ב"ה

"פתח רבי שמעון תשל"ד"

אותיות א-ב

ה' טבת תשנ"ה – שכם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[ניגנו 'פדה בשלום']

א.      מדרגות בדבקות והתקשרות

הקשר בין ל"ג בעמר וכ"ד טבת

לחיים לחיים!

נתחיל מאמר של ל"ג בעמר שעומד על הפרק. אבא של הרבי אומר[ב] שכ"ד טבת ול"ג בעמר הם אותן כוונות בקבלה. [מה זה כ"ד טבת?] היארצייט של אדמו"ר הזקן, בעל התניא. [אחד הבחורים היה עכשיו בציון. הוא נסע לאומן והיה אצל אדמו"ר הזקן] כן, אני יודע. [איפה זה?] האדיטש. לא הייתי שם אבל זה שם המקום, באוקראינה, הוא ברח מנפוליאון.

בקבלה[ג], השם שמכונים בל"ג בעמר – צריך להסביר את זה אבל רק נאמר בשביל לקשר – כשלוקחים משם אלהים את אותיות 'אם' שלו, הראש והסוף. הוא יציב ולא משתנה, ה-'אם' נשאר אם. אם הוא כמו רחם[ד]. אמנם אותיות האמצע, להי, מתחלפות, כאשר מחליפים אותן באותיות הקודמות להן לפי סדר הא-ב יוצא כדט, זה השם. כטד שווה לג. בכתבי האריז"ל זו הכונה של ל"ג בעמר, כך אומר האריז"ל. אומר אבא של הרבי ש-כדט הוא כד טבת. זו כוונת ל"ג בעמר וכ"ד טבת. [זהו שם בפני עצמו?] כן, אבל צריך להבין מאיפה הוא בא. הוא בא מהחיבור של האדם. אחת הכוונות של שם אלהים היא אם-להי. אֵם הוא כמו רחם, ולהי בגימטריא אדם, מה – יש אדם בתוך הרחם, בתוך האם, בתוך אלהים. אלהים היינו אמא. אדם עובר שינויים וכשהוא מתחלף באותיות הקודמות הוא הופך להיות גל – מאדם הוא עובר להיות גל, לג בעמר. "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות"[ה]. [זה לא ענין שיש בו מנהג או משהו, זה רק בכוונות...] יש הרבה דברים שגם עושים אותו הדבר. [מה?] שורפים לבושים. עיקר מדורת ל"ג בעמר הוא בשביל לשרוף לבושים, כמו שכתוב באריכות בשדי חמד[ו]. בל"ג בעמר שורפים בגדים גשמיים, אבל בעיקר שורפים את הלבושים הרוחניים. פושטים את הלבושים הקודמים כדי להתלבש בלבוש חדש.

אחרי שאדמו"ר הזקן הסתלק, אחת מבנותיו, פרידא נראה לי, מן הסתם הבת החשובה – היתה לאדמו"ר הזקן בת חשובה שקיבלה הרבה חסידות, שהאדמו"ר האמצעי היה צריך לקבל ממנה, דרכה. [אמא של הצמח צדק?] לא, היא נפטרה צעירה, היא בעלת מסירות הנפש, דבורה לאה, היא נמצאת בהיכל הבעל שם טוב. כשהצמח צדק היה רוצה לדבר עם הבעל שם טוב הוא היה משתטח על קברה. היא נמצאת יחד עם הבעל שם טוב בגלל מסירות הנפש שלה. אבל הבת גדולה, פרידא קראו לה, היתה המשכילה של המשפחה, יש לה דא"ח שהיא כתבה. הרבה דברים דוקא היא קבלה מאדמו"ר הזקן, ואדמו"ר האמצעי היה צריך להתחנן שתספר לו את הדברים. [נדפס?] כן. [איפה?] אולי במגדל עז של יהושע מונדשיין, אחד מהסופרים הגדולים.

הרעיון הוא מאבא של הרבי האומר שכ"ד טבת ול"ג בעמר הם אותו ענין. זוהי רק אסמכתא כדי שנרגיש שייכים לתאריך מאמר זה.

[בזידיטשוב אמרו שבי"א בתמוז, היארצייט של אדמו"ר מזידיטשוב, מרגישים משהו מעין ל"ג בעמר במירון. פה בארץ החסידים תקנו שכיון שאי אפשר לנסוע לזידיטשוב, כי זה רחוק, הם נוסעים למירון בי"א תמוז. לפי זה צריך לנסוע למירון בכ"ד טבת...] לחיים! הוא מציע טיול לישיבה... [הרב אולי יכול לקשר את זה ליוסף?] הכל ענין של יוסף, תיכף נסביר. שני הימים האלה הם בחינת יוסף. כל זה דברי הקדמה.

התקשרות ודביקות

יש פה מאמר שהנושא שלו הוא מהכי חשובים. גם שייך להיום, ה' טבת. מה שמנסים כל הזמן ללבן פה בישיבה, איך לאכול את ענין החסידות בכלל, את המושג רבי וחסיד, התקשרות לרבי, איך לאכול את זה לפי החינוך שקבלו כל האנשים פה, ובכלל לפי השכל הבריא שלנו, איך להפנים את זה. כאן יש מאמר מצוין שעובר על כל המדרגות שיש במושג התקשרות. המלה 'התקשרות' היא הכי מרכזית בחסידות בכלל. אפילו היום כולם יודעים שאחרי ג' תמוז, ההסתלקות של הרבי, מוציאים עיתון כזה שנקרא 'התקשרות', שבועון מאד יפה. ה'לא משיחיסטים' מוציאים אותו, אבל זהו חומר טוב. יש עוד עיתון לתמימים שמוציאים בו דברים חדשים – 'פנימיות'. יש 'פנימיות' ויש 'התקשרות'. עיתון 'פנימיות' הוא יותר חצוניות. אבל ההתקשרות כתוב יפה, הוא שבועון עם מחשבה מסוימת. יש עוד דברים שמוציאים לאור. הדבר הכי חשוב שמוציאים הוא 'בית משיח', החדש, אולי הוא לא הגיע אליכם. אלו המתחרים בכפר חב"ד, יש עכשיו עיתון שקוראים לו 'כפר חב"ד', ו'בית משיח' יותר יפה אפילו מ'כפר חב"ד'. בזה משקיעים עכשיו המשיחיסטים. [מוציאים אותו 'צברים' נמצאים שם או אמריקאים?] 'צברים' שנמצאים שם ויש להם אמריקאים בתור עוזרים. [הבנתי שעיקר המשיחיסטים שם הם אלו שהגיעו מהארץ...] כן, נכון. השכונה שם רובם לא, חב"ד בעולם אפשר לומר שרובה לא. אפילו בשכונה שם, מי שמוביל הרבה אלו הבחורים הישראלים, אם כי שיש תמיכה מכולם.

כל זה היה חיצוניות. אז יש כמה מלות מפתח לחסידות. יש מלה אחת – 'פנימיות' ויש מלה אחת אפילו יותר פנימית מפנימיות – 'התקשרות'. אין לך מושג שהוא ציפור הנפש בחסידות יותר מהמלה התקשרות. כמובן שבחסידות, 'התקשרות' היא 'התקשרות לרבי'. כאן הוא לא ידבר בפירוש על התקשרות לרבי אלא על כך שישראל, אורייתא וקוב"ה מתקשרים זה בזה. התקשרות לה', או התקשרות לה' על ידי שמתקשרים לתורה, כמו שכתוב בזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא – ישראל, אורייתא וקוב"ה"[ז].

בכללות, רק שניכנס לזה, הוא יסביר לנו כאן ארבע מדרגות בהתקשרות, והוא גם יסביר עוד מלה. אם מדברים במילים של דא"ח, יש גם מושג כזה – 'התקשרות'. [איפה יש?] בכל הספרים. איך אומרים, זו מלה שמופיעה בכל הקבלה ובכל הספרים בכלל ולכאורה יותר חזקה מהתקשרות. מהי אותה מלה? 'דביקות'. מיד נשאלת השאלה: מה הקשר בין המושגים דביקות להתקשרות? מהו ההבדל? כאן למרבית הפלא, כשאני שומע באוזן, נשאל אתכם מה נשמע יותר: דביקות או התקשרות? [דביקות. (זה נשמע יותר דביק...)] לאוזן הרגילה וגם לי, לכאורה לכל אחד שלומד 'דביקות' נשמע עוד יותר דבוק מאשר קשר, 'התקשרות'. [קשר הוא הרבה יותר חזק] בדיוק כך. כאן זה לא רק חידוש של החסידות מה שאתה אומר, זה הזהר כותב, ויש הרבה מקומות שהתקשרות היא הרבה יותר מדביקות. אם כי שיש גם יוצא מן הכלל, כמו שנראה בהמשך, יש מדרגה מסוימת של דביקות שגם יותר מהתקשרות. [דביקות היא לפני הנסירה] נכון. זה נקרא 'אחור באחור'. הוא לא מביא את זה, בכתבי האריז"ל כתוב[ח] ש"ואתם הדבקים"[ט] הוא עדיין אחור באחור ואילו להיות מקושר היינו 'פנים בפנים'. [יש צד ש'אחור באחור' יותר מקושר מאשר 'פנים בפנים'] תלוי למה אתה קורא מקושר. אם אתה קורא מקושר למה שהוא יותר דביק, יותר דבוק ביחד עם דבק מגע, יותר דבק מגע יכול להיות בדביקות. הדביקות זקוקה ליותר דבק כדי להחזיק אותה. כמו שנסביר, דביקות היא יותר מצד הגופות, מצד הכלים בלשון הקבלה, והתקשרות היא יותר בין האורות, יש אורות וכלים. בכל אופן, אני חוזר שוב על היסוד: היה נשמע לכאורה לכל אחד – במיוחד שהיא מלה שגורה – שאין לך יותר מ'דביקות', אבל אנחנו רואים בספרי הקבלה, מאד ברור מהזהר וכתבי האריז"ל והחסידות, שבדרך כלל המושג התקשרות הוא יותר מדביקות, זה א', אם כי שיש לזה גם יוצא מן הכלל, יש סוג גם של דביקות שיותר מהתקשרות. אבל גם התקשרות היא עוד לא אחדות אמתית. הראיה, כשאני אומר התקשרות, למה האוזן שלי לכאורה מטעה אותי לחשוב שדביקות היא יותר ממנה? בגלל שכתוב למשל "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[י] ומשמע לי שדביקות היא שאיפה או שלב לקראת אחדות, או שהיא היא כבר האחדות. אם דביקות היא האחדות לא יתכן שהתקשרות היא יותר, בגלל שהמלה התקשרות בפירוש אומרת לא אחדות, לא אחדות ממש, על כל פנים. גם במלה אחדות אפשר לשחק. אתה יכול לומר 'שני דברים מתאחדים', אבל אחדות ממש הכונה שנעשה אחד ממש.

[לכאורה אחדות היא תוצאה של "והיו לבשר אחד"] זה ההבדל בין רש"י והאבן עזרא: לפי רש"י העובר הוא ה"בשר אחד", הוא רק תוצאה, התולדה. אבל האבן עזרא אומר שהפשט הוא שדיבוק הגופים בין האיש והאשה הוא כבר "בשר אחד". [לכאורה גם האבן עזרא מחלק לשני שלבים, לא שהדביקות היא האחדות, אלא אחרי שהם נדבקו עכשיו הם דבר אחד] אתם אומרים אותה מלה – כפועל או כשם עצם, שהפועל הוא פעולה, אבל דביקות בתור מצב, היא שם לא פועל. [דביקות היא כמו שנים שלכל אחד יש את מציאותו. אתה לא אומר 'ודבק באשתו והיו דבקים', אלא "והיו לבשר אחד" שזו מדרגה יותר עליונה, שאין שנים. אבל כשאתה אומר 'דבקים' יש שנים, 'יש מי שאוהב'. לפי זה "ודבק באשתו" הוא פועַל של דביקות, לא של אחדות] אולי כן, אין בתנ"ך את הביטוי 'דביקות', יש רק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", אז אולי בלשון חז"ל אני קורא ל"בשר אחד" בלשון דביקות, לשון יותר מאוחרת. "אֹמֵר לדבק טוב הוא"[יא]. מה שכן חשוב לדעת הוא שכאן לדוגמא שאלו מלים מאד עיקריות בתורה – דביקות, התקשרות ואחדות. [יש בתורה מובן שלילי, לקשור קשר נגד השני] איפה יש בתורה קשר חיובי? "וקשרתם לאות"[יב]. איפה יש לפני? עוד לפני "ונפשו קשורה בנפשו"[יג] – "ותקשור על ידו השני"[יד]. את הפסוק הזה אנחנו עוד מעט נראה בתחילת המאמר. הוא דומה ל"וקשרתם... על ידיך".

"תלת קשרין"

בקיצור, יש כאן מאמר שהנושא שלו דן בהתקשרות. הכל רק בהקדמה שזהו אולי המושג הכי קריטי שיש בחסידות בכלל – 'התקשרות'. עוד דבר שהוא יביא כאן, איך מתרגמים את המלה 'קשר' בכל בתנ"ך? 'קַטַר'. תמיד קשר מתורגם – קטר, קשור לקטורת במקדש. התקשרות היא סוד הקטורת, כמו שיביא כאן בהמשך, ואילו דביקות היא סוד הקרבנות בכלל, על המזבח החיצון. כל עבודת הקרבנות על המזבח החיצון היא עבודת הדביקות בה', אבל הקטורת בפנים היא עבודת ההתקשרות. למעלה מהן תהיה אחדות ממש. מה שיצא לנו בסוף המאמר הוא מבנה של ארבע מדרגות: דביקות למטה; למעלה ממנה יש מצב שהוא יחסי, דביקות לגבי ההתקשרות שלמעלה ממנה, אבל כבר נקרא התקשרות לגבי הדביקות שלמטה ממנה; אחר כך יש 'אמיתת ההתקשרות' – התקשרות בעצם; למעלה ממנה ומהכל יש אחדות ממש, וגם היא לפעמים נקראת התקשרות. זהו הקשר השלישי. זהו חידוש של הרבי שאין אותו כל כך בשום מקום לפני כן.

יש קושיא שכן נשאלת בספרים: מה זה שכתוב "תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה" – ישראל מתקשרן באורייתא, אורייתא בקוב"ה, איזה שלשה קשרים יש פה? יש שלשה דברים ורק שני קשרים. [המעגל] זהו חידוש של הרבי, אני לא חושב שאף אחד אמר את זה לפניו, שהקשר השלישי הוא הישיר. אנחנו חוזרים על כך כל פעם לכן שמעת את זה, זהו אחד הדברים שאנחנו חוזרים עליו הרבה. קודם כל, בזהר המודפס אצלנו לא כתוב "תלת קשרין מתקשרן דא בדא". איך מופיע אצלנו בזהר? "תלת דרגין מתקשרן דא בדא" אז אין קושיא כלל. בזהר ה"תלת" לא הולך על קשרים אלא על הדרגות. אבל בכל ספרי הקבלה והדא"ח שאחרי הזהר מצוטט "תלת קשרין". לכן הרבי הרש"ב כבר כותב[טו] שבוודאי היתה גירסא אחרת, אם כי בזהר שלנו לא כתוב "תלת קשרין" אלא "תלת דרגין". [זה מופיע אצל האריז"ל?] הוא לא מביא מהאריז"ל. הוא מביא מכל ספרי הדא"ח, שם כתוב "תלת קשרין".

בקיצור, זהו חידוש שיש קשר שלישי. אדמו"ר האמצעי כבר שואל[טז] מהו הקשר השלישי, הרי שלשה דברים הם שני קשרים, את זה נסביר בהמשך. הרבי כותב שהוא עונה באופן אחר. אם תסתכלו בהערה 49, מובא כאן במאמר. שם הוא מדבר על החידוש שבקשר השלישי. הוא מצטט ממאמרי אדמו"ר האמצעי שמסביר את הקשר השלישי באופן אחר. בהשקפה ראשונה אם נסתכל באדמו"ר האמצעי הוא באמת אופן אחר, אבל אם נעמיק אפשר לומר ששני הפירושים עולים בקנה אחד. [הרבי כתב את ההערות?] לא ברור מי כתב. יש הערות גדולות שהרבי כתב בעצמו, המאמר מוגה ודאי, ורוב ההערות הכותב שכתב אותם הוא ר' יואל כהן.

למה אני אומר את הקשר השלישי כאן? בגלל שבסוף יתגלה לנו שהוא כלל לא קשר. הוא האחדות ממש שלמעלה גם מהמושג התקשרות סתם. הקשר שישראל קשורים בו ישירות לקב"ה, לא באמצעות התורה, הוא אפילו לא נקרא התקשרות אלא למעלה ממנו, אחדות ממש. אם כן, הייתי יכול לקרוא לכל ארבע המדרגות הללו התקשרות. אנחנו משתמשים עכשיו במלים האלו רק כדי לסמן מדרגות. בעצם הייתי יכול לשחק ולקרוא ולכולם אחדות או דביקות או התקשרות. מה שרציתי לומר שלא כל כך ברורה הסמנטיקה כאן. אם כי, כמו כל דבר, כל לימוד אצלנו הרבה, אולי תשעים אחוז שייך למלים, להתבוננות העמוקה בלשון הקדש. גם כאן כמובן צריך להתבונן עמוק במלים האלו – דבק, קשר, אחד, אחדות. אבל יש כל כך הרבה משחק פה שהם נעשים אחד יחסי לגבי השני. אפילו הכלל שדביקות היא תמיד למטה מהתקשרות, הוא יביא לנו בהערה *27 ושם הוא משאיר את זה בצ"ע, צריך ללמוד מה זה. אבל הוא אומר שיש דביקות מלמעלה למטה ויש דביקות מלמטה למעלה. הדביקות מלמעלה למטה היא באמת פחות מאשר התקשרות, אבל הדביקות מלמטה למעלה היא יותר התאחדות מאשר התקשרות. כל המלים האלו הולכות יחד. כמה התאחדות יש בדביקות, כמה התאחדות יש בהתקשרות.

אחרי כל ההקדמות האלה נתחיל לקרוא את המאמר בפנים:

ב.      גילויי יום ההסתלקות

"ועלי תשוקתו"

פתח רבי שמעון ואמר

למה המאמר הזה הוא של ל"ג בעמר? בגלל שזהו מאמר מתוך האידרא זוטא, שרשב"י אמר לפני ההסתלקותו. אידרא זוטא היא ההסתלקות של רשב"י, מה שלומדים בל"ג בעמר. כאן רשב"י פותח עם הפסוק משיר השירים:

אני לדודי ועלי תשוקתו, [והוא אומר סמוך להסתלקות] כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה ובגין כך השתא ועלי תשוקתו.

הוא מפרש את הפסוק כך: כל החיים "אני לדודי"[יז], ומי שמקיים בעצמו כל החיים "אני לדודי" ואז, ברגע האחרון, בהסתלקות שלו – "ועלי תשוקתו". איך הוא מפרש "אני לדודי"? כל הימים שהנשמה שלי היתה קשורה עם הגוף בעולם הזה, באמת, בפנימיות, בקשר אחד התקשרתי בו בקב"ה. היות שכל החיים הייתי בבחינת "אני לדודי", על כן "ובגין כך השתא 'ועלי תשוקתו'". ברגע זה של ההסתלקות "עלי תשוקתו" של הקב"ה. עד כאן הפירוש, כך הוא פותח את האידרא זוטא לפני ההסתלקות שלו.

נאמר פה משהו מענין, צדדי, שקשור לכל הסתלקות של צדיק. לפי זה כל הסתלקות של צדיק היא בחינת "ועלי תשוקתו". לכן בהמשך האידרא אומר רשב"י שזו 'הילולא' ולכן רק מרשב"י והלאה נוהגים לעשות הילולא בהסתלקות הצדיק, בגלל שזו חתונה. מה הכונה שעכשיו "ועלי תשוקתו"? כל הזמן אני הייתי מאוהב בקב"ה ועכשיו הוא יורד אלי ונגמרים הנישואין. קשר הנישואין בינינו נגמר ברגע ההסתלקות. כלומר, עכשיו יש את תכלית ושלימות העלאת המ"ן מצד הכלה, שהיא נשמת הצדיק, והחידוש הוא שבאותו רגע יש המשכת מ"ד. המשכת מ"ד, שזו המשכת החתן לכלה, היא "ועלי תשוקתו". כמו מה שחז"ל אומרים[יח] שהעולם הזה הוא אירוסין והעולם הבא הוא נישואין, כך הוא בחיי צדיק, יחסית. כל חייו של הצדיק הם בגדר אירוסין. הנישואין ממש, הזיווג, הם ברגע ההסתלקות, כך יוצא על פי פשט, אם כי יש התכללות, כי מפריע שזה רק ברגע האחרון. אנחנו רוצים את זה כאן ועכשיו, בתוך הגוף. כמו שאנחנו תמיד אומרים שמשה רבינו כדי להשיג את מתן תורה צריך לפרוש מן האשה – "ואתה פה עמוד עמדי"[יט]. אמנם משיח לא יצטרך לפרוש מן האשה[כ]. פרישה מן האשה היא משל של התפשטות מן הגוף, אבל לעתיד לבא כן יהיה חיבור.

הסתלקות הצדיק – חידוש יש מאין

להוסיף לכאן, יש עוד פסוק בשיר השירים: "שוקיו עמודי שש"[כא], חז"ל דורשים[כב] "שוקיו" מלשון תשוקה, "ועלי תשוקתו". כך דורשים חז"ל: בזה העולם שנברא בששה ימים שהשתוקק הקב"ה לבוראו. "עמודי שש" – ששת ימי בראשית.

מה יש לומר כאן? משם לומדים שהתשוקה של ה' היא לברוא משהו יש מאין. אם אומרים "עלי תשוקתו", כאן הוא מסתלק מן העולם, אבל יש כאן רמז ש"עלי תשוקתו" הכונה לברוא אותי מחדש. זו תוספת שלי. ברגע ההסתלקות של הצדיק נאמר "ועלי תשוקתו" ולומדים משם שהתשוקה של ה' היא לברוא – "זה העולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו". התשוקה של הקב"ה היא לברוא, לחדש משהו יש מאין, לא התשוקה שלו שדברים יסתלקו אליו, יכלו בכליון. אם דוקא ברגע הסתלקות הצדיק הוא משיג שעכשיו מתקיים "ועלי תשוקתו", יש כאן איזה רמז שהצדיק יודע שהקב"ה עומד לחדש אותו בתוך העולם, כמו "השמים החדשים והארץ החדשה"[כג]. איך לחדש אותו בתוך העולם? אם זה גלגול, אם זה עיבור, או שסתם הרוח שלו שורה בעולם – כמו שדברנו פעם[כד] על חמש אפשרויות, שהן חמשה ספקות ברדל"א, שבחב"ד מנסים לצייר איך הרבי יתחדש בתוך המציאות עוד הפעם. אז כאן, רק בתור ווארט, "ועלי תשוקתו" שנאמר בהסתלקות צדיק כמו רשב"י, בפנימיות, הצדיק מרגיש שההסתלקות היא כדי להברא מחדש ביתר שאת וביתר עז, כמו "השמים החדשים והארץ החדשה" לגבי השמים והארץ הישנים.

[כתוב שרשב"י גמר את כל התיקונים ולכן היתה הילולא] כן, רצינו לומר משהו. על משה נגזר גלגול כדי לתקן חטא, הוא צריך להתגלגל ולכן לא עושים לו הילולא. למה אצל רשב"י עושים הילולא, חוץ מעל פי פשט? בגלל שהוא גמר את התקון שלו, הוא לא צריך להתגלגל, אז לכאורה זה סותר את מה שכרגע אמרתי – אמרתי עכשיו שהתשוקה של הקב"ה היא לחדש אותו בעולם ורק באותו רגע שהוא מסתלק הוא מחדש אותו, מצד שני הוא גמר את התקונים ואז הוא לא צריך להתגלגל?

צריך לחלק ולומר שאדרבה, היא הנותנת – להתגלגל פרושו כאילו להשאיר איזו צורה קודמת ולגלגל אותה בגלל שהיא לא גמרה את התקון שלה. אבל לחדש כאן, כמו "השמים החדשים והארץ החדשה", הכונה שאחרי שהתקון נגמר אפשר לחזור לאין ואפס המוחלט. כלומר, להכלות בה' ממש ולהתחדש יש מאין. "לבוראו" הכונה לבוראו יש מאין ואפס המוחלט. ההילולא היא שהוא גמר את התקונים כולם, עכשיו הוא יכול להתחדש ממש. כלומר, להתגלגל בצורה רגילה, בתורת הגלגול הרגילה, זו לא התחדשות ממש, וזה גופא הצער של הצדיק. [אבל אז לא נקרא "לבוראו", אלא סתם לברוא משהו אחר בלי קשר אליו] לא נכון, זו נשיאת ההפכים שיש בזה. כמו שכתוב "השמים החדשים והארץ החדשה", "תורה חדשה", השם נשאר עדיין – תורה, שמים, ארץ – אבל זהו חידוש אמיתי, גמור. הווארט הוא שחידוש אמתי אפשר להיות רק לאחר תקון שלם, כמו אצל רשב"י. אצלו יש אין שלם, הוא לא מוגבל בשום לבוש פגום שצריך לחזור על מנת לתקנו, ואז הכל שמחה וששון.

[הרי הוא לא יורד שוב ואם הוא גמר את כל התיקונים, איפה ההתחדשות, הבריאה שלו כאן?] צריך לומר שהוא עצמו מתחדש, האלקות, שרש נשמתו, מה שהוא רצה לגלות בעולם – ה' עכשיו מגשים לו את חלומו שזה הוא עצמו בצורה חדשה. גם זה נושא שדברנו עליו הרבה פעמים, שכל אחד שהולך מהעולם הזה, מת, הוא כמו אחד שמתיאש, אפילו שגמר את תיקונו. למות הכונה להתיאש. אם אתה לא מתיאש אתה לא מת, אתה ממשיך או ביודעין או שלא ביודעין. הזיווג הוא שבאותו רגע ההסתלקות, שהוא רגע היאוש מהחיים, אומרים לך מלמעלה – שזה המשכת מ"ד – "אין יאוש בעולם כלל", עכשיו אני הולך לחדש אותך והחלום שלך יתגשם, אתה עצמך תתחדש חידוש אמתי. איך לצייר את זה, איך זה יתלבש, אם בתור בן אדם וכו'? אמרנו שיש מגוון של אפשרויות, לפחות חמשה ספיקות, בסוד חמשה ספיקות ברדל"א בקבלה, איך הדברים יופיעו. בלשון הקבלה נקרא לחזור לרדל"א, לרישא דלא ידע ולא אתידע ולהתחדש מחדש בחידוש אמתי גמור. זו אמיתת הילולת הצדיק. זה רק היה על הפסוק "אני לדודי ועלי תשוקתו".

"בה' תתהלל נפשי"

ובהמשך הענין שם, מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא דכתיב בה' תתהלל נפשי כו' והאידנא אתקיים קרא כולא כו'

הוא אומר: כל החיים שלי, כל יום הייתי מתבונן בפסוק "בהוי' תתהלל נפשי"[כה]. כנראה הוא מפרש אותו שהנשמה ממש נכללת ומתאחדת עם הקב"ה. [איך זה נכנס במלים?] "תתהלל" לשון אור, היא תוכלל בהתפעלות האור. "תתהלל" גם לשון מתפעל – הנפש תתפעל מהאור של ה' בתוך ה'. ההמשך הוא "ישמעו ענוים וישמחו", פרק ל"ד בתהלים. [לפי מה שכתוב פה "בהוי' תתהלל נפשי" הוא כל החיים "וישמעו ענוים וישמחו" הוא במיתה] למה, בגלל שהוא אומר קרא כולא? "מסתכל" אין הכונה שהשיג את זה, הוא רק היה מתבונן, שואף לזה. כל החיים היה מתבונן ורוצה את הפסוק הזה "בהוי' תתהלל נפשי", ו"האידנא", עכשיו בהסתלקות, התקיים הפסוק בי בשלימותו. רואים את זה גם מההמשך:

דהא נשמתי [עכשיו הפסוק הזה מתקיים בי] בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקת כו' [עכשיו נשמתתי אחוזה, אחודה בו, להוטה בו ודביקה בו].

את המשפט הזה בדרך כלל מצטטים רק "ביה אחידא ביה להיטא", בלי "ביה אתדבקת". ועוד, פשט הפירוש המלולי של "ביה אחידא" הוא אחוזה, לא מלשון אחדות. בכל אופן כן מפרשים מלשון אחדות. כמו שנסביר בהמשך, מדרגת "ביה אחידא" היא הכי גבוהה, אפילו יותר מהתקשרות, אבל בסוף הוא קורא לה "אתדבקת". הרבי לא מתיחס לזה שבסוף ה"ביה אחידא" עתידה להיות המדרגה הכי גבוהה אפילו יותר מהתקשרות. באותו זהר שהוא מצטט כאן זה נקרא "ביה אתדבקת". כאן יש ראיה חותכת לכך שהוא מביא אחר כך, שהיא היא האחדות האמיתית.

שבמשך כל ימי חייו (כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא) הי' רשב"י מקושר בהקב"ה (אתקטרנא הוא לשון קשר, כמו ותקשור על ידו שני וגו' ותרגם וקטרת על ידיה זהוריתא.) דהתקשרות היא דוקא בשני דברים,

רשב"י היה כל הזמן "אתקטרנא", היה מקושר לקב"ה, והתקשרות היא דוקא בין שני דברים.

והאידנא, ביום הסתלקותו, הגיע לדרגא נעלית יותר, שנעשה חד עם הקב"ה, בי' אחידא [נעשה חד ממש].

מה לומדים כאן? קודם כל, כמו שאמרתי קודם, שהוא מפרש את המלה "אחידא" חד ממש. בפיסקה הקודמת הוא אמר "כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה" – כל הזמן הייתי קשור בקשר אחד עם הקב"ה, ובגין כך – ולכן, "השתא ועלי תשוקתו". אחר כך הוא אומר כל ימי הסתכלתי בפסוק "בהוי' תתהלל נפשי" ועכשיו הוא מתקיים בי שהרי נשמתי "ביה אחידא ביה להיטא ביה אתדבקת". לא כל כך ברור על פי פשט הזהר ש"ביה אחידא" פרושו אחרת מאשר מה שאמר קודם "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה". אבל שמדייקים באמת רואים, כמו שהרבי אומר, ש"ב"חד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה" הוא אומר כל ימי חייו, אבל את ה"ביה אחידא" הוא מדגיש שרק עכשיו, ברגע זה. הרי הם גם לא כתובים בסמיכות, אלא קצת במרחק בתוך הזהר. בכל אופן, כשקוראים את הזהר וגם אפילו את רוב מפרשיו מתיחסים ל"ביה אחידא" כאילו הוא בסך הכל פירוש על "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה", אבל כשמתבוננים רואים שהם שני שלבים.

לימוד רשב"י – "תורתו אמונתו" – המשכת מ"ד

העסק כאן די מסובך, אולי קודם נגמור את האות הראשונה:

והנה אף שלהדרגא דבי' אחידא הגיע רשב"י (רק) ביום הסתלקותו [אם מדייקים כאן מדרגת "ביה אחידא" היא רק ביום ההסתלקות], הרי מכיון שכל ימיו השתדל להגיע לדרגא זו (מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא),

באמת, כמו שאמרת, צריך להבין איך "ביה אחידא ביה להיטא ביה אתדבקת" הוא דוקא בפסוק "בהוי' תתהלל נפשי". הרי יש הרבה פסוקים של דביקות בתנ"ך, לכאורה עוד יותר מפורשים. מכל הפסוקים של התאדות עם ה' בתנ"ך הוא בוחר את הפסוק מתהלים ל"ד "בהוי' תתהלל נפשי" כביטוי של " ביה אחידא ביה להיטא ביה אתדבקת". בכל זאת ממשיך הרבי:

מובן, שבכללות שייך לזה והגיע לזה גם בחייו,

זה כבר צריך חידוש – אם היה משתדל להגיע לזה, כמו הכלל של הבעל שם טוב[כו] שבמקום מחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא, אם היה משקיע היה מגיע לזה על כל פנים במקצת גם בחייו.

אלא שהשלימות בזה (קרא כולא) [הוא לא מפרש "כולא" שהכונה לכל הפסוק, אלא מלשון איכות, לא מלשון כמות. כל עומק משמעות הפסוק הזה] נתקיים בו האידנא, ביום הסתלקותו. וכמובן גם מהמבואר בהמשך תרס"ו דזה שעסק התורה דרשב"י הי' באופן דתורתו אומנתו, היינו שעסק התורה שלו היתה באופן דהמשכת מ"ד

כתוב[כז] שכל התנאים לא הגיעו למדרגת של תורתו אומנתו, רק רשב"י וחבריו. הוא מסביר על פי חסידות את ההבדל – גם תנאים שלומדים תורה בעיקר מעלים מ"ן. העלאת מ"ן היא כמו "אני לדודי", תשוקת הכלה לחתן. לכן גם התורה – לא רק שהקב"ה הוא החתן והנשמה היא הכלה – היא המשפיע. רוב התנאים לומדים את התורה כשהיא המשפיע, התורה החתן ואנחנו הכלה. אבל יש מיוחדים שעליהם כתוב 'תורתו אומנתו', התורה היא אומנות שלו, הוא משפיע לתורה. לכן הוא ממשיך מ"ד – מיין דכורין לתורה. כתוב "מורשה קהלת יעקב"[כח] וחז"ל דורשים[כט] 'מאורשה קהלת יעקב'. כלומר, התורה מאורשת לחתן – עם ישראל, לא שעם ישראל הוא הכלה לגבי התורה.

[בדרך כלל אופן לימוד התורה הוא ביחס לקב"ה. התנאים למדו את התורה מתוך השתוקקות למעלה ורשב"י למד מתוך השפעה לעולם] נכון. [אבל הרב מתאר את זה שרשב"י השפיע לתורה והם למדו אותה בצורה שהיא השפיעה עליהם, ואז בכל מקרה התורה היא באותו מקום, רק השאלה היא איפה התנאים ביחס לתורה?] התנאים הם למטה מהתורה. [התורה עומדת איפה שהיא, רשב"י למעלה מהתורה ושאר התנאים למטה ממנה?] איך יודעים את זה בפשט הגמרא? איך רואים שרשב"י למעלה מהתורה וכולם למטה ממנה? רשב"י דורש 'טעמא דקרא'[ל], דורש את הפסוק איך שהוא רוצה. ברגע שהוא מוריד לתורה הוא מוריד גם לתוך לעולם, וברגע שהם עולים לתורה הם גם עולים לקב"ה.

[יש שתי רמות תורה – מלמעלה למטה, תורה עליונה; ותורה מלמטה למעלה באופן של השתוקקות] מי שעולה לתורה כולו השתוקקות לה'. התורה לא מפסיקה בפני ה', כמו שנסביר בהמשך. זהו הפשט של "תלת קשרין" – הוא מתקשר לקב"ה על ידי התורה – הוא מתקשר לתורה והיא מקשרת אותו לקב"ה. כל ההשתוקקות היא לקב"ה רק שהוא זקוק לתורה בתור ממוצע המחבר. זה מלמטה למעלה. עיקר מגמתו היא הקב"ה, כך צריך להיות. אבל יש אחד שליח, כולו מהות של שליח, והוא מוריד דברים לתוך העולם דרך התורה. רשב"י פותח ב"הנה מה טוב ומה נעים"[לא] ומוריד גשם על ידי התורה[לב]. מה הרבי רוצה לומר בכך? שגם במשך חייו הוא היה במדרגה של המשכת מ"ד, לא רק ביום ההסתלקות שכתוב "ועלי תשוקתו" שזה המשכת מ"ד. זהו ענינו המיוחד של רשב"י שממשיך מ"ד.

גילוי מדרגת האחדות – ביום ההסתלקות

(ודלא כשאר התנאים שהלימוד שלהם הי' באופן דהעלאת מ"ן), הוא הענין ד(בי' אחידא) בי' להיטא, [הענין של תורתו אומנתו נקרא "ביה אחידא ביה להיטא"] והרי זה שרשב"י היתה תורתו אומנתו, הי' זה במשך כל ימי חייו [לא רק ביום ההסתלקות]. ויש להוסיף, דזה שבכמה דרושים מובא הענין דנשמתי בי' אחידא כו' בהמשך אחד עם בחד קטירא אתקטרנא,

זה מה שאמרנו קודם, שגם בקבלה וגם בחסידות עושים מהם ענין אחד, מחברים את הלשונות ואומרים "בחד קטירא אתקטרנא" – בקשר אחד התקשרתי " ביה אחידא ביה להיטא", הכל ענין אחד. אבל כאן אנחנו אומרים להיפך, הם שני שלבים אחרים לגמרי שאת "בחד קטירא אתקטרנא" הוא אמר על משך ימי חייו, וביה אחידא רק בסוף. למה מקשרים אותם?

הוא, כי גם בהענין דבחד קטירא אתקטרנא יש בפנימיות בי' אחידא כו',

שגם בהתקשרות במשך ימי חייו, בפנימיותה קיים ענין "ביה אחידא" של המשכת מ"ד. [לא מעלים את " ביה אחידא" אלא מעלים את ב"בחד קטירא אתקטרנא"?] כן, יש התקשרות, שנסביר בהמשך מהי, והוא אומר שהאחדות ממש כבר בתוך ההתקשרות.

אלא שבמשך כל ימי חייו לא הי' זה (בי' אחידא כו') [מדרגת האחדות ממש שבתוך ההתקשרות לא היתה] בגילוי, וביום ההסתלקות שלו, שאז מתגלה הפנימיות (השרש והמקור) של כל עניני עבודת האדם שעבד במשך כל ימי חייו [מה שכתוב בתניא^[לג]], אז מתגלה הפנימיות דבחד קטירא אתקטרנא [פנימיות ההתקשרות], שהוא (לא רק התקשרות, אלא גם) בי' אחידא [אחדות ממש].

בסוף האחדות ממש התגלתה. היא היתה שם תמיד, אבל איך היא התבטאה כל הזמן? אמנם לא בגילוי ממש אבל היא כן התבטאה בכך ש"תורתו אומנתו". זהו הביטוי של ה" ביה אחידא" במשך כל ימי חייו.

ג.      "זהוריתא" – התקשרות באור

עכשיו נראה את הערה 6: הרבי כותב כאן על זרח. כתוב שקשרו לו שָׁני על היד "ותקשֹׁר על ידו שָׁני" והתרגום מתרגם "שני" – "זהוריתא". אחר כך קראו לו בשם זרח על שם השני. לא כתוב בפירוש ש"שני" לשון זהר. התרגום מבין כך ולכן קראו לו זרח. בעברית זה לא כל כך פשוט ששני הוא זרח. בעברית הכוונה רק אדום. מי אמר ששני הוא זרח? התרגום כבר מתרץ זאת – התרגום שכבר רואה שקוראים לו זרח על שם השני מתרגם את המלה שני "זהוריתא":

6. סה"מ ה'תש"ח שם. וראה לקמן ס"ב (מאוה"ת והמשך יונתי שבהערה 24) שכל קשר שבפסוק מתורגם בלשון קטר. ויש לומר, ד"זהוריתא" הוא גם מלשון זהר ואור [וכמובן גם מזה שויקרא שמו זרח על שם זריחת מראה השני (וישב שם, ל ובפרש"י שם)].

כך רש"י מפרש. גם הוא, אם לא היתה לו קושיא הוא לא היה צריך לפרש. על פי פשט באמת לא כל כך מובן למה שני זה זרח. אז רש"י צריך לומר שהכונה לזריחת מראה השני.

ואולי יש לומר, דזה שמעתיק בסה"מ ה'תש"ח שם גם תיבת שני וזהוריתא הוא – כי עיקר הענין דהתקשרות בפנימיות הוא בהאור

הדבר קשור לנלמד אחר כך, שעיקר ההתקשרות היא של אור, בגלל שאם היא התקשרות של גוף או כלים קוראים לה יותר דביקות, לא התקשרות. דביקות הולכת על גוף. לפי זה, דרך אגב, חדש טבת הוא חדש של דביקות בגלל שכתוב עליו ש"הגוף נהנה מן הגוף"[לד]. לומדים זאת ממגילת אסתר – "ותלקח אסתר... בחדש העשירי הוא חדש טבת"[לה] וחז"ל דורשים שזה היה בהשגחה פרטית בחדש בו הגוף נהנה מן הגוף, דביקות בין גופים. לפי זה טבת הוא חדש הדביקות. [אין של הגוף לא בגוף?] הרבי תמיד מסביר לגבי טבת שזה היש הנברא ביש האמיתי. כלומר, הגוף העליון הוא יותר מֵאור, הוא עצמות, לא רק כלי בכלי.

הדבר מלמד אותנו שעיקר ההתקשרות בפנימיות הוא בהאור:

שכל ענינו הוא שהוא גילוי המאור [אור הוא אך ורק כדי לגלות מאור, זוהי כל תכליתו] (ראה לקמן ס"ד). ואולי יש לומר, דזהו גם הטעם על זה שבאוה"ת ובהמשך יונתי שבהערה 24 מביא תחלה הפסוק (ואתחנן ו, ח) "וקשרתם לאות גו' "'ולאח"ז "ותקשור על ידו" [אף על פי שעל פי סדר התורה הוא הפוך] (היפך מסדר הפסוקים כמו שהם בתורה) – כי בתחלה מביא התקשרות דלבוש (דתפילין הם לבוש), ולאח"ז התקשרות נעלית יותר, התקשרות דאור.

לפי זה הוא אומר ש"ותקשר על ידו שני" של זרח זו מדרגה יותר גבוהה מאשר תפילין של יד – "וקשרתם לאות על ידך". "וקשרתם לאות" הוא רק התקשרות של לבוש, לקשור לבוש על היד, אבל השני מרמז לאור ולכן התרגום שלו הוא זהוריתא. בכל זאת, מה לומדים מכאן? שגם בלשון התורה התקשרות של לבוש נקראת קשר. מה שאחר כך נאמר שהוא דביקות – בתורה נקרא קשר, "וקשרתם לאות על ידך", רק לבוש. זה מה שאמרתי בהתחלה, שבעצם כל המלים האלו מתחלפות, הכל לפי ערכין.

ד.      התקשרות – פנימיות, דביקות – חיצוניות

נמשיך עוד אות. כעת הוא אומר את הכלל שאמרנו קודם – שבדרך כלל אנחנו אומרים שהתקשרות היא למעלה מדביקות:

ב ויובן זה בהקדים הידוע שגם התקשרות היא למעלה מדביקות. דדביקות היא בחיצוניות, כמו "כאשר ידבק האזור אל מתני איש",

ריחוק וקירוב מקום

מי זוכר את המשך הפסוק? תסתכלו בתנ"ך: "כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם הוי' להיות לי לעם לשם ולתהלה ולתפארת..."[לו]. זוהי דביקות מלמעלה למטה. זהו משל איך הקב"ה הדביק את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה אליו "כאשר ידבק האזור אל מתני איש". מה לומדים משם? שדביקות היא בלבושים, בחיצוניות.

שהדביקות דאזור ל(מתני) האיש היא רק לחיצוניותו, והתקשרות הוא בפנימיות, כמו ונפשו קשורה בנפשו שזה מגיע בפנימיותו.

זהו פסוק מהפרשה שלנו. זה לא "כאשר ידבק האזור אל מתני איש", זו פנימיות בפנימיות. לכן גם מודגש מה שמישהו אמר פה קודם, שההתקשרות יכולה להיות אפילו בריחוק מקום, לא חייבת להיות בקירוב מקום. "ונפשו קשורה בנפשו"[לז] הוא פחות מקום, למעלה מהמקום. [אפשר ליחס את זה לאהבה?] תמיד אומרים שהתקשרות זו אהבה. [היחס בין יוסף לבנימין. כתוב שישראל אהב את יוסף, ואילו על בנימין נאמר "ונפשו קשורה בנפשו"] רש"י אומר שבנימין בשביל יעקב הוא רחל יוסף ובנימין – הכל יחד. הוא מה שנשאר משלשתם, לא שזה בנימין לעומת יוסף. בנימין עכשיו מסמל בשביל יעקב את כולם יחד, זה "ונפשו קשורה בנפשו". אבל בכל זאת יש קשר, תמיד אומרים שהתקשרות היא-היא אהבה. התקשרות היא אהבה בדרגה הכי גבוהה. גם העובדה שיעקב לא התנחם על יוסף היא על דרך "ונפשו קשורה בנפשו". כאן אצל בנימין כתוב "ומת"[לח], בגלל שהוא השארית האחרונה.

וזהו החילוק בין [סתם] קרבנות לקטורת, דעבודת הקרבנות היא מצד זה שישראל דבוקים בהקב"ה [כדאיתא במדרש ובזהר [כמו שנביא בהמשך]], [ולכן היו מקריבים הקרבנות על מזבח החיצון, דבנפש האדם הוא חיצוניות הלב [זו דביקות]. וקטורת הוא לשון קשר [דכל קשר שבפסוק מתורגם קטר, [ולכן הקטורת היא על מזבח הפנימי, דבנפש האדם הוא פנימיות הלב. והחילוק שבין העבודה דחיצוניות הלב להעבודה דפנימיות הלב הוא, שהעבודה דחיצוניות הלב היא ע"פ טעם ודעת, דבהאהבה שע"פ טעם ודעת שייך שינויים, [וממילא הוא אומר כך גם בדביקות, שהיא בעלת שינוים] והעבודה דפנימיות הלב היא למעלה מטעם ודעת, שאין שייך בה שינוי. וזהו שקרבנות הוא לשון קירוב [אפשר להתקרב ואפשר להתרחק, קירוב הוא מושג בעל שינויים. כאן הוא מזהה בין קרבן-קירוב לבין דביקות] וקטורת לשון התקשרות, דקירוב מורה שהוא מציאות, אלא שהוא קרוב לאלקות, אבל אפשר שיתרחק ח"ו, והתקשרות (קטורת) הוא קשר של קיימא, דאמיתית ענין קשר של קיימא הוא שאין שייך בזה שינוי.

עד כאן הרעיון, תשתית המאמר.

התקשרות – מסירות

אולי מי שרוצה, על פי מה שקראנו עד עכשיו, לנסות להבין ולדבר למשל על התקשרות בין חסיד ורבי (או בין איש ואשה). מה למדנו כאן? למדנו משהו לגבי התקשרות עד עכשיו? [אין בה שינוי] זה הווארט האחרון כאן. משהו שימחיש לנו בבין אדם לחברו מהי דביקות ומהי התקשרות. [אצל חסיד ורבי מורגש חסרון נפשי הכי גדול, זה הדבר הראשון. הענין הוא ענין פנימי. כלומר, בדביקות יש קבלת עול, שבגלל שאני דבוק אני לא יכול לעשות את השליחות שלי. דוקא ריחוק המקום שיש בהתקשרות יכול כל אחד לעשות אותה. יש בה הפכים – מצד אחד היא הכי פנימית בלי שום אפשרות של ניתוק, מצד שני היא מאפשרת יציאה החוצה] כאן הוא אומר שדביקות היא עדיין מצד חיצוניות הלב והתקשרות מצד פנימיות הלב.

הרי כמו שאמרתי קודם, כל הדברים האלה הם סוגי אהבה. נאמר זאת בעוד סגנון שלא כתוב כאן: הדביקות כאן היא עדיין בגדר "בכל לבבך" – אולי צריך לפתח את זה עוד טיפה – מה שאין כן ההתקשרות היא "בכל נפשך ובכל מאדך". יש שתי בחינות, "בכל נפשך ובכל מאדך", ששתיהן מסירוּת – "בכל נפשך" היא נכונות למסירות נפש ואילו "ובכל מאדך" יכול להיות שהיא בפועל מסירות נפש. מי שהיה פה בחנוכה דברנו[לט] על כך ש"בכל מאדך" הוא מסירות נפש של לוחם שמוסר את עצמו, לא רק מסירות נפש סבילה שמוכן למות, אלא הוא מוסר את עצמו למוות. זה "בכל מאדך" לעומת "בכל נפשך". בכל זאת, ברור כאן ונכון שההתקשרות היא מסירות וברגע שאתה מסור אתה נכנס למצב שאין פה שינוי, אתה כבר לא מחליט. מי זוכר משהו בהתקשרות לרבי שקצת דומה לזה? איזו ראיה לדבר הזה? המושג התקשרות כמו שאמרנו הוא למסור. [שלוחים..] שלוחים הם מסירות בכיוון השני, שלוחים הם התכלית, כמו אברהם אבינו.

מהו כתב ההתקשרות הכי קלאסי? צריך לקרוא פעם את כתב ההתקשרות של אדמו"ר הזקן ושל מהרי"ל מהאניפולי ורבי זושא מהאניפולי, אגרות של הגניזה החרסונית. איך שהסתלק המגיד ממעזריטש הם התקשרו לרבי אברהם המלאך בנו של המגיד. שם כתוב שהם מוסרים את הנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה שלהם אליו באופן מוחלט. הם אותם השנים שהסכימו על ספר התניא. המהרי"ל מהאניפולי הוא בעל הספר 'אור הגנוז', את רבי זושא מהאניפולי יותר מכירים, ואדמו"ר הזקן – שלשתם היו חברים והיו כל הזמן ביחד. רבי אברהם המלאך קודם היה חבר שלהם ועכשיו עשו אותו רבי. מה התוכן של כתב ההתקשרות? הם כותבים לו שם שהם מוסרים לו את נשמתם. מה התוצאה? אם אני מסרתי את נשמתי למישהו מה קורה אחר כך? מה היחס שלי אליו? איפה שלא אהיה אני אהיה איתו והוא תמיד יהיה איתי. קוראת איזו התקשרות שלמעלה מזמן ומקום שהוא תמיד נמצא איתי ואני תמיד נמצא אצלו, זה באמת "ונפשי קשורה בנפשו". נוצר יחס תמידי שאנחנו כל הזמן יחד. [כמו הסיפור על הרבי הרש"ב שחסידיו נפטרו אחרי שהוא נפטר] שם כדי להיות איתו ביחד ממש היו צריכים גם להסתלק. [או שהם לא יכלו] כן, זה נקרא "ומת", מה שהוא כותב כאן בהערה:"והי' כראותו כי אין הנער ומת".

'התפתחות התקשרותית'

[אין התפתחות בקשר הזה?] לא. זו שאלה טובה מאד. גם בלי שינוי יכולה להיות התפתחות. כמו שיש הלכה אם אתה יכול למכור ולהקנות דבר שלא בא לעולם. אפשר? הנה הר"מ שלנו... אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם? אי אפשר. אבל איך כן אפשר? אם יש עץ ואתה רוצה למכור, להקנות את פירות העץ, אז אתה מוכר את העץ לפירותיו. [הפירות לא נמצאים ואני מוכר?] אם אתה מוכר את הפירות כשעוד לא הי, אתה לא יכול, לא תופס, בגלל שאתה לא יכול למכור ולהקנות דבר שלא בא לעולם. אבל אם אתה מוכר את העץ לפירותיו, כל הפירות כלולים בעץ. כך היא התקשרות, זה עונה על שאלתך, אתה מוכר את העץ לפירותיו, אתה תתפתח וממילא גילוי ההתקשרות יניב פירות ופרי פירות, הכל יתפתח וילך, אבל מלכתחילה הכל קנוי בגלל שהקנת את העץ שלך לפירותיו. [כשהרבי מתפתח גם אני מתפתח?] גם הוא מתפתח, כולם מתפתחים.

התקשרות – ממילאית, דביקות – עם נגיעה

[השאלה היא: לפני ההתקשרות, מה גורם לה? כלומר, מהו המעבר שעד עכשיו אדם הכיר צדיק ועכשיו הוא מתקשר אליו?] מהי דביקות אם כן? [שהצדיק נותן לי חיות] כן, זה נקרא "בכל לבבך"[מ]. מה רציתי להדגיש כשאמרתי "בכל לבבך"? ב"בכל לבבך" דורשים[מא] "בשני יצריך" – יש כח במדרגה של "בכל לבבך" להפוך את היצר הרע לטוב. להשתמש עם כח היצר הרע ועדיין זה רק "בכל לבבך," בלי "ובכל מאדך", בלי מסירות נפש, יש יכולת בלי מסירות נפש.

קודם כל, שם יש דביקות פנימית בין היצר הטוב לבין היצר הרע, הם עצמם מתחברים למשימה אחת – לאהוב את ה'. אבל הכל בגלל "כי הוא חייך"[מב]. ההתבוננות שנקראת 'על פי טעם ודעת' למה יכולים להשתתף יחד היצר הטוב והיצר הרע לאהוב את ה'? בגלל שיש מכנה משותף ביניהם – "כי הוא חייך". זהו דבר שגם היצר הרע מבין טוב. דוקא מדרגה אחת מדברת יפה ליצר הרע לכן היא משתתפת, "כי הוא חייך". דביקות לפי זה היא עדיין אינטרסנטית, יש בה עדיין נגיעה בדבר. היות שיש נגיעה בדבר לכן זה גופא עושה אותה בעלת שינוים. מה המקור לכך שבכל דבר שיש נגיעה הופך הדבר להיות בעל שינוים? "אהבה תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה"[מג]. לפי מה שאנחנו אומרים לא חייב להיות "בטל דבר" לגמרי, הוא יכול להיות בהדרגה, קצת יותר קצת פחות. מה שאין כן התקשרות היא מסירות אמתית. עיקר הווארט של מסירות אמתית הוא שאני חושב שהוא איתי ורק שאני חושב עליו אני ממש מגלה אותו. הוא כל הזמן איתי בהסתר. מי שאתה קשור אליו אתה רק חושב עליו ואתה מתמלא ממנו, הוא ממש נמצא אתך. ומי שדבוק צריך להיות בקירוב מקום כדי להנות מזיו קלסתר פניו וכיו"ב. יש למשל ווארט, ה'אויפטו' שעכשיו אמרתי בהתקשרות מתבטאת הרבה בפוריות המחשבה, נקרא לזה. כמה שהמחשבה פוריה, בעלת עוצמה. זהו עיקר ביטוי ההתקשרות, מלמעלה למטה – כמו שהחסיד קשור לרבי כך הרבי קשור לחסיד, ועוד יותר.

כתוב[מד] שהרביים היו כל יום מקדישים זמן לחשוב על החסידים, אחד אחד. לא להתפלל עליהם. יש שאתה הולך לצדיק ומבקש ממנו שיתפלל עבורך. הנה דוגמא קלאסית: אם הצדיק בשבילי הוא אחד שאני קשור אליו – אני משתמש במלה קשור כצורה כללית – בגלל שאני מאמין בתפלותיו, אני מאמין שיש לו כח להתפלל. כתוב בחז"ל "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויתפלל"[מה] – זה נקרא דביקות. יש הרבה שיודעים שהצדיק לא חייב להיות התלמיד חכם הכי גדול בדור, למה? בגלל שצריכים צדיק בשביל להתפלל, לא בשביל תורה. בשביל תורה הולכים לראש ישיבה, אבל לא בשביל להתפלל ולפעול ישועות. הרי מהו צדיק? "פועל ישועות בקרב הארץ"[מו], "צדיק יסוד עולם"[מז]. זו התפיסה של החסידות הכללית בדרך כלל, שהצדיק הוא גדול הדור בכך שכוחו יפה בתפלה. כמו רבי חנינא בן דוסא שתפילתו שגורה בפיו[מח] והוא פועל ישועות. תפלה עצמה היא דביקות והתקשרות, ואני דבוק באחד שהוא עמוד הדביקות בקב"ה בדור, שיש לו את כל הדחילו ורחימו, כל האהבה ויראה, והוא גם פועל ישועות. כלומר, אני מאחל ורוצה ממנו שיתפלל בשבילי, במלים הכי גסות – אני רוצה שהצדיק יתפלל עלי ויעורר רחמים רבים מהקב"ה, זוהי דביקות. קודם אמרנו שמסירות היא שאני לא רוצה ממני כלום. אבל אם כבר, מה הייתי רוצה מהצדיק במדרגה של התקשרות, לא של דביקות? לא שאני אסתכל עליו, הייתי רוצה שהוא יחשוב עלי. יש על כך תורה של רבי נחמן[מט].

בדרך העבודה, גם החסיד וגם הרבי באמת מקדישים את הזמן ועושים את זאת במכוון, אבל זו רק דוגמא לכך שההתקשרות האמתית היא גם בדרך ממילא. אם אתה קשור אליו בדרך ממילא אתה חושב עליו והוא חושב עליך. שוב, זו מחשבה פעילה, מועילה, מחשבה חזקה שעושה מציאות, לא מחשבה קרה סתם.

איך נאמר זאת אחרת? אם אמרנו שדביקות היא עדיין עם נגיעה, תרתי משמע – שדביקות היא נגיעה, זה כבר ווארט יפה, והתקשרות היא למעלה מנגיעה, נקרא פנימיות וזה נקרא חיצוניות. אמרנו שהתקשרות היא מסירות, ומסירות היא מצד היחידה שבנפש, מצד המקיפים, למעלה מטעם ודעת. אבל מאידך אפשר להוריד את זה ולומר שאם דביקות היא מצד הגוף והחיצוניות והתקשרות היא מצד הפנימיות – מה בקבלה נקרא תמיד פנימיות לעומת חיצוניות? כשאומרים בקבלה פנימיות וחיצוניות, מה הכונה לכל אחד? [אורות וכלים] לא, בכל אחד מהם יש פנימיות וחיצוניות. פנימיות בקבלה היא תמיד מוחין, חב"ד, וחיצוניות היא גופים, מדות. לכן זה קשור למה שעכשיו אמרנו שההתקשרות היא ביטוי חב"די. כלומר היא מתבטאת בשכל הטהור, הפשוט, בלי רגש דוקא. הדביקות היא משהו מאד רגשי, מדות, והתקשרות היא משהו מאד חב"די, מאד שכלי, אפשר לומר. מצד אחד התקשרות היא מסירות, למסור הכל למעלה מטעם ודעת, כתר, אבל הביטוי שלו הוא במוחין.

[לכאורה זה פשוט אבל הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", למה הם לא מתפרשין? כי מה שמאחד אותם הוא הכתר. ואילו זעיר ונוקבא כן מתפרשים כי כל אחד מסתכל על השני, אין להם משהו אחר מעליהם שמאחד אותם. כמו היום שאנשים אוהבים שהחתונה תהיה רומנטית, כל אחד יש לו ענין בשני. יש אנשים שרוצים להקים משפחה אז הקשר תמיד יהיה יותר טוב] כן, נכון. זה כמו מה שאמרתי על 'בת גילו' ו'בחירת לבו' – שני סוגי חתונה[נ]. יש חתונה שכולה עם שאיפה לרגש, אומרים שזה באמת "מוצא"[נא], בהווה; יש חתונה שבנויה על שרש נשמה בעבר, "מצא"[נב], שם יש את השותף השלישי שהוא הכתר, אז יש "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[נג] שהם חב"ד. הקשר של ה"רעין" הוא גם מלשון 'רעיון', מחשבה.

כל זה בכללות על דביקות והתקשרות, אבל בהמשך נראה שיש עוד שתי מדרגות. בתוך הסיפור הזה צריכות להיות בסוף ארבע מדרגות, כאן אנחנו מתחילים עם שתי מדרגות.