי שיש לו שכל יבוא בעצמו ויתחנן – תשחט אותי ותאכל אותי, זו העליה הכי גדולה. כנראה שגם אפילו היום יש כאלה. זה רבי אמתי, שכאשר נתקלים בו מתחננים שתאכל אותי, תכיל אותי – גם אותי אפשר להכיל, לא פשוט להכיל את כולם. לכן אנחנו אוכלים את הצומח והחי. גם בזה גופא, יש צדיקים שיכולים להכיל רק טיפוסים צמחוניים, הם צמחוניים, אוכלים רק את הצומח. אבל יש טיפוסים שהם חיות – חיות טהורות, אוכלים רק כשר. צריך צדיק לא צמחוני, שיכול לעכל גם את החי.] לכן הם בבחי' יש, אבל כ"ז בסדר השתל' האדם למע' מהם אבל מצד עצם שרשן למע' [יש חותם המתהפך, ]הרי [בתהו שקדם לתקון] הצו"ח קדמו להאדם דתהו קדם לתקון [זה כלל, שרואים גם בתחלת התורה – קודם "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" ואז "ויאמר אלהים יהי אור". אור הוא תיקון, "וירא אלהים את האור כי טוב" הוא תיקון, אבל קודם היה תהו. כמאמר חז"ל "ברישא חשוכא והדר נהורא". קדימת התהו אינה רק קדימה בזמן אלא גם קדימה במעלה – כל דבר קודם, סימן שקודם גם במעלה, בא ממקום יותר גבוה.] דבתהו היו ריבוי אור [אף שעבורנו היה חשך, היה אור גדול – כשיש ריבוי אור לא רואים שום דבר, כמו "סגי נהור". למי שלא רואה קוראים "סגי נהור" – יש כל כך הרבה אור שמסנוור אותו. מריבוי אור, "והארץ היתה תהו ובהו" בא "וחשך".] ובתקון אורות מועטים וידוע דאין ההפרש בין ריבוי ומיעוט לבד [לא רק הפרש כמותי, הרבה וקצת,] אלא דהוא אור עליון הרבה יותר מהאור דתקון [במהות, איכות אחרת לגמרי של אור. האור של התהו גם באיכות הוא יותר, לכן נשמות שהן מתהו – אף על פי שנפלו מאד רחוק – האיכות שלהן מאד גבוהה. לכן צריך להחזיר אותן, שיהיה אורות דתהו בכלים דתיקון. גם ירקות, שהם צומח, נקראים 'אורות' בתנ"ך – דווקא הצומח נקרא על שם האור. גם המשיח נקרא צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח". יש גם הרבה אור בצמחים – שהם דווקא, ולא חיות – חיים מפוטוסינטזה. הצמח הוא בעצם דוגמה מעשית, בעולם שלנו, של אור שהופך להיות כלי – האור ממש הופך להיות המזון שמזין, החומר של הצמח. הצמח הוא הדוגמה שמהתעבות האורות נתהוו הכלים. אור גדול מאד, אור השמש – ששייך לעולם התהו – שמתעבה והופך להיות מציאות. היום דווקא בצמחים, כתוב שלעתיד לבוא אין אכילה ושתיה וצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. כתוב שכל צדיק יהיה כמו צמח – לא צריך אכילה כי תופס את האור וניזון ממנו. האור יכנס לו קודם כל דרך הגוף, ואז כתוב שהנשמה תיזון מהגוף – הוא יושב, הגוף מקבל את האור, זה מחיה אותו, והנשמה מקבלת מהגוף. כך יהיה שנהפוך להיות צמחים, כל יהודי יהפוך להיות עץ חיים.], הרי שרשם קדום לשרש האדם אלא שנפלו למטה מהאדם, ולהיות דשרשן קדום וגבוה יותר הנה האדם מקבל חיותו ע"י צו"ח [לכן צריך לאכול את הצמחים והחיות הכשרות].

קיצור. יבאר דתורה היא מזון הנפש, והאדם שהוא נעלה מקבל חיותו ע"י הצו"ח שלמטה הימנו להיות דהתהוות היש במציאותו [כמו שהוא עכשיו למטה.] הוא מהניצוצות [דברנו הרבה על אורות-ניצוצות-כלים בשיעורים הקודמים.] דשבה"כ דתהו ויבאר דשבה"כ הוא כהפרדת אותיות מתיבה אחת [הביא דוגמה מ'ברוך'.] אחר שמסתלקים ממנה כוונת אור פירושה דבכ"ז נשאר בכל אות מאור הקדום [אף על פי שהכוונה מסתלקת, היות שפעם היתה – נשאר ממנה רשימו, והוא אמר שהרשימו עצמו הוא הניצוץ שנשאר בכל אות ומקיים אותה.], וכן הוא בשבה"כ דתהו שנשאר בהם רושם מאור שנסתלק, בגשמי' הכלים טפלים להפירות והמשקה שבתוכם [כפי שלמדנו מהלכות שבת – שפטור על הוצאת הכלי שיש בתוכו משהו (ואם הדבר פחות מכשיעור פטור על הכל), כי בטל לתוכן.] כן בתקון הכלים טפלים אל האורות ["איהו וגרמוהי חד בהון", גם הכלים בטלים לאלקות.], נשמות ומלאכים מן התקון [ולכן יש בהם בטול, וזו עדיין לא תכלית הכוונה של עולם תחתון עם ישות.], והצו"ח מהתהו ולכן הם מזון לאדם [בשל השרש הקדום שלהם.].

לו) והנה המזונות שהאדם ניזון מהם הם אכילה ושתיה ופעולתם אין זה שמהווים גוף האדם מאין ליש [יש התהוות חיות וקיום – שלש מדרגות משלשה שרשים. המזון לא בא להוות את האדם אלא להחיות אותו, והתכלית היא חיים נצחיים. האדם מתהוה מטפות אביו ואמו, אבל אחר כך צריך לאכול – גם כעובר ברחם. האוכל בא להחיות, וכשהוא קטן – כ"ש כשהוא עובר בבטן – הוא צריך גם לגדול, גם על ידי החיות. האוכל מחיה אותו ופועל את הגדילה שלו.] אלא כל ענין פעולתם הוא שפועלים התקשרות הגוף בהנפש והתפשטות הנפש בהגוף [עוד פעם, כמו בפרק הקודם, אומר שני כיוונים – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כשצריך לחבר שני דברים, הוא מתחיל מכך שצריך להעלות את המקבל להתחבר למשפיע, ואחר כך צריך להמשיך אורות וגם שפע פרטי למקבל, לכל אבר ואבר שלו. כך בחבור הגוף והנפש על ידי המזון. אם האדם לא אוכל כאילו שהוא שוקע למטה. אם הוא לא אוכל הוא מתחיל להיות עצוב – הסימן הראשון שלא אוכלים. העצה הראשונה אם מישהו עצוב – שיאכל, יאכל טוב וישתה. ברגע שלא אוכלים הגוף מאבד את חשק החיים. כשהוא אוכל משהו הוא מקבל איזו התעוררות – התעוררות להתחבר לנפש שלו. בכללות, כשאוכלים הגוף מתחיל לעלות, לשאוף להיות מחובר לנפש. כל דבר אפשר לתרגם לרבי וחסיד. אם אחד אין לו שום חשק לרבי – הוא מתרחק. צריך לתת לו לאכול – שישמע מאמר חסידות. הוא אכל משהו, דבר ראשון הוא מקבל חשק – חשק להתקרב. אחר כך, ככל שהוא מתקרב ונדבק, אפשר להאיר בו. אחרי הפעולה הראשונה, שבעיקר פעלה על הגוף לרצות להתחבר לנפש, הנפש יכולה להמשיך המשכות פרטיות – לתקן אותו בפרטיות. ככה זה תמיד על ידי המזון. אחר כך יתרגם את כל המשל הגשמי לנמשל הרוחני. (מה היחס בין הכלי לניצוץ?) באמת קצת חידוש כאן – יש חומר גלם, שהוא הכלים, וצריך לומר שהניצוץ נותן את רמת המודעות. לכל דבר יש איזו רמת מודעות, איזה דעת, שבא מהניצוץ. בלי זה הוא שם דבר. נאמר בלשון הראשונים – יש צורה וחומר, החומר בא מהכלים אבל הצורה באה מהניצוץ.],