שמחת בית השואבה תשפ"א

חלק חמישי: "והם לא הכִרֻהו" – שרש יוסף הצדיק

קיצור מהלך הפרק

שרש יוסף מעל שבעת הרועים

יש לנו מסורת משכם, מישיבת "עוד יוסף חי" על ציונו של יוסף הצדיק, להתוועד באושפיזין של יוסף הצדיק – לכבודו של יוסף (לכן בחרנו להתוועד היום כאן, עד שנזכה לחזור בקביעות לציונו של יוסף).

כאשר מכוונים את המינים כנגד שבעת הרועים מכוון יוסף כגד הלולב (כאשר שלשת ההדסים מכוונים כנגד שלשת האבות, שתי הערבות כנגד משה ואהרן והאתרוג כנגד דוד)[רפח]. הלולב הוא הגבוה במינים, ולכן מברכים עליו[רפט]. בהקבלת ארבעת המינים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה[רצ] הלולב מכוון כנגד ה-ו, הקו האמצעי, שהוא "בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[רצא] – מהקצה התחתון, היסוד, הוא עולה מעלה-מעלה, עד פנימיות הכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע. מהשרש העליון הוא ממשיך שפע ברכה למטה, "מן הקצה [העליון] עד הקצה [התחתון]", בסוד "ברכות לראש צדיק"[רצב] (ולכן עליו מברכים).

המבנה של י-ה-ו-ה הוא גם סוד ארבע חיות הקדש שבמרכבה – אריה-שור-נשר-אדם[רצג]. כלומר, שהלולב, ה-ו, הוא כנגד הנשר. על שרש הנשר – ה-ו, בחינת יוסף הצדיק – בפנימיות הכתר נאמר "דרך הנשר בשמים"[רצד]. כפי שמוסבר במקום אחר[רצה], הפסוק מפרט את ארבע הספירות שברדל"א, כתר-חכמה-בינה-דעת של פרצוף עתיק יומין: "דרך הנשר בשמים" – כתר, "דרך נחש עלי צור" – חכמה, "דרך אניה בלב ים" – בינה, "ודרך גבר בעלמה" – דעת. נמצא שעיקר מקום הנשר (שבדרך כלל מקומו – בין חיות הקדש – בתפארת) הוא בפנימיות הכתר[רצו], שם "חביון עז העצמות"[רצז].

רואים, אם כן, שביוסף יש תוספת מעלה גם לגבי האבות (כולל אביו, "הבחיר שבאבות"[רצח], שהותר לו לעסוק בסבות גשמיות ככלי לבטחונו בה' ואילו יוסף נענש על כך, משום שהוא למעלה ממדרגתו, כידוע[רצט]). לכן ראוי להתבונן בשרשו הנעלה של יוסף הצדיק (דבר שמרבה לעסוק בו דווקא הרבי המהר"ש[ש], ה'אושפיזין החסידי' המקביל ליוסף הצדיק[שא] וקשור לדמותו[שב]):

ארבעת שרשי יוסף

בעולם האצילות יוסף הוא היסוד (העולה עד לדעת – ועד לשרשה בפנימיות הכתר – להמשיך ממנה את טפת ה"זרעא חיא וקיימא", כנודע בכוונת הלולב[שג]).

אבל כתוב[שד] שיש ליוסף שרש יותר גבוה, למעלה האצילות וגם למעלה מעולם הנקודים שקדם לו – שרש ביסוד דא"ק, סוד המלך הדר, המלך השמיני שלא מת, שלמעלה מהשבירה והתיקון (כאמור ביוסף "בכור שורו הדר לו"[שה]).

על אף שבין המינים התואר "הדר" נאמר באתרוג ("פרי עץ הדר"[שו]) – מההדר של האתרוג לומדים לכל המינים. לולב היבש פסול, צריך להיות "אבר חי"[שז]. למה "לולב היבש פסול"[שח]? כי "לא המתים יהללו יה"[שט]. מי שמת, שעובד את ה' כמו מת – לא באבר חי, כפי שהבעש"ט למד[שי] – הוא פסול. מהלולב לומדים שגם אתרוג ושאר המינים פסולים כשהם יבשים[שיא]. אחת הסבות שיבש, בלי חיות, הוא לא הדר. הדר, בין היתר, הוא חי.

זהו לימוד מהלולב לאתרוג – מהמין שלא כתוב בו בפירוש הדר למין שכן כתוב בו הדר, שכולל את שני המינים. השרש שלו הוא המלך הדר, שהוא חי – איך אני יודע שהוא חי? כי לא כתוב בו בתורה "וימת" כמו שכתוב אצל שבעת המלכים שקדמו לו[שיב]. והיינו משום שרק הוא נשוי, כולם רווקים. על כל המלכים כתוב "יש אחד ואין שני"[שיג] – פסוק בקהלת שקוראים דווקא בסוכות. שם כתוב "יש אחד ואין שני", ודורשים זאת[שיד] או למעליותא או לגריעותא. אם למעליותא – ה"אחד" הוא הקב"ה או "אחד היה אברהם"[שטו] או שבט לוי. אבל אם לגריעותא כתוב במדרש שהיינו יצר הרע, שפועל לבד, בלי שותפים. דווקא יוסף יכול להתגבר עליו, על נסיון התאוה (ואף להפוך את עצם היצר הרע לתענוג אלהי – חושבנא דדין כחושבנא דדין – ודווקא בספירת היסוד, יסוד-יוסף, אבר התענוג).

כל ארבעת המינים הם עמידה בנסיון[שטז] – והכי גבוה הוא הלולב, הרמת נס – הנסיון של יוסף הוא הנסיון של פגם הברית, והוא עומד בו, "והנה קמה אלֻמתי וגם נצבה"[שיז]. שרשו המלך הדר ("ושם עירו [לשון התעוררות של אבר הברית] פעו"[שיח] = יוסף[שיט]), הנשוי ("ושם אשתו מהיטבאל"), ועליו כתוב המשך הפסוק בקהלת – "טובים השנים מן האחד"[שכ] ש"גם אם ישכבו שנים וחם להם [ולאחד איך יחם]"[שכא], לדבר חי יש גם חום. המלה חיים היא מלשון חום (השם חיים מצטרף לשם יוסף כנודע). דבר מת הוא קר – "אשר קרך בדרך"[שכב].

הרבי מהר"ש מזכיר שרש עוד יותר גבוה של יוסף – המחשבה הקדומה דא"ק, בה "כולם נסקרים בסקירה אחת"[שכג]. המחשבה הקדומה דא"ק היא בינה-אמא דא"ק[שכד] (בכלל, יוסף מגלה את הקשר בין הבינה ליסוד – הוא יתום מאמו, "יפה תאר ויפה מראה"[שכה] שממשיך את ה"יפת תאר ויפת מראה" של אמו ליסוד[שכו], ה"הידורא [לשון הדר] דגופא"[שכז]).

אכן, במדרגה הגבוהה ביותר, שרש יוסף, היסוד ששרשו בדעת, הוא במדרגה הגבוהה של דעת עליון (המחברת חכמה ובינה, וממילא גבוהה מהם, כידוע[שכח] שלממוצע מחבר שרש גבוה משני הדברים שהוא מחבר) – לא רק דעת עליון דא"ק, אלא כביכול דעת עליון של הקב"ה ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים", כפי שכותב הרמב"ם[שכט], ש"הוא ודעתו אחד" ואינו צריך לדעת שום דבר מבחוץ (זו המשמעות העמוקה של דעת עליון, דעתו של העליון כביכול, בנוסף על ההסבר הרגיל בחסידות שדעת עליון תופסת שלמעלה יש ולמטה אין).

כמובן, הנקודה העיקרית שיש להעמיק בה היא השרש העליון. איך בכלל אפשר לומר על בשר ודם שבידיעת עצמו יודע את הכל?! ידועים דברי הרבי הרש"ב[של] – כשאני יושב מאחורי דלת נעולה עם הלקוטי-תורה מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו"[שלא]. בכל אופן, צריך להבין את הקשר העמוק ליוסף הצדיק דווקא (ומתוך כך להבין זאת טוב יותר גם ביחס לשאר הצדיקים שהדבר התקיים בהם):

אין וועלט – אויס וואלט

שאלה עיקרית בסיפור של יוסף ואחיו היא על "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכַרֻהו"[שלב]. השבטים היו נשמות גבוהות מאד, בעלי מדרגה, בעלי רוח הקדש, השגה אלקית – איך הם לא ראו שיושב לפניהם אחיהם יוסף?! דברי חז"ל, המובאים ברש"י, שיצא בלי חתימת זקן וכעת יש לו – לא נשמעים כתירוץ מספיק... ודאי יש דברים בגו, אבל רק בגלל חתימת הזקן לא הכירו אותו?! אלה אנשים גדולים והוא אחיהם[שלג]!

בחסידות[שלד] מוסבר ש"והם לא הכִרֻהו" היינו שלא יכלו להבין שבן של יעקב אבינו, יוסף, שמצד עצמו קשור לאלקות – משבטי י-ה – טרוד[שלה] במאה אחוז בעסקי העולם הזה, כל כולו שקוע בגשמיות, כפי שנראה להם המשנה למלך מצרים שלפניהם. אבותינו הקדושים – והשבטים אחריהם – היו רועי צאן, כדי להיות פנויים במחשבתם לדבקות בה'. לכן השבטים לא הכירו, ולא העלו בדעתם, שיתכן מי ששקוע במליוני הפרטים הקטנים של הנהגת מצרים ועדיין דבוק בה'. הם לא ידעו שעל היסוד של עולם האצילות זו עדיין קושיא, אך למעלה מכך תתכן המדרגה (בה הצטיין הבעל שם טוב[שלו]) של "אין וועלט אויס וועלט"[שלז] ('בתוך העולם – מחוץ לעולם') לגמרי, בו זמנית.

העולם הזה כולו תהו, כולו שבירה, רסיסים שהם פרטים קטנים, ואפילו יסוד דאצילות לא יכול להיות גם בתהו וגם בתיקון בו-זמנית. זו יכולת השייכת רק לנשמה שלמעלה מהשבירה והתיקון (המסוגלת, ממילא, להמשיך את האורות מרובים דתהו בכלים דתיקון – נוסחת המשיח של הרבי[שלח]). מכיון שאבותיהם – האבא, הסבא והסבא רבא – הן נשמות דאצילות, של עולם התיקון, הם לא הכירו כזו מדרגה. אבל יוסף הצדיק יכול להיות "אין וועלט אויס וועלט" לגמרי – החל ממדרגתו ההדר, יסוד דא"ק וכל שכן במחשבה הקדומה דא"ק, מבט אחד בו נמצאים כל אין-סוף הפרטים, "כולם נסקרים בסקירה אחת".

אצל הצדיק אין מציאות אובייקטיבית

שוב, הדר, יסוד דא"ק, הוא כבר למעלה משבירה ותיקון, והמחשבה הקדומה דא"ק היא כבר מחשבה אחת שכל הפרטים נמצאים בה, אבל עוד יותר גבוה, בשרש האמתי, כנ"ל, הוא לא צריך כלל להביט על הסקירה של "כולם נסקרים בסקירה אחת", לא זקוק לה. הסקירה היא אחרי הצמצום, כשיש מציאות שצריך להסתכל עליה, אבל לפני הצמצום הוא בדרגה של דעת עליון – "יֹדע דעת עליון"[שלט] (למעליותא, לא כמו בלעם הרשע). שם הוא יודע (רק) את עצמו ומכך יודע הכל.

הפשט תמיד קשור לעומק הסוד. מיהו יוסף? אחד שכולו שקוע בעצמו, גם לגריעותא – הבעיה שלו היא שהוא מסלסל בשערו[שמ]. בקליפה קוראים לכך נרקיסיזם – בעיה גדולה של מי שרק מסתכל על עצמו. זהו הביטוי בנפילה למטה, אבל בשרש היינו ה' שיודע רק את עצמו בשעשועים עצמיים – אבל בתוך ידיעת עצמו הוא יודע הכל. כך הוא יוסף, רק עצמי.

שוב, מה ש"בידיעת עצמו יודע הכל" – זו עלית הלולב עד דעת עליון ממש (שלכן מברכים על הלולב דווקא). כל החשבונות, כל מה שהוא בא לעשות חשבונות בבית פוטיפר, וכל מה שאחר כך הוא מפרנס ומשביר ומכלכל את כל ארץ מצרים – הכל הוא יודע מתוך ידיעת עצמו. גם בפתרון החלומות כך, תוך כדי פתרון החלום הוא אומר לפרעה מה לעשות – כשאלה הידועה[שמא] – ובעצם אומר לו תמנה אותי למשנה למלך מצרים וזה יפתור לך את הבעיה. הוא רואה את פרעה מלך מצרים, כפרט מתוך ידיעתו את עצמו, והוא על דרך ה' שהוא "מקומו של עולם"[שמב], הכל בתוך עצמו – כל הזמן הוא רק חושב על עצמו, כי בידיעת עצמו הוא יודע את הכל.

לכל צדיק יש את העולם שלו, עולם שהוא יודע מתוך ידיעת עצמו (כפי שגם נכתב לאחרונה) – כל העולם בעצם מסתובב סביבו (ובמבט פנימי יותר, מבט ש"לפני הצמצום", גם נמצא בתוכו). כמו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, לפי המבט של התורה, כך הצדיק באמצע וכל המציאות מסתובבת סביבו (היינו הצדיק בדרגת א"ק, אחרי הצמצום). אמירה כזו מקוממת את המדענים היום, אבל זהו צדיק – מבחינתו הכל סובייקט, אין בכלל אובייקט, והסובייקט הוא ה"צדיק יסוד עולם"[שמג] – כך הוא עולה במדרגות.

סיכום

אם כן, יש פה ארבע מדרגות, שגם מקבילות לאותיות י-ה-ו-ה:

המלכות של יוסף היא שרשו ביסוד דאצילות (שעדיין לא יודע את הכל מתוך ידיעת עצמו, רק שואף לכך); הז"א אצלו הוא המלך הדר, יסוד א"ק (שכל המציאות 'נשואה' לו); האמא היא בפשטות המחשבה הקדומה דא"ק; אבל האבא אצלו, ה-י, היינו ידיעת עצמו – וזה "לא הכִרֻהו", השבטים לא יכלו לשער זאת כלל וכלל, עד שהתגלה אליהם, גילוי כמו מתן תורה[שמד], "אני יוסף העוד אבי חי"[שמה].

ולסיכום:

יידיעת עצמו

המחשבה הקדומה דא"ק

ויסוד דא"ק

היסוד דאצילות

עד כאן לכבודו של יוסף הצדיק.