סוד ה' ליראיו – שער ל"ז – התגלות הכבוד ועבודת התשובה (ד)

ה' אדר א' תשמ"ו – תל אביב

פרקים ד-ו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרקים ד-ו בשער ל"ז בספר סוד ה' ליראיו. פרק ד עסק בהקבלת מדרגות שנגל"ה לפסוקים הקשורים עם כבוד. פרק ה עסק בהתבוננות באותיות המלה כבוד והקשר לשנגל"ה ולסדר ההשתלשלות. פרק ו עסק בהקבלת מדרגות שנגל"ה לספירות.

א.     פרק ד: שנגל"ה בפסוקים

הקשר המבני בין מדרגות שנגל"ה לסדר ההשתלשלות

לומדים את "שער התגלות הכבוד ועבודת התשובה" והגענו לפרק רביעי של השער (עמ' תסה). עד כאן למדנו[ב] כאן שתי מערכות עיקריות של מושגים. אחד הוא היסוד, מהדברים היסודיים בכתבי האר"י ז"ל, שנגל"ה: שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. הדבר השני הוא אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות. הסברנו בשיעורים האחרונים די באריכות איך שהשורש הוא בבחינת אין סוף; הנשמה היא כנגד הקו; הצמצום – הגוף; הלבוש הוא הרשימו שנשאר אחרי הצמצום הראשון; וההיכלות-ההיכל, היינו העולמות.

כאן בפרק ד' אנחנו משלימים את ההתבוננות הזאת על פי הפסוקים. אם תסתכלו ברשימה בעמוד תס"ג, בכל מדרגה של שנגל"ה יש פסוק אחד או שנים שמקשר את הכבוד עם אותה מדרגה. אנחנו לומדים כאן שכל מדרגה בנפש, משורש הנשמה ועד החיצוניות שבחיצוניות, כלומר ההיכל-הבית, הכל נקרא כבוד. בכל אחד הבאנו פסוק אחד או שנים. בפרק זה, פרק ד', נקשר בין הפסוקים לבין מדרגות ההשתלשלות: אין סוף-קו-צמצום וכו'. זה עוד לא עשינו.

שורש: "כבוד ה' יאספך"

אני מתחיל לקרוא בתחילת פרק ד'. המדרגה הראשונה היא שורש הנשמה כנגד אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. הפסוק שהבאנו הוא "כבוד הוי' יאספך"[ג]. כתוב שכשאדם מסתלק, צדיק מסתלק מן העולם, הוא נאסף לתוך כבוד ה' וכתוב[ד] שהפירוש שהוא נאסף לתוך שורש נשמתו. מכאן למדנו ששורש הנשמה נקרא כבוד בכלל, וכבוד ה' בפרט.

איפה מרומז בפסוק הזה אין סוף? זהו רמז שמופיע בספרי הקבלה על השם אסף, ובמיוחד המושג אסיפה, שהדבר נאסף לשורשו:

״אָסַף״ הוּא נוֹטרִיקוֹן ״אֵין סוֹף״, סוֹד הַפָּסוּק ״כָּבוֹד הוי׳ יַאַסְפְךָ״ כנ"ל.

יש הרבה פרקי תהלים שנאמרו בשם "אסף"[ה]. וכל פעם שכתוב אסף בתורה הוא קיצור – נוטריקון הוא קיצור – לשתי מלים אין סוף. אז אם כתוב "כבוד הוי' יאספך", שהנשמה עולה מן הגוף ומסתלקת ממנו, חוזרת לשורש, זה נקרא "כבוד הוי' יאספך", כאן יש רמז ברור שהשורש היא בבחינת אור אין סוף.

אצל הרבה צדיקים שהסתלקו בתורה כתוב הביטוי 'נאסף אל עמיו'. יעקב אבינו למשל נאסף לתוך עם[ו]. מכאן אפשר להבין שההזדהות עם העם בכלל הוא קשר לאין סוף. בעם יש את שורש כל הנשמות, ובתוך העם צריך להיאסף. כל זמן שהאדם הוא פרטי, שהוא איש נפרד בפני עצמו, הוא מוגבל-מדוד לפי התכונות הנפשיות שלו, אין לו קשר עם האין סוף. אדם שרוצה קשר עם האין סוף, לצאת מהגבול, צריך קודם כל להזדהות עם העם. כמו הפסוק הזה 'נאסף אל העם', "אני נאסף אל עמי". האסיפה היא התקשרות עם האין סוף. יש גם חג מהחגים שלנו, חגי עם ישראל – חג האסיף, חג הסוכות, שהכל נאסף. כתוב ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[ז]. חג האסיף הוא זמן שכל היהודים מתכנסים יחד וכל אחד נאסף בתוך העם. לכן הוא חג האסיף, התקשרות עם האין סוף. האין סוף הוא שורש הנשמה.

כמובן שעל ידי התקשרות עם האין סוף צריך לשאוב כחות על טבעיים. האין סוף הוא למעלה מהגבול, למעלה מהטבע. הסימן אם באמת אמנם האדם מתקשר עם האין סוף, אם הוא שאב מתוך ההתקשרות הזאת אין סופיות, צריך להתבטא אחר כך בחיים שלו. כאן אנחנו לא מדברים על הסתלקות מעולם הזה למות. מדברים על אסיפה בתוך השורש על מנת לשאוב כחות. הוא נאסף בתוך האין סוף על מנת לשאוב כחות אין סופיים לפי המדרגה שלו, כמו שכתוב "בכל מאדך"[ח] – הבלי גבול שלך[ט]. אפילו המושג אין סוף גם הוא ביחס למגבלות האדם. אבל אם האדם נכנס לתוך האין סוף ומזדהה עם העם, נאסף אל העם, הוא נאסף ובחג האסיף לתוך הסוכה בה כל העם נמצאים, הוא צריך לצאת ולשאוב מזה כחות אין סופיים יחסית למגבלות הקודמת שלו הטבעית שלו.

בזה מיד אפשר להבין את הענין שיהודים נוהגים לעשות הרבה אסיפות. יש כל מיני אסיפות חברים, אסיפות בבית כנסת. צריך לדעת אם באמת האסיפה שוה משהו או שהיא לריק, בטול זמן. הסימן המובהק הוא אם באמת שאב והתקשר לאין סוף. האסיפה ענינה להתקשר עם האין סוף, עם השורש. לשם כך מתאספים. אם באמת האדם יצא מהאסיפה עם אין סוף, האסיפה היתה שוה. אם לא, היא היתה ברכה לבטלה, הפך הכוונה. אבל באמת לשם כך עושים אסיפות. עושים אסיפות כדי להתקשר עם השורש, עם האין סוף – "כבוד הוי' יאספך".

זה היה הקשר בין המדרגה הראשונה, השורש, לבין הפסוק שלה "כבוד הוי' יאספך", המדרגה המקבילה בחמש מדרגות הכלליות של ההשתלשלות לאין סוף.

נשמה: "למען יזמרך כבוד"

פְּנִימִיּוּת הַקַּו הוּא סוֹד הַדְּבֵקוּת הַתְּמִידִית שֶׁל אוֹר

אנחנו מסבירים את המדרגות בהתאם לשנגל"ה. אמרנו שבסדר ההתהוות של האדם מופיע הגוף-הלבוש לפני הנשמה הפנימית. אבל לפי סדר שם הוי', מלמעלה למטה, הסברנו ש-י היא כנגד הקו, כנגד הנשמה שיורדת מהשורש להתלבש בתוך הגוף. הגוף הוא כאן כנגד ה עילאה שבשם. אם כן, לפי הסדר הישר, המדרגה השניה היא הקו-הנשמה.

הפסוק שהבאנו לקשר בין הנשמה לבין הכבוד הוא הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום"[י]. אמרנו שהפסוק הזה מכנה את הנשמה הפנימית שבגוף עם המלה כבוד. הכבוד כאן הוא הנשמה, "למען יזמרך כבוד", שהנשמה מזמרת, שרה ומתגעגעת לחזור לחיק אביה שבשמים.

כתוב בקבלה שבסוד הקו יש שני ממדים. הקו הוא אור מצומצם, אבל עדיין מכונה אור אין סוף, הבוקע לתוך החלל הפנוי שהוא הצמצום האמתי. יש חלל שהוא הצמצום, שורש הגוף, לתוך החלל החשוך הפנוי המקום הריקן בוקע קו של אור אין סוף. בקו זה יש חיצוניות ויש פנימיות. כתוב שהחיצוניות והפנימיות הן על דרך הביטוי-הלשון בקבלה "מטי ולא מטי"[יא]. "מטי" הכוונה שהוא יוצא מעצמו, "ולא מטי" שחוזר לתוך עצמו. בחיצוניות הקו עיקר התנועה, עיקר הכח, הוא להתפשט, לצאת מהאור אין סוף, ולהיכנס-לחדור-להתמקם למקום החדש הזה שנקרא החלל הפנוי.

עוד פעם, האור, אם הוא לא היה רוצה להתמקם – הוא לא היה יוצא בכלל מהאין סוף. צריך להיות משהו, איזה כח שדוחף אותו החוצה. עצם הכניסה למקום המסוכן, מקום החשוך, המקום התהומי. להיכנס לתוך החלל פרושו לצלול במים אדירים, לתוך "תהום רבה". צריך איזה כח שמוציא אותו מהשלוה והמנוחה של אור אין סוף שלפני הצמצום ומכניס אותו לתוך הצמצום, לתוך הסכנה הזאת. כתוב ש"כל הדרכים בחזקת סכנה"[יב]. כאן הוא פורש למדבר, לים.

כתוב שהכח לצאת, הדחיפה לצאת, הוא מה שמאפיין את חיצוניות הקו. מה שאין כן פנימיות הקו, הוא תמיד דבוק וקשור ומתגעגע כביכול לחזור לתוך האור אין סוף, השורש שלו. כמו בנשמה. הנשמה יורדת לתוך הגוף – הירידה לתוך הגוף לפני שהיא מתגלה ממש בכחות הנפש המלובשים בגוף, הוא הכל בסוד הכתר בקבלה. הכתר של האור הפנימי. מהשורש אל הגוף הכל בסוד הכתר לגבי מה שיתגלה ממש בתוך הגוף, הדרך שכביכול נוסעת הנשמה בדרך להיכנס לתוך הגוף. זה כתר לגבי מה שאחר כך יתגלה ממש בתוך הגוף.

בכל כתר אנחנו יודעים יש חיצוניות ופנימיות[יג]. החיצוניות היא רצון והפנימיות היא תענוג. הרצון קשור למטה והתענוג-הענג קשור עדיין ודבוק למעלה. כך בתוך הקו. הוא בוקע ויוצא מאור אין סוף, החיצוניות שלו כביכול רוצה – רצון הוא לצאת, דחיפה, דחף לצאת ולהיכנס לתוך הצמצום. הפנימיות כולה קשורה ודבוקה במאור, זה הביטוי.

פנימיות הקו: בין דבקות לגעגועים

(שֶׁחִיצוֹנִיּוּתוֹ יָצְאָה — כִּבְיָכוֹל — מֵעֶצֶם הַמָּאוֹר) בַּמָּאוֹר

פנימיות הקו היא דבקותו כל הזמן בשורש שלו, כאילו שלא יצא כלל. התכונה הזאת, שהיא ביטוי חשוב בחסידות, "אור דבוק במאור"[יד] הכוונה שאף על פי שכאילו יצא אבל עדיין דבוק, זוהי התכונה של פנימיות הקו. כלומר של פנימיות הנשמה שיורדת להתלבש בתוך הגוף, לא בשורשה באין סוף.

אנחנו עכשיו מדברים על הנשמה שנוסעת כביכול מ"אסף" שלה, מהאין סוף שלה, לתוך הגוף. בנסיעה לתוך הגוף, שזהו סוד הקו בקבלה, יש פנימיות וחיצוניות. הפנימיות היא הדבקות בשורש, מה שהאור דבוק תמיד במאור, כאילו שלא יצא. החיצוניות מרגישה את היציאה, שיצאתי עכשיו, עכשיו אני בדרך. כמו שאדם נוסע בדרך, החיצוניות שלו מרגישה שאתמול יצאתי מהבית ועכשיו כבר התקדמתי כך וכך אלפי קילומטר מהבית, התרחקתי. אבל הפנימיות שלו זכורה. כתוב שפנימיות כל דבר היא זכר, כמו שיש קרן חלולה ויש איזו פנימיות, גוש שממלא את הקליפה החיצונית. כתוב שכל פנימיות היא בחינת זכר. זכר היינו זכרון, כלומר דבקות בשורש. בחיצוניות הוא מרגיש שהוא יצא, הוא מרגיש בדיוק את המעמד שלו, איפה הוא נמצא, מתי הוא יצא וכמה התרחק. אבל בפנימיות הוא דבוק בשורש, כאילו שלא יצא כלל.

כך הוא בקו. זאת אומרת, הסוד לגבי קו אין סוף שיוצא מהאין סוף לאחר הצמצום הראשון ובוקע במקום החלל. על הבקיעה הזאת יש פסוק בספר ישעיהו "אז יבקע כשחר אורך"[טו]. זהו שורש המושג בקבלה בקיעת הקו. אם כן, החיצוניות יצאה, אבל הפנימיות כאילו לא יצאה, כי היא דבוקה במאור. הביטוי לדבקות הזאת הוא בדיוק סוד הפסוק שלמדנו שקישרנו בין הנשמה לבין הכבוד, הבאנו פסוק:

בְּסוֹד ״לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם״ —

הכבוד-הנשמה דבוקה גם כשהיא בתוך הגוף. כאן באמת אנחנו מדברים על הקו עצמו, אפילו לפני שהוא מתלבש בתוך גוף של עולמות, אבל בכל מדרגה ומדרגה, גם אחרי שהנשמה מתלבשת בתוך הגוף, יש תמיד פנימיות שנשארת דבוקה, קשורה ומתגעגעת לחיק אביה שבשמים. על כך כתוב "למען יזמרך כבוד ולא ידום". הזוהר[טז] מתרגם את הפסוק הזה:

״נְהוֹרָא תַּתָּאָה דְּקָארֵי תַּדִּיר לִנְהוֹרָא עִלָּאָה וְלֹא שָׁכִיךְ״ — [האור התחתון קורא תמיד לאור העליון ולא שותק].

כתוב שהפנימיות הזאת שדבוקה בשורש היא קו מלשון תקוה. יש קו של אוטובוס, כמו קו חמש עשרה, של דרך, שהוא בדרך לאיזשהו מקום, ויש קו מלשון תקוה. תקוה היא הגעגועים כשהוא דבוק בשורש.

וְהוּא סוֹד ״קַו״ מִלָּשׁוֹן ״תִּקְוָה״ (״חוּט הַתִּקְוָה״) [קו הולך תמיד בקבלה יחד עם המלה חוט – יש ניב בקבלה "קו וחוט". על חוט כתוב בתנ"ך הביטוי חוט התקוה] וְגַעְגּוּעִים״ שֶׁל הֶאָרַת הַנְּשָׁמָה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בַּגּוּף לְשָׁרְשָׁהּ הָעֶלְיוֹן, כִּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

באמת כאשר הנשמה כבר יורדת ומתלבשת ממש בתוך הגוף, דבקות הפנימיות בשורש מתבטאת בתור געגועים. כל עוד שהיא באמצע הדרך – זה עוד לא געגועים ממש, כיוון שזו כביכול דבקות גמורה. כשהיא יורדת בתוך הגלות, הגוף הוא ממש גלות בשביל השורש, בשביל הנשמה, ובתוך הגוף הפנימיות הזאת פועמת בפנימיות הלב, כמו שכתוב "אני ישנה"[יז] "בגלותא"[יח] אבל בכל זאת "לבי ער". "לבי ער" הוא הביטוי של הגעגועים התמידיים שלא פוסקים ולא שקטים אף פעם.

בזה קישרנו בין הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידֹם" לבין פנימיות הקו. רק בסוף הבחנו שיש בקו שני מצבים, כתוב בקבלה. ראשית הקו היא הקו שיוצא מהאין סוף לתוך החלל, אבל עוד לא הגיע לתוך אדם קדמון. הפרצוף הראשון בקבלה שמלביש את הקו, כמו גוף שמלביש על נשמה, נקרא אדם קדמון בלשון הקבלה. כמו שמציירים את הקו יוצא מעיגול גדול, לפני שהגיע לעיגולים הפנימיים של החלל וליושר של אדם קדמון – יש חתיכה, אם נצייר, של קצת קו לפני שנכנס לתוך אדם קדמון. קוראים לו בקבלה ראשית הקו[יט].

לגבי הקו שנכנס הוא הכתר של הקו. מה שאמרנו קודם, שכל זמן שהאדם בדרך ליעד ועוד לא הגיע, הוא בבחינת כתר לגבי המצב שלו לאחר שיגיע. אם האדם הולך בדרך, הוא בבחינת הכתר לגבי מה שעתיד להיות ממנו כאשר הוא יגיע. כאשר הוא מגיע הוא מתלבש לגמרי בתוך המצב המיועד לו והוא מתגלה דרך האיברים של המצב, כמו שהנשמה בתוך הגוף – כח הראיה מתלבש בעיניים, כח השמיעה באוזניים וכל כח פועל בתוך האבר המתוקן-המסוים בשבילו. מה שאין כן כשהוא בדרך, כולו כתר לעומת המצב שיהיה ממנו אחר כך.

בקבלה נקרא הכתר של הקו ראשית הקו. שם ברור שדבקות הפנימיות הרבה יותר מאשר כאשר הקו כבר מתלבש בתוך הגוף שלו, כמו בתוך אדם קדמון. כמובן הכל יחסי. אותו אדם קדמון נקרא בקבלה אורות בלבד. אין לו כלים עדיין בכלל ביחס לעולם האצילות.

עולם האצילות הוא עדיין אלקות גמורה לגבי עולמות התחתונים בי"ע. בכל זאת, לפי היחס, הקו לגבי א"ק הוא כמו נשמה בתוך גוף. מה שאין כן החלק הקטן מהקו לפני שמתלבש בתוך א"ק, הוא כמו כתר. זו הדרך.

אם כן, כמו במשל הזה, שאם האדם יצא מהבית, התרחק, יש לו דבקות הביתה. אחרי שהוא כבר מגיע לאיזה מקום רחוק, נכנס למקום ועוברים ימים וחודשים והוא מתאקלם בו, הדבקות הזאת שהוא קשור לשורש ודאי קצת באיכות אחרת. כלומר, עכשיו היא בעיקר געגועים, כמו בן שהרבה-הרבה זמן רחוק מאביו, הוא באיזה מקום נדח והוא נזכר, הוא באמת נזכר – אמרנו שהפנימיות היא זכרון, הזכר. איך זה מתבטא? בגעגועים. כשהוא בדרך לאותו מקום יש גם עוד זכרון, אבל הזכרון הרבה יותר חזק, זו דבקות. אלו כבר לא געגועים, זו דבקות ממש, בפנימיות, גם כשהוא בדרך הוא כאילו לא יצא. כשהוא כבר מגיע, מתיישב ומתאקלם שם, זה אפילו בפנימיות – הוא יודע שהוא יצא, רק שהוא מתגעגע כל הזמן לחזור.

כשהוא בדרך, בפנימיות הוא לא יודע שהוא יצא בכלל. כשהוא בדרך לאותו מקום, בחיצוניות באמת הוא יצא, הוא מתרחק, הוא בדרך, אבל בפנימיות הוא כאילו לא יצא כלל. מה שאין כן כשהוא מגיע ומתלבש, אז גם בפנימיות הוא יודע שהוא כבר יצא והתרחק, אבל בכל זאת, הוא כל הזמן מתגעגע. גם בגעגועים שלו הוא דבוק. באמצעות הגעגועים הוא כאילו דבוק.

אם כן, יצא לנו דרך אגב מכל הסיפור הזה, מכל המשל הזה, שדרך היא בסוד כתר, בגלל שדרך לגבי המקום המיועד היא הכתר. זה עצמו דבר חשוב מאד. קשור עם מאמר חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה"[כ]. כתוב בחסידות שתורה היא חכמה[כא] ו"דרך ארץ שקדמה לתורה" היא בחינת הכתר. אבל כאן אנחנו מדברים על הכתר היחסי לחכמה, הכתר של החכמה. הכתר האמתי הוא האין סוף, כמו השורש כאן. כאן אנחנו מדברים שהכתר של הקו, שנקרא ראשית הקו, הוא עיקר הדרך של הקו. זה נושא וענין שלם וחשוב.

גוף: "ותחת כבֹדו יקד יקוד"

אנחנו עוברים למדרגה השלישית. המדרגה השלישית היא הגוף, וכנגד הגוף למדנו שיש סוד הצמצום. צריך להשלים אותה עם הפסוק שהבאנו, שמזהה ומקשר את הכבוד עם הגוף. מהו הפסוק של הגוף? "ותחת כבדו יקד יקוד כיקוד אש"[כב]. אמרנו שחז"ל לומדים בפסוק הזה ש"כבודו" כאן פרושו גוף – "ותחת כבודו" הכוונה בתוך הגוף, שבתוך הגוף יש אש בוערת. אמרנו שחז"ל מפרשים אותו ביחס לנדב ואביהוא, שנכנסו שני חוטים של אש בתוך האף ושרפו את הנשמה והגוף נשאר קיים. על זה כתוב "ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש", ודרך אגב לומדים שהגוף נקרא כבוד.

איך הפסוק הזה עם הפירוש שלו שייך ומתאים לסוד הצמצום? זה מה שצריך להסביר עכשיו:

פְּעֻלַּת הַצִּמְצוּם הִיא עַל יְדֵי הַגְּבוּרָה שֶׁבְּאֵין סוֹף [כתוב בקבלה שההכח של ה' שפועל את הצמצום הוא בגבורה שבאין סוף], כִּמְבֹאָר בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה וּבְדא"ח, וְהוּא סוֹד [הפסוק שהבאנו] ״וְתַחַת כְּבֹדוֹ

קודם כל יש פה דיוק בכתיב. כמעט בכל המקומות בתנ"ך "כבוד" כתוב מלא. יש רק כמה מקומות נדירים יחסית שכבוד כתוב בלי ו, חסר. כאן בפסוק זה הוא אחד המקומות האלה. כתוב "ותחת כבֹדו" חסר ו. מה זה חסר בכל מקום? האות ו בדרך כלל היא אור הממלא, אור ה'. אחד מהכללים לגבי הבנת הכתיב מלא וחסר הוא שכאשר יש ו הוא מלא אור, כאשר הוא חסר ו הוא חסר אור, האור הסתלק ממנו, כמו הפסוק המפורסם "הקֹל קול יעקב"[כג]. באותו פסוק שיצחק אומר ליעקב כשנדמה לו שהוא עשו, כתוב "הקֹל" הראשון בלי ו ו"קול" שני כתוב עם ו. כתוב בקבלה[כד] ש"קֹל" הראשון בלי ו הוא קול תפלה, ו"קול" השני שעם ו הוא קול תורה.

מה ההבדל בין תפלה לתורה? שתפלה היא געגועים, השתפכות מלמטה למעלה, כאשר אדם מרגיש את החסר. תפלה היא בקשה, ואדם מתפלל מתוך הרגשת חסרון, ולכן "הקֹל" הראשון הוא חסר ו, חסר מילוי אור. ה"קול" השני הוא תורה, תורה היא מילוי אור, התורה שמתגלה מן השמים, לכן ה"קול" השני מלא ו. קול תפלה מלמטה למעלה וקול תורה מלמעלה למטה.

זה כלל שכתוב בקבלה, שאם יש לי מלה שיכולה להיכתב או מלא או חסר – כאן הכוונה לגבי האות ו, יש גם מלא וחסר לגבי י – שכאשר היא בכתיב מלא ו היא מלאה אור שיורד מלמעלה למטה, וכאשר היא חסרה ו היא חסר אותו אור. כלומר, האור הסתלק ממנה. באמת כיוון שהאור הסתלק הוא בדרך כלל עולה מלמטה למעלה בשאיפה לקבל את האור בחזרה. אבל האור הסתלק, לכן הוא כתוב חסר ו. זה כלל גדול לגבי ו מלא-חסר בתנ"ך, ההסבר שלה בקבלה.

(חָסֵר ו כְּתִיב, שֶׁחָסֵר אוֹרוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וְדַ"ל)

זה סימן שהיה שם אור והוא הסתלק ונשאר "כבֹד" בלי ו. זה עצמו סוד הצמצום, שהאור הראשון הסתלק ועכשיו נמצא-נשאר מקום חלל וריקן. זהו שורש הגוף, כלומר הגוף הוא המצב וההרגשה שהאור יצא, הוא כבוד בלי אור.

יְקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ״ — ״הִסְתַּלְּקוּת״ [של נדב ואביהוא] כנ"ל עַל יְדֵי [איזה פעל יסוד את ההסתלקות?] יְסוֹד הָאֵשׁ — [האש בקבלה היא] גְּבוּרָה שֶׁבְּאֵין סוֹף.

כמו שאמרנו, הצמצום נפעל מכח הגבורה של האין סוף, שהיא האש. האש עצמה של ה' שורפת את האור בחלל, מסלקת את האור, מעלימה. על פי חסידות כמובן אין הכוונה שהאור באמת מסתלק וזז, רק שהוא מתעלם מיניה וביה. כאילו שישנה אש ששורפת אור. יש כח של אש, של גבורה, ששורף אור, שורף גילוי. הגילוי מסתלק ומתעלם ומה שנשאר הוא "כבֹד" חסר. הכבוד החסר שנשאר הוא שורש הגוף.

לבוש: "והארץ האירה מכבודו"

המדרגה הרביעית היא הלבוש. הלבוש הוא כנגד הרשימו – הסברנו – הרושם שנשאר יחד עם פעולת הצמצום. עיקר הרשימו הוא רושם ההשערה, שעוד טרם הצמצום ה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". על ידי צמצום-מלבוש זה – ההשערה בקבלה נקראת המלבוש העליון לפני הצמצום הראשון, "גליף גליפו בטהירו עילאה"[כה], חקיקת אותיות נעלמות בתוך אור אין סוף עצמו – נשאר רושם. האותיות, שבקבלה נקראו רלא שערים של צירופי אותיות, נשארות ועוד יותר במציאות. האור הפנימי באמת מסתלק מהן, אבל המציאות שלהן, כלומר התפיסה שלהן, מתגברת. לפני הצמצום הראשון אין להן שום מציאות, שום ממשות ותפיסה. על ידי הצמצום מתחיל הרשימו לקבל מציאות. המציאות עדיין היולית, אין לה צורה, אבל היא הרבה יותר נמצאת מאשר לפני הצמצום. לפני הצמצום היא היתה, אבל בלי שום מציאות. זה פרדוקס כמובן. "נמצא בלתי מציאות נמצאת"[כו], בלשון החסידות.

על ידי הצמצום – מהו הרשימו? התוכנית, המלבוש, מה שנקרא תוכנית הבריאה. התוכנית עכשיו עדיין היולית, אין לה שום המחשה ממשית לפני שהקו יוצר אותה. שהקו נכנס לתוך החלל, יוצר את חומר הגלם ההיולי של הרשימו, ועושה ממנו עולמות. בינתיים הוא רק כמו חושך של חלל, ובכל זאת, החושך של הרשימו הרבה יותר ממשי מאשר השורש שלו, המלבוש לפני הצמצום הראשון.

הפסוק שהבאנו לקשר בין הכבוד לבין הלבוש הוא הפסוק "והארץ האירה מכבודו"[כז], שחז"ל דורשים מהיכן נבראת האורה? ומתרצים שהקב"ה התעטף בלבוש, שזהו סוד המלבוש העליון וממנו יצא האור. מכאן אנחנו למדים שהמלבוש נקרא כבוד. כך מפרשים חז"ל, שהאור שמאיר בארץ יוצא מהכבוד של ה'. מהו הכבוד של ה'? הלבוש כביכול שלו, המלבוש. צריך עכשיו לקשר בינו לבין הרשימו, כיוון שעיקר ממשות-מציאות המלבוש הוא ברשימו שאחר הצמצום.

״וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבוֹדוֹ״ הוּא סוֹד מלְבוּשׁ הַחַשְׁמַל [הסברנו שבקבלה כתוב שמלבוש בגימטריא חשמל] שֶׁנִּשְׁאַר לְאַחַר הַצִּמְצוּם בְּסוֹד הָרְשִׁימוּ כנ"ל.

היה באמת מלבוש לפני הצמצום, אבל שם הוא נמצא ב"בלתי מציאות נמצאת". עכשיו, על ידי הצמצום, הוא קיבל מציאות והוא מתהוה כביכול בד בבד עם הצמצום. כמו אדם הראשון שנברא יחד עם הלבוש שלו, לבוש החשמל, הציפורניים שכיסו את הגוף שלו שנקראו סוד החשמל.

לבוש – לא בוש

חֲזַ"ל דָּרְשׁוּ ״לְבוּשׁ״ — ״לֹא בּוֹשׁ״;

נבין קצת יותר עמוק על דרך העבודה, כמו שאנחנו מנסים, עד כמה שאנחנו יכולים לתת משל בעבודת ה' לכל מדרגה בקבלה. קודם כל צריך להביא את מאמר חז"ל על סוד המלה לבוש[כח], שאומרים שלבוש הוא לא בוש. על פי הפשט, ברגע שהאדם מתלבש הוא לא מתבייש. כלומר, כח הלבוש הוא שלא להתבייש להופיע ברבים, להופיע בחוץ. "ולא יתבששו"[כט], אבל אחרי החטא מיד קיבלו בושה, ולכן הקב"ה, ה' עשה להם "כתנות עור וילבישם"[ל]. חז"ל אומרים שהלבוש הוא לא בוש, כדי שלא יתבוששו, לא יתביישו.

דרך אגב, מכל פרט של דרוש או פסוק אפשר ללמוד כלל, מה שנקרא בנין אב בלשון חז"ל. כאן אנחנו רואים שחז"ל דורשים את האות ל כמו 'לא', במלה לבוש דורשים לבוש – לא בוש, וכך באמת בהרבה מקומות מוצאים בחז"ל שמתייחסים לאות ל כמו 'לא'. יש הרבה מקומות ש-ל היא כמו אל, ההיפך מלא, אבל יש הרבה מקומות ש-ל היא מלשון לא, כמו כאן, לבוש – לא בוש.

איך אפשר להסביר שהרשימו הוא 'לא בוש', מה 'לא בוש' ברשימו? איך אפשר לתת לזה דוגמה ומשל שיאמר לנו משהו בעבודת ה' ובחויה היומיומית של היהודי?

מָשָׁל לַצַּדִּיק לְאַחַר ״נְפִילָה״ (״שֶׁבַע יִפֹּל צַדִּיק וְקָם״) וְהִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין דְּגַדְּלוּת, שֶׁנִּשְׁאַר בּוֹ רְשִׁימוּ מִמַּדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה (בְּסוֹד ״חָנּוֹךְ לְנַעֵר עַל פִּי דַּרְכוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה״, כִּמְבֹאָר בַּתַּנְיָא) — ״כִּי יִפֹּל לֹא יֻטַּל כִּי ה׳ סוֹמֵךְ יָדוֹ״ — שֶׁעַל יְדֵי רֹשֶׁם זֶה עֲדַיִן ״הוּא לְמַעֲלֶה מִכָּל הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ״ וְאֵינוֹ בֹּשׁ לְעוֹלָם וְעַד.

עכשיו אנחנו רוצים לתת משל לְמה שקורה צמצום, שיחד עם הצמצום נשאר רשימו. צמצום הוא הסתלקות, לכן הוא שורש המצאות הגוף. יש כמה סוגי הסתלקות: ההסתלקות העיקרית ששייכת לעבודת האדם היא מה שנקרא בקבלה הסתלקות מוחין. כאשר לאדם יש בהירות מוחין דגדלות, הדבר מתבטא בזה שהוא גם מקבל את המציאות, הוא מסוגל לקיים את הפסוק שלמדנו[לא] בשער הקודם "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[לב] – הוא מתהלך בתמימות עם ה' ולא חוקר אחר עתידות, מקבל את הכל בכי טוב ויש לו בזה בהירות של התחזקות אמונה ודעת. פתאום הכל מסתלק ממנו, ואז הוא מתחיל להיות עצבני, זה הסימן הראשון של הסתלקות המוחין, כשמתחיל להיות עצבני. אז זה סימן שהמוחין הסתלקו ממנו. זה נקרא נפילה, שהוא נפל – הסתלקות המוחין ונפילה הם אותו דבר. צדיק עובר את זה הרבה מאד, בלי סוף, "שבע יפול צדיק וקם"[לג]. הוא עובר כדי לקום כמובן, בשביל להתקדם עוד יותר.

סוד הרשימו כיסוד מוסד בעבודת ה'

כתוב דבר חשוב מאד בספר התניא[לד] שכל אחד צריך בתחילת דרך העבודה שלו ובתחילת החיים שלו לקבל יסוד מוסד, שאפילו שהוא יפול – הוא יפול רק עד כאן ולא יותר, ותמיד ישאר משהו, ועל ידי אותו דבר שנשאר תמיד – נשאר משהו, שגם נותן לו כח לקום, כלומר שלא יתמוטט ולא ישבר לגמרי. גם כן, אפילו אותו רשימו שלגבי עצמו הוא כמו לא-כלום, יחסית למה שהיה קודם, ובכל זאת הוא עדיין משאיר אותו יותר גבוה מכל אחד אחר שאין לו את היסוד והשורש הזה.

הדבר הזה הוא הדוגמה העיקרית בעבודת ה' בסוד הרשימו. זה נקרא לא בוש. אם האדם נופל, כלומר שיש לו הסתלקות מוחין – אם לא היה לו את הרשימו, שזהו שורש הלבוש שלו, הוא היה פתאום מוצא את עצמו ערום לגמרי. איך זה היה מתבטא? שהיה מתפרץ ברחוב, היה משתגע. אדם שמשתגע הוא כמו אחד שמתפשט, מוריד את הלבושים, אין לו יותר לבושים כלל. יש אחד שבאמת בפנימיות הוא נפל, אבל יש עדיין משהו ששומר אותו, כלומר שהוא לא מתפשט מכל הלבושים, הוא לא משתגע לגמרי, לא מתפרץ לגמרי. אמרנו שהסימן הראשון שהאדם נופל הוא שהוא מתעצבן, זו הנפילה. אבל בכל זאת יש משהו ששומר אותו, וזה נקרא הלבוש, הרשימו – הרשימו של המדרגה הקודמת הראשונה שלו. בזכות הרשימו הוא לא בוש, כלומר יש לו עדיין לבוש. הוא לא יצא מדעתו לגמרי בנפילה שלו, כיון שהוא בוטח, מתוך הניסיון. כתוב ש"אין חכם כבעל הנסיון"[לה], מתוך הנסיון הוא יודע שיש לו את הלבוש הזה, לכן תמיד הוא לא בוש. הוא מודע לכך שהוא עלול ליפול, אבל אפילו שהוא יפול הוא לא יתבייש.

זה משל מאד חשוב בחסידות להבנת סוד הרשימו מהמלבוש הראשון. מה אנחנו הסברנו עכשיו? כמה דברים. הסברנו מה שלמדנו קודם, שהרשימו מופיע יחד עם הצמצום. כלומר, כאן לעניננו, יחד עם הנפילה.

למדנו גם עוד כמה דברים: בשביל מה יש נפילות לצדיק? למה צריך ליפול? כיוון שהצמצום נחוץ להתהוות כלים, בשביל שיהיה גוף, כנראה שכל פעם שצדיק נופל הוא מכין על ידי כך כלים. בגלל שהנפילה היא הסתלקות מוחין, היא מיד משאירה גוף ריק, ואחר כך כשהאור החדש יבוא, הקו, הוא יעשה מהריקנות הזאת כלים לעולמות חדשים שטרם נתהוו.

כעת אנחנו מבינים גם את עצם הצורך לנפילות, שהנפילות הן כדי לעשות את הגוף העתידי. יחד עם הנפילה יש רשימו, שהוא כמו רושם המדרגה הקודמת, בו עדיין "הוא למעלה מכל האדם בעבודתו", זה הביטוי, הציטטה מתוך התניא. הוא מפרש זאת על הפסוק "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[לו]. איך הוא מפרש את הפסוק? שצריך לתת לנער יסוד כזה, שאפילו כשהוא יזקין, דהיינו שיעלה במדרגות הצדיקים ויגיע למדרגות רמות ונשאות, אבל כיוון שצדיק תמיד נופל, "שבע יפול צדיק", "שבע" הוא לשון ריבוי, הרבה פעמים נופל צדיק, לכן "גם כי יזקין לא יסור ממנה", עדיין יצטרך את היסוד שלו.

לפי זה יוצא שהמדרגה כאן בנמשל שלנו למעלה, מדרגת הצדיק היא אור אין סוף, אבל מה שהכין לעצמו יסוד הוא המלבוש העליון שלפני הצמצום. מיד שהוא נופל מהאור, כלומר שהאור מסתלק ממנו, יש לו הסתלקות מוחין, אותו דבר שהכין לעצמו בכח נשאר. מכאן יש לנו בכלל משל חדש, משהו מאד יפה ועמוק בהבנת כל תוכנית העולם.

כמו שנאמר בדרך מליצה שה' מתכנן עולם שהוא מקום בו האדם יפול בזמן הסתלקות המוחין, שיהיה לו יסוד. כל זמן שאור אין סוף מאיר בגילוי הדבר הזה נעלם, אין לו שום מציאות נמצאת. אבל ברגע שבאמת קורה נפילה, כלומר הסתלקות, באותו רגע הדבר הזה מופיע בתור סוף נפילה. אין לו עדיין ציור לפני שהקו נכנס לתת לו ציור ממשי. אבל הכח הזה של הרשימו בתוך החלל מגביל את הנפילה.

"כי יפל לא יוטל" – הרשימו כיד ה' הסומכת

כאן בפסוק כתוב עוד פסוק: "כי יפל לא יוטל כי הוי' סומך ידו"[לז]. את הפסוק הזה מפרשים בחסידות שאם הוא מתחיל ליפול, הוא מגיע לאיזה מקום בו פתאום נכנסת היד של ה', כמו שכתוב "סומך הוי' לכל הנופלים"[לח], והיד של ה' שלא רואים אותה, עוצרת. הוא רק נופל. כמו אחד שחולם – אומרים שזה תמיד סוד החלומות. בדרך כלל בחלום שאדם נופל בו מהגג או מקומה עשירית, הוא תמיד מתעורר לפני שמגיע למטה, לפני שמתפוצץ. מה זה? כתוב בקבלה ובחסידות שזהו משל לפסוק זה, "כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו". אדם נופל, ופתאום משהו עוצר אותו ולא מגיע לסוף, לא מגיע לארץ.

הדבר הזה שעוצר אותו, שלא נופל ומתפוצץ לגמרי ונשבר למיליון רסיסים, הוא הרשימו. הנפילה כאן היא הצמצום, ויד ה' הנעלמת שעוצרת את הנפילה היא סוד הרשימו. לכן הרשימו הוא לבוש מלשון לא בוש, שלא מגיע לבושה הסופית. כמובן, כדי לזכות לזה צריך מדת בטול מסוימת.

מלכי קדם של עולם התהו התפוצצו לגמרי, התמוטטו ונפלו לגמרי. זה נקרא שבירת הכלים. למה הם נשברו לגמרי? בגלל שכל אחד אמר "אנא אמלוך"[לט], מתוך גאוה. אם יש גאוה בהסתלקות המוחין, הוא אכן חלילה וחס יתפוצץ ויגיע, יפול לארץ ויתרסס. אבל אם אין "אנא אמלוך" של גאוה, אז "סומך הוי' לכל הנופלים". אפילו שיפול, "שבע יפול צדיק", הוא חייב ליפול, ליפול זהו סוד הצמצום ולצמצום יש צורך, אבל הרשימו ישמור עליו. לכן באמת כתוב[מ] שרשימו אותיות ישמור, רושם צירוף אותיות שומר. הרשימו ישמור אותו, ישמור עליו, וילביש אותו שלא יתבייש.

כל זה היה להסביר את המדרגה הרביעית מלמעלה, הקשר בין הרשימו והלבוש לפסוק "והארץ האירה מכבודו".

היכל: "ובהיכלו כלו אמר כבוד"

המדרגה האחרונה היא הכי מובנת, מדרגת ההיכל שכנגד העולמות. על הפסוק שלה כבר דיברנו כמה פעמים, "ובהיכלו כלו אומר כבוד"[מא]. ברור, כמו שלמדנו פעם קודמת, שההיכל כולל את כל מציאות העולמות. כל העולמות הם היכל, וכולם אמורים להיות היכל הקודש לגילוי הקודש העליון:

״וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוּ אֹמֵר כָּבוֹד״ הוּא עִנְיֵן הַתִּקּוּן הַשָּׁלֵם שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת אֲשֶׁר בָּרָא לִכְבוֹדוֹ — ״כָּל מָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בְּרָאוּ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ׳כֹּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו׳ וְכוּ׳״ — כִּמְבֹאָר לְעֵיל.

כל מה שה' ברא הוא לכבודו. בלשון הקבלה זהו גילוי האצילות בכל העולמות התחתונים ובעיקר בעולם התחתון, עולם העשיה. אבל הגילוי כולל את כל העולמות. הכבוד הוא כבוד ה', שמתחיל מגילוי השגחה פרטית עליה קצת דיברנו, ונגמר בגילוי שה' הוא הכל והכל הוא ה'. לגלות כבוד ולעשות מכל העולם היכל הקודש, פרושו קודם כל שמתבוננים ומגלים השגחה פרטית, שה' משגיח עלינו. אחר כך מתבוננים עוד יותר ומרגישים את התחדשות ההויה כולה, שבכל רגע ורגע ה' מחדש את כל היקום, כל פרט וכל חלקיק קטן ביותר של היקום.

אחר כך עוד יותר, שבאמת לאמתו ה' הוא הכל והכל הוא ה'. ככל שמגלים יותר ויותר אלקות בעולם – זה נקרא לגלות את הכבוד ולעשות מהעולם היכל לכבוד ה', "ובהיכלו כלו אומר כבוד". לשם כך הקב"ה ברא את העולם.

וְהוּא סוֹד ״נִתְאֲוָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים״ [היכל הקודש שכולו יאמר כבוד – זוהי תכלית הכוונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה"[מב], מקום להתגלות. דירה היא מקום שאדם חופשי להתגלות בה כחפצו-כרצונו כמו שהוא, וה' רוצה את הדירה הזו בתחתונים] — תַּכְלִית הַכַּוָּנָה שֶׁל מַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, כִּמְבֹאָר בְּדַא"ח.

הקבלת המושגים לשם הוי' ב"ה

אם כן, בפרק הזה קשרנו את הקשר האחרון בשלב הראשון של ההתבוננות שלנו. התחלנו בזה שיש שנגל"ה בכתבי האריז"ל: שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. אמרנו שכל מדרגה שייכת ומכונה בלשון כבוד, והבאנו לכך פסוקים. אחר כך אמרנו שכל שמות המדרגות המקוריים בקבלה – שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל –שוים כולם בדיוק בגימטריא אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות. קודם, בפרק ג, התבוננו בכללות מה הקשר בין כל אחד לכל אחד בין אין סוף לשורש וכו'. עכשיו, בפרק שלמדנו הערב עד עתה, קישרנו את הפסוקים של כבוד עם המדרגות האמורות. כלומר, הכבוד שיש באין סוף, הכבוד שיש בקו, הכבוד שיש בצמצום וברשימו ובעולמות. כעת אנחנו יכולים להתבונן בשלמות בציור (שבעמוד תסו), שהוא קיצור כל הפרקים הקודמים. כל הפרקים הקודמים היו הסבר לציור זה:

קוֹצוֹ שֶׁל י   אֵין סוֹף — שׁורשׁ

י     קַו — נְשָׁמָה

ה    צִמְצוּם — גּוּף

ו    רְשִׁימוּ — לְבוּשׁ

ה     עוֹלָמוֹת —  הֵיכָל

כל מה שכתוב בשורה הימנית שוה בדיוק בגימטריא לכל מה שכתוב בשורה השמאלית: אין סוף-קו-צמצום-רשימו-עולמות שוה בדיוק לשרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, וכל ההתבוננות שיש בזה היתה הנושא של הפרקים הקודמים. פרקים ג' וד' כללו התבוננות זו.

ב.     פרק ה: הקבלת אותיות כבוד למערכת שנגל"ה

כ"ב של כבוד – כתר, חכמה ובינה

בפרק ה' אנחנו בונים עוד יסוד בהתבוננות במושג כבוד. עד כאן אמרנו שכל מדרגה בפני עצמה היא כבוד. כיוון שהכבוד כולל את כל המדרגות, ראוי להתבונן שרק במלה כבוד אפשר, במבט אחד, בהתבוננות אחת, לכלול את כל המדרגות. כלומר, המלה כבוד עצמה מרמזת במבנה האותיות שלה לכל מדרגות שנגל"ה, מקוצו של י עד ה תתאה שבשם.

נראה שבאמת בכבוד, יותר מכמעט כל מלה אחרת בלשון הקודש, יש רמז לכל סוד שם הוי'. במדה מסוימת אפילו יותר גבוה מהרמז של שם הוי', כיוון ששם הוי' מתחיל מ-י, וקוצו של י – הכתר – רק מרומז בקוץ, אבל אין אות בשם הוי' כנגד הכתר. מה שאין כן בכבוד, זה כבר הסברנו בפרק א של המאמר, האות הראשונה שלה היא האות הראשונה של המלה כתר.

אם נתבונן הלאה אפשר בקלות לראות שהמלה כבוד היא כנגד ההשתלשלות כל המדרגות י-ה-ו-ה. זה הנושא של פרק זה, פרק ה.

בְּתֵבַת כָּבוֹד מְרֻמָּזִים כָּל פַּרְצוּפֵי הָאֲצִילוּת (שֶׁכְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד ב"ה) וְחָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת הַנָּ"ל: שנגלה [במילה כבוד עצמה – אם נתבונן נכון – נראה את כל שם הוי' עם קוצו של י כנגד כל שנגל"ה – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל].

כ שֶׁל כָּבוֹד מְרַמֶּזֶת לַכֶּתֶר — שֹׁרֶשׁ — קוֹצוֹ שֶׁל י כַּנ"ל [כמו שהסברנו בפרק א, ש-כ של כבוד היא סוד "הראני נא את כבודך"[מג], וגם כתוב בפירוש בקבלה ש-כ הסופית של "כבודך" היא הכתר. אם כן, ה-כ היא אות הכתר]. ב שֶׁל כָּבוֹד מְרַמֶּזֶת לִתְרֵין רֵעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין״ — חָכְמָה וּבִינָה — אַבָּא וְאִמָּא — נְשָׁמָה וְגוּף — יה שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה.

יש פה ארבע אותיות שצריכות להיות כנגד חמש מדרגות. כאשר מקבילים את ארבע אותיות שם הוי' לחמש מדרגות, כמו מה שאמרנו קודם: י היא כנגד החכמה והכתר. קוצו של י הוא הכתר או שמרמז לכתר, ו-י עצמה היא כנגד החכמה. כאן בכבוד, האות שכנגד שתי מדרגות יחד היא האות ב. כ היא כנגד הכתר, ו-ב היא מלשון שנים, כנגד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", חכמה ובינה. לכן באמת בקבלה יש הרבה כוונות בהן החכמה נקראת ב, ויש הרבה פעמים שהבינה נקראת ב בפני עצמה, כל אחד בפני עצמו בהרבה מקרים בקבלה מכונה באות ב.

למשל בכל האל"ף-בי"תות, מה זה א"ב? כאשר לוקחים את כב אותיות הא"ב ועושים מהן אחד עשר זוגות, כמו אתב"ש או אלב"ם או אכב"י וכו' וכו' – זה נקרא סוד חילופי אותיות. בשביל להחליף אותיות בקבלה יש סיסטמה, יש תוכנית של חילוף, שבמתמטיקה קוראים לה טרנספורמציה איך להחליף את האותיות, ותמיד ב היא במקום החכמה בכל צורות החילוף. כיוון שברגע שאנחנו עושים יא זוגות של אותיות, ה-א עם בת הזוג שלו, כלומר א"ת או א"ל או א"ח, מה שלא יהיה – א היא בכתר ו-ב עם בת הזוג שלה בחכמה ו-ג עם בת הזוג שלה בבינה, וכך הלאה ועד סוף. בכל חילופי האותיות שישנם בתורה ה-ב תמיד תופיע במקום החכמה – באלב"ם, באתב"ש, באכב"י או אי"ק בכ"ר. ב במובן של בית, כמו בית המקדש, תמידה קשור עם הבינה. כלומר, מילוי האות ב קשור עם הבינה. ב במובן של בית תמיד קשור בשורש עם הבינה בקבלה, ב במובן של מדרגה שניה לאחר הכתר. אם אומרים אלב"ם או אתב"ש, א היא אחד, ואחד הוא תמיד הכתר, ו-ב היא שתים, החכמה שבאה אחרי הכתר. אם כן, ב בתור מספר שייכת לחכמה, ובתור מילוי שם – שייכת לבינה. אם כן, ב שייכת לחכמה ולבינה כל אחת בפני עצמה.

חוץ מזה ש-ב שייכת לכל אחת בפני עצמה, היא גם – ובעיקר מה שאנחנו אומרים כאן – שייכת לשניהם יחד, בגלל ששניהם יחד נקראים יחודא עילאה, היחוד התמידי שלא נפסק אף פעם. כשמחברים בשם הוי' את הכתר לחכמה הם כאילו עצם אחד. "החכמה מאין תמצא"[מד] כל הזמן. כאילו שהם אותו עצם. אבל כאן, כשמדברים על היחוד בין חכמה ובינה, זה נקרא יחוד תמידי. הם אמנם שנים, כמו אבא ואמא, אבל הם תמיד ביחוד, הם לא מתפרשים אחד מהשני, הם שוים.

לא שאחד בעצם יותר גדול מהשני, שאחד הוא השורש והשני הוא התפשטות שלו, אחד הוא העלם והשני הוא גילוי. כשמחברים כתר וחכמה הם כמו העלם וגילוי או שורש והתפשטות. אבל בחכמה ובינה שמחברים אותם כתוב "כחדא נפקין כחדא שריין"[מה], ששניהם בעצם שוים, שכל אחד מהם יוצא מהכתר בשוה, ולא שאחד יותר גדול מהשני.

בכל זאת, היא הנותנת, כיוון שהם יוצאים בדיוק ביחד הם בדיוק שווים. איש ואשה, אבא ואמא, שהם בדיוק תואמים, הם גם תמיד ביחוד, לא מתפרשים ולא נפרדים אף פעם. אבל הם לא נפרדים אף פעם בגלל השוויון שביניהם. השוויון עצמו מכריח אותם להיות תמיד יחד.

זהו סוד ה-ב של כבוד, שכנגד שתי המדרגות אבא ואמא יחד. בשנגל"ה היא כנגד הנשמה והגוף.

אם כן, האות שמחברת כאן שתי מדרגות, שכל הזמן מופיעה יחד היא הנשמה בתוך הגוף, דיברנו על כך קצת גם בפרק א, שבהתבוננות שנגל"ה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" הם הנשמה בתוך הגוף, ב של כבוד. שורש הנשמה – האין סוף – הוא כ של כבוד, ו-ב של כבוד היא ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כלומר חכמה ובינה, שבכל מקום הן אבא ואמא, וכאן בהתבוננות שנגל"ה הן נשמה בגוף. לפי שנגל"ה אלו יה שבשם.

ו"ד של כבוד – ו"ה

מה שנשאר בסוף הן וד של כבוד. כתוב בפירוש ש-וד הן כמו האותיות וה בשם הוי'. כלומר, כנגד מדות הלב והמלכות. אם כן, ו היא בדיוק ו, ו-ד היא כנגד ה תתאה. צריך להסביר מה ההבדל. אנחנו יודעים שהרבה מאד פעמים בקבלה ה תתאה מלכות מכונה ד. מה באמת ההבדל בין ד לבין ה לגבי מלכות? מתי המלכות מכונה ד ומתי היא מכונה ה תתאה שבשם ה'?

וד שֶׁל כָּבוֹד הֵן כְּנֶגֶד וה שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה (כַּנּוֹדָע שֶׁבִּתְחִלַּת אֲצִילוּתָהּ, ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — מַלְכוּת — הָיְתָה בִּבְחִינַת ד עַל שֵׁם ״דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם״ (אֵין לָהּ אוֹר וְחַיּוֹת עַצְמִית),

אמרנו שבמלה כבוד צריך לכוון שאבא ואמא מיוחדים, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבל כאשר כתוב ו-ד, כתוב בקבלה שזהו סימן שאמנם יש שני פרצופים כבר בנויים – פרצוף ז"א של מדות הלב בנוי, ופרצוף נוקבא דז"א שזה הדיבור בנויה – אבל בכל זאת הם לא פועלים יחד, הם בסוד "אחור באחור". הנוקבא נקראת ד על שם "דלית לה מגרמה כלום"[מו], שאין לה משלה כלום והיא תמיד זקוקה ומשתוקקת לקבל, היא לא עדיין קיבלה בשלמות.

כל שכן כשהיא עדיין לא עומדת שוה בקומתה עם זעיר אנפין בעלה, על מנת שהיחוד יהיה תמידי. כמו שאמרנו קודם, כדי שיחוד יוכל להיות תמידי הדבר תלוי בשוויון. כל זמן שאין שוויון ודאי שהיחוד אינו תמידי, הוא לא מתוקן בשלמות כמו אבא ואמא. אבל אפילו בתוך זו"ן, זעיר אנפין ונוקבא דזעיר אנפין, יש מצב בו היא עוד לא קיבלה, כלומר שיש הרגשה שעוד לא קיבלה, שנקראת ד. כאשר יש הרגשה שעוד לא קיבלה היא עדיין בבחינת "אחור באחור", זה הביטוי בקבלה.

מה שאין כן י הקטנה, הרגל השמאלית, שבתוך ה-ה. הרי מהי ה? היא ד שקבלה עוד נקודה אחת. הנקודה הזאת היא בסוד הקבלה של ה חסדים, כאשר הפרצופים של זו"ן חוזרים להיות "פנים בפנים" בלשון הקבלה. זה מה שכתוב כאן, שהמלכות נקראת ד על שם "דלית לה מגרמה כלום". היא דלה ועניה. גם בארמית דורשים זאת בזוהר מלשון ד-לית, שאין לה מגרמה כלום, אין לה אור וחיות עצמית.

וַאֲזַי עוֹמֶדֶת ״אָחוֹר בְּאָחוֹר״ [זה הביטוי בקבלה], עִם סוֹד ה-ו שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה, בְּחִינַת זְעֵיר אַנְפִּין.

כמו אחד שלא מסוגל לדבר מתוך פנימיות הלב שלו. זעיר אנפין הוא המדות, הרגש הפנימי שבלב. המלכות היא סוד הדיבור, ההבעה. אם הדיבור לא מסוגל לבטא ולהביע את פנימיות הלב, זה נקרא שהוא בבחינת ד. יש איזה יחס, אבל הוא עדיין עקר מלבטא את פנימיות הלב ועל כן נקרא שכביכול עומדים "אחור באחור".

יחוד הפה והלב

מהם חסדים? אהבה. עיקר תפקיד הפה הוא להביע דברי אהבה. אם הפה מדבר דברי דינים, כלומר כעס, זהו הסימן המובהק שהפה רחוק מפנימיות הלב. אף על פי שגם הכעס בא מהלב, הלב כועס, אבל בתוך הלב גופא זוהי החיצוניות והיצר הרע שבו. כאשר הפה מביע דברי קפידא וכעס, ברור שהוא לא מקבל, שהיא מתוסכל, ואינו מקבל כלל מפנימיות הלב. מרוב תסכול הוא רק שופך את זעמו על הזולת, על כל מי שמופיע.

מה שאין כן היחוד בין הלב לפה הוא כאשר האדם מדבר תמיד דברי נעם ואהבה, כמו התורה שאדם קשור בה, כתוב "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"[מז]. ככל שמדבר "לשון חכמים ברכה"[מח], אפילו שיחת חולין, כל מה שהוא מדבר זורם כולו אהבה, שופך אהבה לתוך המציאות. הפה הוא משפך, צינור להוציא אור החוצה. הצדיק, שאצלו הלב והפה הם יחד, באמצעות הדיבור הוא תמיד מברך.

הרי עיקר תפקיד הפה הוא לברך. מי נצטוה לברך? אברהם אבינו, שהוא החסד. על אברהם אבינו כתוב "והיה ברכה"[מט], שהתפקיד שלו הוא לברך תמיד. הוא החסד, וכשהחסד שבלב יהיה מחובר לפה הוא ישפוך חסד וימלא על ידי כך את כל העולם אהבה. זהו התפקיד של כל יהודי, בהיותו בן של אברהם אבינו.

מה שאין כן פה שלא מחובר ללב, הוא בדיוק ההפך מזה, הוא נקרא קללה. כל מה שהוא אומר, כל מה שמדבר הוא מקלל. בין אם הוא מקלל בפה מלא, חס ושלום, בין אם הוא סתם כועס, או מתעצבן בדיבור – כל מה שיוצא מהפה נקרא קללה, קללות. על כך באמת כתוב "מות וחיים ביד לשון"[נ], שהפה הוא משהו מאד עיקרי, שאם הוא מחובר לפנימיות הלב הוא מקור של ברכה, ואם לא – מוטב שישתוק לגמרי, בגלל שכל מה שיוציא מהפה הוא רק קללה.

בכל זאת, כתוב[נא] שיש הבדל גדול במלכות, במקבל, בין היא מודעת לכך שהיא עדיין לא "פנים בפנים" ובאמת היא מבטלת את עצמה על מנת לחזור "פנים בפנים", שאז היא נקראת ד, ובין אם היא אינה מודעת לכך ואינה מבטלת את עצמה, ואז היא נקראת ר. מה ההבדל בין האות ר לבין האות ד? כתוב שב-ר אין נקודה למעלה בצד ימין וב-ד יש נקודה למעלה בצד ימין. כתוב שאותה נקודה למעלה בצד ימין היא נקודת הבטול למשפיע. אם היא ד יש לה נקודת בטול למשפיע – ואף על פי שהיא עדיין לא "פנים בפנים" היא עתידה לחזור "פנים בפנים". יש לה הרגשה ומודעות שבאמת אין לה, אבל היא יודעת והיא בטלה למקור השפע שלה. מה שאין כן על ר כתוב הפסוק "ולרש אין כל"[נב], "כל" הוא הבטול. אין לו את נקודת הבטול והוא באמת עני ודל. הוא לא יודע מאיפה זה בא, הוא לא בטל למשפיע, ולכן באמת מקור הקללה בפה. מה שאין כן ה-ד היא בדרך חזרה לקבל את ה-ה חסדים. ברגע שהיא מקבלת את ה החסדים מז"א היא נעשית ה.

רַק אַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזֶרֶת ״פָּנִים בְּפָנִים״ וּמְקַבֶּלֶת סוֹד ה חֲסָדִים הַחֲסֵרִים לָהּ מִזְּעֵיר אַנְפִּין בַּעֲלָהּ [שבתחלה חסרים לה והיא מקבלת אותם ממנו], נַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת ה שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה) — זְעֵיר אַנְפִּין וְנוּקְבָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין — מִדּוֹת הַלֵּב וּמַלְכוּת — לְבוּשׁ וְהֵיכָל.

אם כן, פשוט על דרך הקבלה ש-וד הן כנגד ז"א ונוקבא דז"א, מדות הלב ומלכות, שכאן בהתבוננות שנגל"ה הם כנגד הלבוש וההיכל.

הקבלת אותיות כבוד לאותיות שם הוי' ב"ה

אם כן, בפרק זה הוספנו עוד רובד להתבוננות שלנו, דהיינו לראות-להתבונן שהמלה כבוד עצמה כוללת את כל המדרגות.

קוֹצוֹ שֶׁל י   כ — שׁרשׁ

י     ב — נְשָׁמָה

ה      גּוּף

ו      ו — לבוּשׁ

ה     ד — הֵיכָל

באמת כאשר ד מקבלת את ה החסדים והופכת להיות ה, מציאות ההיכל בתור בית ודבר בפני עצמו כמעט שנעלמת. לכן כל עוד היא ה – מציאות ההיכל מודגשת יותר. כמו שנסביר בהמשך, ו היא סוד הרגש שמלביש את הנשמה, ו-ד היא המציאות שמחכה לקבל את גילוי הכבוד, או להחזיר את הכבוד מלמטה למעלה.

ג.      פרק ו: הקבלת שנגל"ה לספירות

שורש-נשמה-גוף: כתר-חכמה-בינה

עכשיו נלמד עוד פרק קצר שהוא פשט בספירות, שקשור עם הפרק הראשון, וכמה מהדברים כאן כבר ודאי הזכרנו קודם. הפשט הוא שצריך להבין שהשורש הוא באמת בספירת הכתר. אף על פי שרמזנו כל הזמן, אבל לא דיברנו בפירוש בשער זה עד עכשיו ביחס לספירות – למה באמת השורש הוא הכתר, הנשמה היא החכמה, הבינה היא הגוף, מדות הלב הן הלבוש והמלכות היא ההיכל? באמת תוך כדי ההסבר, בפרק א במיוחד, ודאי רמזנו את רוב הדברים, אבל לא היה כתוב בפירוש. כאן יש לנו פרק קצר, פרק ו, שגם אותו נלמד הערב, שמסביר את פשט הקשר לספירות המקבילות.

אנחנו רוצים להסביר שהשורש הוא הכתר. מה הפשט? למה השורש הוא הכתר?

וְהִנֵּה, כְּשֵׁם שֶׁשֹּׁרֶשׁ הָאִילָן בִּלְתִּי נִרְאֶה מִתַּחַת לְקַרְקַע, כָּךְ שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה נִשְׁאַר בְּהֶעְלֵם מֵהֶאָרַת הַנְּשָׁמָה הַמְּאִירָה בְּגָלוּי בְּתוֹךְ הַגּוּף.

הפשט הוא ששורש הוא כמו שורש של אילן, שורש של עץ. השורש הוא תת-קרקעי, ובהיותו תת-קרקעי הוא לא נראה. הוא נמצא, אבל לא רואים אותו. זו בדיוק מציאות הכתר בקבלה. השורש האמתי נשאר בהעלם לגבי הנשמה שמאירה, שיורדת להאיר בתוך הגוף. כמובן, המושג 'למטה מהקרקע' ו'בלתי נראה' לגבי מה שלמעלה – יכול להיות מושג יחסי, כמו כל המושגים בקבלה.

אני אומר זאת בגלל שיש פה כמה אנשים שלמדו את השער בהמשך הספר שנקרא 'עץ החיים'[נג]. יש פה שער אחד בספר שמנתח בהתבוננות את סוד העץ, בו יש שורש וגזע, ענפים ופירות. הסברנו שהם כנגד י-ה-ו-ה. באותה התבוננות השורש היה כנגד י, וכח הצומח שבאדמה היה כנגד הכתר, מי שזוכר את אותה התבוננות של העץ. כאן שורש הנשמה דומה לשורש בפרט זה, שהוא מתחת לקרקע, כלומר שהוא בלתי נראה לעין. התכונה של 'בלתי נראות לעין' היא באמת תכונת הכתר בדרך כלל.

ביחס לזרם החיות, דיברנו בשער עץ החיים על זרם חיות מהשורש לגזע, לענפים ולפירות. ביחס לאותם ערכים היה השורש בבחינת חכמה; הגזע – הבינה; הענפים – המדות; והפירות – המלכות. אבל כאן שורש הנשמה הוא כנגד הכתר. למה? למשל, בעץ לא היה לבוש והיכל בכלל, רק היה אולי על הגוף עם הפירות:

אבל כאן אנחנו בערכים אחרים לגמרי, והערכים כאן מחייבים שהשורש הוא כנגד הכתר, וזאת על שם הפרט הזה, שהוא בלתי נראה ומלמטה מתחת לקרקע – "הוא נשאר בהעלם מהארת הנשמה המאירה בגילוי בתוך הגוף".

זוֹהִי תְּכוּנַת הַכֶּתֶר שֶׁהוּא בִּבְחִינַת הֶעְלֶם כַּנּוֹדָע [רק על פרט זה אנחנו מדברים, לא על תהליך זרימת החיות שדיברנו בשער אחר. כאן אנחנו מדברים על כך שהשורש נעלם והוא האין סוף].

חָכְמָה וּבִינָה נִקְרְאוּ [בזוהר[נד]] ״חַיוֹהִי וְגַרְמוֹהִי״ [הנשמה נקראת חיות והגוף הגרם. בעץ חיים[נה] אומר האר"י ז"ל ש"חיוהי" פרושו חכמה ו"גרמוהי" פרושו בינה. אם כן, זו אסמכתא מפורשת שנשמה וגוף הם כנגד חכמה ובינה] — חַיּוּת הַנְּשָׁמָה וּכְלִי הַגּוּף — [שבקבלה נקראים] ״שֹׁרֶשׁ הָאוֹרוֹת״ וְשֹׁרֶשׁ הַכֵּלִים״, כִּמְבֹאָר בְּדַא"ח.

לבוש: מדות

עיקר החידוש כאן הוא שמדות הלב הם לבושים. המדות ביחס לשכל מלבישות אותו. מכל הפרטים כאן זה הכי חשוב בעבודה, אחד מיסודות חסידות חב"ד במיוחד, שאדם צריך להבין שכל מה שהוא מרגיש, כל הרגשות שלו, כל מה שהוא מתלהב ומתרגש, זה לא הוא בעצם אלא לבושים של עצמו.

כתוב[נו] שמדות מלשון מד-מדים. מדים הם בגדים. מדות הן רגש-רגשות. באמת יכול להיות שהן משקפות מוטיבים ותכונות עמוקות, אבל הן לא חשובות בפני עצמן, זה לא כל כך חשוב. החשיבות המדות היא רק הפעולה שלהן בנפש על הגוף הגשמי ממש. עוד פעם, המדות הן הלבושים של הנפש ביחס לשכל. השכל הוא הנשמה והגוף של הנפש.

שוב, אם שואלים אותך – מי אתה, מה אתה? האדם מצביע על הגוף שלו, וכשהוא מצביע על הגוף – הוא מתכוון גם לבשר הזה וגם לנשמה שבתוכה, לחיות, אבל הוא גם מתכוון לבשר. כשהוא מדבר על עצמו הוא מתכוון גם לגוף, גם הוא חלק מעצמו, ובודאי שמתכוון גם לנשמה שבתוכו. כך כששואלים את האדם לגבי המודעות של הנפש, מי אתה? אחד מהדברים העיקריים שיוצאים כאן, אולי קצת דיברנו על כך קודם בפרק א, זה יסוד של חב"ד במיוחד, שהגוף והנשמה, כלומר שההזדהות של הנפש צריכה להיות בחב"ד, בחכמה ובבינה. חכמה היא ה"חיוהי", האור, הנשמה שבתוך הגוף, והגוף הוא הבינה.

האדם צריך לדעת שיחסית לחכמה ובינה שלו – כל מה שהוא מתרגש הוא בסך הכל לבושים. בדיוק כמו שאדם לא מצביע על הבגד שלו ואומר 'זה אני', כך הוא צריך לדעת שכל מה שהוא מתרגש הוא גם אינו אני. יכול להיות שהרגש משקף את עצמי, אבל לא שהוא אני. מה שהוא חושב ואיך שהוא חושב, זה הוא. זה עדיין לא השורש שלו, השורש הוא משהו בעל מודע, אבל השכל הוא באמת אתה. הרגש הוא לבושים ויש צורך בהם, יש כל מיני פעולות של לבושים, אבל זה לא 'איי-איי-איי', לא כל כך חשוב. זהו שורש ההתייחסות הנכונה על פי כתבי האר"י ז"ל, על פי הקבלה, לשיטת העבודה של חסידות חב"ד. לא להתרגש מההתרגשות, לא להתרגש יותר מדי מכך שאתה מתרגש בגלל שההתרגשות אינה אתה.

זה הכלל הראשון. ההתרגשות חשובה כדי לתקן כל מיני דברים. כתוב שאם אדם רק יחשוב ורק יתבונן והתוכן לא יופיע בלב, לא יגיע לרגש, הוא לא יתקן את החלק שלו בעולם. הלבוש הוא אמצעי, האדם צריך את הלבוש, חשוב מאד כדי לתקן משהו אחר. אבל שלא יתרגש מזה שזה הוא. כלומר מה הנפקא מינה? למה זה משנה? שאם הרגש הלך לאיבוד – לא קרה שום דבר. זה לא רציני כל כך, לא צריך להצטער, האדם לא צריך לשמור עליו. יש אחד שאוהב לשמור על חוויות. זה לא חשוב אם יהיה או לא יהיה, זה לא כל כך חשוב. על השכלות באמת חבל אם הן תלכנה לאיבוד. אם האדם השכיל משהו חדש ושכח ממנו – זה נקרא אבדה רצינית, חבל על דאבדין. לכן כתוב שאם אדם זוכה לחידושי תורה, אז הוא צריך מיד לכתוב אותם, שלא ישכח אותם. אבל אם האדם חלם איזה חלום שבו היה לו איזה רגש מיוחד והוא שכח אותו– לא נורא.

בגדים גם שוים משהו, אבל הם לא הוא, אין לעשות מזה אתה. זה אחד מהדברים העיקריים שיוצאים מכל ההתבוננות הזאת, וגם קשור למה שלמדנו לפני כמה שיעורים, שאנשים חיצוניים – עיקר הכבוד שלהם הוא הלבושים שלהם. אנחנו הרי מקשרים את כל זה עם כבוד. הסברנו לפני כמה שבועות שהכבוד בחיצוניות מתחיל מהלבוש, והוא מקביל בנפש לתפיסת הרגש החיצוני המודע כעיקר החויה בחיים.

הרגש חשוב בשביל תיקון. בלי רגש אי אפשר לתקן את התיקונים, אבל לא שרגש הוא כל כך עצמי, אתה, כמו החכמה ובינה. החכמה ובינה הן כנגד הנשמה והגוף.

״מִדּוֹת״ הַלֵּב נִקְרְאוּ ״מִדּוֹת״ מִלָּשׁוֹן מַדִּים וּלְבוּשִׁים לְגַבֵּי הַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי

צריך כמובן להדגיש, מקוה שהיה מובן: כאשר מדברים כאן על שכל, לא מדברים על שכל חיצוני. גם בשכל יש חיצוני ויש פנימי. לא מדברים על דמיונות, ולא מדברים אפילו על שכל כמו של אחד שלומד למבחן. מדברים על תחושות פנימיות של שכל.

יש תחושה פנימית של שכל ויש התרגשות מתוך התחושה הזאת. כשמדברים על שכל מדברים על החושים הפנימיים של הנפש, הראיה, השמיעה הפנימית, הטעם הפנימי, הריח הפנימי, המישוש הפנימי. לכל החושים יש הקבלות פנימיות. כל התחושות הפנימיות האמיתיות הן השכל. חיצוניות השכל הוא דמיונות שווא, אבל התחושות הפנימיות של השכל הן באמת דבר יקר. כמו שאדם שומר על הגוף שלו, ראוי שישמור על ההבנות שלו, על השמיעות שלו, על השמועות שהוא שמע.

כמו שאדם שומר על החיים, על הנפש, כך ראוי מאד שישמור על ההברקות שלו, על החכמה, ההשכלה החדשה שזוכה לקבל. ההתרגשות היא דבר נחמד, אבל כמו לבוש נחמד. שוב, חשוב כדי לשמש אמצעי לצורך תיקון הזולת. צריך רגש בשביל תיקון הזולת, כאשר הזולת הוא גם הגוף הבשרי של האדם.

כדי לזכך את הגוף צריך רגש מתוקן שנולד מתוך התחושות הפנימיות. אבל מי אתה בפנימיות – הגוף והנשמה של הנפש. הגוף של הנפש היינו השמועה של הנפש, והנשמה של הנפש היינו ההברקה שלה, וההתרגשות של הנפש היא המדים, המדות-הלבושים.

הַמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶן וְשׁוֹלֵט בָּהֶן לְהַנְהִיגָן וּלְתַקְּנָן [השכל מתקן את הלבושים, כלומר ממזג נכון את הרגש, והרגש הממוזג נכון מתלבש אחר כך ומזכך את הגוף, וגם פועל על הזולת באמצעות הדיבור].

היכל: מלכות

מַלְכוּת נִקְרֵאת ״עוֹלָם הַדִּבּוּר״ — ״עָלְמָא דְּאִתְגַּלְיָא״ [מה שמתגלה בפירוש החוצה לזולת הוא עלמא דאתגליא, הדיבור, מלכות] — בִּבְחִינַת הֵיכַל וּבַיִת לְכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַפְּנִימִיִּים וְהַחִיצוֹנִיִּים — ״בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ״.

הכח להביע בסוף הוא ההיכל, שהוא סוד הדיבור. לכן אמרנו "ובהיכלו כלו אומר כבוד". דוקא בפסוק ההיכל ישנו המושג אמירה, שאומר ומגלה את כל הכבוד של פנימיות וחיצוניות הנפש. מהשורש עד הלבוש, כל המדרגות מתגלות-אומרות-מדברות על ידי המלכות. על שם כך היא נקראת היכל שמגלה את כל הכחות היותר פנימיים של הנפש.

בכך סיימנו הערב. למדנו שלשה פרקים והוספנו בהם כמה ממדים. בפעם הבאה יש נושא חדש, המשך חדש לגמרי בע"ה.