סוד ה' ליראיו – שער ל"ז – התגלות הכבוד ועבודת התשובה (ה)

י"ב אדר א' תשמ"ו – תל אביב

פרק ז

הקבלת חמשה שמות קודש למדרגות שנגל"ה (א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את פרק ז בשער ל"ז בספר סוד ה' ליראיו. נושא הפרק הוא הקבלת חמשה שמות קודש למדרגות שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. הוסברה הקבלת השורש לשם אהי"ה והורחב בסוד שם זה ובקשר שלו לגאולה. בהמשך הקבלו הנשמה והגוף לשמות הוי' ואלהים ונתנו על כך רמזים. סוף השיעור עסק בארבעה שלבי השתלשלות של הקו.

א.     שורש: אהי"ה

"אהיה אשר אהיה"

שער התגלות הכבוד ועבודת התשובה פרק ז (עמוד תסז). המושג העיקרי שאנחנו מתבוננים בו על פי כתבי האר"י ז"ל[ב] נקרא בראשי תבות שנגל"ה – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. חמש מדרגות של השתלשלות כל העולמות כנגד י-ה-ו-ה וקוצו של י. השורש הוא הכתר, קוצו של ה-י. הנשמה בחינת ה-י – חכמה; הגוף שמכיל את הנשמה – סוד הבינה, ה עילאה שבשם; הלבוש – המדות של הלב, ו שבשם; ובסוף, ההיכל-הבית הוא ה תתאה שבשם. זה אחד מהיסודות העיקריים בכל כתבי האר"י ז"ל.

בפרק ז נתחיל להסביר ממד חדש של ההתבוננות הזאת:

לְכָל בְּחִינָה מֵ-ה בְּחִינוֹת הנ"ל שׁנגלה מִתְיַחֵס שֵׁם מִשֵּׁמוֹת הַקּוֹדֶשׁ שֶׁל הַקָבָּ"ה:

אנחנו יודעים שחלק גדול של הקבלה הוא לייחס שם, ששם הקב"ה הוא כח אלוקי לפעול פעולה מסוימת או לגלות גילוי מסוים. התנ"ך מלא שמות של ה'. אחת המטרות הראשונות של הקבלה היא להבין ולייחס לכל שם את המדה המיוחדת שלו. גם כאן, אם יש לנו חמש מדרגות כלליות – שורש, נשמה, גוף, לבוש והיכל – צריך להתבונן מה השם המתאים לכל מדרגה והשם הוא הכח הפועל, הכח המגלה את המדרגה הזאת. זה מה שנתחיל ללמוד הערב בפרק ז.

הַשֹּׁרֶשׁ מְכֻנֶּה אֶהְיֶה — [השם הראשון שהוא של התגלות השורש – שורש הנשמה – הוא שם אהיה. שם שמופיע אך ורק בפסוק אחד בתנ"ך[ג], בפרשת שמות, כשמשה רבינו שואל את הקב"ה איך אומר לבני ישראל בשעה שישאלו אותי את שמך. עונה לו ה'] — ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ ["כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם"]

השם הזה כתוב בתור שם קדוש שלש פעמים בתנ"ך, כולם בפסוק אחד, כאשר שתי הפעמים הראשונות מהוות כינוי אחד שנקרא שם אחד שלם, "אהיה אשר אהיה", וכתוב עוד פעם אחת "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". חז"ל מפרשים[ד], כמו שנלמד בהמשך, שמה שה' חזר ואמר למשה רבינו "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" הוא כיוון שמשה טען למה לי להזכיר פעמיים את שם ה', את השם הזה המיוחד אהיה, הרי הפירוש של אהיה, כמו שנראה, הוא שאני עתיד להיות אתכם בצרה זו כשם שאני עתיד להיות אתכם בצרה אחרת, בגלות אחרת. משה רבינו טוען לקב"ה למה להזכיר גלות אחרת, "דיה לצרה בשעתה"[ה], למה להזכיר עוד צרה שתבוא? ה' אמר לו – כך רש"י מסביר מחז"ל – שבאמת לכך התכוונתי ושרק לך התכוונתי, שאתה תדע מזה.

כלומר, הידע הזה הוא ידע מיוחד בשביל צדיק הדור, בשביל משה רבינו, בשביל הגואל, בשביל המשיח. אתה תדע ש"אהיה אשר אהיה", אבל כשתמסור זאת לבני ישראל – תזכיר להם רק פעם אחת אהיה, "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". אבל לך חשוב לדעת גם עכשיו, גם בשליחות הראשונה נוגע ועיקרי וחשוב שתדע ש"אהיה אשר אהיה", אבל לבני ישראל "אהיה" אחת. כך הפסוק.

יותר מזה אין בכל התנ"ך כולו הזכרת שם זה. כמובן, המלה אהיה במובן הפשוט, 'אני אהיה', כתובה הרבה פעמים בתנ"ך, אבל בתור שם קדוש שם של הקב"ה היא אך ורק בפסוק הזה שלש פעמים.

השם הזה בקבלה הוא שם הכתר. אצלנו הכתר – קוצו של י – הוא בחינת שורש הנשמה. כלומר שבכח שם זה, הכוונה בהתבוננות ובדבקות בשם זה, לגלות את שורש הנשמה. הגילוי של שורש הנשמה קשור עם הגאולה.

כמו שאמרנו, על פי פשט השם הזה הוא שם הגאולה, שה' מבטיח אני אהיה אתכם ואני אתגלה, אני עצמי, כמו שכתוב ביציאת מצרים, "לא על ידי מלאך לא על ידי שרף ולא על ידי השליח"[ו], אלא אני בכבודי ובעצמי אתגלה לגאול אתכם.

שורש ואהי"ה: תחת כסא הכבוד

[בזוהר כתוב על הביטוי "אהיה אשר אהיה"] — בְּחִינַת ״אָנָּא זָמִין לְאִתְגַלָּאָה״ (אֲנִי מְזֻמָּן וְעָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת),

כלומר, שם זה אומר שאני מוכן ומזומן, וגם המלה עתיד בעברית, למדנו כמה פעמים, השורש עתד בתנ"ך הוא לשון הכנה[ז]. בעברית אמתית להיות עתיד הכוונה להיות מוכן ומזומן למשהו. אני מזומן ועתיד, כלומר מוכן להתגלות.

קודם כל, רואים מכאן נקודה אחת חשובה, שלהיות פרושו להתגלות. מי אומר "אהיה", על פי פשט, 'אני אהיה'? לכאורה לומר 'אני אהיה' אלו תרתי דסתרי. אם חושבים את זה על פי פשט זה כמו חידה או פרדוקס או אבסורד. לומר אהיה זה סותר את עצמו. בגלל שמי אומר אהיה? אם אתה לא הווה אז מי בכלל אומר זאת? על פי פשט אהיה פרושו 'אני אהיה'. כלומר, עכשיו אין אני, אינני, אבל 'אני אהיה'. אז אם 'אני אהיה' מי אומר 'אני אהיה'? הרי אין שום דבר! על פי פשט המשמעות שם זה מוזרה ביותר. מה זה 'אני אהיה'? כלומר, אין לי הויה.

באמת רבי נחמן מברסלב בספר שלו ליקוטי מוהר"ן[ח] אומר שהשם הזה הוא של בעל תשובה. בעל תשובה מרגיש באמת שעכשיו אני אינני, הוא מרגיש משהו, אבל הוא מרגיש שזו לא הויה, שום דבר. הוא אומר ששם אהיה נקרא שם של חזרה, של רצון והחלטה, בחירה לחזור בתשובה. אמנם עכשיו אינני, כלומר אני לא שוה דבר, כאילו שלא נולדתי, אבל אני אהיה. זה נקרא שם התשובה, כך הוא קורא לזה. באמת בשם זה יש משמעות של דבר שאיננו, אבל בכל זאת מספיק קיים על מנת לומר 'אני אהיה'. מה הפשט? שזהו ההבדל בין העלם וגילוי. זה בכלל סוד ויסוד חשוב מאד להבין, שהויה היא בעיקר התגלות. כך משמע מכאן. כלומר, כל זמן שהדבר לא נתגלה הוא לא הווה, הוא לא בהויה, הוא לא חלק מההווי. יכול להיות שהוא נמצא, שהוא קיים, אבל הוא לא הווה.

לכן אמירת 'אהיה' היא כמו הביטוי של הזוהר כאן – לומר 'אני עתיד להתגלות'. מי הוא אותו אני שאומר זאת? הרי עדיין אין לו הויה! זה נקרא ההעלם העצמי, הוא אומר זאת. יש מושג בחסידות "העלם העצמי"[ט]. ההעלם העצמי, שהוא השורש במקור, אומר את המלה אהיה. במלה זו שהוא אומר הוא מתכוון שאני עתיד להתגלות – 'אל תדאגו, עוד תראו אותי פה. עכשיו אתם לא רואים אותי בכלל, וגם אפילו אני לא רואה את עצמי, אף אחד לא רואה אותי. אבל אל תדאגו, תראו אותי עוד בהמשך'.

זה נקרא שם אהי"ה, השם של השורש כמו שהוא חצוב מתחת כסא הכבוד. אמרנו שכסא הכבוד הוא הכיסוי של הכבוד, למדנו לפני כמה שבועות. כבוד הוא התגלות. לכן אנחנו קוראים לשער הזה "התגלות הכבוד". הנשמה בשורש היא תחת כסא הכבוד. כלומר, היא תחת הכיסוי של הכבוד, עדיין אין לה שום התגלות. אך אותה מציאות שאין לה עדיין שום התגלות אומרת 'אהיה'. לכן אהי"ה הוא שם השורש שתחת כסא הכבוד, אבל הכבוד עתיד להתגלות. מה שמתגלה הוא הכבוד, אלא שעכשיו הוא רק בבחינת כסא הכבוד.

שורש ואהי"ה: גילוי היחידה שבנפש

בְּסוֹד גִּלּוּי הַהֶעְלֶם, וְעַד לְגִלּוּי הַהֶעְלֶם הָעַצְמִי לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהוּא עִנְיֵן גִּלּוּי הַיְּחִידָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁלְמַעֲלָה יוֹתֵר מִגִּלּוּי  אֵלִיָהוּ ז"ל, כִּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל

האריז"ל כותב בכמה מקומות[י] שמה שיש צדיקים שרואים את אליהו הנביא, זוכים לגילויו – יש גילוי יותר מזה. האריז"ל הראשון שאומר זאת, לכן זה מצוטט בשמו. הוא אומר שמי שזוכה לגילוי היחידה שבנפש של עצמו, כלומר לגילוי שורש נשמתו, הגילוי הזה הוא אין סוף יותר מגילוי אליהו, וממה שמסופר על כל הצדיקים שזכו לגילוי אליהו. הדבר הזה, שגילוי היחידה שבנפש יותר מגילוי אליהו, נקרא גילוי השורש, שם אהי"ה, 'אני עתיד להתגלות'.

מבשר הגאולה והגאולה ממש

מה ההסבר? מהו גילוי אליהו ומהו גילוי השורש של אהיה?

(אֵלִיָהוּ ז"ל הוּא סוֹד מְבַשֵּׂר הַגְּאֻלָּה, וְגִלּוּי הַשֹּׁרֶשׁ — יְחִידָה — הוּא בְּחִינַת הַגְּאֻלָּה מַמָּשׁ —

קודם באמת אליהו צריך להתגלות, וצריך להסביר מה זה בנפש. הגילוי של אליהו נקרא הגילוי של בשורת הגאולה. כמו שעכשיו אנחנו נמצאים בחושך. אם אליהו פתאום יופיע זה נקרא שהמבשר הופיע. הוא בא לבשר את הגאולה. אבל גילוי היחידה שבנפש הוא הגאולה עצמה. כלומר, אליהו בא לבשר לי, צריך להיות גילוי אליהו, אבל הוא בא לבשר לי שעוד מעט אתה עצמך תתגלה, בבחינת אהיה. עוד מעט יהיה פה, אהיה, בינתיים זה רק אליהו. אבל עוד מעט יהיה גם אהיה. יש בשורת הגאולה, וזה גם גילוי לנפש – בשורת הגאולה הוא גילוי עצום – שנקרא גילוי אליהו.

אבל כל זה רק עדיין מבשר לגבי הגאולה בעצמה, בחינת אהי"ה. בכתבי האריז"ל זה נקרא היחידה שבנפש.  הגאולה עצמה היא:

שֵׁם אֶהְיֶה — שֵׁם הַגְּאֻלָּה. [למה יש בשם השלם פעמיים "אהיה אשר אהיה"? אמרנו קודם שחז"ל מפרשים זאת על שתי גאולות] שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ הֵם כְּנֶגֶד גְּאֻלַּת מִצְרַיִם וְהַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה עַל יְדֵי מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

יש פעמיים אהיה – אהיה של מצרים, "אהיה שלחני אליכם", ואהיה שלעתיד לבוא, שצריך כבר להיות, עתיד ממש, כלומר מוכן ומזומן ממש.

מה ההסבר על דרך החסידות של שתי הגאולות? אמרנו קודם שמשה רבינו שהוא הגואל, עליו כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[יא], הוא צריך להיות מודע לשתי המדרגות גם בגאולה הראשונה. משה רבינו גם הוא מדרגה בנפש, כל מה שאנחנו לומדים על משה, על אליהו, הכל מדרגות בתוך הנשמה, בתוך הנפש. כלומר, בכל אחד ואחד יש משה שצריך לדעת ולומר "אהיה אשר אהיה".

אבל חוץ ממנו בגאולה הראשונה הקודמת מספיק אהיה פעם אחת. בגאולה הזאת גם מספיק אהיה פעם אחת, אבל אהיה השני. יש מדרגה בנפש שהוא רק מקבל אהיה אחד. אז באמת בפעם הראשונה במצרים ה"אהיה שלחני אליכם" הוא הי"ה הראשון, היותר נמוך, כמו שנסביר. בפעם הזאת אהיה שצריך להיאמר ולהתגלות לכל אחד ואחד הוא אהיה היותר גבוה. אבל יש מדרגה שמקבלת רק אהיה אחד, זה או זה. אבל יש משה ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" שצריך גם אז, בפעם הראשונה, וגם עכשיו לקבל ולומר פעמיים "אהיה אשר אהיה", כנגד שתי המדרגות. כלומר, משה פועל התכללות שתי הגאולות בכל פעם.

ידוע שיש מחלוקת בחז"ל[יב] אם לעתיד לבוא עדיין נזכיר את גאולת מצרים, או שנשכח ממנה. יש מי שאומר שמתי שמשיח יבוא כיוון ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[יג], הנפלאות שלעתיד לבוא תהינה כל כך נפלאות שהנפלאות של מצרים הן טבע ביחס לנפלאות שלעתיד לבוא, כך כתוב. יש מי שאומר שכבר אין טעם להזכיר את יציאת מצרים יותר. אבל אנחנו פוסקים להלכה שלא, שגם לעתיד לבוא עדיין נזכיר את יציאת מצרים.

מי שאומר שאין צורך יותר להזכיר הוא כמו המדרגה שמקבלת רק אהיה אחד. לעתיד לבוא אהיה אחד שנקבל הוא אהיה העליון, אבל רק אותו אהיה. אבל ההלכה נפסקה כמשה רבינו, שבכל פעם צריך להיות "אהיה אשר אהיה", כלומר התכללות. בפעם הראשונה צריכה להיות התכללות העליון בתחתון, הגאולה השניה בתוך הגאולה הראשונה. בפעם הזאת האחרונה צריכה להיות התכללות הפעם הראשונה בפעם השניה, נקראת "אהיה אשר אהיה".

שתי הגאולות – שני סוגי העלם וגילויים

מהן שתי הגאולות ומהי ההתכללות שנמצאת אצל משה רבינו?

שְׁתֵּי גְּאֻלּוֹת אֵלּוּ הֵן שְׁתֵּי בְּחִינוֹת בְּגִלּוּי הַהֶעְלֵם — גִּלּוּי הַהֶעְלֵם שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּמְצִיאוּת וְגִלּוּי הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁאֵינוֹ בִּמְצִיאוּת, כִּמְבֹאָר בְּדַא"ח).

אמרנו ששם אהיה, שזהו השם של השורש, בא לגלות את ההעלם. אם יש שני שמות ושתי מדרגות של אהיה, זאת אומרת שיש שתי מדרגות של העלם שצריך לגלות. כתוב בחסידות[יד] ששתי המדרגות של העלם נקראות "העלם שישנו במציאות" אבל הוא נעלם, ויש העלם אחר שאינו במציאות כלל. הוא קיים באיזשהו ממד, אבל הוא לא נמצא, הוא לא במציאות כלל. מביאים לזה משל מתוך הזוהר וכל ספרי הקבלה[טו], יש משל אחד שנקרא שלהבת קשורה בגחלת ומשל שני של אש בצור החלמיש. שלהבת שנמצאת בתוך גחלת עוממת, כאשר אין רואים את השלהבת על פני הגחלת, ובכל זאת על ידי פעולה מסוימת של נפיחה בגחלת אפשר להוציא ולגלות את האש. אותה אש שעכשיו נמצאת עמומה בתוך הגחלת נקראת "העלם שישנו במציאות". כלומר, זה נעלם, מה שנקרא בכח-בפוטנציה, אבל הוא נמצא, הוא במציאות. שלהבת בתוך הגחלת היא בבחינת "העלם שישנו במציאות".

מה שאין כן כשאני לוקח צור החלמיש ומכה בו, ומוציא מפעולת ההכאה ניצוץ של אש – אי אפשר לומר, שניצוץ האש שיוצא מהצור היה נמצא בשום בחינה, בשום פנים ואופן בתוך הצור לפני פעולת ההכאה. לכן האש בתוך הצור נקראת "העלם שאינו במציאות". כמובן, להוצאת "העלם שאינו במציאות" נדרשת פעולה קשה, כמו הכאה, להכות קשה. להוציא "העלם שישנו במציאות" גם דורש פעולה מסוימת, אבל לא כל כך קשה, מספיקה נפיחה בכח.

שלהבת קשורה בגחלת – גילוי אליהו

יש עוד מדרגה שלישית יותר נמוכה. באמת יש גם מדרגה אפילו יותר גבוהה, אבל קודם נדבר על מדרגה יותר נמוכה. יש מדרגה יותר נמוכה שנקראת "שלהבת הקשורה בגחלת", אבל לא בתוך הגחלת – על פני הגחלת. זו שלהבת שכבר נראית, שיצאה מהגחלת, והיא עדיין קשורה בה. "שלהבת קשורה בגחלת" הוא ביטוי מספר יצירה[טז], כינוי למציאות הספירות בעולם האצילות – הספירות הגלויות שמחכמה ולמטה. "העלם שישנו במציאות" הוא משל לחיצוניות הכתר. העלם הוא תמיד כתר. המושג העלם הוא כתר, כידוע ומפורש כאן בהקדמת ספר זה[יז]. העלם נקרא אצלנו על-מודע או תת-מודע. גילוי נקרא בכל מקום מודע, והעלם תת-מודע או על-מודע.

בתוך ההעלם העל-מודע יש "ישנו במציאות", זה נקרא החצי התחתון של הכתר, או הפרצוף החיצוני שלו, אריך אנפין, ויש חצי העליון של הכתר או הפרצוף הפנימי שלו, עתיק יומין. הפנימיות היא "העלם שאינו במציאות", החיצוניות היא "העלם שישנו במציאות", כאשר כל הספירות הגלויות מחכמה ולמטה כולן אור ואש, "שלהבת קשורה בגחלת".

כמובן, מי שלא נמצא ברשות היחיד, כלומר שאינו בתחום עולם האצילות, גם את זה הוא לא רואה, גם את השלהבת שעל גבי הגחלת הוא לא רואה. לכן בספר יצירה, שהוא ספר פנימי וסודי, מתארים את הספירות כ"שלהבת קשורה בגחלת", וזה ליודעי חן בלבד. כלומר, מי שזוכה להסתכל "ביקרא דמלכא" ולראות את הספירות כביכול, רואה את ה"שלהבת הקשורה בגחלת". כלומר השלהבת שמעל גבי הגחלת. הוא עדיין לא נָפח על מנת להוציא את השלהבת שבתוך הגחלת שהיא "העלם שישנו במציאות", וכל שכן וקל וחומר שאין לו כח להכות בצור ולהוציא את ה"העלם שאינו במציאות". אבל אפילו לראות את השלהבת שעל גבי הגחלת – זה כבר דבר עצום. זה נקרא "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[יח], להסתכל באור ה'.

הגילוי של השלהבת שעל גבי הגחלת, שנקרא "שלהבת קשורה בגחלת" והכל אחד, הוא גילוי האצילות – זה גילוי אליהו. גילוי אליהו הוא השלהבת הקשורה בגחלת. מה אליהו מגלה? את כל הספירות של הקבלה, כמו במאמר המפורסם "פתח אליהו"[יט], שכל יסודות הקבלה עם כל הספירות הוא מגלה. לכן באמת כתוב שלנשמות המקובלים הגדולים שגילו את סודות הספירות היה גילוי אליהו תמיד, בגלל שלראות את הספירות במשמעות, להתבונן ולהסתכל בסוד שלהן נקרא גילוי אליהו.

התבוננות זו עדיין בבחינת השלהבת הקשורה בגחלת מעל גבי הגחלת. אבל גילוי ההעלם הוא בחינת הגאולה ממש, לא רק שאליהו בא לבשר את הגאולה. זהו גילוי ההעלם של השורש, היחידה שבנפש. עכשיו אנחנו מסבירים שביחידה גופא, בכתר, יש חיצוניות ופנימיות וממילא גם בגילוי השורש שהוא הגאולה יש שתי מדרגות. מדרגת השלהבת הפנימית שבתוך הגחלת והגאולה הזאת יותר שייכות בעצם לאליהו, כיוון שאליהו הוא השלהבת שמעל גבי הגחלת, ולגאולה של השלהבת שבתוך הגחלת יש יחס הדוק עמה, היא לא משהו אחר לגמרי. כלומר, הגאולה הראשונה משלימה את גילוי אליהו. גילוי אליהו הוא השלהבת שעל הגחלת והגאולה הראשונה היא השלהבת שבתוך הגחלת. הם שייכים אחד לשני. אבל הגאולה העתידה היא כבר משהו אחר לגמרי, היא כמו המשל השני, שזהו משל אחר – ניצוץ של אש בתוך צור החלמיש, שאי אפשר להוציאו בלי להכות קשה. בכל זאת, אליהו בא לבשר גם את הגאולה הזאת, ועם זאת הקשר בין אליהו לבין הגאולה הזאת יותר רחוק, הוא לא כל כך קרוב.

גילוי אליהו – גילוי האור בפרצוף שלם

על פי זה אפשר להסביר פירוש אחד בסוף ספר הרמב"ם[כ]. הוא שואל, דן וחוקר, משמע לו מפשטות הכתובים, כך הוא כותב, שבאמת אליהו יבוא אחרי המשיח. כל מה שמקובל בעם ישראל שאליהו בא לבשר את המשיח, הוא מביא זאת כדעת חז"ל, אבל אומר שעל פי פשטות הכתובים נראה שאליהו בא להכין אותנו לקראת מלחמת גוג ומגוג שקורה לאחר ביאת המשיח. כך הרמב"ם סובר.

אם כן, לפי הרמב"ם, לפי הסברה הזאת, התפקיד של אליהו לבשר את הגאולה לא שייך לעתיד לבוא, הוא כאילו היה יותר שייך לזמן יציאת מצרים מאשר לעכשיו. יש תפקיד אחר לאליהו. יש מאמר מפורסם של רבי פינחס בן יאיר שמובא כמה פעמים בגמרא, בדרך כלל מקובל שאליהו מבשר את הגאולה, אבל יש לפעמים שאומרים שהוא מבשר את תחית המתים או שמבשר משהו אחר, כמו הרמב"ם כאן האומר שאליהו מכין אותנו לקראת מלחמת גוג ומגוג, יש לו הרבה שליחויות, יש הרבה מה לעשות לאליהו.

יש פעם אחת שכתוב שבכלל רוח הקודש היא על ידי אליהו, שכל רוח הקודש באה על ידי אליהו. כלומר, גם לאחר שיש גילוי ההעלם צריך להיות הגילוי של כללות הספירות. גילוי השורש של הכתר צריך להתיישב ולהתלבש בתוך כל הספירות. ברגע שהוא מתגלה באמצעות כל המערכת, כל הפרצוף השלם של הספירות – זו בחינת גילוי אליהו, וכמו שאמרנו קודם גילוי אליהו הוא גילוי כל הספירות כולן. אבל הגילוי של "אהיה אשר אהיה" הוא גילוי של השורש, גילוי הכתר, היחידה שבנפש.

גם אחרי שהכתר מתגלה צריך ליישב אותו ולגלותו בשאר הספירות, שהאור הזה יתקבל בפנימיות, שלא ישאר אור מקיף, שיתקבל כאור פנימי. כל אור שמתגלה בתחלה, ובמיוחד אם הוא מתגלה ממקום מאד גבוה, הוא בבחינת אור מקיף, הוא עדיין לא מתיישב וצריך לפעול לישב אותו, להחדיר אותו בפנימיות. זהו תמיד תפקיד של אליהו – לגלות את האור בפרצוף השלם הפנימי של מערכת הספירות, ואז הוא נקרא "שלהבת קשורה בגחלת".

גילוי ה'העלם שאינו במציאות' כשורש הגאולה

מהן שתי המדרגות הללו בנפש? יש "העלם שישנו במציאות" ויש "העלם שאינו במציאות". "העלם שישנו במציאות" הוא כמו שאומרים שיש לאדם כשרונות. הכשרונות הכי נעלים שיכולים להיות, כשרונות שטרם זכו להתבצע או להתגלות אצלו, להתפתח. יש אחד שבאמת מוכשר להיות צייר או נגן או משהו אחר ולא זכה עד היום הזה שהכשרון יבוא ליישום, לביטוי. אבל הכשרון נמצא אצלו באיזשהו מקום בהעלם, בתת מודע, בעל מודע. זה נקרא העלם שישנו במציאות.

מהו "העלם שאינו במציאות"? זהו כח שביחס לאותו אדם הוא לא מציאותי. מהי מציאות? כמו שאומרים 'דבר מציאותי'. יש דברים שהם מציאותיים. כמו שתשאל ותתייעץ עם מישהו אם לעשות כך או כך, יש דבר שעליו יאמר לך: 'זה מציאותי שתנסה, אולי תצליח'. אבל לא מופרך מעיקרא, זה לא שיגעון, זה מציאותי. כל כישרון שיאמרו לך, שאדם חושב, אולי פתאום מרגיש, מתחיל לחוש בעצמו שיש לי אולי כישרון למשהו והולך להתייעץ עם אחד שמבין האם כדאי לו לנסות. הוא אומר לו 'כן, זה מציאותי, כדאי שתנסה, אולי באמת נמצא אצלך הדבר הזה, אם תעבוד קשה אולי תוכל בכח הנפיחה להפיח בעצמך את הרוח החיים של הכשרון הזה ואולי זה ילך לך, תנסה'. זה נקרא "העלם שישנו במציאות".

אבל אם המבין הכי גדול, המומחה הכי גדול בעולם יאמר לך שאתה שוגה בדמיון, זה לא מציאותי בכלל, ומי שאומר זאת הוא אדם כן, אדם רציני. הוא אומר שהדבר לא לפי המדה שלך בכלל, אתה חולם פשוט, לא שייך לך, אולי לא שייך לאף אחד, אולי זה נקרא שאתה רוצה לקפוץ לירח או משהו כזה, זה לא שייך בכלל. הדבר הזה שלא שייך בכלל נקרא "העלם שאינו במציאות". כלומר, לא מציאותי בכלל, לא שייך.

ברגע שאדם שומע שזה לא שייך הוא מתייאש, או שהוא משתגע. אם הוא משוגע הוא לא הולך להתייאש, לא אכפת לו. אם הוא בסדר, נורמלי, הוא מתייאש, גמרנו, זה לא היה מציאותי, טעיתי. אם אחד בכל זאת מתעקש על הדבר שאינו במציאות, כלומר הוא לא מציאותי בגלל שמשהו אומר לו שהוא חייב ולא יעזור שום דבר. זה נקרא "לבי אומר לי כך", זה נקרא "ככה", קוראים לזה בקבלה בחסידות[כא]. "ככה" פרושו שזה חייב להיות, לא יעזור שום דבר, ובסוף הוא עושה את זה. זה נקרא שהוא גילה את ה"העלם שאינו במציאות", וזה נקרא גילוי פנימיות היחידה שבנפש. גילוי זה הוא הגילוי של המשיח.

הסיפור שעכשיו סיפרתי הוא בדיוק הסיפור של המשיח. זאת אומרת, או שתלך ותשאל אדם מיושב וחכם, פקח ורציני, האם אפשר להביא את המשיח, אולי יש לך אפילו תוכנית כך או כך – הוא ודאי יאמר לך שאתה על סף חוסר שפיות או משהו כזה, וכדאי לך כמה שיותר מהר לשוב ולחזור לעצמך, לא לצאת לגמרי מהמעגל. אם האדם מתעקש על זה, אם הוא מצליח – אנחנו נקוה שמישהו בסוף יצליח – זה נקרא לגלות את ה"העלם שאינו במציאות", הוא באמת לא דבר מציאותי. המשיח הוא הדבר הלא מציאותי.

האמונה שאנחנו מאמינים במשיח פרושה שאנחנו מאמינים בדבר שאינו מציאותי בכלל. להפך, ככל שהזמן יותר עובר, עם זה שאומרים כל פעם שהוא קרוב-קרוב-קרוב ועקבתא דמשיחא יותר ויותר – הוא פחות ופחות מציאותי. לפי המציאות – כמו שאומרים, תלך החוצה לרחוב – הוא פחות מציאותי כל יום.

ככל שהוא פחות מציאותי – זה נקרא שהוא מחייב גילוי של ההעלם שאינו במציאות בכלל. כלומר, הוא מחייב כח הרבה יותר אדיר, וממילא אותו משיח שיבוא יהיה הרבה יותר גבוה, משיח הרבה יותר 'עצמי', כך הוא נקרא בלשון החסידות, בגלל שהוא יהיה הדבר הכי לא מציאותי שיכול להיות. זה נקרא גילוי ה"העלם שאינו במציאות".

תהליך התהוות המשיח בין חזקה לוודאות

[לפי מה שאתה אומר המשיח הוא משהו לא מציאותי, אבל הרמב"ם אומר שזה יהיה דבר מציאותי מאד] כשהוא יהיה – הוא יהיה מציאותי, זה נקרא שההעלם שאינו במציאות פתאום יהיה מציאות. [אני מדברת על התהליך] גם התהליך. הרמב"ם מתחיל מאחרי עיקר הקושי. הוא אומר שתדעו לכם, פעם יהיה מלך שהוא בחזקת משיח, מלך צדיק שכופה את העם ללכת בדרך התורה ונלחם מלחמות ומצליח, אחר כך בונה בית המקדש. הוא אומר שכל זמן שלא בנה בית המקדש הוא רק "בחזקת שהוא משיח", זה הביטוי. לא בטוח עדיין שהוא משיח.

אחרי שהוא בונה בית המקדש ומקבץ את נדחי עם ישראל בטוח שהוא משיח, אז הוא נקרא משיח ודאי[כב], ואז הוא יתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' "שכם אחד"[כג]. אבל עד שנגיע לנקודת המוצא של הרמב"ם, שיהיה כזה מלך בכלל, ומלך הכוונה בתפקיד של מלך, לא סתם אחד שראוי להיות מלך, שהוא ממש מלך בישראל והוא עכשיו רק בדרך להיות משיח – אז עיקר הקושי כבר עברנו. אם הגענו למצב כזה העיקר כבר מאחורינו, כמו שאומרים.

[המשיח מקבל את החותמת של משיח רק אחרי שיבנה בית המקדש?] כך הרמב"ם כותב [עד שהוא בונה את בית המקדש יכולים לעבור עשרות שנים, באיזו חזקה הוא יהיה?] הרמב"ם כותב שאם הוא מתחיל להיראות כמו משיח, הוא נראה כמו שמשיח צריך להיות – הוא הולך בדרך התורה ומחזק את העם לשמור את התורה ונלחם מלחמות וכו' – הוא בחזקת שהוא משיח, מניחים שהוא משיח. אם חלילה וחס זה לא יצא, הוא לא נגד התורה. כתוב שהתורה לא יכולה לפסוק דבר שאינו אמת – "אין אמת אלא תורה"[כד]. על פי תורה אף על פי שכל הסימנים של משיח מראים עליו שהוא באמת הולך בכיוון הנכון, כל זמן שלא גומר את שלב בנית בית המקדש – אי אפשר להחליט על פי תורה שהוא המשיח. לכן נותנים לו חזקה – יש מושג בתורה שנקרא חזקה – שהוא משיח. חזקה היא גם דבר חשוב מאד, חזקה היא גם עם כח של דין תורה. יש לו על פי דין תורה חזקת משיח.

אחר כך הוא יהיה משיח ודאי. כלומר, המשיח עצמו. אם כך ההלכה כותבת ופוסקת זהו סימן – לא בשביל עכשיו להתעמק בזה יותר מדי – לשלב הכרחי של המשיח. בכלל, המשיח קשור עם התרת ספקות, וחלק מהתרת הספק הוא הספק לגבי עצמו, אם הוא משיח או לא משיח.

הכל תהליך של גילוי הרדל"א, כפי שנקרא בקבלה[כה], רישא דלא ידע. כל המשיח הוא סימן שאלה אחד גדול. המציאות של המשיח, זה כמו הרצון לעשות סימן בשביל המשיח, זה סימן שאלה. זה הסימן של המשיח. בגלל שמשיח נקרא מקור הספקות בקבלה, זה נקרא רישא דלא ידע, עד שאותו סימן שאלה מתיישר ונעשה סימן קריאה. זהו התהליך של המשיח, שקודם יש סימן שאלה ולאט לאט הוא מתחיל להתיישר.

עתיק יומין ואריך אנפין

אם כן, עכשיו הסברנו שהגאולה העתידה נקראת גילוי ה"העלם שאינו במציאות". הגאולה הראשונה היא גילוי ההעלם שישנו במציאות. משה רבינו צריך להיות מודע לשניהם ולפעול התכללות בין שניהם. כלומר, לפעול התכללות בין עתיק יומין לאריך אנפין. עתיק יומין הוא ה"העלם שאינו במציאות", בלשון הקבלה, ואריך אנפין הוא "העלם שישנו במציאות".

כתוב בקבלה שאם נעשה גימטריא, עתיק יומין פלוס אריך אנפין שוה בדיוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כו]. מכל הפסוקים בתורה זה ה-פסוק העיקרי של משה רבינו. משה רבינו אומר לנו את הפסוק הזה, לכל עם ישראל, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בכך הוא משריש בנו את הכח לגלות את שני אופני ההעלם שיש בנו, "ההעלם שאינו במציאות", עתיק יומין, ו"העלם שישנו במציאות", אריך אנפין.

יש עוד פסוק ידוע בתהלים ששוה בדיוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בגימטריא. פסוק אחד מיוחד בכל התנ"ך. המספר שלו הוא 1118. הפסוק הוא האחרון של פרק כ בתהלים "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"[כז]. זו אחת מהגימטריאות הכי חשובות שישנן בכל התורה.

אותו פסוק הוא פסוק הגאולה בספר תהלים בסוף פרק כ, פרק כ זה "יענך ה' ביום צרה". זהו הפרק של עם ישראל שצועקים מתוך צרה לקב"ה לגאול אותנו ויש הבטחה ובטחון שאמנם אכן ה' באמת יגאל אותנו – "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו". בפסוק זה יש תופעה עוד יותר מושלמת לענין זה. הפסוק מזכיר "הוי' הושיעה" ואחר כך "המלך יעננו ביום קראנו". הוא מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון "הוי' הושיעה" שוה בדיוק אריך אנפין, והחלק השני "המלך יעננו ביום קראנו" שוה בדיוק עתיק יומין. אמרנו שהפסוק "שמע ישראל" עולה עתיק יומין פלוס אריך אנפין, והפסוק "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" מתחלק כך בדיוק לשני המספרים. המספר של אריך אנפין הוא 422. המספר של עתיק יומין הוא 696. החלוקה לשני המספרים הללו זו החלוקה של "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו". כלומר, "הוי' הושיעה" הוא גילוי ה"העלם שישנו במציאות", כלומר, הכח לבטא את כל הכשרונות הנמצאים בנפש בהעלם הנפש בתת מודע. לעומת זאת, "המלך יעננו ביום קראנו" הוא הכח לגלות את ה"העלם שאינו במציאות", כלומר לעשות את האי אפשר. הדבר הלא מציאותי נקרא האי אפשר. לחולל את הבלתי אפשרי היינו "המלך יעננו ביום קראנו", עתיק יומין. זהו עיקר גילוי המשיח.

בין עץ לאבן: סוד הדומם ככלי להשראת העצמות

קודם בשער הזה הסברנו שגילוי היחידה שבשורש בעיקר מתגלה בהיכל. המדרגה הכי גבוהה מתגלה במדרגה הכי נמוכה, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[כח]. כך בפירוש כתוב בכתבי האר"י ז"ל שההיכל הוא כלי או מכון להשראת היחידה שבנפש, השורש.

בתורה, בשבועות האחרונים, פרשות תרומה-תצוה וגם במשך השבתות הבאות, אנחנו קוראים על המשכן עם הכלים. למשכן עם הכלים יש מעלה גדולה מאד אפילו לגבי בית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך, והוא כיוון שמשה רבינו הקים את המשכן, והוא השתתף בהכנת ועשית הכלים. הביצוע המעשי היה על ידי בצלאל, אבל מי שעמד סמוך ונתן את ההוראות היה משה רבינו.

כתוב שכל מעשי משה רבינו הם נצחיים לעולם ועד[כט]. יש נצחיות במעשי משה של המשכן, אפילו יותר מהמקדש שבנה שלמה המלך, לגבי גוף הבנין. אבל מצד שני כתוב שיש משהו בבנין הבית, בית העולמים, הבית של שלמה המלך, הרבה יותר מהמשכן של משה. זה מתבטא בכך שהמשכן הוא עדיין אהל עראי. הוא לא בנין קבוע, הוא לא בית העולמים, הוא לא "המקום אשר יבחר הוי'" לדור שם לעולמים. מה שמשה רבינו עושה בידיים שלו, הוא מחדיר-משריש בזה נצחיות. זו נצחיות מצד הגברא, כפי שנקרא בלשון התורה, מצד האדם שעשה את זה, אבל לא נצחיות מצד החפצא, מצד החפץ עצמו. הנצחיות מצד החפצא, שתלויה בזיכוך-בתיקון המושלם של החפצא, שהחפץ מצד עצמו יכול להיות נצחי לעולם ועד, היא דוקא בנין בית העולמים בירושלים. שלמה לא עשה זאת מספיק טוב, וכל שכן הבית השני שלא היה מספיק טוב, אבל לעתיד לבוא הוא יהיה מספיק טוב.

מה ההפרש העיקרי והמעשי בין בית המקדש לבין המשכן? כתוב שהדבר התבטא בקירות, לא בכלים הפנימיים. החומר של הבנין החיצוני במשכן היה עץ, "עצי שטים עומדים"[ל], קרשים של עץ. מה שאין כן בבית עולמים היה אבן. כתוב[לא] שאבן בהיותה דומם היא מכון להשראת העצם. כיוון שאבן היא דבר דומם היא מקבלת השראה של מדרגה הרבה יותר אין-סופית וגבוהה מאשר עץ שבא מהצומח. לעניינו, גם בעץ שהוא צומח יש כח של אש, אפשר להבעיר את העץ באש.

אף על פי שהוא לא כמו "שלהבת שבתוך הגחלת", כיוון שבינתיים העץ לא נשרף, אבל כיוון שהרבה יותר קל להדליק קרש, להדליק עץ, מאשר להוציא אש מתוך אבן, ברור שגם יחסית ההעלם שבתוך העץ הוא פחות מההעלם שבתוך האבן. כמו שאמרנו קודם לגבי המשיח, שיש כמה מדרגות של לא מציאותי. יכול להיות כל יום עוד פחות מציאותי. גם אתמול זה לא היה מציאותי, אבל היום יכול להיות עוד יותר לא מציאותי. זה משל להבנת ההבדל בין עץ לבין אבן. לעץ אין בתוכו עדיין מציאות של אש, אבל הוא הרבה יותר קרוב להוציא ממנו ולהפוך לאש מאשר אבן. לכן בית עולמים שנבנה אבן הוא מקום שמוכן להשראת "העלם שאינו במציאות". זהו הייעוד שלו. ה"העלם שאינו במציאות" מהמדרגה הכי גבוהה של ה"העלם שאינו במציאות". זה גם בסוד "נעוץ סופן בתחילתן", שדוקא הדומם, המדרגה הכי נמוכה במציאות הגשמית-הטבעית, אך ורק הוא מכון לקבלת ההעלם העצמי הגבוה ביותר. כך מבואר באריכות בחסידות[לב].

גִּלּוּי הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי הוּא בְּ"הֵיכַל״ הָעוֹלָמוֹת דַּוְקָא [במדרגה האחרונה, בבית], כִּמְבֹאָר לְעֵיל, וּבְסוֹד ״נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן״.

סוד אהי"ה והשגחה פרטית: מכתר שבכתר ועד גילוי הבעל שם טוב

הרמז העיקרי בקבלה ששם אהיה הוא שם הכתר, של השורש הוא:

אֶהְיֶה באתב"ש — תצמצ [בגימטריא] — עוֹלֶה כֶּתֶר. כִּמְבֹאָר בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה,

כמו ששם אהיה באתב"ש עולה כתר, יש עוד רמז עוד יותר ממנו:

וְ"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ [השם המלא] עוֹלֶה כֶּתֶר שֶׁבַּכֶּתֶר (כַּאֲשֶׁר הָ-א שֶׁל שֵׁם אֶהְיֶה שֶׁל גְּאוּלַת הַמָּשִׁיחַ עוֹלֶה אֶלֶף — אֶלֶף אוֹרוֹת שֶׁל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב כַּנּוֹדָע).

הרבה פעמים אנחנו מסבירים כאן[לג], על פי מסורת המובאת בשם החסידים הראשונים[לד], שאלף האורות שניתנו למשה רבינו בשעת מתן תורה, יש מושג בחז"ל[לה] שמשה קיבל אלף אורות, הם נשמת העיבור, קוראים לזה, של נשמת המשיח בתוך נשמת משה. העיבור של אור המשיח האחרון, ה"גואל האחרון" בתוך "גואל ראשון"[לו], בתוך משה רבינו, הוא בסוד אלף אורות. מסורת החסידים היא ש-1000 שוה לישראל בעל שם טוב. כלומר, סוד זה שייך לנשמת הבעל שם טוב, לישראל בעל שם טוב.

נסביר עוד דבר: ידוע שמכל התורות והגילויים של הבעל שם טוב, הגילוי העיקרי של החסידות הוא השגחה פרטית. הנושא דורש הרבה ביאור, מה הבעל שם טוב מחדש בתורה של השגחה פרטית לגבי מה שהיה ידוע קודם ומה שהאמינו, מה היה במודעות, באמונה המודעַת קודם, ומה הבעל שם טוב חידש באמונה. כלומר, איזה ממד נוסף הוא גילה באמונת ישראל, איזה "העלם שאינו במציאות" הוא גילה בתוך יהודים.

כידוע, כל מה שחסידות וגם הקבלה מחדשת השגות הוא לא חכמה ודעת נקנית, אלא רק לגלות ממדים שהיו בעל-מודע עד שבא הזמן המיועד, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"[לז], ובמיוחד החסידות. החסידות מתחילה לגלות בתוך עם ישראל אמונה ממדרגות הנפש הכללית שהיתה במצב של העלם, ואפילו שאינו במציאות.

יסוד תורת הבעל שם טוב הוא השגחה פרטית. להסביר את זה – לא נאריך עכשיו בזה, מה החידוש, רק רציתי להזכיר ולומר את הגימטריא, שכאשר מחשבים את א של אהיה כ-1000, אהיה שוה ל-1020, בדיוק שוה לביטוי השגחה פרטית. כלומר אהיה עצמו הוא השגחה פרטית.

לא רק זה, שלשת מספרי השמות של הבעל שם טוב – גם בעל גם שם וגם טוב – מחלקים את המספר 1020. 1020 הוא המספר הראשון שמקבל את כל שלשת המספרים: 102 עולה בעל, ו-340 עולה שם, ו-17 הוא טוב. כולם בסוד 1020, אהיה. 1020 עולה 10 פעמים בעל, שלש פעמים שם, ו-60 פעמים טוב. כאשר א של אהיה, של הגאולה, היא 1000, יוצא ש"אהיה אשר אהיה" שוה ל-1542,  בדיוק שוה כתר שבכתר. מה זה כתר שבכתר? המדרגה הגבוהה הפנימית של הכתר. במיוחד בקבלה היא נקראת רדל"א שהזכרנו קודם – רישא דלא ידע, סימן השאלה שעומד בראש הכתר.

אם כן, כאן סיימנו לפרש את הכוונה הראשונה שלנו. הכוונה הראשונה היא לכוון שהשם של השורש הוא אהי"ה. הערב אנחנו מתבוננים שבכל מדרגה של שנגל"ה – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – יש שם מיוחד בקבלה ששייך למדרגה הזאת, ושם השורש הוא השם אהיה, שיש בו "אהיה אשר אהיה".

ב.     נשמה וגוף: הוי' ואלהים

שם מלא: סוד ההתלבשות של הוי' באלהים כנשמה בגוף

הַנְּשָׁמָה וְהַגּוּף [הולכים יחד, הם ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לח]. הנשמה היינו האור הפנימי שמאיר בתוך הגוף, שמתלבש בתוכו על מנת להחיותו. בקבלה נקראו הנשמה הפנימית שבתוך הגוף והגוף יחד] — ״חַיּוֹהִי וְגַרְמוֹהִי״ [החיים והאברים של הגוף שחיים על ידי החיים. במונחים יותר מוכרים הם נקראים] — ״אוֹרוֹת וְכֵלִים״ [נשמה וגוף הם "חיוהי וגרמוהי" או הביטוי אורות וכלים. בקבלה אורות וכלים בכללות] — מְכֻנִּים [בשני השמות] הוי׳ אֱלֹקִים

כידוע, בתחילת התורה יש את סיפור מעשה בראשית, סוד מעשה בראשית, והסיפור חוזר פעמיים. יש מעשה בראשית מהדורה א, ויש אחר כך מעשה בראשית ב. עיקר ההבדל בין א לבין ב הוא שבפעם הראשונה נזכר רק אלהים ואין זכר מפורש לשם הוי'. אחר כך בשלב השני שהוא היותר פנימי – כתוב שהפעם השניה היא פנימיות לגבי הפעם הראשונה[לט] – כל פעם כתוב "הוי' אלהים" ביחד.

בכל התנ"ך כולו הצרוף "הוי' אלהים" יחד, כשם אחד, נדיר ביותר. חוץ מהסיפור השני של מעשה בראשית הוא רק מופיע עוד כמה פעמים ספורות בכל התנ"ך[מ], שאפשר לספור אותן על היד. כמו שאמרנו קודם, אהיה כתוב בסך הכל שלש פעמים בתור שם קדוש. צרוף השמות "הוי' אלהים" כתוב כמה וכמה פעמים בסיפור של מעשה בראשית השני ואחר כך לאורך כל התנ"ך הוא תופעה נדירה ביותר. רק כמה פעמים הוא מופיע.

בקבלה הוי' ואלהים הם כללות האורות וכללות הכלים. זאת אומרת, שבפעם הראשונה שכתוב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[מא] ולא מוזכר שם הוי', הוא בשביל להוות כלים. הסיפור הראשון הוא בעיקר להוות את הכלים, וצריך להוות את הכלים לפני שמכניסים את האור.

בדיוק כמו שלמדנו בשבועות האחרונים כאן בסיפור של אדם הראשון. אדם הראשון נוצר גוף ולבוש לפני שהנשמה שלו נמשכה לתוכו, לפני שה' נפח – "ויפח באפיו נשמת חיים"[מב]. אף על פי שהנשמה יותר גבוהה לפי הסדר האמתי, אבל למדנו שסדר ההתהוות בפועל היה שורש-גוף-לבוש-נשמה-היכל. אף על פי שהסדר הישר הוא שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, בפועל הסדר היה שורש-גוף-לבוש-נשמה-היכל.

אחרי שה' נפח בגופו של אדם הראשון נשמת חיים כתוב "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר". אחרי שהוא נפח את הנשמה לתוך הגוף הוא נטע גן ושם בו את האדם. כלומר, ההיכל בא בסוף, אבל הגוף והלבוש באו לפני הנשמה. כך בכללות כל מעשה בראשית, כל העולם כולו בכללות, קודם הגוף צריך להתגלות על ידי שם אלהים, ואחר כך בסיפור השני, כל הסיפור השני הוא בסוד "ויפח באפיו נשמת חיים". זה מה שכתוב "הוי' אלהים" בצירוף בכל הסיפור השני של מעשה בראשית.

מכל הפעמים הספורות בכל התנ"ך, שאמרנו שיש בהן את הצירוף "הוי' אלהים" – הפעם הכי חשובה בקבלה ובחסידות היא בספר תהלים בפרק פ"ד – "כי שמש ומגן הוי' אלהים"[מג]. הפסוק הזה מהוה את אחד היסודות של ספר התניא, בחלק השני שלו, שער היחוד והאמונה, בהסברת ההתבוננות ביחוד האלוקי. הוא מסביר[מד] ש"הוי' אלהים" הוא כמו "שמש ומגן", כמו שמגן מסתיר על אור השמש על מנת שהעולמות יוכלו לקבל ולסבול את אור השמש ולא להתבטל במציאות מתוך ריבוי אור, כך שם אלהים מצמצם על גבי שם הוי'. הצמצום הוא שורש הגוף כמו שהסברנו קודם באריכות.

כשעשינו את הרמז שהארכנו להתבונן בו לפני כמה שבועות[מה], הרמז של אין סוף-צמצום-רשימו, ואחר כך נמשך הקו, ובסוף העולמות, ראינו שהצמצום עצמו הוא בחינת הגוף. למדנו זאת באריכות. ידוע שהשם הפועל את הצמצום הוא שם אלהים. לכן שם אלהים הוא השם של הגוף, ושם הוי' הוא כמו הקו, כמו שנסביר בהמשך. שם הוי' הוא הקו, הנשמה שנכנסת לתוך הגוף.

כאשר הוי' ואלהים כתובים יחד, כמו בסיפור השני של מעשה בראשית, יש בחז"ל ביטוי מיוחד לתופעה זו:

(״שֵׁם מָלֵא״ בִּלְשׁוֹן חֲזַ"ל),

שם מלא הוא דוקא תופעה זו של "הוי' אלהים" יחד. לעניננו, למה קוראים לו "שם מלא"? בגלל שהגוף הוא מלא. "מלא" משמע שיש כלי ויש מה שבתוך הכלי. אם כן, עצם הביטוי של חז"ל "שם מלא" מרמז למציאות הזאת. עוד פעם, חז"ל קוראים ל"הוי' אלהים" כאשר הוא מופיע כך – "שם מלא". מה אומרת לי המלה "מלא"? שמשהו מלא, "מלא ברכת הוי'"[מו], יש פסוק. משהו מלא עם ברכת ה', כלומר ששם הוי' הוא הממלא, והדבר שממנו הוא מלא הוא הכלי, שם אלהים – אלהים מלא בהוי'. אם אין כלי ואור בתוכו לא שייך המושג מלא. כדי לומר מלא צריך להיות כלי וצריך להיות אור שממלא את הכלי. לכן הביטוי של חז"ל "שם מלא" הוא עצמו מצביע על כך ששני השמות הללו – הוי' אלהים – הם אור וכלי, "חיוהי וגרמוהי", נשמה בתוך גוף.

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הוי׳ אֱלֹקִים״. [ידוע ששם הוי' בעיקר מתגלה בספירת החכמה. הנשמה כאן בהתבוננות היא כנגד י שבשם, החכמה בכלל] ״הוי׳ בְּחָכְמָה״ [אם כן, הוי' כאן הוא במדרגת י שבשם],

שורש הדין ברחמים: סוד שם הוי' בניקוד אלהים ומדרגת 'אלהים חיים'

וּבִינָה הִיא שֹׁרֶשׁ שֵׁם אֱלֹקִים [כתוב בקבלה[מז] שהבינה היא השורש של שם אלהים. איך? כאשר] (הוי׳ ב"ה בְּנִקּוּד אֱלֹקִים),

כתוב בכתבי האר"י ז"ל[מח] שכאשר בתנ"ך יש תופעה של י-ה-ו-ה, אבל קוראים אותו אלהים, בדרך כלל י-ה-ו-ה קוראים אדנות, אבל יש לפעמים שקוראים בניקוד אלהים, כאשר הוא בא אחרי אדנות או בסמיכות לפניו. אם כתוב שם אדנות בפירוש ואחריו כתוב הוי', אי אפשר לקרוא הוי' בשם אדנות, ואז קוראים אותו בשם אלהים. הפעם העיקרית בחמשה חומשי תורה היא בפרשת ואתחנן, שמשה רבינו מתחנן לה' להרשות לו להיכנס לארץ. כתוב שם "ה' אלהים"[מט]. "אלהים" לא כתוב כך, אלא כתוב הוי', אבל הניקוד הוא אלהים. בקבלה כתוב שהתופעה של הוי' עם ניקוד אלהים הוא השם של הבינה, הוא שורש אלהים בבינה. שם אלהים ממש הוא הענף הבינה, הגבורה, אבל השורש של אלהים הוא הוי' בניקוד אלהים. זהו שם הבינה, כך מובא בקבלה.

אכן, לפעמים שכתוב שאלהים ממש, גם האותיות אלהים, הוא במדרגה מסוימת של בינה. מתי?

וְכֵן ״אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם״

כתוב בקבלה[נ] שזה שם המלכות של הבינה ביחס לעולם של ז"א. "עולם" כאן הוא הספירות של זעיר אנפין, על פי הקבלה. מיהו המלך של אותו "עולם" של הזעיר אנפין? מלכות של התבונה. מלכות של תבונה, של הבינה, מכונה "אלהים חיים ומלך עולם". זה נקרא "אלהים חיים", כך מפרשים. יש הוי' בניקוד אלהים ויש "אלהים חיים", ששניהם כינויים מובהקים בקבלה לבינה.

(״עוֹלָם״ דְּ-ו קְצָווֹת דִּזְעֵיר אַנְפִּין הַנִּקְרָא ״חַיַּי עוֹלָם״, כִּמְבֹאָר בדא"ח).

ז"א נקרא תורה. בחז"ל[נא] תורה נקראת "חיי עולם" ותפלה נקראת "חיי שעה". כתוב בקבלה ש"חיי עולם" של תורה הם בתפארת, בזעיר אנפין. "חיי שעה" של תפלה הם במלכות, נוקבא דזעיר אנפין, במונחים של הקבלה. כאן בערכים הללו זעיר אנפין נקרא עולם, ו"אלהים חיים ומלך עולם"[נב] המלכות של הבינה.

ג.      רמזים

חמש מדרגות של כלים

הרמז העיקרי הכי חשוב שאלהים הוא הכלי לגבי שם הוי' ושם הוי' הוא האור, הוא רמז מאד-מאד פשוט:

וְכֵן אֱלֹקִים עוֹלֶה כְּלִי הוי׳ [זה רמז מובהק ופשוט, 'חלק' כמו שאומרים, ששם אלהים הוא הכלי של שם הוי'] (כְּשֵׁם שֶׁעוֹלָם עוֹלֶה כְּלִי אֱלֹקִים).

ממשיכים את הרמז בך שהמלה עולם – אומרים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" – עולה כלי אלהים. אלהים הוא 60 יותר מהוי', כלומר שהוא כלי אלהים. אחר כך יש עולם (146) שעולה כלי אלהים. אחר כך כתוב הלאה, יש בתהלים ובמשלי שני ביטויים, פעם אחת כתוב "פעל הוי'"[נג] ופעם שניה כתוב "פעל אלהים"[נד].

"פעל הוי'" עולה כלי עולם וממילא "פעל אלהים" הוא כלי פועל הוי'. כלומר, יש חמש מדרגות שההבדל-ההפרש ביניהם הוא בגימטריא 60, כלי, כאשר כל אחד הוא כלי לגבי הקודם – הוי', אלהים, עולם, פעל הוי', פעל אלהים. "פעל הוי"' הוא מה שהוי' פועל בעולם, והפעולה היא לבוש ותיקון – תיקון הוא לבוש – שאכן מסוגל לגלות את הוי' בתוך העולם. המספרים הם 26-86-146-206-266.

בספירות על פי הקבלה: הוי' הוא בחכמה; אלהים בבינה; עולם הוא ז"א בכלל, הסברנו הרגע, אבל במיוחד כאן בכוונה זו הוא הכללות הפנימית של ז"א שהיא דעת. כמו שיש חכמה-בינה-דעת, כתוב שהדעת היא הפנימיות, הנשמה של כל ז"א[נה]. או, יש הסבר אחר: אפשר לכנות את הדעת, כיוון שהדעת היא בעיקר חסדים, אהבה, להסמיך זאת על הפסוק "עולם חסד יבנה"[נו] ולומר ש"עולם" כאן הוא מדרגת החסד; אחר כך "פעל הוי'" הוא בתפארת או ביסוד, שהם הקו האמצעי, הקו , שהיא שם הוי' של המדות; ו"פעל אלהים" במלכות. כתוב ש"בנין המלכות מן הגבורות"[נז], משם אלהים.

"פעל אלהים" הוא מה שאלהים-הגבורות בונות את המלכות, ואילו "פעל הוי'" הוא מה שהחסדים בונים את הבעל, שעיקר בנין בעלה של הכלה, המלכות, הוא ספירת התפארת שבו, או עוד יותר נכון ספירת היסוד שבו. באמת אפשר גם לומר שעולם הוא תפארת, ז"א בכלל, או שהוא דעת או שהוא חסד, "פעל הוי'" הוא תיקון ובנין זעיר אנפין, שעיקר הבנין והתיקון שלו – נסביר זאת בהמשך – הוא היסוד שבו, ואילו "פעל אלהים" הוא "בנין המלכות מן הגבורות".

זהו רמז יפה שאמרנו דרך אגב, חמש מדרגות שכל אחת היא כלי לגבי הקודמת, מתחיל מכך שאלהים הוא כלי הוי' כשם שעולם עולה כלי אלהים.

ד.     ארבעה שלבים בקו

שם הוי' – סוד הקו

מהו הרמז העיקרי ששם הוי' הוא סוד הקו?

שֵׁם הוי׳ ב"ה הוּא סוֹד הַקַּו (קַו עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׂם הוי׳ ב"ה בְּמִסְפָּר קִדְמִי: י — נה; ה — טו; ו — כא; ה — טו, וְהוּא פְּנִימִיּוּת הַמָּקוֹם —

מה זה מספר קדמי? משולש, מ-1 עד אותו מספר. י היא 55, מ-א עד י. ה היא 15, מ-א עד ה. ו היא 21, מ-א עד ו. בחשבון של מספר קדמי הוי' שוה לקו (106), שהוא פנימיות של מקום, כמו שאנחנו מסבירים בהרבה מקומות כאן בספר, המלה מקום היא מם, כאשר בתוכן אותיות קו – הקו הוא הפנימיות של המקום. מקום גם עולה הוי' בריבוע פרטי, כאשר מרבעים כל אות משם הוי':

מָקוֹם עוֹלֶה שֵׂם הוי׳ בְּרִבּוּעַ פְּרָטִי: י — ק; ה — כה; ו — לו; ה — כה כַּנּוֹדָע) —

מהו הקו? פירשנו בשבוע שעבר שפנימיות הקו ששואפת ומתגעגעת כביכול לחזור להיכלל ולהידבק בשורשה ושכתוב[נח] שקו הוא מלשון תקוה.

בתנ"ך כתוב שם הוי' בצירוף למושג תקוה. יש כמה פסוקים לכך, הפסוק העיקרי הוא "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'"[נט]. זה שהפעולה הזאת שנקראת תקוה היא אל ה' הוא סימן שהכח לקוות, כלומר הכח של פנימיות הקו שהוא סוד התקוה, חוט התקוה, בא משם הוי'. זה "הוי' בחכמה"[ס], כידוע שחכמה אותיות מחכה, כתוב "יעשה למחכה לו"[סא]. החכמה שלנו היא לקוות. זהו פתח התקוה. בקבלה כתוב[סב] שחכמה היא הניקוד פתח. כתר הוא קמץ וחכמה היא פתח, ופָתח של הפֶתח הוא התקוה. זהו הסוד של "פתח תקוה"[סג], התקוה פותחת את השכל ולכן היא תכונת החכמה. לכן חכמה אותיות מחכה, כיון ש"הוי' בחכמה", לכן "קוה אל הוי'".

התבוננות בסוד הקו

עכשיו אנחנו מסבירים שהוי' הוא סוד הקו, ובו גופא יש ארבע מדרגות, כידוע[סד], שם הוי' בקבלה ובחסידות הוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. כל המדרגות הללו אפשר לכוון אותן, להתבונן בהן בסוד הקו. עוד פעם, יש כלל, שגם אותו למדנו הרבה פעמים בספר[סה], אחד מהיסודות-ההקדמות של הקבלה, ששם הוי' הוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. אפשר להלביש את המושגים צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות על העולמות, על מערכת עצומה, החל מלפני הצמצום הראשון של עץ חיים עד סוף כל העולמות. זהו מושג מאד-מאד כללי, גם על כל נברא פרטי, כמו שאני מתבונן איך העמוד הזה נברא, גם בו אני צריך להתבונן בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. זה אחד מהיסודות העיקריים בכל ההתבוננות. המדרגה הפרטית המסוימת שמתאים ביותר להתבונן בה את כל השלבים, שאפשר לכוון את כל השלבים צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות רק לגבי מושג אחד בלבד הוא סוד הקו בקבלה.

מהו הקו? בקבלה הקו מתגלה כאשר ה' צמצם את אור האין סוף, וכביכול נשאר מקום פנוי, חלל פנוי, ועכשיו כתוב "אז יבקע כשחר אורך"[סו] – אור הקו בוקע לתוך הצמצום. זו פעולה של בקיעת אור הקו לתוך הצמצום, והכח של הקו כאשר הוא בוקע לתוך החלל, לתוך החושך ומתחיל להאיר אותו, להתחיל ליצור את חומר הגלם שנמצא מקדמת דנא בתוך החלל, שהוא הרשימו, ליצור את המציאות.

כל השלבים שישנם בהמשכת הקו מתאימים ביותר לסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, כמו שעכשיו נסביר בקיצור. לכן שם הוי' יותר מתאים לסוד הקו מאשר כל סוד או שלב אחר של מעשה בראשית. בקבלה יש הרבה שלבים בתוך תהליך מעשה בראשית. העיקר בשם הוי' הוא: י היא צמצום; ה ראשונה התפשטות בבחינת "עלמא דאתכסיא", כלומר התפשטות שעדיין נעלמת-נסתרת; אחר יש כח להמשיך את הנסתר לתוך הנגלה, זה נקרא המשכה, להמשיך מ"עלמא דאתכסיא" ל"עלמא דאתגליא", מהים ליבשה; ואחר כך יש התפשטות שניה ביבשה, ב"עלמא דאתגליא".

שוב, המושג של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות הוא יסוד הכל ומתלבש על הכל, אבל בתור תופעה אחת מיוחדת שמתאימה לכל המדרגות היא סוד הקו.

״קַוֶה אֶל הוי׳״ —שֶׁבּוֹ גּוּפָא ״צִמְצוּם [מהו צמצום הקו? הכוונה שבתוך הקו עצמו אפשר וצריך לזהות בהתבוננות את כל השלבים הללו של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. מהו הצמצום שלו?] (הֶעְלֶם שֹׁרְשׁוֹ כַּנַ"ל)

צמצום הקו

שורש הקו הוא לפני הצמצום. הקו הוא דבר שמתגלה, בוקע לתוך החלל החשוך, ואת השורש שלו הוא 'משאיר' לפני הצמצום. יש קשר נעלם בינו, לאחר הצמצום, לבין השורש שלו לפני הצמצום, אבל הוא מתגלה, כביכול מתחדש, מתוך הנקודה. זה משהו מאד עמוק שרק עכשיו נאמר אותו במלה אחת, שקצת מזכירה תיאוריה מאד חדשה בפיזיקה שנקראת חוטים, או על-חוטים. הענין הוא, בקבלה כתוב[סז] שהרשימו הוא כמו נקודה, כל הרשימו הוא נקודה, ומתוך הנקודה יוצא קו. זהו גם סוד גומא ושערה. כתוב שכל שערה, כמו בגוף, בזקן או במקום אחר – יוצא מתוך גומא. הגומא והשערה נקראים בקבלה י-ו. כלומר, נקודה וקו.

על פי הפשט, על פי דמיון ההגיון הפשוט, קו בא אחרי נקודה, כיוון שנקודה היא אפס ממדים וקו הוא ממד אחד. על פי שכל פשוט, קו הוא שני לנקודה. אבל אמנם הקו שבוקע לתוך הצמצום נראה כאילו שיוצא מנקודת הרשימו – הרשימו שנשאר לאחר הצמצום הוא בסוד נקודה – אבל באמת כתוב שלקו יש שורש נעלם לפני הנקודה. כלומר, יש אנטי-קו לפני הצמצום, שהוא אין סוף יותר גבוה מהקו, רק שהוא מצומצם. מה הכוונה מצומצם? שלא רואים אותו. כמו שהיום בתיאוריה הזאת אומרים שיש ששה ממדים מצומצמים, יש ו מצומצם שלא רואים אותו בכלל. יש רק את ארבעת הממדים שרואים אותם, אבל בכל נקודה ונקודה יש צמצום, שהרבה נכנס בשום דבר.

היום יש תיאוריה מצוינת, בינתיים לא יודעים אם היא נכונה או לא, יכול להיות שהיא תתבדה, אבל בינתיים אפשר להשתמש בה בתור משל, בגלל שהנמשל ודאי נכון. או שהתיאוריה נכונה או שלא, בלי אחריות לגבי התיאוריה, אבל לגבי המשל והנמשל היא ודאי בסדר. התיאוריה הזאת אומרת שבכל נקודה של מציאות מצומצמים ששה ממדים, שאין לנו שום גישה לחוות, אין שום אפשרות. אומרים כך. מי כביכול חווה את ששת הממדים הללו? מי שהרבה-הרבה יותר קטן מאלקטרון. אם תהיה כל כך קטן, אפילו יותר קטן מאלקטרון, פתאום תיכנס לתוך עולם של עשרה ממדים. אבל אם אתה קצת יותר מדי גדול – אתה נשאר רק עם מציאות של ארבעה ממדים בלבד, המרחב והזמן שלנו. מתאים לכתוב בזוהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר"[סח]. אם אתה מספיק קטן פתאום אתה נכנס לעולם גדול שלא חלמת עליו בכלל.

כתוב ששורש הקו הצטמצם ונשאר כביכול מאחורי הנקודה. לכן יש ביטוי בקבלה "צמצום הקו"[סט]. כלומר, הקו עצמו הוא מתחיל להתגלות לפני שהוא מצטמצם, ואת השורש שלו הוא משאיר בצד השני שלפני הצמצום. זה נקרא "העלם שורשו כנ"ל".

התפשטות-המשכה-התפשטות הקו

וְהִתְפַּשְּׁטוּת ([מהי התפשטות הקו? להתפשטות הראשונה של הקו קוראים] ״רֵאשִׁית הַקַּו״, לְמַעְלָה מִכֶּתֶר דְּאָדָם קַדְמוֹן)

אם עושים ציור מאד פשוט, כמו שאולי כמה מאתנו ראו פעם ציור כזה, עושים עיגול שהוא כמו הצמצום הראשון, ואחר כך הקו מתחיל לרדת מלמעלה לתוך החלל, לתוך העיגול, וכאשר הקו יורד טיפה-קצת, יוצאים ממנו עוד ועוד עיגולים, עשרה עיגולים, אחד בתוך השני. מי שראה פעם ציור בספר קבלה יסודי. אחר כך על הקו עצמו מלביש-מתרקם כביכול פרצוף אורות שלפני עולם האצילות, המכונה בקבלה אדם קדמון. עשרת העיגולים נקראים עיגולי אדם קדמון.

מי שזוכר את הציור הזה, או מי שעכשיו יכול לדמיין אותו, יבין בפשטות שיש חתיכה אחת של קו מהעיגול הגדול עד לעיגול הראשון, שהוא הכתר של עיגולי א"ק, שבאותה חתיכה הקו עדיין לא נמצא בתוך שום דבר. הוא באמת יצא מהנקודה, הוא כבר יצא ממנה, אבל הוא טרם התלבש בשום דבר. זה נקרא ההתפשטות הראשונה של הקו, שבקבלה קוראים לה ראשית הקו, זה הביטוי. "ראשית הקו" היינו הקו לפני שמוציא את העיגול הראשון של א"ק, שנקרא כתר של א"ק. אותו חלק מהקו שכבר אחרי הצמצום אבל עוד לא מתלבש בתוך א"ק נקרא ההתפשטות הראשונה של הקו, שאין בו עדיין התלבשות. זוהי ראשית הקו שלמעלה מכתר דא"ק.

הַמְשָׁכָה (הִתְלַבְּשׁוּת הַקַּו בְּאָדָם קַדְמוֹן) [מהי המשכת הקו? מה שהקו מתלבש בתוך כל העיגולים והיושר של א"ק] וְהִתְפַּשְּׁטוּת [שניה של הקו היא] (הֶאָרַת הַקַּו הַמֵּאִיר עַד יְסוֹד זְעֵיר אַנְפִּין דְּאֲצִילוּת)״,

זו הארת הקו המאירה בכל עולם האצילות עד היסוד שבו. כידוע, המלכות-ההתפשטות השניה היא תמיד הארה מתוך מדרגת ה-ו של שם הוי'. זה נקרא שהמלכות היא הארת המלך. המלך הוא ז"א והמלכות של המלך היא הארה מהמלך, התגלות שלו. כמו שאמרנו קודם, כבוד של המלך.

סיכום ארבעת השלבים בקו

אם כן, כתוב שיש בקו ארבעה שלבים: יש צמצום הקו, כלומר הקו כמו שהוא נעלם בשורשו לפני מה שנקרא צמצום הראשון; החוט – התחלנו קודם ולא גמרנו את ההסבר – יש מושג של חוט שבתוך נקודה, שהוא יותר מוקדם ממנה. זו בדיוק התיאוריה היום, שהנקודות הן החלקיקים, כמו נקודות של קוואנטום, של אנרגיה, ויש משהו בתוך הנקודות בבחינת חוטים. לכאורה זה סותר את ההגיון, שתהיה מציאות חד-ממדית בתוך מציאות בעלת אפס-ממדים. כלומר, שיהיה חוט בתוך נקודה. העובדה שיש דבר כזה, מושג כזה של חוט לפני הנקודה, היא מושג מובהק של קבלה. זה נקרא צמצום הקו; אחר כך יש "ראשית הקו". ראשית הקו היא ההתפשטות הראשונה לפני שהקו מתלבש. מה הטבע של ההתפשטות הראשונה? שהקו בכל אופן מתגלה כמו שהוא, הוא לא מתאים את עצמו למישהו אחר. התפשטות ראשונה היא התפשטות בינו לבין עצמו, כמו אדם שמתפשט ומתגלה בינו לבין עצמו ואינו חייב לאף אחד, הוא לא עדיין צריך ולא חייב להתאים את הגילוי שלו למישהו אחר, לסביבה, להתלבש במישהו אחר. זה נקרא התפשטות ראשונה.

המשכה זו התנועה הנפשית והמכוונת להתלבש במישהו, להתאים את עצמו למישהו, על מנת להחיות את אותו מישהו. זהו הקו כאשר הוא מוציא את העיגולים והיושר של א"ק ומתלבש בתוכם. הוא הנשמה הפנימית של א"ק. זה נקרא בחינת המשכה.

אחר כך מדרגה רביעית של הקו, ההארה של הקו, היא כשהקו מתגלה ומאיר בעולם האצילות. עולם האצילות הוא מה שבא אחרי א"ק. א"ק הוא עדיין אורות בלי כלים. אצילות היא אורות בכלים. האורות בכלים שבאצילות מקבלים את הארת הקו. זה נקרא "עלמא דאתגליא" של הקו. "עלמא דאתגליא" של הקו הוא גילוי אור הקו בעולם האצילות, עד היסוד שבו. "עלמא דאתכסיא" של הקו הוא ראשית הקו לפני שנמשך להתלבש בא"ק. אם כן, בקו עצמו יש בו את כל:

סוֹד שֵׁם הוי׳ ב"ה.

סוד שם הוי' הוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. לכן שם הוי' מתאים לקו, יותר מאשר לכל שלב אחר של תהליך מעשה בראשית. אצלנו, בחמש המדרגות שנגל"ה, הקו הוא הנשמה. אם כן, כל זה היה להסביר איך שם הוי' הוא סוד הנשמה ושם אלהים הוא סוד הגוף:

אֱלֹקִים הוּא שֵׂם הַצִּמְצוּם כַּנּוֹדָע.

אם כן, הערב למדנו את שלש המדרגות הראשונות ואת השמות הכלליים בקבלה של השורש, הנשמה והגוף: השורש הוא שם אהיה, הנשמה היא שם הוי' והגוף הוא שם אלהים. מה שנשאר לנו בעזרת ה' לפעם הבאה הוא להסביר את סוד הלבוש, מהו שם הלבוש שבבחינת הרשימו, ומהו שם העולמות שבבחינת היכל. כמו שאתם רואים, בציור שבעמוד הבא כבר אפשר לראות מהם – שם שדי ושם אדנות. אלו נשארו לנו בעזרת ה' להסביר בשבוע הבא.