מה בין נח לאברהם?

שיעור ראשון במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

ה' חשון תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

נלמד בשיעור פרק ח במאמר אמונה ובטחון מתוך הספר לב לדעת. בשיעור נערכה הבחנה בין התהלכותם של חנוך ונח לבין התהלכותו של אברהם, כאשר חנוך ונח הלכו יחד עם ה', ואברהם הלך לפני ה'. בשיעור מוסברים מושגים שונים כמו היחס בין עבודה מאהבה לעבודה מיראה, היחס בין עבודת השתוות לבין עבודה של "לכתחילה אריבער", כשהכל מתחיל מהיחס בין אמונה לבין בטחון.

בהמשך השיעור ביאר הרב את שלשת סוגי התמימות: ברצון, בלב ובמעשה, וכיצד הם באים לידי ביטוי אצל נח ואצל אברהם.

בסוף השיעור הוסבר המושג קביעה רצונית המיוחד לעם ישראל.

א. ההשתוות של חנוך ונח לעומת לקיחת היזמה של אברהם

ההתהלכות של נח וההתהלכות של אברהם

ערב טוב. אנחנו נלמד את המאמר "אמונה ובטחון" פרק ח בעמ' פז בספר – "ראשו כתם פז"[ב]. המאמר הזה מנסה להסביר את היחס בין שתי המדות בנפש – אמונה בה' ובטחון בה'. הנושא הזה קשור באופן מיוחד לפרשת נח שקראנו אתמול בשבת, וגם לפרשת לך לך שהתחלנו היום. לכן אנחנו פותחים כאן בפרק ח. כל פרק כאן בנוי בצורה כזאת שהוא נושא ברכה לעצמו – נושא בפני עצמו. כאן נפתח בפרק ח. הרעיון הראשון כאן הוא איך לראות את היחס בין אמונה לבטחון, בכך שנתבונן מה בין נח לבין אברהם אבינו. אז נתחיל לקרוא בפנים:

בנח כתיב [הפסוק הראשון בפרשת נח]: ״[אלה תולדות נח]...נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלקים התהלך נח״[ג], [וחז"ל מפרשים שהליכה כאן היא "את האלהים", "את" הכוונה שוה, ביחד כביכול עם האלקים, שוה בשוה] הליכה בשוה אליו יתברך[ד], כביכול. [מה שאין כן] בתחלת פרשת ברית מילה [שכתובה בסוף פרשת לך לך, פרשת השבוע. שם כתוב לשון אחרת, שהקב"ה פונה לאברהם אבינו "ויאמר ה' אליו אני אל שדי"[ה], כתוב שזה ה', י-ה-ו-ה מדבר עם אברהם, אבל כשהוא מזהה את עצמו כביכול הוא אומר "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים"] נצטוה אברהם אע״ה: ״התהלך לפני והיה תמים״[ו] [אז מה ההבדל בין כאן לבין מה שכתוב אצל נח? אצל נח כתוב "את האלהים התהלך נח", שוה בשוה. מה שאין כן כאן], הליכה לפניו יתברך^ב), כביכול [כאילו, כביכול, שאברהם אבינו הולך לפני ה', וה' אחריו].

ההתהלכות של חנוך

מה הסמל הזה, הסמליות שאברהם אבינו הולך לפני ה', "התהלך לפני והיה תמים"? כביכול, כאילו שנאמר שאברהם אבינו מוביל את הקב"ה. לאן שפניו של אברהם ללכת, לאן שרוחו של אברהם אבינו ללכת, רצונו הפנימי – ככה הקב"ה עונה אחריו אמן. על דרך מאמר חז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[ז], שהצדיק קובע, הוא גוזר-אומר והקב"ה הולך אחריו. ככה הקב"ה צוה אותו במצוה הראשונה שניתנה לו וממילא לנו לעם ישראל בתור צאצאים של אברהם אבינו הראשון –מצות ברית מילה. החידוש שם הוא "התהלך לפני".

בעצם המושג ללכת עם ה', להתהלך את ה', שחז"ל דורשים "שוה בשוה", כבר נאמר עוד לפני נח. זה כבר נאמר בפרשת בראשית – פעמיים אצל חנוך, שהיה הצדיק הכי גדול באותם דורות שבין אדם הראשון לנח, הצדיק אז היה חנוך. גם חנוך קשור לנח. חנוך זה אותיות נח ועוד אותיות כו, כמנין שם הוי', חנוך זה חן הוי'. כמו שנח זה חן "ונח מצא חן בעיני הוי'"[ח], כך חנוך זה חן כו, חִנוך. כמו שמבואר באריכות במקום אחר שכל ענין החנוך – על דרך "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו"[ט] – חִנוך-חֲנוך להשרות חן ה' על כל ילד מישראל, חֲנוך. לכן יש קשר בינו לבין נח. וגם אצלו כתוב "ויתהלך חנוך את האלהים"[י]. זה אפילו כתוב אצלו פעמיים. כתוב "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח". אחר כך, פסוק אחרי זה, כתוב "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים"[יא]. בשני פסוקים כתובה אותה לשון, אותו ביטוי אצל חנוך. הוא הראשון שהלך "את ה'" – "התהלך".

להתהלך ברצוא ושוב

קודם אולי נסביר קצת מה פירוש של 'להתהלך'. לא כתוב 'הלך' סתם, אלא "התהלך". מה זה "התהלך"? מבואר בחסידות שלהתהלך זה רצוא ושוב, להתקרב-להתרחק. יש זמנים, יש "עת לחבוק"[יב] ויש "עת לרחק מחבק". יש זמנים בחיים של קירוב ויש זמנים של ריחוק. גם בזמנים של קירוב וגם בזמנים של ריחוק הוא תמיד עם ה', אפילו בשוה. כלומר שאצלו הקירוב לקב"ה הוא כמו הריחוק, כמו שהקירוב עם ה', ככה הריחוק – "ויתהלך".

יש פסוק שכתוב אצל דוד המלך "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"[יג]. דוד הוא צאצא של אברהם אבינו, אז הוא לא "את ה'" – הוא "לפני ה'". מבואר בחסידות שגם כאשר הוא בקירוב לה' הוא "לפני ה'", ואפילו בזמנים של ריחוק, שהוא מתרחק מהקב"ה, כביכול, הוא "לפני ה'". זה נקרא סוד המחול. יש ריקוד קדוש – מחול. כל מחול הוא להתקרב ולהתרחק, להתרחק על מנת להתקרב מחדש, קירוב עוד יותר מאשר הקירוב הראשון. "אז תשמח בתולה במחול"[יד], ככה דורש הבעל שם טוב[טו], שכל עבודת ה' היא על דרך מחול, שלהתקרב קצת, להתרחק, על מנת להתקרב שוב יותר.

אצל דוד כתוב "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", אצל אברהם כתוב "התהלך לפני". יש עוד פסוק שרש"י כותב אותו כאן בתחילת פרשת נח, אצל אברהם – "אשר התהלכתי לפניו"[טז]. אברהם אומר על עצמו "אשר התהלכתי לפניו", לפני ה'. מה שאין כן אצל חנוך וגם אצל נח כתוב "את האלהים". אצל חנוך "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו וכו'". אחר כך עוד הפעם "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו".

עבודת חנוך – להגיע לאין

יש כאן גם סוד גדול: הכוונה על פי פשט במילה "ואיננו" היא שהוא הלך עם ה', עד שהוא נסתלק מן העולם הזה, "כי לקח אותו אלהים". כמו שחז"ל דורשים[יז] על מנת שלא יחטא. הוא היה עלול – על סף – לחטוא, וכדי להציל אותו מהחטא הקב"ה לקח אותו לפני הזמן, כשהיה בן 365 שנים, כמנין שסה, שסה מצות לא תעשה. כלומר, שכל החיים שלו היו חיים של שלילה, של "איננו". כתוב בתורה שחנוך חי בדיוק 365 שנים, זה מנין הלא תעשה בתורה. כידוע שהלא תעשה זה ידיעת ה' דרך שלילה. הרמח מצות עשה בתורה הן ידיעת ה' בדרך חיוב. צריך לדעת את כל התורה כולה, לדעת את ה' "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם וכו'"[יח], אבל יש לדעת את ה' כביכול בדרך חיוב, אלו המצות עשה של התורה, ויש לדעת-להתקשר לקב"ה בדרך שלילה, על דרך הרמב"ם. החקירה של הרמב"ם שאפשר להתקרב-לדעת את ה' רק בדרך שלילה – זה המצות לא תעשה.

כאן במנין חייו של חנוך שמבטא את כללות עבודת חייו, רואים שהוא מתעצם עם הקב"ה במנין המצות לא תעשה של התורה. לכן כתוב "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו", שהמילה הזאת – "ואיננו" – היא כאילו סך הכל של כל דרך החיים שלו. כל העבודה שלו, הכל בבחינת "ואיננו כי לקח אותו אלהים", להגיע לאין. יש עבודה להגיע לאין האלקי, להתעצם עם האין. יש עבודה אחרת – כמו שנסביר – להמשיך-לגלות את היש האמתי, היש האמתי של הקב"ה, כמו שמשתקף ביש הנברא של העולם הזה. זוהי תכלית היעוד של בריאת העולם ש"נתאוה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים"[יט], היש האמתי יתגשם-יתגלה למטה. לעומת זאת, יש עבודה שכולה אין – להגיע-לחזור לאין.

מה שהסברנו קודם שכל 'להתהלך' הוא רצוא ושוב, כך גם בקדושה – הרצוא בעבודת ה', להתקרב לה' הוא על ידי התאיינות כביכול, שאדם מבטל את עצמו, מבטל את הישץ אחר כך יש עוד דרגה של בטול – בטול במציאות, עד ל"בטול במציאות ממש" בלשון החסידות[כ], התאיינות כביכול, "ואיננו" – "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים", זה הכל דרך רצוא. הדרך שוב, מלמעלה למטה – כמו שכתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[כא] – השוב הוא דווקא להמשיך את היש, היש האמתי שיתגלה ביש הנברא, בארץ ממש, בארציות ממש.

ההבדל הזה שעכשיו התחלנו להסביר, ההבדל בין אין ויש, בין רצוא ושוב – בסוד ההתהלכות בכלל, 'להתהלך' – הוא גם ההבדל בפנימיות בין מדת האמונה ומדת הבטחון. מדת האמונה יותר קשורה לאין האלקי, בעוד שמדת הבטחון קשורה ליש האלקי. יש פסוק מפורש לכך, כתוב "אל כל החיים יש בטחון"[כב]. זהו ביטוי-לשון, מטבע לשונית בתורה, "יש בטחון". מכאן לומדים שהבטחון הוא בבחינת יש, בעוד שהאמונה היא בבחינת אין.

עבודה מיראה ועבודה מאהבה

אפשר לראות זאת גם אם מסתכלים בתרגום אונקלוס, גם בשני הפסוקים שכתוב פעמיים אצל חנוך "ויתהלך חנוך את האלהים", וגם בפסוק שכתוב אצל נח "את האלהים התהלך נח". ידוע שאחד מן היעדים של תרגום אונקלוס הוא להרחיק את הטקסט של התורה מכל הגשמת אלקות, לכן לא יתכן לתרגם – לפי שיטת התרגום – שהם הלכו עם ה', איך בן אדם יכול ללכת ביחד עם הקב"ה? לכן הוא תמיד מוסיף מושג, זה דרך התרגום, אצל חנוך ואצל נח הוא מסביר-מתרגם את זה בצורה כזאת שהוא הלך "והליך... בדחלתא דה'"[כג], הוא הלך עם "יראת ה'". במקום לתרגם כפשוטו "את האלהים", שהוא הלך עם ה' ממש, הוא מתרגם, כל פעם שכתוב אצל חנוך, וגם אצל נח, "הוא הלך ביראת ה'". מה שאין כן אצל אברהם אבינו שכתוב "התהלך לפני והיה תמים", התרגום בעצמו לא מתרגם "התהלך" כאן ללכת "ביראת ה'", "בדחלתא דה'", אלא "פלח קדמי", מתרגם את המילה "התהלך" לשון פולחן, "תעבוד לפני".

ידוע הביטוי המפורסם בזהר – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[כד], כשכתובה לשון פולחן, עיקר הפולחן הוא עבודה מתוך אהבה, לא מתוך יראה. יראה היא רק השער-הפתח להיכנס לפולחן[כה], פולחן קדוש, מה שאין כן ה"פלח קדמי", "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

אם כן, רואים שההבדל בין הראשונים לבין היהודי הראשון – "ויתהלך חנוך" פעמיים ואחר כך "את האלהים התהלך נח" – עיקר העבודה הוא ביראה אצל חנוך ונח, ואילו אצל אברהם אבינו החידוש הוא "פלח", "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", אהבה. ההבדל היחסי שבין יראה לבין אהבה הוא שעל ידי יראה האדם משיג את האין האלקי. יראה היא בטול, התבטלות. יראה היא פחד, לברוח מן היש. מדת היראה היא המדה שהאדם בורח מלהרגיש את עצמו למציאות יש. כל ענין היראה הוא אַיִן. בעוד שהאהבה היא בדיוק ההפך, אהבה להמחיש את היש האלקי, להתקרב ליש, לחוות את היש, להזדווג עם היש האלקי.

ההבדל בין חנוך ונח לאברהם הוא ההבדל בין יראה לבין אהבה, שהוא ההבדל בין אין לבין יש, שהוא גם כן ההבדל בין אמונה לבין בטחון. אמונה שייכת יותר ליראה, האמונה נוטה למדת היראה. להאמין בה' זה כמעט כמו לומר שאדם הוא ירא שמים. כשאומרים יהודי מאמין, לומר מאמין זה כמעט נרדף לומר שהוא ירא, ירא שמים. בעוד שלומר שהוא בוטח, הבטחון משקף ומבטא את האהבה העזה שלו לקדוש ברוך הוא – "כמים הפנים לפנים"[כו] – שהוא נדבק בה', "ודבק"[כז]. כתוב שבטחון מלשון דבקות, טח. הפסוק אומר "וטח את הבית"[כח], ככה דורשים בחסידות בטחון, השרש בטח. ב זה בית וטח זה טח, מלשון דבקות, דבק. בטחון זה "וטח את הבית", הדבקות פנימית. בית זה מלשון מבפנים, "מבית"[כט]. שכולו דבוק בתוך הלב זה בטח – "בטח בדד עין יעקב"[ל].

אהבה מולידה בטחון

כמו שגם כן כתוב בחסידות שאיך האדם באמת רוכש לנפשו את מדת הבטחון? על ידי שהוא חווה יותר ויותר את אהבת ה'[לא]. ככל שיהודי מרגיש שה' אוהב אותי, הוא מרגיש השגחה פרטית, אז הוא יותר ויותר בוטח. כמו ילד, שיש הורים שדואגים והילד מרגיש שההורים אוהבים אותו, בטחון עצמי. כמו שנסביר גם בהמשך שבטחון הוא גם כפשוטו – בטחון בכוחות של עצמי, בכוחות שהקב"ה מעניק לי. איך רוכשים את מדת הבטחון? על ידי ריבוי הרגשת אהבה, שאוהבים אותי. ילד ככל שהוא מרגיש שאוהבים אותו ככה הוא גדל עם מדת הבטחון. הוא גם בוטח בהורים, שכמו שדאגו לי עד עכשיו כך ימשיכו לדאוג לי תמיד, והוא גם כן מפתח בעצמו בטחון עצמי, שזה דבר חיובי ויסודי מאד בחיים, שהוא בוטח בכוחות שיש לו.

כמובן שכאן יש נסיון מסוים. כשלאדם יש בטחון עצמי, הנסיון הוא למי הוא ייחס-יזקוף את ההצלחה שלו בחיים. האם יאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[לב]? או שיזכור תמיד שה' הוא ש"נתן לך כח לעשות חיל"[לג], זה "לא כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל איך שלא יהיה, האדם בהיותו אדם, חייב – אם הוא רוצה ליישם את היעוד, את היעדים שלו בחיים, הוא חייב – בטחון, גם בטחון עצמי. בטחון הוא לפי אהבה. בעוד שאמונה שייכת בעיקר ליראה. וכאמור, זה אין וזה יש.

רמז בהלוכו של חנוך

רק להסביר רמז מאד מאד יפה ונפלא אפשר לומר בפסוק שהזכרנו בפרשת בראשית "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו". איך אפשר ללמוד מכאן רמז יפה שכל מה שאמרנו קודם, כל העבודה של חנוך, לא רק שהוא הסתלק, אלא שכל העבודה שלו היתה בבחינת הסתלקות, בבחינת "איננו"? אז הרמז אומר שכל המלים "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו" עד כאן זה הכל שוה בגימטריא 10 פעמים "איננו". איננו זה 117, 9 פעמים אחד, 9 פעמים 13. כל הביטוי "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו" שוה 1170, שזה אדם פעמים הוי', שם מה פעמים כו, והוא הוא 10 פעמים "איננו". מה זה 10 פעמים? 10 פעמים זה שהבחינה, הדבר הזה, חדור בכל עשרת כוחות הנפש, מהחכמה שבנפש עד המלכות שבנפש. כולו, כל העבודה שלו, כל ההתהלכות שלו עם ה', מעודו ועד יומו האחרון, הכל בבחינת "איננו". ושוב, לכן הוא חי כמנין שסה שנים, ידיעת ה' בדרך השלילה, על דרך המצות לא תעשה של התורה.

עבודה ה' עם סבות

מה יוצא לנו מכך עד כאן? יוצא שנח הוא יותר ירא, נח הוא כמו חנוך. כנראה שנח קצת במדרגה יותר גבוהה אפילו מאשר חנוך, במדה מסוימת, הוא בא אחריו, מחדש משהו, "ונח מצא חן בעיני ה'". בכל אופן, הוא רק הולך שוה עם ה', אין לו כח, עז ואומץ ללכת לפני ה'. יחסית להליכה, להתהלכות לפני ה', הוא עדיין ערל וטמא, כביכול. כל זמן שהוא ערל – שלא זכה לברית מילה – הוא לא יכול ללכת לפני ה'. הוא לא יכול להוביל כביכול את הקב"ה, או להוביל את ההשגחה.

מה הפירוש ללכת "את ה'"? נסביר כעת יותר פשט, 'ויתהלך את ה'', מה זה שאדם הולך שוה עם ה'? ללכת שוה עם ה' הכוונה שאדם רגיש כל רגע להשגחה עליונה, או בלשון הרבה ספרי חסידות[לד], לסבות – לסבות האלקיות. כל פעם יש סבה אחרת, הקב"ה עושה משהו אחר. יש אחד שחי תוך כדי רגישות מקסימלית, רגישות עצומה מה ה' עכשיו אומר לי בכל האירועים, בכל מה שקורה מסביב. אם זו השגחה פרטית, דברים שקורים איתי, עכשיו ברגע הזה, או שזה השגחה כללית מה קורה עם העולם בכלל, עם האומה, מה חדש בעולם, הוא פותח רדיו, קורא עיתון. הוא חי הנסיבות, עם הסבות. זה שאדם חי נכון זו גם כן דרך מאד קשה, בגלל שאפשר מאד בקלות שאדם ירמה את עצמו לגמרי. יכול ממש לשקוע בדמיונות, אם הוא לא ברר את הדבר הזה נכון. אבל מי שכן ברר את זה נכון, שהוא רגיש באמת לסבות של החיים, והוא חי איתם, כלומר שהוא זורם כביכול ביחד עם ההשגחה – הוא הולך עם ה'.

אותו אחד שהולך ביחד עם ה' הוא לא יקדים את ה' אפילו רגע אחד. הוא לא יזום בעצמו לעשות שום פעולה שלא תואמת בדיוק ברגע הזה 'מה שאומרים', כאילו מה שאומרים מסביב, מה שהמקיף, הסבה – מלשון סובב – אומר לו. לכן הוא לא יוזם "חדשות בארץ", הוא רק זורם עם ההשגחה. הזרימה הזאת עם ההשגחה, עבודה כזאת היתה גם לפני עם ישראל. גם אצל חנוך שהיה צדיק גדול מאד, נח גם צדיק גדול מאד, אבל זה עוד לא יהודי, זה עוד לא ברית מילה. הכח בנפש לזרום עם סבות, לחיות את היום, את החיים, עם הסבות האלקיות, להקשיב נכון, זה שייך לאמונה בה'. זה גם שייך לבטול בנפש. ככל שאדם הוא אין, הוא בטל, כך הוא מברר נכון, כך הוא מקשיב נכון למה שהקב"ה בסבות של החיים אומר לו ברגע הזה.

הסכנה שבתלות בסבות

אמרנו קודם שיש בכך גם סכנה גדולה מאד. אחד שרוצה ככה לחיות חיים, שחי ביחד עם ה' והוא חי סבות, מה יכול לעמוד לו לרועץ בעבודה הזו? רק הישות של עצמו. אם האדם מתערב, אם "אני כאן"[לה] אז הקב"ה לא כאן, ואז הוא לא יקרא נכון מה שקורה מסביב, הוא יפרש את הכל לא נכון. הוא ישגה בדמיונות שוא. לכן התנאי ללכת ככה, לזרום עם הקב"ה, זה רק בטול עצום בנפש – "אני לא כאן". שוב, זה שייך לאמונה, אמונה פשוטה.

אפילו נח שהוא כן זרם, שהפסוק מעיד עליו שהוא זורם עם ההשגחה, שהוא מרגיש, לכן הוא בונה תיבה – הקב"ה אומר לו 'עוד 120 שנה בא מבול לעולם, תתכונן, תעשה תבה', הוא הולך צעד אחר צעד, לאט לאט ביחד עם ההשגחה. הוא לא מקדים את ההשגחה, לא מעיז להקדים. חז"ל קוראים לדבר הזה "מקטני אמנה"[לו], מקטני אמונה. יש לו אמונה, זו המדה שלו, אבל זה בקטן, בקטנות. הוא לא מעז להקדים רגע את הקמעא קמעא של ההשגחה, ההשגחה היא דבר ה'. הוא מחכה עד שהמים דוחקים אותו להיכנס לתבה, כדרשת חז"ל. מאיפה חז"ל לומדים שהוא "מקטני אמנה"? מכך שהוא לא נכנס לתבה עד שהמים דחקו אותו להיכנס. מה זה נקרא שהמים דחקו אותו להיכנס לתבה? שהסבות מכריחות אותו. הוא חי רק עם סבה, והסבה היא המים. הוא חייב לחכות עד שהמים ידחקו אותו להיכנס. עד שלא דוחקים אותו להיכנס הוא לא יכול להעיז בנפשו להיכנס על דעת עצמו. כאמור, זהו היות שכל העבודה היא עבודת התבטלות, להקשיב נכון, להרגיש נכון את ההשגחה. למדה הזאת חז"ל קוראים "מקטני אמנה".

מה אצל אברהם אבינו? אצל אברהם אבינו יש משהו חדש. עכשיו נקרא את זה בפנים, את השורות הראשונות:

בנח [אצל נח כתוב בתורה] כתיב: "...נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח" [כמו שהסברנו, כמו שכתוב קודם פעמיים אצל חנוך הלשון הזה "ויתהלך חנוך את האלהים".], הליכה בשוה אליו יתברך [ככה מפרשים את זה, הליכה שוה בשוה, שהוא לא מאחר צעד מהקב"ה ולא מקדים צעד מהקב"ה, "את האלהים התהלך נח".], כביכול. בתחלת פרשת ברית מילה [פרשת לך לך, שזה החידוש של עם ישראל, של אברהם אבינו הראשון.] נצטוה אברהם אבינו ע"ה: "התהלך לפני והיה תמים", הליכה לפניו יתברך [להקדים אותו, להחיש.], כביכול.

גאולת "בעתה" וגאולת "אחישנה"

ידוע[לז] שבגאולה – גאולת משיח שאנחנו מחכים לה כל יום – יש שתי בחינות. יש בחינה "בעתה"[לח] ויש בחינה "אחישנה". שתי הבחינות "בעתה אחישנה" הן שתי עבודות. מי שחי את הסבות ולא יכול להקדים אז הוא בעצמו חי את ה"בעתה", לא משנה מתי זה. יש שדורשים זאת בחיצוניות, ש"בעתה" היא איזה קץ, איזה תאריך מסוים שנקרא "בעתה", ויש תאריך אחר שנקרא תאריך "אחישנה". בפנימיות זה ודאי לא נכון ככה. בפנימיות אלו שתי דרכי עבודה. יש עבודה של "בעתה", שעל כך כתוב "המאמין לא יחיש"[לט], זו אמונה. כתוב בפירוש שאותו מאמין "לא יחיש", 'שווי-שווי', "בעתה", כך הוא עובד את ה', כל רגע מה שקורה הוא נענה, הוא עונה אמן.

אבל יש עבודה אחרת, יש עבודה "אחישנה" – כן "אחישנה". מה הפירוש "אחישנה"? "התהלך לפני והיה תמים", 'תקדים אותי', תהיה צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[מ]. על צדיק כתוב "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[מא]. הקב"ה גם כן לא היה בטוח כביכול אם כן לברוא את העולם או לא לברוא את העולם. מה כתוב? "במי נמלך?... בנשמותיהם של צדיקים"[מב], הצדיקים נתנו עצה לקב"ה, עכשיו לברוא את העולם. הצדיקים, כלומר אנחנו, אנחנו קבענו את המציאות, את העובדות בשטח.

כדי שאני בתור יהודי, בתור בן של אברהם אבינו, אוכל לקבוע עובדות בשטח ולהוביל כביכול את הקב"ה אחרי, זה נפעל ע"י ברית מילה, ועבור כך צריך גם תוספת אות בשם. צריך יכולת לידה מה שלא היה קודם. לפני ברית מילה "אברם"[מג] בלי ה‑ה, התוספת, "אינו מוליד", ועכשיו בברית המילה הוא מקבל תוספת ה – "אברהם מוליד".

נח [אצל נח כתוב ש] היה מקטני אמנה, כנודע, בעוד שאברהם [שבספר יהושע אברהם] נקרא "האדם הגדול בענקים"[מד],

ככה חז"ל דורשים[מה]. על פי פשט זה הולך על הענק, אותו ענק של קרית ארבע, שלפי חז"ל השם שלו היה "ארבע"[מו] והיו לו שלשה בנים, אז הוא "האדם הגדול בענקים". אבל חז"ל דורשים שאותו אדם הגדול בענקים מרמז לאברהם אבינו הראשון בעצמו, שהוא "האדם הגדול בענקים". מה הגדולה שלו? גדולה זה חסד בקבלה[מז], זו אהבה, "חסד לאברהם"[מח], "התהלך לפני" – "פלח קדמי", "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". מה הגדולה שלו? במה אברהם הוא "האדם הגדול בענקים"? כאשר:

עלה ובא לגדלות האמונה בה',

קודם כל הוא היה צריך להתעצם עם המדה שהיתה קודם גם כן. קודם גם כן היו צדיקים גדולים כמו חנוך ונח, שזרמו כביכול עם הקב"ה, שחיו את הסבות, "ויתהלך... את האלהים". מה הגדולה של אברהם? קודם כל היה צריך להביא את העבודה הזאת גופא לשלמות, ומה שקודם היתה אמונה בקטנות היה צריך להגיע לאמונה בגדלות, לפני בטחון. כל מה שקרה בחיי אברהם אבינו עד ברית בין הבתרים, שגם כן כתובה בפרשת השבוע. זהו לפני ברית המילה, קודם יש ברית בין הבתרים, שבה ניתנה הבטחת הארץ. עד ברית בין הבתרים, כל החיים שלו הם להשיג את גדלות האמונה, מה שאצל נח היה רק בבחינת קטנות. ואיך יודעים שאברהם באמת השיג בברית בין הבתרים גדלות האמונה? כתוב שם

לפני ברית בין הבתרים, [הפעם הראשונה שכתובה המילה הזאת בכלל בתורה היא בפסוק דלהלן. "הכל הולך אחר הפתיחה"[מט], כלומר, עיקר יסוד האמונה בעולם ובתורה הוא כאן אצל אברהם אבינו. מה כתוב?] כמו שכתוב "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה"[נ]. [הוא האמין בה', בשם הוי', בסובב כל עלמין. הוא הגיע לתכלית שלמות האמונה בה'. כמו שהוא הגיע לתכלית שלמות העבודה, הוא גם כן באותו רגע, באותו זמן הגיע] אזי [הוא] הגיע [גם כן] לשלמות [לתכלית] מדת ההשתוות.

"הן לי לא"

מה זו השתוות? כמו שדברנו קודם שיש 'להתהלך', שיש קירוב ויש ריחוק, וגם שהאדם קרוב לקב"ה הוא צריך ללכת לברך אותו וללכת איתו, לעבוד אותו, לירא מפניו; וגם כשהוא רחוק, כשמרגיש את עצמו רחוק, גם כן צריך לירא לפניו. השלמות של העבודה הזאת היא שהאדם יוכל לקבל את כל מה שעובר עליו בחיים בשוה ממש – "הן ולאו שוים אצלו"[נא], "שויתי הוי'"[נב]. זהו אחד מהרמזים, הגימטריאות של השנה הזאת, תשנ"ב – שויתי הוי'. הבעל שם טוב בתחילת ספר צואת הריב"ש[נג] כותב מה הפירוש של "שויתי הוי'"? "שויתי הוי'" זו מדת ההשתוות בנפש. מגיעים למדת ההשתוות בנפש בשלמות כאשר מגיעים לאמונה בשלמות. אמונה והשתוות ואין אלקי – הכל שייך זה לזה. איך לומדים זאת? כמה פסוקים קודם, לפני שכתוב "והאמן", לפני ברית בין הבתרים, שכתוב בה "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", מה כתוב קודם? כתוב:

"הן לי לא נתתה זרע וגו'"[נד] [כביכול, על פי פשט אברהם אבינו מתלונן לקב"ה שלא זכה עדיין לזרע של קימא. אבל דורשים את המלים[נה], אלו מלים מיוחדות כאן, ביטוי מאד מיוחד, כתוב "הן לי לא נתתה זרע". דורשים זאת שהביטוי הזה של אברהם אבינו הוא המקור בתורה של מדת ההשתוות, של "שויתי הוי'". מה הפירוש?], "הן לי לא" [הן זה כן, לי הכן והלא שוים], הן ולאו שוים אצלו, כמבואר במקום אחר.

מה הפירוש "הן לי לא"? ה"הן" אצלי הוא בדיוק כמו ה"לא". כאשר זוכים למדת ההשתוות, ה"הן לי לא", ממילא "נתתה זרע". מי שלא מגיע לו בטבע זרע, "אברם אינו מוליד", כדי למשוך נס ופלא כזה, שהזרע יימשך לו, הוא צריך להימשך לו – בלשון הקבלה – מרדל"א, מרישא דלא ידע ולא אתידע. איך אפשר להגיע לשם, למשוך משם זרע של קימא, בזמן שהטבע גוזר-אומר ש"אברם אינו מוליד", כלומר נגד הטבע? זה רק על ידי שמגיע למדת ההשתוות בשלמות. ככה דורשים "הן לי לא – נתתה זרע". כאשר הוא מגיע ל"הן לי לא" אז יש המשכת "נתתה זרע".

יש כאן גם כן רמז מאד יפה. כתוב שאחד מהגלגולים העיקריים של אברהם אבינו, שמדתו מדת החסד, "חסד לאברהם", "אברהם אהבי"[נו],  בתקופת חז"ל הגלגול העיקרי של אברהם אבינו הוא הלל הזקן, שגם הלל הזקן הוא הצטיין במדת ההשתוות. כידוע הסיפור[נז] שרצו להרגיז אותו בערב שבת והוא לא זז ולא נע, הוא שמר על שקט מוחלט. כלומר שאי אפשר להכעיס אותו, להרגיז אותו, היות שהוא בבחינת אין, באמונה שלמה בפנים, ו"הן ולאו שוים אצלו", בשויון אמיתי, "שויתי הוי' לנגדי תמיד". לכן כתוב ששרש נשמת הלל הוא כאן בפסוק זה. יש הרבה דברים כאלו בקבלה, בכתבי האריז"ל שבודקים את שרש הנשמות בתורה. היכן השרש של נשמת הלל הזקן? הרי הוא בתקופת חז"ל, איפה השרש שלו בתורה? איפה מוצאים אותו? כמו שכתוב אצל דוד "מצאתי דוד עבדי"[נח], וחז"ל דורשים זאת "היכן מצאתיו? בסדום"[נט], שמוצאים אותו בתורה. כך כל הנשמות שמופיעות אחר כך, בכל המהלך של תולדות עם ישראל, הכל מופיע ברמז, יש לכל אחד ואחד שרש בתורה, בתורת משה. איפה הלל נמצא? כתוב שהלל הוא כאן, "הן לי לא" ראשי תבות הלל. זהו השרש בתורה של הלל שהוא גלגול של אברהם אבינו. שלמות מדת ההשתוות, "הן לי לא", "הן ולאו שוים אצלו".

מה הסופי תבות? הרי זהו גם ביטוי יפה מאד, שלש מלים של שתי אותיות בכל מילה "הן לי לא" הראשי תיבות – הלל; הסופי התבות למפרע – אין, מדת האין. הלל, זה שאמר על עצמו בחז"ל, "אם אני כאן, הכל כאן"[ס]. כתוב בקבלה מה הפירוש "אני"? אין היא צרוף אותיות אני. מה זה "אני"? "אני" זה השכינה. "השכינה דאיקרי אני"[סא], כך כתוב בספר הזהר. איך הוא מזדהה עם השכינה? על ידי מדת האין שלו. כאשר הוא הפך, הוא עיבד את את האני שלו לאין, אזי כאשר הוא מגיע לשלמות הוא יכול להזדהות עם ה"אני" של השכינה, ולומר מתוך רוב ענוה והתבטלות מוחלטת – "אם אני כאן הכל כאן". לכן שלש המלים הללו "הן לי לא" הן "אני הלל", ש"אני הלל" זה "הלל אין". כאשר אותו הלל הוא אין אז "אני הלל", "אם אני כאן הכל כאן". ושוב, מהמדרגה הזאת, מהעבודה הזאת בנפש, "נתתה זרע" – "הן לי לא" אזי "נתתה זרע".

מ"לך לך" ל"התהלך"

בברית מילה נצטוה אברהם לעלות עוד בקדש

מה הסברנו? שבברית בין הבתרים הוא כבר הגיע לשלמות האמונה. כל העבודה שלו לבוא לארץ, כנאמר "לך לך", זהו גם ענין של הליכה, כמו שנסביר זאת יותר בהמשך – כל שם הפרשה זה "לך לך... אל הארץ אשר אראך" אגלה אותך שם. הכל בהמשך ותיקון של ההתהלכות, מה שקודם היה "ויתהלך חנוך", אחר כך "את האלהים התהלך נח", אחר כך "לך לך"[סב], ובסוף, בברית מילה, "התהלך לפני", "אשר התהלכתי לפני". מה זה ברית בין הבתרים? ברית בין הבתרים היא להגיע לשלמות האמונה, לדרגה שנח לא הגיע אליו. הוא רק הגיע בקטנות, ואברהם הוא "אדם הגדול בענקים", הוא מגיע לזה בגדלות. מה זה הגדלות? ההשתוות, מדת ההשתוות השלמה.

בברית מילה נצטוה אברהם לעלות עוד בקדש [אחרי שהוא הגיע לגדלות של אמונה הוא נצטוה להגיע עוד יותר למעלה. זה מתבטא בכך שהקב"ה הוסיף לו אות בשם], על ידי שנוי השם למעליותא, שהוא שנוי המהות בפועל [כידוע שהשם של כל דבר מצביע על מהותו[סג]. ואם יש כאן שינוי השם הכוונה שמהותו, יש לו כאן שינוי מהות ממש. איך רואים זאת? רואים זאת במה שאמרנו קודם –]  ("אברם [המהות הקודמת, הראשונה] אינו מוליד [לכן אסור לקרוא לאברהם אבינו מעתה בשם אברם^[סד]. יש כאן שינוי המהות באופן מוחלט – "אברם אינו מוליד", להוליד נגד הטבע זה לא "ללכת עם ה'". ללכת עם ה' זה תמיד להשלים. ואילו], אברהם מוליד").

אמונה בטבע

הרי אנחנו מאמינים בקב"ה, הקב"ה יודע יותר טוב ממנו, הוא יודע מה שטוב. אמונה – כמו שנסביר עוד יותר – היא תמיד להשלים ולקבל. הרי הטבע הוא גם כן אלהים, אלהים בגימטריא הטבע, הטבע זה גם קדוש ואלוקי. אם אתה אומר שהטבע לא מוליד, אז תקבל זאת, תאמין שככה צריך. אם כן, כל זמן שהוא אברם – אינו מוליד. תרתי משמע אינו מוליד: גם בטבע הוא לא מסוגל להוליד וגם העבודה שלו, כל זמן שהוא אברם העבודה שלו היא גם לומר לעצמו שאתה על פי השגחה פרטית לא מוליד, תקבל את זה, תשלים עם זה ותחיה עם זה נכון. תבנה את עצמך לפי העובדה הזאת, לפי ההשגחה הזאת.

דהיינו, שניתן לו הכח מלמעלה לזה להעלות עוד מגדלות מדת אמונתו בה' ולהשיג את מדת הבטחון

זהו כאן ההבדל בין מדת האמונה לבין מדת הבטחון. שהפשט אמונה הוא להאמין ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[סה], כל מה שהקב"ה עושה הוא טוב, ואסור חס ושלום להרהר אחר מדותיו של הקב"ה. "המאמין לא יחיש"[סו] – "אני מאמין בביאת המשיח"[סז], מתי שהקב"ה ירצה הוא יביא את המשיח. מחכה בכל יום שיבוא, מחכה בשקט, ובינתיים מתעסק עם כל מיני דברים, 'לשרוף את הזמן' כמו שאומרים, עד שמשיח יבוא. זוהי אמונה.

עבודת ההסתלקות

לא סתם 'לשרוף את הזמן' ממש, אלא שכל העבודה היא עבודה של ההסתלקות. עבודת הגלות זו עבודת ה"איננו", שזה ממש 'לשרוף את הזמן', כלומר לפעול "כלות הנפש" בתוך מעשה בראשית. כמו שהקב"ה ברא את העולם מאין ליש, כתוב שעבודת הצדיק להחזיר את העולם מיש לאין[סח]. להחזיר את העולם מיש לאין זה הכל בדרך אמונה. זה לא בטחון, אלא בדרך אמונה.

בזמן הגלות העבודה היא גם כן, כמו שהגלות היא שרפת ארמונו של מלך, שכל הגלות היא שרפת המקדש, ככה העבודה בגלות היא להמשיך לשרוף את המציאות, לשרוף את כל העולם, עד שהגלות בעצמה תישרף. כמו שהרבי הקודם אמר[סט] שכאשר הגלות בעצמה תישרף, אז באמת נתקפל, ו"לך לך אל הארץ אשר אראך" – "אראך" כפשוטו, בביאת גואל צדק.

בתחילה העבודה של אברהם אבינו היא אמונה – להתעצם יותר ויותר עם האמונה, להגיע לגדלות האמונה. אחר כך יש שינוי, שינוי כיוון לגמרי – בטחון, "לכל החיים יש בטחון". בטחון הוא דוקא כשהוא מהול, שהוא לא נופל, כשה' מתגלה אליו הוא לא נופל על אפיו[ע]. מי שיש לו ערלה הוא לא יכול לקבל בקומה זקופה גילוי אלוקות. אפילו שאר הנביאים לא מקבלים בשלמות, בקומה זקופה, רק משה רבינו. אבל הראשון שמתחיל לקבל את הגילוי אלוקות עם-בתוך הישות המבוררת שלו, בלי להתבטל לגמרי, הוא אברהם אבינו כאן במצות ברית המילה "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים", ואז הקב"ה אומר שאני מתאווה ל"נצחוני בני"[עא], כל מה שבראתי את העולם זה בשביל שאחד יוביל אותי, שעם ישראל יובילו אותי. כל הכיף שלי – ככה אומר הקב"ה – כל הטעם, הכיף והחשק שלי בבריאת העולם הוא שיהיה יהודי, שהיהודי יאמר לי מה לעשות, כביכול. אצל חנוך ואצל נח לא היה דבר כזה. הראשון שהוא באמת מספק לקב"ה את התאוה שלו, החשק שלו כביכול שיהודי יוביל אותו, זה אברהם אבינו. זה מה שקורה בברית מילה.

לכן באמת אף על פי שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה ואת כל המצוות עד שלא ניתנה התורה[עב] , הוא חיכה 99 שנים עד שיזכה למילה הגדולה[עג], שרק מכוחה, שניתנה בציווי מפורש מהקב"ה מוענק לו כח להוביל כביכול את ה'[עד].

זה שמשנה את מהותו להיות מוליד, אף על פי שעל פי טבע עד כאן הוא לא מוליד.

והיינו, שניתן לו [כעת] הכח מלמעלה לעלות עוד מ[עבר ל] גדלות מדת אמונתו בה' ולהשיג את מדת הבטחון בטוב השי"ת, [שיופיע] טוב [באופן] באופן הנראה והנגלה לעיני בשר ממש

הפירוש אמונה הוא להאמין שאף על פי שקורים דברים בחיים שנראים לי לא טובים, שהם לא הטוב הנראה והנגלה, ואני מקבל את הכל באמונה.

רבי עקיבא ונחום איש גם זו

כמו הסיפור על רבי עקיבא[עה], שעל זה נאמר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". הכל מת לו – החמור, התרנגול והנר כבה לו. והוא באמונה שלמה אומר ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", אף על פי שזה לא טובה הנראית והנגלית. רק למחרת בבוקר הוא מבין את הנס שהקב"ה עשה, הוא ראה את טובתו בטוב הנראה והנגלה. רק למחרת בבוקר הוא מבין את הנס הגדול שהקדוש ברוך הוא עשה לו בלילה, שהציל את החיים שלו. ואפילו שהקב"ה הציל את החיים שלו בנסיבות של הלילה, מה שהיה בלילה זה גם כן לא "טוב הנראה והנגלה", גם לאחר המעשה. בכל זאת החמור והתרנגול מתו, וגם הגדוד נכנס לעיר, שעל פי פשט היא עיר של יהודים, והרג בהם. כאן הסיפור הזה, אפילו לאחר שמתגלה הנס, זה לא סיפור שכולו טוב הנראה והנגלה. רק שבסוף הוא השיג שהקב"ה עשה לי טובה בכך שהוא הזיק לי בלילה, שכל הנזקים של הלילה התבררו שהכל לטובתי, שכולם לטובתו לאור הבוקר. אבל אי אפשר לומר שגם לאור הבוקר זה הטוב הנראה והנגלה לגמרי. שוב, זה הכל מדת אמונה, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

מה שאין כן רבו של רבי עקיבא, הוא נחום איש גם זו, והוא אומר "גם זו לטובה"[עו] ממש, בטוב הנראה והנגלה ממש. שהאבנים היקרות הפכו והתחלפו לו לעפר – העפר הזה יותר שוה מהאבנים היקרות, יותר מועיל, יותר נסי, יותר נפלא. כידוע שנחום איש גם זו הוא עבודת הבית, עבודת בית המקדש שהיא להמשיך את היש האמתי ביש הנברא.

בשביל מה אנחנו מחכים לבנין בית המקדש? בזמן הגלות כל העבודה היא עבודה של אמונה, אמונה בחשך, בחשכת לילה, "אני ישנה – בגלותא"[עז]. וכדי לתת ליהודי הכח להחזיק-לעבור את הלילה, בשביל זה צריך רבי עקיבא וחבריו, עשרה הרוגי מלוכה, להחדיר בנו כח להחזיק מעמד במשך כמעט אלפיים שנה. הוא נותן לנו את זה באמרה הזאת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", אמרה שכולה מבטאת אמונה בה'. מה שאין כן רבו, נחום איש גם זו, הוא עדיין בבחינת זמן שבית המקדש קיים. זמן שבית המקדש קיים הוא עבודה אחרת לגמרי, זה "טוב הנראה והנגלה" ממש. זה "לכל החיים יש בטחון".

אברהם אבינו בעצמו צריך קודם להתעצם עם האמונה, להגיע לגדלות האמונה, "הן לי לא וכו'", אחר כך בברית מילה הוא מגיע גם כן לבטחון – "התהלך לפני והיה תמים" בבטחון גמור בטוב הנראה והנגלה לעיני בשר.

עיגולים ויושר

שסודו כמעלת היושר ([שזה] רוח) על העגולים (נפש) כנ"ל

קודם הסברנו במאמר[עח] שהאמונה בקבלה היא בסוד העגולים. בקבלה יש מושג עיגולים ויושר[עט]. האמונה בנפש היא עבודת עיגולים. מה זה עיגולים? עיגולים זה באמת שוויון. התכונה של העגול הוא שהכל שוה, ראש וסוף הכל שוה. לכן אמונה והשתוות הולכות יחד. מה שאין כן יושר, יושר הוא קו שמתקדם והולך, יש לו יעד וכל זמן שלא השגתי את היעד אני לא שלם, אני לא שקט ולא שלו ולא נח כל זמן שלא השגתי את היעד. זה מי שחי יושר. ללכת בקו ישר, "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?"[פ] כמו שנסביר בהמשך, היושר בחיים "האלהים עשה את האדם ישר"[פא], זו תכלית כוונת בריאת האדם, ללכת ישר, ואפילו ללכת ישר לפני ה', כלומר לקחת את ה' אחריו כביכול, זה סוד הבטחון, היושר. העיגולים, לחיות עגולים זה לחיות עם סבות. שוב, כמו שאמרנו שסבות זה מלשון סובב, סובב ומקיף, עיגולים-עיגולים. ויש לחיות חיי יושר ביזמה לקראת יעד, זה בחינת בטחון. יש אמונה ויש בטחון.

בקבלה כתוב שהיושר הוא רוח, בעוד שהעיגולים – נפש[פב]. כלומר, שכתוב בפירוש בקבלה שהמדרגה – וממילא העבודה – של עיגולים זה למטה ושלב א' מלמטה משלב ב' שהוא רוח. כידוע שיש בנשמה חמש מדרגות – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה[פג]. כתוב שתיקון הנפש – המדרגה הנמוכה הראשונה מלמטה –הוא ע"י העיגולים, כלומר ע"י אמונה. בעוד שתיקון הרוח שהוא אחרי העגולים, כלומר שאחרי שאדם השיג את האמונה – עיקר תכלית האדם הוא "אלהים עשה את האדם ישר", היושר זה הרוח, זה בטחון. ללכת בעגול מסביב-מסביב זה נקרא "את האלהים התהלך", ללכת "את האלהים", להסתובב עם ה', לטייל עם ה'. כתוב שטבע הוא לשון טבעת, בטבע אין תכלית גלויה. טבע זה עיגולים. מי שחי את הסבות בטבע הוא כל הזמן בטבעות, סביב-סביב. ושוב, מי שבטל בעצמו, הוא זורם עם זה, הוא זורם עם העגולים. מי שלא ברר את עצמו נכון, מי שאין לו את מדת האין הוא מדמה לעצמו סבות שוא, הוא משקר לעצמו.

לכתחילה אריבער – לכתחילה מלמעלה

[אבל אחר כך יש מישהו] שהולך "ישר" למבוקשו.

אי אפשר ללכת ישר עם הטבע, כמו שעכשיו הסברנו שטבע זה טבעות. הטבע הוא רק הולך בדרך עגולים, אפילו שהעיגולים האלה הם ספירליים, זה לא משנה, זה הכל עיגולים-עיגולים. אין בטבע קו ישר מוחלט. בלשון חז"ל בגמרא "אין מרובע מששת ימי בראשית"[פד]. אין קווים ישרים בטבע, רק עיגולים. יש כל מיני צורות של עיגולים, אבל לא ישר לתכלית. ישר לתכלית הוא בחינת רוח, בחינת יושר, בנפש – מדת הבטחון. מתי יש את זה? לאחר קיום מצות ברית מילה. אברהם קיבל ברית מילה, עכשיו הוא יכול ללכת ישר ולהוביל אחריו את הקב"ה כביכול – "התהלך לפני והיה תמים".

איפה רואים בתורה מישהו שלא הלך עם הסבות? הוא לא הלך מסביב, הוא לא עיקם את הדרך, הוא רק נגד הטבע הלך ישר דוקא. ללכת ישר דוקא זה יכול להיראות כאילו שאתה הולך לשבור את הראש בקיר. אחד שיש קיר לפניו הוא אומר 'אני הולך ישר', הוא יכול לשבור את הראש בקיר, אולי צריך ללכת מסביב.

ידוע הפתגם המפורסם של הרבי המהר"ש "לכתחילה אריבער"[פה], הוא אמר שהעולם אומר, כולם אומרים, כלומר שככה נהוג לחשוב וככה נהוג לנהוג, שכאשר יש מכשול בדרך, יש איזה קיר, אז אם אי אפשר להתכופף וללכת מלמטה – בדיעבד, אין ברירה, צריך לקפוץ מלמעלה. ואני אומר, כך אומר הרבי המהר"ש, "לכתחילה אריבער", שלכתחילה צריך רק לקפוץ מלמעלה, אף פעם לא להתכופף.

להתכופף מלמטה זה נקרא ללכת עם העיגולים, ללכת בדרך אמונה, להיכנע לסבה. יש כאן סבה אלקית, הקיר הזה הוא סבה אלקית, וצריך ללכת עם הסבה, עם ההשגחה האלקית, וכאן הקב"ה כאילו מעמיד לי קיר, אז הוא אומר לי 'תתכופף', זה דרך העולם. מה זה להתכופף? זהו באמת בטול, בטוש. למה הוא שם לי קיר? בגלל שהוא רצה להראות לי שאני חתיכת יש, אני בעל גאוה, לכן הוא שם לי קיר בדרך. ככה חושב מי שחי עם סבות. אם לא הייתי כל כך בעל גאוה לא היה צריך לשים לי קיר. עכשיו היות שהוא שם לי קיר, בגלל שיש לי גאוה, מה התיקון שלי? התיקון שלי לרדת, להשפיל את עצמי, להתכופף מלמטה. זה הכל דרך אמונה.

לעומת זאת, יש דרך בטחון. דרך הבטחון היא או לשבור את הקיר או לקפוץ מלמעלה. לקפוץ מלמעלה זה גם יושר, זה לא עיגולים. להתכופף מלמטה זה עיגולים, לקפוץ מלמעלה זה ישר. למה זה ישר? אני הולך ישר, זה לא מפריע לי, המכשול הזה בדרך לא מזיז אותי, הוא לא אומר לי כלום. אני לא מתפעל ממנו.

שוב, מה ההשגחה באמת? ההשגחה באמת שיש כאן נסיון – נסיון בבטחון שלי, במה שאני חושב נכון. יש אחד שהוא נכנע למה שה' אומר, ויש אחד שהוא בוטח שה' כאן מעמיד אותי בנסיון מה יותר – מה שאני חושב או מה שנדמה הסבות מבחוץ. אחד שהוא מהול, שהוא צדיק, "ועמך כלם צדיקים", הוא יכול ללכת על מה שהוא חושב. ולא סתם ללכת, הוא יכול לקפוץ, והוא צריך לקפוץ, הוא מצווה "לכתחילה אריבער" – לקפוץ מלמעלה. זה רוח, זו מדת הבטחון.

מדת נחשון בן עמינדב

[מי היה ככה בתנ"ך?] (על דרך נחשון בן עמינדב שקפץ לים,

זה נקרא מדת נחשון בן עמינדב. שיש כאן ים בדרך, הים בדרך הוא כמו הקיר, והעם התפלג, כתוב בחז"ל שהעם התפלג אז לכמה וכמה כַתות-כִתות[פו] שונות. אחד אמר 'נעשה סיבוב כזה', והשני אמר 'נעשה סיבוב אחר'. כולם חיו עיגולים-עיגולים. יש פה מכשול, צריך להיות גמיש. יש אפילו מדה בקדושה "רך כקנה"[פז], שזה לא ישבור אותי אני צריך ללכת מסביב. שוב, אחד אמר נלך למדבר, נסתובב קצת במדבר, אחד אמר אולי נסתובב בחזרה למצרים. יש כל מיני דעות איך להסתובב. ורק נחשון אומר 'לא, אני לא מסתכל על זה בכלל, אני הולך ישר. יש לנו יעד, היעד זה שמה הר סיני. הקב"ה אמר שצריך להגיע לשם, אני מסתכל, יש לי כוונת, כוונת על הר סיני. אני הולך מכאן, מהמקום שאני עומד, ישר להר סיני. יש ים בדרך? לא מפריע לי'. זה נקרא נחשון בן עמינדב.

זו הדוגמא, הקלאסית והמובהקת בתורה של הליכה ישר, של "לכתחילה אריבער". זה מי שזכה למדת רוח. לכן באמת כתוב במדרש מאין הוא זכה לדבר כזה, למדה כזאת, לבטחון כזה שהוא קופץ לים תוך כדי בטחון שהים ייקרע בפניו? הוא לא קפץ על מסירות נפש, זאת לא התאבדות. יש לפעמים מסירות נפש שבדיוק ההפך – אסור לחשוב שה' יציל אותי, כמו חנניה, מישאל ועזריה, שהם נזרקו לכבשן האש, כתוב שהם הלכו על מנת להישרף[פח], ושה' עשה להם נס – הוא עשה נס. כתוב שאם הם היו בוטחים על הנס הם לא היו ניצולים. הם ניצולו בזכות העובדה שלא סמכו על הנס. אבל כאן אצל נחשון זה הפוך. נחשון לא קפץ לים על מנת להיטבע, חס ושלום. לא היה לו שום הוא אמינא, שום ספק שהוא ייטבע, הוא סמך באופן מוחלט על הנס. הוא ידע בטחון גמור שברגע שהוא קופץ לים –הקב"ה קורע לו ולכל עם ישראל את הים, וכך הוה. מדת הבטחון הגמור בנפש נקראת יושר. בעוד שמדת האמונה, גם אצל חנניה, מישאל ועזריה שהם היו בגלות, כמו שאמרנו קודם – בגלות העבודה היא עבודה של אמונה.

כשחוזרים לארץ, "לך לך", כל החזרה-העליה לארץ, להגיע קודם לגדלות האמונה ואחר כך למדת הבטחון, הברית מילה. מי שחי את הבטחון הזה גם בחוץ לארץ הוא עושה גם משם קצת קדושת ארץ ישראל. לכן החסידות יכולה לבוא ולומר "לכתחילה אריבער", ככה עושים את העולם למציאות של ארץ ישראל. מי שמתחשב בגוי ומפחד להתגרות בגוי הוא גלותי באופן מוחלט. מי שהוא כמו נחשון, שהגוי הזה לא אומר לו כלום, מאומה, ואין לו שום כח עליו – הוא חי בארץ ישראל. הגוי הוא גם מה', הגוי הוא סבה, כמו שאמרנו יש אחד שהוא חי עם הסבות, החיים שלו זורמים עם הסבות, יש כל מיני סבות. יש סבה יותר מאשר גוים? בליוני גוים בעולם הם בליוני סבות. כל גוי הוא סבה מה'. מי שחי סבות הוא חייב להתחשב, שזה ההשגחה, זה סבה מה', אסור לו להתגרות. אם יש קיר צריך להתכופף לכתחילה. זו אמונה, אמונה בלי בטחון.

שיבת ציון דורשת בטחון

מה זה לחזור לציון, "שיבת ציון"[פט]? זה מדת הבטחון, "התהלך לפני והיה תמים". שהגוי הזה לא אומר לי כלום, ולא צריך להתחשב בגוי בכי הוא זה ורק ללכת ישר ליעד. צריך רק לדעת ברור מה טוב, מה צריך להיות, וכאשר בררתי לעצמי מה צריך להיות בלי שום פשרות שבעולם, רק ללכת ישר על הלכתחילה, על מה שצריך להיות. ושוב, כמו בטחון נחשון, ששום דבר לא יקרה, לסמוך על הנס. תהא שנת נסים, תהא שנת נפלאות. לסמוך על הנס, שום דבר לא יקרה. רק צריך ללכת ישר, לקפוץ לים, הים בטח ייקרע נגד הטבע שלו.

[זה נקרא הליכה ישר] תוך כדי הליכה "ישר" ליעדם של ישראל ביציאתם ממצרים [מה היעד שלנו? כתוב שהיעד היה לפני עיניו של נחשון. הוא קפץ לים רק מתוך זה שהכוונת היתה על] – הר סיני, כדכתיב [קודם כתוב בפסוק. ה' אומר למשה רבינו], "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כמבואר בדא"ח) [וכולם ידעו את זה, שהיעד שלנו להגיע להר הזה ושם מקבלים תורה. וממילא, כאשר יש מכשול מה הבטחון אומר? הולכים ישר] ללא כל סיבוב ועקימת דרך [בלי לתלות בסבות, שום סבות ושום עקימת דרך, זה נקרא  עיגולים].

ב. שלשה סוגי תמימות

"והיה תמים"

עוד דבר צריך לברר פה. אצל שניהם כתוב "תמים". עוד נקודה חשובה לסיכום הרעיון הראשון בפרק הזה. גם אצל נח כתוב "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", וגם אצל אברהם כתוב בדיוק אותו הדבר לכאורה – "התהלך לפני והיה תמים", תמים זה שלם[צ]. אנחנו עכשיו הבחנו בהבחנה מהותית ויסודית ביותר,  ש"את האלהים התהלך נח" זה "מקטני אמונה" עדיין, בעוד ש"התהלך לפני" הוא לא גדלות אמונה אלא גם יותר מזה – בטחון, שזה מהות אחרת לגמרי. אז אחרי שהגענו לכך צריך להבין מה בין ה"תמים" של נח לבין ה"תמים" של אברהם. באותו פסוק אצל שניהם כתוב "תמים" – "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", "התהלך לפני והיה תמים". מה ההסבר?

קודם כל, לפני שנקרא זאת בפנים, נסביר שבחסידות מבוארת מדת התמימות. תמימות היא שלמות, שלמות עִם, להיות 'שלם עִם...'. התמימות הזאת מופיעה בשלשה מקומות בנפש: יש תמימות ברצון, יש תמימות בלב, ויש תמימות במעשה. ככה הלשון בספרי החסידות[צא]. לכל אחת מהדרגות הללו יש פסוקים בתנ"ך. יש פסוקים בהם ברור על פי הפשט של הפסוק שכאן כוונת התמימות היא לרצון תמים; יש פסוקים שהתמימות היא בלב, שתכף נסביר מה זה; ויש עוד פסוקים שהתמימות בהם היא במעשה.

נתחיל מלמטה. תמימות במעשה זה אחד שיש לו מדת המחויבות בתכלית, לשמור "קלה כחמורה"[צב], לדייק ולהקפיד על כל תרי"ג מצות התורה, לכל סעיפיהן וכל דקדוקי הלכותיהן. יש לכך ביטוי באידיש, קוראים לזה "פרומקייט טבעי", שאדם הוא חרדי בטבע. הוא אוהב וחי את זה. הכיף שלו זה לשמור בדיקנות כל קוצו של יו"ד, ליישם אותו בפועל. ממילא הספר הכי אהוב על היהודי הזה הוא ספר השלחן ערוך, ודוקא הסעיפים הקטנים, האותיות הכי קטנות בו. הוא רוצה לדייק ממש קלה כחמורה, בלי לפספס שום פרט. זו מדה בנפש, שהוא תמים, כלומר הוא שלם בחוש המעשה.

יש חושים, מה זה חוש? חוש זה כיף טבעי, זה נקרא חוש. שיש לך תכונה נפשית בטבע, כיף במשהו, זה נקרא שיש לך חוש בזה. יש יהודי שיש לו חוש במעשה, ממילא הוא תמים במעשה, או משתדל להיות כמה שיותר תמים במעשה, זה החוש שלו. שוב, בחסידות קוראים לבן אדם, ליהודי שיש לו את החוש הזה "פרומקייט טבעי", בהברה אידיש, כלומר פרומקייט טבעית.

יש משהו, מדרגה יותר גבוהה בתמימות, לכאורה, אם כי שנסביר בהמשך שדוקא כאן "נעוץ סופן בתחלתן"[צג]. אבל לכאורה יש מדרגה יותר מזה, שזה לא רק תמימות במעשה, יש אחד שיש לו תמימות בלב. אם רוצים לתרגם תמימות בלב לאידיש אומרים 'ערנסקייט', ערנסקייט היום אומרים בעברית 'רצינות', כידוע שהמילה הזאת היא לא מילה בעברית[צד]. זו מילה שאולה משפה שמית אחרת, שכנה. אבל ככה מקובל היום לומר שיש אדם רציני. רציני זה לא בדיוק רצון כמו שנסביר, בגלל שכאן, במדה הזאת של תמימות, התמימות ברצון זו מדרגה אחרת. ככה מגדירים את המדה הזאת – תמימות בלב, ערנסקייט, רצינות, אדם רציני. מה התמימות כאן? הפירוש תמימות זו שלמות, שמה שהוא עושה הוא עושה עם כל הלב. אין לו פיזור. מה שהוא עושה הוא עושה אותו לגמרי. זה נקרא אדם רציני, שלא עושה חצאי דברים.

שוב, זה לא אותו חוש שאמרנו קודם – החוש של תמימות במעשה. החוש של תמימות במעשה הוא לא שהאדם יעשה כל "קלה כחמורה" עם כל הלב, רק שהוא יעשה את הכל בדייקנות, זה החוש במעשה. מה שאין כן כאן זה חוש אחר לגמרי, תמימות בלב, שמה שהוא עושה, מה שהוא לומד, מה שהוא לוקח לעצמו אתגר מסוים, כל מה שהוא לוקח לעצמו לעשות – הוא מתייחס בשיא הרצינות. זה לא צחוק, זה עסק רציני, כך הוא חי את החיים. זה נקרא תמימות בלב.

אחר כך יש דרגה יותר גבוהה בנפש, שזה תמימות ברצון. מה זה תמימות ברצון? שהוא רוצה את הכל. גם כאן, הוא לא רוצה חלקי, תמימות זה הכל, לא חלקי. הוא רוצה את המשיח, הוא רוצה את הגאולה, הוא לא רוצה רק שהכלכלה בארץ תשתפר, זה רצון טוב מאד, אבל זה לא הכל, זה לא "ללכת על כל הקופה". יש אחד שהרצון שלו תמיד מכוון להכל, לא לשום מטרה חלקית. כמובן שאם החלק הוא חלק מהכל, והוא רואה זאת בפירוש, כמו שעכשיו אמרנו שהכלכלה היא דבר חשוב גם לביאת המשיח – זה בכלל חשוב, פרנסה היא דבר חשוב, אפילו חז"ל אומרים שהפרנסה זה כמו ביאת המשיח[צה], לדוגמא – אז ככל שהוא מזהה את הפרט, את החלק, עם הכל, אז גם החלק הוא חשוב מאד. אבל הרצון שלו יש לו חוש, יש לו תמימות שהוא רוצה את הכל. הוא לא מסתפק ברצון, הוא מחכה ממש כל יום לביאת המשיח. זו מדה אחרת, זו לא מדת ערנסקייט, הרצינות בלב, וזו בודאי לא מדת הרצינות במעשה.

בקבלה הרצון הוא כתר, המעשה הוא מלכות, והלב הוא תפארת. זה נקרא "ראש-תוך-סוף". יש תמימות-שלמות ברצון בנפש, זה ה"ראש", הראש לא השכל, אלא מה שלמעלה מהשכל; יש תמימות בלב, שזה ה"תוך"; ; ויש תמימות במעשה, זה ה"סוף". לפי הכלל הגדול שכתוב בקבלה, בספר יצירה, ש"נעוץ סופן בתחלתן", צריך להיות קשר דוקא בין התמימות במעשה, החוש לדייק "קלה כחמורה", עם התמימות ברצון, יותר מאשר קשר ישיר עם התמימות בלב.

זה כל הנושא, נושא מאד חשוב שהרבי שמדבר עליו ומסביר אותו באריכות, בעיקר זה אדמו"ר האמצעי, בספר "דרך חיים", בתחלתו.

נח: תמימות בחיצוניות הלב

כאן צריך עכשיו עוד הקדמה, עוד נקודה להסביר. בלב יש תמיד שני ממדים: יש חיצוניות הלב ויש פנימיות הלב. אם כן, גם בערנסקייט הזאת, מדת הרצינות-התמימות בלב, אדם רציני, שמה שהוא עושה הוא 'עושה את זה', גם כאן, יש זאת יחסית בחיצוניות ויש זאת בפנימיות, בעצמיות.

אחרי זה, אחרי ההקדמות האלה ננסה להסביר עוד יותר. נקרא עכשיו מה כתוב. אנחנו כאן רוצים להבין את ההבדל בין ה"תמים" שנאמר אצל נח "תמים היה בדורותיו", לבין התמים שנאמר אצל אברהם אבינו "התהלך לפני והיה תמים". מילת המפתח כאן להבחין ביניהם הוא ה"תמים היה בדורותיו", המילה "בדורותיו". חז"ל בעצמם דורשים זאת בשני אופנים[צו], שיש דורש לשבח ויש דורש לגנאי, אבל יש כאן איזו יחסיות בין "דורותיו" הוא, לבין דורו של אברהם. לפי מאן דאמר אחד שרק "בדורותיו" הוא היה "צדיק תמים", ואילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום. יש מי שאומר הפוך, שאם "בדורותיו", שכולם רשעים גמורים בכל זאת הוא בלט בתור צדיק, כל שכן וקל וחומר אם היה בדור שיחסית יש יותר צדיקים בעולם, אז על אחת כמה וכמה בודאי שהיה בולט בתור צדיק.

אבל אפילו לפי הפירוש האחרון פשט המילה "דורותיו" הוא "בדורותיו" הוא, כלומר שיש כאן התייחסות ויחסיות מפורשת לדורות שלו. איך מפרשים בחסידות את המילה "דור" ("בדורותיו")? "תמים היה בדורותיו", נח לא תמים סתם, אצל אברהם אבינו כתוב "והיה תמים" סתם, כללי, מוחלט. וכאן כתוב יחסית – "תמים היה בדורותיו".

יש רמז בקבלה שדור הוא ראשי תבות דחילו ורחימו[צז], "דור" זה מדות. עיקר המדות בנפש הן אהבה ויראה, "דחילו ורחימו" – יראה ואהבה. יש פסוק בישעיהו שאומר "קרא הדרות מראש"[צח], מכאן לומדים[צט] שמתוך הראש, מתוך ההתבוננות קוראים, כלומר מולידים-ממשיכים גלוי מדות. הפירוש "קורא" – לקרוא – הוא להמשיך, לגלות מתוך הראש. בראש כל הדורות הם באחידות "כולם נסקרים בסקירה אחת"[ק], "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"[קא]. בראש אין הבדל של דורות, אין הבדל של זמן. פירוש המילה "דורות" זה כמו שורות-שורות, שורה אחר שורה, דור אחר דור, "דור הולך ודור בא"[קב]. הפירוש דורות בתוך הבן אדם, "דורותיו" של הבן אדם היינו החוויות הנולדות אצלו מדי יום או מדי תקופה. אדם בעצמו הוא חי הרבה דורות, הרבה תקופות בחיים, הרבה חוויות, הרבה הרגשות. כמו שאמרנו קודם, יש לו "דור" של עליה ויש לו "דור" של ירידה, הכל בבחינת "התהלך". אם כן, הפשט "דורותיו" הוא כמו 'תקופותיו', התקופות חיים שלו-הוא.

עכשיו לפי ההסבר הזה נקרא כאן מה כתוב, מה זה "תמים היה בדורותיו"?

"תמים היה בדורותיו" הנאמר בנח, היינו תמימות בחצוניות הלב

כתוב שכאן התמימות היא תמימות בלב, לא במעשה, אין לנח שלחן ערוך. אם כי שהוא ידע להבחין בין הבהמות הטהורות לבין הבהמות הטמאות, חז"ל אומרים[קג], ורש"י מציין את זה בפירוש שלו[קד], שמכאן שנח למד תורה, שהוא יודע מהי בהמה טהורה ומהי בהמה טמאה. הוא למד את התורה העתידה להינתן לישראל. אבל לא כתוב בשום מקום שנח שמר את כל המצות, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו. רק אצל אברהם אבינו כתוב "עקב אשר שמע וכו'"[קה], ששמר את הכל. אפילו ערובי תבשילין, שזה תקנת חז"ל, גם כן שמר[קו], "את כל התורה כולה עד שלא ניתנה". מה שאין כן נח ודאי לא שמר, אם כי שהוא ידע קצת את חכמת התורה.

תמימות במעשה אין לו, תמימות ברצון גם אין לנח. איך אני יודע שאין לו תמימות ברצון? בגלל שאם היתה לו תמימות ברצון הוא לא היה מסתפק אף פעם בהצלה חלקית של היקום. כמו שכתוב שאברהם אבינו לא היה מסתפק בזה שהוא ניצל, שהמשפחה שלו ניצלה. זה שהוא יכול לחיות את הדבר הזה שהעולם ניצל חלקי – זה בעצמו אומר שהוא לא תמים ברצון. רצון הוא שאיפה, אין שאיפה מושלמת. מה שקרה הוא בדיוק לפי ריבוי השאיפה שלו – כמה שהוא שואף כך באמת נעשה. לפי מדת השאיפה, כך המציאות.

אם כן, תמימות ברצון לא היתה לנח, תמימות במעשה גם לא היתה לנח. איפה יש לו תמימות? צריך לומר ודאי שנח היה איש כן, שמה שהוא עשה הוא עשה עם כל הלב. בגלל שהוא איש כן, לכן "ונח מצא חן בעיני ה'"[קז]. איך יודעים זאת? כתוב[קח] שהפירוש "ונח מצא חן בעיני ה'" הוא על דרך "רחמנא לבא בעי"[קט], לא קשור למעשים. יש אחד שיש לו זכויות בגלל מעשיו הטובים, ויש אחד שאין לו זכויות של מעשים טובים, אבל יש לו לב טוב, ו"רחמנא לבא בעי", ה' דורש את הלב. לכן זה מוצא חן בעיני ה'. ככה באמת כתוב, שאצל נח, מה ש"נח מצא חן בעיני ה'", זה בעיקר בגלל הלב שלו, לא בגלל המעשים שלו.

שוב, תמימות במעשה אין לו, תמימות ברצון אין לו, איפה כן היתה תמימות אצלו? איך אפשר לקרוא אותו "תמים"? בלב. אבל בלב גופא יש שני ממדים: יש חיצוניות הלב ויש פנימיות הלב. התמימות של נח היתה תמימות בחיצוניות הלב. מה זו תמימות בחיצוניות הלב? חיצוניות הלב אלה כל המדות-הדורות, "דורותיו" גופא –

שמדותיו חג"י נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, כל שש מדות חיצוניות הלב] כונו "דרתיו",

החלוקה של הלב לשש מדות היא הכל מצד החיצוניות. מצד הפנימיות הכל אחד. לכן מי שמתמצא קצת בקבלה יודע שבעולם הראשון בקבלה כל הו"ק יצאו נקודה אחת[קי]. כלומר שמצד העצם כל המדות הן נקודה אחת. מצד הדורות יש את החלוקה, שיש אהבה ויש יראה ויש התפארות ויש נצחון והודיה ויסוד. זה ה"דורותיו" של האדם, התקופות המשתנות בחיי האדם.

דורותיו של נח ותמימות האמונה

כידוע שחסד הוא תקופה של אור, וגבורה היא תקופה של צמצום, של חשך. לכן בספרי הקבלה המדות של הלב גם נקראו מדות הנהגה, כלומר תקופות של הנהגה איך ה' מנהיג את העולם. יש הנהגה של חסד, יש הנהגה של גבורה ויש הנהגה של תפארת. ככה בתוך הבן אדם יש לו הנהגות שונות. ההנהגות שונות שלו היינו ה"דורות שלו", הדורות שהוא חי. וכל ההנהגות הללו הן בסוד "קורא הדורות מראש" – חיצוניות מדות הלב, ושמה הוא תמים. כלומר, שבכל התקופות שהוא עובר הוא נאמן, אמנם בקטנות, אבל בכל זאת הוא נאמן לה', בכל מה שעובר עליו. זה פשט ממש "תמים היה בדורותיו", שבכל דור ודור שהוא חי הוא היה תמים.

העבודה שדבר זה תופס מקום לומר "דורותיו", כלומר שהתמימות כאן מתייחסת ל"דורותיו", הכוונה שהוא תמים בשינויי העתים, היא מצד חיצוניות הלב. כלומר, שעיקר מה שהוא חווה בחיים הוא חווה שינויי עתים, והעובדה שעיקר החויה שלו בחיים היא שינוי העתים-התקופות היא מצד חיצוניות הלב, ושמה הוא תמים. זהו מה שהתורה מעידה עליו "תמים היה בדורותיו".

כמבואר בדא"ח [בחסידות] על הפסוק, "קורא הדורות מראש").

"הדורות" היינו המדות, שש מדות בלב שיוצאות מהמוחין, מהראש, שבראש אין התחשבות בזמן, אלא כל הדורות ביחד.  כפי שחז"ל לומדים במסכת ראש השנה[קיא] מהפסוק מהביטוי בפסוק בתהלים פרק לג[קיב] "היוצר יחד לבם"  ש"כולם נסקרים בסקירה אחת".. פירוש המילים "היוצר יחד לבם" הוא שכל המדות בלב יחד, ולא דורות-דורות. דוקא על נח כתוב ש"נח ראה עולם חדש"[קיג], וזה לפי תכונת נפשו. כלומר שנח יצא מעולם אחד לגמרי, והעולם הראשון שהוא חי נשחת כליל ואבד מן המציאות, ואחר כך הוא חווה עולם חדש לגמרי. העובדה שנח הוא טיפוס כזה שמסוגל לאבד עולם ראשון ואחר כך לחדש עולם שני, היא בגלל שנח הוא איש "דורות", שבאמת הסגולה שלו היא לעבור מדור לדור, ולהיות תמים עם ה' בכל אותם דורות, הכל בבחינת עיגולים, "דור הולך ודור בא". זה לא יושר אלא סיבובים. כל זה הוא להסביר את ה"תמים היה בדורותיו" של נח.

אברהם: תמימות באמצעות פנימיות הלב

[מה לגבי אברהם?] "והיה תמים" הנאמר באברהם

אצל אברהם כתוב "התהלך לפני והיה" בהויה מוחלטת. הוא חכה, כאמור, 99 שנים לזכות למצות ברית המילה, עם כל ההידורים. הוא מסר את הנפש על המצוה הזאת בהידור. ידוע בקבלה שסוד המילה הידור הוא הדר הוא המלך השמיני, סוד הברית מילה. את כל המצוות הוא קיים "עד שלא ניתנה", הכוונה בלי הידור, והמצוה הזאת שהוא חכה 99 שנים כדי לקיים אותה בשלמות, לזכות ב"מילה הגדולה" לעשות את המצוה בתכלית ההידור. זה מצביע על התמימות שלו במעשה.

היינו תמימות במעשה ([וזה] ע"י מצות  ברית מילה בפועל ממש [נח לא זכה בשום מצוה בעולם, וגם לא חנוך וגם לא אף אחד שקדם. חוץ מ"פרו ורבו"[קיד] שנאמר לאדם הראשון לפני החטא, כשהוא עוד היה בפוטנציה להיות יהודי])

[כפי שאמרנו קודם, אדמו"ר האמצעי מבאר שהיות ש"נעוץ סופן בתחילתן" התמימות במעשה דוקא] התלויה בתוקף תמימות הרצון [אחד שרוצה הכל, כמו שאמרנו מה הוא עושה בינתיים? בינתיים הוא מדייק עד כמה שידו משגת, עד כמה שהוא מסוגל, לעשות את הכל כדבעי, ולא להסתפק רק עם הלב הטוב בחיצוניות, אם כי ש"רחמנא לבא בעי"],

חשיבות פנימיות הלב

השרש אצל אברהם הוא תמימות הרצון, שהוא באמת רוצה משיח. העבודה שהוא רוצה משיח מתבטאת בכך שהוא שומר בדייקנות על המצות אבל כתוב עוד דבר עמוק בקבלה ובחסידות. אף על פי ש"נעוץ סופן בתחילתן" ולא ב"אמצען", ככה מדייקים[קטו]. כלומר, יש ראש-תוך-סוף, אז אם כתוב לי כלל כזה "נעוץ סופן בתחלתן" מדייקים מכך שהסוף תלוי בראש, ולא באמצע. אפשר לחשוב שהשפע-ההשפעה מהראש לסוף לא עובר דרך האמצע. אבל כתוב שיותר נכון, יותר עמוק בחסידות, האמת היא שאמנם זה לא עובר בממד החיצוני של האמצע, אבל זה רק נמשך על ידי הממד הנסתר-הפנימי של האמצע. כלומר, יש נקודה פנימית בלב, יש נקודה פנימית של ערנסקייט, של רצינות, יותר מאשר ה"תמים היה בדורותיו" של נח, ודרך הנקודה הפנימית של הלב, שם נמשך הרצון התמים למעשה התמים. איך רואים כאן את הסוד הזה שגם כתוב בחסידות?

ויוצאת מן הכח אל הפועל על ידי התמימות שבנקודה הפנימית שבלב [שבנקודה הזאת], בה שורה האמונה האיתנה בהשי"ת –

כלומר, יש נקודה פנימית של האמונה הכי איתנה, דרך שם עובר השפע מהרצון, מתמימות הרצון לתמימות המעשה, להתבטא בבטחון. הבטחון עובר מהרצון למעשה דרך האמונה האיתנה ששורה בנקודה הפנימית שבלב. איך לומדים זאת מהפרשה כאן? מהפסוק שאומרים כל בוקר בתפלה שבהקשר ובזמן של ברית מילה נאמר על אברהם:

"ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

בזמן הזה הקב"ה מצא את הלב של אברהם נאמן לפניו, "וכרות עמו הברית"[קטז], זה הולך על ברית מילה. כתוב "לבבו נאמן", וזה לא ה"תמים היה בדורותיו", שהוא חיצוניות הלב, אלא פנימיות הלב. שדרך אותה נקודה של נאמנות בלב – "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" – משם הרצון עובר להתבטא במעשה, במצוה מעשית, ברית מילה בתכלית ההידור.

שעל ידי ההתקשרות והדבקות בנקודת האמונה האיתנה

דרך אגב, כאן יש את הביטוי הרווח בחסידות, לומר על אמונה – "אמונה איתנה", למה יש מטבע לשונית אמונה איתנה, לצרף לאמונה את המילה "איתנה" דוקא? אברהם הוא "ראש כל המאמינים"[קיז]. לומדים  זאת מאותו פסוקשאמרנו קודם שמבטא את גדלות האמונה – "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", ועל כך מקשרים זאת לפסוק "תשורי מראש אמנה"[קיח]. אם כן, אברהם הוא נקרא "ראש כל המאמינים", והוא גם נקרא "איתן האזרחי"[קיט], "משכיל לאיתן האזרחי"[קכ]. חז"ל אומרים שכמו ש"אדם הגדול בענקים", כפי שאמרנו קודם, זה אברהם, אז גם "איתן" הוא כינוי ושם של אברהם אבינו. היות שהוא "ראש כל המאמינים" לכן מצרפים יחד לומר "אמונה איתנה". האמונה האיתנה הזאת שורה בפנימיות הלב, ועל כך כתוב "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

ג. קביעה רצונית

תהליך מאמונה למציאות

[והאמונה הזאת] המבוררת מכל סיג ופסולת וכו' [כמו שאמרנו קודם, שעיקר העבודה באמונה הוא לברר אותה שלא תהיה באמונה שום דמיון. כמו שדברנו קודם קצת, צריך להרחיב את זה, ואין כאן המקום, שדוקא מי שחי עם סבות הוא זה שעלול לשגות בדמיונות שוא. לכן הוא צריך לברר היטב, "הדק היטב"[קכא], את האמונה שלו. אחרי זה, על ידי האמונה האיתנה בנקודה ששורה בנקודה הפנימית שבלב הוא] בא [כאן בברית מילה] לבטחון הגמור בהשי"ת,

יש ארבעה שלבים בדרך לתרגם את האמונה הפשוטה ולהמחיש אותה בפועל ממש: קודם צריך לברר את האמונה בעצמה מכל פסולת; אחרי שהאמונה מבוררת אז אפשר לרצות אותה חזק מאד; אחרי שרוצים אותה מאד חזק, צריך להשכיל, לנסות בשכל לתאר את התהליך איך הדבר הזה יתבצע וייצא לפועל ממש; ואחר כך יש עבודת ראיית המציאות. אני אומר בקיצור נמרץ, שעד כאן הכל היה בעיניים סגורות, השלב האחרון הוא כביכול לפתוח עיניים ולראות איך שהמציאות עצמה תואמת בדיוק את הדבר שהאמנת. זה הדבר אולי הכי עמוק בכל הפרק ובכל המאמר הזה.

הבטחון בעצמו מתחיל באמונה. הבטחון הוא ארבעה שלבים. בטחון להגשים ולהמחיש דבר במציאות ממש, הוא תהליך בנפש שמתחיל באמונה, אבל זה עובר דרך הרצון – שלאחר בירור האמונה צריך להתחזק ברצון עז בנפש לקראת הדבר הזה שבו מאמינים. אחר כך צריך גם כן שזה יעבור דרך הסינון של השכל, זה עוד בירור של השכל – שהשכל ישכיל איך ומה, ויחדש בזה חידושים. יש שכל חלש, שהשכל לא מקבל מרצון עז. לשכל החלש אין כח לחדש מציאות, להמחיש מציאות. אבל יש שכל – זה נקרא השכל האמתי היהודי – שהוא מקבל מרצון, שהרצון הזה זה על פי אמונה מבוררת, ואחר כך מהשכל יש זרימה ממוחין לעיניים כביכול, "לעיני כל ישראל"[קכב], ואז "פקח עיניך וראה"[קכג] שכך המציאות בפועל ממש.

הכח המיוחד של עם ישראל לקבוע מציאות

את כל התהליך הזה אנחנו מכנים "קביעה רצונית"[קכד]. זה הכח, כביכול הכח גברא שיש בנפש היהודי, שאין – להבדיל – בנפשות שאר עמי הארצות. "מאן מלכי? רבנן!"[קכה], יהודי יכול לקבוע מציאות על פי רצון, איך שהוא רוצה הוא יכול לקבוע שככה המציאות, כך יקום. המושג הזה, הכח המיוחד של יהודי שהוא כח הבטחון, מתחיל באמונה. עיקר הפרק הזה הוא להגיע לכך שהבטחון בנפש הוא כח קביעת מציאות, "התהלך לפני והיה תמים", וזה כח מיוחד של עם ישראל.

הקביעה הרצונית הזאת גופא עוברת דרך כמה שלבים, מאמונה לרצון; מרצון לשכל, זה חייב לעבור את השכל, אם זה לא עובר את הסינון של השכל זה יכול להתפוצץ. כמו שנסביר בהמשך זה נקרא "משיח שקר". כל משיחי השקר הם גם אמונה לא מבוררת בתכלית. אמנם הרצון הוא עז מאד, אבל היות שהוא בא מכח אמונה שאיננה מבוררת בתכלית, אזי גם הוא לא מבורר. אם היסוד לא מבורר שום שלב לא מבורר. בעיקר בכל סיפורי משיחי השקר, שגם צריך לזהות את זה בחיים הפרטיים של כל בן אדם, הוא מיד רוצה לקפוץ, לדחוק את השעה ואין לו גם כח שכלי שהרצון הזה יעבור דרך השכל הטוב, וממילא כשהרצון פוגש את המציאות קורה פיצוץ.

זה בקיצור נמרץ הנושא שרוצים להעביר כאן בפרק הזה. מה זו אמונה ומה זה בטחון. היום למדנו את זה לפי ההבדל בין נח לאברהם, שזה שייך לפרשיות השבוע שקוראים.

רק נגמור את השורה הזאת האחרונה: האמונה האיתנה הזאת, הנקודה הראשונה זו הנקודה הפנימית בלב, שבעצם זה הממוצע בין הרצון לבין המעשה, אבל הנקודה הזאת שהיא ממוצע בין הרצון לבין המעשה, כמו כל ממוצע, השרש שלו יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר. לכן הנקודה הפנימית הזאת בלב היא יותר גבוהה גם מהרצון. אחר כך יבוא תהליך נפשי:

ובשלב אחר שלב – [שמהאמונה המבוררת הזו זה מה שאחר כך מתבטא יותר, כלומר שיורד יותר למודע, כל שלב מתקדם ויותר ירידה לתוך המודע של הנפש. אז מהאמונה המבוררת] מאמונה [אחר הוא בא] לרצון [אדיר ועז], [ואחר כך] מרצון לשכל [אסור לו לדלג על השכל. ואחר כך מהשכל] ומשכל לראיה חושיית ממש [יש כח בעיניים לראות את המציאות איך שאתה רוצה לראות אותה, וכשאתה רואה את המציאות כמו שאתה רואה לראות אותה אז היא נעשית איך שאתה רוצה לראות. זה "עיני העדה"[קכו], זה החכמים האמתיים. שוב, זה עיני רצון שהרצון עבר דרך השכל הבריא, אם אין שכל בריא באמצע, זה יתפוצץ כמו שאמרנו, זה עולם התהו. שוב, מאמונה לרצון, מרצון לשכל, ומהשכל לעיניים, לראיה], וכמו שיתבאר לקמן).

זו ההקדמה לפרק הזה.