1

בע"ה

סוד ה' ליראיו - שער כ"א "הרע כסא לטוב" (ז)

פרקים ב-ג

י' חשוון תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה סיים הרב ללמד את פרק ב בשער כ"א בספר סוד ה' ליראיו, כשרוב השיעור הוקדש ללימוד הערה כ', ובסיומו נלמד גם פרק ג. בשיעור נבחנים המושגים טוב ורע בשרשם – תנועת הירידה שברע ותנועת העליה שבטוב – ותכליתם בהיות הרע כסא לטוב וה"ירידה צורך עליה".

תוך ההסבר מתבאר ענין ריח ניחוח ונחת הרוח העולה ממנו לפי היחס בין מנוחה ל"אין להם מנוחה". נתח נכבד מהשיעור עוסק בעניני 'עבודה', ובו מתבאר היחס הכפול למעשה החטא – לפני עשייתו ולאחריו. בסיום השיעור נלמד פרק ג בשער ובו רמזים נוספים לביטוי "הרע כסא לטוב".

א.     הערה כ: תנועה מנוחה

העון נושא את ה"נצר חסד לאלפים"

נחזור לענין שלנו. התחלנו אתמול ללמוד, להזכיר את מה שכתוב כאן בהערה כ, נסתכל בה. מדברים על "הרע כסא לטוב".

אמרנו שאחד מהרמזים של "הרע כסא לטוב" הוא ש"נשא עון" – יש בי"ג מידות הרחמים "נצר חסד לאלפים נושא עון" – שעל פי פשט הכוונה שהקב"ה "נשא עון". אבל אמרנו שאפשר לדרוש שהעוון נושא, העוון בעצמו, שהוא מתברר, לאחר ההבדלה שלו, כמו שלמדנו אתמול קצת באריכות, שצריכה להיות הבדלה בתוך הרע. אחרי שיש הבדלה אמתית בתוך הרע, הרע עצמו, העוון עצמו, נושא את הטוב.

מה זה הטוב? "נצר חסד". למה "נצר חסד" הוא הטוב? עוד פעם, כתוב בי"ג מדות הרחמים: "נצר חסד לאלפים נשא עון וכו'". הסברנו שאפשר לדרוש זאת לא שה' נושא את העוון, רק שהעוון נושא מה שכתוב קודם – "נצר חסד לאלפים". מי נושא את ה"נצר חסד לאלפים"? מי מרים את הטוב? "נצר חסד" הוא הטוב. מי נושא אותו? העוון נושא אותו, "נשא עון ופשע וחטאה", זה נקרא "הרע כסא לטוב". כמובן, לאחר ההבדלה, כמו שדיברנו אתמול.

קודם כל, למה "נצר חסד" הוא טוב? בגלל ש"נצר חסד" על פי קבלה הוא המזל העליון, שהוא הצדיק העליון. הוא עושה את כל היחודים בעולם האצילות. הסברנו שטוב הוא בבחינת "דבק טוב"[ב], "אמרו צדיק כי טוב"[ג]. ספירת היסוד, שהוא המדביק את כל הזיווגים והיחודים, נקרא טוב. מה אחד מהפירושים העיקריים של טוב ורע? טוב היינו דבוק ורע הוא שבירה, פירוד. דיברנו על כך אתמול.

שורש כל הדיבוק, של כל היחודים בכל העולמות, הוא המזל "נצר חסד", לפי הקבלה. "נצר חסד" נקרא מזל עליון, שהוא קודם כל מזווג אבא ואמא, אחר כך הוא מזווג את כל שאר הזיווגים בעולם האצילות. לפי זה, "נצר חסד" הוא הצדיק הטוב. "נשא עון" הוא הרע שנושא את הטוב, את "נצר חסד".

נע-נח – ריח ניחוח

התחלנו להסביר אתמול שיש כאן רמז בראשי התבות, וזה מה שכתוב כאן בהערה כ. נסתכל בפנים:

כ. ״נֹשֵׂא עָוֹן״ רָאשֵׁי תֵּבוֹת נע, ״נֹצֵר חֶסֶד״ רָאשֵׁי תֵּבוֹת נח.

[הזכרנו אתמול, שהנע תומך וכסא לנח, שזה "נצר חסד"[ד]. מה זה נע?] נָע בְּעִלּוּי אַחַר עִלּוּי מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה תָּמִיד — [שעל כך כתוב] ״צַדִּיקִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה [לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל"[ה]] וכו׳״ — וְנָח בִּירִידָה וְהַמְשָׁכַת גִּלּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה — [נח לשון נחת, ונחת היא ירידה. זהו גילוי אלקות, כמו בשבת שיש ריח ניחוח – ריח עולה וניחוח יורד. בכל קרבן יש גם את סוד "רע כסא לטוב"] —

[למה ניחוח?] נסביר גם את זה. כל הקרבנות בבית המקדש כולם בסוד "הרע כסא לטוב", בגלל שלוקחים דבר רע, שהוא חלק ממציאות עולם הזה, כמו בהמה, בהמה היא שם ב"ן, ממש תחת קליפת נגה – לוקחים דבר שהוא שייך לקליפת נגה ומקריבים אותו על גבי המזבח, והוא עולה, ומשהו נוחת, משהו יורד. זה נקרא "ריח ניחוח"[ו]. כך כתוב בחסידות[ז], שריח הוא מה שעולה וניחוח הוא מה שיורד. בכל קרבן יש "ריח ניחוח". שייך גם לחודש חשון, חודש חשון הוא חוש הריח בקבלה. הריח הוא הרע שעולה. בכל קרבן יש ריח שהוא עלית הרע.

לכן מהו ריח על פי פשט? הדקות שבדקות שיש בתוך המציאות. ההבדלה הכי מוחלטת, הכי גמורה בתוך המציאות הגשמית, היא ריח. רק הנשמה מרגישה. ריח הוא לא מה שאתה רואה ואפילו לא מה שאתה שומע. זהו הממד הכי דק במציאות, שרק מריחים. לכן כתוב שהמשיח, גם שייך לחודש הזה, יהיה "מורח ודאין"[ח], הוא ידון כל דבר על פי ריח. כתוב: "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח"[ט]. לא רק שכתוב שהוא יריח וידון, כתוב, שהוא שולל את הראיה והשמיעה. כתוב בפירוש באותו פסוק: "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח".

זאת בגלל שמראה עיניו ומשמע אוזניו תופסים רק את החיצוניות. הם לא יכולים לעשות בירור אמתי במציאות. מה שאין כן ריח, הוא מברר לגמרי את מציאות הרע ומעלה את כל הרע המציאותי, כמו שהסברנו, את כל התענוג שיש ברע, כמו שנסביר יותר. התענוג מלובש בתוך רצון ותנועה – זה מה שאנחנו מסבירים היום – כל החלק של הרע עולה ומה שיורד הוא גילוי אלקות. זה הסוד של "ריח ניחוח" בכל מקום: עליה וירידה, עלית הרע וירידת הטוב.

כמו שדיברנו אתמול, הרע שעולה מכריח את הטוב לרדת. מהי ירידת הטוב? הרגשת עצמו, בדיוק כמו שדיברנו אתמול. הרע שעולה נקרא אתערותא דלתתא, והוא פועל ירידת הטוב. ירידת הטוב היא גילוי הטוב, שהטוב יתגלה ויבוא בבחינת מורגש. זה נקרא ענג נעלם שפתאום נעשה מורגש. מי עושה, מי פועל שאפשר יהיה להרגיש את טיב הטוב, להרגיש כמה הוא טוב-טוב? רק הרע עושה זאת. כמו שלמדנו אתמול מהבעל שם טוב, בלי רע לא תרגיש אף פעם שטוב הוא טוב, בגלל שלא תרגיש אותו בכלל, הוא יהיה נעלם. אבל זה רק כשהרע עולה על ידי הבדלה ופועל שהטוב יורד.

כמו שאריך פועל ירידת רדל"א להתלבש, שז"ת של עתיק יתלבשו בתוך גלגלתא דאריך. זהו סוד ג' רישין שבכתר. כל התיקון של ג' רישין שבכתר הוא בסוד המשכת הרצון את הענג הנעלם למטה, להתלבש בתוכו. זה נקרא לשבת בתוכו. זהו כסא הממשיך את האדם העליון לשבת עליו. זה נקרא לרדת ולהתלבש בתוכו. לכן כסא לשון כיסוי וכסות. כסא הוא כמו לבוש. הכסא פועל שהאדם ירד ויתלבש בתוכו. ההתלבשות הראשונה היא ז"ת דעתיק בגלגלתא דאריך, שהוא גילוי הענג.

רמז "ריח ניחוח"

אם כן, מה יצא לנו? שיש כח נע של "נשא עון", והוא הרע שעולה, הריח; ויש כח נח, של מה שיורד, כמו המשכת מ"ד לאחר העלאת מ"ן. כל הסוד בקבלה של העלאת מ"ן והמשכת מ"ד הוא גם "הרע כסא לטוב". כל יחוד שיש בעולם, שנקרא "העלאת מ"ן והמשכת מ"ד", מיין נוקבין ומיין דוכרין, הכל בסוד "הרע כסא לטוב", רק שהרע מתברר. זה סוד הבירורים. אתמול הסברנו שיש הרבה-הרבה שלבים של בירורים, וכאן אנחנו מדברים על הבירור הכי עמוק, שנוגע לרע ממש, לא רק לאיזה ניצוץ שינק מהטוב, אלא הוא עצמו, מציאותו ממש מתבררת ונעשית כסא לטוב.

["נצר חסד בסופי תבות הוא רד] נכון, יפה, תכף נדבר יותר על רד. גם בגמרא בזבחים, "לשם ששה דברים הזבח נזבח"[י], מבדילים בין ריח לניחוח] כן, נכון. רואים בחז"ל שאלו שתי מדרגות, לא אותו דבר. בחסידות כתוב שבאמת הריח הוא הרע שעולה, והניחוח הוא מה שמתגלה מלמעלה למטה. זה נקרא "לאשי".

אם כבר אמרתי את זה. כמה עולה "ריח ניחוח" בגימטריא, לפעמים כתוב "ניחח" בלי ו[יא], אבל יש לפעמים שכתוב עם ו, אז נעשה "ניחוח" מלא. יש בתורה כמה פעמים "ניחוח" מלא[יב]. יש כמה פעמים בתורה שכתוב ניחוח מלא, אז מכיוון שזה מופיע מלא, אז נעשה אותו מלא. כמה זה? 300, בדיוק 300.

מה זה 300? האות ש. זהו אחד מסודות האות ש. ש היא אש, יסוד האש בספר יצירה[יג]. זה רמז מאד יפה שכתוב בתורה: "אשי ריח ניחוח", שהאש, ש, היא "ריח ניחוח". בתוך האות ש יש שני הממדים – העלאת מ"ן והמשכת מ"ד – שנקראים "ריח ניחוח". כמו פחד יצחק, הרבה דברים באות ש – פחד יצחק ובן אברהם, וכל מיני דברים, יש המון-המון דברים, יורה דעה, פסק הלכה, כל מיני יחודים יש באות ש שוים ל-300, אחד מהם הוא ריח ניחוח. פעם הראשונה שכתוב "ריח ניחוח" בתורה היא בקרבן נח[יד], שייך לנח. כשנח הקריב את הקרבן כתוב "ריח ניחוח".

"מנוחה לחיי העולמים" יחד עם "אין להם מנוחה"

אם כן, נע הוא עילוי אחר עילוי, מלמטה למעלה תמיד, "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא"[טו], ונח הוא ירידה בהמשכת גילוי אלקתו יתברך מלמעלה ולמטה:

״מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים״ [זה הביטוי[טז]. המשכת גילוי של מנוחה לחיי העולמים]. בְּחִינַת הַנָּע נוֹשֵׂא אֶת בְּחִינַת הַנַּח, בְּסוֹד ״הָרַע כִּסֵּא לְטוֹב״ — ה גְּבוּרוֹת כִּסֵּא לְ-ה חֲסָדִים בְּגִלּוּי דְּלֶעָתִיד לָבוֹא כַּמְּבֹאָר בְּדַא״ח וְדָ״ל.

שני הממדים האלה הם שתי הבחינות של העולם הבא. יש על זה הרבה חסידות, במיוחד של אדמו"ר האמצעי והסבר של רבי הלל מפאריטש, שבעולם הבא יש שני הפכים בנושא אחד. זה הפרדוקס של העולם הבא: מצד אחד כתוב שעולם הבא הוא "מנוחה לחיי עולמים", כביכול מנוחה מוחלטת, ומצד שני כתוב שבעולם הבא "צדיקים אין להם מנוחה". ממש דבר והיפוכו. כאן כתוב "מנוחה לחיי עולמים", ויש מאמר אחר שאומר ש"צדיקים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

ההסבר שכתוב הוא שבכל שלמות חייב להיות דבר והיפוכו, דבר והיפוכו הם תמיד חסדים וגבורות. כל דעת היא יחוד, והיחוד הוא בין חסדים וגבורות, ה חסדים ו-ה גבורות, שהם כמו זכר ונקבה. לכן נסביר בהמשך שתמיד הטוב הוא בבחינת זכר והרע הוא בבחינת נקבה, ובכל זאת הרע הוא כסא לטוב. לרע, שהוא הנקבה, יש שורש יותר גבוה בטוב המוחלט מאשר לטוב הגלוי, ולכן הרע ממשיך את הטוב המוחלט להתגלות ולהיות מורגש.

יש בזה שתי מדרגות: י-ה ו-ה. לכל אחד יש זכר ונקבה, כמו שנסביר אצלו יותר בהמשך. תמיד הזכר והנקבה הם ה חסדים ו-ה גבורות. בעולם הבא, ה החסדים הם "מנוחה לחיי העולמים", חסד הוא מה שיורד מלמעלה למטה, ו-ה הגבורות הן בחינת עליה, עילוי אחר עילוי, "ילכו מחיל אל חיל". כך מובא בחסידות, ששניהם יחד. שוב, זה פרדוקס, אי אפשר להבין איך יכולה להיות הרגשה אמתית מוחלטת של "מנוחה לחיי העולמים" ויחד עמה עליה מחיל אל חיל.

הדבר מוסבר רק קצת במאמר שלמדנו מרבי הלל, "הרכבת אנוש לראשנו"[יז], שיש לפעמים שמגיעים לשורש הדעת, כך הוא הסביר, שיותר גבוה מהלב לגמרי, כשמגיעים לשורש הדעת אפשר לעלות מחיל אל חיל בלי להפשיט את המדרגה הקודמת. עיקר אי-המנוחה שיש בעליה הוא שכל פעם אני צריך לבטל את המדרגה הקודמת, שזה נקרא לטבול בנהר דינור ולעלות בעמוד שבין גן עדן לגן עדן. צריך לבטל את המהות הקודמת שלי על מנת להגיע למהות חדשה, ואם אני חייב לבטל את המהות הראשונה זה באמת קשה, כביכול אי-מנוחה. אבל כתוב שיש מדרגה בפנימיות הדעת שאפשר לעלות ולעלות עד אין סוף בלי לבטל את המהות הקודמת. זה חידוש נפלא, למדנו עליו קצת במאמר "הרכבת אנוש לראשנו".

לפי הרעיון הזה, יש בפנימיות הדעת אפשרות לעלות בלי לבטל שום דבר, שזה נגד הכלל. הכלל הוא שבין יש ליש תמיד צריך להיות אין באמצע. כמו רבי זירא[יח] שכשעלה לארץ ישראל ללמוד תלמוד ירושלמי היה צריך לשכוח את תלמוד בבלי, היה צריך לצום מאה תעניות בשביל לשכוח כל מה שלמד עד עכשיו, על מנת להשיג מדרגה יותר גבוהה. זו הדוגמה העיקרית שמביאים תמיד איך מדרגה לדרגה, גם בתוך הקדושה, צריך לבטל את הדרגה הקודמת, על מנת להגיע למדרגה החדשה. זה הכלל.

אבל כתוב שלעתיד לבוא, כשמגיעים לפנימיות הדעת – זה דבר ששייך לדעת כי שם החסדים והגבורות הם באחדות ממש – אפשר לעלות, מצד הגבורות, ולנוח יחד, רק שהעליה לא תסתור את המנוחה. זאת אומרת ש"אין להם מנוחה" תהיה במנוחה. העליה מצד עצמה נקראת "אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", אבל "אין להם מנוחה" יהיה אחד עם מנוחה ממש. לא רק בהפסקות.

עליה ומנוחה – יחוד בעל תשובה וצדיק

אפשר לחשוב שאם יש שני דברים, כמו שגם דיברנו לפני כמה ימים, שיש לפעמים שרוצים ליישב שני הפכים בנושא אחד, אז עושים מזה כאילו הפסקות. שכל הזמן אחד והשני, אחד והשני. דיברנו על ידיעה ובחירה, איך שהן עולות עד אין סוף – ידיעה, בחירה, ידיעה, בחירה. אבל כאן יש קצת רעיון, בשביל ליישב את דעתנו, שהדעת שלנו לא תופסת שני הפכים בנושא אחד. אבל כאן יש קצת רעיון, שקצת-קצת אפשר להרגיש מה נקרא עליה, שעליה היא לא מנוחה, אבל זו עליה שיש בה מנוחה.

מהו חוסר המנוחה שיש בתוך העליה? הטיפוס. הטיפוס קשה, בגלל שהוא מחייב כל פעם את סתירת המצב הקודם. אבל אם אפשר לעלות בשקט יש מנוחה בזה. [אולי מישהו מרים אותך] זה בסוף השלמות, של זז ונח ביחד, שזהו "הרע כסא לטוב". התחלנו להסביר שזה מה שבעל תשובה עושה לצדיק הגמור. זאת אומרת, בעל תשובה הוא גם בבחינת נוקבא לגבי צדיק, והוא מרים אותו. זאת אומרת, יש לו שורש יותר גבוה מהצדיק, אף על פי שהצדיק הוא הטוב, "אמרו צדיק כי טוב".

בעל תשובה הוא רע, אבל הוא כל הזמן רע מתברר, וזה מה שתומך וכסא לטוב ומעלה את הצדיק עד אין סוף. בגלל ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים" מצד עצמם "יכולים לעמוד" שם[יט]. איך צדיק יכול להגיע למקום של בעל תשובה? רק אם הוא קופץ על הרכבת שלו, כמו שאומרים. אם הצדיק יקפוץ על הרכבת של בעל תשובה, אז בעל התשובה יעלה אותו. זה נקרא שהמשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[כ], להחזיר את הצדיקים. הצדיקים צריכים להצטרף למפלגה של בעלי התשובה, לא להפך, לא שבעלי התשובה צריכים להצטרף למפלגה של הצדיקים, רק הצדיקים צריכים להצטרף למפלגה של הבעלי תשובה, ואז בעלי התשובה באמת יעלו אותם לעילא ולעילא.

עבירה כסא למצוה

עכשיו נעשה גם רמז. מה יצא לנו? שרע הוא סוג התנועה בכלל, וטוב הוא בחינת מנוחה. יש שני דברים שנקראים תנועה-מנוחה. תנועה היא בחינת רע ומנוחה בחינת טוב והתנועה היא למעלה. כל התורה כולה היא תיקון התנועה. הרי כל המצוות הן מעשיות, כולן שייכות לתנועה, נענועים. מנוחה היא לא בעולם הזה, כמו שכתוב "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"[כא]. למנוחה, שהיא כמו שכר המצוה, אסור לצפות. "ביקש יעקב לישב בשלוה". יעקב רצה לשבת בשלוה בעולם הזה, כביכול להתייחד עם עצם הטוב, עם השלוה, "קפץ עליו רוגזו של יוסף, לא דיין לצדיקים שצפון להם העולם הבא, הוא מבקש לשבת בשלוה גם בעולם הזה?!", העולם הזה הוא "היום לעשותם"[כב]. מה זה "היום לעשותם"? היום צריך לזוז. מה זה לזוז? להתעסק עם רע, בגלל שהתנועה היא סוד העלאת הרע, תיקון הרע. כל תנועה, החל מנשימה – כל מה שלמדנו על נשימה ותנועה – הכל התעסקות עם רע.

לכן כל התורות, להבדיל, של הלעומת זה, שמתעסקות עם נשימה ותנועה וכיוצא בזה, אם הן לא באות מכח התורה הן ממש רע. לכן כל הדברים האלה הן רע מצד עצמן. אם הן באות מכח התורה, התורה מבררת, כמו מצוות מעשיות, שבכולן התורה מבררת את התנועות. כל המצות המעשיות הן תנועות, וככה לגבי כל תנועה, החל מנשימה וכלה בכל תנועה ותנועה שיש בכלל. התורה היא הכח להעלות את התנועה, לעשות שהתנועה תהיה כסא לטוב. כל העולם הזה הוא עולם של רע, "עלמא דשיקרא"[כג], עולם שצריך לעשות בו כל הזמן התעמלות על פי תורה. כל מה שזזים, כל התנועות, החל מעצם הנשימה, "כל הנשמה תהלל יה"[כד], "על כל נשימה ונשימה תהלל יה"[כה], וכלה בכל תנועה ותנועה, הכל בסוד "הרע כסא לטוב". בעולם הזה אין נח, אין מציאות של מנוחה.

[ומה בשבת?] יש רק בחינת שבת. למשל, אצל אומות העולם, זה גם כן אחד מהסודות, ש"גוי ששמר שבת חייב מיתה"[כו], בגלל שלו בכלל אין לו שייכות למנוחה. "לא ישבתו"[כז], אסור לו לשבות, אין לו שום שייכות למנוחה, רק לתנועה. רק אם הוא שייך ליהודי, אז זה "בכל מאדך"[כח]. זה חלק מהיהודי, חלקו בעולם, אז הוא משתייך ליהודי.  אם כן, יש נע, שהוא הכסא לנח, ויש גם בעל תשובה שהוא כסא לצדיק.

יש כמה מדרגות. יש "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"[כט]. יש לפעמים עבירה שהיא ממש עבירה, לא "מצוה הבאה בעבירה"[ל]. יש עברה לשמה, שלפעמים יותר גדולה ממצוה שלא לשמה. תמיד כתוב ש"גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה", ואז באמת הרע מתהפך ונעשה כסא לטוב. אבל בעולם הזה יש אפשרות של יניקת החיצונים. יש שני כיוונים. העולם הוא עולם של ניסיון ושל בחירה חפשית, של טוב ורע, של יצר טוב ויצר הרע. יש דברים שהם מצוה הבאה בעבירה, לא שהרע נעשה כסא לטוב אלא יונק ממנו.

לא תמיד. המצוה היא באמת דבר טוב, אבל יש לפעמים בתורה, שאם היא באה בעבירה התורה אומרת שלא. כמו שיש מצוה לשמוח ולענג שבת. אם הענג הכי גדול שלך הוא לאכול חזיר, מותר לאכול חזיר בשבת?! הרי זה ענג שבת! צריך לומר שענג שבת הוא באמת דבר טוב, אבל לא כל כך טוב שיכול להעלות את החזיר. יש לפעמים מצוה שבאה בעברה, שככה התורה קובעת, שהמצוה לא כל כך חזקה בשביל לתקן עברה ששייכת ל-ג קליפות הטמאות לגמרי. אפילו כמו ענג שבת בשבת קודש וכו' וכו'.

לעתיד לבוא החזיר יהיה טהור[לא]. [איך אפשר שחזיר יהיה טהור, הרי התורה לא משתנית?] צריך יהיה ללמוד את המלים בתוך התורה בצורה מחודשת. [החזיר הותר כשנכנסו לארץ] לא שהיה מותר, רק לחייל בזמן כיבוש. זה אותו דין כמו יפת תואר. יש פסוק ממנו לומדים זאת, הרמב"ם מביא בסוף הלכות מלכים ביחד עם הדין של יפת תואר. זה נקרא "דיברה תורה כנגד היצר הרע"[לב], והוא רק לגבי חייל בשעת כיבוש. צריך להבין גם אותו, אבל זה לא שייך לענין. אם זה חייל בשעת כיבושז צריך לומר שאז החזיר הוא כסא לטוב. באמת יש לחייל כח להעלות את החזיר, כמו דין יפת תואר, אותו דבר. זה באמת, זה דבר מאד עמוק, נושא שלם בפני עצמו. לחייל בשעת כיבוש הותרה יפת תואר והותר חזיר, הותר לו כל דבר. סימן שהחייל בשעת כיבוש הוא כל כך חזק, שהוא באמת ,ותר מענג שבת. הוא ממש יכול לעשות שהחזיר יהיה כסא לטוב, משהו מיוחד בשעת כיבוש.

הטבע כסא לנס

מה עכשיו למדנו? שלעתיד לבוא לרע יהיה רק עליה, עילוי אחר עילוי. עכשיו נוכל להבין יותר עמוק מה ההבדל בין הרע בזמן הזה לבין הרע שלעתיד לבוא. הרע בזמן הזה עדיין לא כסא לטוב, בגלל שאין עדיין הבדלה בתוך הרע, כמו שלמדנו אתמול. ברגע שיש הבדלה אמתית בתוך הרע, בין המציאות האמתית של הרע לבין הדמיון שלו, הוא מתחיל להיות כסא לטוב, ואז הוא כח של עילוי עד אין סוף. לטוב מצד עצמו אין את הכח הזה.

כמו שמובא בחסידות[לג] לגבי סוס ביחס לאדם. כתוב שסוס יכול להעלות אדם למקום שלא היה מסוגל להגיע לשם בכח עצמו. למשל, האותיות של התורה נקראות סוסים, "כי תרכב על סוסיך מרכֹבתיך ישועה"[לד], יש פסוק בנביא, פסוק מאד חשוב שדורשים בחסידות, שכל אותיות התורה הן סוסים לגבי עצם השכל. עצם השכל, כמו דבר טוב, הוא נח, אבל כשהוא מתחיל להתעסק עם אותיות, כמו גימטריאות וכל מה שקשור עם אותיות, האותיות הן כמו סוסים, והסוסים האלה מעלים אותו עד אין סוף. זה נושא גדול בחסידות. דורשים אותו על פסוק "כי תרכב על סוסיך". כתוב שהקדוש ברוך הוא בעצמו, כשהוא נתן את התורה בהר סיני, ירד במרכבה של רכיבה על סוסים[לה]. חז"ל דורשים זאת מהפסוק הזה על מתן תורה – "כי תרכב על סוסיך". ["נשא עון" זה נשא סוס] נכון, בדיוק, זה שוה לסוס. "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה".

עוד פעם, מה ההבדל בין הרע עכשיו לבין הרע לעתיד לבוא? שאלו שני כיוונים הפכיים, שבאמת רע הוא תנועה. אבל למדנו מהרב המגיד בהתחלה, כשהתחלנו ללמוד כאן, שרע הוא מלשון מלרע, מלמטה. כלומר, הרע עכשיו בזמן הזה, לפני התיקון השלם של העולמות, הוא כח ירידה, כמו "טבעתי ביוֵן מצולה ואין מעמד"[לו]. אמרנו שהרע יונק מהטוב, זה נקרא טבע, לשון טביעה. הסברנו שבתוך המלה טבע, יותר מכל מלה אחרת, יש טוב ורע ביחד. רק שבטבע עכשיו, בזמן הזה, הרע יונק את הטוב ולכן הוא לשון טביעה – הטוב טובע בתוך הרע. כל הסוד של עצם המלה טביעה, ככה מובא, הוא טביעת הטוב בתוך הרע – "טבעתי ביוֵן מצולה ואין מעמד".

לעתיד לבוא הטבע יתוקן. הטבע המתוקן הוא עולה, הוא כסא, לכן טבע בגימטריא כסא. הטבע הוא הכסא. לכן יש למשל ענין, במיוחד אצל הרבי שליט"א, בכל חסידות חב"ד, במיוחד אצל הרבי, שאת כל המופתים של צדיקים צריך להלביש בתוך הטבע, בגלל שכאשר מלבישים נס בתוך הטבע, הטבע מעלה את הנס. עוד פעם, זה משהו מאד עמוק. יש ניסים שלא בדרך הטבע, שלמעלה מדרך הטבע, ויש ניסים כמו הנס של פורים, שיותר מכל נס אחר, שנקראים נס המתלבש בדרך הטבע.

המן כסא לטוב

מה יש בפורים שאין אפילו ביציאת מצרים ובכל הניסים בתורה? בפורים יש עיקר "הרע כסא לטוב". המן, שהוא הרע, כמו שלמדנו אתמול. "הרע כסא לטוב" הכי גדול בכל השנה כולה הוא פורים. מהו על פי פשט "הרע כסא לטוב" בפורים? קודם כל המן. מה שמ"ח נביאים ו-ז' נביאות לא עשו, המן עשה[לז]. המן ברשעתו החזיר את עם ישראל בתשובה. מה שכל הנביאים בעם ישראל לא הצליחו לעשות, כך כתוב בגמרא, המן עשה. ולא שהוא חזר בתשובה, להפך, בהיותו רשע, כמו שדיברנו אתמול. המן הוא "הרע כסא לטוב" באופן הכי מוחלט.

כמובן, מה צריך לעשות אתו? צריך לתלות אותו על העץ. כשתולים אותו על העץ, אז החלק הדמיוני שלו, שזה הטומאה שלו, באמת כלה, אותו צריך לבטל. ומה נשאר ממנו? מה נשאר מהמן אחרי שתולים אותו על העץ וכל הבנים שלו? נשארת מגילת אסתר, נשאר שהמן הזה החזיר את עם ישראל בתשובה. מה שנשאר ממנו אחרי שתולים אותו על העץ הוא "הרע כסא לטוב". אם לא תולים אותו על העץ הוא עדיין לא "הרע כסא לטוב", בגלל שיש ערבוביה, אין עדיין הבדלה. אבל אחרי שתולים אותו על העץ, אז מה שהמן עשה הוא יותר ממה שכולם עשו, אפילו משה רבינו, בענין החזרה בתשובה. מה שהיה לפני שתלו אותו על העץ היה המן דמיוני, זה רק היה דמיון של המן, אבל עכשיו כשתלו אותו על העץ יש המן האמתי. המן האמתי הוא הרע שכסא לטוב.

איך יודעים שהמן האמתי הוא רק אחרי שתולים אותו על העץ? זה מדרש, חז"ל דורשים בפירוש: "המן מן התורה מנין? 'המִן העץ'"[לח]. מה זאת אומרת "המן העץ"? רק מה שנמשך מן העץ. אחרי שתלו אותו על העץ מגיעים להמן האמתי, "המן העץ". המן הוא "המן העץ", הוא בא רק אחרי העץ. אחרי שתולים אותו על העץ פתאום מתגלה מיהו אותו המן. מי זה? כח של רע שהוא כסא לטוב, שמחזיר את עם ישראל בתשובה יותר מכל הנביאים. [זה "עץ הדעת טוב ורע"[לט]?] זה "עץ הדעת טוב"[מ], שהטוב עצמו הוא הרע שמתברר.

[גם היטלר הוא רע כסא לטוב? המן זמם להשמיד, היטלר השמיד. איך בראיה כזו אפשר להסתכל על המקרה שקרה פה?] כנראה שהוא עדיין לא התברר. [יש אומרים בלעדיו לא היתה קמה מדינת ישראל] בסדר [זה פירוש חילוני של "הרע כסא לטוב"?] כן, בדיוק.

שכרות בפורים כסא לטוב

מה עוד יש לנו בפורים שהוא בחינת "הרע כסא לטוב"? שמחה. עיקר "הרע כסא לטוב" הוא שמחה, ושמחה הכי גדולה היא שמחת פורים. מה עוד יש בפורים? שכרות. מהי שכרות? להשתכר זה ממש רע. כתוב שהמצב הכי רע אצל אדם הוא להיות שיכור. זה ממש רע, זה אסור. תלמיד חכם שמשתכר, אוי ואבוי, זה חילול ה'. בכל זאת, הוא עצמו אומר שבפורים חייבים להשתכר. זה דבר מאד פשוט, שהענין להשתכר, לא מדברים עכשיו על שמחה. שמחה לחוד ושכרות לחוד. אנחנו מדברים על עצם המצוה להשתכר. להשתכר זה ממש רע. שיכור לא יכול להורות, כמו נח [לא יכול לברך ברכת כהנים] ברכת כהנים. כמו נח שהשתכר. כל הדברים הלא-טובים יוצאים מזה. ופתאום יש דבר שממש רע, שהופך להיות מצוה.

מה עוד יש בפורים? "עד דלא ידע"[מא]. מה זה "עד דלא ידע"? עליה עד אין סוף. זה נקרא "עילוי אחר עילוי עד אין סוף". אין בכל השנה כולה עילוי אחר עילוי עד אין סוף – רק בפורים, שזו בחינת "הרע כסא לטוב".

לימוד זכות על הרע עצמו

אנחנו לומדים במשך יותר משבוע שרע כביכול מורכב משני דברים: יש טומאה, עליה כתוב "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ"[מב], היא צריכה להתבטל. הטומאה היא הדמיון, כמו המושג כח המדמה שחוזר אצל רבי נחמן[מג]. הרע, הסברנו אתמול, זה מצב שבור, שבירה שלילית. המצב השבור הזה מוליד דמיון של ישות. מצב שבור מוליד יש מדומה, והיש המדומה הוא טומאה. את רוח הטומאה הזאת צריך להעביר מן הארץ היא צריכה להתבטל בגלל שהיא לא מציאותית.

אבל יש משהו מציאותי בתוך הרע, שזו התנועה, החשק, הרצון. אמרנו שרע מלשון רעוא, רעוא דרעוין, לשון רצון ובחירה. יש חשק, רע הוא גם כסף, ממון, כסף לשון כיסופים. יש חשק של תנועה, רצון מלשון לרוץ, ריצה. כל תנועה גם קשורה לרצון. כל החשק, שהוא חלק מהרע, הוא המציאות האמתית של הרע, והחשק הזה מוסיף תענוג בטוב, מגלה את התענוג של הטוב. בלי הרע לא היה שום תענוג בטוב. זה כלל שהבעל שם טוב כותב בהרבה מקומות בכתר שם טוב.

זה מה שצריך לברר. זה לא מה שנקרא הניצוץ שהרע בלע. יש תורה בליקוטי מוהר"ן[מד], דיברנו עליה לפני כמה ימים, בה הוא דורש את הפסוק: "חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל"[מה]. הוא מסביר שיש שתי מדרגות: "חיל בלע", שהקליפה בולעת קדושה ואז צריך שהיא תקיא אותה בחזרה. אבל יש משהו אחר – הקיום העצמי שלה.

[אבל הבטן היא מה שהוא בלע] הבטן היא הבטן ממש. כל הקליפה היא בטן אחד גדול. המציאות של הקליפה היא בטן. לכן, בטן בגימטריא אני, זה האגו, זה נקרא הבטן. אז מה שכתוב "ומבטנו יורישנו אל" – ככה רבי נחמן מסביר – הוא הבירור של הרע מצד עצמו, לא רק ניצוצות הקדושה שהרע בלע. אלו שני דברים שצריך לברר.

דיברנו על כך אתמול, שהוצאת הניצוצות מהרע היא כמו התורה של נקודות טובות[מו], כמו לחפש נקודות טובות בתוך רשע שבעולם. נקודות טובות היינו להוציא את הטוב, את הניצוצות, אבל יש משהו אחר, כמו המן, שהוא כסא לטוב בכך שהוא מחזיר את עם ישראל בתשובה. זה לא נקרא נקודה טובה שמוצאים בו. זה הוא עצמו, בהיותו רע. אם היה טוב הוא לא היה עושה זאת. מדובר על מה שהרע עושה ממש. זה לימוד זכות על הרע, אבל אפשר ללמד את הזכות הזאת רק אחרי שהורגים אותו. זאת אומרת, הורגים את החלק הדמיוני שלו. אזי אפשר לומר, וכך חז"ל אומרים בגמרא, שמ"ח נביאים ו-ז' נביאות לא עשו מה שהמן עשה. הוא עשה את זה בהיותו רע, לא שמחפשים אצלו איזו נקודה טובה.

[מה שהמן עשה לא קשור לבחירה אלא לידיעה, ה' עשה שיהיה כך] הוא היה שליח. הבעל שם טוב דורש את זה[מז] על הפסוק "ופרעה הקריב"[מח]. למדנו אתמול בכתר שם טוב, שפרעה שרדף אחרי בני ישראל "הקריב" את לבם לאביהם שבשמים. זה לא פרעה הטוב, זהו פרעה בהיותו רע, וככל שיותר רע כך יותר הקריב. "פרעה הקריב" פרושו שקרב את לב בני ישראל לאביהם שבשמים. כך הבעל שם טוב מפרש.

רק נגמור את הרעיון הזה. הרע לפני התיקון שלו, כשה' ברא אותו, מה הוא ברא? הוא ברא קודם כל דבר שיורד. כל ירידה, מה שנקרא השתלשלות העולמות, כל בריאת העולמות – היא ירידה ממקום כבודו יתברך, למטה-מטה, עולם אחרי עולם. כל תנועה של ירידה היא רע. רע נקרא ירידה, שהדבר יורד ויורד ויורד. מה הכוונה יורד? שהוא מתרחק מגילוי אלקות.

אם כן, כל בריאת העולמות היא כח של רע. לכן הוא כח של רצון. כל בריאת העולם היא כח רצון. הרצון הוא רצון להיטיב. אמרנו ששורש הרע הוא רצון להיות טוב, אבל הרצון להטיב מחייב ירידה. זאת אומרת שהעולמות הולכים ומתרחקים מהאלקות כביכול.

לפני כמה חודשים[מט], כשלמדנו את "הרכבת אנוש לראשנו", למדנו על סוד דילוגים, שיש שלשה דילוגים עיקריים. הסברנו שמצד התהוות העולמות הדילוגים הם צמצום. כל דילוג הוא צמצום, וצמצום הוא רע, העלם והסתר אלקות. אבל מצד הפנימיות טמון בכל דילוג יותר ויותר כח העצמות וכאשר כח העצמות שבכל דילוג יתגלה, יהיה זה עצם גילוי העצמות, שלשם כך ה' ברא את העולם. כל צמצום הוא יותר קשה, והכוונה שהוא דורש יותר כח העצם מצד ה' כביכול. כאשר הכח הזה יתגלה יהיה "הרע כסא לטוב". הכח הזה הוא הרע הטוב, שהוא כסא לטוב הרגיל ומעלה אותו עד אין סוף.

כח-אור-עצם

עוד פעם, יש ביטוי של הרבי שליט"א[נ], תמיד במאמרים הוא מבחין בין אור לבין כח – אור העצם וכח העצם. האור בפני עצמו, שהוא גילוי בפני עצמו, הוא טוב, כמו "וירא אלהים את האור כי טוב"[נא]. אבל יש כח, כמו "רב תבואות בכח שור"[נב], כמו הכח של הסוס, הכח של השור, שיש בהם יותר כח, יותר אנרגיה מאשר באדם, שהוא בחינת טוב לעומת הבהמה. או כמו בעל תשובה, שמהי היא המעלה שלו? כתוב בזוהר שעובד את ה' "בחילא יתיר"[נג], ביותר כח.

על פי הזוהר כל ענין בעל התשובה לגבי צדיק גמור הוא שלבעל תשובה יש יותר כח, לא יותר אור. צדיק הוא בחינת אור, ובעל תשובה הוא בחינת כח, כך כתוב בזוהר. כתוב ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[נד], והזוהר מפרש, מה הענין של בעל תשובה שיותר מצדיק? "בחילא יתיר", שיש לו יותר כח. יותר חי, יותר כח מאשר הצדיק. זה רק ענין של כח, לא ענין של גילוי. אבל הכח הזה תומך ומעלה את הגילוי, הוא מעלה את האור, שהאור יאיר את העצמות.

עוד פעם, מה זה אור? כמו פנס. איפה שאתה מאיר עם פנס הוא מגלה את הדבר עליו מאירים. אם אני מאיר את הפנס כאן הוא מגלה כאן, אם אני מאיר אותו במקום אחר הוא מגלה את הדבר ששם. כך אור, מה נקרא להעלות אור?  לעשות שהאור יגלה דבר יותר גבוה, כך מובא בחסידות. אור הוא רק אמצעי, כמו נר בתוך הבית. בשביל מה צריך את הנר? לראות מה יש כאן. מה נקרא להעלות את האור? לקחת את הנר ולהעלות אותו למקום יותר גבוה, שממילא הוא יגלה דבר יותר גבוה. מה נקרא שהרע הוא כסא לטוב? שהרע מעלה את האור, שיגלה דבר שלמעלה מאור. מה הדבר שהוא למעלה מאור? זה נקרא עצם, עצמות.

למה יש כח ברע להעלות את האור שיגלה את העצמות? בגלל שברע עצמו טמון כח העצמות. הרע הוא צמצום, העלם, ובשביל ה' לעשות העלם וצמצום ודילוג, כמו שאמרנו קודם, נדרש כח עצום, כח עצמות. ככל שיש יותר רע במציאות כך יש יותר כח העצמות. זה נקרא מציאות הרע. אחרת לא היה יכול להיות כזה צמצום.

כאשר הורגים את המן הדמיוני מה שנשאר הוא הכח, ה"רב תבואות בכח שור", שרשו של כח זה הוא בעצמות, וממילא הוא יכול להעלות את הטוב. מה זה הטוב? האור, שהאור יגלה את העצמות. זו תכלית הכוונה של בריאת העולם, לגלות את העצמות. האור שמאיר מה' לא היה מגלה את העצמות ללא הרע שמתהפך להעלות ככסא את הטוב לגלות את העצמות.

[איך זה מקביל למושגים כח האור וכח העצם?] ששורש כח העצם הוא למעלה מהאור. זה הביטוי. בכח בפני עצמו אין גילוי. [אבל האור מגלה את העצם] נכון, אבל צריך כח כמו הסוס, הסוס צריך להעלות את האדם שיראה מה שמתרחש שם על פסגת ההר. איך יש לו כח להעלות? בגלל שזהו השורש שלו.

עוד פעם, האדם רוצה לראות מה שיש שם, על פסגת ההר, אבל בלי סוס הוא לא יכול להגיע לשם. הוא באמת הוא רוצה לראות שם, מה הולך שם. זו התכלית, אבל לשם כך הוא צריך סוס. למה הסוס יכול להעלות אותו? בגלל שכנראה זהו השורש של הסוס, שורשו באמת משם, לכן הוא יכול להעלות את האדם שיראה מה יש שם למעלה.

ירידה ועליה

היום צריך להסביר יותר על הענין של ירידה ועליה. יש ירידה שלפני עליה ויש ירידה אחר כך. מים בעצם הם מ"ד, ירידה, כמו שאמרת קודם, שיש ירידה בתוך הנח. נסביר עכשיו לאט לאט. יש ירידה ויש עליה ויש עוד פעם ירידה. אלו שני ביטויים בחסידות. יש ביטוי ידוע מאדמו"ר האמצעי "ירידה לצורך עליה"[נה]. ויש ביטוי אחר, פחות ידוע, אבל הרבי האמצעי מביא אותו הרבה פעמים, בדיוק להיפך, "עליה לצורך ירידה"[נו]. הביטוי הידוע הוא "ירידה לצורך עליה". יש בכמה מקומות אצל אדמו"ר האמצעי, כמו בעטרת ראש ובעוד מקומות, בהם הוא אומר שכמו שיש "ירידה לצורך עליה" יש גם כן "עליה לצורך ירידה".

מה ההבדל? קודם יש "ירידה לצורך עליה", ואחר כך יש "עליה לצורך ירידה". הירידה שבאה בסוף היא המשכת מ"ד, כמו נח ששורה על גבי נע. הוא יורד והנע כל הזמן מעלה אותו, וככל שהנע מעלה את הנח, כך הנח יורד יותר. זהו פרדוקס. הנע מלמטה משמש כל הזמן כסא לטוב שמעלה אותו, והוא כל הזמן נח יותר ויותר. ככל שמעלים אותו יותר – הוא נעשה יותר נח. זה גם כן פרדוקס יפה.

זאת אומרת, יש לפעמים שכשאדם עולה למעלה, גבוה באוויר, הוא מקבל סחרחורת, ככל שעולה יותר. כמו שלמדנו אתמול שיש דרגא תביר. בתחלה כשאדם עולה דרגה הוא נופל ונשבר. זה דרגה תביר בטעמי המקרא. אבל יש מצב, כמו עולם הבא, שככל שמעלים אותו יותר כך הוא יותר נח, יותר נוח לו, הוא יותר במנוחה. כאילו שמצד עצמו, בפנימיות עצמו, הוא יורד ומתיישב יותר. ניחא ליה, נעשה נוח לו. בדרך כלל כשמעלים אדם הוא מאבד שיווי משקל קצת, הוא עלול ליפול. לכן יש כמה דרושים על כך מהבעל שם טוב.

צדיק וישר

זה נקרא ההבדל בין צדיק לישר. יש פירוש בחסידות. "צדיק הוי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו"[נז], פסוק בתהלים. היו דרושים אותו בחב״ד[נח] שצדיק הוא מי שמחפש מדרגות. וה' הוא גם כן צדיק, זאת אומרת, הוא גם עליון על כל הארץ. "צדיק הוי' – צדקות אהב". ה' אוהב שאנשים עושים צדקות. צדקות היינו לחפש מדרגות, לעלות בהן, אבל מי שעולה במדרגות אף פעם לא יכול להגיע לפנימיות.

מה נקרא שלאדם אין שיווי משקל? שיווי משקל בדקות, ברוחניות, הוא כח לחדור פנימה איפה שאתה נמצא, לתוך פנימיות המציאות. מה נקרא ישוב הדעת? לא כל אחד שאין לו ישוב הדעת מתמוטט, אבל מה ההבדל בין אדם שיש לו ישוב הדעת לבין אדם שאין לו? אדם שאין לו ישוב הדעת נמצא כאן, אבל כיוון שיש לו איזה ממד של ריחוף, שלא נמצא כאן 100%, הוא לא יכול לעיין היטב, לא מסוגל לחדור לתוך הפנימיות של מה שהולך כאן. הוא רק נמצא. זה נקרא שהוא נמצא בבחינה שטחית יחסית, והוא לא מסוגל להעמיק. זה נקרא חוסר שיווי משקל.

עוד פעם, מה הסימן שאדם נמצא בחוסר שיווי משקל? חוסר כח ההעמקה. אי אפשר להעמיק אם אתה לא יציב. דבר פשוט, בתת-מודע, שאם אדם עומד לא יציב, על מה הוא חושב כל הזמן? להחזיק מעמד. אדם שיודע שהוא עובר על גשר צר, כמו הביטוי הזה[נט], מה הוא חושב? הוא לא יכול עכשיו להתבונן בגשר, בגלל שכל הזמן הוא רק משתדל להחזיק מעמד. ההשתדלות הזאת להחזיק מעמד יכולה להיות בתת-מודע. כיוון שבתת-מודע כל הזמן הוא לא 100% יציב, לכן הוא משתדל כל הזמן להחזיק מעמד. איך זה מתבטא? שהוא לא מסוגל להעמיק בעצם המציאות, מה שהולך כאן, בגלל שכל הזמן הוא עסוק בעצמו, להחזיק מעמד, או במודעות או בתת-מודע, לא משנה.

מה הסימן של ישוב הדעת? ברגע שהוא באמת מיושב, הביטוי הוא שעכשיו-מיד הוא יכול להתעמק בתוך המציאות. הסימן של התיישבות הוא שעכשיו הוא יכול מיד לצאת מעצמו, הוא לא דואג יותר לאיזון שלו. מה הוא עושה ברגע שהוא לא צריך לדאוג לשיווי משקל? הוא מיד יכול להתעמק, לחדור לפנימיות המציאות.

כתוב בחסידות שזה ההבדל בין צדיק, מי שמחפש מדרגות, לבין ישר. צדיק באמת עולה ומחפש מדרגות, אבל כל הזמן הוא יחסי בשטחיות, בחיפוש לעלות. יכול להיות שבאמת הוא עולה, הוא מגיע למדרגות, הוא עולה ועולה ועולה, אבל הוא אף פעם לא יציב בשום מקום. זה שהוא עולה במדרגות רמות – ה' אוהב גם את זה , "צדיק הוי' צדקות אהב", אבל בשום מקום הוא לא יהיה מסוגל להעמיק לפנימיות, בגלל שהוא לא מיושב מספיק בשום מדרגה. הוא רק עולה במדרגות ואין לו ישוב אמתי בשום מקום, וממילא לא יוכל להגיע לפנימיות של שום דבר.

מי כן מגיע לפנימיות? כתוב בחסידות, שקוראים לו ישר. ישר הוא מי שיש לו כח להגיע לפנימיות בגלל שהוא מיושר באמת, ועל זה כתוב בהמשך הפסוק "ישר יחזו פנימו". ישר רואה את פנימיות האלקות, לא הצדיק. עוד פעם, זה פירוש חסידי, פירוש בחב״ד לפסוק "צדיק הוי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו". באמת ה' צדיק, הוא אוהב צדקות של מדרגות, אבל הצדיק שמחפש מדרגות לא יראה את הפנימיות אף פעם. מי שכן יראה את הפנימיות הוא רק הישר.

לפי זה יוצא שבזמן הזה ככל שאדם עולה יותר – אין לו התיישבות אמתית בעליות שלו. הוא לא מאוזן דווקא בעליות שלו. אי אפשר לומר שככל שיותר עולה הוא יותר נח. בדיוק להפך – ככל שהוא יותר עולה הוא פחות נח. ככה זה עכשיו. אם הוא רוצה באמת להעמיק בפנימיות, עליו להסתפק במדרגה נמוכה. יש אנשים שיש להם שכל בעולם הזה, כמו הישר שמסתפק במדרגה יותר נמוכה, "אל תהי צדיק הרבה"[ס]. יש לו מספיק שכל להבין שהוא רוצה להעמיק.

מי דוגמה לזה? כך גם 'מתנגדים' לגבי חסידים הנקודה הטובה של 'מתנגדים' היא גם כן הנקודה הזאת. לא צריך להיות חסיד, יש לו גמרא, יש לי 70 שנה לחיות, הלוואי שאצליח ללמוד אותה, להבין מה שכתוב כאן. אני צריך ללמוד גם קבלה ודברים כאלו שרק יעלו אותי מדרגות בחיצוניות?!

לפי זה, יש לו נקודת ישרות. אבל כנראה שזה לא בדיוק מה שהקב"ה רוצה בזמן הזה, אחרת הוא לא היה מגלה לנו את הפנימיות הזאת, ולא היה אומר שביאת המשיח תלויה בפנימיות התורה. אבל לא נאריך בזה. אם קוראים לזה פנימיות התורה, סימן שיש ענין דווקא כאן. זו הפנימיות, ובלעדיה המחשבה שהוא יתעמק בגמרא – הוא אף פעם לא יוכל להתעמק ממש. [אבל כתוב "ישר יחזו פנימו"] כאן זה ישר בטעות. הוא רוצה להיות ישר, כמו אצל ר' חיים בריסקער, שהוא רוצה להגיע לפנימיות הפשט, אבל באמת, במיוחד אחרי שנתגלתה פנימיות התורה, אם הוא לא יתעסק בה הוא אף פעם לא יגיע לפנימיות גם במה שהוא עושה.

אבל יש גם בעבודה. למשל, איך יש בחסידות דבר דומה לזה? יש גם חסידים שמסתפקים שלא ללמוד כל מיני דברים משונים. למשל היום, כמו חסיד חב"ד בדור הזה, יש אחד שאומר 'הלוואי שרק אדע את השיחות של הרבי שליט"א או תניא. לא צריך ללמוד משהו אחר, הלוואי'. או חסיד ברסלב שאומר 'יש לי ליקוטי מוהר"ן, מספיק, הלוואי שבמשך כל החיים שלי אוכל להתקשר עם הספר הזה ולומר את התפלות שבלקוטי תפלות, ושזה יהיה בפנימיות, שזה יהיה באמת, בלי לבלבל את הראש יותר מדי עם כל מיני דברים'. זה תלוי לפי האדם. עוד פעם, יש בזה אמת, יש ישרות מסוימת בגישה כזאת, שעליה כתוב "ישר יחזו פנימו".

זה רק סימן איך שבעולם הזה, אם אדם גבוה בדרך כלל הוא מסוחרר, בעל מודע או במודע. לפי זה, זה הפלא של עולם הבא? שבעולם הבא זה "הרע כסא לטוב", שכמה שהוא עולה יותר – יותר נח. יש לו יותר מנוחה. אבל המנוחה הזאת היא מנוחה שלאחר העליה. זה נקרא "עליה לצורך ירידה". התיקון של העולם הזה נקרא "ירידה צורך עליה".

לא להסתפק בדרגה שלפני החסידות

עוד פעם, אמרנו קודם שיש לפעמים שאתה מסתפק במדרגה יותר נמוכה על מנת להיות פנימי, ולכאורה זה יכול להצדיק את ה'מתנגדים' וכו'. נסביר קצת יותר למה זה לא מוצדק. כמו שאמרתי קודם, צריך לדעת מה ה' רוצה ממני. בסופו של דבר אני צריך לקבל עלי עול מלכות שמים ולעשות מה שהקב"ה רוצה ממני. כתוב בחסידות – וזה הזכרתי הרגע, אני רק חוזר עוד פעם להדגיש את זה יותר – שברגע שהקב"ה גילה את פנימיות התורה על ידי רשב"י, האריז"ל, הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן, רבי נחמן וכל הצדיקים הגדולים, אחרי שיש גילוי הוא כמו מתן תורה. כמו אחרי שניתנה התורה יאמר אחד שהוא רוצה להסתפק בעבודת האבות. הרי כל אחד חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"[סא], אני בכלל לא צריך את התורה. התורה בשבילי היא מדרגה יותר מדי גבוהה. אני רוצה להיות בן אדם טוב, כמו האבות שהיו רועי צאן, יהיו לי כמה כבשים ואני אלך לאיזה הר ותניחו אותי בשקט. שם בהר עם הכבשים שלי אני אגיע לפנימיות. כל החיים שלי אני אתבודד, ויהיו לי כבשים ובמשך החיים אגיע לפנימיות, תניחו אותי בשקט, אני לא רוצה לעלות מדרגות יותר מזה.

אם כן, הוא מפסיד את התורה. זו דוגמה מיהו היום 'מתנגד' שלא רוצה לקבל את אור החסידות. זה גם כן אור. ברגע שהוא ירד לעולם, עכשיו הוא מחייב. זה רצון ה', הקב"ה רוצה שתקבל את האור הזה, ואם ה' נותן לך, הוא נותן לך כח גם להגיע לפנימיות הדבר. "לא בא הקדוש ברוך הוא בטרוניא עם בריותיו"[סב], הציווי של הקב"ה, של הצדיק, הוא נתינת כח. אם ה' אומר שעכשיו אני נותן לך, אתה יכול-מסוגל לקלוט אותו בכי טוב, וזה לא יותר מדי גבוה בשבילך.

אם כן, מהי באמת עיקר נקודת הכפירה כביכול של מי שלא מתעסק בפנימיות התורה? שהוא כופר בזה שהקב"ה נתן אותה ולכל אחד. ל'מתנגד' שלא לומד חסידות יש נקודת כפירה, האם באמת ה' נתן את הזוהר בשבילי ללמוד? כתוב בזוהר[סג] שמתי יבוא המשיח? כאשר "בהאי חיבורא דילך", שבספר הזה שלך, "יפקון מן גלותא ברחמי", יצאו מן הגלות ברחמים. הוא פשוט לא מאמין בזה מאה אחוז. אם היה מאמין שה' נתן את הזוהר וכתב בו שבספר הזה יצאו מהגלות ברחמים, ושככה ה' נתן את האריז"ל ואת הבעל שם טוב וכו' – זה מחייב, אין חכמות, זה מחייב אותו. זה סימן שהוא פשוט לא מאמין בזה מספיק.

הרע מעלה, הטוב יורד

נחזור לענין הראשון: הרע בתחלה הוא ירידה של רצון, וכל רצון הוא ירידה. כמו השתלשלות העולמות, בריאת העולמות. לגבי הירידה הזאת כתוב כלל גדול – "ירידה לצורך עליה". לעתיד לבוא, מה ישאר מהרע? עליה. הם כבר "ילכו מחיל אל חיל", בעילוי אחר עילוי. ומה אחר כך יהיה מהטוב? הטוב ירד. תחלת בריאת העולמות היא שהרע יורד ויורד, ותכלית הכוונה של הירידה הזאת היא לצורך עליה. ככל שהרע יעלה יותר כך הטוב האמתי, שקודם היה נעלם בהעלם העצמות, ירד ויתגלה. ככל שהרע יעלה אותו יותר כך הוא יותר ירד ויתיישב ויגלה למטה את העצמות. גם פרדוקס.

כמו קודם במשל הנר, צריך להרים את הנר בשביל לגלות מה שנמצא שם למעלה. הטוב הוא כמו הנר שמגלה את המציאות. ככל שהרע מעלה אותו יותר, הוא עולה ועולה ועולה לגלות את העצמות. איפה הוא מגלה אותה? למטה יותר. זה נקרא שהוא יורד. כמו תמיד בחסידות שכתוב לגבי רצוא ושוב "אם רץ לבך שוב לאחד"[סד], שרצים ועולים ועולים ועולים, ואחר כך פתאום מגלים שה' נמצא למטה בארץ, שהעצמות נמצאת למטה. זה נקרא "שוב לאחד", שהאחד נמצא בארץ.

אם כן, הרע מעלה את הטוב, את האור, עד העצמות. הרע מעלה את האור לעצמות בכדי שהאור הזה יגלה שהעצמות נמצאת למטה, במקום הכי נמוך, וזה נקרא שהטוב יורד. הרע מעלה אותו והוא יורד. ככל שהוא עולה יותר כך הוא יורד. הכוונה שהוא מגלה שהעצמות נמצאת למטה יותר, במה שקודם היה נדמה לי עולמות ורע.

רד-עלה

אם כן, מה יצא לנו? שבאמת הסוד של רע, לפי כל מה שהסברנו עכשיו, הוא סוד הביטוי "ירידה לצורך עליה". הביטוי "ירידה לצורך עליה" הוא שהרע קודם יורד, וזאת על מנת לעלות. איך אני יודע באמת שרע הוא "ירידה לצורך עליה"? אלו ראשי התבות של רע – רד עלה. זה אחד מהסודות העיקריים של רע. כמו "לך רד כי שחת עמך"[סה] ו"עלה מזה"[סו]. כל סוד הרע שהוא קודם יורד, ה' אומר לו "רד", ואחר כך ה' אומר לו "עלה", תעלה מזה, תצא מזה. זה עיקר סוד הרע. זו תנועה. קודם היא תנועת ירידה, אחר כך היא תנועת עליה, אבל המכנה המשותף הוא תנועה.

אחר כך נח הוא ירידה, שלא נקראת תנועה. זה גם כן חידוש. לירידה של הטוב שבסוף, "עליה לצורך ירידה", לא קוראים תנועה, קוראים לה מנוחה, נחת. [בכל מצב של ירידה ועליה יש נקודה שזה נח] כשהרע מתחיל להיות כסא לטוב, כביכול כשהטוב מתגלה. ברגע שהוא הופך את התנועה – הרע מתחיל להיות כסא לטוב.

הנע מעלה אותו, הוא לא עולה לבד. הנע מעלה אותו והוא נח יותר ויותר, אבל איך עכשיו הסברנו את הנח? ירידת הנח אינה ירידה אלא גילוי העצמות למטה. כמו הנר, מעלים אותו עד העצמות בשביל שיגלה שהיא נמצאת למטה. לא שבאמת הוא זז. אין לו תנועה, הוא נח. אבל בכל זאת אומרים שהנח הוא ניחוח, זו ירידה שאחרי העליה, זה נקרא המשכת מ"ד. יש העלאת מ"ן, שהיא העליה שאחרי הירידה. "ירידה לצורך עליה" זה נקרא העלאת מ"ן, בכל הקבלה. העלאת מים נוקבין.

יש עוד רמז מאד-מאד חשוב בתורה שהרע, החלק הטוב שבו, העליה שלו, הוא רצון ותשוקה. אצל חוה כתוב "אל אשך תשוקתך והוא ימשל בך"[סז]. התשוקה שהיא הרצון – באה מהאשה, והיא הכסא לטוב. כמו כן, כתוב[סח] שהפירוש בעומק של "אל אישך תשוקתך" הוא לא שאת משתוקקת לאישך אלא שאת נותנת בו תשוקה. התשוקה שלך את נותנת לו. הפירוש הזה הוא כמעט על פי פשט. לא כתוב 'את חושקת לאישך', כתוב "ואל אישך תשוקתך". באמת היא משתוקקת לאישהּ, אבל היא גם כן נותנת לאישהּ את התשוקה שלה, שזה נקרא "הרע כסא לטוב". התשוקה הזאת היא גילוי התענוג בתוך הטוב. יש תענוג כפול, כמו שנסביר יותר.

זה שהיא נתנה לו מעץ הדעת היה פגם, זו היתה יניקה, כמו שאמרנו קודם. יכול להיות, כמו שדוב אמר, שזו "מצוה הבאה בעברה", ובמקום שיהיה "הרע כסא לטוב" – הרע יונק מהטוב. זו הנפילה, ההתמוטטות, אבל התנועה שהיא נותנת לו היא ודאי גם תנועת התיקון. זה נקרא מיניה וביה. אותה תנועה היא גם סוד התיקון. כמו שהחטא היה שהיא נתנה לו את העץ והכניסה בו תאוה כך הוא גם התיקון. החטא הוא שהיא הכניסה בו תאוה של עבירה, לעשות מה שה' אמר לא לעשות, והתיקון הוא שהיא תכניס בו תאוה של צדיקים, כמו שכתוב "תאות צדיקים אך טוב"[סט], תאוה של מצוות, תאוה של אלקות. תנועת התיקון היא בדיוק תנועת החטא, זה נקרא מיניה וביה, אז יהיה "הרע כסא לטוב".

"ירידה צורך עליה"-"מנוחה לחיי עולמים"

נעשה עכשיו רמז גימטריא. הרמז הוא שנאמר שרע הוא "ירידה לצורך עליה". אם רוצים להגדיר את המציאות של רע, היא כמו שאמרנו עכשיו, שרע ראשי תיבות רד עלה, המציאות של רע היא "ירידה לצורך עליה". [כל מציאות העולם הזה היא כך?] כן, כמו ירידת הנשמה לתוך העולם הזה, וכך הלאה. "ירידה לצורך עליה" היינו סוד הרע. הרע קודם יורד, ומה שה' עשה, שהרע ירד ויסתיר את האלקות ויצמצם אותה, הכל בשביל העליה שתבוא אחר כך.

מה זה טוב? טוב הוא הביטוי שכתוב כאן בתוך ההערה הזאת "מנוחה לחיי העולמים". זהו ביטוי, לשון חז"ל. אלו שני פתגמים. פתגם אחד הוא "ירידה לצורך עליה" ופתגם שני מלשון חז"ל הוא "מנוחה לחיי העולמים".

אם נאמר שרע הוא "ירידה לצורך עליה" וטוב הוא "מנוחה לחיי העולמים", מה שנמשך על ידי הירידה לצורך עליה, אז עכשיו תעשה לי את החשבון של שני הפתגמים האלה. כמה עולה ירידה לצורך עליה? 690, "משה משה לא פסיק טעמא בגויהו"[ע]. כמה עולה "מנוחה לחיי העולמים"? 368. עכשיו תחבר אותם – 1058. עכשיו תעשה את הממוצע, תחלק אותם ל-2. מה זה? תענוג, חדוה ברבוע.

יצא לנו רמז יפה כזה. רע הוא "ירידה לצורך עליה", וטוב הוא "מנוחה לחיי העולמים", נח ונע. יצא ששני הדברים האלה ביחד הם קודם כל א-חֹן (כש-א שוה ל-1000). זה נקרא "וחנותי את אשר אחֹן"[עא]. יש הרבה רמזים במספר 1058, א-חֹן. [איזה רמזים?] פעם אחרת.

1000 חן עצמו עולה פעמיים תענוג, תענוג כפול, כאשר כל תענוג עולה 23 ברבוע. הרמז הוא מה שאמרנו קודם, שבסוף הרע והטוב הם תענוג כפול – מה שקודם היה תשוקה, וכשהיא מגיעה לשביעתה ולסיפוקה. יש תענוג של הרצון, של הרע, ויש התענוג של הטוב. כל תענוג הוא שלמות. שלמות היא ריבוע. ריבוע הוא גם יחוד וזיווג. כאן הריבוע הוא 23, חדוה, זיו וכו'. זאת אומרת, שאם תוציא את המלה "לחיי", רק המילים "ירידה לצורך עליה, מנוחה... העולמים", יהיה שוה ל-1000 בדיוק. בגלל שהמלה לחיי עולה חן. זה רמז להתבוננות ברע וטוב, שרע הוא ירידה.

לפני החטא – בחירה חפשית; אחרי החטא – "ירידה צורך עליה"

מה אפשר ללמוד בכל זה בעבודת ה'? שעכשיו הרע הוא באמת כח ירידה, הוא יורד ומוריד אותי, לכן אני צריך להיזהר ממנו, לברוח ממנו. אבל בכל זאת, ככל שאני מתבונן ש"ירידה לצורך עליה", גם בעולם הזה, אני מתחיל לתקן את הרע. זו עבודה גדולה. עיקר תיקון הרע תלוי קודם כל בהתבוננות של "ירידה לצורך עליה", בכל דבר, החל מירידת הנשמה לתוך העולם הזה שהיא לצורך עליה.

אפילו יש על זה הרבה שיחות של הרבי שליט"א. הרבי כותב שאפילו כשאדם חוטא, יש הבדל בין לפני החטא לבין לאחר החטא. לפני החטא אסור לו לחטוא. הוא צריך לבחור, צריך לעשות את המאמץ העילאי הכי גדול שהוא רק יכול – על מנת לא ליפול בתוך החטא. אבל ברגע שהוא חטא, רגע אחד אחרי, החטא מיד נעשה "ירידה לצורך עליה". הוא צריך להתבונן שנפילתו בחטא היא לצורך עליה, שיהיה יותר גבוה מאשר לפני שחטא, על ידי תשובה כמובן. זאת אומרת, זהו חלק מהשגחת ה', מהשגחה פרטית.

יש כמה וכמה שיחות של הרבי בהן הוא מסביר שלמרות שחטאים הם ירידה, וכשאדם חוטא יש לו בחירה חפשית, לא צריך לחטוא, אבל ברגע שהוא חטא זה חלק מהשגחת ה'. זה גם כן פרדוקס. מה ההבדל בין הרגע לפני שחטא לבין הרגע שאחריו? רגע לפני שהוא חטא הוא צריך לחשוב שה' לא רוצה שאני אחטא, הוא ציוה עלי לא לחטוא, ואסור לחטוא, ואני צריך להשתדל במאמץ הכי גדול שיש לי לא לחטוא, לא ליפול לחטא. לעומת זאת, רגע אחד אחרי החטא צריך להתבונן שהחטא היה חלק מהשגחת ה' מאז בריאת העולם, החטא הזה היה חלק מהבריאה, הייתי חייב לחטוא, ולא סתם אלא החטא שחטאתי הוא "ירידה לצורך עליה", הוא יעלה אותי יותר גבוה מאשר אם לא הייתי חוטא. החטא יעלה אותי ואת כל העולמות יחד איתי יותר גבוה. ממש שינוי מן הקצה אל הקצה באופן הכי מוחלט בשני רגעים, הרגע שלפני החטא והרגע שאחרי החטא. יש כמה שיחות, ממש השקפה הפוכה לחלוטין איך להתייחס לחטא המסוים הזה, בין רגע אחד קודם לרגע אחד אחר כך.

מה זה ה"ירידה לצורך עליה"? שהיא תעלה, לא שתוריד אותי. מה החטא עושה בעולם הזה? מוריד אותי, הכוונה שהוא מפריד ביני לבין ה'. ההתבוננות הזאת גופא היא ראשית התיקון. אבל אני צריך להאמין שמהי העליה? להרגיש את ה'. אם אני ארגיש את ה', אני אפסיק לחטוא ואחזור בתשובה. עוד פעם, זה גופא תשובה, אבל ראשית הכח לחזור בתשובה היא להתבונן שגם הרע הרי לא נפרד מה'.

לאהוב את ה' תוך כדי החטא

זה דומה למה שלמדנו פעם, מה שהרמב״ם כותב בפירוש המשניות[עב] על מאמר חז״ל "בכל לבבך בשני יצריך"[עג]. פירוש מאד נפלא שלמדנו כמה פעמים. יש פירוש של הרמב״ם, שהוא הפירוש הכי חסידי שיכול להיות בעולם. עד כמה שידוע לי, זהו ממש הדבר הכי חסידי שהרמב״ם כתב, מכל מה שאני זוכר. הוא כותב שעל פי פשט "בכל לבבך בשני יצריך" הכוונה לעשות שהיצר הרע גם יאהב את ה'. כך באמת כתוב, שצריך לאהוב את ה', שגם היצר הטוב יאהב את ה' וגם היצר הרע יאהב את ה'. הרמב״ם כותב שם, שמה הפשט "בשני יצריך"? אפילו שהיצר הרע שולט עליך, כמו בשעת כעס, שאדם כועס, תוך כדי כך צריך לא לשכוח גם לאהוב את ה'. זאת ברגע שתזכור לאהוב את ה' ואתה כועס, יש לך יצר הרע. הוא לא אומר שהיצר הרע אוהב את ה'. מה נקרא "בשני יצריך"? בזמן שיש לך יצר הרע שיהיה לך גם יצר טוב. כשתקפיד, תדאג שיהיה גם יצר טוב, לאהוב את ה', וממילא זה גם יתקן את הרע. [איפה זה ברמב"ם?] בפירוש המשניות של הרמב״ם בסוף מסכת ברכות.

מה זה נוגע למה שלמדנו? שאתה זוכר את ה' תוך כדי המצב של חטא. מה חטא עושה? מייאש, כמו שידוע מהחוזה מלובלין[עד], מעוד גדולי החסידות, שעיקר הרע של החטא הוא שהחטא מפיל את האדם ביאוש או עצבות. זה ידוע, זהו מאמר של החוזה מלובלין. הוא אומר שהשטן היצר הרע מעונין בעצבות יותר מאשר החטא עצמו. הוא יותר מעונין שתרגיש לא טוב אחרי החטא מאשר החטא בעצמו. מה שהשטן רוצה הוא רק שאנשים יפלו בעצבות, לא כל כך אכפת לו מהחטא. כך יש מהחוזה מלובלין ידוע.

אם כן, מהו התיקון? לא להתייאש אחרי החטא. איך לא מתייאשים אחרי החטא? על ידי שמאמינים באמונה שלמה ש"ירידה לצורך עליה". זה חלק מהשגחת ה' וירידה זו היא צורך עליה. זה נקרא להכניס את היצר טוב מיד בתוך היצר הרע. אמנם היה יצר הרע, עכשיו ברגע הזה היה לי יצר הרע, אבל גם לא לשכוח את ה', לא לחשוב בגלל שיש לי יצר הרע אין סיכוי.

כשצדיק נופל, הוא עדיין למעלה מכל אדם, הוא כותב שם. עכשיו אנחנו מדברים על סתם בני אדם, שנופלים ממש. אצל הצדיק זה אותו דבר. בשביל הצדיק ליפול זה בדיוק אותו דבר כמו שכל אחד נופל. אבל בכל זאת, שם הוא מדבר על צדיק שנופל והוא עדיין למעלה מכל אדם. אבל אנחנו מדברים על סתם אדם שנופל, וממש נופל. בכל זאת, כך בכל השיחות של הרבי על זה, בשעת מעשה מיד צריך להמתיק על ידי המחשבה ש"ירידה צורך עליה". קודם הוא עשה את המאמץ הכי גדול להיזהר מהחטא, ובהשקפה שלמה שה' לא רוצה שאני אחטא. אחר כך איך הוא זוכר את ה'? שה' נמצא אתו "באשר הוא שם"[עה].

יש נקודת רצון של התקשרות, שה' עדיין מקושר אלי כאן, עכשיו בנקודה זו, בדיוטה התחתונה. אם הוא אוהב אותי כאן, בהיותי למטה, איך הוא נתן לי ליפול? כמו כל הגלות. מהי התקשרות לה'? לא להתייאש, להרגיש כמו אדם על סף היאוש. איך הוא יוצא מזה? הוא צריך להרגיש בטחון.

מה נקרא בטחון? כתוב בחסידות שהכוונה להרגיש שאוהבים אותך, כמו אצל כל אחד, כל אדם, שעיקר הנפילה ביאוש הוא הרגשת חוסר האהבה, שלא אוהבים אותו. להרגיש את ה', ההרגשה שאני אוהב אותו, על פי פשט היא בגלל שאני מרגיש שהוא אוהב אותי. זה נקרא "כמים מהפנים לפנים"[עו], כך כתוב בתניא[עז]. אני מרגיש שה' אוהב אותי אז אני אוהב אותו. אם אני מרגיש שהוא לא אוהב אותי, איך אני יכול לאהוב אותו?

אם לפני שניה נלחמתי לא ליפול בחטא ולא הצלחתי ונפלתי בחטא, באותו רגע של החטא, איך אני יכול לאהוב את ה'? הרי ה' לא עזר לי. לכאורה על פי שכל פשוט אם ה' אוהב אותי – היה צריך לעזור לי לעמוד בנסיון. אם ה' לא עזר לי, אולי הוא לא אוהב אותי, אולי הוא בכלל מסולק ממני, אולי הוא לא נמצא כאן בכלל. אז איך אני יכול לאהוב אותו? עוד פעם, הרמב״ם אומר שלהכניס את היצר טוב בתוך היצר רע הכוונה לאהוב את ה' תוך כדי היצר הרע, וזה ממתיק את היצר הרע. כך הרמב״ם כותב. איך אני יכול לאהוב אותו תוך היצר הרע? אני אוהב אותו רק בגלל שאני מרגיש שהוא אוהב אותי. איך זה שהוא אוהב אותי עכשיו ונותן לי ליפול בחטא?

מה צריך להאמין? חייבים פתאום להגיע להכרה כזאת עמוקה, להאמין ש"ירידה לצורך עליה", שבאמת הוא אוהב אותי. אלו הדרכים הנסתרות של הקב"ה. החטא הזה, בסופו של דבר, יהיה טוב בשבילי. כמו שהרבי אמר לגבי הגלות, עוד שנה של גלות, אף על פי שאני לא רוצה אותה בשום פנים ואופן, אבל אם באה לי עוד שנה של גלות, חייבים להאמין באמונה שלמה שזה בשביל שהגאולה אחר כך תהיה על אחת כמה וכמה יותר, יותר גבוהה.

ברגע שהאדם נפל, באותה שניה, איך אני יכול לאהוב את ה'? אני יכול רק אם אני מאמין שיש אהבה מאד-מאד נעלמת. באמת אני לא מרגיש אותה, אפילו בתורה שלו הוא כתב לי לא לחטוא. אז הוא נתן לי תורה, ואמר לי בה לא לחטוא, ואפילו ניסיתי שלא לחטוא, וזה לא הלך לי ונפלתי. אז איך הוא אוהב אותי? הוא לא עוזר לי אפילו לקיים את התורה שהוא נתן לי.

הרע כסא לטוב – לאהוב את ה' בתוך החטא

זה דורש אמונה מאד-מאד עמוקה, אמונה של "ירידה צורך עליה". באמת ירדתי, עשיתי עבירה נגד התורה, אבל בסופו של דבר יהיה יותר טוב, בגלל שהרע יהיה כסא לטוב. בסופו של דבר, הסוד של רע כסא לטוב הוא האפשרות לאהוב את ה' תוך כדי הנפילה, לא לשכוח מאהבת ה'. אם אתה נזכר לאהוב את ה' בתוך היצר הרע, כמו שהרמב"ם כותב, זה עצמו תחלת התיקון. זו ראשית הפניה מלמטה למעלה, שעד עכשיו הרע היה כח מושך ויורד.

כמו שהאיז'ביצער כותב, מה נקרא "ירידה צורך עליה"? חייבים להגיע לסוף. יש דברים שחייבים לרדת עד הסוף. אף על פי שאתה לא רוצה, ובאמת על פי תורה הדבר גם אסור, אבל יש תהליכים שחייבים להגיע עד הסוף, ורק אז הרע יכול לחזור ולעלות. מתי הוא יגיע לסוף? מתי שתוכל אתה להאמין באמונה הזאת של "ירידה צורך עליה". זהו סימן שכבר הגיע הסוף.

זה מה שהרבי כותב, שרגע אחד לפני החטא האדם חייב להיות עם מנטרליות והשקפה שאסור לי לחטוא. עוד פעם, זה מה שהתורה אומרת. כמו שבכלל כתוב[עח], שמי שעובד את ה' יש לו שני דברים הופכיים ביחד, שהלב בוכה בצד אחד ושמח בצד אחד. יש הרבה דוגמאות של כח לשאת שני הפכים, ואחד מהם הוא לדעת שהחטא אסור, וכל הזמן להתאמץ יותר ויותר להיזהר, להישמר מהחטא, ובאותו רגע שאדם נפל – להאמין שזו "ירידה לצורך העליה", שהכל מכוון, שיש כוונה עליונה, שה' כיוון את זה וכך היה חייב להיות, וזה לטובתי בסופו של דבר. זו עבודה קשה. אלו באמת שתי תנועות הופכיות בתוך הנשמה שלנו.

קודם לקבל את האשמה

[האם אין איזו הרפיה מסוימת בכך שאני יודע זאת?] לגבי החטא זה ודאי, על כך כתבתי במקום אחר לגבי שפלות[עט]. מה זו שפלות אמתית? מיד לקבל את האשמה. יש תנועה לאדם שאוהב להשליך את האשמה על מישהו אחר. הסימן האמתי של שפלות הוא ברגע שהאדם עושה משהו לא בסדר, הוא מיד מקבל אותה על עצמו. זה נקרא תיקון האדם הראשון.

כתוב שאדם הראשון היה יכול לתקן את כל החטא אם רק היה מקבל את האשמה. ברגע שהוא אמר שזו האשה וכו', בזה הוא קלקל עוד יותר, קלקל לדורות. אם הוא היה מיד אומר "חטאתי להוי'"[פ] כמו דוד המלך, הוא היה מיד מתקן את החטא. כך מובא בכל הספרים. לכן באמת דוד הוא תחלת תיקון אדם הראשון, כחטא. זאת אומרת, האבות ומשה הם תיקון אדם הראשון בלי לחטוא, אבל התיקון החטא של אדם הראשון, והכוונה לחטוא ולתקן את החטא, מתחיל מדוד המלך, כתוב. מה ההבדל בין דוד לבין אדם הראשון? כתוב שההבדל הוא שדוד אומר "חטאתי להוי'". מיד כשמאשמים אותו הוא מיד מרים ידיים ואומר "חטאתי להוי'".

התגובה המיידית של "חטאתי לה'" היא שפלות, לקבל באמת את כל האשמה. כנראה שזה הולך ביחד. אחרי שאני מקבל את כל האשמה עלי אני יכול להרגיש את אהבת ה'. מה אמרנו קודם? שאחד שרוצה לאהוב את ה' אבל לא מרגיש שה' אוהב אותו, איך הוא יכול לאהוב את ה'? הוא מתייאש. אבל ברגע שהוא מקבל את כל האשמה עליו הרבה יותר קל לו לאהוב את ה'. בגלל שאם בסופו של דבר האדם לא מאשים את עצמו, מהו טבע האדם? להאשים את הזולת. מיהו בסופו של דבר הזולת, אם לא הוא-עצמו? הקב"ה, הוא מאשים את ה'. כמו שאמרנו קודם, אם אתה נתת לי מצוה בתורה כך וכך, ואמרת לי לא לעשות כך וכך, ואני אפילו ניסיתי ונפלתי, אז מה זה? למה לא עזרת לי? אז כביכול אתה אשם. הרי אתה מסובב את הכל, אתה פה אחראי על כל מה שהולך. אני אפילו עשיתי מאמץ לא לחטוא ולא עזרת לי. אז בכל אתה אשם. אם ה' אשם הוא ודאי לא יאהב אותו.

אם כן, זה קודם כל צריך להיות. קודם כל הוא צריך לקבל את כל האשמה על עצמו. אחרי שהוא מקבל את כל האשמה על עצמו, הוא יכול לחשוב, הרי בכל זאת זה קשה, אפילו שאני אשם מאה אחוז, אבל אם ה' היה אוהב אותי מאד-מאד, כמו ילד, באמת הילד אשם מאה אחוז, אבל אם הוא אוהב אותו כל כך, אז כתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"[פא], אז אף על פי שאני אשם מאה אחוז, הוא היה צריך לעזור לי, להפוך את הרע לטוב.

אפשר לבוא ולהתבונן שבאמת בסופו של דבר החטא לטובתי. עוד פעם, קודם כל צריך להגיע לשפלות האמתית, לקבל את כל האשמה עלי, על מנת לא להאשים את ה'. בגלל שברגע שאני מאשים את ה', אז גמרנו, אני ודאי לא יכול לעלות. מה שנשאר אחרי שאני מקבל את כל האשמה עלי, בכל זאת נשארה השאלה – למה זה היה? אחרי שהוא מקבל את כל האשמה, אז הוא יכול לעשות את העבודה הזאת.

עוד פעם, קודם צריכה להיות באמת שפלות אמתית, אחרת האדם תמיד מאשים את ה', ואז הוא לא יכול לאהוב אותו. אבל אחרי שיש שפלות, מה שנשאר הוא רק המחשבה הזאת, למה ה' לא עשה כמו שהוא רוצה. אם ה' באמת רוצה שלא אחטא, אין בידיו מונע, למה הוא עשה שאני אחטא? בסופו של דבר אפשר לומר ש"ירידה לצורך עליה", שהחטא היה מכוון, אף על פי שאני אשם בחטא מאה אחוז.

ב.     סיום פרקים ב-ג: רמזי הביטוי

הרע כסא לטוב – חיים בטול

אחרי כל זה, רק נקרא עוד כמה משפטים בתוך המאמר, בכדי שנסיים את פרק ב' כאן במאמר. כל מה שלמדנו היום היה על סוף הסעיף הראשון של הפרק, בו כתוב ש"נשא עון" הכוונה שהעון נושא, הוא כסא לבחינת "נצר חסד לאלפים".

בסעיף השני יש עוד כמה רמזי גימטריא:

הִנֵּה בְּמִסְפָּר־סִדּוּרִי ״הָרַע כִּסֵּא״ עוֹלֶה ״חַיִּים״, וְ״לַטּוֹב״ אוֹתִיּוֹת ״בִּטּוּל״,

אנחנו דורשים עכשיו את הביטוי "הרע כסא לטוב", כמה גימטריאות לסיום. אנחנו דורשים ש"הרע כסא לטוב" עולה תאב בגימטריא רגילה, 403, אבל עכשיו אנחנו דורשים את המספר הסידורי שלו. שתי המלים "הרע כסא" במספר סידורי הן חיים, שזו המדרגה העליונה אצלנו, והמלה "לטוב" אותיות בטול, שהיא גם כן חיים. זאת אומרת שבמספר סידורי יש כאן רמז מופלא, ש"הרע כסא לטוב" נכלל כולו ב-י של שם הוי' אצלנו, שהיא חיים.

לִרְמֹז שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַפְּתִיחָה — [ומה הפתיחה?] חַיִּים וּבִטּוּל כנ״ל. [כל הביטוי] ״הָרַע כִּסֵּא לַטּוֹב״ בְּמִסְפָּר־סִדּוּרִי עוֹלֶה צז — יִחוּד הַשֵּׁמוֹת מָה וּבַן — [יחוד] ״אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ הוי׳״ [שהרע הוא בחינת בהמה והטוב הוא בחינת אדם], כַּאֲשֶׁר הַבְּהֵמָה — בְּחִינַת הָרַע — נַעֲשָׂה כִּסֵּא לְאָדָם — בְּחִינַת טוֹב. ([שתי הגימטריאות של הביטוי "הרע כסא לטוב" יחד, המספר הרגיל] תאב וְ[המספר הסידורי] צז, עוֹלוֹת חָמֵשׁ מֵאוֹת — ״פְּרוּ וּרְבוּ״ — דַּעַת הוי׳).

יג מדות הרחמים ו-יג "לא" בעשרת הדברות

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פְּעָמִים אֵל מְרַמֵּז לְ-יג מִדּוֹת הָרַחֲמִים — שִׁיר אֵל וְשִׁיר תָּאֵב כַּנ״ל [כמו שהסברנו בשבוע שעבר] — הֵם גַּם כֵּן סוֹד יג פְּעָמִים ״לֹא״ שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת,

זה משהו יפה. בכלל, זו מסורה חשובה שכדאי לרשום בזכרון. אחד מהדברים הכי חשובים שהם 13 בתורה, הוא 13 פעמים "לא" בעשרת הדברות. בעשרת הדברות כתוב 13 פעמים המלה "לא" – "לא תרצח", "לא תנאף וכו'"[פב]. מה ה"לא" הראשון? "לא יהיה לך אלהים אחרי על פני"[פג]. ה"לא" האחרון הוא "לא תחמד"[פד]. אבל יש בכל עשרת הדברות 13 "לא".

13 "לא" הם 13 אל, אותו דבר, אל ולא אותו מספר – זה 1-3 פעמים 3-1. אמרנו שי"ג מדות הרחמים הן בסוד 13 פעמים אל, וכנגדן יש בעשרת הדברות 13 פעמים המילה "לא", שנאמרו בעשרת הדברות.

שֶׁהוּא כְּלָלוּת הָ״רַע״

מהן 13 פעמים ה"לא"? הרי עשרת הדברות הם כללות התורה כולה[פה]. אם כתוב בעשרת הדברות 13 פעמים המילה "לא", לא תעשה כך ולא תעשה כך, זאת אומרת ש-13 הפעמים "לא" הם כללות הרע של כל העולם. יש בכל העולם 13 פעמים "לא", שהם שלמות הרע של כל העולם.

שֶׁעוֹלֶה בְּסוֹד כֶּתֶר אוֹתִיּוֹת [כמנין 20 פעמים אל] שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, סוֹד כֶּתֶר עֶלְיוֹן — רַעֲוָא דַּרְעוּיַן כַּנַ״ל.

חיים-טוב-לא טוב-רע – תרי"ג וכתר

פֶּרֶק ג

נגמור גם את הסעיף שבעמוד הבא:

[כל ארבע המלים] חַיִּים, טוֹב, לֹא־טוֹב, רַע, שֶׁכְּנֶגֶד י־ה־ו־ה, בְּ־ד בְּחִינוֹת הַמִּסְפָּר [למדנו פעם[פו] שיש ארבע מדרגות של מספר] (מִסְפָּר הֶכְרֵחִי, מִסְפָּר סְדוּרֵי, מִסְפָּר קָטָן, וּמִסְפָּר קָטָן מִסְפָּרִי, שֶׁכְּנֶגֶד ד אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם ב״ה), עוֹלִים [בדיוק] תריג, שֶׁעַל כְּלָלוּת תריג מִצְווֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה נֶאֱמַר ״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ וְתַרְגּוּמוֹ — ״וְתִתְרְעֵי בְּחַיֵּי״.

מה זה "תתרעי בחיי"? אמרנו שזה "ובחרת בחיים", הפסוק שהכי כולל את הסוד של "הרע כסא לטוב", בגלל ש"תתרעי" הוא התרגום של "ובחרת", לשון רע. חיים הם המדרגה הכי גבוהה של טוב, נקרא "עץ החיים". מה שכתוב "ובחרת בחיים" הוא השלמות של "תתרעי בחיי", שזה לרצות, לראות בחיים. זה השלמות התיקון של הרע שנעשה כסא לטוב. כאשר כל חפצי, כל רצוני, כל בחירתי היא בחיים.

אם כן, כל ההרגשה שלי היא רק הרגשת החיים, שהיא הרגשת הבטול בבחינת טוב. מה זה "ותתרעי בחיי"?

״תִּתְרְעֵי״, בְּמַשְׁמָע ״רָצוֹן״ וּ״בְחִירָה״ בַּאֲרָמִית כַּנַ״ל [כמו שהסברנו קודם], הוּא הָרַע — כִּסֵּא לְטוֹב — [אותיות] בִּטּוּל — שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים הַמִּתְיַחֵד בַּטּוֹב תָּמִיד ["תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כמו שהסברנו קודם].

אחרי ד מדרגות המספר, יש עוד מדרגה של מספר שנקרא "מספר קטן מספרי אחרון", שזו המדרגה החמישית של מספר. ארבע המדרגות של מספר שוות לתריג. הסוף של הכל שוה ל-7, המספר הקטן מספרי האחרון הוא ז. מה זה לגבי תרי"ג?

עם ז במקמ״א (מִסְפָּר קָטָן מִסְפָּרִי אַחֲרוֹן שֶׁל כָּל ד׳ בְּחִינוֹת הנ״ל: חַיִּים, טוֹב, לֹא־טוֹב, רַע), כְּנֶגֶד ז מִצְוַת דְּרַבָּנַן, [כאשר מצרפים ז עם תריג, בדיוק כמו לצרף ז מצות דרבנן עם תרי"ג מצוות דאורייתא] עוֹלֶה הַכֹּל כֶּתֶר — כְּנֶגֶד כֶּתֶר אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, סוֹד כֶּתֶר־עֶלְיוֹן, תרך עַמּוּדֵי אוֹר, יִחוּד הָעֹנֶג וְהָרָצוֹן, בַּשֹּׁרֶשׁ הָרִאשׁוֹן כַּנַ״ל.

מהם תר"ך עמודי אור? יש ויש[פז]. זהו היחוד של פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר, ענג ורצון. ענג ורצון הם היחוד שלה טוב כאשר הוא מתלבש בתוך הרע בשרשו, כשהוא מתכסה, מתתקן ומתלבש בתוך שורש הרע שהוא הרצון.