שמחת בית השואבה תשפ"א

חלק רביעי: "סכֹתה לראשי ביום נשק"

קיצור מהלך הפרק

"הוי' א-דני עז ישועתי"

"סכֹתה לראשי ביום נשק" – השלמת בנין המלכות בסוכות

דוד המלך אומר בתהלים "הוי' [בניקוד אלהים] א-דני עז ישועתי סכֹתה לראשי ביום נשק"[רלה]. מכיון שבפסוק מופיעה המלה סוכה ("סכֹתה") הוא נדרש בכמה ספרים[רלו] ביחס לחג הסוכות.

לדוגמה, בעל אור המאיר – רבי וואלף מז'יטומיר, מגדולי תלמידי הרב המגיד ממעזריטש, חבר מבוגר של אדמו"ר הזקן (שהזכרנו לא מזמן[רלז] שאדמו"ר הצמח-צדק אמר שכאשר יבוא משיח כולנו נהיה בדרגתו) – מסביר[רלח] ש"יום נשק" היינו יום נטילת ארבעת המינים, לפי המדרש[רלט] שארבעת המינים הם כלי הנשק שאנו נוטלים ביד כסימן לנצחוננו במשפט של ראש השנה ויום כיפור, ה"חרב גאוה"[רמ] של חג הסוכות (כפי שאנו תמיד מפרשים[רמא] שבכל חג משלשת הרגלים ראשי התיבות שלו – "חרב גאוה" בסוכות, "חמלה גדולה" בפסח ו"חמדה גנוזה" בשבועות[רמב]). הוא אומר שדוד המלך מודה לה' על כך שמעבר לחסדים הפנימיים המתבטאים בסוגי הנשק של ארבעת המינים הוא גם סוכך על ראשנו ועוטף אותנו בחסדים המקיפים של הסוכה.

כל חדש תשרי הוא בנין המלכות. ראשית בנין המלכות היא מהגבורות[רמג] דווקא, אך תכלית בנין המלכות היא מהחסדים, "חסדי דוד הנאמנים"[רמד]. מראש השנה ועד יום הכיפורים אנו בימי היראה, ימים נוראים, ועוסקים בבנין המלכות מהגבורות, אבל בסוכות מגיעים לעיקר התכל'ס – בנין המלכות מהחסדים. בחסדים שנמשכים למלכות ובונים אותה יש אורות מקיפים ואורות פנימיים – האורות המקיפים שבונים את המלכות מצד החסדים הם הסוכה, וארבעת המינים ממשיכים את המקיף בפנימיות (מקיפין דאמא שמגיעים למלכות), כנודע[רמה].

עד כאן לאור דברי בעל אור המאיר – ווארט יפה.

כל חגי תשרי בפסוק

בעל אור המאיר לא מתייחס לתחלת הפסוק – "הוי' [בניקוד אלהים] א-דני עז ישועתי" – ובהשראת דבריו אפשר להתבונן ולראות בפסוק הזה את כל הסדר של חגי תשרי[רמו]. יש בפסוק ארבעה חלקים – "הוי' א-דני, עז ישועתי, סכתה לראשי, ביום נשק" – אותם ניתן להקביל לארבעה זמנים עיקריים בתשרי:

הפסוק מתחיל משני שמות – הוי' בניקוד אלקים ושם א-דני. הוי' בניקוד אלהים הוא השם של אמא עילאה[רמז], של הבינה. זהו שם ששייך לעצם היום של ראש השנה. כמו שעוד נסביר בהמשך, ראש השנה הוא הזמן להתחיל דף חדש בחיים, אולי לעשות הסבת מקצוע... הוא כמו יום הולדת – הרי ראש השנה הוא יום ההולדת של אדם הראשון, כלל כל האנושות. בראש השנה צריך לקבל החלטה שעכשיו מתחילים משהו חדש. כל דבר חדש מתחיל משם הוי' – הכח של כל התהוות חדשה. לכן, כל התבוננות של י-ה-ו-ה היא סגולה לחדש משהו. קודם "פנים חדשות באו לכאן" מכח בורא עולם, ואחר כך אני יכול להמשיך זאת הלאה. ראש השנה הוא לראות את ה' ולהמליך אותו מחדש – לחדש את המבט שלי על ה' ("הוי' בחכמה"[רמח] וההתבוננות שלי היא הבינה, ניקוד שם אלקים). אם כן, שני השמות בתחלת הפסוק הם ה עילאה (הוי' בניקוד אלהים) ו-ה תתאה (א-דני) – "כאמה בתה"[רמט]. זהו צירוף ששייך לראש השנה, בנין המלכות ממקור הגבורות שבאמא – "אני בינה לי גבורה"[רנ]. בכל התנ"ך יש רק ד"פ "הוי' [בניקוד אלהים] א-דני"[רנא], בסדר מלמעלה למטה – כמו הגילוי בראש השנה (בעוד שיש מאות פעמים "א-דני הוי' [בניקוד אלהים]", בסדר הפוך, ממלכות לבינה, מלמטה למעלה).

הגילוי של "עז ישועתי" הוא ביום כיפור – בו ה' מושיע אותי מכל המקטרגים[רנב] ונותן לי עוז, "הוי' עז לעמו יתן"[רנג], "עז ותעצֻמות לעם"[רנד]. ביום כפור ירד משה רבינו מן ההר בפעם השלישית כאשר בידיו הלוחות השניות, "מתן תורה של בעלי תשובה"[רנה], "אין עז אלא תורה"[רנו]. "עז" הוא מתן תורה של יום כיפור ו"ישועתי" הוא הכפרה.

אם כן, יש קודם גילוי ה' כמלך על כל הארץ מכח אמא עילאה, "הוי' א-דני", אחר כך "עז ישועתי" – ר"ה ויום כיפור – ואז מתחיל סוכות, "סכֹתה לראשי". נוסיף רמז של סוכות: "לראשי" צירוף אותיות ישראל. תמיד דורשים ישראל בצירוף לי-ראש, אבל אלה גם אותיות מלה אחת שלמה, "לראשי". שלשת הרגלים הם כנגד האבות[רנז], וסוכות הוא החג של יעקב-ישראל, אותיות לראשי.

ראינו שבעל אור המאיר מסביר ש"ביום נשק" גם רומז לסוכות, לארבעת המינים שממשיכים חסדים פנימיים, אך כפי שנראה מיד המלה "נשק" יכולה לרמוז לכל חגי תשרי – עד שמחת תורה.

"יום נשק" בכל חגי תשרי

את הביטוי "יום נשק" אפשר לדרוש על כל חגי תשרי. כמו שבארבעת המינים יש ארבעה סוגים של נשק – מהחרב-הלולב, דרך ההדסים והערבות[רנח], עד לאתרוג שהוא אבן או רימון (בשעת הצורך היו רוגמים באתרוגים[רנט]...) – כך כל הימים של תשרי הם סוגים שונים של נשק, כלי מלחמה בעבודת ה'. בכל אחד מהימים הללו המלה "נשק" מתפרשת באופן אחר:

אנחנו בחדש של נשק, חדש תשרי – יצור נשק, מכירת נשק למי שמותר. דבר חשוב מאד – אפשר להתעשר מזה. הרבי רצה שכולם יהיו עשירים. יש הרבה אנשים שאין להם פרנסה. יצור ומכירת נשק זה דבר חשוב ביותר – וזה שייך לחדש תשרי.

"נשק" בסוכות ונשיקין בהו"ר

עוד לפני שנחזור אחורה, לראש השנה ויום כיפור, נלך קדימה:

במשך כל החג ה"נשק" כולל את הלולב ומיניו, אבל בהושענא-רבה יש ל"נשק" משמעות מיוחדת. אחרי התיקון בליל הושענא-רבה לוקחים בבקר ערבות וחובטין אותן, מנהג נביאים[רס]. אין בסידור אדמו"ר הזקן הרבה נוסחים של "יהי רצון", אבל בחבטת ערבות יש "יהי רצון" שכתוב בו סוד הענין – משהו חריג – סוד הנשיקין, "ישקני מנשיקות פיהו"[רסא]. כל סוכות הוא "וימינו תחבקני"[רסב], הסוכה היא חיבוק, וכשמגיעים להושענא-רבה קופצים מדרגה לגמרי, מחיבוק לנישוק. לכן, אם יש יום אחד-מיוחד (לא שבעה ימים, אלא יום אחד) שמתאים לקרוא לו "יום נשק" – זהו הושענא-רבה.

לפי הדרוש הזה, "סכתה לראשי" כולל את כל החג, והוא מתרכז-מצטמצם בסיומו ל"יום נשק", הושענא-רבה. בהושענא רבה, ערב שמחת תורה, עוברים שנים מקרא ואחד תרגום על פרשת וזאת הברכה – אחרי תיקון ליל הושענא רבה קוראים את כל משנה תורה – ושם כתוב "וימת שם משה עבד הוי'... על פי הוי'"[רסג], שמת מיתת נשיקה, היינו טעימת שער הנון בכלות הנפש ממש. בהושענא-רבה נפרדים מארבעת המינים לאט-לאט (לפני הלל מורידים את שתי הטבעות העליונות מהלולב, כנגד החיה-יחידה שלו, ואחר כך מניחים אותו ולוקחים את הערבות), בתחלת היום, ובסוף היום נפרדים גם מהסוכה (זהו "יהי רצון" שלא אומרים בחב"ד[רסד], התפלה ביציאה מהסוכה, ויש נוהגים – גם לא מנהג חב"ד[רסה] – גם לנשק את הסוכה).

'יום משקה' – שמע"צ ושמח"ת

איזה עוד משמעויות יש בשער של נשק, שק? מה קורה בשמחת תורה? הנשק הופך להיות משקה – "יום נשק" הופך להיות 'יום משקה'. בארץ ישראל שמיני עצרת ושמחת תורה הם יום אחד, אבל בחו"ל שני ימים, שתי בחינות – מה הן שתי בחינות של משקה? בשמיני עצרת יש תפלת הגשם – משקה מלמעלה, מתפללים שה' ישקה אותנו, "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן"[רסו], שה' ישקה את הגן שלו. זו תפלת הגשם. שאנחנו נשקה את עצמנו – זו שמחת תורה, אסמכתא מצוינת למנהג חב"ד שמקשים עליו... בכל אופן, בסוף הנשק הופך להיות משקה.

השקה לטהרה – יום כיפור

כעת צריך לחזור להתחלת החדש: נשק הוא גם לשון השקה, ובהשקה יש שני פירושים עיקריים. יש השקה שהיא נגיעה, בה משתמשים במקוה-טהרה – מטהרים על ידי השקה. השקה של טהרה שייכת ליום כיפור, "לפני הוי' תטהרו"[רסז] – יום של דבקות בה'. במובן זה, השקה היא דבקות. דווקא בזכות העינויים, "לחיותם ברעב"[רסח], אנחנו מתפשטים מהגשמיות שלנו – "התפשטות הגשמיות" – ונדבקים-נישקים לקב"ה, ובכך המים הטהורים של הקב"ה מטהרים את המים הטמאים שלנו. על הטהרה הזו ביום כיפור אמר רבי עקיבא בחותם מסכת יומא "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'[רסט]. ואומר, 'מקוה ישראל הוי''[רע], מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל"[רעא].

השקת השנה החדשה – ראש השנה

להשקה יש עוד משמעות (חדשה יותר) – השקה של מוצר חדש. במקור משתמשים במונח השקה לאניה – בונים את האניה על היבשה (כמו נח שבנה את התבה על היבשה) ובפעם הראשונה שמכניסים אותה למים, ל"דרך אניה בלב ים"[רעב] (עד שתגיע ל-לב נתיבות חכמה ו-ים שערי בינה), זו השקה (כנראה קשור גם למשקה, כמנהג הגוים בענין[רעג]).

ראש השנה הוא השקה – משיקים את השנה החדשה. יש לכך באנגלית מלה טובה, לכן נאמר אותה (מזכירים רק מלים טובות שכדאי ללמוד...) – טו לאנצ' א פרוג'קט (to launch a project). ראש השנה הוא לאנצ'ינג, השקה של שנה חדשה, של פרוייקט חדש. בניתי אניה ביבשה (בתשובה של חדש אלול[רעד]), אבל היא לא נועדה להשאר ביבשה – צריך לזרוק אותה למים, כמו נחשון בן עמינדב שקופץ לים. ראש השנה הוא תחלת השנה – משיקים שנה חדשה. כמו זמן חדש בישיבה. כל דבר חדש שמתחילים הוא השקה.

תשוקה – הימים שבין יו"כ לסוכות

"נשק", משער שק, שייך גם לתשוקה. בכל הימים של תשרי גם ארבעת הימים שבין יום כפור לחג הסוכות קובעים ברכה לעצמם – בהם המלכות (לאחר שננסרה מהזכר-ז"א) מסתובבת להיות פנים אל פנים עם ז"א בעלה[רעה]. הסברנו[רעו] שאלה ימי-תשוקה – המעבר מארבעים ימי "אני לדודי ודודי לי"[רעז] ל"אני לדודי ועלי תשוקתו"[רעח] – תשוקה מורגשת-בוערת בלב לחיבוק של חג הסוכות, לנישוק של הושענא רבה ולזיווג של שמיני עצרת (בתשוקה לבן/בת הזוג מגלה כל אחד את סוג הנשק המיוחד שלו – הלולב של הזכר והאתרוג של הנקבה[רעט]).

חז"ל דורשים תשוקה מלשון שוקיים – "שוקיו עמודי שש"[רפ], "זה העולם שהשתוקק לבראו בששה ימים"[רפא] (והסברנו שדהיינו הקשר בין דעת, ששם עיקר התשוקה, לנצח והוד, שתי הרגלים-שוקיים, שיחד יוצרים מעין משולש). השוק היינו הרגל, וכמו בביטוי "רגל מן השוק"[רפב] (קודם דברנו על מכירה-שיווק של נשק), היינו החג עצמו – עולים לרגל מכח השוקיים, רוקדים עם השוקיים ואף יוצאים לשוּק לרקוד עם "עמך" ישראל.

סיכום

אם כן, כל חדש תשרי הוא חדש של נשק – הכל ימי נשק[רפג]. קודם משיקים את השנה. אחר כך משיקים אותנו עם הקב"ה וכך נטהרים לגמרי.

ההשקה הראשונה היא לידה – בראש השנה נולד אדם הראשון, כנ"ל, זו ההשקה שלו. אמנם, יום ההשקה שלו לא היה כל כך מוצלח, אבל זו המשמעות של היום – הקב"ה לקח את אדם הראשון מגן עדן שבשמים, מ"חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[רפד], וזרק אותו לים (בגן עדן הארץ), לאנצ'ט אותו, השיק אותו. יום כיפור הוא השקת המקוה.

אחר כך מתחילים ימי התשוקה וכאשר מגיעים לחג הסוכות זוכים ל"חרב גאוה", הלולב, נשק ממשי. ביום השביעי של חג הסוכות, הושענא-רבה, הנשק כבר הופך לנשיקין. בשמיני עצרת הוא משקה מלמעלה ובשמחת תורה משקה מלמטה, משקים את עצמנו להיות "נכנס יין יצא סוד"[רפה], סוד עצם היהודי הקשור בעצם לעצמותו יתברך.

לאחר ההבדלה של שמחת תורה מכריזים "ויעקב הלך לדרכו"[רפו], שוב השקה, "נעוץ סופן בתחלתן"[רפז], השקת העבודה החדשה של השנה החדשה בפועל.

עד כאן שיחה שניה. אנחנו עדיין באמצע משהו גדול. איני יודע אם נסיים אפילו את ההקבלה לארבע מדרגות הצמצום – עיקר ההשכלה של הערב.

כעת נתפלל ערבית, ואח"כ נמשיך אי"ה. אפשר לנגן...