הרכבת אנוש לראשנו (לב)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

ט"ו תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

חסרה התחלת השיעור

נמצא ששרש נשמת משה רבינו הוא בבחינת כתר עליון שבעצמות אור אין סוף, שהוא שרש כתר מלכות דאין סוף – שרש נשמת משיח. לכן משה גלה את מעשה המצות בתורת הנגלה דוקא, מה שנשמת משיח לא תוכל לגלות, רק שהוא – משיח – בא לגלות טעמם וסודם של המצות בלבד.

משה משיח הוא שלמות מספר המשולש של יחידה (כלומר סכום כל המספרים מ-א עד יחידה כנ"ל) שבה ב' בחינות: זה – "זה הדבר אשר צוה הוי"': כה – "כה אמר הוי"'. זה וכה הם ב' מיני אספקלריא: אספקלריא המאירה של משה רבינו, אב כל הנביאים; אספקלריא דלא נהרא דשאר הנביאים, שעיקר ענינם הוא ברור כח המדמה – "ביד הנביאים אדמה".

עד כאן חסר

...לכן כתוב, שהמשיח הוא שיא של תיקון כל הנביאים. הוא לא בא להשלים את משה רבינו, אלא את עבודת שאר הנביאים שעמדו לעם ישראל. הם כולם קיבלו את הכח ממשה רבינו, את כח האספקלריה המאירה שלו, לא בשביל להגיע לאותה המדרגה, אלא בשביל לעבוד באספקלריה שאינה מאירה ולתקן את כח המדמה של האדם עצמו. "אתם קרויים אדם" הוא מלשון "אדמה לעליון" – תקון כח המדמה.

אם כן, כל הנביאים באים לתקן את האדם, ושלמות תקון האדם הוא המשיח. לכן אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח. מה היה חטא אדם הראשון? הוא נאחז בדמיון. ליתר דיוק: חוה נאחזה בדמיון, והיא העבירה אותו לאדם ופתתה אותו. מה היה חטאו של דוד המלך? גם כן, כח המדמה. גם בחטא העגל הראה השטן את מיטתו של משה רבינו בדמיון שוא. כך הוא שרש כל החטאים הגדולים – כח המדמה הבלתי מתוקן – אותו יתקן המשיח.

שלמות ברור "כה" [כה הוא ראשי תבות כח המדמה] הוא על ידי משיח צדקנו, ואזי "ונחה עליו רוח הוי' וגו"'. המשיח הוא גבוה ממשה רבינו במדרגת רוח הקדש, מדרגת דוד אביו.

משה רבינו הוא אב לכל הנביאים, ועליו נאמר "לא קם בישראל כמשה נביא", אבל רוח הקודש היא משהו אחר. יש שתי בחינות: יש נבואה מלמעלה למטה, לראות באספקלריה המאירה את רצון ה', ואילו רוח הקודש היא ראית ה' מלמטה למעלה, כביכול ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא".

דברנו בפעם אחרת על שתי בחינות הסתכלות – של החתן בכלה ושל הכלה בחתן. בחינת "זה" היא ראיית רצון החתן מהכלה, כאשר החתן מצוה בקשה מעשית מן הכלה, ואילו "כה" זו ראית הכלה עצמה את החתן, כפי שהיא רוצה להכלל ולהתיחד עמו. זהו היחס בין נבואה לרוח הקודש.

משה הוא שרש הנבואה, דוד הוא שרש רוח הקודש. משיח יהיה גדול ממשה ברוח הקודש, אבל משה גדול ממנו בנבואה. הוא מתחיל עם "כה", ולכן הלשון היא "כל הנביאים נתנבאו ב"כה", מוסיף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר". במצרים הוא מנבא ב"כה" – "כה אמר הוי' כחצות הלילה". למה? כי זו עדיין לא מצוה, אלא דמיון. רק אחר יציאת מצרים מתחיל משה לצות מצות. כך מפרשים גם חז"ל את דבריו באריכות, כי אצטגניני פרעה היו יכולים לדמות לא נכון, שהרי אצלם הדמיון לא מבורר, ולכן היה צריך משה לומר להם "כה אמר הוי' כחצות...".

לעומת זאת, ברוח הקודש יהיה משיח גדול ממנו. הוא במדרגה הכי גבוהה של "כה". הוא גדול במדרגת דוד אביו, ולכן הוא נקרא 'משיח בן דוד'. דוד הוא "נעים זמירות ישראל" ששר לה' ברוח הקודש. שירתו היא התרפקות שלו על ה', כמו התרפקות הכלה על החתן. זהו בירור כח המדמה.

כאשר נשלם תקון וברור כח המדמה נשלמה בחינת רוח הקדש ועולה בסוד אור חוזר עד קדמותו ממש, בסוד "עד דוד הגדיל" [הנאמר על יהונתן].

המקבל מלמטה עולה יותר גבוה משרש המשפיע, וכך עולה רוח הקודש יותר גבוה משרש הנבואה. בכל זאת, עליה זו אינה בתור נבואה. הנבואה תמיד נשארת למשה רבינו, אבל רוח הקדש עולה "עד דוד הגדיל".

כתוב בקבלה כי:

"זה" הוא סוד היסוד שמשפיע טפת העצם שנמשכה אליו מכתר עליון [ולכן תקון הברית תלוי בתקון הכתר]. "כה" הוא סוד המלכות המתברכת מצדיק עליון ועולה בעלוי אחר עלוי עד אין סוף וד"ל.

כתוב בקבלה, כי יהונתן הוא כנגד ספירת היסוד, שכן שלש האותיות הראשונות בשמו – יהו – הן שלש האותיות הראשונות בשם הוי', עד לספירת היסוד. הוא סוד המשכת טיפת הזרע לדוד, ולכן לגביו הוא בחינת "זה". בעת היחוד ביניהם נאמר "עד דוד הגדיל", ואזי דוד, המקבל, עולה גבוה יותר משרש המשפיע.

במושגי המאמר: אם שרש "זה" הוא ברצון, ועד לרצון הנעלם, צריך לומר ששרש "כה" הוא בעונג הנעלם שבתוך הרצון הנעלם. כאמור, גלוי זה יתגלה באלף השביעי על ידי נשמת משה רבינו, אבל בהמשך נסביר שישנה התכללות של נשמת משיח בתוך נשמת משה רבינו, והיא זו שתגלה מתוך נשמתו את אותו עונג הנעלם.

שלמות היחוד של ב' המדרגות "זה" ו"כה" הוא בסוד קיום מצות "והלכת בדרכיו"

זו המצוה והעבודה להידמות אליו. שלמות כח המדמה היא שאדם יוכל לדמות את עצמו לקב"ה – "מה הוא רחום אף אתה רחום". אני כביכול מדמה מה ה' עושה ואני עושה אותו הדבר. כל זמן שכח המדמה אינו מבורר ומתוקן אני לא יכול לדמות מה הקב"ה עושה, וממילא אינו יכול ללכת בדרכיו.

אמרנו, כי "זה" הוא הידיעה מה ה' רוצה ממני, ואילו "כה" הוא כמו חזיון של נבואה, כמו יחזקאל שרואה את האדם העליון. דרך זו היא ב"רצוא ושוב": האדם התחתון מדמה מתוכו את האדם העליון – "מבשרי אחזה אלוה" – ומתוך כך היא לומד לגבי עצמו ומיישם את הדבר למטה. על אדמו"ר האמצעי יש הרבה סיפורים, שמתוך ההתבוננות באדם העליון ידע אפילו אודות גידים מסוימים בתוך הראש, שלא היה ידועים קודם לכן במדע, והוא כתב עליהם בכתבי החסידות שלו.

אם כן, בירור כח המדמה הוא כנבואת שאר הנביאים, חוץ ממשה רבינו. על ההבדל בין משה רבינו וישעיהו כתוב, שמשה לא ראה את ה' ואילו על ישעיהו ראה. לכן רצה מנשה להרוג אותו – "משה רבך אומר..." שאינו יכול לראות ואילו אתה אומר שכן. משה מדבר על עצם האלקות, ולכן "כי לא יראני האדם וחי", אבל ישעיהו מדבר על חזיון של נבואה, של "מבשרי אחזה אלוה", כביכול רואה את ה'. ראיה זו היא ב"אספקלריה שאינה מאירה", שכל מטרתה היא להדמות אליו.

נסכם: בראית "כה" יש שתי תנועות. ה"רצוא" הוא של "מבשרי אחזה אלוה" ושל "אדמה לעליון". מה אני יכול לראות? רק את מדותיו – "מה הוא רחום" – ואיך הוא מתנהג עם העולם. כתוב ב"פתח אליהו", כי כל המדות הן "לאחזאה להון איך מתנהג עלמא", איך הקב"ה שופט את העולם. חכמה ובינה אי אפשר לראות, ועליהן נאמר שם "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא". הם בבחינת האור המאיר לעצמו, אבל את מדותיו – חסד, משפט, דין וכו' – רואים. רואים כיצד הוא מתנהג עם העולם.

ככל שאני רואה את מדות ה' כך אני מקיים בעצמי. זו מצות "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה ארך אפים". זו ככלות עבודת כל הנביאים.

לכן, ב-יג מדות הרחמים של מיכה יש יותר גלוי מאשר באלו של משה רבינו.משה רבינו מגלה את "אל רחום וחנון ארך אפים" וכו', אבל מיכה מגלה את "מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע"וכו'. אלו מדות הרבה יותר מפורטות, עד כדי כך שהאריז"ל אומר, שהן אור הפנימי לגבי מדותיו של משה. לגבי מדות ה', יש משהו בראית הנביא יותר פנימי מאשר ראית משה רבינו. מיכה, שמתנבא ב"כה", ראוה את האורות, ואילו משה רבינו מגלה רק את הכלים. כמובן, מוסבר בחסידות כי "שרש הכלים גבוה משרש האורות". מצות מעשיות הן כלים לגבי ראית אור ה' דרכן.

שוב, משה רבינו ממשיך את "זה" – שרש הכלים – במצות המעשיות, ואילו כל הנביאים רוצים לראות את ה'. בשביל מה? בשביל להידמות אליו. זו גם כן מצוה, אבל רק מצוה אחת, ואילו משה רבינו מגלה את כל תריג המצות.

כאמור, עיקר קיום מצות "והלכת בדרכיו" נעשה על ידי בחינת "כה", אבל צריך בה גם את בחינת "זה". צריך שמשה רבינו יבוא קודם לנביאים ויגלה את יג מדות הרחמים, ובכך יכין את הכלים לאורות שמגלה מיכה. יחוד שתי הבחינות נצרך לשם קיום מצוה זו.

(שהוא מצוה מספר תורה לפי סדר התורה ולדעת הרמב"ם, סוד "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – "צוה לנו משה" בחינת "זה הדבר אשר צוה הוי"', ו"מורשה קהלת יעקב" [היא] בחינת "כה אמר הוי"' – "כה תאמר לבית יעקב" [להמשיך ל"בית יעקב" את האספקלריה שאינה מאירה] וד"ל) –

הדבר הראשון שאמר ה' לפני מתן תורה הוא "כה תאמר לבית יעקב", והכוונה היא לעורר את בירור כח המדמה אצלם. לפיכך, "בית יעקב" או "קהלת יעקב" שייכים לבחינת "כה", "ציוה לנו משה" הוא בחינת "זה", ואילו "תורה" היא היחוד של שניהם.

רמז נוסף: ציוה לנו משה הוא ראשי תבות צלם, וכן זה הוא עצ בחילוף אתב"ש ובחילוף אלב"ם, העולה צלם. לעומת זאת, "כה" הוא בחינת דמות של כח הדמיון. לפיכך, פירוש הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" מתיחס לשתי הבחינות, כאשר במילה אדם אותה חלוקה – האות א היא בחינת "זה", ואילו האותיות דם הן בחינת "כה" של כח המדמה [כפי שלמדנו באריכות בפרק ו].

"מה הוא רחום ("זה" – בחינת "זה אלי וגו"', "אל רחום וחנון וגו"' וד"ל) אף אתה רחום ("כה" – מצוה להדמות אליו, ברור כח המדמה וד"ל)".

כאן כתבתי קצת אחרת מההסבר הקודם. קודם הסברתי, כי ראית ודמיון ה' עצמו היא בחינת "כה", ואילו בחינת "זה" היא ראיה רצון ה'. אכן, בתוך ראית ה' עצמה קיימות שתי הבחינות: ראית ה' בבירור עד כמה שניתן היא בחינת "זה", כמו "זה אלי ואנוהו" שהיתה בשירת הים, בה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". לעומת זאת, שאני אקיים בעצמי את המצוה להידמות אליו – זו בחינת "כה".

נסביר קצת אחרת: הקב"ה "אינו גוף ואינו דמות הגוף". אם כן, איך בכלל ניתן לראות את ה'? הרי "לא יראני האדם וחי"? מה נקרא להידמות אליו? אלא בתוך ראית ה' יש שתי מדרגות: יש מה שאיני רואה, ויש מה שכביכול אני אכן רואה.

באופן יותר מפורט: אספקלריה שאינה מאירה ורוח הקודש הן שתי מדרגות שונות. יש תורה, יש נביאים ויש כתובים. רוח הקודש של דוד המלך היא מדרגת הכתובים, אבל מדרגת האספקלריה שאינה מאירה של שאר הנביאים היא מדרגה אחרת, מדרגת הנביאים. מעבר לשניהם ישנה נבואה באספקלריה המאירה של נבואת משה רבינו בתורה. אם כך, למה הסברתי קודם שבחינת "כה" ואספקלריה שאינה מאירה היא בחינת רוח הקודש?

צריך לומר שבחינה זו היא השרש של רוח הקודש. היא מדרגה ממוצעת בין משה רבינו לבין דוד המלך. דוד המלך אינו נקרא נביא, ואפילו לא באספקלריה שאינה מאירה, אלא רק בעל רוח הקודש. משה רבינו הוא אב כל הנביאים. מדרגת "כה" היא מדרגת הממוצע בין שניהם. כתוב, שלעתיד לבוא בביאת המשיח אנחנו נתעלה ברוח הקודש, וגם זו תהיה בחינת נבואה – "מי יתן כל עם הוי' נביאים", "ואחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר".

נסדר את הענינים: במדרגת "זה" אי אפשר לראות את ה' – "כי לא יראני האדם וחי" – אלא רק לראות מה הוא רוצה – "זה הדבר אשר ציוה הוי'" – ואילו במדרגת "כה" ניתן לכאורה לראותו. לכן מצד אחד בחינת "כה" היא רק רוח הקודש שבנבואה, ולמטה ממדרגת "זה", ומצד שני היא יותר ממנה, שכן רואים בה את ה', ולא רק את מצותו.

בספר נעם אלימלך כתוב באריכות, שכל צדיק שרואה ברוח הקודש, או כל נביא שרואה ומרגיש באספקלריה שאינה מאירה, רואים את דמות דיוקן שרש נשמתם. ראיה זו היא בסוד הפסוק "נודע בשערים בעלה", המתיחס לקב"ה, אותו רואים "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה". מתי רואים אותו? כאשר הוא מתלבש – "בשבתו עם זקני ארץ". אחד מפירושי הביטוי "זקני ארץ" הוא שרש הנשמה של כל אחד ואחד, וה' מתלבש בתוכה.

כאשר אני רואה את שרש הנשמה מתנהג או מאיר בצורה מסוימת זו ודאי ראיה של בחינת "כה", לא של בחינת "זה". בחינת "זה" היא תחושה בלתי נראית, כאילו אני רואה ולא רואה. כאשר אני רואה כיצד ה' מרחם כאן, זוהי התלבשות בחינת "זה" בשרש בחינת "כה".

אם כן, יש לנו שלש מדרגות: יש בחינת "זה", שהיא רק תחושת רצון, ועליה נאמר "כי לא יראני האדם וחי. בחינה זו מתלבשת בשרש הנשמה, ואזי היא מתגלה כבחינת "כה" של ראית שאר הנביאים. שרש הנשמה מעורר את הארת הנשמה שיורדת למטה להתלבש בגוף להדמות לשרשה למעלה, וזו כבר בחינת רוח הקודש.

אספקליה מאירה"זה"נבואת משה רבינו

אספקלריה שאינה מאירההתלבשות "זה" ב"כה"נבואת שאר הנביאים

ראית שרש הנשמה"כה"רוח הקודש

לפיכך, מדרגת "כה" של שאר הנביאים היא בחינת "זה" לגבי מדרגת "כה" של רוח הקודש שלמטה. לעומת זאת, לגבי מדרגה "זה" שלמעלה היא רק בחינת "כה". מדרגת "זה" העליונה אינה יכולה להתגלות בשום צורה מוחשית, אלא היא תחושה של רצון בלבד, רצון שאי אפשר להמחיש.

מכאן מובנת האמרה של ר' זושא מאניפולי, שאמר לפני הסתלקותו מהעולם, שלא ישאלו אותו למה לא היה משה רבינו, אלא ישאלו אותו למה לא היה זושא. כל אחד צריך להיות כפי שהוא. מה הכוונה? כל אחד צריך לראות בעולם הזה את שרש נשמתו למעלה, לראות את ה'. אם הוא אומר שלא ישאלו אותו למה לא היה כמו משה רבינו, זהו סימן שיש הוא אמינא כזו. מהי? כי בשרש הנשמה שלו צריך להיות מולבש בחינת "זה" של משה רבינו, אבל בבחינה זו אין שום תפיסה. לגבי מצות מעשיות הדבר אפשרי – יש שולחן ערוך – אבל לגבי התנהגות אי אפשר לומר מהו אותו בחינת "זה". אני לא יכול להצביע עליו בפני עצמו, ולכן לא ישאלו אותי למה לא הייתי כמו משה רבינו. כאשר ישאלו אותי למה לא הייתי זושא הכוונה היא למה לא הלבשתי את בחינת "זה" בתוך בחינת "כה" של שרש הנשמה שלך עצמך. היית צריך לראות בדיוק כיצד נראה הקב"ה בתוך שרש הנשמה שלך ולהתנהג בהתאם. זהו בירור כח המדמה, וזהו עומק האמרה של ר' זושא.

אם כן, מצות "והלכת בדרכיו" היא המצוה היחידה בה עליך להסתכל למעלה בשביל לדעת כיצד לקיים אותה למטה. אם יש מצוה בתורה להניח תפלין לא כתוב להסתכל איך הרבי מניח תפלין וכך לעשות. כתוב בשולחן ערוך בדיוק מה אתה צריך לקיים. לכן 'מתנגדים' לא אוהבים שמסתכלים על רביים, שכן התורה כולה אינה כך. אומרים לך ישר מה צריך לעשות, מלבד מצוה אחת בה אומרים לך שצריך להסתכל על מישהו אחר. מיהו? הקב"ה.

כיוון שצדיקים דומים לבוראם, זהו השרש של כל ענין ההתקשרות לצדיק. יהודי פשוט אומר 'אני לא יכול להסתכל על הקב"ה ולראות איך הוא מתנהג. לא הגעתי למדרגה כזו'. מה הוא צריך לעשות? הוא צריך להסתכל על הצדיקים "הדומים לבוראם", שהם מקיימים מצוה זו, ועל ידי כך מקיים גם הוא את המצוה [לכן מצוה זו – "והלכת בדרכיו" – היא המצוה החסרה ביותר אצל אלו שאינם חסידים].

כל המצות הן בבחינת "זה" – עשה כך וכך – ורק מצוה אחת אינה מוגדרת, אלא נותרת בבחינת "כה" – עשה כמו שהוא עושה. זו המצוה היחידה שבה קיים היחוד בין בחינת "זה" לבחינת "כה".

זה ראשי תבות זכות הראיה של משה רבינו – "וראית את אחרי" באמירת "אל רחום וחנון", וכה ראשי תבות כונת הלב – "רחמנא לבא בעי" כאשר מדמה את מדות הנברא למדות הבורא יתברך. וזהו ש"והלכת בדרכיו" עולה משה משיח כנ"ל [וכל אריכות ההסבר היתה לשם הבנת רמז זה] וד"ל.

על פי הסבר זה, 'משה' הוא היכולת להתבונן בשרש – "מה הוא רחום", ואילו 'משיח' הוא היכולת לקיים את הדבר בעצמו ולהדמות אליו למטה – "אף אתה רחום". כלומר, עיקר ענין המשיח הוא היכולת להלך בדרכי ה'.

רעיון זה מתקשר עם שיבת ציון. עיקר שיבת ציון הוא ללכת בדרכי ה', שיהיה מקום מסוגל ומוכן לכך שכל יהודי יוכל ללכת בדרכי ה', ולקיים בעצמו את כל מדות ה' – "הוי' בדד ינחנו", "הן עם לבדד ישכן". זו הסגולה המיוחדת שנתן ה' בארץ ישראל, ולכן כתוב שמשה לא זכה להיכנס לארץ. הוא עדיין בבחינת "מה הוא רחום", ששייכת למדבר, אבל להמחיש את "אף אתה רחום" היא בחינת משיח, ששייכת לכניסה לארץ ישראל. לשם קיום מצוה זו בשלמות צריך את יחוד שתי הנשמות – משה ומשיח.