הרכבת אנוש לראשנו (לא)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י"א תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

ט.

סוד ה' המלובש במצות שרשו הראשון הוא בחכמה הקדומה שבעצמיות אור אין סוף ב"ה. אבל עצם מעשה המצות – בקבלת עול, מצד מה שאמר ונעשה רצונו בלבד – הוא בעצמות הרצון העליון שלמעלה מהטעם לגמרי. ברצון זה יש ג' מדרגות מלמעלה למטה:

א. רצון הפנימי והעצמי.

כנגד כתר דא"ק שלאחר הצמצום, והוא ממדרגה א. הנ"ל. פנימיות מדרגה זו הוא ענג נעלם שסתום וגנוז ברצון הנעלם כמו שיתבאר, וכמבואר בפלח הרמון ד"ה בראשית הד' עיי"ש.

ב.רצון המוחלט

כנגד כתר דעתיק שלאחר הצמצום. רצון זה ממשיך ענג ברצון הפשוט דלקמן, כמשל מי שעושה הסכם והחלט בעצמו להיות רוצה ביסורים וכדומה שעל ידי זה נמשך אצלו ענג ושמחה ביסורים כמו רבי אלעזר ברבי שמעון שאמר "אחי ורעי בואו". עיין בפלח הרמון ד"ה וירא ישראל פרק י"ד.

ג.רצון הפשוט

כנגד כתר דאריך שלאחר הצמצום. ב' מדרגות אלו נכללו במדרגה ד. כמבואר לעיל.

ג' פעמים רצון עולה אמונת ישראל שהוא הוי' אחד כאשר ה-א דאחד עולה אלף.

והוא "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" [שהוא הפסוק הכי עמוק ועליון של אמונה, בו השם אל הוא כינוי לעצמות, כמבואר במקום אחר] וכן אמונה במספר סדורי כאשר ה-א עולה אלף כנ"ל. [עוד רמז] והוא סוד "כשמן הטוב על הראש" [איזה ראש? "רישא לעילא מן רישא", רדל"א, הראש שמעל לכל הראשים] –

איך הגענו למספר זה? כי הוא סכום ג פעמים רצון. אם נפרק את רצון (346) למרכיביו הראשוניים – הוא עצמו אינו ראשוני ומתחלק ב-2 – נראה כי הוא פעמיים 173, שהוא מספר ראשוני שאינו מתחלק. כלומר המספר שלנו הוא ו פעמים קעו. לפיכך:

ו צרופי "אנכי הוי' אלהיך" (כשם שבג' אותיות – "שלש אבנים" – ו' צרופים – "בונות ששה בתים" – כך בג' תבות) –

העולה גם "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". כאשר אמר ה' "אנכי הוי' אלהיך" פנה כל אחד ואחד לכל רוח וראה את הקולות יוצאים ואומרים שלש מילים אלו.

כמו שיש צרופים שונים לאותיות מילה כך יש צרופים שונים למילים במשפט:

אנכי הוי' אלהיךאנכי אלהיך הוי'

הוי' אנכי אלהיךהוי' אלהיך אנכי

אלהיך אנכי הוי'אלהיך הוי' אנכי

וסכום כל הצרופים עולים למספר שלנו. לכל צרוף יש משמעות שונה, ולשם הבנתו צריך לדעת משמעות כל מילה. אצלנו, "אנכי" הוא כינוי לעצמות, "הוי'" הוא כינוי לאור הסובב כל עלמין, "אלהיך" הוא כינוי לאור הממלא כל עלמין. פירוש הצירוף הישר – "אנכי הוי' אלהיך" – הוא שהעצמות ממשיכה את אור הסובב להתגלות בתוך הממלא, "אנכי" ממשיך את "הוי'" עד להיותו "אלהיךָ" בגלוי. כך גם רישא דלא אתידע הוא זה שממשיך את רישא דאין להתלבש ולהתגלות בתוך רישא דאריך. זהו הצירוף הראשון, וכך הלאה לגבי כל צירוף וצירוף.

מה הקשר לפסוק "כשמן הטוב על הראש"? למה ראש?

"ראש" גלוי רצונו יתברך בעשרת הדברות [בכל עשרת הדברות יש כתר אותיות, שכן הן כוללות את כל כתר המצות – גלוי רצונו יתברך. של המילים הראשונות בהן מקבילות אל שלש הרצונות]: "אנכי" כנגד הרצון הפנימי והעצמי];

רצון נעלם לגמרי, אך חייבים לומר שהוא קיים שם, אחרת מה פתאום שיהיה אחר כך משהו אחר? עליו נאמר "אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום שם בשום אות ובשום קוץ". הוא למעלה מהיות שם.

"הוי"' כנגד הרצון המוחלט [המחליט ממה לקבל תענוג];

מהי משמעות שם הוי'? על פי פשט, היא מלשון הוויה, הוואי, מציאות שיש בה תענוג. הסוד הפנימי ביותר של הויה היא ההחלטה על קיומה, ומציאות מקוימת היא מציאות שיש בה תענוג, אחרת ה' לא יברא אותה. כתוב בחסידות, שהפסוק "כי עמך מקור חיים" מלמד על מקור כל התענוגים. כלומר, כאשר ה' מחליט לגבי התענוג של עצמו הוא מחליט בכך על ההוויה, ומה עתיד להיות בה. זהו שם הוי'.

"אלהיך" כנגד הרצון הפשוט [בו כבר ישנו כיוון מסוים]

השם אֵל הוא לשון כיוון [כמו אֶל]. אם כתוב רק שם אלהים, ללא הסיום באות ך, המשמעות היא של צמצום והסתלקות. זהו שם של מעשה בראשית, אבל אם כתוב "הוי' אלהיך", הנקרא בלשון חז"ל "שם מלא", המשמעות היא צמצום של ריכוז, הבא לרכז את גלוי שם הוי' בתוכך – "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון". זהו הרצון הפשוט, הבא להמשיך אותו אליך.

(שהוא אמיתת מקור ההשתלשלות לכל אחד ואחד בפרט, סוד שם אלהים ב"ה [שהוא השם היחיד] שמקבל כנויים "אלהי" "אלהיך" וכו' כמבואר בדא"ח).

ניתן להסביר, כי לפני הקידושין, לפני שהאדם הכיר את אשתו, היה הרצון נעלם ועצמי. בשעת הקידושין מתגלה הרצון המוחלט. לכן המנהג הוא לקדש בטבעת של כסף, מלשון כיסופין, שכן הרצון המוחלט הוא מקור התענוג – "ארבע מאות עלמין דכסופין", בלשון הזהר. הנישואין שבסוף הם בחינת הרצון הפשוט.

עד כאן מנינו שבעה רמזים העולים למספר שלנו: ג פעמים רצון, אמונת ישראל, הוי' אחד, הפסוק "אל אמונה ואין עול...", אמונה (במספר סדורי), כשמן הטוב על הראש, ו פעמים אנכי הוי' אלהיך. כעת נתבונן במילה רצון בלבד:

והנה פנימיות תבת רצון הוא אותיות צו, שרש עצם מעשה המצות [וכמו שכתב במפורש במאמר, סוד המצות שייך לחכמה, אבל עצם המצוה שייך לרצון], וג' פעמים צו [שיש בפנימיות שלש הפעמים רצון] עולה רפח – סוד ברור רפח נצוצין דתהו [שנפלו בשבירת הכלים, וכל עבודת המצות היא לתקן אותם] (ששרשו העליון הוא במדרגה ג. הנ"ל דבחינת יחיד ממש, וברורו הוא על ידי מדרגה א. כאשר מאיר אור חדש במדרגה ב. ומשם למדרגה ד. כנ"ל וד"ל).

בפרק א למדנו באריכות את סוד הקרבן. אשר אתה מקריב קרבן אתה מעלה את הניצוצות שהיו בתוך הקרבן, ומאיר ממנו אור חוזר המגיע עד מדרגת התהו (מדרגה ג'). כאשר היא מתעוררת היא גורמת לעורר את מדרגה א' להימשך במדרגה ב', ולחדש את אור האמונה בבחינת 'אור חדש', ולהתגלות במדרגה ד' בבחינת רצון מוחלט ורצון פשוט. אצלנו, שלש הרצונות הם ממדרגה א' ועד מדרגה ד'. בבריאת העולם עשה ה' זאת מעצמו, אבל כיום נשעה חיבור זה על ידי מעשה המצות.

כעת נלמד שלשה פירושים למילה צו, המקבילים לשלשת הרצונות הללו. הפירוש הגבוה ביותר הוא:

והנה "צו" הוא לשון "צוותא חדא" – התקשרות והתחברות לעצמותו יתברך ממש על ידי קיום מעשה המצות בקבלת עול מלכות שמים כנ"ל. והוא כנגד פנימיות הרצון העצמי.

כאשר אתה מקיים מצוה אתה מחובר בפועל ממש, בעולם הזה, לעצמות, בלי שום אמצעי. זוהי פנימיות הרצון העצמי.

ועוד דרשו חז"ל (מובא ברש"י בריש פרשת "צו את אהרן וגו"' מתורת כהנים) "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" [שכן אדם מתרשל בכך. זהו ה"מאד" שלו].

חיפשתי ולא מצאתי מי שמחלק בין הדעות בנגלה. נתבונן בכך: מה עיקר החידוש של תנא קמא? "מיד ולדורות".

הנה דעת התנא קמא הוא כנגד פנימיות הרצון הפשוט – "זרוז מיד ולדורות" – שהרי רצון זה הוא אמיתת המקור לכל ההשתלשלות (שנקראו "דורות", כמבואר בדא"ח בסוד "קורא הדורות מראש").

כתוב בחסידות, שפירוש המושג "דורות" הוא השתלשלות העולמות. כתוב בישעיה "קורא הדורות מראש",  והכוונה היא ש"ראש" הוא אדם קדמון שבו כלולה כל ההשתלשלות "בסקירה אחת", וה' קורא וממשיך אותה מראשו דור אחר דור. דור בארמית היא שורה, ואם כך ה' ממשיך אותם שורה אחר שורה, מדרגה אחר מדרגה.

אצלנו, "מיד ולדורות" הוא זירוז להתחיל תהליך מסוים. הוא מתחיל כעת – "מיד" – וממשיך מכאן ועד עולם – "לדורות". זהו 'צו' במובן של רצון הפשוט, של כיוון וראשית לכל ההשתלשלות. כמו שבעת מינוי, כאשר "כל ההתחלות קשות", צריך לבוא כח יותר גדול. זהו הרצון השלישי.

אם ר' שמעון מוסיף על תנא קמא, יש לומר שהוא מוסיף על הרצון הפשוט החיצוני את הסבר הרצון המוחלט, את הכתר דעתיק:

דעת רבי שמעון הוא כנגד פנימיות הרצון המוחלט שבכחו להכריח ולהחליט את התגלות הענג והשמחה אפילו "במקום שיש בו חסרון כיס"

אתה מחליט לקבל תענוג מדבר שעל פי טבע אדם לא מקבל ממנו. כאשר אתה מזרז אדם במקום שיש חסרון כיס אתה מבהיר לו כי התענוג האמיתי שלו הוא שיוציא כעת את הכסף, למרות הטבע שלו. אתה מעורר אצלו את הרצון המוחלט. כח הזירוז מסוגל להתגבר על טבע האדם להתרשל בכך. זוהי ממש פנימיות הפשט.

(וכמאמר בנו רבי אלעזר [ליסוריו] "אחי ורעי בואו" כנ"ל, שמזה מובן מה דאיתא בסוגיא שם – בבא מציעא פד, ב – שנקרא רבי אלעזר "ארי בן ארי" [ביחס לרבי יהודה הנשיא שנקרא "ארי בן שועל"], שהרצון המוחלט הוא בחינת "גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" [זו גבורת האתכפיא],

תמיד כאשר יש לנו שלש מדרגות הן מקבילות לשלש האבות, וממילא המדרגה השניה היא בחינת הגבורה של יצחק. לפיכך, אין גבורה יותר גדולה מאשר החלטה של אדם לקבל על עצמו יסורים. גם לא לקבל עונג זו גבורה, אבל לקבל יסורים זו החלטה יותר קשה.

אם "גבור" הוא הרצון המוחלט, מהו "לעשות רצון אביך שבשמים"?

כאשר "רצון אביך שבשמים" הוא הרצון הפנימי והעצמי ממש וד"ל).

כאן מתחדשת נקודה נוספת: מה פתאום המחליט הרצון המוחלט לקבל תענוג מיסורים? צריך לומר שיש לרצון זה איזה חוש ברצון הפנימי, הנעלם בתוך העצמות. למרות שהדבר נוגד את הטבע שלו הוא מחליט לקבל  תענוג ממה שהעצם רוצה. כיצד יכול הרצון המוחלט (מדרגה ד') להרגיש את הרצון העצמי (מדרגה א')? על ידי עבודת הבירורים [מדרגה א' היא עצם, לא אור. אחריה באות שתי מדרגות של אור נעלם בתוך העצם – אור פנימי, השייך לבנים, ואור חיצוני, השייך לנבראים. אלו שרש הנשמות ושרש העולמות].

כמובן, מדובר על רצון מוחלט מתוקן. אם כתוב בתורה כך וכך אני מחליט כי זהו העונג שלי. לעומת זאת, יש אחד ברחוב שיאמר כי בשבילו לשמור שבת אלו יסורים. עיקר סוד השבת הוא עונג שבת, ובפנימיות זה בדיוק דבר זה. עונג שבת הוא ההחלטה לקבל עונג מדבר שאצל אחר יכול להחשב כיסורים. שמירת שבת היא בחינת יסורים, ולכן כתוב באבן עזרא כי בשבת הוא מזל שבתי, כוכב ההשמדה הרס וחורבן. שביתה היא כמו ישיבה בבית האסורים, ואצל יהודי זהו התענוג. יום כיפור, שנקרא "שבת שבתון", הוא יום של עונג. הרבי הרש"ב אמר ש"מי צריך לאכול". הצום של יום כיפור הוא תענוג, שכן השביתה בו היא גם מאכילה, ובו מתגלה עוד יותר הרצון המוחלט – תענוג מצום.

עד כאן למדנו על שלש הבחינות באותיות הפנימיות של המילה 'צו'. נתבונן באותיות החיצוניות:

האותיות החצוניות של רצון הן רן, בסוד "חכמות בחוץ תרונה" בשלמות ברור רפח נצוצין הנ"ל כמבואר בדא"ח וד"ל.

כתוב, שעל ידי בירור רפח הניצוצין מתקיים פסוק זה. "חכמות" הוא יחוד חכמה עילאה וחכמה תתאה, וכאשר הן נמשכות "בחוץ" נעשה הכח לברר ניצוצות –"תרונה". הרנה היא של "באבד רשעים רנה", שלאחר בירור הניצוצין הולך לאיבוד מה שנותר, ומכך עולה רנה.

נמשיך עם קיצור הרעיון השני בפרק:

לעתיד לבא, באלף השביעי, יתגלה הענג הנעלם שברצון הפנימי והעצמי על ידי נשמת משה רבינו דוקא. גם עכשיו משה רבינו ממשיך אמונה פשוטה בכללות נשמות ישראל, ומחדשה בבחינת אור חדש תמיד, ועל ידי זה נתוסף בהם כח ועז לעשות כל המצות מצד העול בלבד, בחינת "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה"'.

גם בטעמי מצות שיגלה משיח יש שני סוגים: יש טעם כללי לכל המצות ויש טעם פרטי בכל מצוה ומצוה. ר' הלל מסביר במקומות רבים, שהטעם הפרטי יותר גבוה מאשר הטעם הכללי. באותו אופן יש לומר לגבי רזין שיגלה משה רבינו: הגילוי הפרטי תמיד עומק מהגלוי הכללי, ולכן העונג שיש בכל מצוה הוא יותר עדין ועמוק מאשר העונג הכללי [תמיד הקושי הוא כיצד ישנו ריבוי בעצמות]. הסדר הוא "כלל ופרט וכלל", אנחנו מצדנו מרגישים קודם את הכלל התחתון, אחר הפרק יותר גבוה, ולבסוף מגיעים לכלל העליון שלמעלה ממנו.

אם כן, משה רבינו יגלה באלף השביעי את הרז העצמי, העונג הנעלם שבתוך הרצון העצמי, וכעת הוא ממשיך בנו תוספת כח לקיים את כל המצות  רק מצד קבלת העול, אפילו ללא טעמים.

כמבואר בתניא פרק ל"ג שמשמחת ההתבוננות באמונת ישראל טהורה בא לקיים את כל תרי"ג מצות התורה בחיות אמיתית.

כאשר יהודי מתבונן באמונה הירושה לנו מאבותינו הקדושים הוא מתמלא שמחה, מתמלא חיות. החידוש כאן הוא המושג התבוננות. משה רבינו נותן כח להתבונן באמונה. כלומר, להמחיש אותה. הוא מגלה תורה, והיא נותנת כח להתבונן באמונה הממלאת אותו שמחה, ושמחה זו נותנת כח לקיים את כל המצות מצד העול, לא מצד התענוג. שמחה היא פנימיות אמא. זהו תוכנו של פרק לג בתניא.

והרמז:

וזהו משה רבינו שעולה תרי"ג כנודע [בכל ספרי הדרוש]

חז"ל לומדים בסוף מסכת מכות מן הפסוק "תורה ציוה לנו משה", כי מנין המצות הוא תריג, שכן תורה מצות שמענו מפי משה ועוד שתי מצות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – מפי הגבורה.

שממשיך האמונה הטהורה ב"הוי' אלהי ישראל",

בכתבי האריז"ל מובא, כי הוי' אלהי עולה שם עב, כאשר אלהי בלבד עולה כמנין אותיות המילוי. כל הביטוי יחד הוא יחוד וחיבור עצמי של ה' עם ישראל.

ישנם ארבע מדרגות שנקראו על שם ישראל, כנגד ארבע אותיות שם הוי':

יאלקי ישראל

העם ישראל

ותורת ישראל

הארץ ישראל

הרבה פעמים עומדת התורה בין ישראל לקב"ה, כמו במאמר הזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא", אבל כאן עומדת התורה בין ישראל ובין הארץ. זהו עיקר הסוד של "רצוא ושוב": כאשר יהודי רץ אל ה' התורה היא זו שמחברת אותו למעלה ממנו. אבל עיקר התכלית של מתן תורה היא הפוכה, שהתורה תחבר אותו למטה, להתקשר לארץ. זהו סוד התורה כולה בסדר הדורות במציאות: קודם היה ה', אחר באו ישראל ביציאת מצרים, אחר כך ניתנה תורה באמצע הדרך לארץ ישראל.

נסביר: אלקי ישראל זו נקודת החכמה. עַם הוא מלשון אֹם כנגד פרצוף אמא. יחוד ה' וישראל הוא כיחוד אבא ואמא – "שמע בני מוסר אביך ואל תתוש תורת אמך". תורת ישראל היא עמודא דאמצעיתא, כנגד ז"א והאות ושבשם, המחברת בין ה עילאה ובין ה תתאה. כאמור, לפעמים עומדת התורה בין עם ישראל לה', וזאת בגלל שהאות ו שבשם נמשכת מן האות י שבו. אזי התורה היא בבחינת דעת עליון, שבין החכמה והבינה. אכן, עיקר תכלית התורה היא ממד ה"שוב" שבה, המחבר את ישראל לארץ. לכן אם אין תורה לא יכול להתקיים הישוב בארץ, וזו הבעיה הכי אקטואלית שלנו היום.

בלשון הרבי נקרא כל זאת "שלש השלמויות", שללא כולם יחד לא סגי הא בלא הא [אגב, לגבי הבחירות הקרבות, התחרט הרבי מדעתו הקודמת. בכל הבחירות שקדמו אמר הרבי להצביע "למפלגה הכי דתית", שהיתה תמיד אגודת ישראל. בבחירות האחרונות שינה לראשונה הרבי את דעתו ואמר לבחור במפלגה "הכי קרובה לשלש השלמויות" – הארץ, העם והתורה. כעת לא אמר, אבל עדיין תקפים דבריו האחרונים]. זו בבת עינו של הרבי, ושל כל התורה כולה.

כידוע הרמז: תורה עם ארץ עולה אחד, כאשר א עולה אלף. לפי זה, "הוי' אחד" הוא חיבור העם, הארץ והתורה עם שם הוי'. קודם היה ה' רק "הוי' אלהי ישראל", אבל כעת הוא שם יותר גדול, הכולל בתוכו את כל שלש השלמויות.

נחזור לענין: הרגשת "הוי' אלהי ישראל" הוא:

מקור החיות לקיום כל מצות התורה. חיות זו הוא ענין הכח ועז לעשות את כל המצות מצד קבלת עול כנ"ל [עיקר חיות היהודי היא מקיום המצות בלי תענוג, והיא באה מהאמונה הפשוטה]. על ידי העבודה התמימה של קיום המצות בקבלת עול נכנס בתחתית העמוד החלול של כל מצוה ומצוה (שהן תרך עמודי אור מכתר עליון – רצון העצמי – אל המלכות – קבלת עול מלכות שמים),

זהו מושג בקבלה. ישנן תרך עמודים חלולים של אור, כמנין כתר, בין הכתר ובין המלכות, ובכל מצוה צריך להיכנס בתחתית העמוד ולהשאב מלמטה למעלה עד הכתר. שם אתה רואה וחוזה – "לחזות בנעם הוי'" – ב"צחצחות העליונות", בחלקו העליון של העמוד. עיקר הכניסה בתחתית העמוד היא על ידי קבלת עול מלכות שמים. ללא קבלת עול לא נכנסת מלמטה, אתה עדיין לא 'אריינט און זיך', כלשון החסידות. בכל דבר, ובמיוחד במצות המלך, יש להיכנס ממש מלמטה. זהו ענין קבלת העול.

ואזי נשאב למעלה – "אל על יקראוהו" [עַל הוא לשון עוֹל, והקריאה היא מלמטה למעלה] – למעלה מהטעם לגמרי "לחזות בנעם הוי"' – "והשביע בצחצחות נפשך" לעתיד לבא, כמבואר בתניא באגרת הקדש ד"ה "אשת חיל עטרת בעלה" עיי"ש.

מיהו עיקר סוד קבלת עול מלכות שמים? דוד המלך. הסברנו, שמשיח בן דוד סמוך למשה האחרון בעוד משיח בן יוסף סמוך אל משה הראשון. עיקר הקשר בין דוד למשה הוא, שמשה הוא הכח להתבונן וכח לחדש את האמונה, ואילו דוד הוא הכח לקבלת עול בכל מצות ה'.

וזהו "ונאם הגבר הקם עַל" שנאמר בדוד מלך ישראל חי וקים [שחז"ל דורשים את המילה עַל מלשון עוֹל, "שהקים עוּלָהּ של תשובה"], שמקבל חדוש החיים והאמונה הפשוטה ממשה רבינו ("משה מלגו ויעקב מלבר".

דוד הוא "בר נפלא", אין לו חיים מצד עצמו, אלא "לית ליה מגרמיה כלום". לכן שמו מתחיל באות ד – דַּלֶת מלשון דְּלֵית – ומסתיים בה. את חייו הוא מקבל מאחרים. בנגלה כתוב שאת שבעים שנות חייו הוא מקבל מאדם הראשון, שויתר לו עליהם. לכן אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח. בספר הזהר כתוב שאת חייו הוא מקבל מהאבות: אברהם נתן לו ה שנים, אותם חי פחות מיצחק. יעקב נתן לו כח שנים, אותם חי פחות מאברהם. מיוסף, שנכנס במקום יצחק, קיבל לז שנים – בסוד "הכל הבל" – אותם חסר משנות חיי יעקב אביו. כלומר, חייו הם הטווח שבין 110 ל-180. אבל בחסידות כתוב שהוא מקבל ממשה רבינו. אלו שלש מדרגות של חיים הנמשכים לדוד המלך.

יעקב הוא המובחר וכללות האבות שנתנו מימיהם ושנותיהם לדוד מלכא משיחא, פנימיות שבעים שנותיו שקבל מאדם הראשון. נמצא בחיי נשמת דוד המלך ג' מדרגות, כנגד "עולמות, נשמות, אלהות" שבנשמות [שכן אלו מדרגות בתוך הנשמה]: א. "עולמות" מאדם הראשון, ב. "נשמות" מהאבות (אברהם, יעקב, יוסף – יוסף נכנס במקום יצחק כידוע), ג. "אלהות" ממשה רבינו וד"ל.

את חיצוניות החיים שלו הוא מקבל מאדם הראשון. את פנימיות החיים שלו הוא מקבל מהאבות, שהמובחר מביניהם הוא יעקב. משה הוא פנימיות לגבי יעקב, ולכן ישנה גם השפעה של חידוש חיים, מפנימיות שבפנימיות, שהיא כבר בחינת השראה.

נסביר: דוד המלך הוא "נעים זמירות ישראל", ואפילו "נאם הגבר הוקם על" נאמר בסמוך לביטוי זה. דוד הוא המנגן והשר לקב"ה מלמטה למעלה. דוד הוא בעל רוח הקודש, וכל רוח הקדש היא השראה ממשה רבינו שבאה מלמעלה, כדברי הרמב"ם. כתוב בזהר, כי בכל פעם שכתוב "מזמור לדוד" או "לדוד מזמור" הכוונה היא שדוד מקבל השראה, על פיה הוא שר מלמטה. זו ההשראה ממשה רבינו, והיא פנימיות-פנימיות החיים שלו.

יש אחד שיאמר שבלי בריאות הוא לא יכול לחיות. אלו חיים בשריים טבעיים, ואותם דוד מקבל מאדם הראשון. זהו צד ה"עולמות" שבו. יותר עמוק, יהודי אומר שאינו יכול לחיות אם הוא לא יהודי – "ברוך... שלא עשני גוי". אלו החיים שדוד מקבל מהאבות. האבות הם השרש שלנו. זהו צד ה"נשמות" שבו. מהם החיים שמקבל דוד ממשה רבינו? כמו אחד שאומר שאינו יכול לחיות בלי השראה. כמו אומן. אם הוא לא נביא – חייו אינם חיים. "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". "תורתך שעשועי" זו השראת האלקות של משה רבנו.

יותר בעומק: את אריכות הימים בגשמיות מקבל דוד מאדם הראשון, מן השנים 930 ועד 1000 של חייו. הוא נתן לו מאורך חייו בגשמיות. על פי פשט, אדם רוצה לחיות הרבה זמן, ובכל זאת הוא מוותר לדוד על חיים בעולם הזה.

למה לא חי אברהם מאה ושמונים שנה? על פי פשט ישנו טעם אחר. כתוב, שהוא לא רצה לראות את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה. הוא לא חי את השנים הללו כדי לא לראות צאצא היוצא מחלציו שלו גוי. מכאן רואים כי החיים האלו הם החיים של הכרח היהדות, כאלו שלא סובלים שיהיה גוי. כלומר, אברהם אבינו נותן לדוד חיים של יהדות [אידישע לעב'ן], חיים של הכרח חיוב היהדות.

לעומת זאת, אצל משה רבינו לא ראינו שהיה צריך לחיות יותר שנים, אותם נתן לדוד המלך. אבל משה רבינו לא חטא בחטא העגל, ולכן היה במדרגה של "פסקה זוהמתן". הוא היה צריך לחיות חיים נצחיים, אין סוף של חיים, ולכן הוא נותן לדוד המלך אין סוף שנים. הוא נותן לו את ההשראה. יש תורה שלמה בלקוטי מוהר"ן על כך שהחיים הנצחיים של דוד המלך הם השפלות שלו, שמי שבשפלות מצד המלכות זוכה לחיים נצחיים. מאדם ומהאבות נמשכות מספר שנים מוגבל – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – אבל ממשה רבינו נמשכים חיים נצחיים.

היחס בין חיי אדם הראשון והאבות הוא בין חיצוניות ופנימיות, בין השתלשלות להתלבשות, אבל חיי משה רבינו הם בבחינת השראה, ולכן אינם מוגבלים.

כל זאת היה להסביר שמשה הוא הנותן כח להתבונן באמונה, התבוננות שנותנת כח לתכונה העיקרית של דוד, קבלת עול מלכות שמים – "נאם הגבר הוקם על" – להיכנס בתחתית העמוד ולהישאב למעלה לחזות בנועם ה'.

משה יעקב דוד ראשי תבות מיד (סוד "מיד ולדורות" כנ"ל) [וכללותן] עולה ישראל – לי ראש – קבלת יעקב (עמודא דאמצעיתא) [שמלבר] ממשה (ראש בני ישראל ראשי תבות רבי כנודע) [שמלגאו]

את הרמז – ישראל אותיות לי ראש – ניתן לפרש כאגואיזם, איזה 'כיף' שלי יש ראש, אבל באמת זהו 'לי' של קנין בשביל להשפיע. יעקב מקבל את הראש – ראש בני ישראל – ממשה על מנת להשפיע בדוד.

להשפיע בדוד (כנסת ישראל, שכונסת בעצמה את כל האור וחיות של ישראל דלעילא). על ידי יחוד יעקב דוד [יחוד תפארת ומלכות] נשלם דוד לדוד ברבוע כללי, שלמות בנין המלכות – [ועוד שני רמזים לתריג] תריג אורות שמאירים ממשה רבינו כנ"ל וד"ל).