ד"ה "השמים כסאי" תשל"ו (א)

בע"ה

כ"ו חשון תשנ"ה – שכם

הקדמה ואות א

שכינת העצמות ב"עני ונכה רוח"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור הקדמה למאמר מתבארות שלש מדרגות של "שמים וארץ" – עבודה פנימית בכחות הנר"נ, עבודת המקיפים במסירות נפש ועבודת עצם הנשמה של "עני ונכה רוח".

א.     שמים-ארץ-בית-עני

עדיפות העני על הבית

ההפטרה של שבת ראש חדש היא הפרק האחרון של ספר ישעיהו, שאפשר לומר שהוא סיום וחותם הישועה והנחמה. הוא מתחיל "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" וכו', ובהמשך כתוב "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי"[ב]. קודם הוא שולל: אין מקום בעולם שבו תוכלו לבנות לי בית, כי "השמים כסאי והארץ הדֹם רגלי", ומה אתם מעלים על הדעת בכלל שאפשר לעשות לאין סוף "מכון לשבתו". ובסוף הוא אומר – אבל איפה אני כן שוכן, אצל מי אני נמצא כולי? אתם רוצים לבנות לי בית – לא תוכלו לבנות לי בית סתם, אבל איפה אני כן נמצא? ה"אני" הזה שאתם רוצים לעשות לו בית – לא תוכלו לעשות לו בית. למי אני כן נמשך – "אל זה אביט", המשכת העצמות? ל"עני ונכה רוח וחרד על דברי". כאן הוא לא מחלק בין שני כינויים אלה – אולי אנחנו בהמשך כן נחלק, אבל כאן במאמר הוא לא מחלק ביניהם.

וידוע הדיוק בזה [שהרי את הקב"ה אי אפשר להגביל בשום תאר או דמות גוף[ג]], הרי אין לו דמות הגוף ואיך שייך לומר כסאי והדום רגלי.

מה שאין לו דמות הגוף מתאים להמשך – "אי זה בית תבנו לי". אבל קודם הפסוק מהווה קושיא, כי כתוב "השמים כסאי", שהוא כן דימוי. "והארץ הדֹם רגלי", צריך להבין מהם "כסאי" ו"הדֹם רגלי" לגבי האין סוף, שאין לו דמות הגוף. [הפיוט "יגדל א-להים חי" הוא מקור נחשב בחב"ד?] את הפיוט "יגדל א-להים חי" האריז"ל אמר לא לומר, ולכן בנוסח האר"י לא אומרים אותו. הוא אומר שלמרות שהוא נכתב ע"פ י"ג העיקרים של הרמב"ם, הוא לא ידע לכוון אותם נכון על פי הקבלה. כך כתוב בכתבי האריז"ל[ד].

וגם צריך להבין מ"ש איזה בית אשר תבנו לי גו' [קודם הוא אומר ש"איזה בית" הוא לכאורה שאין בית – אי אפשר לבנות לו בית. ואחר כך הוא אומר בדרך חיוב] ואל זה אביט אל עני ונכה רוח גו', מהי המעלה דעני ונכה רוח [מהי המעלה הגדולה שאי אפשר לבנות בית, "איזה בית אשר תבנו לי", אבל "עני ונכה רוח" כן. מהי המעלה שלו?], דהגם שאיזה בית אשר תבנו לי, מ"מ אל זה (לעני ונכה רוח) אביט [זו הקושיא].

שמים וארץ – תורה ומצוות

ונקודת הביאור בזה, דשמים וארץ הם תורה ומצוות (כמבואר בארוכה בתו"א),

מה שכתוב על שמים וארץ – "השמים כסאי והארץ הדֹם רגלי" – לא הולך על השמים הגשמיים והארץ הגשמית בלבד, אלא בעיקר – כמו שדיברנו קודם שלכל איבר צריך לחפש את השרש הרוחני שלו[ה] – לשרש הרוחני שלהם. השמים הם התורה, "תורה מן השמים", "אש מים"[ו], "מימינו אש דת למו"[ז] – התורה היא בחינת שמים. הארץ, לעומת זאת, היא בחינת מצוות שהרי כל המצוות שבתורה הן מעשיות, שמקיימים בארץ ועם הארץ, עם המציאות.

שרשם של השמים והארץ הם התורה והמצוות. בתוך התורה והמצוות אפשר לייחד אותם לה', "השמים כסאי והארץ הדֹם רגלי". הדימוי יותר מתקבל כשאנחנו אומרים שהשרש של השמים והארץ הם לא רק הגשמיים שאנחנו רואים, אלא התורה והמצוה.

[שוב, מה הקשר בין השמים לתורה?] קודם כל הם רוחניים, הם בלולים מאש ומים. כמו ששמים הם אש-מים ברוחניות, כך כתוב גם על התורה בפסוק שהזכרנו – "מימינו אש דת למו". ימין הוא מים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך[ח], והאש פועלת בטול בתוך המציאות והיא עצמה בטול לה'. "תורה אור"[ט] וכתוב ש"אור דבוק במאור"[י]. גם מי שלומד תורה – "זכה נעשה לו סם חיים"[יא], הוא נהיה דבוק בה' על ידי התורה, היות שהיא דבוקה בה' בעצם, כמו "אור שדבוק במאור". זו בחינת אש. על פי פשט התורה היא חכמה, חכמה רוחנית ועילאית, והארץ – המצוות שמקיימים בגשמיות, מצוות מעשיות.

"שמים וארץ" הם תורה ומצוות. מה שאמרנו קודם הוא, שהיום – כו חשון – עולה שמים. שמים עולה יה פעמים הוי'. "כי ביה הוי' צור עולמים"[יב]. אז היום זהו היום ה-שמים של השנה. מהם שמים? כתוב ששמים הם "רוח אלהים" המרחפת על פני המים. ש, 300, עולה רוח אלהים. "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[יג], זהו סוד שמים. הרוח המרחפת היא ש-מים, שמים. "רוח... על פני המים" היא גם רחמים. מדת הרחמים – הרוחניות של הרחמים שהזכרנו קודם.

ב.     שלש המדרגות בעבודת ה'

עבודת הנר"נ – תורה ומצוות

אם רוצים הרחבה – הרבי מפנה לספר לתורה אור, למאמר הראשון שלו[יד] על פסוק זה – "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". התחלת למוד החסידות לפי סדר התורה, המאמר הראשון של אדמו"ר הזקן, לפי איך שהוא סידר אותם.

שבכללות היא העבודה דנר"נ.

הוא אומר שאצל יהודי תורה ומצוות זו עבודה של נר"נ, "אור פנימי", נפש-רוח-נשמה. נשמה היא מח, שכל; רוח היא רגש; והנפש היא כחות המעשה. נפש היא נה"י, נצח-הוד-יסוד, נסביר זאת בהמשך; רוח היא חג"ת, חסד-גבורה-תפארת; והנשמה היא חב"ד.

העבודה שאדם עובד את ה' בתודעה-מודעות שלו נקראת עבודה של אורות פנימיים שבנפש, עבודה מצד הנר"נ, זו לא עבודה מתוך רצון פשוט שלמעלה מהשכל או של תענוג אלוקי שלמעלה גם מהרצון. זה מה שמתיישב לו בטוב טעם ודעת, זו עבודה שנקראת "פנימי". השלחן ערוך , התורה שלומדים וקיום המצוות הכל עבודת ה' מצד הנר"נ. הוא אומר ש"שמים וארץ" – "השמים כסאי והארץ הדֹם רגלי" – הם עבודת ה' עם האור והמודעות הפנימית של האדם. עוד לא מדבר על עבודת ה' במסירות נפש, למעלה מטעם ודעת. זו עבודת ה' עם השכל, עם הרגש ועם כחות המעשה, שנקראת "השמים" ו"הארץ".

עבודת הח"י – למעלה מטעם ודעת

אחר כך, יש מדרגה יותר גבוהה משמים וארץ, שהם בכללות תורה ומצוות אבל לא במסירות נפש אלא באופן הטבעי-הרגיל. אבל יש עבודה של בית, שהיא כבר עבודה של "בכל מאדך"[טו]. אפילו עבודת "בכל נפשך" הולכת לפעמים על השכל ולפעמים על הרצון, כמו במאמר הקודם שלמדנו פה[טז], בו הוא פירש ש"בכל נפשך" הולך על החיה שבנפש. זו לא היחידה, לא המקיף הרחוק, המקיף העליון, לא ה"מאדך", אבל בכל זאת זו החיה. כתוב לפעמים ש"נפשך" הוא עדיין בכלל השכל, האור הפנימי. אבל כאן הוא לא מחלק בין חיה ויחידה, הוא אומר שהמקיף הוא "בכל מאדך", למעלה מטעם ודעת, והמקיפים האלו נקראים יחד חיה ויחידה וכוללים גם את הרצון שלמעלה מהשכל, שהוא החיה, וגם את התענוג, שלמעלה גם מהרצון, שהוא היחידה.

הוא אומר שזו נקראת עבודה של בית. בית הוא מקיף רחוק. זהו פירוש חשוב, שאפשר לעבוד את ה' גם בלי בית, רק עם השמים והארץ, הטבע. הרי כך ה' ברא את העולם, שיהיו שמים וארץ. השמים והארץ משקפים עבודה רוחנית. למה צריך לבנות בית? כדי שישרה בו משהו שלמעלה משמים וארץ, אור שיותר גבוה מהשמים – כמו עוד פסוק שאומר שלמה המלך "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"[יז]. שם הוא אומר שאם "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך – ואף כי הבית הזה", אבל בעצם מה שהוא רוצה ב"בית הזה" הוא כן להשרות בתוך בית דבר שלא נכלל ולא מתלבש, לא בשמים ואפילו לא בשמי השמים. כלומר, לא בתורה, ואפילו לא בפנימיות התורה, "שמי השמים". מה שהוא "בכל מאדך", עבודה במסירות נפש, לא נכנס לגדר הטבע וגם הטבע האלוקי של הנפש האלקית, של הנר"נ שלו, לא נכנס לגדר הטבע בלבד.

[אבל הרי בית הוא יותר גשמי מהשמים!] לכאורה הוא כן גשמי, אבל הבית עושה לי התפשטות – הקירות יוצרים הרגשה שאני מוגדר בתוך מקום שהרבה יותר מעבר לגוף שלי. כך הבית הוא מכון, בסיס, לשרות ולגלות שכל דבר הוא כך – כל דבר הוא הרבה יותר מאיך שאתה רואה אותו, מצומצם. הבית הוא ההתפשטות, השראת שרש האדם שאינו רק האדם הקטן הזה אלא יותר ממנו, השרש שלו מתלבש ממש בתוך קירות הבית כביכול. זוהי מדרגת "בכל מאדך", הגשמיות כביכול. [ואם הבית קטן, שאין בו הרגשה של רחבות?] גם בית קטן הוא גדול, אם הוא ד' על ד' הוא חייב במזוזה[יח] והוא כבר משרה את ה"בכל מאדך". מאדך עולה בגימטריא מזוזה. אז ברגע שאתה חייב במזוזה, אתה כבר משרה את ה"מאדך" בבית...

אם אנחנו רוצים לדבר על כל "השמים ושמי השמים" – הרי הכל נמשל בקבלה לעיגול גדול. גם כל הטבע הוא לשון טבעת[יט], עיגול אחד גדול שמסמל את כל המחזוריות שיש בטבע – גם בשמים וגם בארץ. הבית, לעומת זאת, הוא מרובע. יש סוד בקבלה של "עיגולא בתוך ריבועא"[כ]. גם לגבי כל העולמות, הכל בתוך החלל הפנוי. החלל של כל העולמות הוא שמים והעיגול הגדול מסביב הוא "שמי שמים". בתוך כך יש עולמות, שהם ארץ. כלומר, על גבי הקו יש התלבשות של הרבה עולמות. כמו קליפות השום או הבצל, כל הבצל שמסביב לקו הוא הארץ והחלל הוא שמים. כל העיגול הזה הוא בתוך ריבוע, בתוך "בית". זאת אומרת שבעצם הבית כאן, בעולם שלנו למטה, מסמל דבר שמעל לכל היקום כולו.

בלשון הקבלה והחסידות הבית הזה הוא "השערה", שה' "שִעֵר בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[כא]. עולם זה נקרא בלשון הקבלה 'עולם המלבוש'[כב], הרבוע שמסביב לעיגול של המציאות. כל המציאות היא בתוך העיגול ויש רבוע מופשט מסביב לו. זה מה שמשערים כאשר בונים בית. לכן, כל מי שאין לו בית אינו אדם. עיקר האדם הוא שיהיה לו בית, כי אדם אותיות מאד וכדי לגלות את ה"מאד", את מסירות הנפש שלו, הוא צריך בית. [כל העולמות שם בגלל שהאדם שם?] כך ה' ברא את הכל, יצירת החלל לפני הצמצום היא מקום לעמידת העולמות. אבל באמת מהעולם הראשון כל העולמות הם צורת אדם (היינו מה שכל העולמות שמסביבו נקראים "אדם קדמון"), ובסוף-בסוף הכל מגיע לאדם הקטן, שהוא אנחנו, בסוף כל ההשתלשלות.

[הנעליים יותר חשובות מהבית?] הנעליים הם מאמר אחר פה, "שם נעלה". [כתוב "ימכור אדם קירות ביתו ויקח מנעלים לרגליו"[כג]? הנעליים יותר גבוהות מהבית?] יכול להיות, "גן נעול אחֹתי כלה גן נעול מעין חתום"[כד]. אבל כתוב "של נעליך"[כה], וכשנכנסים לבית המקדש צריכים לחלוץ את הנעליים. הכהנים בעבודתם בלי נעליים.

אם כן, יש שמים וארץ, שהם תורה ומצוות, עבודה מצד הנר"נ, ויש "בית" שמסמל עבודה של מסירות נפש, של רצון ותענוג שלמעלה מטעם ודעת.

ופירוש איזה בית אשר תבנו לי הוא [מה הכוונה "אי זה בית"? אם אני אומר "אי זה בית אשר תבנו לי", סימן שגם הבית לא מכיל את ה'. זאת אומרת שגם העבודה שמצד חיה ויחידה לא מכילה את עצמות הבורא יתברך], שגם העבודה שמצד המקיפים חי' יחידה, שעל ידה נמשכים המקיפים שלמעלה [על ידי שהאדם עובד את ה' "בכל מאדך" ממשיך את ה"מאד" מלמעלה. זה נקרא בלשון הקבלה שם ס"ג כמו שכתוב במפורש בסוף התניא[כו], משהו יותר גדול מכל העולם הזה, שהוא שם מ"ה ושם ב"ן. בכל זאת], אין זה בית אשר תבנו לי [כל עבודה, אפילו שבבחינת "בכל מאדך", לא תכיל אותי ממש, את עצמותי] (לי לעצמותי), כי גם המקיפים הכי עליונים הם הארה בלבד [זהו חידוש: גם המקיף הכי גבוה בעבודת ה', מסירות הנפש הכי גבוהה שבה יהודי עובד את ה', זו רק הארה בלבד, וממילא מה שהוא ממשיך בדרך אתערותא דלתתא אתערותא דעילא כיוצא בו – הוא רק הארה, ולא עצמות].

משיכת העצמות לעני ונכה רוח

אל זה אביט אל עני ונכה רוח [עכשיו סוף הפסוק, לפיו יש דבר אחד בלבד שכן ממשיך עצמות, שהוא יותר גבוה מאשר העבודה "בכל מאדך" – שהוא "עני ונכה רוח", שעל פי פשט הוא ענין של בטול. נסביר בהמשך יותר שיש בטול של פשט ויש "בטול במציאות" שלמעלה מהפשט, אבל גם הוא מרומז ב"עני ונכה רוח"], דע"י הביטול (עני ונכה רוח) הוא המשכת העצמות (אל זה אביט).

הוא מסביר ש"אביט" זו לא רק הארה בלבד, אלא אותו "אני" שאמרנו, שהוא "עני ונכה רוח", נמשך אליו. זהו עיקר הנקודה שרוצים להסביר כאן. יש עבודה של נר"נ, שמים וארץ, תורה ומצוות; יש עבודה של "בכל מאדך", ואפילו "בכל מאדך" של בית, חיה-יחידה, לא ממשיך עצמות אלא רק הארה; אבל הדבר היחיד שממשיך את עצמות ה' לשכון כבוד אתנו למטה הוא "עני ונכה רוח".

אם אמרנו הרגע שהמדרגה של "בכל מאדך" נקראת בקבלה שם ס"ג – מהו הבטול, ה"עני ונכה רוח" כאן, שכן ממשיך עצמות? הוא מכונה שם ע"ב, שלמעלה משם ס"ג. באותיות של קבלה, הרמז הוא שכשכותבים שם הוי' במלוי יו"דין – ממלאים כל אות ב-י (ה כותבים הי, ו כותבים ויו וכו') יש ארבע יו"דין. החוט הפנימי של השם הזה הוא ארבע יו"דין, שבכל אות יש י. ארבע יו"דין האלו הם בגימטריא לי – זוהי עיקר הכוונה של "לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[כז]. זהו מאמר חז"ל על "ועשו לי מקדש"[כח], "ויקחו לי תרומה"[כט]. [אבל גם שם ע"ב הוא הארה! כל כינוי בשם הוא הארה!] אבל שם ע"ב הוא שם העצם, הוא כן גילוי העצמות. זהו רמז בקבלה. כאן הרבי לא מדבר על שמות בכלל, אני רק אומר שבלשון הקבלה – וגם כן מבואר במקום אחר בחסידות[ל] – המשכת העצמות מכונה שם ע"ב, ה"איתן" שבנפש שלמעלה משבירה.

נרנח"י – עבודה 'לפי הספר'

עכשיו נסביר את המלים האלה: מה הכוונה "עצמות"? מה הכוונה "הארה"? יש מעגל קסם של החיים שנקרא שבירה ותקון, שמשהו נשבר ואני בא לעולם לתקן אותו. אם אני מוצא שברי כלים, ואני בא לעולם ביחד עם חוברת מדריך, כמו שאחד שלומדת מקצוע ונכנס לבית ספר נותנים לו איזו חוברת איך עובדים כאן עם המכונות, מה עושים ואיך עושים את התקונים – זה נקרא שהוא בא לעולם, ויש פה הרבה שברים, כל מיני דברים שצריכים תקון, וגם הוא קיבל איזה תדרוך מסודר עם ספר. אם הוא גם פקח וגם עובד על פי הכללים הוא יהיה נגר טוב, יהיה בעל מקצוע טוב אחר כך ויצליח לתקן את מה שהוא צריך. זה נקרא תורה ומצוות – תקון לפי כללים מסודרים, שאמרו לך מן השמים איך מתקנים את המצב הנתון. הוא נפל בתוך עולם שבור, אבל למזלו ולמזלנו הוא קבל אתו איזה שהוא מדריך כזה ואם הוא רק יפעל טוב על פי הכללים הוא יצליח לתקן מה שאפשר לתקן. זה נקרא נר"נ, בגלל שבשביל להתחיל לעבוד עם המדריך צריך גם שכל, גם רגש וגם מעשה – את כל המודעות שלו. זהו מ"ה שבא לתקן ב"ן.

לפעמים, תוך כדי העבודה הוא נתקל במשבר, לא הולך לו. לדוגמא, יש מכשול, קשיים. אפילו שהוא יודע את כל הכללים ובדרך כלל הוא פועל טוב, יש איזה קושי לא צפוי בכלל שהוא נתקל בו. על כל פנים, אצלו, בהווה ברגע הזה איך שהוא מכיר את הכללים ויודע לעבוד אתם לא עוזר, לא מספיק. אם הוא אדם רציני הוא לא מתייאש. הוא גם לא מתייאש ומאד מאד רוצה להצליח ולתקן – זוהי המשימה שלו, התפקיד שלו – אז הוא מגלה בעצמו כוחות נעלמים. יכול להיות שהוא יתן צעקה אדירה לקב"ה, שיצעק מעומק הלב – תעזור לי להתגבר על הקושי הלא-צפוי, את זה אני לא מכיר בספר שלך, לא יודע מה עושים עכשיו. או שהוא נותן צעקה אדירה – הצעקה האדירה הזו היא משל, שפתאום הוא מגלה בעצמו כוחות פנימיים אדירים, חזקים, שאם הוא יקרא לה' בחזקה וגם יעבוד את ה' בחזקה, שזהו כאן "בכל מאדך", בחזקת היד – חזקה שהוא יצליח להתגבר על הקשיים ולתקן את השבר הגדול והלא צפוי וידוע לו קודם בכלל. זה "בכל מאדך".

עצמות – איתן שבנשמה

מעל זאת יש גילוי העצמות. גילוי העצמות הוא אור וכח שלא נכלל כלל – זוהי ההגדרה הפשוטה – במעגל הקסם של שבירה ותקון. זה לא שדבר נשבר וצריכים לתקן אותו. גם שם מ"ה וגם שם ס"ג הם שתי מדרגות במעגל הזה של המציאות, של שבירה ותקון. למשל, כמו שהרבי אומר בזמן האחרון שכבר גמרנו עם כל העבודה. צריך להכנס לאיזו מן מנטליות ומודעות אחרת לגמרי, שגמרנו עם שבירות ותקונים. הוא אומר שעדיין נשאר "לצחצח את הכפתורים"[לא], ורק זה. בעצם גמרנו, ונשאר רק הדבר הזה, הפרטים הכי הכי קטנים נשארו. הרבי אומר שגם זה נגמר[לב]...

אז מה רוצים מאתנו? את גילוי העצם הזה, ה"איתן שבנשמה". דרך אחת שהוא מתגלה היא אמונה איתנה: אם האדם מאמין לחלוטין, מעל לכל טעם ודעת, בביאת המשיח תיכף ומיד ממש וזו העבודה שלו – העבודה הזו היא לא לצעוק לה', זו לא הצעקה האדירה שהיא כדי לתקן שבר שאני לא מצליח להתגבר ולהתמודד אתו, אלא היא פשוט לגמרי במדרגה של "לכתחילה אריבער", לכתחילה מלמעלה. לא שאני בתוך המשבר ואני צריך לתקן אותו מבפנים, אלא שאני למעלה ממנו לגמרי. זו אמונה פשוטה, שגם היא משהו, יותר חזק! האמונה הזו יותר חזקה מכל החזקה שניסנו לתאר קודם. זה נקרא 'איתן שבנשמה' שלא נכלל בכל הדבר הזה שנקרא שבירה ותקון.

זה מה שנקרא בקבלה שם ע"ב, שלא נשבר ולא נתקן, לא שייכים אצלו המושגים האלה בכלל. שם ס"ג נפל ונשבר ונעשה שם ב"ן ועכשיו צריך לבוא שם מ"ה, שהוא הנר"נ (נפש-רוח-נשמה) לתקן אותו. לשם מ"ה יש את הספר והוא פועל על פי הכללים, כמו שאמרנו, זהו הנר"נ. "בכל מאדך" הוא שצריך פתאום משהו לא רגיל. [בכל הפסקאות של הרב קוק יש איזו התייחסות לשבירה ותקון] בגלל שהוא עדיין בתוך הגדרים, זו צעקת אסיר מתוך הכלא של השבירה והתקון – זו רק הארה בלבד. כל הדבר הזה, כל הקרע של השבירה והתקון, הוא צמצום – זהו סוד הצמצום. ממילא כל מה שקורה שם, כל החוויות שם הן חוויות של הארה, לא של עצמות. חוויות של עצמות הן רק כשיוצאים מזה לגמרי. זהו הפתגם של הרבי המהר"ש – שגם המאמר הזה נאמר יום לפני יום ההולדת שלו – "לכתחילה אריבער", לא להתחשב במציאות בכלל אלא מלכתחילה מלמעלה. [העבודה הזו היא עמידה בנסיון?] זו עמידה בנסיון, רק בדרך ממילא של האמונה היהודית – תוקף האמונה, "איתן שבנשמה".

הוא אומר שנקודה זו נמצאת כל הזמן ב"עני ונכה רוח". זו נקודת הביאור כאן, שיש שמים וארץ, שהם הנר"נ; יש בית שמשרה את המקיפין, חיה יחידה שבנשמה, כנגד "בכל מאדך". בבית מתפללים, צועקים חזק. כתוב בשולחן ערוך[לג] שבלי בית מתפזרת התפלה, צריכים מקום מוגדר בשביל להתפלל, משום מה. זה גם כן פלא, למה אסור להתפלל בשדה או בבקעה? צריך בית, בשביל "בכל מאדך". אבל גם זה רק הארה. המשכת העצמות היא רק "אל זה אביט אל עני ונכה רוח". עד כאן.