1

בע"ה

סוד ה' ליראיו - שער כ"א "הרע כסא לטוב" (ח)

פרק ג חלק ב: הרגש, רגש, הרגשה

י' חשוון תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה הרב עסק בהבדל בין בחירה בין אמת לשקר לבין בחירה בין טוב לרע, בהקשר של חטא עץ הדעת. כמו כן, עסק בהבדלים שבין הרגש, רגש והרגשה, וכן לגבי מקור חטא עץ הדעת.

א.     נסיון הבחירה בחטא עץ הדעת

לפני חטא עץ הדעת – בחירה בין אמת ושקר

(חסר ההתחלה) ..שהוא אכל מ"עץ הדעת טוב ורע"[ב] אז נכנסו בו הטוב ורע ועכשיו הבחירה שלו היא בין טוב ורע. אבל קודם לא היתה לו שום נטיה לרע, כמו שאומרים שלא היה לו יצר הרע, לא היה צריך לבחור בין הטוב והרע, בגלל שלא היתה לו נטיה לרע. אם כן, מה היתה הבחירה שלו? איך הוא באמת נפל? איך יתכן חטא אם לא היה לו יצר הרע? אומרים שקודם הבחירה היתה בין אמת ושקר ורק אחר כך זה בין טוב ורע.

קודם נסביר את זה על פי פשט, אחר כך נעמיק בזה קצת. על פי פשט, הענין הוא שיש בחירה בשכל ויש בחירה בלב. הבחירה בשכל היא בין אמת ושקר והבחירה בלב היא טוב ורע.

איך אנחנו רואים שיש באמת דבר כזה שאין לאחד יצר הרע ובכל זאת יש לו בחירה בשכל בין אמת ושקר? זה נקרא שיקול הדעת. כך הוא שם הדבר הזה. צריך לשקול בדעתו מה צריך לעשות. כתוב בחסידות[ג] שיש באמת צדיק גמור, שבבחינה הזאת הוא כמו אדם הראשון לפני החטא, שכבר הרג את היצר הרע, אין לו יותר יצר הרע, "לבי חלל בקרבי"[ד]. איזו בחירה יש לו? אם אין לו יצר הרע מה נשאר לו?

בחסידות כתוב שעדיין נשארה לו עבודה של שיקול הדעת. יכול להיות שבאמת אין לו יצר הרע, אין לו נטיה לרע, אבל הוא יכול לטעות בשיקול הדעת. עוד פעם, יש נטיה לעשות טוב ויש נטיה לעשות רע. יש אחד שאין לו שום נטיה לעשות רע, על פי פשט, הוא לא רוצה לעשות רע, הוא רק רוצה לעשות טוב. ובכל זאת, הוא יכול לעשות טעות. לדוגמה, אם יש צדיק גדול מאד, שהוא רק טוב, "אמרו צדיק כי טוב"[ה], אבל הוא עלול לטעות, הוא לא הקב"ה, הוא עדיין לא ריבונו של עולם. באנגלית אומרים הוא לא Infallible, הוא עדיין יכול לטעות, יש מקום לטעות. מקום הטעות נקרא שיקול הדעת.

בירור "חיזו דהאי עלמא"

הייתי חושב ששיקול הדעת אינו בידיו. אם הוא באמת טועה, זה כאילו בגדר של "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני"[ו], זה לא הוא. איך אפשר לומר שיש בזה בחירה חפשית? אם אנחנו אומרים שלאדם הראשון לפני החטא היתה בחירה חופשית בין אמת ושקר, ועכשיו הסברנו שעל פי פשט זה הענין שמבואר בחסידות שנקרא שיקול הדעת, אז איך באמת יש כאן בחירה? הרי הוא רוצה רק טוב, מהי הבחירה כאן?

הבחירה היא כמו שחז״ל אומרים[ז] שיש דברים שמביאים את האדם לטעות. כמו "הבא לכלל כעס בא לכלל טעות", אפילו אצל משה רבינו. הכעס שלו לא היה של קליפה, אלא כעס על פי תורה, כמו שכתוב בתניא באגרת הקודש כ״ה, כעס מוצדק, ובכל זאת זה הביא אותו אחר כך לטעות. כלומר, גם הטעות היא בידיו במדה מסוימת. מבואר בחסידות שטעות באה עקב ישות. בצורה הכי פשוטה, אם יש ישות הוא מרגיש את עצמו, ואז הוא טועה. אם הוא בבטול אמתי, בתכלית הבטול, אז הוא כל כך קשור עם הקב"ה, שהוא לא טועה. זה מה שנקרא בלשון החסידות אמת ושקר על פי פשט.

שקר הוא הישות של עצמי ואמת היא "אין עוד מלבדו"[ח]. מה זה השקר? השקר שאני קיים, שזה הרגשת עצמי. לא נטיה לרע, לא שאני רוצה לעשות משהו רע, זו פשוט ישות, שקר. לכן כל העולם הזה נקרא "עלמא דשקרא"[ט]. לפי ההסבר עכשיו שאנחנו מסבירים "עלמא דשקרא" ומה ש"רובו רע"[י] אלה שני מושגים. מובאים בחסידות שני דברים: בזוהר כתוב שהעולם הזה הוא "עלמא דשקרא", ויש עוד דבר שכתוב בתניא ש"רובו רע". לפי זה אלו שתי מדרגות: היותו שקר היא פשוט הישות, שנדמה כאן בעולם הזה שכל דבר הוא יש, שהוא מציאות בפני עצמו; והיותו רע היא ענין אחר, שיש פה קליפה שהיא יצר הרע שכביכול מוריד את האדם לבאר שחת. כמו שהסברנו אתמול, רע הוא לשון ירידה, וכל זמן שלא מבררים את הרע הוא כח שסוחב את האדם למטה ומטביע אותו, שהוא טובע למטה.

מה שאין כן השקר של עולם הזה, מה שנקרא בלשון הזוהר "חיזו דהאי עלמא"[יא]. כתוב שלאחר לאחר מאה ועשרים האדם צריך לטבול בנהר דינור לפני שהוא נכנס לגן עדן, על מנת לשכוח את ה"חיזו דהאי עלמא", את המראה עולם הזה. כל זמן שיש בתודעה את מראה עולם הזה הוא לא יכול להגיע לעולם האמת, מפני שמראה זה הוא שקר, ובוא מוטבע בו בעצם ההכרה שלו. הרי ההכרה נשארת גם אחרי שהנשמה מסתלקת מהגוף. יש לו מטבע חזק מאד בהכרה שלו של ה"חיזו דהאי עלמא", מראה עולם הזה, שהוא שקר. לא יתכן שיגיע לעולם האמת לפני שהוא שוכח אותו, ועל מנת לשכוח אותו הוא צריך לטבול בנהר דינור.

מהו ה"חיזו דהאי עלמא" שחייבים לשכוח? זו הישות. כלומר שכל דבר נדמה שהוא יש, ישנו בפני עצמו. הוא צריך לעבור, לטבול בנהר דינור. זה דבר אחד והוא יכול להיות אצל צדיק גמור. "חיזו דהאי עלמא" יכול להיות אפילו אצל צדיק.

עוד פעם, מה זה צדיק? על פי פשט רק אחד שהתגבר על היצר לגמרי. אם הוא צדיק על פי תניא, הוא לגמרי התגבר והרג אותו. אף על פי שהוא הרג את היצר, שהוא לא רוצה שום דבר רע, אבל "חיזו דהאי עלמא" נשאר אצלו, אם אין לו עבודה עוד יותר פנימית. כל זמן שיש "חיזו דהאי עלמא" יש אפשרות לטעות.

אם כן, מהי הבחירה של הצדיק שכבר גמר עם היצר הרע? יש לו עבודה לברר את "חיזו דהאי עלמא". זה נקרא בחירה בין אמת לשקר, לתקן את המראה. יש תיקון הלב, לתקן את המדות, ויש תיקון השכל. מהו תיקון השכל? לתקן את המראה, איך אני רואה את המציאות. זה נקרא תיקון השכל.

שכל – הרגש

מה זה שכל? תחושות. שכל הוא הֶרְגֵש ולב זה רגש, זה כלל גדול בחסידות[יב]. יש שלש מדרגות: הֶרְגֵש, הרגשה ורגש כולם מאותו שורש. מדות-לב היינו רגש, שאני מתרגש. יש אחד שמתרגש כך ויש אחד שמתרגש כך. יש אחד שמתרגש מדבר מסוים, יש אחד שמתרגש מדבר אחר. כמו שכתוב בהקדמת ספר התניא, שלא כולם מתפעלים מאותו דבר. יש אחד שמתפעל ממשהו אחד ויש אחד שמתפעל ממשהו אחר.

המלה 'להתרגש' היא יותר מודרנית. המלה המקורית נקראת התפעלות – יש מתפעל ויש מתפעל. לא כל אחד מתפעל מאותו דבר. זה נקרא להתרגש, והיינו בלב.

דעת – הרגשה

אחר כך יש דעת. דעת נקראת הרגשה, להרגיש. כמו שאומרים רגישות – יש אדם רגיש ויש אדם מתרגש. זו אותה מלה, אבל אלו שני דברים, שתי מדרגות. כמובן, אם היא אותה מלה סימן יש קשר ביניהן. בדעת יש רגישות, בלב יש התרגשות. גם ברגישות של הדעת יש שני ממדים, שנקראים הרגשה והרגש. זו לשון החסידות. הביטוי בלשון החסידות, כמו באידיש, הוא 'הרגש', כלומר תחושה דקה ועדינה. יש למישהו 'הרגש' במשהו פרושו שיש לו חוש דק עדין לגבי הדבר. זה נקרא 'הרגש', ויש משהו יותר חיצוני שזה פשוט הרגשה, שהאדם מרגיש, כמו שהיום אומרים ש'אני מרגיש את זה'.

שוב יש הרגשה חיצונית ויש הרגש פנימי עדין. שתי המדרגות האלה הן מדרגות של דעת. אחר כך מתוך הדעת, "לפי שכלו יהולל איש"[יג], לפי ההרגש וההרגשה של הדעת, ככה באמת מתפעל הרגש בלב. יש קשר בין הדעת ובין הלב, אבל בכל זאת אלו שני דברים – זה נקרא הרגשה וזה נקרא רגש.

הרגשה והרגש כוללים את כל התחושות, כל החושים בפנימיות: ראיה, איך לראות את המציאות, איך לשמוע אותה – בצייר זו ראיה, במוזיקאי זו שמיעה, וכך הלאה. כל החושים, כמו ריח, נכללים בדעת, שכל בכלל ודעת בפרט. כל התחושות של המציאות נקראות שכל. שוב, הכל בשביל להבין מה נקרא שכל. שכל הוא כל תחושת המציאות: ראיה, שמיעה, ריח. זה השכל. מה שנפעל מהשכל הזה, הכוונה איך הוא מתפעל, איך הוא מתרגש ממה שהוא רואה וממה שהוא שומע – זה רגש, לב. זה הכלל הראשון בחסידות אפשר לומר, בכלל בהבנת הנפש.

יש אנשים לא עלינו שנולדים בלי אפשרות להרגיש את החוץ. זה פגם בשכל. אצל ילדים יש כל מיני צורות של פיגור, ויש לפסיכולוגים כל מיני מלים למצבים אלה, לא חשובות לנו, אבל יש כל מיני אטימויות להרגשת המציאות. על פי הנפש זה נקרא פגם בשכל. כמובן, שאם הוא לא מסוגל להרגיש את המציאות שחוצה לו הוא גם לא יכול להתרגש כמו שצריך, בגלל שההתרגשות היא במדות הלב, היא נולדת לפי ערך השכל שלו, לפי הדעת, "לפי שכלו יהולל איש".

עוד פעם, זה הכלל הכי ראשון בכל לימוד החסידות, שיש הרגשה ויש רגש. הרגשה היא שכל, ורגש הוא לב. בתוך ההרגשה גופא יש שתי מדרגות, שבלשון החסידות נקראות הרגש והרגשה, שהן פנימיות הכרת הדעת וחיצוניותה.

חטא עץ הדעת – תחושה יתרה של העולם הזה

הנסיון של אדם הראשון נקרא תיקון השכל, הבחירה בין אמת לשקר, איך להרגיש, איך לחוש את המציאות. מה היה אצל חוה לפני שהיא אכלה? היא ראתה ש"טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"[יד]. היא ראתה את העץ, היא התרשמה, היא חשה את העץ בתחושה מסולפת, ממנה היא חטאה.

כשקוראים את התורה רואים שכל החטא היה תחושת המציאות בצורה כזאת שהביאה אותה לחטוא. זו הזוהמה שהנחש הכניס בה. כתוב שהנחש הכניס בחוה זוהמה. מה הוא הכניס בה? לתפוס את העץ כמציאות נפרדת מאלקות. מהעץ הזה הוא אכל וברא את העולם. הוא הדגיש את המציאות הנפרדת הזאת של העץ. זה שורש החטא. הוא היטה אותה אחר השקר. השקר הוא "חיזו דהאי עלמא", התחושה, לחוש ביותר את העולם הזה. כמו העיתון שנקרא 'עולם הזה'. תחושה יתירה של העולם הזה. זה נקרא לחוש את העולם הזה, "חיזו דהאי עלמא". אפילו אם לא היו שם סיפורים רעים. עצם ההתקשרות הזאת, להרגיש יותר מדי את העולם הזה, הוא השקר. זהו שורש החטא.

זה נקרא "טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים". פתאום היא ראתה את העץ בצורה אחרת, ככה התורה מספרת. הרי גם קודם היא ראתה אותו, היא הסתובבה בגן וראתה את העץ מהבוקר עד הערב, ושום דבר. פתאום הנחש מספר סיפור, היא מסתכלת על העץ, ופתאום היא רואה אותו בצורה חדשה. היא חשה את העץ יותר מדי, בצורה נפרדת, כמציאות נפרדת מהאלקות. זה נקרא השקר, "חיזו דהאי עלמא". אחר כך, אחרי החטא יש כבר טוב ורע, שהם נטיה לעשות רע, אבל בתחלה היא לא רצתה לעשות רע.

מקור חטא עץ הדעת – חוסר בטול

איזו בחירה יש כאן? איך בכל זאת היא היתה יכולה להימלט מהחטא? אם היא היתה, היא ואדם הראשון, שניהם, אם הם היו מספיק בטלים לקב"ה בתכלית הבטול, היו מחוסנים מחדירת זוהמת הנחש. הנחש לא היה יכול להשפיע בהם את התחושה הזאת של שקר עולם הזה. זו היתה הבחירה שלהם.

אם אדם באמת בטל לרצון ה' מספיק, הנחש לא יכול להכניס בו זוהמה. אבל אם הוא לא מספיק בטל, הנחש יכול להכניס בו זוהמה, והזוהמה הזו היא השקר. אחר כך אוכלים מעץ הדעת אז הבחירה היא כבר בין טוב ורע.

שוב, כתוב בחסידות שאפילו לצדיק גמור על פי תניא יש עדיין את הנסיון והבחירה לגבי שיקול הדעת. אומרים שאפילו למלאך. יש פסוק שאומר "במלאכיו ישים תהלה"[טו], שה' דן את המלאכים, אפילו המלאך הכי גדול בשמים, מט"ט, שר העולם קוראים לו, כתוב שפעם אחת הוא טעה, עשה משהו לא נכון ונתנו לו עונש ששים פולסי דנורא, ששים מלקות של אש. ככה מסופר בגמרא. הוא טעה והטעה, הוא הטעה את אלישע אחר אז נתנו לו לאותו מלאך שישים פולסי דנורא. סיפור במסכת חגיגה[טז].

בעל אור החיים הקדוש מסביר על הפסוק למה מגיע לו עונש, הרי אין לו יצר הרע? הוא שואל, הרי זו רק טעות, הוא לא עשה מתוך כונה רעה, אין לו שום יצר הרע למלאך, למלאכים אין יצר הרע. הוא הראשון שמסביר זאת על דרך החסידות, שגם מלאך, מכיוון שבעולמות הנבראים, הוא לא בעולם האצילות, בעולמות הנבראים הוא בעצמו נברא, יש מאין, יש לו את האפשרות להיות יותר בטל או פחות בטל. זו הבחירה שלו. אם הוא יותר בטל הוא לא יטעה. אם הוא פחות בטל, יותר מרגיש את עצמו 'יש', הוא יטעה. זה נקרא טעות בשיקול הדעת.

אפילו למלאך יש את הבחירה בין אמת ושקר. גם צדיק גמור הוא נקרא בלשון התורה מלאך. גם למלאכים יש את הבחירה הזאת בין אמת לשקר. איך שהסברנו, עיקר הבחירה בין אמת לשקר היא איך רואים את המציאות. ראיית המציאות תלויה איך רואים את עצמם. המציאות היא ראי של עצמך. ככל שאתה בטל ככה המציאות בטלה. לא שלא רואים אותה.

אמרנו שילד שנולד כשהוא אינו רואה כלל את החוץ הוא חולה נפש. אבל יש לראות את המציאות בטלה לה', לא שלא לראותה כלל, כמו הסיפור המפורסם על אדמו"ר הזקן[יז]. אין הכוונה שהתכלית היא לא לראות, תכלית הכוונה היא לראות את המציאות בטלה. זה נקרא "דירה בתחתונים"[יח]. במה זה תלוי? כמה אתה רואה את עצמך בטל. הראיה שלך את המציאות היא ראי לאיך שאתה מרגיש את עצמך.

זה נקרא בחירה בין האמת לבין השקר, והיא קיימת אפילו לפני חטא אדם הראשון, זוהי סיבת החטא. הדבר קיים עכשיו גם אצל צדיקים גמורים וגם אצל מלאכים. זה נקרא בחירה בשכל, וכמו שהסברנו שכל הוא תחושה, איך לחוש את המציאות. מה שאין כן הבחירה בין טוב ורע היא בחירה בלב. הלב הוא רגש, איך אדם מתפעל ואיך הלב מטה אותו ולאיזה כיוון. זה נקרא יצרים. יצר שייך לעולם היצירה שכנגד הלב.

הרגשת בטול עם קיום מצות – הפרדוקס היהודי

יש רק עוד דבר לפני שנגמור את הענין הזה. בחסידות חב"ד היו רגילים לומר שהחידוש של חסידות חב"ד, אפילו לגבי הבעל שם טוב, הוא התיקון דבר זה שעכשיו הסברנו. הרביים בחב"ד היו אומרים שזהו כל החידוש, הענין המיוחד של חב"ד, מאדמו"ר הזקן והלאה – תחלת התיקון של תחושת המציאות. זה נקרא חסידות חב"ד. זו הסיבה שקוראים לזה חסידות חב"ד.

עוד פעם, הסיבה שמוסברת לכך שקוראים לה חסידות חב"ד היא בגלל שזה התיקון של החב"ד. התיקון של החב"ד הוא בדיוק התיקון הזה, תיקון שיקול הדעת. תיקון שיקול הדעת תלוי בתחושת המציאות. איך מתקנים אותו? על ידי התבוננות, בבטול, איך שאני בטל, וממילא איך הכל בטל.

אף על פי כן אני עדיין רואה את המציאות ואני עדיין מתעסק עמה בתורה ומצוות. זה זיכוך. כמו שלמדנו[יט], יש בטול ויש זיכוך. קודם צריכה להיות הרגשת בטול, ואחרי שיש לי הרגשת בטול אני מתעסק עם הדבר ומרגיש שהוא בטל. זה פרדוקס, שרק יהודי יכול לעשות דבר כזה. אם להבדיל גוי ירגיש שהדבר בטל, אז גמרנו, הוא בטל, הוא יעוף מכאן, אין לו יותר מה לעשות כאן.

קודם כל הוא לא צריך לראות את זה. זה גם פרדוקס גדול, יהודי רואה שזה שום דבר ועם זאת מוסר את החיים שלו להתעסק עם אותו 'כלום'. זה שיגעון. אתה רואה שזה כלום ואתה מתעסק עם זה, בשביל מה? זה נקרא תורה ומצוות, מצות מעשיות, זה נקרא זיכוך – יש ליהודי כח לזכך את המציאות. מתי יש לו כח? לאחר שהוא מרגיש את הבטול של המציאות.

שוב, כתוב שתחלת הדרך הזאת, לתקן את החב"ד, הוא הענין של חסידות חב"ד. לפי זה מוסבר שהבעל שם טוב הוא שלמות תקון הלב, תקון הטוב ורע, והחידוש הנוסף שיש בחב"ד הוא תיקון השכל שהוא תיקון האמת והשקר.

עד כאן הסברנו את הפשט, מה ההבדל בין בחירה בין אמת ושקר לבחירה בין טוב ורע. יש עוד הרבה מה לומר על זה, יותר עמוק, אבל עד כאן רק היה להבין את פירוש המלים. כיוון שכבר הגיע סוף הזמן נסיים, בעזרת ה' נמשיך בזה, להבין יותר עמוק. מה ש נסביר יותר עמוק בזה הוא שכמו שיש טוב ורע ואמת ושקר ישנן עוד כמה תמורות.

עוד פעם, יש השקפה של טוב ורע. היא שייכת למי שההשקפה שלו היא של טוב ורע, שיש בעולם טוב ורע ואני צריך לבחור בטוב ולתקן את הרע וכו'. כמו אדם מוסרי, שכל השקפת החיים שלו היא השקפת מוסר, זו השקפה מסוימת. יש אחד שהוא לא מוסרי, הוא פילוסוף טהור, שכל ההשקפה שלו, מה שאכפת לו ומענין אותו, הוא רק אמת ושקר. לא מענין אותו בכלל טוב ורע, לא משחקות אצלו בכלל המלים האלו. גם, להבדיל, אצל הפילוסופים הגוים יש כאלו שאתיקה בשבילם היא כלום, היא זבל. אצל הפילוסופים הכי מובהקים מוסריות היא זבל, לא שווה שום דבר, היא דבר שמשחק. מה שמשחק הוא אמיתות.

(נקטע???)