1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער כ"א – "הרע כסא לטוב" (ט)

פרק ג חלק ב: שבע תמורות בשבע השקפות

יא חשוון תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה השלים הרב את השיעור הקודם על יחסי ההשקפות אמת ושקר מול טוב ורע תוך הרחבת ההתבוננות לעוד חמשה זוגות של השקפה – אור וחושך, חיים ומות, טהרה וטומאה, מלחמה ושלום, חן וכיעור. שבעת הזוגות מוקבלות לשבע התמורות של ספר יצירה (שכנגד הספירות ז"ת).

א.     אמת ושקר מול טוב ורע

דעת – שורש המדות

התחלנו לדבר על הנושא של טוב ורע ואמת ושקר. הסברנו שאמת ושקר שייכים לתחושת המציאות, איך אדם חש אותה, ואילו טוב ורע יותר שייכים להתפעלות הלב, התרגשות. אמרנו שיש הרגשה ויש התרגשות, מח ולב.

אבל באמת, צריך לומר שגם לטוב ורע יש שורש בשכל. בגלל שתי סיבות: סיבה אחת היא שכל בחירה היא בשכל, כל בחירה היא דעת, כך כתוב בחסידות[ב]. יש כמה שיחות מהרבי[ג], שבחירה-לבחור – אין כח שבוחר בלב. איפה בוחרים? מי בוחר? מה בוחר? הדעת היא בוחרת. באמת השורש של בחירה בא ממקום הרבה יותר גבוה בתוך הכתר, מקור הדעת הוא ברדל"א, אבל בתודעת האדם הדעת היא השוקלת והיא הבוחרת. בחירה בין טוב לרע שייכת לדעת. זו הסיבה הראשונה. הסיבה השניה כתובה בתורה בפירוש: "עץ הדעת טוב ורע"[ד], כמו שאנחנו לומדים. טוב ורע שייכים לדעת לפי זה.

השייכות גם לדעת וגם ללב בכלל לא סותרת, בגלל שאנחנו יודעים שיש דעת המתפשט, שהיא שורש המדות בלב[ה]. יש כמה מדרגות בדעת. בלשון הרמב"ם[ו] כל המדות שבלב נקראו דעות, הלכות דעות. למדנו על זה הרבה פעמים. הרמז בגימטריא הוא ש-ו פעמים דעה עולה דעת. דעת כוללת שש דעות, כאשר כל מדה בלב נקראת דעה מסוימת. חסד הוא דעה, גבורה היא דעה. 6 פעמים דעה שוה דעת. לכן בלשון הזהר נקראת התופעה הזאת "מפתחא דכליל שית"[ז], הדעת היא המפתח שפותח ששה חדרים, החדרים הם חדרי הלב. עיקר החדרים הוא שלשה, חסד דין רחמים, ראשי תבות חדר. הפסוק אומר במשלי "ובדעת חדרים ימלאו"[ח]. הדעת היא המפתח שפותחת וגם ממלאת את חדרי הלב.

ידיעה-חויה-הכרה

באמת בתוך הדעת יש שלשה ממדים. אתמול דיברנו על חיצוניות ופנימיות, אבל באמת כתוב בקבלה[ט] שיש תמיד בכל כלי שלש מדרגות: חיצוני, אמצעי ופנימי. בלשון החסידות לגבי דעת, זה גם יסוד מאד חשוב בחסידות – יש דעת מלשון ידיעה. הפירוש הכי פשוט לדעת הוא ידיעה, לדעת משהו. זו ידיעה שכלית פחות או יותר, אני יודע.

יש הרגשה, כמו שאמרנו שהדעת היא המרכז של כל החושים. כל החושים – ראיה ושמיעה – המרכז שלהם הוא במח הדעת. זה נקרא דעת מלשון הרגשה. לדעת משהו פרושו להרגיש אותו, להרגיש את המציאות.

יש משהו עוד יותר פנימי שנקראת הכרה, להכיר משהו. להכיר אינו רק להרגיש אותו, כמו אדם, אם אני נפגש עם בן אדם שאני לא מכיר, אני מרגיש אותו, אבל לא סימן שאני מכיר אותו. זה הבדל פשוט בין להרגיש מציאות לבין להכיר אותה. כמו עם אדם, אני יכול להרגיש אותו, אני מרגיש את כולם טוב, אבל אני לא מכיר אותם. להכיר אותו פרושו להכיר את הפנימיות שלו ממש, עד כדי כך שחז"ל אומרים שהכרה היא לשון נישואין. במגילת רות דורשים את הפסוק במדרש "מודע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה"[י], אומרת רות לבעז, וחז"ל דורשים שנצנצה בה רוח הקודש שהוא עתיד לקחת אותה לאשה, מהמלה "להכירני". חז"ל דורשים שזו לשון נישואין[יא]. על כך כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו"[יב]. זו המדרגה הכי פנימית שבדעת, הקשר בין איש לאשה.

עוד פעם, בדעת יש שלש מדרגות. יש לפתוח ספר, ללמוד משהו ולדעת מה שכתוב, זה נקרא ידיעה. אבל יכול להיות שאני יודע ואני יכול לקבל מאה במבחן שיבחנו אותי, ואני לא אפילו מתחיל להרגיש. זה נקרא שאני יודע ואני לא מרגיש. אפשר לקבל מאה אחוז במבחן ועוד לא התחלתי להרגיש את זה.

יש אחר כך דעת יותר פנימית שנקראת הרגשה, דעת מלשון הרגשה, ויש עוד יותר שנקרא הכרה. עוד פעם, אצל אדם, אני יכול לדעת שהוא נמצא, מישהו סיפר לי, אני יודע שהוא נמצא בעולם; אני יכול לחוות חוויה ישירה עם אותו אדם, שזה נקרא להרגיש אותו. לדעת שהוא נמצא בעולם מספיק שמישהו יספר לי, אני כבר יודע, אבל עדיין לא היתה לי מה שקוראים חויה עם אותו אדם. אם אני יכול לחוות חויה עם אותו אדם – זו כבר הרגשה. כל חויה, אתה רואה אותו, לא משנה איזו חויה. כל דבר שקוראים לו חויה הוא הרגשה.

אבל זה עדיין לא הכרה. כל החוויות שבעולם הן עדיין לא הכרה. זה גם כן דבר מאד חשוב, שמי שחושב שהחויה היא השיא – אז לא, היא השיא בכלל. זו הרגשה, לא הכרה. בכל החוויות בעולם אין שום הכרה, רק הרגשה. זה לא רגש, עכשיו אנחנו לא מדברים על רגש, רגש הוא בלב, כמו שהסברנו אתמול, התרגשות. כעת מדברים על הרגשה, חויה פנימית, והיא עדיין לא הכרה. לא על זה כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו".

פעם הסברנו בדרך צחות שחוה בעצמה היא לשון חויה. צריך לדעת אותה, הכוונה להכניס בה הכרה, לא להסתפק בחויה. לדעת אותה יש כמה פירושים. אחד מהפירושים זה לא להסתפק בחויה. צריך להכיר, הכרה, זוהי פנימיות ההרגשה. אם כן, זה יסוד חשוב מאד, שלש מדרגות של דעת.

הכל נכלל בטוב ורע

לפי ההסבר הזה נתחיל להבין יותר טוב איפה הבחירה. כל בחירה היא בדעת, כמו שהקדמנו קודם, שהדעת בוחרת. אבל איפה היא הבחירה בין טוב ורע? כתוב "עץ הדעת טוב ורע". איפה הבחירה של אמת ושקר שדיברנו עליה אתמול?

לגבי אמת ושקר יש לנו מאמר חז"ל מפורש: "ניכרין דברי אמת"[יג]. חז"ל אומרים שלבחור באמת זו הכרה. זה ממש חז"ל מפורש, שלכוון לאמת לעומת השקר נקרא הכרה, "ניכרין דברי אמת". רק כשיש הכרה פנימית אני יכול להבחין מה האמת ומה השקר.

כלומר, הבחירה בין אמת לשקר נוגעת למדרגה הכי פנימית שיש בדעת, להכרה של הדעת. אם אני לא שייך להכרה עדיין אין לי בתודעה אמת ושקר, מה שאני בוחר הוא יותר בחיצוניות. הבחירה בין טוב ורע על פי פשט היא ידיעה.

קודם כל, נקדים עוד הקדמה. על השאלה הזאת של טוב ורע מול אמת ושקר שאלו אותי שלשום. כאן לא כתוב, כאן כתוב לגבי רע וטוב בכללות, "הרע כסא לטוב"[יד]. באותו קטע של הבעל שם טוב שלמדנו, הוא כלל במושג הזה את כל הדברים. הוא נתן איזה חמש דוגמאות של כל מיני דברים חיוביים ושליליים, והכל בכלל "הרע כסא לטוב".

כלומר שבכללות הכל נכנס במושגים של רע וטוב, גם אמת ושקר. הסברנו אתמול שמי שיש לו השקפה של אמת ושקר בז לתודעה של טוב ורע, כמו ההבדל בין פילוסוף לבין איש מוסר, שהפילוסוף יותר מופשט מאיש מוסר, לא אכפת לו, לא נוגע לו, לא משחק ולא מדבר אליו שום דבר האתיקה, טוב ורע, בגלל שהוא מתעסק עם משהו יותר מופשט, יותר טהור לפי דעתו, שהוא אמת ושקר מופשטים. לפי זה באמת הטוב ורע הם במובן של רגש הלב, כאשר הבחירה ביניהם היא בחיצוניות הדעת בלבד. אבל האמת היא שגם אמת ושקר הם טוב ורע. בסופו של דבר אמת היא טוב ושקר הוא רע. אלו רק טוב ורע במובן יותר פנימי.

כלומר, מה שאנחנו נבחין היום יותר, הוא שיש כל מיני סוגי תמורות. תמורות הן ניגודים בהשקפה. כביכול כל תודעת האדם במשך ימי חייו היא לבחור בין זה לזה. יש מושג בספר יצירה שנקרא שבע תמורות[טו]. נסביר בהמשך שעל פי פשט הן כנגד שבע מדות הלב, אבל אנחנו היום נעמיק בזה יותר ונראה שיש שבע תמורות גם במח וגם בכתר. כל פעם שצריכה להיות בחירה היא כאשר יש תמורה, זה תמורת זה, "זה לעמת זה עשה האלהים"[טז].

פילוסוף ומדען – אהבת האמת

יש סוגים שונים של בני אדם, לפי הנפש שלהם, מה תופס את העיקר בתודעה שלהם, איזו תמורה. האדם חי כל החיים לפי התמורה הזאת. כל החיים שלו הם סביב לציר התמורה הזאת, הוא רוצה אחד משני הדברים, משני הצדדים ההפכיים, ולא רוצה את השני. זה עיקר מה שמניע אותו בחיים.

אחד מהם הוא טוב ורע, אחד מהם הוא אמת ושקר. אבל באופן כללי הכל טוב ורע. זה מה שעכשיו רציתי לומר, שלא נחשוב שיש באמת חלוקה מוחלטת בין טוב ורע לבין אמת ושקר. [אור וחשך?] גם אור וחשך. בסופו של דבר הכל אותו דבר. בכל אופן, נבחין שיש ממדים יותר חיצוניים ויותר פנימיים בתודעה, ולאחד מהם נקרא טוב ורע, ולשני נקרא אמת ושקר, אבל לא לחשוב שטוב ורע באמת הם רק בחיצוניות, יש גם טוב ורע שהם אמת ושקר. בכל זאת, לצורך ההבנה עכשיו אנחנו נבחין בין שבע תמורות, כאשר עיקרי התמורות הן מה שדיברנו עליו אתמול, אמת ושקר וטוב ורע.

כמו שהסברנו אתמול, יש אחד שהמניע אותו כל החיים הוא לחפש לרדוף את האמת, אהבת האמת. זה נקרא פילוסוף. במלה פילוסוף משתמשים גם בספרי היהדות המקוריים, ולכן מותר לומר אותה, והפירוש שלה הוא אהבת אמת. יש באמת דבר שמניע אדם, שהוא אוהב את האמת, הוא רוצה להגיע לאמת, היא החיים שלו.

מדען טהור גם מסתובב על הציר הזה. פעם המושג פילוסופיה אצל הקדמונים הגוים, כידוע, כלל את כל המדע. רק בדורות האחרונים יש הבדל בין פיזיקה לבין פילוסופיה, פעם לא היה שום הבדל. בגלל שמי שרוצה לדעת את האמת הוא רודף את כולה, כל מדע.

התכונה העיקרית של מי שבאמת מסור לאמת, תמיד מביאים בחסידות[יז], הוא הפתגם של הרמב"ם שכותב בתחלת מורה נבוכים, להצדיק במקצת את עצמו איך הוא קיבל דברים מסוימים מאריסטו, מספרים חיצוניים שאסור להסתכל בהם וכו' וכו', אז הוא אומר שם פתגם מאד מפורסם: "קבל את האמת ממי שאמרו"[יח]. אם אתה רוצה אמת, אז צריך לקבל אותה ממי שאמרה.

אבל רק צריך להבחין, צריך להבדיל. זה רק הרמב"ם יכול, הרמב"ם יודע מה באמת מה אפשר לקרב ומה צריך לדחות, מה הבר ומה התבן. בכל זאת, אם בגלל שאדם בזוי אמר משהו, לכן אתה לא רוצה לקבל ממנו – זו לא אהבת האמת. מי שמסור לאמת הוא רודף ומחפש אותה בכל מקום. לאו דווקא שהולך שם לכתחילה לחפש, בגלל שיש אולי מקום יותר טוב לחפש, אבל אם במקרה או בהשגחה הוא מוצא שם את האמת, הוא לא בז לזה אף פעם.

אם כן, זה נקרא אדם שכל כולו מסור לאמת. כמובן גם בזה יש הרבה מדרגות. יש אמת של פילוסוף גוי, שהאמת שלו היא רק אמת של יש נברא, בדיוק ההפך ממה שהסברנו אתמול אמת. אתמול הסברנו שאמת היא הראיה האמתית והמדע האמתי. מה זה המדע האמתי? שהכל הוא אין, שה' בורא את העולם יש מאין. האמת הזאת לא קיימת בהשקפה של המדען למשל. אז גם באמת יש כמובן אין סוף שכבות וממדים.

יש אמת של מדען שמחפש רק אמת מאד חיצונית, שיכול להיות שזו גם אמת מדומה, בגלל שהוא משחק רק עם הישות של המציאות. הוא לא חודר לפנימיותה. הוא רק רואה את "עלמא דשקרא". האמת שלו היא השקר, לפי מה שהסברנו אתמול. אצל יהודי האמת היא ממש האמת, "איזהו חכם, הרואה את הנולד"[יט], הוא רוצה לראות את האמת לאמיתו, שהיא פנימיות המציאות. עוד פעם, מה שהסברנו עכשיו הוא שלא לחשוב שהמושגים אמת-שקר וטוב ורע הם באמת דברים שונים. אף על פי שעכשיו נסביר שבע כאלה, הכל קשור בסופו של דבר.

אם כן, לומר כמו שאמרנו אתמול, שכביכול לפני החטא הבחירה היתה בין אמת ושקר ואחרי החטא בין טוב ורע, זה קצת פשוט מדי. זה פשוט לקחת מושגים ולהחליט שנשתמש במושג אחד במובן מסוים, ויש מושג אחר שנשתמש בו במובן יותר חיצוני.

ב.     שבע השקפות

שבע התמורות שבספר יצירה

עכשיו נגיע לשבע התמורות. התמורות בספר יצירה הן על פי מדות הלב. קודם אני אומר מה שכתוב בספר יצירה, ואחר כך אנחנו לענייננו נגיע להגדרות חדשות קצת. בספר יצירה כתוב שיש שבע תמורות. מהן שבע תמורות? תמורת חכמה – איוולת; תמורת עושר – עוני; תמורת זרע – שממה; תמורת חיים – מות; תמורת ממשלה – עבדות; תמורת שלום – מלחמה; תמורת חן – כיעור. אלו שבע התמורות בלשון של ספר יצירה.

עוד פעם אני חוזר: תמורת חכמה – איוולת. איוולת הכוונה טפשות. זה בחסד. התמורה של תמורת חכמה איוולת היא בחסד, כמו המנורה בבית המקדש שבמקום החסד. המנורה היא ענין של חכמה. הנרות של המנורה הם שבע החכמות. בכל זאת, הוא מתגלה בחסד. חסד הוא ענף החכמה. תמורת חכמה – איוולת היא בחסד; תמורת עושר – עוני בגבורה; תמורת זרע – זרע הכוונה בנים – שממה. שממה הכוונה שאין בנים, חס ושלום; תמורת חיים – מוות, כנגד נצח; תמורת זרע-בנים בתפארת. תמורת חיים – מות בנצח; תמורת ממשלה – עבדות בהוד; תמורת שלום מלחמה ביסוד; ותמורת חן – כיעור במלכות.

דרך אגב, פעם הסברתי שזה כוונה[כ], כל מי שמשתתף בחתונה והכלה מסובבת את החתן שבע פעמים, שכדאי לכוון ובכל סיבוב להמשיך אחד משבעה דברים אלה בנישואין שלהם. [שהחתן יכוון?] לא רק שהחתן בעצמו. גם מי שרואה יכול לכוון את זה. אם החתן עצמו מכוון זה ודאי טוב. אבל כל אחד, עכשיו זה מסור לכולם. כל אחד שמשתתף בחופה יכול לכוון ששבע הפעמים שהכלה מסתובבת סביב לחתן – הן לפי הסדר הזה, להמשיך לזוג הצעיר חכמה, ותהיה חכמה ולא איוולת. לכוון באמת, שיהיה בזיווג הזה חכמה ולא איוולת; אחר כך פעם שניה, סיבוב שני להמשיך עושר ולא עוני. [אושר בא'?] עושר עם ע. זה נקרא "שולחן בצפון"[כא]. עוד פעם, חכמה היא בסוד "מנורה בדרום". עושר זה בסוד "שולחן בצפון".

זרע הוא בסוד מזבח הקטורת שבאמצע, במזרח, המזבח הוא סוד הבנים, שורש הבנים. [מה הקשר בין קטורת לבנים?] קטורת היא התקשרות בין איש לאשה, מקור הבנים. דעת היא פנימיות התפארת[כב]. פעם רביעית היא להמשיך חיים.

פעם חמישית להמשיך ממשלה. ממשלה היא בבחינת בית, כמו הבית הגשמי, שיהיה בית כמו ביתו של אברהם אבינו, שמכניס אורחים ומשפיע שפע. זה נקרא ממשלה. [למה הוד הוא ממשלה?] כמו שאברהם אבינו היה מלך[כג], חוץ מזה שהוא היה חכם. לפי ספר יצירה, החכמה של אברהם אבינו היא החסד שלו. אברהם גם היה מלך. על פי פשט הוא ניצח את האויבים שלו, את ארבעת המלכים. אבל כל ההתנהגות שלו, שהוא מתנהג ביד רמה ושיש לו בית גדול, "האדם הגדול בענקים"[כד], יכול להכניס אורחים – הכל הוא ההוד שלו. [לא מלכות?] מלכות כאן היא חן, יפי, זה משהו אחר. ממשלה כאן היא "תמורת עבדות", לא להיות עבד. מושל כאן הוא להיות בן חורין וזה נמשך מאמא. אמא היא בחינת עולם החרות. כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת"[כה]. הבינה מתפשטת עד ההוד. כאן ממשלה היא לא במובן של להיות עבד. זה הוד מלכות.

אחר כך יסוד הוא המשכת שלום. זה כל המושג שלום בית. כל היסוד הוא להמשיך שלום בבית; מלכות היא חן. שתמיד כל אחד ימצא חן בעיני השני, שבכלל כל הבית וכל המעשים של הבית ימצאו חן בעיני ה', "בעיני אלהים ואדם". לא כתובים שמות הספירות בכלל בספר יצירה, אין שום ספירה בספר יצירה, יש ג אמות ויש שבע כפולות, יש שלש ויש שבע. כתוב עשר ספירות[כו], ואבל לא כתובים השמות שלהם, רק כתוב שהן מתחלקות לשלוש ושבע.

[אז מה, זה כולל גם מלכות?] ודאי. יש שיטה של הגר"א שהיא שיטה אחרת, שכוללת את פנימיות הכתר וחיצוניותו, יש כל מיני פירושים. על פי פשט הם שלש ושבע, זה ברור. אם אין מלכות ממש – יש מלכות בז"א. איך שלא יהיה, על פי פשט זו מלכות, הפה. השביעי הוא הפה, והפה הוא המלכות – "מלכות פה", כתוב בפירוש[כז]. לכן היא ניתנת על פה. באמת כל אחת מהתמורות האלה, הדברים החיוביים, נקראות מתנות. עוד פעם, הצד החיובי של כל אחד נקרא מתנה. לכוון את הכוונה הזאת בחופה היינו לכוון שה' יתן את שבע המתנות הטובות בנישואין. עד כאן מה שכתוב בספר יצירה.

תמורות בדיני התורה

עכשיו אנחנו רק נקח קודם כל את הרעיון הזה, ואני לא אסביר איך השייכות, ונעשה את זה אחרת. באמת יש קשר פנימי, אבל נעשה אחרת. יש לנו תמורה בתורה של טוב ורע. יש תמורה בתורה של אמת ושקר. אלו דברים ברורים.

בהלכות התורה יש כמה תמורות, כמו כשר-פסול, זכאי-חייב, מותר-אסור. גם הדברים האלה הם נושא שלם בפני עצמו[כח], שלא נדבר עליו בכלל. הוא לא נוגע לעניננו. חייב-זכאי נוגע להלכה. יש תמורות שנוגעות להלכה בתורה, שנקראות חייב-זכאי, כשר-פסול, מותר-אסור. [קשור ל-כח עתים?] זה עוד דבר, יש כח עתים, יד חיוביים ו-יד שליליים[כט].

אבל עכשיו אנחנו מחפשים תמורות כאלה, אנחנו נשתמש רק במספר שבע. כיוון שכתוב בספר יצירה שבע תמורות נחפש שבע כאלה. אף על פי שלא חייב להיות, כמו שאתה אומר, ויש באמת מקום אחד בתורה שיש יד תמורות, שבע כפול, כנראה שיש קשר ביניהם. ב-כח העתים של קהלת יש ארבע עשרה תמורות, יד ימין ו-יד שמאל.

בדרך כלל בנגלה שבתורה נלמד על פי שלש תמורות, ולפעמים כתוב ארבע תמורות. השלש הן מה שאמרנו קודם, זכאי-חייב בדיני ממונות, כשר-פסול בדיני קדשים ועוד מצוות עשה. כשר-פסול בתורה אינו לגבי אוכל, כמו שהיום משתמשים. [כמו בתפלין] כן, זה מה שאמרתי, יש מצוות עשה, ובמיוחד קדשים, בהם שייכים המושגים כשר-פסול – יש תפילין כשרים ותפילין פסולים, מזוזה כשרה ומזוזה פסולה. כך במצוות עשה, אבל עיקר כשר-פסול הוא לגבי קרבן.

לגבי איסור והיתר, כמו באוכל למשל, מה שאוכלים, יש אסור-מותר. נקרא דיני איסור והיתר. גם נישואין, מה שנקרא אישות, בדרך כלל נוגע לתמורה שנקראת איסור והיתר. יש קידושין מותרים ויש קידושין אסורים. לא אומרים כשר-פסול, וכך הלאה. כאמור, מושגים אלה הם נושא שלם גדול שלא ניכנס אליו עכשיו.

הקבלת תמורות התורה לו"ק

עכשיו בטהרות יש גם כמובן טהור-טמא. טהור-טמא הוא למעלה מאלה, כמו שנסביר קצת. חייב-זכאי, מותר-אסור וכשר-פסול הם כנגד הו"ק. אם כבר אמרתי, אומר רק את הסוד, שנבין קצת. אם מכוונים אותן כנגד ו"ק, כמו ששה סדרי משנה, התמורה שנקראת מותר-אסור היא כנגד חסד וגבורה – חסד הוא מותר וגבורה היא שורש האסור. זכאי-חייב הם כנגד נצח והוד – נצח הוא מי שמנצח בממונות והוא הזכאי, ומי שמפסיד הוא החייב. נצח והוד נקראים זוכה ומפסיד. נצח והוד היינו מי למעלה ומי למטה. כששני אנשים מתאבקים הנצח הוא מי שלמעלה וההוד הוא מי שלמטה, הנצח הוא מי שזוכה ומנצח, וההוד הוא מי שמודה, שנכנע. זה כלל גדול לגבי נצח והוד. בכל התאבקות יש מנצח ויש נכנע, שהם נקרא נצח והוד. [זה חייב זכאי?] אלו זכאי-חייב – הזכאי הוא הנצח, ומקור החייב הוא ההוד.

אחר כך יש כשר-פסול, שהם כנגד תפארת ויסוד. תפארת היא בחינת כשר, שזה ישר. "דרך ישרה שהיא תפארת לאדם"[ל], מאמר חז"ל בפירוש. עוד פעם, כשר הוא תרגום ישר. המלה כשר היא תרגום המלה ישר בכל התורה כולה[לא]. גם באידיש הביטוי הרווח הוא 'כשר וישר'. כשר תמיד הולך יחד עם ישר. כשר היינו ישרות, וישר הוא תפארת, כידוע. "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". כשר הוא התפארת ופסול הוא היסוד:

שבע תמורות להשקפות כלליות

עוד פעם, זה הפשט לגבי שש תמורות אלה. על טהור-טמא לא דברנו, זה נוגע לבינה, למעלה מאלה, ועל כך נדבר היום. זו תהיה אחת התמורות שנוגעות בנו. אנחנו מחפשים כאלה תמורות, כמו שאמרנו, כל עוד שהן משהו שאנחנו יכולים בקלות לזהות ככחות המניעים אדם בחייו, מה שנקרא השקפות כלליות. יש השקפה כללית של טוב ורע. [אור וחשך] כן, היא אחת מהן. יש השקפה כללית של אמת ושקר, עליה דיברנו אתמול.

יש השקפה כללית של אור וחושך. רק שצריך להבין בתור אדם מה נקרא שהוא חי על פי אור וחושך. יש אדם שחי על פי אור וחושך. יש אדם שחי על פי אמת ושקר. יש אדם שחי על פי טוב ורע. איזה עוד דברים, תמורות מהסוג הזה, דברים כלליים יש?

עוד פעם, הרמב"ם מזכיר שם רק אמת ושקר, טוב ורע, כמו שאמרנו אתמול, אבל יש יותר מזה. [קודש וחול] נכון. [חיים ומוות] נכון, ודאי. זה כתוב בפירוש בתורה – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"[לב]. כמו שיש טוב ורע, יש חיים ומוות. הם כתובים יחד, "ובחרת בחיים". כאן כתוב בפירוש שעיקר הבחירה הוא בחיים. רואים שהתורה מכוונת אותנו בכיוון החיים ולא בכיוון המוות. ודאי שהתורה עצמה מחדירה בנו תודעה והשקפה כזאת שיש בעולם חיים ומוות, וצריך לנטות תמיד לכיוון החיים ולברוח מהמוות.

זוהי הגדרת התורה, והיא כתובה יחד עם טוב ורע. כתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע", ובסוף כתוב "ובחרת בחיים", לא מוזכר בסוף טוב, רק חיים. קודם כתוב חיים טוב, ולעומת חיים טוב מוות רע, אבל בסוף רק כתוב חיים, "ובחרת בחיים".

קודש וחול על פי סוד הם אכן חיים ומות. לכן אני לא כולל את הזוג שנאמר קודם, קודש וחול, בגלל שחול הוא מלשון חלל, חלל מת וקודש הוא חכמה[לג], חיים[לד], כמו שנזכיר בהמשך.

טהרה – שמחה

מה שאתה אמרת, שמחה ועצבות, הן ודאי תמורה, אבל לא נקרא להן שמחה ועצבות אלא טהור וטמא. שמחה ועצבות הן טהור וטמא. בגלל שכמו שהסברנו באריכות, טומאה היא טמטום, וטמטום הוא דיכאון. כך כתוב בחסידות[לה]. לב טהור הוא לב שמח. טהור היינו מדאגות, שאין לו דאגה, הוא שמח. אדם טהור שיש לו לב טהור הכוונה שהוא שמח, שיש לו שמחת חיים והוא טהור. כל המושגים בתורה של טהור וטמא שייכים לבינה[לו] שפנימיותה, פנימיות אמא, היא מקור השמחה[לז]. "מינה דינין מתערין"[לח] היינו מחיצוניות הבינה, זו טומאה, טמטום המח וטמטום הלב, עצבות ודיכאון וכבדות, כמו שכתוב בתניא פרק כ"ו והלאה.

אם כן, שמחה ועצבות בתור תמורה, אחד שרוצה להיות שמח, בלשון התורה הכוונה שהוא רוצה להיות טהור כל הזמן. באמת זה היה נוגע מאד מאד בזמן הבית. בזמן הבית נזהרו מאד מאד שכל אחד יהיה טהור וכל האוכל יהיה טהור וכל החפצים, הכל יהיה טהור. עכשיו בזמן הגלות אי אפשר להיזהר. למה הדינים האלה התבטלו? בגלל שהגלות היא עצבות. כל הגלות היא עצבות. אי אפשר להיות טהור. בגלות אי אפשר להיות טהור, כמו שכתוב שכולנו טמאי מתים. מהו טמא מת? עצבות מתוך מוות. יש קשר בין חיים ומוות לטהור-טמא.

קודם אמרנו שיש תמורה של חיים-מוות, יש עכשיו לנו עוד תמורה של טהור-טמא. שתי התמורות של חיים-מוות וטהור-טמא מאד מאד קרובות, בגלל שאבי אבות הטומאה הוא מוות. יש ודאי קשר מאד גדול, כמו שנזכיר, בין החיים-מוות לבין הטהור-טמא. מי שקשור לחיים הוא באמת טהור ושמח. מי שקשור למוות, שהוא חושב על מוות, זה מקור הטומאה, זה נקרא אבי אבות הטומאה, עצבות, דיכאון וטמטום.

אם כן, הגענו עד חמש תמורות.

[צדיק-רשע הם גם תמורה?] צדיק-רשע הם טוב ורע, "אמרו צדיק כי טוב", רשע הוא רע. האדם הטוב הוא הצדיק והאדם הרע הוא הרשע.

השניים האחרונים הם השניים האחרונים של ספר יצירה, אותו דבר. יש שלום ומלחמה, וזה מניע כללי לאנושות, כמו שנסביר. גם חיים-מות היה בספר יצירה. כמה מאלה הם ישירות מתוך ספר יצירה, וכמה לא. חן-כיעור הם גם משהו כללי מאד, מה שנקר אסתטיקה, שכל אומן בפשטות זה הדבר שמניע אותו. יש אחד שכל החיים שלו הם יפי – מה יפה ומה מכוער. זה ודאי דבר כללי לגמרי.

הקבלת שבע תמורות ההשקפות לסוגי אנשים

נחזור על כל השבע ונגדיר מי זה האדם שהוא חי על פי זה. למשל, עכשיו אמרתי שהאדם שחי לפי חן-כיעור הוא אומן. יכול להיות שלא אכפת לו מחיים, לא אכפת לו משום דבר, רק מחן, שיהיה יפה.

מיהו האדם שמתעסק בשלום ומלחמה, שכל החיים שלו הם שלום ומלחמה? צבא בפרט והפוליטיקאי בכלל. מה שנקרא פוליטיקה בכלל ואיש צבא בפרט. ידוע שהצבא הוא הפרטיות של המדינה, המוקד, הפרט העיקרי של כל הממסד שנקרא מדינה. אז ודאי שמי שאלו החיים שלו מה שמניע אותו הוא זה המחשבות על שלום-מלחמה.

אמרנו שחיים ומוות וטהור-טמא קרובים מאד. מי האנשים שמתעסקים בזה? רופאים, רק שיש שני סוגי רופאים – רופאים כלליים ויש היום רופאי נפש. יש רופאים פיזיים ויש רופאים של מחלות נפשיות, שהם שני סוגי רופאים.

הרופא הקליני הרגיל, כל הסוגים, לא משנה אם הוא טבעוני או שהוא מדיציני, זה לא נוגע לענין זה, משחק בחיים ומות. יש רופאי נפש למיניהם, שהענין שלהם הוא טהור-טמא, אלו החיים שלהם. כמו שהסברנו, בריאות הנפש נקראת טהרה. מה שנקרא היום חולי נפש מכל הסוגים הוא מה שנקרא בתורה טומאה. שמחה היא בריאות הנפש, שמחה אמתית. ודאי, היא הרפואה והיא הבריאות. אדם זה נקרא בעל נפש בריאה. יכול להיות שהוא שמח וחולה בגוף. יכול להיות שהוא בריא בנפש, עוד פעם, להיות בריא בנפש פרושו להיות טהור, שזה שמח. יכול להיות שהוא אדם חולה גופנית, שהוא נוטה למות בגוף, אבל הוא מחזיק שמחה, כמו הסיפור הכי חשוב אצל רבי נחמן[לט], שהוא היה שמח עד הרגע האחרון, אז הוא כל הזמן טהור, אף על פי שהוא יכול להיות חולה מאד.

באמת אם האדם טהור הוא גם אחוז בפנימיות במקור החיים. לכן לגבי צדיקים, שהם טהורים, יש לנו דין בתורה שהקבר של צדיק אמתי לא מטמא, אין לו שום טומאה[מ]. גם כשהוא מת הוא נשאר טהור, אין טומאת מת אצלו. [למה הגוי אותו דבר?] גוף הגוי טמא, רק אין לו טומאת אוהל, אין מושג כזה, אבל הגוף ודאי טמא אצלו[מא]. [גם הגוי?] כן, הגוף אבי אבות. רק דין אוהל אצל גוי. משהו אחר.

עוד פעם, הצדיק לא נטמא, אפילו שהוא מת הוא נשאר טהור. אם הוא נשאר טהור אפילו כשהוא מת, הוא גם נשאר חי. לכן כתוב ש"צדיקים במיתתם נקראים חיים"[מב]. הוא נשאר כל הזמן חי וגם כל הזמן טהור. אבל עיקר העבודה שלו הוא עבודת טהרה. כיוון שהוא נשאר כל הזמן טהור, ממילא הוא גם כן חי, בגלל – נגיע לזה – שהחיים והטהרה הם אבא ואמא, יה שבשם, ואבא ואמא הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מג]. למטה, בלב, הן כנגד נצח והוד שהם גם כן "תרין פלגי גופא"[מד]. למעלה בשכל אלו חכמה ובינה שהם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין.

אם כן, אמרנו שהרופאים הם משני סוגים. או שמדובר על רופא מקצועי או על רופא חובבן, או יכול להיות כמו רוב האנשים בעולם שחושבים על רפואה, שהעיקר אצלם הוא בריאות, הם גם כן אותו דבר. גם אם הוא נהג מונית, לא משנה, הוא אומר לך שהעיקר להיות בריא, העיקר הבריאות. כל אלו מסתובבים על הציר הזה. בדרך כלל הכוונה היא לגוף, ולכן הוא שייך לנצח, לחיים ומות. אנחנו מדברים על כולם, על כל השבע, ובכל זאת יתכן שלאדם יש משהו שאצלו הוא בכל זאת העיקר.

אמת ושקר – למדן/פילוסוף

אמת ושקר. מי זה? [עורך דין?] לעורך דין אין שום עסק באמת ושקר. בכלל, עורך דין אמתי על פי תורה הוא משהו אחר, הוא גם אוהב אמת, הוא איש אמת. איש אמת הוא כמו שאמרנו קודם, כנגד התפארת. אלו "מָארֵי תורה"[מה], מי שלומד תורה. אם זה בחיצוניות אלו יהיו לימודים חיצוניים, אם זה מדען, אם זה פילוסוף. אם זה בקדושה – זה מישהו שהוא בן תורה.

לגבי ההבדל בין אמת לשקר וטוב ורע בתוך התורה גופא, אנחנו יודעים, דיברנו על זה כמה פעמים, שאצל ה'מתנגדים' יש דבר כזה. יש למדנים, אלו שלומדים גמרא, כמו ראשי ישיבה שלומדים גמרא ואין להם הרבה עסק עם הלכה פסוקה. להיפך, אצלם מי שמתעסק בשלחן ערוך הוא "נחות דרגא", כביכול אין לו מספיק שכל ללמוד את הסוגיות העמוקות של הגמרא אז הוא לומד שלחן ערוך, הלכות, אפילו שיש בהן הרבה עומק כמובן. הוא מתעסק עם מעשה.

יש השקפה כזאת, כמובן השקפה מעוותת, אבל בכל זאת יש לה שורש, דיברנו על זה כמה פעמים. בתוך התורה גופא, בנגלה של התורה – לא מדברים על פנימיות התורה – יש את ראשי הישיבה ויש את הרבנים. ראשי הישיבה הם אלו שאומרים את הפלפולים בנגלה, והרבנים הם אלו שפוסקים הלכה, ואף אחד לא יכול להיות השני. כך היא המציאות היום, לא שהיא צריכה להיות כך, לא צריך להיות ככה. פעם לא היה כך.

בכלל, פעם האנשים היו כל כך גדולים שכללו הרבה דברים ביחד. היום העולם בכללו נוטה למקצועיות, למומחיות. אז גם בתוך התורה היום בדרך כלל רב פוסק הלכה לא מסוגל להיות ראש ישיבה, וראש ישיבה לא מסוגל בשום אופן להיות רב פוסק הלכה. ככה זה בדרך כלל היום. ממש מקצוע אחר לגמרי.

מה זה בתוך התורה? גם אמת ושקר לעומת טוב ורע. פסק הלכה הוא כמו טוב ורע. בתורה של פסק הלכה הוא כדי לדעת מה טוב ומה לא טוב, והוא כולל את כל התמורות שאמרנו קודם – מותר ואסור, כשר ופסול, חייב וזכאי. כל שלשת הדברים שאמרנו קודם נכללים כולם בטוב ורע. מה שמותר הוא טוב ומה שאסור הוא רע. מה שכשר הוא טוב ומה שפסול זה רע. מי שזכאי הוא הצדיק הטוב ומי שחייב הוא הרשע הרע. פסק ההלכה דן רק בדברים אלה. כמו עורך דין שדן בטוב ורע, שבעיקר נוגע ללב, כמו שדיברנו והסברנו אתמול. מה שאין כן ראש הישיבה שרק מתעסק בסוגיא, בסברות התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים וכו', הוא מתעסק באמת הטהורה, באמת ושקר. זה עדיין לא ירד לגדר ההלכה הפשוטה.

היום אנשים חלשים ובדרך כלל אינם מסוגלים לאחוז בשניהם. מי שבאמת גדול בתורה יש לו את היכולת. כמו בחינת הדעת שמקשרת בין המח לבין הלב, הוא יכול לחבר את המח והלב. בתוך התורה גופא, להיות ראש ישיבה היינו מח ולהיות רב פוסק הלכה היינו הלב, יחסית. בגלל שכל התכונות של מותר-אסור וכו', הם טוב ורע, מי שמפסיק ביניהם, שלא נותן לקשר אותם, הוא קליפת עמלק, ספק וכו', המפריע בין המח לבין הלב. מי שמתגבר על כך יכול לחבר את שני הדברים האלה, זו שלמות הדעת.

בכל זאת, היום בוודאי אלו שני תחומים במציאות. זו דוגמה של אמת ושקר וטוב ורע. טוב ורע הוא מי שמתעסק עם המציאות, מה טוב ומה רע. יכולים להיות כל מיני דברים. הוא יכול להיות כלכלן, גם הוא מתעסק בטוב ורע, הוא יכול להיות עורך דין, יכולים להיות כל מיני דברים. אמת ושקר אמרנו שהוא הפילוסוף, המדען הטהור האמתי.

אור וחשך – טיפוס של גילויים וטיפוס של עצם

עוד פעם, הפירוש הפשוט של צדיק בתורה הוא טוב ושל רשע הוא רע. "אמרו צדיק כי טוב" והרשע הוא הרע. יש איש טוב ויש איש רע. נשאר לנו רק דבר אחד, אור וחושך. מי זה האור והחושך? [אולי מודרנים ושמרנים, אנשים חשוכים מימי הביניים או מתקדמים?] כמעט... מה זה אור? גילוי, וחושך הוא חוסר גילוי, שאין גילוי. כל כיף בעולם הוא בחינת אור, חויה, מי שמחפש חוויות, הוא מחפש אורות. למי שאין את החוויות – הוא בחושך. כך הוא כל בדרן וכל שחקן וכל מי שהעיקר אצלו הוא לעשות גילוי. כמובן, יש את הגילויים החיצוניים לגמרי, אבל יש גם כן בתורה. למשל ה'מתנגדים', אנשי האמת והשקר, ראשי הישיבה שאמרנו קודם, חשבו שהחסידים, כמו הבעל שם טוב, הם אנשי אור וחושך בלבד, בקדושה. אור וחושך בקדושה היינו לגלות גילויים.

יש הרבה כתבים מהרב קוק על זה, במיוחד יש לי מכתב שאולי ראית, לא יודע אם ראינו, מהרב חרל"פ[מו] שמסביר את ההבדל בין הגר"א לבין החסידות, שכולו לא נכון, כמו שעכשיו נסביר. אבל מהי הטענה? זו טענת המתנגד האמתי. [כמו הרב קוק?] לא, אבל הרב חרל"פ במקום אחד כותב כך. לגבי הרב קוק – לא יודע בדיוק, עדיין צריך עיון. בכל אופן הטענה היא שחסידות משחקת על ענין האור והחושך, גילויים, כמו רבי שעושה מופתים. באמת מה שאתה התכוונת קודם, כשאמרת צדיק-רשע, היה לצדיק חסידי. צדיק על פי תורה הוא פשוט איש טוב, אבל היום צדיק הוא מי שעושה דברים מופלאים, שעושה מופתים. יכול להיות כמובן בחיצוניות ויכול להיות בפנימיות. כמו שכתוב בספר התניא[מז], מהם מופתים בפנימיות? גילוי אלקות. זה הדבר הכי פנימי, כמו אברהם אבינו שפרסם אלקות בעולם, גילה אור, "מי העיר ממזרח"[מח].

גם בזה יש כמובן טוב ורע. יש אחד שרק רוצה לגלות – "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[מט], שרוצה חויה עצמית, בשביל להרגיש יותר יש. אבל יש חויה שבאמת דואגים, רוצים לגלות אלקות, כמו שנצעק שיהיה נס, שרוצים למען ה' יתברך שה' יעשה נס, שנראה שיש אלקים בעולם. שהעולם לא יטבע וישתקע בתוך החושך. באמת אברהם אבינו היה כזה, פחות או יותר. הוא ראה שהעולם בחושך, הוא רצה להדליק את החשמל.

זה קרוב לאמת, בגלל שאולי החשמל שהוא רצה להדליק הוא האמת. זה מאד קרוב למושג אמת ושקר. אז אפשר לומר אותו דבר, שהוא ראה שהעולם נמצא בשקר ורצה לגלות את האמת, אבל בפנימיות הנפש אלו שתי תכונות, הן לא בדיוק אותו דבר. למי שדואג לאמת יש במידה מסוימת מדת הדין, עליה כתוב "יקוב הדין את ההר"[נ], שהאמת תנצח, לא חשוב לי אם יהיה כאן טוב למישהו, אם יהיה גילוי אור, אם מישהו ירגיש טוב מזה – שתהיה אמת, שהאמת תנצח. מי שרוצה אור רוצה שגם יהיה טוב לאנשים, שירגישו טוב. אור הוא דבר שמרגישים טוב ממנו, "מתוק האור"[נא], הוא מתוק.

עוד פעם, ודאי כל הענינים כאן קשורים זה בזה. למשל אור וחושך מאד קשורים עם טוב ורע. הרי כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב"[נב]. הדבר הראשון בתורה שנקרא טוב הוא אור. "הכל הולך אחר הפתיחה"[נג], אז ודאי שיש קרבה מאד-מאד בין אור לבין טוב. אם אור הוא טוב, זאת אומרת שחושך הוא רע.

שוב, יש אדם שעיקר הענין שלו הוא גילויים. כמו כל ההִיפִּים בעולם, כל אלה שמחפשים חוויות ובידור וכך הלאה, הכל בחיצוניות כמובן. יש אין סוף שכבות. עיקר החיים שלו הוא הרצון שלו לאור, לא רוצה חושך, כמה שיותר אור.

[אפשר להגיד שאלו אנשים של תהו?] לאו דווקא. זה יכול להיות, אבל גם יכול להיות אברהם אבינו. עוד פעם, "אברהם התחיל להאיר"[נד], כל הענין שלו בחיים, הוא מסר את כל החיים להאיר אור. הוא רצה באמת ללכת בעולם להדליק את החשמל, שלא יהיה בחושך. הוא רצה את זה לטובת האנושות, לטובת האנשים, עדיין לא היו יהודים בעולם. כל "הנפש אשר עשו בחרן"[נה] היו גוים. הוא היה איש אנושי לגמרי, הוא רצה לטובת האנושות שיחיו בתוך אור, שלא יחיו בחושך. כמובן שבתוך זה יש אמת ושקר.

אם כן, מה היתה הביקורת הכי פנימית של המתנגד הכי עדין והכי פנימי נגד החסידות? שאנחנו על הציר של אמת ושקר ואתם על הציר של אור וחושך. אמת ושקר הוא יותר פנימי מאור וחושך, יותר אמתי, כמו שנסביר, וזה באמת נכון.

אם כן, צריך לומר שהחסידות היא לא רק אור וחושך. להפך – היא אמת לאמתו. האמת היא בכלל לא אור, עצם בחסידות הוא לא אור. יש אור ויש עצם, אלו שני דברים. אפשר לומר שכל החסידות היא באמת אור, אבל חסידות חב"ד, מי שיודע מהי, היא לא אור. לכן להרבה אנשים אין כיף מחסידות חב"ד. יש להם יותר כיף מחסידות ברסלב, או מחסידות אחרת, בגלל שיש בה יותר כיף, יותר אור. חסידות חב"ד למשל היא לא אור, היא אמת, אמת לאמתו, היא עצם – עצם האמת לאמתו. זה נקרא עצמות, שאינה אור, רק שממנה האור מתחדש. כמו שלמדנו בתחלת "הרכבת אנוש לראשנו", שמתוך העצם יש "אור חדש על ציון תאיר"[נו].

ג.     הקבלת שבע ההשקפות לשבע התמורות (ז"ת)

כעת, אחרי שיש לנו את כל המושגים האלה, צריך לעשות איזה סדר ביניהם. עוד פעם, השבע הם חן-כיעור, שלום-מלחמה, טומאה-טהרה, חיים-מות, אמת ושקר, טוב ורע, ואור וחושך. [מי האיש של טומאה וטהרה?] פסיכולוג אמרנו, רופא נפש. טומאה וטהרה זה רופא נפש.

שוב, למה אמרתי שבע? בגלל שכך כתוב, שבע תמורות. אף על פי ששבע התמורות של ספר יצירה הן קצת שונות, ובאמת אפשר לקשר, זה אולי לא נעשה, אבל את כל שבע התמורות שעכשיו אמרתי אפשר ממש להקביל אותן לשבע תמורות של ספר יצירה. קצתן אותו דבר וקצתן בסדר אחר לכאורה.

אם כבר אמרתי, אני אסביר לפי הסדר. האור וחושך הם כנגד חכמה ואיוולת, זה "מנורה בדרום". טוב ורע הם עושר ועוני. מה שעכשיו אמרנו, אור וחושך, הם מה שבספר יצירה הוא חסד, חכמה ואיוולת. בערך מה שאריאל אמר, שיש אנשים שחיים בחושך, כמו ימי החושך, בטפשות, ויש חכמה שהיא אור.

כאן זה לא ענין של אמת ושקר, אלא של אור החכמה. כשאני אומר חכמה ואיוולת אפשר לחשוב שהכוונה לאמת ושקר. לא כך הכוונה. הכוונה שיש בחכמה אור, "כיתרון האור מן החושך כך יתרון החכמה מן הסכלות"[נז]. יש אור בחכמה ויש חושך באיוולת. לכן זה נקרא "מנורה בדרום", זה בפירוש כתוב. יצירה חכמה-איוולת שכתובים בספר יצירה הם אור וחושך.

שוב, יש כמה פסוקים מפורשים על זה, הכי חשוב הוא "כיתרון האור מן החושך כך יתרון החכמה מן הסכלות". לכן כתוב שתמורת חכמה איוולת בספר יצירה היא בחינת "מנורה בדרום". ענין המנורה הוא להאיר את העולם, לא בחינת האמת. האמת היא מזבח הקטורת.

אחר כך, עושר ועוני הם טוב ורע. חיים ומות, כתוב בפירוש בספר יצירה, הם נצח. על עושר ועוני וטוב ורע כתוב בפירוש בספר יצירה שאלו שני דברים – הראשון טוב ורע והשני עושר ועוני. לכן אמרתי קודם שיכול להיות שייך גם לכלכלן שמתעסק בכסף, ולכן גם שדיברנו כאן על "הרע כסא לטוב" אמרנו שיש לזה קשר מאד גדול עם כסף. בגלל שדווקא התמורה של רע וטוב הולכת יחד עם כסף, עם עושר ועוני. לא יותר מדי נאריך עכשיו.

אמת ושקר – בנים ושממה

עכשיו, השלישי, זרע ושממה, בנים, הכח להוליד והכח לא להוליד, הוא בפנימיות אמת ושקר. זה הדבר הכי פנימי שצריך להבין. מה שאנחנו אומרים תמיד הוא שאמת ושקר הם כנגד התפארת, שבספר יצירה נקרא בנים ושממה.

למה בנים הם אמת ושממה היא שקר? דבר ראשון, אריאל אומר נכון, שמה שמתקיים הוא אמת, ומה שנפסק, שנקרא נחל אכזב, נחל כוזב, הוא שקר. יש פסוק "כֻּלֹּה זרע אמת"[נח]. שבפירוש אומר שהזרע הוא בחינת אמת. לשון ספר יצירה היא "תמורת זרע שממה", ועל זרע בפירוש כתוב בתורה שהוא בחינת אמת אצל עם ישראל.

נחזור לאותו מתנגד, כמו הרב חרל"פ שהיה גדול מאד, מאד עדין וגם יודע הרבה חסידות, כל המחשבה שלו היא בבירור חסידות ורעיונות יפים, ובכל זאת נדמה לו שהגר"א מכוון על הציר של האמת ושקר והחסידות על הציר של אור וחשך, וממילא יש מעלה באמת ושקר לגבי אור וחשך.

מה זה נוגע לזרע או שממה? זה בדיוק מה שהוא כותב שם באותה אגרת. הוא אומר שדווקא מהשיטה הזאת של אמת ושקר יש תולדה. למשל הוא אומר שיפה מאד שיש איזה רבי צדיק שעושה מופתים, אבל מה יהיה אחר כך? יהיה מזה משהו? זה לא יוליד. אז היה רבי, אפשר לספר עליו סיפורים, סיפורי הבעל שם טוב, אבל מה ממשיך לקראת ביאת המשיח? הוא אומר שהאמת המוחלטת, שכמו שנסביר בהמשך, מגיעה עד רדל"א על פי הקבלה, היא שורש הלידה, שורש הבנים.

אכן, זה שהחסד גם מוליד הוא חידוש של אברהם אבינו, זה הוא לא ידע. זה מה שכתוב בפרשת השבוע "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"[נט]. אברהם כל החיים הלך ופרסם אלקות, האיר, ולא היו לו בנים, ובפנימיות הם זה בזה.

נסביר סוד מאד-מאד עמוק לגבי אברהם, לגבי כל היהדות וכל תיקון העולם. אברהם התמסר כל החיים שלו להאיר, לעשות אור, וזה הלך יחד עם זה שלא היו לו בנים. כמו שאמרנו קודם, כביכול האור עקר מאמת. אור הוא דבר יפה מאד, אבל אין בו עדיין עצם, וכל זמן שאין בו עצם, שנקרא אמת, הוא לא מסוגל להוליד.

על כן אברהם הולך ומאיר את העולם, ואין לו בנים. אחר כך פתאום מה קורה? קורה נס שהקב"ה רואה את הכוונה שלו, יש לו כוונה אמתית לשם שמים, לכן בגיל מבוגר של 99 הוא עושה לו ברית מילה. ברית מילה היא אמת, נקראת "אות אמת"[ס], ואחר כך הוא נותן לו בנים. הבנים הם הסימן והתוצאה של האמת.

שתי המדרגות אור ואמת נזכרות פסוק בתהלים "שלח אורך ואמתך המה ינחוני"[סא], פסוק חשוב שנדרש בחסידות. מבקשים מהקב"ה קודם "שלח אורך", אור, ואחר כך "ואמתך", האמת שלך, "המה ינחוני". פסוק בפרק מ"ג בתהלים, פסוק מאד חשוב, "שלח אורך ואמתך המה ינחוני".

[שיא היצירה של אדם היא הילודה. איך יצירה מתקשרת עם אמת ושקר?] נכון, אתה אומר שזה שיא היצירה. אמרנו שהאומן משחק על הציר של חן וכיעור שכנגד המלכות וכאן התפארת היא זרע ושממה שאנחנו מקשרים אותם עם אמת ושקר. הענין הוא שיש כאן יש יחוד תפארת ומלכות. זאת אומרת, אומן אמתי הוא כמו אמא. כמו בעיה שישנה להרבה נשים שלמדו ציור בבית ספר לציור, ואומרים להם ש'האומנות הכי גדולה שלך היא להיות אמא לילד. אם את רוצה ליצור משהו יפה, אמיתי, תתחתני ותהיי אמא, בגלל שזו שיא האומנות'. לפי ההסבר שלנו עכשיו זהו יחוד תפארת ומלכות.

אם היא נשארת רק עם האומנות בלי לרצות להיות אמא ולהוליד בן זה נקרא מלכות שנפרדת מבעלה. עוד פעם, ההשקפה של האומן, של חן וכיעור, אם היא פנימית היא דווקא שואפת לזרע שבתפארת. הקשר בין חן לבין אמת נקרא "חן אמת"[סב], לפי ההסבר שלנו עכשיו, יחוד תפארת-מלכות. אשה רעה היא נקראת "שקר החן"[סג]. לפי זה, מהו "שקר החן"? חן שלא שואף לאמת הוא שקר, אין לו בנים.

טהרה וטומאה – ממשלה ועבדות

אם כן, אז זה היה אמת ושקר שקשורים עם זרע. אחר כך חיים ומות הם בדיוק מה שכתוב בספר יצירה, אותו דבר. את מה שכתוב בספר יצירה ממשלה ועבדות אנחנו חברנו לטומאה וטהרה. איך זה הולך ביחד? כמו שהסברנו קודם, שממשלה לעומת עבדות בספר יצירה היא הרגשת חופשיות, הרגשת חרות. הרגשת חרות שייכת לאמא, ולמה שנמשך ממנה בהוד, שזו טהרה, לב טהור. עוד פעם, ממשלה היא בחינת טהרה, בגלל שממשלה היא חרות. הרגשת חירות, כמו "זמן חרותנו" בפסח, היא מקור השמחה. פסח הוא החג הראשון, מקור כל השמחה בתורה, ומה זה? להרגיש בן חורין. זו בחינת ההוד לפי זה.

שני האחרונים הם אותו דבר כמו שכתוב בספר יצירה, שלום ומלחמה וחן וכיעור. הם היינו הך. אם כן, הקבלנו אותם בז"ת:

ידיעה – טוב ורע; הרגשה – אור וחשך; הכרה – אמת ושקר

שאלת איפה הם בשורש. תיכף נסביר, אבל קודם כל, מהם השלשה שכנגד שלש המדרגות של הדעת שהסברנו קודם? אמרנו שבדעת יש שלש מדרגות: ידיעה, הרגשה והכרה. אמרנו שהכרה היא בין אמת ושקר. נחזור למה שהתחלנו בהתחלה. אמרנו שישנם שלשה ממדים של דעת. יש ידיעה חיצונית ויש הרגשה כמו חויה – כל חוויה היא הרגשה – ויש עוד יותר פנימי, הכרה. אמרנו שהכרה הולכת יחד עם אמת ושקר, "ניכרים דברי אמת". ידיעה היא כמו "עץ הדעת טוב ורע", הידיעה החיצונית של הטוב והרע.

לפי מה שהסברנו עכשיו, מה באמצע בהרגשה-חויה? אור וחושך, בדיוק. אור וחושך הם כנגד המדרגה של הרגשה, שהיא חויה, האמצע של הדעת. כמו שאמרנו, אמת ושקר הם יותר פנימיים מאור וחושך. אמת ושקר תלויים בהכרה, שאינה החויה. זה להכיר אותו, לשאת אותה לאשה. כל נישואין באים מהמדרגה של נושא הפכים, של רדל"א, כמו שנגיע לזה.

אבל עוד פעם, ההכרה שבדעת, בה יש את האמת והשקר, היא מקור הבנים. כמו שעכשיו אמרנו, אמת ושקר הם בנים, בגלל שהכרה היא נישואין, נישואין הם לשם הולדת בנים. אם כן, האמת והשקר הם בחינת הכרה שבדעת, ואילו האור והחושך הם הרגשה. אדם מעונין שיהיה יותר אור בעולם, הוא רוצה שירגישו, שיהיו חוויות של אור, נס.

הוא מעונין לא רק שילמדו. יש אנשים טובים שצועקים לקב"ה 'כבר תתגלה, תדליק את החשמל. מספיק למדנו בספרים. למדנו על זה שצריך להיות כך וכך וכך. עכשיו נראה, שנראה כבר. אנחנו יודעים מתוך הספר. יש לנו ידיעה אבל רוצים לראות'. "אותתינו לא ראינו"[סד], יש הרבה פסוקים על זה. בזמן הגלות לא רואים, רק קוראים על זה. אנחנו רוצים, "רצוננו לראות את מלכנו"[סה], במתן תורה.

לפי מה שהסברנו היום, מה זה? שרוצים לבוא מידיעה להרגשה. זו עדיין לא הכרה. הרגשה פרושה לגלות את האור. הידיעה רק מה הטוב ומה הרע, כמו ללמוד את הספר ולדעת מה טוב ומה רע ולהתנהג על פי הטוב – זו הידיעה החיצונית. רק אמרנו שבאמת טוב ורע כוללים הכל, בגלל שגם אור וחושך הם טוב ורע וגם האמת והשקר הם טוב ורע.

הקבלת ההשקפות לשורשן בג"ר

השורש של שלשת אלה הוא ודאי ג' רישין שבכתר. בקצרה: ההכרה באה מרדל"א, ההרגשה מרישא דאין והידיעה מרישא דאריך, ובמיוחד ממוחא סתימאה שבו. השאר: חיים ומות הם חכמה, טהור-טמא הם בינה, שלום-מלחמה הם חסדים שבדעת, וחן-כיעור הם גבורות שבדעת:

עוד פעם, קודם אמרנו אותם בז"ת. זה כלל גדול, שכל מה שיש בז"ת – יש בדיוק אותו דבר למעלה בג"ר. איך יש שבע בתוך ג"ר? יש ג רישין שבכתר, חכמה ובינה, והדעת מתחלקת לשנים – חסדים וגבורות, שהם שורש של יסוד ומלכות.

שוב, ההכרה, שהיא הבחירה בין אמת ושקר, שהיא עיקר הבחירה. כמו שפעם למדנו[סו] בסוד בחר-חפץ-רצה, שבחר כנגד רדל"א, הבחירה שממש הכי עמוקה היא "ניכרים דברי אמת". אחר כך יש אור וחושך, שמתיקות היא תענוג, אור זה תענוג, כנגד רישא דאין.

עוד פעם, עכשיו נבין יותר טוב מיהו המתנגד שאומר שאני יותר מהחסיד. אתה החסיד רוצה כיף, ואני רוצה רישא דלא אתידע, לא אכפת לי משום דבר. אמת היינו שלא אכפת לי מכלום, וזה רישא דלא אתידע. אני לא צריך שום כיף, שום דבר, רק אמת, והאמת עצמה היא לא שלי. אין לי בה כלום, היא 'לא ידע ולא אתידע'. שם הוא שורש הבנים. אור הוא כבר טוב, כבר מתוק, "מתוק אור", וזהו רישא דאין. טוב ורע הם רצון. צריך לרצות את הדבר הטוב ולא לרצות את הדבר הרע. כמו שאמרנו, רע הוא לשון רצון.

מה שכאן הסברנו, שלעומת הרצון – טוב הוא כבר תענוג, כמו שכתוב בספר יצירה בפירוש ש"אין בטוב למעלה מענג"[סז]. כמו שהסברנו שהטוב והרע כאן כוללים הכל, אבל אם רוצים בפרטיות – כמו שעכשיו מסבירים איפה נמצאים טוב ורע – הם ברצון. יש רצון טוב ויש רצון רע. ענג, שהוא רישא דאין, הוא אור וחושך.

למה אמת מגיעה עד רדל"א? בגלל שאמת היא משורש אמונה, כמו שהסברנו הרבה פעמים, בלשון הקודש אמת באה מאותו שורש של אמונה. אמת תמיד מגיעה עד האמונה – "אמת ואמונה כל זאת"[סח].

אם כן, האמת עולה במקום האמונה, שהיא מקור הבנים, לכן אמונה בגימטריא בנים, כמו שנלמד פעם אחרת אולי בעזרת ה', בנים בגימטריא אמונה, "בנים אתם להוי' אלהיכם"[סט]. בנים בגימטריא אמונה, אתם אותיות אמת. בנים הכוונה גם בנים וגם בנות, שניהם יחד. הם "אנכי"[ע] ו"לא יהיה לך"[עא], ששניהם ברדל"א כמו שלמדנו פעם.

רישא דאין הוא אור וחושך, שכנגד תענוג; ורישא דאריך, רצון, הוא טוב ורע. יש רצון לטוב, ויש להפך – לא לרצות את הרע, "סור מרע ועשה טוב"[עב]. אחר כך, חיים הם בחינת חכמה, כמו שלמדנו. טהור הוא בחינת בינה. ושלום הוא חסדים שבדעת, והחן המתוקן הוא גבורות שבדעת. זה סוד הדברים האלה כמו שהוא בשורש, למעלה. למטה הם כנגד ז"ת, כמו בספר יצירה.

אור ועצם

[אז מהו היתרון בדרך החסידות?] (חסר קצת) ...זו דוגמה בחיצוניות, אותו דבר כאן. המתנגד חושב שהוא על הכוונת של האמת. יש בזה אמת, אבל זו עדיין אמת חיצונית. יש אמת הרבה יותר פנימית, שהוא לא מודע לה. אמת זו באה על ידי מסירות להאיר, כמו אצל אברהם ומתוך המסירות להאיר את העולם הוא מגיע לאמת האמתית.

עוד פעם, כמו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב הוא עדיין בעיקר המסירות להאיר את העולם, כמו אברהם אבינו, וממנו באים לאדמו"ר הזקן, לאמת הכי פנימית, האמת לאמתו, מה שנקרא עצמות. בכל חסידות חב"ד, מי שתופס אותה נכון, זה נקרא עצמות, רק לדבר על עצם, לא על אור בכלל. מי שזכה לחסידות חב"ד הוא מיד מתעסק עם האמת הפנימית.

[אם אדם מחפש אמת פנימית, באמת, ומוצא אותה היא תאיר את עצמה] או שכן או שלא. לא ידוע אם כן או לא. אתה לא יודע מה שלא ידוע. זה רישא דלא אתידע. לא יודעים מה יהיה מזה. עוד פעם, אור הוא טוב. אור זה "כי טוב", אור הוא מתוק. יכולים להיות חסידים שמשיגים אמת ולא כל כך טוב, עדיין בגלות. יכול להיות שמזה יש לו צער גדול, כמו "צער גידול בנים"[עג], ואמת אמרנו שהיא בנים. יכול להיות שיוליד בנים ויהיה לו צער אחר כך. הוא יסבול את הצער בעולם הזה. אמת מולידה בנים, והבנים יכולים להיות מקור של צער בגשמיות. הטוב והאור יתגלו רק לעתיד. בכל זאת, אני מסכים איתך שבאופן ממילא יהיה ככה.