סוד ה' ליראיו – שער ל"ז – התגלות הכבוד ועבודת התשובה (ג)

כ"ו שבט תשמ"ו – תל אביב

פרק ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרק ג בשער ל"ז בספר סוד ה' ליראיו. בשיעור הוסברה בהרחבה ההקבל מערכת שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל לסדר ההשתלשלות במדרגות אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות. בין הדברים דובר אודות הצורך של הצדיק למצוא אצלו חטא בדקות כדי לתקן את חטא זולתו. כמו כן, התבארה השפעת לימוד ההלכה על תיקון העולמות.

א.     שורש: אין סוף

ההקבלה בין שלבי יצירת האדם לסדר השתלשלות האורות בקבלה

בפעם הקודמת[ב] למדנו על חמש המדרגות שמביא האריז"ל[ג] – שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, ששוות בדיוק במספר לאין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות. התחלנו להתבונן בהקבלה שיש בין חמש אלה לחמש אלה ולבנות את ההתבוננות שלנו על פי היצירה של אדם הראשון בגן עדן, לפי הסדר של השלבים בהם הקב"ה יצר את האדם. כתוב בתחלה שאדם היה עפר מן האדמה, שה' יצר אותו – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה"[ד]. רק לאחר מכן "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".

הסברנו שאדם הראשון שנברא גוף, גולם, לפני שה' נפח באפיו נשמת חיים, היה גם גוף וגם לבוש. שורש הנשמה של אדם הראשון הוא ה"קדם למעשה בראשית". כך חז"ל אומרים על הפסוק "אחור וקדם צרתני"[ה], בתהלים קל"ט, חז"ל מפרשים[ו] שאדם הוא "אחור למעשה בראשית", הגוף שלו נברא דבר אחרון, אבל הנשמה שלו, השורש שלו למעלה – הוא "קדם למעשה בראשית".

לכן השורש של אדם הוא ודאי קדם, הוא הראשון. אחר כך בא הגוף, והוא בא לתוך לבוש יחד עם לבוש, בסוד מאמר חז"ל "לבושיה מיניה וביה"[ז], שהלבוש שלו הוא חלק ממנו. הלבוש של אדם הראשון לפני החטא היה אור החשמל. אחרי החטא ועל ידו הוא הפסיד את הלבוש, עד שה' עשה לו "כתנות עור"[ח] עם ע. קודם היה לו "אור" עם א, אור החשמל לפי חז"ל[ט], לפי הקבלה.

אם כן, הסדר הוא שהשורש שלו היה "קדם" ואחר כך נוצר הגוף יחד עם הלבוש. בסוף ה' נפח באפיו נשמת חיים, כלומר שהנשמה שלו באה לאחר הגוף והלבוש. בסוף כתוב "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר", שה' נטע גן בעדן ושם בו את האדם אשר יצר. כלומר, ההיכל-הבית שלו הוכן לו בסוף.

הסברנו ששורש הנשמה הוא כנגד האין סוף, זה מה שאנחנו מתחילים להתבונן; הנשמה שיורדת להתלבש בתוך הגוף היא בסוד הקו; הגוף הוא סוד הצמצום, החלל; הלבוש הוא סוד הרשימו, רושם המלבוש העליון שנשאר לאחר הצמצום הראשון בלשון הקבלה; ההיכל היינו כללות כל העולמות, החל מאדם קדמון לפי מונחי הקבלה, כולל עולמות אבי"ע – אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, כולם ההיכל של האדם.

אם כן, מכאן יצא לנו תחלת הסבר ההתבוננות להקבלת שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל לאין סוף, צמצום, רשימו, קו ועולמות. כלומר, הסדר בספרי הקבלה, בכתבי האריז"ל, הוא כך דווקא: קודם יש אין סוף; אחר כך צמצום; אחר כך רשימו – יחד עם הצמצום יש בבת אחת צמצום ורשימו, הם לא קורים בשני שלבים, זה קורה יחד, כמו שלמדנו לגבי אדם הראשון שהגוף והלבוש נבראו אצלו ביחד, בבת אחת; אחר כך יש המשכת הקו כנגד הנשמה; ובסוף העולמות, ההיכל שלו, בחינת גן עדן. בכל עולם ועולם בקבלה יש בחינת גן עדן. גן עדן היינו פנימיות מציאות כל עולם ועולם. יש גן עדן תחתון וגן עדן עליון. בכל עולם יש גן עדן, פנימיות המציאות. לפי זה הסברנו שהסדר בקבלה הוא כמו סדר יצירת האדם.

מציאות שורש נשמות ישראל בתוך אור אין סוף

נמשיך להסביר את המדרגות הללו בפרטיות (הגענו עד הסעיף הראשון בעמוד תסד):

וְזֶהוּ סוֹד הַסֵּדֶר שֶׁל חָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת הַנָּ״ל: הַאֵין סוֹף ב״ה הוּא [ודאי כנגד] שֹׁרֶשׁ הַכֹּל [שורש הנשמה], וְהוּא רָז הָאוֹר שֶׁל שֹׁרֶשׁ נְשָׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בַּמָּאוֹר — עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

ידוע שאין סוף שוה בגימטריא רז, וגם שוה אור. הרז והאור הם סוד מציאות שורש נשמות עם ישראל בתוך אור האין סוף, או בתוך עצמות ה'. אור ואין סוף כלולים שניהם בתוך עצמותו יתברך. הם לא בדיוק מושגים זהים – בחסידות במיוחד – לעצמות ה'. האור כלול בתוך המאור, ומה שהאור כלול בתוך המאור הוא סוד השכינה, שהיא כנסת ישראל כמו שנמצאת כביכול גם לפני הצמצום הראשון. הסוד-הרז של ה' היינו מציאות שורש נשמות עם ישראל בתוכו, בתוך עצמותו כביכול. זו הכוונה שאור, העולה רז ועולה אין סוף, הוא כנגד שורש הנשמות.

כתוב "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[י]. שורש נשמות עם ישראל, כלומר השכינה במקורה לפני הצמצום, קיים מתוך עצמותו כביכול. על שם כך נקראת כל נשמה ונשמה פרטית "חלק אלוה ממעל ממש"[יא]. אם כן, זוהי המדרגה הראשונה.

ב.     גוף: צמצום

סוד הצמצום – היפוך המציאות

הַצִּמְצוּם הוּא עִנְיָן גִלּוּי כֹּחַ הַגְּבוּל שֶׁבְּאֵין סוֹף, וְכַמְּבֹאָר בְּדא״ח שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָיָה כֹּחַ הַבְּלִי גְּבוּל בְּגָלוּי וְכֹחַ הַגְּבוּל בְּהֶעְלֵם, וּפְעֻלַּת הַצִּמְצוּם הִיא ״וְנַהֲפֹךְ הוּא״ אֲשֶׁר כֹּחַ הַגְּבוּל יִתְגַּלֶּה וְכֹחַ הַבְּלִי גְּבוּל יִתְעַלֵּם.

כתוב[יב] שסוד הצמצום הוא היפוך בין הממד הגלוי לבין הממד הנעלם-הנסתר. כתוב[יג] שה' הוא "שלמותא דכולא", זה הביטוי בזוהר, הוא שלמות הכל. מסביר אחד מהראשונים, מהמקובלים הראשונים, בעל ספר עבודת הקודש, ר' מאיר אבן גבאי, אחד מהראשונים החשובים שכתב ספר עבודת הקודש. אני אומר זאת לאפוקי מעוד ספר שנקרא עבודת הקודש, שכתב החיד"א הקדוש. בספר עבודת הקודש הראשון כתוב[יד] שכיוון שה' הוא שלמות הכל, כמו שיש לו כח בבלי גבול, חייב להיות שיש לו גם כח בגבול. לא יתכן לומר שבה' יש רק אין סוף ואין לו כח של סופיות, של גבול בתוך האין סוף. אלא מה? לפני הצמצום הראשון כח הבלי גבול גָלוי וכח הגבול נעלם לגמרי. הוא קיים אבל נעלם, וסוד הצמצום הוא היפוך המציאות.

כך מסבירים את סוד הצמצום בחסידות, שכל סוד הצמצום הוא להפוך את המטבע, להפוך את המקום. מי שלומד קצת בלימודים חיצוניים יודע שבגיאומטריה ובעוד מדעים משתמשים היום מאד-מאד במושג של להפוך מציאות או להפוך מקום, כמו שאדם הופך את הבגד מבפנים אל החוץ, הופך את הטופולוגיה של המציאות. זהו משל טוב מאד לְמה שכתוב בספרי הקבלה ובמיוחד בחסידות שסוד הצמצום הוא היפוך המציאות – פשוט לקחת אותו דבר ולהפוך אותו. זאת אומרת, כח הגבול מתגלה וכח הבלי גבול מתעלם. לפני הצמצום היה כח הבלי גבול בגילוי וכח הגבול בהעלם ועכשיו "ונהפוך הוא"[טו]. זהו סוד הצמצום.

גוף – גבול סוף

גילוי כח הגבול על ידי הצמצום הוא שורש הגוף, ונקרא חלל. חלל בעברית הוא גוף, כמו חלל שפרושו גופה, חלל מת, גוף בלי נשמה. הגוף הוא כח הגבול, כמו ש נסביר תכף יותר:

כֹּחַ הַגְּבוּל הוּא שֹׁרֶשׁ הַגּוּף (גּוּף נוֹטְרִיקוֹן גְּבוּל־סוֹף [אם לוקחים את שתי המלים גבול וסוף יחד – ה' הוא אין סוף והגבול הוא הסוף – אפשר לעשות מהן נוטריקון גוף], כַּאֲשֶׁר צֵרוּף גְּבוּל־סוֹף הוּא גּוּף סוֹבֵל [כלומר, סוד כח הגבול שמתגלה על ידי הצמצום הוא גוף סובל. מה נקרא גוף סובל?], וְכַמְּבֹאָר בדא״ח שֶׁכֹּחַ הַגְּבוּל הוּא בְּחִינַת ״נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הַכֹּל״ וְדַ״ל).

אנחנו יודעים שבזוהר יש מושג סובב כל עלמין וממלא כל עלמין[טז], כמו שמובא תמיד בספר התניא[יז]. אור אין סוף שלפני הצמצום נקרא סובב כל עלמין. הקו שבוקע לתוך החלל, עליו נסביר בהמשך – סוד הנשמה – נקרא ממלא כל עלמין, כלשון חז"ל "מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם"[יח]. מילוי ה' את העולם הוא בסוד הקו, זוהי הראיה העיקרית שהקו הוא כנגד הנשמה במה שאנו מתבוננים כאן. אם כן, יש סובב כל עלמין, "העיגול הגדול" בלשון הקבלה[יט], מה שמקיף וסובב את החלל, ויש ממלא כל עלמין שהוא סוד הקו.

"סובל כל": הממוצע בין הסובב לממלא וסוד הצמצום

יש עוד דבר שכתוב בזוהר, שגם הוא מובא בספרי החסידות, לא בספר התניא, אבל בהרבה מאמרי חסידות, והוא בחינה שנקראת "סובל כל"[כ]. כמו שיש "סובב כל" ויש "ממלא כל", יש גם כן "סובל כל".

מה זה "סובל כל"? זהו כח של ה' לסבול, כלומר לשאת – "אני אשא ואני אסבל"[כא]. אנחנו אומרים בסוף כל תפלה, לאחר "עלינו לשבח", שלשה פסוקים. יש מה שה' נושא וסובל את הכל. לסבול הכוונה כח לאפשר את המציאות, על פי פשט לסבול את המציאות, או לומר במלים יותר פשוטות – לסבול אותנו.

יש כח מיוחד של הקב"ה שהוא סובל אותנו. זה לא כל כך פשוט לסבול אותנו, אבל בשביל זה צריך כח מיוחד. הוא נושא וסובל אותנו, וכך הוא סובל את כולם. זה נקרא "סובל כל", וזה מה שמתגלה באמצעות הצמצום, בין הסובב לבין הממלא.

באמת סובל הוא אותיות ס-ב של סובב, וה-ל היא מהמלה ממלא. כלומר, הוא ממוצע. מדרגת סובל היא ממוצעת בין סובב לבין ממלא. הסוד של סובל הוא עצמו סוד הצמצום, כח הגבול. כח הגבול היינו הכח של ה' לסבול את הגבול. זה נקרא כח הגבול, שסובל אותנו בתור מציאות מוגבלת.

למה קשה לסבול אותנו? בגלל שגם על הצדיק הכי גדול בינינו נאמר "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[כב]. כלומר, לא תתכן שלמות במציאות כיון שכל אחד ואחד מוגבל. יש מגבלות, לכן צריכה להיות אצל עם ישראל תמיד יציאת מצרים, לצאת מהמגבלות, לצאת מהגבול. מצרים היא המצר-הגבול, אם יוצאים מהמצרים לגמרי, יוצאים מהצמצום לגמרי, אנחנו כבר לא בתוך הצמצום, חוזרים לאור אין סוף שלפני הצמצום.

אבל כל עוד אנחנו בתוך הצמצום, בתוך החלל, יש לכל אחד ואחד, גם לעולם הכי עליון, מגבלוּת. כתוב[כג] שאפילו א"ק, הפרצוף המדרגה הכי גבוהה, הוא מוגבל. כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[כד], אפילו מחשבה קדומה דא"ק. עד כאן הוא יכול להשיג, עד כאן הוא יכול להגיע ולהאיר ותו לא. העובדה שהוא מוגבל היא עצמה חטא. שורש החטא הוא חסרון.

שוב, כתוב "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ולפי פירוש החסידות "לא יחטא" היינו בתוך הטוב שעושה. מהו חטא? חסרון. מהו חסרון? שהוא מוגבל, כמה טוב שלא יעשה – הוא יעשה עד כאן, אבל לא יותר. העובדה שהוא לא עושה יותר היא חטא. את זה כל אחד צריך לדעת, זה גם אחד מיסודות החסידות. כל אחד צריך לדעת שכמה שלא אעשה – זהו חטא שאני לא עושה יותר. יש הרבה פירושים בפסוק "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". לפי פירוש הבעל שם טוב "שלא יחטא" באותו טוב גופא[כה]. בדרך כלל מסבירים זאת שבכל דבר טוב שאדם עושה, כל מצוה, ברגע שהוא מרגיש את מציאות עצמו, שאני עשיתי, היצר הרע שלו שהוא הנחש הקדמוני מכניס לו טיפת ארס של סיפוק עצמי, של גאוה, של גדלות, ובזה הוא קוטל חלק מהמצוה, מהטוב, מהזכות שהוא זכה.

שני הנחשים מול שני המשיחים: הפסקה וסיפוק מול תוספת ושפלות

אבל יחד עם זה – שני הפירושים עולים בקנה אחד, כיוון שכתוב שברגע שאדם מרגיש את עצמו עושה – באותו רגע הוא מפסיק לעשות. כתוב שהנחש נושך את האדם בעקב, "אתה תשופנו עקב"[כו]. הבעל שם טוב אומר שהעקב הוא הסוף. בדרך כלל מפרשים שכאשר אדם מגיע לסוף המצוה, כשהוא גומר אותה, הנחש נושך אותו. איך הוא נושך אותו בסוף? שהוא נותן לו סיפוק שהוא עשה משהו גדול. זה מקלקל את כל המצוה. זהו הארס שמקלקל הכל.

על כך כתוב "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כתוב "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". בדרך כלל אדם שיוזם מעשה טוב, במדה מסוימת על כל פנים, הוא מתגבר על הנחש בתחלת המעשה. ראש היינו בתחלה. בראש-בתחלה הוא מושל ושולט, אבל בסוף, כשהוא כבר גמר, באותו רגע זו נקודת התורפה בה נושך אותו הנחש עם סיפוק, עם גאוה.

לפי פירוש זה, האדם מגיע לסוף ואז הנחש נושך אותו. אבל האמת היא שיש משהו יותר עדין, יותר פנימי. מה פתאום הוא הגיע לסוף בכלל? איך הוא גמר? הידיעה שהוא גמר היא עצמה סימן שהוא מוגבל. כלומר, יש נחש ראשון שנושך אותו ובזה הוא מפסיק אותו, אבל אחר כך בא נחש שני ונושך אותו פעם שניה לתת לו סיפוק.

שני נחשים אלו הם כנגד שני משיחים. כתוב שנחש הוא בגימטריא משיח – יש משיח בן יוסף ויש משיח בן דוד. כנגד שני המשיחים יש שני נחשים. נחש אחד שמסיים, שמגביל, הוא גורם לעצם המגבלוּת של האדם. אחר כך בא נחש שני ומכניס בו גאוה. הנחש שמגביל אותו נקרא "סיומא דגופא"[כז], כנגד יוסף. יוסף הוא הברית, והברית בזוהר נקראת "סיומא דגופא", הסיום. מהו גוף? גוף סובל, החלל, כח הגבול עליו אנחנו לומדים כאן.

כתוב שדוד הוא תיקון הגאוה. דוד הוא כנגד מדת הגאוה, "והייתי שפל בעיני"[כח], "ואנכי תולעת ולא איש"[כט]. יוסף הוא מלשון תוספת, כלומר שהוא מוסיף והולך ואור, הוא לא מפסיק, הוא לא גומר. "יֹסף הוי' לי בן אחר"[ל]. הכח של יוסף, עם זה שהוא סיומא דגופא, הוא המשך, הוא מושך זרע חי וקיים מתוך "סיומא דגופא" עד אין סוף. יוסף הוא בחינת המשכה עד אין סוף. אבל דוד הוא הכח להתגבר נגד הגאוה, לא להתגאות, לא לקבל סיפוק מהטוב שעשה. זה נקרא מדת השפלות. יוסף הוא מדת האמת. אמת היא ראש-תוך-סוף[לא], כלומר "נצחי לעולם ועד"[לב], לא נגמר. דוד הוא מדת השפלות. כנגד שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יש שני נחשים – הנחש הראשון והנחש השני. הנחש הראשון שנושך וגומר אותו, ואז בא הנחש השני שנושך אותו ומכניס בו גאוה במה שעשה.

כל זה בא להסביר את הפסוק "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הבעל שם טוב מפרש ש"יחטא" היינו שחוטא באותו טוב שעושה, חטא מלשון חסרון, אז גם בענין זה יש שני חטאים: החטא הראשון והחטא השני. החטא הראשון הוא עצם המוגבלוּת שלו, והחטא השני הוא הרגשת עצמו ליש, למציאות, לאחר שגמר והפסיק.

גבול סוף – גוף סובל

כל עוד האדם תמיד חוטא הוא לא יצא ממצרים לגמרי. יש מ"ב מסעות לצאת ממצרים עד שמגיעים לארץ טובה ורחבה. ארץ ישראל היא בחינת אין סוף, "מרחב העצמי" בלשון החסידות[לג]. אם מגיעים לארץ טובה ורחבה ניצלים משני הנחשים וניצלים מהחטא, אבל כל עוד לא מגיעים, צריך תמיד לצאת ממצרים, לצאת מהמגבלות.

כל זמן שאנחנו בתוך המגבלות, בתוך המצרים, בגבול-בחלל, צריך כח לסבול אותנו. קשה לסבול אותנו. כמו שאמרנו קודם, מכך התחלנו, צריך כח שסובל את הגבול שלנו. זהו סוד הצמצום, להמציא את כח הגבול. כח הגבול הוא הכח שסובל אותנו בתור מציאות מוגבלת, עם שני החסרונות, שני החטאים שיש בנו.

זהו הרמז-הסוד שאנחנו לומדים כאן, שגבול וסוף יחד הם גוף סובל. גוף סובל היינו מה שמתגלה על ידי הצמצום. זה עצמו סוד הצמצום, שה' מגלה בעצמו כח, וכח זה נקרא גוף סובל, הסובל את כל המגבלות הקיימת אחר כך בכל העולמות הנבראים. שוב, בלשון הזוהר ובלשון החסידות זה נקרא שהוא נושא וסובל הכל.

ג.      לבוש: רשימו

סוד הרשימו – אור, אותיות והמלבוש שאחרי הצמצום הראשון

כל זה היה להסביר את סוד הצמצום בתור שורש הגוף. שורש הגוף הוא המדרגה השלישית, כנגד ה עילאה שבשם, לפי מה שלמדנו בפעם הקודמת. אנחנו ממשיכים למדרגה השלישית, אחרי השורש שבאין סוף ואחרי הצמצום שבשורש הגוף, לרשימו. אמרנו שהרשימו והצמצום מתגלים בבת אחת, יחד. מהו הרשימו?

הָרְשִׁימוּ הוּא עִנְיַן רֹשֶׁם הָאוֹר הָרִאשׁוֹן וְכֵן רֹשֶׁם הַהַשְׁעָרָה שֶׁ״שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מָה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפֹעַל״ — ״גְּלִיף גְּלִיפוּ בִּטְהִרוּ עִלָּאָה״, וְהוּא בְּחִינַת הַלְּבוּשׁ שֶׁמִּמֶּנּוּ נִבְרֵאת הָאוֹרָה כַּמְּבֹאָר לְעֵיל.

כתוב בקבלה בכתבי האר"י ז"ל שברושם-ברשימו יש שני ממדים. כלומר, בתוך הלבוש עצמו יש פנימיות וחיצוניות. כתוב שהפנימיות היא רושם אור האין סוף. יש שני רשמים שנשארים בתוך החלל. רושם אחד הוא רושם האין סוף, של האור הראשון. כלומר, הרושם של שורש נשמות עם ישראל, לפי ההסבר שלנו כאן. הסברנו שאור אין סוף הוא שורש נשמות עם ישראל, סוד השכינה. השכינה כמו שהיא לפני הצמצום הראשון היא אור אין סוף. בחלל יש רושם של שכינה ויש רושם של ההשערה. כתוב[לד] שלפני הצמצום הראשון, בתוך אור אין סוף, ה' כביכול משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. הוא מתכנן כביכול את הכל בתוך עצמותו.

כמובן, אין לתוכנית הזאת שום מציאות המוסיפה על האחדות הפשוטה של הקב"ה, דבר שהשכל שלנו לא מסוגל לתפוס. בלשון החסידות[לה] קוראים לה מציאות בלתי מציאות נמצאת. יש תוכנית, אבל אין לה שום מציאות נמצאת שאפשר לזהותה כדבר נמצא בתוך אור אין סוף, ובכל זאת היא ישנה. סוד זה, ההשערה, נקרא המלבוש לפני הצמצום הראשון, מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". יחד עם הצמצום נשאר רשימו-רושם גם של מלבוש זה.

אם כן, בתוך החלל יש שני רשמים, אחד בתוך השני: רושם אור אין סוף, שורש נשמות עם ישראל, ורושם של תוכנית כל מעשה בראשית. בלשון הקבלה נקראת התוכנית זו של כל מעשה בראשית רל"א שערים, צירופי אותיות של א"ב – 231 צירופים מכל שתי אותיות – א-ב, א-ג, א-ד. יש בזה את סוד המלבוש. יש רושם של אותיות, כלומר שכל החלל מלא רושם של אותיות, ובתוך רושם האותיות יש רושם של אור. כידוע, אותיות הן שורש הכלים, כמבואר בספר התניא.

אות מביא אתו גילוי-תופעה. "אתה בוקר" כתוב[לו], אות מלשון אתא, ביאה חדשה, משהו שבא ומופיע. האות מביאה עמה הופעה חדשה. כך הרשימו, סוד המלבוש של הקב"ה, הוא אריגת אותיות. הביטוי בקבלה הוא אריגה. כל האותיות הללו נארגות יחד. יש אריגה שלמה של אותיות, כאשר בתוכן יש אור שהאותיות מביאות אתן. זהו סוד הרשימו, והוא המלבוש שאחרי הצמצום הראשון, שכבר מלביש את הגוף, את כח הסובל.

שורש החטא בדקות שבדקות: תנאי הצדיק לתיקון הזולת

אם כן, להסביר את זה במלים פשוטות: הגוף הוא עצם הכח לסבול את הגבול, לסבול את המגבלות, כיוון שגם הוא מוגבל. נסביר קצת יותר טוב מה שהסברנו קודם: איך זה שיש לה' כביכול מדרגה שכנגד הגוף, מדרגה שמכונה בקבלה סובל כל עלמין? אמרנו שיש ממלא, יש סובב ויש סובל. נמשיל לכך משל של צדיק בשעה שנכנסים אליו לבקש עצה או לקבל תיקון. יש מושג שנקרא 'תיקון', שאדם יודע שחטא, שהוא מלא פגמים ולכלוך, והוא בא לצדיק שיתן לו תיקון, שידריך אותו, יורה לו את דרך החיים אשר ילך בה. האדם שבא הוא באמת במצב מאד ביש, מצב ירוד. איך הצדיק יכול להתקשר אליו, לתת לו עצה, להרים אותו מהנפילה שלו ולסמוך אותו?

כתוב כלל גדול, שהצדיק לא מסוגל לתמוך ולסמוך ולעזור לאדם אם הוא לא גם מגלה בעצמו איזה שורש, מה שנקרא בדקות שבדקות, זה הביטוי, מאותה נטיה של אותו חטא, אותה עבירה, אותו עון שעשה אותו אדם שמספר ומתודה בפניו. אם הוא לא מוצא בתוכו אותו הדבר ממש – הוא לא מסוגל להתקשר אליו ולתת לו תיקון. זה ש"כל ישראל ערבים זה בזה"[לז] וכל אחד חייב לעזור לשני לתקן את עצמו, איפה זה כתוב בתורה? בפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך"[לח], שמצות תוכחה היא לא שאני צריך לומר לו שהוא לא בסדר. זו מצוה שעלי מוטלת האחריות לעזור לו, להרים אותו, להקים אותו. "כל ישראל ערבים זה בזה", לכן הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך" בפרשת קדושים בא בהמשך לפסוק "לפני עור לא תתן מכשול"[לט]. ידוע ההבדל בין פירוש של חז"ל לבין פירוש הצדוקים. הצדוקים שלא קיבלו את התורה שבעל פה, פירשו "לפני עור לא תתן מכשול" סתם רק הדבר הזה, שאסור לשים מכשול גשמי לפני אדם עור שהוא לא רואה, אבל לא יותר מזה.

כלומר, אדם יכול בשקט, לפי הכותים והצדוקים, להכשיל מישהו אחר בדרך אחרת, כלומר למכור לו בשר או משהו אחר שאינו כשר, בעיה שלו, לא בעיה שלי. להכשיל בן אדם, שאחד מכשיל את השני בכל צורה שהיא, לא נכלל לפי פירוש הכותים והצדוקים והקראים בפסוק "לפני עור לא תתן מכשול", כיוון שמפרשים אותו רק בדוגמה הספציפית הזאת, שאסור לשים אבן לפני אדם שלא רואה וזה הכל, כך הם מפרשים.

מה שאין כן חז"ל מפרשים ש"לפני עור לא תתן מכשול" כולל כל צורת הכשלה. צריך לעשות חשבון שאפילו בלא יודעין, אפילו בתת מודע, כל אחד צריך לחדור עמוק לתוך התת מודע של עצמו – שלא יעשה משהו שעלול להביא מישהו אחר לידי חטא או נפילה. עד כדי כך שאומרים שגם אצל המלאכים, יש פסוק "הן... במלאכיו ישים תהלה"[מ], פסוק באיוב, מכאן לומדים שה' לפעמים מעניש את המלאכים. על מה מעניש אותם? הרי למלאכים אין יצר הרע, לא עושים עבירות. אלא כתוב שלפעמים המלאך, מרוב ההתלהבות בענין שלו, עלול לא להתחשב במישהו אחר ועל ידי כך בלא יודעין בתת מודע להכשיל מישהו.

אלישע בן אבויה ומלאך הזכויות: סוד ה"אין ישיבה למעלה"

זה סיפור[מא] שחז"ל מפרשים על אלישע בן אבויה שעלה לטייל בפרדס, הוא נכנס וראה את המלאך מט"ט יושב וכותב את הזכויות של עם ישראל, שזהו התפקיד שלו, שמקיים זאת בהתלהבות. יש תפקיד למלאך בשמים מט"ט לכתוב את הזכויות, הוא הסופר, הוא כותב זכויות של עם ישראל, כל המצוות שעושים. נכנס אלישע בן אבויה ורואה אותו יושב וכותב, הוא לא יודע מה הוא כותב.

הוא למד שאין ישיבה למעלה,שמלאכים לא יושבים רק עומדים באימה וביראה. בזה שהוא רואה שמלאך יושב לו בשקט ובנוח בלי לפחד, בלי שום דבר, אז הוא אמר 'נו, שתי רשויות, המלאך הזה הוא רשות בפני עצמו, עושה מה שרוצה ויושב לו, נוח לו'. בזה אלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה.

לקחו את המלאך מט"ט, שהוא מלאך הכי חשוב בעולם, הכי צדיק בעולם, ונתנו לו "שיתין פולסי דנורא". אדם רק מקבל ל"ט מלקות, המקסימום אצל אדם הוא רק 39 מלקות, לאותו מלאך בשמים נותנים לו שישים מלקות של אש. הוא לא עשה שום דבר, יש לו תפקיד, הוא המשיך בתפקיד בהתלהבות והתפקיד שלו הוא מצוה. למשל, למטה יש מאמר ויש הלכה פסוקה ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"[מב]. אם אדם עושה מצוה אחת ומזדמן משהו אחר, הוא לא צריך להפסיק את המצוה הראשונה בשביל לקיים מצוה אחרת. מי שעוסק במצוה פטור מן המצוה, כלל גדול בתורה. אז הנה הוא עושה מצוה ובכל זאת הוא מקבל עונש! למה? זה היה משהו בתת מודע של אותו מלאך, שהיה צריך להרגיש-לחוש מה שהוא עלול לחשוב מכך שהוא רואה אותי יושב. כיוון שלא חש זאת, כלומר שבאיזשהו מקום בתת מודע לא היה אכפת למט"ט מהתגובה של אותו אחד, אותו יהודי שנכנס, ועל כך מגיע לו עונש.

אפשר להבין את זה יותר עמוק. איך אתה מט"ט כותב זכויות? אם אתה באמת מתחקר ומקיים את המצוה והתפקיד שלך הוא לכתוב זכויות. מה הוא עשה שמה? באמת הרי כתוב אין ישיבה למעלה, אסור לשבת למעלה. אז מה פתאום שיושב? הקב"ה אמר לו מותר לך לשבת רק לשם דבר אחד – לכתוב זכויות של עם ישראל מותר לשבת. משהו אחר באמת אסור לשבת, אין ישיבה למעלה. מה שאלישע בן אבויה למד היה נכון, אין ישיבה למעלה. אבל יש ישיבה למעלה רק במקרה אחד נדיר, לכתוב זכויות של עם ישראל, זה מותר. זאת אלישע בן אבויה לא ידע, לא ידע את המציאות הזאת, היוצא מן הכלל הזה.

מה לומדים מכאן? אומרים למט"ט, אותו מלאך, אם אתה כותב זכויות של עם ישראל ואתה מתעסק בזה תמיד, זה התפקיד שלך, זה המקצוע שלך, איך אחרי כל הזכויות שאתה כותב על עם ישראל אתה לא רגיש למחשבה הפנימית של מישהו אחר? הרי מה הכוונה לכתוב זכויות של עם ישראל? ללמד זכות אפילו במקרה הכי גרוע, לחפש את הנקודה הטובה הנעלמת. כידוע, אפילו בתוך הרשע הגמור יש נקודה טובה נעלמת, זה נקרא זכות.

ללמד זכות על מישהו, כמו שמספרים על הצדיקים הגדולים, במיוחד על רבי לוי יצחק מברדיטשוב ועוד צדיקים גמורים, היינו שבכל רשע, בכל מצב, מוצאים איזו זכות. איך אדם מגיע למצוא זכות על כל אחד ואחד? אם הוא חודר עמוק-עמוק לתוך הנפש שלו. הוא מאד-מאד רגיש. הוא רגיש גם במודע שלו וגם בעל מודע שלו, לכל התת מודע של הזולת. אם כן, מט"ט התפקיד שלך הוא לכתוב זכויות, והנה מישהו נכנס, אתה לא רגיש בכלל לאותו אדם. איך אתה כותב זכויות ונותן למישהו אחר להיכשל? אנחנו מסבירים בעומק את סיפור האגדה של חז"ל. ממילא אתה לא ראוי לכתוב זכויות, ואם אתה לא ראוי לכתוב זכויות, אז באמת למה ישבת? הרי אין ישיבה למעלה.

ישיבה היא רק למי שכותב זכויות. אבל אתה לא יכול לכתוב זכויות, אתה לא הרגשת מה הוא חושב, במה הוא עלול לטעות, במה הוא עלול להיכשל. לא מגיע לך לשבת. זה נקרא בלשון הגמרא "ממה נפשך" – היית צריך לעמוד. אם אתה מרגיש מה הוא חושב – ודאי אתה צריך לעמוד, שלא ייכשל. ואם אתה לא מרגיש מה הוא חושב – לא מגיע לך לשבת, בגלל שלא מגיע לך לכתוב זכויות בכלל. אז ודאי שצריך לעמוד. זה נקרא "ממה נפשך". ממילא לאותו מט"ט מגיע שיתין פולסי דנורא, צריך לתת לו שישים מלקות של אש.

מציאת הצדיק שורש החטא בעצמו והמשכת יכולת התיקון

מה למדנו כאן מהסיפור הזה? שאי אפשר להתקשר לזולת אם האדם לא רגיש מאד-מאד לפנימיות הזולת. כתוב שצדיק צריך להיות כל כך רגיש – שהוא מזהה בעצמו את כל הפגמים הגרועים ביותר. לכן יש כמה סיפורי צדיקים גדולים שברגע שמישהו נכנס וסיפר איזה סיפור מדהים של חטא, סיפור שלא קוראים אותו בעיתון אפילו, חטא לגמרי איום ונורא, ואותו צדיק הוא כל כך הזדעזע מהחטא שהאדם סיפר, ובאותו רגע שהוא הזדעזע הוא לא מצא בעצמו את אותו הדבר בדקות שבדקות, היה צריך לסגור את החנות באותו יום.

יש כמה סיפורים כאלה שאותו צדיק אמר שהוא צריך להפסיק לקבל אנשים. מספרים את זה[מג] על אדמו"ר האמצעי ועל הצמח צדק, על גדולי הצדיקים, הוא הלך וחזר בתשובה בעצמו, וימים הוא בכה, הצדיק עצמו, על כך שלא מיד הזדהה עם אותו אחד. אפילו שהחטא היה משהו איום ונורא שלא יתואר. אבל זה שהוא לא מצא אותו בעצמו באותו רגע, בדקות שבדקות על כל פנים, זהו סימן שלא מגיע לו לשבת בתור הרבי, לא מגיע לו התפקיד הזה.

בשביל מה סיפרנו את הסיפור? זה נקרא הגוף של הקב"ה. הגוף של הקב"ה הוא היותו סובל הכל. הכוונה? למה הוא צריך לסבול הכל? בגלל המגבלות, בגלל שהכל מוגבל. אבל בשביל לסבול הכל גם הוא צריך להיות מוגבל. זה נקרא שהוא שלמות הכל.

כעת אנחנו מסבירים יותר טוב מה שכתוב בספר עבודת הקודש שאמרנו קודם, שהיות והוא שלמות הכל כמו שיש לו כח בבלתי בעל גבול, כך חייב להיות לו כח בגבול. הצדיק שמוצא את החטא ומזדהה עם אותו אחד מגלה את כח הגבול שלו, שכמו שהוא מוגבל בצורה הזאת גם אני מוגבל. בזה שגם אני מוגבל, הכח הזה, הגילוי הזה נושא וסובל את הגבול שלו. הוא סובל הכל, בגלל שהוא גם מזדהה ומגלה בעצמו מגבלה. זה סוד הצמצום. אם לא היתה לו מגבלות – הוא לא היה שלם.

מה זה אצל הקב"ה? אי אפשר להסביר, אי אפשר לתאר בכלל, אפילו כמו שזה אצל הצדיק, אבל זהו סוד הצמצום. יחד עם אותו צמצום של כח הגבול, שהוא מגלה את כח הגבול שנקרא נושא וסובל כל, נמשך הלבוש "מיניה וביה", שזהו רושם הנשמות יחד עם רושם תוכנית הבריאה.

כלומר, אם נחזור עכשיו למשל, הרבי שמגלה בעצמו בדקות שבדקות שיש לו אותו הדבר ובכך סובל את האדם שנכנס אליו, אפילו שמספר את סיפור הזוועה הגדול ביותר שיכול להיות, מתלבש ומגלה את כח הגבול שלו. זו הכוונה שהוא מזהה בעצמו בדקות שבדקות אותו דבר ממש.

מהו הרשימו? שביחד עם זאת הוא מוריד רושם משורש נשמת אותו אחד שהוא מדבר אתו, שנכנס אליו ליחידות, יחד עם תוכנית כל הבנין של תיקון אותו אחד. עוד פעם, באותו רגע שהוא מגלה בעצמו את כח הגבול של עצמו, שענינו לשאת ולסבול את אותו אחד, הוא מושך למטה ומגלה גם את שורש נשמת אותו אחד וגם את תוכנית התיקון של אותו אחד, ולכן הוא יכול לתת לו עצה.

כל זה הסוד איך הצדיק מסוגל לתת את העצה. התחלנו מהפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך". קודם הוא צריך לקיים את הפסוק כמו שהבעל שם טוב אומר, שהפירוש הוא "הוכח" את עצמך ואחר כך "תוכיח את עמיתך" – אם אתה רוצה להוכיח מישהו אחר קודם עליך להוכיח את עצמך באותו דבר.

"הוכח" את עצמך – זה מה שעכשיו למדנו, זה נקרא כח הגבול, גוף סובל – גבול סוף. אבל באותו רגע ממש, אם הוא באמת צמצם את עצמו וגילה את כח הגבול, הוא גם גילה את שורש נשמת אותו אחד יחד עם כל תוכנית התיקון שלו. זאת אומרת, שורש הנשמה – הרושם שלה יחד עם תוכנית התיקון – הוא שמלביש את הגוף, את כח הגבול לשאת אותו, שזהו הצמצום. הכל זה משל להבין את הצמצום והרשימו.

ד.     קו: נשמה

הקו – ממלא כל עלמין, וסוד "מפליא לעשות" בחיבור נשמה וגוף

המדרגה הבאה אחר כך היא המשכת הקו. המשכת הקו זו הנשמה הפנימית, הגילוי הפנימי של הנשמה שיורדת להתלבש בתוך הגוף:

הַקַּו הוּא סוֹד אוֹר אֵין סוֹף ב״ה הַמְּמַלֵּא כָּל עָלְמִין [האור הראשון הוא "סובב כל עלמין", הגוף הוא "סובל כל עלמין" והקו הוא "ממלא כל עלמין". ועל כך כתוב, כמו שגם ציטטנו קודם, במאמר חז"ל] — ״מָה הַנְּשָׁמָה מְמַלֵּאת אֶת הַגּוּף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא אֶת הָעוֹלָם״. שֹׁרֶשׁ הַקַּו הוּא בְּאוֹר אֵין סוֹף ב״ה הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן,

הממלא נמשך מהסובב. סובב כל עלמין הוא אור אין סוף, אור ואין סוף עולים בגימטריא רז. כתוב שהמלה סובב, אם תשימו לב, שוה בגימטריא סוד. אם נחבר את שתי הבי"תים, יוצא סוד. אבל אם מחברים את שני המ"מים של ממלא, שנעשים פ, יוצא פלא. כלומר שהפלא נמשך מתוך הסוד.

מה הפירוש? כתוב בברכה שאנחנו נוהגים לומר הרבה פעמים במשך היום, ברכת "אשר יצר את האדם בחכמה", אנחנו לומדים כאן על השלבים של יצירת האדם. בסוף הברכה אומרים "ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות". פירוש הפשט כתוב בשולחן ערוך, הרמ"א מביא זאת[מד], מה זה "מפליא לעשות"? שה' מחבר את הנשמה לתוך הגוף. קודם צריך להיות "רופא כל בשר".

"רופא" פרושו תרתי משמע. רופא מלשון רפואה, שאם הוא חולה צריך לרפא אותו, ורופא מלשון רפיון, מלשון להחליש, על פי מאמר הזוהר ש"תוקפא דגופא חולשא דנשמתא"[מה]. אם הגוף יותר מדי חזק במובן פרוע, זה מראה על חולשת הנשמה. אבל "חולשא דגופא", אם הגוף רפוי, חלש כמו שצריך, הנשמה יכולה להיות חזקה ולהתלבש בתוכו. זו הכוונה שאומרים "רופא" בכל פעם. כשאנחנו אומרים "רופא כל בשר ומפליא לעשות" צריך לדעת שהיא הנותנת, זה אותו דבר – הרפואה לגוף היא לרפות את הגוף. אם הגוף מספיק רפוי הוא נעשה מקבל, הוא כלי ראוי לקבל את אור הנשמה, שחיבורם נקרא "מפליא לעשות".

שוב, הרמ"א מפרש את הפשט בשולחן ערוך ש"מפליא לעשות" הכוונה לחבר את הנשמה בתוך הגוף. כלומר להמשיך את הקו. איך הגענו לזה? הגענו לזה מהרמז שממלא הוא סוד פלא. לכאורה פלא הוא אפילו יותר מסוד. סוד הוא אור אין סוף כמו שהוא למעלה. מהו הפלא? פלא הוא ממלא. מהו הממלא? ממשיך הנשמה בתוך גוף, זה פלא. בפירוש כתוב שזה הפלא של מעשה בראשית. "מפליא לעשות" היינו שהוא ממשיך-מחבר את הנשמה בתוך הגוף. רק מה, צריך לדעת שעל מנת להמחיש את הפלא צריך קודם לרפא את הבשר.

קו – פלא

וּלְמַעְלָה מַעְלָה בַּקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן בְּעֶצֶם אוֹר עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כַּמְּבֹאָר בְּדא״ח,

לקו על פי פשט יש שורש באור הסובב. כתוב בחסידות שלקו יש שורש למעלה משורש. רואים רק את החלק הגלוי של הקו שבוקע מתוך הצמצום ומתוך הרשימו, אז נדמה כאילו הקו קצר, מתחיל רק מתחלת העיגול ובוקע עד אמצע החלל. כך נדמה כשלומדים את ספרי הקבלה. בכתבי האר"י ז"ל הלא כל כך מפורסמים מובא שכמו שיש חצי קו גלוי, יש חצי קו נעלם בתוך המלבוש. במקום אחד בכתבי האר"י ז"ל מובא שלא רק שיש שורש לקו, חצי קו נעלם במלבוש שלפני הצמצום – במה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", סוד ההשערה, רל"א השערים שלפני הצמצום – כתוב[מו] אפילו שהקו נמשך מהתפארת של אור האין סוף בכבודו ובעצמו. כך הביטוי בקבלה.

בחסידות כתוב[מז] שלקו יש שורש עוד יותר גבוה. לא רק באור אין סוף שנקרא 'אחד' הפשוט, האחדות הפשוטה שלפני הצמצום הראשון, אלא עד עצמות ממש, עד מדרגת 'יחיד'. זה באמת הטעם היותר פנימי לכך שהממלא הוא פלא ושבאמת הפלא הוא כח שלמעלה מהסוד.

שורש הקו הוא באמת למעלה מהסובב. הדבר מובן גם על פי פשט, לפי ההסבר שהסברנו הרגע, שהפלא הוא הכח בקו לחבר רוחניות וגשמיות, להמשיך נשמה בתוך גוף. כל חיבור צריך לבוא ממקום יותר גבוה משני הדברים אותם הוא מחבר, זה כלל גדול בחסידות[מח]. ממילא חייבים לומר שהשורש הקו הוא מנושא ההפכים האמתי. נושא ההפכים האמתי הוא רק עצמותו יתברך, נמנע הנמנעות. לכן הקו הוא פלא.

"מאגרא רמה לבירא עמיקתא"

וְהוּא עַל דֶּרֶךְ יְרִידַת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף — [סוד הקו שיורד לתוך החלל הוא בדיוק כמו מאמר הזוהר לגבי ירידת הנשמה בתוך הגוף, כמו בביטוי] ״מֵאִגָּרָא רָמָה (שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה לְמַעְלָה מַעְלָה) לְבִּירָא עֲמִיקְתָּא (חֲלַל הַצִּמְצוּם — סוֹד הַגּוּף כַּנַ״ל)״.

כתוב[מט] שהנשמה יורדת מפסגה הגבוהה ביותר לבור העמוק ביותר. ומהו "בירא עמיקתא", בור עמוק? חלל, "והבור רק אין בו מים"[נ]. בור הוא מקום של ריקנות. כתוב בקבלה שהחלל הוא מקום ריקן, בדיוק הביטוי. כלומר שכל הצמצום הוא התהוות בור, "בירא עמיקתא", או בלשון אחרת בקבלה, "תהומא רבה". והנשמה יורדת "מאיגרא רמה", שהוא אור אין סוף שלפני הצמצום, השורש שלה – אמרנו שהשורש הוא האין סוף – למקום הצמצום.

"נעשה אדם" – שורש לטעות של שתי רשויות

[בסיפור של יצירת אדם הראשון] הוּא בְּסוֹד ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״ —

אחרי שהאדם הוא גוף, "עפר מן האדמה", והגוף שלו מלובש בתוך לבוש חשמל, בגימטריא מלבוש. כאשר שניהם יחד נופח אחר כך ה' באפיו נשמת חיים. זה סוד המשכת הקו, כמו שכתוב בזוהר ומובא בספר התניא פרק ב':

״וּמָאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח פִֵירוּשׁ מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ״.

מי שנופח – כלומר הקב"ה כאן נופח את הנשמה לתוך האדם – מתוכו נופח, לא כמו דיבור. כתוב שכל שאר מעשה בראשית, כל מה שנברא – נברא בדיבור, "בעשרה מאמרות נברא עולם"[נא]. בבריאת האדם יש גם דיבור, הרי בסוף עשרה מאמרות כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[נב], אבל חוץ מהדיבור "נעשה אדם", יש "ויפח באפיו נשמת חיים". כתוב שבדיבור של האדם הוא שוה לכולם, יכול להיות שבמדרגה עליונה יותר, אבל הוא במדרגה עליונה יותר יחסית. אבל בכללות האדם הוא באותו סוג, הוא "??הומוסייפי", הוא קצת יותר גבוה משאר הנבראים. מצד ה"נעשה" גם הוא כלול מכל העולמות.

כתוב בחז"ל[נג], מה פתאום כתוב "נעשה" לשון רבים? רק אצל האדם כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". זה לכאורה נותן פתחון פה לאותה טעות שתי רשויות של אלישע בן אבויה שאמרנו קודם. כתוב "נעשה" לשון רבים – יש פה שנים, "מיעוט רבים שנים"[נד]. כתוב שהקב"ה, אף על פי שיודע שבמאמר "נעשה אדם" הוא נותן מקום לטעות של שתי רשויות, הוא לא נמנע מללמד דרך ארץ. מהי דרך ארץ? שהקב"ה בבריאת האדם – כיוון שהאדם נוצר מן העליונים ומן התחתונים וכולל את כולם, כמו שנסביר תכף – לא נמנע מלהתייעץ עם המלאכים שלו, שגם הם יסכימו ולא יתנגדו לבריאת האדם. אם הם באמת יתנגדו כמו בהתחלה, שבאמת התנגדו, ועל אותם מלאכים שהתנגדו לבריאת האדם כתוב הקב"ה הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם, הוא חיסל אותם. היו עוד כמה מלאכים שנשארו בחיים, ואותם מלאכים הוא רצה בכל זאת שיודו ויסכימו לבריאת האדם. הוא אומר "נעשה אדם", בואו נסכים לעשות-לברוא האדם.

כך חז"ל אומרים שמכאן לומדים מדת דרך ארץ וענוה, שהגדול, שלמעשה עושה הכל, אבל בכל זאת, שהגדול יתייעץ גם עם הקטן ממנו, אף על פי שאותו קטן הוא הנברא שלו, הוא עצמו ברא אותו, הקב"ה ברא את המלאכים.

חז"ל אומרים שמי שבכל זאת טועה וחושב שיש שתי רשויות תשובתו בצדו, שאחר כך כתוב "ויברא אלהים את האדם"[נה], לא כתוב "ויבראו" – קודם כתוב "נעשה אדם", אבל אחר כך מיד כתוב "ויברא". זה נקרא תשובתו בצדו, שמי שטועה ש"נעשה" הוא לשון רבים, תשובתו בצדו בהמשך – "ויברא אלהים" בלשון יחיד. "נעשה אדם" עצמו הוא משהו מאד מורכב. אמרנו ש"נעשה אדם" הוא הממד החיצוני של האדם בגלל שהוא האמירה שלו. זו לא פנימיות האדם של "ויפח באפיו נשמת חיים", "מאן דנפח מתוכיה נפח", שמי שנופח נופח מפנימיותו מעצמיותו.

רואים שחיצוניות האדם באמת מאד-מאד מלאה תסביכים, הרבה יותר מכל שאר מעשה בראשית – המאמר בו האדם נברא מלא תסביכים. מה הכוונה? שקודם כל אם הוא שומע בעל מודע שלו איך הוא נברא, הוא שומע "נעשה אדם", הרי המאמרות פועלים תמיד, כל הזמן. ה' אומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הכל לשון רבים. מאד קרוב לאדם לטעות. מכאן אנחנו לומדים למה רוב בני האדם טועים אחר רשויות שונות, כיוון שבחיצוניות נברא האדם עם הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

"נעשה אדם" – המשכת הכל בתוך האדם

באמת כתוב בחסידות[נו] למה צריך לכתוב "נעשה אדם" בלשון רבים? מסבירים את עומק דברי חז"ל. אומרים ש"נעשה אדם" בא להמשיך באדם את התכללות כל העולמות וכל הנבראים כולם – להיות האדם עולם קטן. "גם את העולם נתן בלבם"[נז], יש פסוק בקהלת. כיוון שה' רצה לעשות שהאדם יהיה עולם קטן, שכל הריבוי שיש בעולם הגדול, הכל יהיה נכלל בתוך האדם הזה. לכן הוא אמר "נעשה אדם", כך מסבירים בחסידות, ש"נעשה אדם" פרושו להמשיך בתוך האדם הכל. אבל זה גם מסבך אותו. זהו גם תסביך בשבילו, שיש לו כל כך הרבה מרכיבים. אחד שיש לו הרבה-הרבה מרכיבים הוא מסובך. הוא מסובך בפנים עד כדי כך שהוא עלול גם לטעות ולחשוב שתי רשויות.

קודם כל, מזה אנחנו רואים שכל המאמר הזה לפי הסבר החסידות שייך לעולמות שבאדם, כלומר לחיצוניות האדם, בה קשה להבחין בין יהודי לאינו יהודי. כלומר, גם האינו יהודי שייך למאמר "נעשה אדם", לריבוי ולהתכללות העולמות שיש במאמר זה.

לכן בספר התניא בפרק ב' שהוא מדבר על נפש השנית בישראל, שהיא "חלק אלוק ממעל ממש"[נח], הוא לא מביא את הפסוק "נעשה אדם" בכלל. הוא מביא רק את הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים", "מאן דנפח מתוכיה נפח". זה לא דיבור בכלל. היהודי אינו תוצאה של דיבור, לכן קשה מאד לשמוע אותו, קשה לדעת מינו יהודי כיוון שעל יהודי אין באמת מאמר גמור. "נעשה אדם" הוא משהו כולל, ריבוי של עולמות בהם אפשר לטעות.

"נעשה אדם... ויפח" – "דרך ארץ קדמה לתורה"

גם כן, מה התיקון של "נעשה אדם"? ענוה, דרך ארץ. על כך כתוב "דרך ארץ קדמה לתורה"[נט]. לכל אחד יש את ה"נעשה אדם" שלו, והצד החיובי שיש ב"נעשה אדם" הוא כמו שחז"ל אומרים ללמד אותנו דרך ארץ, דהיינו מדת ענוה, שאדם יתייעץ עם התחתון ממנו. אם אדם מתקן את החיצוניות הוא מתקן בזה את העולמות שבו. תיקון החיצוניות, שזהו תיקון ה"נעשה אדם" שלו, שהוא לומד מזה דרך ארץ וענוה. זה תיקון העולמות וזה נקרא הכנעה בלשון בחסידות.

אבל "ויפח", לגלות את האלקות שבו שהיא היהודי האמתי שבו, לא שייך ל"נעשה אדם". "ויפח באפיו נשמת חיים" ו"מאן דנפח מתוכיה נפח" אינו דיבור כלל, הוא בא ממקום אחר. כתוב שאף על פי שהקב"ה כמובן לא מדבר אחד בפה ואחד בלב, לא דיבור שמן השפה ולחוץ גרידא, ובכל זאת הנפיחה יחסית לדיבור עוד יותר פנימית. כמו הדיבור של עשרת הדיברות, כתוב שכל עשרה מאמרות הם "מילין דהדיוטא"[ס], זה המאמר בזוהר. כל עשרה המאמרות, כולל "נעשה אדם", כולם דברי הדיוט לגבי הקב"ה, הכל דיבור חיצוני.

עשרת הדיברות הם גם דיבור, אבל הם דיבור מיוחד, הם כבר נס. הם בבחינת אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית[סא] – מדרגה של הפחה בתוך מלים. להכניס את הפנימיות והעצמיות בתוך מלים אינם דבר לא טבעי, זה נקרא עשרת הדברות. על כך כתוב בחז"ל שאנכי זה ראשי תבות אנא נפשאי כתבית יהבית, שאני שם את עצמי בתוך המלים הללו, בתוך התורה. זה נקרא אותה מדרגה של נפיחה – בתוך מלים. לכן באמת כתוב בסוף מעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי"[סב], שכל העולם עומד ותלוי בששי בסיון, יום מתן תורה, שאם יקבלו את התורה מוטב, ואם לאו הקב"ה יחזיר את העולם לתהו ובוהו. למה? בגלל שכל הדיבור לא מושלם. העולם הוא דיבור, וכל הדיבור שהיה במעשה בראשית כולו חיצוני, כמו אדם שבתחלה גם הוא לא מסוגל לדבר את העצם שלו. איך הוא מבטא אותו? כשהוא צועק, "צעק לבם אל ה'"[סג], או שהוא נופח בכח. בצעקה שלו הוא מבטא את הפנימיות, את העצם ממש.

אבל אותה מדרגה של צעקה מתוך הלב לומר אותה במלים – זה הוא לא יכול בתחלה. אחר כך, כשהוא מתבגר, הוא כן יוכל. אם הוא מגיע למדרגה עצמי, הוא יכול להחדיר-להכניס במלים אותו תוכן כמו בנפיחה, כמו הצעקה הפתאומית, מה שנקרא תשובה של הלב. זה אצל הקב"ה ההבדל בין בריאת העולם לבין מתן תורה. המאמר של בריאת העולם הוא עדיין מילין דהדיוטא, אבל מתן תורה הוא "אנא נפשאי כתבית יהבית", להכניס את העצם בתוך הדיבור. במעשה בראשית גם היתה המשכת העצם, אבל לא בדברים, לא במלים. "ויפח באפיו נשמת חיים", "מאן דנפח מתוכיה נפח" זו הפנימיות, ובכל זאת גם החיצוניות חשובה. לכן ה' באמת כולל בתוך האדם את כל העולמות על מנת שיתקן אותם. איך הוא מתקן אותם? על ידי דרך ארץ, כלומר ענוה. לכן "דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר שקודם יש "נעשה אדם", שהוא תיקון דרך ארץ, ואחר כך יש "ויפח באפיו" כהקדמה למתן תורה, ואחר כך יש את מתן תורה עצמו. זו "דרך ארץ קדמה לתורה", כלומר ש"ויפח באפיו" בא אחר כך מאותו מקום ומאותו שורש של מתן תורה. לכן בתורה יש קודם "נעשה אדם".

דרך אגב, נזכיר עוד דבר: בסיפור הראשון של עשרה מאמרות בו כתוב "נעשה אדם" כתוב רק שם אלהים – "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". כידוע, בכל סיפור מעשה בראשית יש רק שם אלהים. אחר כך בפסוק שהתחלנו בו, כבר מופיע גם שם הוי' – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים".

["ויפח... נשמת חיים" הכוונה רק יהודים?] כן, כתוב בספר התניא שדוקא המדרגה הזאת נשארת. אם אדם הראשון לא היה חוטא כולם היו יהודים, הוא היה יהודי וכל צאצאיו היו יהודים. הפסוק הזה נאמר לפני חטא אדם הראשון. ואם אדם הראשון היה עומד בניסיון, אז לא היה דבר כזה יהודים ולא יהודים. כל החלוקה בין יהודים ולא יהודים היא בגלל שאדם הראשון קלקל, ובזה הוא הפריד בעצמו בין הפנימיות לבין החיצוניות. הפנימיות לא היתה קנויה לו בשלמות. גם הפנימיות שנשארת אצלו – הוא היה חצי יהודי, היה על הגבול. היתה לו פנימיות גם אחר כך, אבל הפנימיות הזאת לא היתה עצמית אצלו, ומהחיצוניות שכבר נפרדה מהפנימיות השתלשלו הצאצאים שלו. הפנימיות גם עברה דרך הגדול מתוך הצאצאים שלו במשך כל אותם דורות, עד שבא אברהם אבינו והתחיל להאיר, והתעצם עם הפנימיות – הוא ובנו ובן בנו אחריו, אברהם, יצחק ויעקב, עד שזכו ל"מטתו שלמה"[סד] אצל יעקב להוריש את הנשמה האלקית הלאה, מאב לבן, לעולם. אבל אצל אדם הראשון היו בתחילה שתי מדרגות, בדיוק כמו שאנחנו מסבירים: "נעשה אדם", ו"ויפח באפיו". כתוב בתניא בפרק ב' ש"ויפח באפיו" היינו הנפש האלקית. "נעשה אדם" הוא עדיין 'האדם הנבון' (Homo sapiens), כמו שאמרנו, הסוג הכי מעולה במעשה בראשית. יש כמובן הבדל עצום בין "נעשה אדם" שיש בתוכו "ויפח" לבין "נעשה אדם" שאין בתוכו "ויפח". בגלל שלאינו יהודי יש "נעשה אדם" אבל בלי "ויפח", שודאי משנה גם את כל האופי והאיכות של "נעשה אדם" עצמו, כמבואר בחסידות.

אם אדם היה עומד בניסיון הכל היה מתוקן ולא היה דבר כזה יהודי-לא יהודי. ברגע שהוא קלקל הוא הפריד בין החיצוניות לבין הפנימיות של עצמו, ומתוך החיצוניות שעכשיו נפרדת מהפנימיות השתלשלו כל שאר אומות העולם. "ויפח באפיו" עבר מדור לדור, כמו שכותב בעל הכוזרי[סה], אבל לא התעצם, רק בסוד מעבר. בכל דור ודור היה בַּלְדָר אחד (courier בלע"ז) שהעביר את ה"ויפח באפיו נשמת חיים", עד ש"אברהם התחיל להאיר"[סו].

אם כן, מה למדנו כאן? שהקו הוא בסוד "ויפח". קו אור אין סוף שבוקע בתוך הצמצום הוא עצמו בסוד "ויפח באפיו נשמת חיים".

נפ"ח – נתיבות פליאות חכמה

במלה נפח יש רמז, מלה מאד חשובה:

נָפַח מְרַמֵּז לִ״נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת חָכְמָה״ כַּמְּבֹאָר בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה, וְהַיְינוּ בְּחִינַת נְשָׁמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַ־י שֶׁבַּשֵּׁם — חָכְמָה — בְּחָמֵשׁ מַדְרֵגוֹת שַׁנְּגְלָה הַנָּ״ל.

אנחנו רוצים כאן לזהות את כל אחד מהשלבים – אור אין סוף, צמצום, רשימו, קו ועולמות. אף על פי שהקו מופיע רביעי לפי הסדר – בכל זאת בסדר האמתי-המוחלט הוא השני. הוא בא מיד אחרי השורש. כלומר, הוא כנגד י שבשם הוי'. אחד מהרמזים הוא שנפח – רמז שכתוב אצל אבולעפיא ושאר ספרי הקבלה – הוא המשכה מנתיבות פליאות חכמה. הדבר בעצם כתוב גם בפירוש בפרק ב' בספר התניא. אחרי שהוא מסביר את "ויפח באפיו נשמת חיים", הוא אומר שזה כמו בן שנמשך מעצם חכמת האב, כלומר ש"ויפח" בא מהתוכיות והפנימיות. זו בחינת המשכת החכמה והדבר מרומז בכך שנפח ראשי תבות נתיבות פליאות חכמה.

רק נסביר: יש "נתיבות חכמה" סתם, שהם לב שמות אלהים במעשה בראשית, בסיפור הראשון, בו כתוב "נעשה אדם". אבל "פליאות חכמה" כתוב בקבלה שהם לב שמות הוי' שבהעלם בתוך לב אלהים, והם מתחילים להתגלות בסיפור השני של "ויפח באפיו", "ויצר הוי' אלהים", "ויטע הוי' אלהים". ידוע הרמז שלב פעמים הוי' עולה בגימטריא ארץ ישראל, כמו שהסברנו קודם, שהגעה לארץ ישראל פרושה להגיע לארץ טובה ורחבה שלמעלה מהגבול, למעלה מהצמצום, למעלה משם אלהים. ארץ ישראל, שלמעלה משם אלהים, היא לב הוי'. לב הוי' הוא סוד הנקרא בקבלה "נתיבות פליאות חכמה", ראשי תבות נפח. ממילא מכאן אנחנו לומדים שהוא כנגד החכמה, המדרגה השניה בשנגל"ה, שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, כנגד היו"ד של שם הוי'.

ה.    היכל: עולמות

העולמות – ההיכל בו "כולו אומר כבוד"

נשארה לנו המדרגה האחרונה, העולמות. המדרגה הראשונה והאחרונה נמצאות באותו מקום, גם בשם שנגל"ה וגם לפי הסדר של אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות – הראשון הוא הראשון והאחרון הוא האחרון. השאר אינם במקום כמו שהסברנו. האחרון – גם בשנגל"ה שהוא ההיכל וגם בסדר מעשה בראשית שהוא עולמות – הוא כנגד ה תתאה שבשם, כנגד המלכות:

הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּחִינַת הַהֵיכָל [זה הדבר הכי פשוט. בבריאה-ביצירה של אדם הראשון זה סוד גן עדן שכתוב מיד לאחר יצירת האדם, כתוב "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם". העולמות הם בחינת ההיכל] שֶׁבּוֹ ״כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד״ [בסוד אור חוזר]. ״הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ״ [אפשר לצרף אותיות שתי המלים "הליכות עולם"[סז] בשינוי קל] — הֵיכַל עוֹלָמוֹת [שהיכל ועולמות זהים. כלומר, היכל שוה במושג שלו לעולמות, והוא "לו", לקב"ה].

היכלות – הליכות

לקשר בין עולמות והיכל ש"כלו אמר כבוד" יש עוד רמז שכתוב בספר הזהר מהפסוק בשיר השירים[סח]:

״עֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר״ [כתוב שיש לה', לחתן בשיר השירים, "עלמות אין מספר" שמשתוקקות לראות אותו וכו'. כתוב בזהר[סט]] — ״אַל תִּקְרִי ׳עֲלָמוֹת׳ אֶלָּא ׳עוֹלָמוֹת׳״, וְעוֹד דָּרְשׁוּ [עוד דרוש[ע] על המלה "עלמות"] ״׳עֲלָמוֹת׳ אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת״.

כתוב ש"עלמות" היינו הלכות התורה שבעל פה. וממילא זה גם קשור עם הפסוק שהבאנו קודם, "הליכות עולם לו". גם על הפסוק "הליכות עולם לו" אנחנו אומרים בתפלה "אל תקרי הליכות אלא הלכות". אם כן, יש שני דרושים של חז"ל מהם "עלמות": דרוש אחד עולמות, דרוש שני הלכות.

ממילא זה מקשר בין עולמות לבין הליכות במובן היכלות. כידוע, פשט המלה הלכה הוא מלשון הליכה, שאנחנו הולכים, לא קיבלנו את התורה על מנת לעמוד, בדיוק להפך. כתוב[עא] שאפילו המלאכים עם כל העבודה שלהם בהתלהבות הגדולה ביותר, הם עומדים, הם לא מתקדמים, ורק יהודי בזכות זה שקיבל את התורה יכול להתקדם באמת עד אין סוף. להתקדם באמת עד אין סוף נקרא ללכת. הפסוק אומר: "ונתתי לכם מהלכים בין העמדים האלה"[עב], שאתם תהיו מהלכים בין העומדים.

כל העולם כולו עומד, כמו שהסברנו הרבה פעמים, שכל עמידת העולם נקראת חוק שימור האנרגיה, שאי אפשר לשנות שום דבר, הכל עומד. גם המלאכים עומדים, יש מדה מוגבלת, יש גבול כמו שאמרנו קודם. והגבול לא רק שהוא עומד – הוא גם כן מתפורר והולך. זה נקרא אנטרופיה, "כל הוה נפסד"[עג] – נפסד והולך. הוא גם עומד והוא גם כן נפסד. ורק אנחנו בדיוק ההיפך משני הדברים – שניהם תלויים זה בזה. אם אדם עומד הוא נסוג, כל דבר שעומד הוא נסוג. כיוון שהעולם הוא עומד, צריך לחשוב איך להוכיח זאת בפיזיקה, ודאי דבר פשוט בשכל שצריך לצאת בפיזיקה שחוק שימור האנרגיה הוא-הוא שורש חוק האנטרופיה. כיוון שהוא עומד, הוא מוגבל, זה עצמו מחייב שמתפורר, כלומר שהוא נפסד. העמידה מחייבת ההפסד. מה שאין כן היהודי בדיוק ההיפך. היהודי הוא 'מהלך בין העומדים האלה'. באיזה כח הוא מהלך? בכח התורה.

לכן ידוע בספר יצירה[עד] שהחוש של חודש סיון, שקיבלנו בו את התורה, הוא חוש ההילוך. בכל חודש יש חוש בקבלה והחוש של סיון, החוש של קבלת התורה הוא חוש ההילוך, ללכת, להתקדם באמת. לכן כל פרטי הדינים של התורה נקראו הלכות מלשון הליכה.

"ועלמות אין מספר"

עכשיו צריך באמת לצטט את כל הפסוק בשיר השירים, כתוב: "ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה"[עה]. כתוב במדרש-בחז"ל[עו], ש"ששים מלכות" היינו ששים מסכתות התורה שבעל פה. "שמונים פילגשים" הן הברייתות, שמונים מסכתות של ברייתא שלא נכללו בתוך המשנה. "עלמות אין מספר" אלו ההלכות, דינים פרטיים, הלכות פרטיות בלי גבול, אין סוף. "אחת היא יונתי תמתי" היא עם ישראל, הכלה של הקב"ה. כלומר שעם ישראל – שורש נשמות עם ישראל וגם היהודי כמו שהוא למטה בעולם הזה – הוא בבחינת "אחת היא יונתי תמתי". אין סוף יותר חשוב, וזה לימוד מאד עצום בפשטות.

אומרים שפעם היתה בין ראשוני האחרונים מחלוקת מה יותר חשוב – התורה או עם ישראל. כלומר, מה נברא בשביל מה, האם התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל התורה. באמת היה אחד[עז] שאמר שכל עם ישראל הוא רק בשביל התורה. המהר"ל מפראג הוא זה שאמר שלא[עח], זו אחת הסיבות שאומרים שהמהר"ל מפראג הוא שורש החסידות, הראשון שכותב בפירוש שהתורה היא בשביל ישראל ולא להיפך. המחלוקת הזאת היא אחת מהשורשים של מה שהיום נקרא מחלוקת בין החסידים לבין הלא-חסידים, מה בשביל מה.

אף על פי שכתוב "בראשית"[עט], ורש"י מביא מיד "בשביל התורה ובשביל ישראל"[פ], כלומר שהעולם נברא בשביל שניהם. השאלה ביניהם מה בשביל מה? האם ה' צריך את קיום התורה וממילא צריך עם שיקיימו לו את המצוות שלו, או שה' צריך בנים, ובשביל להתקשר, מצוה מלשון צותא, ולהמשיך את עצמותו, להתחבר עם הבנים שלו ולהעניק להם את הכח שלו – הוא מצוה לנו מצוות ונותן לנו תורה. פשוט שמי שסובר-תופס שאנחנו בנים, ובן הוא עצם האב, ודאי שהתורה היא האגרת, כמו המשל הפשוט בחז"ל, שה' שולח ונותן לנו, שבזה הוא מעביר את עצמותו כביכול אלינו ומעניק לנו את הכח של עצמו.

הכל דרך אגב – איך הגעתי לזה? – את זה גם לומדים מהפסוק "ששים מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי". כמו שעל פי פשט בשיר השירים יש לשלמה הרבה מלכות ופילגשים ועלמות, אבל "יונתי תמתי" היא רק אחת. כלומר יחס של חשיבות על פי פשט. ממילא "אחת יונתי תמתי" היינו כל יהודי, כל אחד ואחד. יש אמנם "ששים מלכות ושמונים פילגשים ועלמות" – הלכות – "אין מספר", כל זה בשביל ה"אחת יונתי תמתי". כל הששים והשמונים והאין סוף – הכל בשביל ה"אחת היא יונתי תמתי". מה אנחנו לומדים מזה? ש"עלמות" הם העולמות והן גם ההלכות. כלומר שבכל עולם יש הלכה פנימית שמקיימת את העולם. כתוב שכל העולמות כולם תלויים בחוט השערה של הלכה אחת. הלכה אחת של התורה מקיימת את כל העולמות כולם, כמבואר גם באריכות בספר התניא, שאם מקיימים את המצוה כתיקונה אז זה מקיים וממשיך שפע וחיות לכל העולמות. ואם כחוט השערה עושים לא נכון – זה מפסיד את השפע מכל העולמות.

וְכֵן עַל הַפָּסוּק הַנָּ״ל ״הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ״ דָּרְשׁוּ רז״ל ״כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא וְכוּ׳״ [רואים ש"הליכות" וגם "עלמות" הן הלכות].

העלם האין סוף שבתוך ההלכה

מה אפשר להסיק משני הדברים האלה יחד?

בְּכָל הֲלָכָה וַהֲלָכָה נֶעְלָם (עוֹלָם מִלְּשׁוֹן הֶעְלֵם כַּנּוֹדָע) עֶצֶם רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ [יש עוד פסוק בתורה[פא]] — ״הֲלִיכוֹת אֵלִי״ —

"הליכות אלי", ה' שלי. כלומר, ה' הולך. הליכות מלשון ללכת. יש שני פסוקים: פסוק אחד אומר "הליכות עולם לו", שהעולם כאילו גם הולך, כמו שהיום אומרים תהליך. תהליך של השתלשלות העולמות הוא על פי פשט "הליכות עולם לו". בפסוק אחר כתובה אותה מלה – "הליכות אלי", הליכות של ה' שלי ודורשים "הליכות" לשון "הלכות".

מה יוצא מהכל? כתוב בחסידות[פב] שעולם מלשון העלם. אם הכוונה לעולם שלנו, כל עולם נברא ונוצר ונעשה, הכוונה שה' נעלם בתוך העולם, לא רואים אותו. בלשון החסידות "העלם הבורא מן הנברא"[פג].

עצם פעולת הבריאה מחייב את "העלם הבורא מן הנברא", אחרת הוא לא נברא. יש ביטוי "העלם הבורא מן הנברא", שאם הבורא לא יתעלם מהנברא לא תתכן בריאה בכלל. לכן העולם הוא לשון העלם הבורא מן הנברא. בכל זאת, יש העלם מסוג אחר: מה שעצמות ה' נעלם בתוך ההלכה, בתוך הרצון שלו, "הוא ורצונו אחד"[פד]. זהו אחד מיסודות ספר התניא וכל החסידות – להתבונן תמיד שבתוך המצוה שאתה עושה יש רצון ה', הוא מצוה המצוה והוא ורצונו אחד ממש. כלומר, מה שנעלם, העולם של ההלכה, הוא אין סופי יותר בעל משמעות מאשר העולם החיצוני.

עוד פעם, עולם לשון העלם, מה שנעלם בטבע הוא העלם כח הבורא. כח הבורא הוא רק אין אלקי. הוא אַיִן תרתי משמע, גם לגבי הקב"ה, העצמות. כתוב שה' בורא את העולם יש מאין. כתוב בחסידות[פה] שאַיִן משמע שני דברים: אין מצדי, שאיני משיג אותו; וגם אין ממנו, שהוא רק הארה בעלמא, אין לגביו, ממש אין ואפס, שבורא את העולמות. לכן מה שנעלם בתוך העולם הוא רק אין, כלומר כלום. אבל מה שנעלם בתוך ההלכה, שזהו העולם של ההלכה, הוא היש האמתי, רצונו יתברך, שהוא ורצונו אחד ממש. זה נקרא העולם של ההלכה, עצם רצונו וחכמתו יתברך. זה נקרא "הליכות אלי", כלומר שהאל שלי, האל שמייחד את עצמותו אלי ואיתי-עמי בצותא, על ידי המצות מלשון צותא, הוא מתעלם-מתלבש בתוך ההלכות ההולכות אלי, לתת לי את הכח ללכת אליו.

הלכות – תיקון העולמות

וְעַל כֵּן כָּל הֲלָכָה הִיא הֵיכַל לְעֶצֶם כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ —

כל זה להסביר למה הלכה קשורה עם היכל. אמרנו שהליכה היא היכלות, עולמות. יש היכל חיצוני ויש היכל פנימי. ההלכה היא היכל פנימי. אם אדם רוצה לדעת איפה הוא צריך לגור, ההיכל הוא הבית שלו. מה דוד המלך מבקש? "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו"[פו]. אני לא רוצה היכל אחר, רוצה את היכלו. מהו היכלו? הלכה. על פי פשט זה בית המקדש, לכן כל יהודי צריך לשאוף לבית המקדש, פשוטו כמשמעו, לדעת שיש מקום אחד, הר הבית, ועל הר הבית צריך להיבנות במהרה בימינו בית המקדש וזהו היכלו של הקב"ה. זה מה שדוד המלך רצה. לגור בבית המקדש – "אחת שאלתי מאת הוי'" – פרושו להיות בתוך ההיכל של ה', שם ה' ממש נמצא, עצמותו ורצונו.

כתוב[פז] שמאז שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. זה בדיוק מאמר חז"ל. כלומר, יש היכל כפשוטו שהוא בית המקדש, ואם בינתיים אין את בית המקדש, וכמובן שצריך לשאוף ולפעול שיהיה בית מקדש, בכל זאת צריך לדעת שבהווה ההיכל הוא ההלכה, בגלל שעכשיו יש לה' בעולם ד' אמות של הלכה.

[אם כן, יש לנו עוד רמז חזק שהלכה היא סוד ההיכל וגם סוד ההליכה] שֶׁיִּתְגַּלֶּה בָּ״עוֹלָם הַבָּא״ (עוֹלָם מִלְּשׁוֹן גִּלּוּי הַהֶעְלֵם הַ״בָּא״ תָּמִיד וְדַ״ל).

יש עולם שהוא גילוי ההעלם, כלומר מה שנעלם עד עכשיו מתחיל להתגלות. עולם מלשון העלם יכול להיות בשני שלבים: יכול להיות בשלב שהוא מתעלם והולך ויכול להיות בדיוק הפוך, בשלב שהוא מתגלה והולך מתוך ההעלם.

זהו ההבדל בין עולם הזה לבין עולם הבא. כמו בכל תהליך פיזי, אותו תהליך פועל בשני כיוונים. יש כיוון שהדבר עכשיו בתהליך שמתעלם והולך, כלומר מתעלם יותר ויותר. זה נקרא עולם הזה. אבל יש בדיוק הפוך, שהוא מתגלה מתוך ההעלם, זהו עולם הבא. לכן באמת צריך לעשות כאן את עולם הבא, כבר להתחיל לעשות את עולם הבא, שההעלם יתגלה.

תַּפְקִיד הַיְּהוּדִי בָּעוֹלָם הוּא לַעֲשׂוֹת (לְשׁוֹן תִּקּוּן) מִמְּצִיאוּת הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי (וְעַל יְדֵי כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת וְכוּ׳ גַּם מִמְּצִיאוּת הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים הָרוּחָנִיִּים) מְצִיאוּת הֲלָכָה — הֵיכַל לְגִלּוּי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

זהו התפקיד שלנו לגבי העולם. למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על הלכה? בגלל שבאמת התפקיד הוא להפוך את כל העולם כולו להלכה. זה נקרא חפצא דקדושה. זה באמת ההסבר הכי עמוק, שרואים אצל אנשים שמסורים ללימוד התורה, גם לא-חסידים, לכל אחד שיש זיקה לתורה. לפעמים רואים את הדבר הזה דווקא אצל לא חסידים, חסידים יותר עסוקים עם האדם הפנימי, עם "ויפח באפיו נשמת חיים".

מי שלא-חסיד יותר קשור עם "נעשה אדם", עם החיצוניות, שהיא כל העולמות. לכן דווקא מי שלומד תורה בלי הרבה השראה מחסידות, בכל זאת אם זה באמת – יש אצלו מודעות עמוקה ביותר שתכלית הכוונה של עולם הזה, וזה נכון, אמת, היא לעשות מהעולם מציאות של הלכה. כלומר, ההלכה היא העולם והעולם הוא ההלכה. זה התפקיד ולזה הוא חותר. זו התכלית שלו, נקרא שהוא בעצמו יהיה איש הלכה, ולא רק שהוא יהיה איש הלכה, אלא שכל העולם כולו יהיה הלכה. זו שאיפת החיים שלו, זה נקרא תיקון ההיכל. השאיפה והמודעות הזאת נקראות תיקון ההיכלות, תיקון העולמות. לעשות מההיכל – גם ההיכל הגשמי – מציאות של הלכה. לכן הקשר עם מלכות. אמרנו שתיקון ההלכה, תיקון ההיכלות-העולמות, הוא תיקון המלכות.

למאי נפקא מינה? מה משנה לי אם העולם הוא כפי שאני רואה אותו או שהוא מציאות של הלכה? הנפקא מינה היא כמו שאמרנו קודם: מה נעלם בתוך העולם? עולם מלשון נעלם. אם העולם כמו שהוא סתם, אז מה שנעלם בתוכו הוא גם משהו יפה נחמד, אין אלקי שמהוה את היש. אבל אם העולם הופך להיות הלכה חיה, אזי היש האמתי, הרצון של ה', רצונו יתברך, נעלם בתוכו. ברגע שאני הופך אותו להלכה הוא גופא מתחיל את התהליך ההפוך בו ההעלם מתחיל להתגלות. כמו שדיברנו, אלו שני כיוונים של תהליך.

כדי שהעולם הזה יגמר ועולם הבא יתחיל, הדבר תלוי בכך שקודם אנחנו עושים מהעולם הסתמי, עליו נאמר "העלם הבורא מן הנברא", כלומר העלם האין בתוך היש הנברא, מציאות של הלכה, ואז יש העלם של יש האמתי, של הרצון – הרצון הינו הוא יתברך – ואז ממילא מתחיל תהליך הפוך וההעלם מתחיל להתגלות. זה נקרא עולם הבא.

הליכת המציאות להיכלל בהיכל הקודש

וְהוּא עִנְיַן ״יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן״

ברגע שעושים את העולם מציאות של הלכה, מתחילים ללכת "מחיל אל חיל"[פח], מלשון הליכה, כאשר תכלית הכוונה היא "יראה אל אלהים בציון". על פי פשט זהו בנין בית המקדש, כל ההליכה שלנו לכיוון הר הבית ובית המקדש היא היעד שלנו, הולכים והולכים "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי", כפשוטו. זה "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון"

— הֲלִיכוֹת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל ״הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ בָּאֶמְצַע״ —

בית המקדש נקרא בקבלה "היכל הקודש באמצע"[פט], היכל הקודש שבאמצע המציאות כולה. אמצע הוא לשון ממוצע, מתווך, הוא ממצע את כל המציאות. כלומר, מחבר את כל המציאות לעצמות ה'. זה נקרא האמצעי. זהו בית המקדש כמקום שבאמצע, "היכל הקודש באמצע".

[בקבלה קוראים לו נקודת] ״צִיּוֹן״— שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ — ״בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ״ —

כתוב בתהלים שכאשר ישנם התעוררות וגילוי של "ילכו מחיל אל חיל" מצד הנשמות, שזה כמו התהליך של גילוי ההעלם, עולם הבא מצד הפנימיות, כל החיצוניות הולכת אחרי הפנימיות. כלומר, ברגע ש"אחת היא יונתי תמתי" מתעוררת בבחינת "ילכו מחיל אל חיל", אזי "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך". כל השאר, כל החיצוניות של "עלמות אין מספר" – הכל נמשך, עולה ונכלל בתוך "היכל הקודש באמצע".

זה מה שכתוב על העתיד לבוא, שיבנה בית המקדש. התפקיד שלנו הוא לבנות. כידוע[צ], בימי עזרא ונחמיה שנחמיה סירב בכל תוקף שאפילו מישהו אחר יעזור לו, שאיזה גוי שבא ורצה לעזור לו בבנין בית המקדש הוא סרב לקבל אותו. הוא אומר שבית המקדש הוא רק העסק שלנו, הר הבית רק שייך לנו, לא שייך לכם בכלל לבנות אותו. אחרי שבונים אותו הוא הופך להיות "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[צא], כל העמים באים להשתחוות. אבל לבנות אותו לא שייך לאף אחד, רק לנו, ל"אחת היא יונתי תמתי".

גם כאן, אחרי ש"ילכו מחיל אל חיל" מצד הפנימיות – אחר כך "יראה אל אלהים בציון", יש גם המשכת כל העולמות, החיצוניות, שנקראים "בתולות אחריה". הבתולות נמשכות אחרי הכלה האמתית, ו"רעותיה מובאות לך". מה זה בחסידות? פסוק שמביאים[צב] בסוד:

הֲלִיכַת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ לְהִכָּלֵל בְּ״הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ״ [ולהשתחוות, שזהו בטול במציאות ממש בבית המקדש, בהיכל הקודש], כַּמְּבֹאָר בְּדא״ח.

זה נקרא תיקון העולמות שבסוף. תיקון העולמות הוא על ידי ההלכה, שההלכה הופכת את ההעלם הראשון של אין להיות העלם של יש אמתי, לעשות מעולם – הלכה. אחר כך מתחיל התהליך, קודם בפנימיות, של "ילכו מחיל אל חיל", שנקרא עולם הבא ומזה כל העולם כולו אומר כבוד.

כל זה היה להסביר את הפסוק "ובהיכלו כלו אמר כבוד". למדנו לפני שבועיים ש"כלו אמר כבוד" הוא בסוד אור חוזר, שכל המציאות מלמטה למעלה.

אם כן, סיימנו הערב את ההתבוננות הכללית בהקבלת חמש המדרגות שנגל"ה – שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – לחמש המדרגות ששוות בדיוק בגימטריא אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות.