הרכבת אנוש לראשנו (ל)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

י' תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

נקרא את הקיצור לפרק ח ואת הביאור עליו:

ח.

יש בחינה בנשמת משה רבינו שגבוהה יותר מנשמת משיח, ששרש נשמת רעיא מהימנא הוא בקו האמצעי, מה שאין כן משיח בן דוד ומשיח בן אפרים נאחזים בב' קוים ימין ושמאל.

משיח בן דוד נאחז בקו ימין, משיח בן אפרים נאחז בקו שמאל, ושניהם יחד נאחזים בקו האמצעי של נשמת רעיא מהימנא. כיוון ששרש קו האמצעי גבוה משני הקוים יש בחינה בנשמת רעיא מהימנא הגבוהה משני המשיחים.

על ידי משיח צדקנו יתגלו טעמי תורה, רזין דאורייתא. עכשיו מאירה הארת הטעם, אפס קצהו, מאצילות בלבושי המצות לנשמות המלובשים בבי"ע ובגוף.

כיום כל ההשתלשלות היא על פי צמצומים: בין אור אין סוף לבין אדם קדמון, בין כתר דאצילות ובין האצילות, וממילא גם בין האצילות לבין בי"ע. טעם המצות הוא היחודים העליונים שמזדווגים בעולם האצילות על ידי קיום המצות, ואותו הטעם יכול להתגלות למטה, בעולמות התחתונים, רק על ידי הצמצום שבין האצילות לבין בי"ע. אפילו הנשמות הגבוהות ביותר יכולות לקבל בעולם הזה רק הארה מן הטעם של המצוה בזמן הזה. זה נקרא כאן "אפס קצהו".

כל גלויי רזין דאוריתא שהתגלו עד היום – על ידי משה רבינו, רשב"י, האריז"ל, הבעל שם טוב – הם רק הארה בעלמא לעומת אלו שיגלה המשיח. למה? בגלל שהמשיח יבטל את הצמצום בשרשו. הוא בשרשו במלכות דאין סוף, וכאשר תתגלה מלכותו יבוטל הצמצום הראשון, וממילא לא יהיה שום צמצום. אזי יכול הטעם שבאצילות להתגלות גם למטה, בעולמות התחתונים בי"ע, כמו שהוא.

דבר נוסף: המצוה המעשית שמקיימים היא עצמה הלבוש, הצמצום שבין אצילות לבי"ע. לעומתה, אור היחוד של הוא הטעם, והארה ממנו מתלבשת בתוך לבוש המצוה. עיקר הטעם מסתתר בתוך הלבוש. אם כן, לבוש המצוה הוא-הוא הצמצום מעשיה דאצילות אל העולמות התחתונים בי"ע.

כמובן, זהו צמצום עבור פנימיות אור האצילות, הזווגים והיחודים שנעשים בו. לעומת זאת, לגבי המסך שבין מלכות דאצילות והעולמות התחתונים הוא צמצום בחיצוניות, לצורך התהוות העולמות.

הארה זו גופא באה בדרך רמז בעלמא [כמו שאדם מזיז אצבע],

הרמז מתגלה לחכמה עילאה שבנשמת כל יהודי בעת קיום מצוה. רמז זה הוא בבחינת "די לחכימא ברמיזא". המצוה אמנם מרמז לו, אבל העיקר נשאר מופלא ממנו – "עמוק עמוק מי ימצאנו". "כולו אומר כבוד". ההרגשה הכי גבוה שיכול אדם לקבל מהנחת תפלין בזמן הזה היא שהתפלין הם רמז מהקב"ה לאיזה טעם פנימי, לענג פנימי מזווג שמתרחש כביכול למעלה באצילות. מעבר לאותה הארה הוא לא יכול להרגיש כלום, גם אם ילמד פנימיות התורה.

אלו לבושי המצות בעולם הזה, אבל המשיח יגלה את כל טעמי המצוה, ועל כך נאמר "לא יכנף עוד מוריך". "מוריך" זו השכינה, והיא לא תכנף, לא תסתתר עוד בתוך לבוש. גם לעתיד לבוא יהיו מצות, אלא שהלבוש יזדכך. המצוה תזדכך. בזמן הזה התפלין עשויות מבהמה, משור, ויש בהן עדין גסות מסויימת. המצוה היא גשמית, מעשית [אגב, הרבי מניח תפלין העשויות מבהמה דקה דוקא, למרות שהן מחזיקות יותר זמן. הוא מהדר, וכל שנתים הוא מחליף אותן], אבל בביאת המשיח התפלין יזדככו, ויראו את ה' מתוכן. לא רק רמז.

ולא בבחינת התישבות אמיתית – כאלו לא היה עומק כלל [וזהו הסימן לכך שהסוד התישב]. משיח, ששרש נשמתו מאור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, יגלה כל עומק הסוד ובהתישבות גמורה.

נעבור להסבר ההערות לפרק.  בפרק זה התחיל להסביר ר' הלל את הנושא העיקרי של המאמר – ההבדל בין נשמות משה רבינו, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הוא התחיל עם הסבר ההבדל בין משה רבינו ובין נשמת המשיח.

בספר הזהר, וכך אצל רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן, מובאת שתי הנשמות תמיד יחד בתור בטוי – "נשמת משה-משיח". משיח עולה משה אחד [יש על כך שיחה מפורסמת מהרבי]. הרמז הראשון לצרוך שתי השמות הוא בתפלת שבת:

הנה משה משיח הוא "ישמח משה במתנת חלקו",

"מתנת חלקו" הן אלף האורות אליהן זכה משה במתן תורה, שנסתלקו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת. דוקא בשבת הוא שמח "במתנת חלקו". הסברנו הרבה פעמים, ש-1000 עולה ישראל בעל שם טוב. כלומר, "מתנת חלקו" של משה רבינו היא נשמת הבעל שם טוב, והיא המיחדת את נשמתו עם נשמת המשיח. הוא זה שגילה שבכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש", וזה סוד המילה "חלקו" – חלק מה'. "מתנת חלקו" היא ה"חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום". זהו יסוד החסידות.

כאשר אומרים את הבטוי 'נשמת משה-משיח' מופיע משה לפני המשיח, אבל בנוסח של תפלת שבת מופיע סדר הפוך:

מקודם "ישמח" בימות המשיח ואחר כך משה לעתיד לבא כמו שיתבאר בפנים.

בזמן הזה מופיע קודם כל משה רבינו ומוציא אותנו ממצרים, ואחר כך יוציא אותנו משיח מן הגלות הזו. לעומת זאת, לעתיד לבוא הסדר הפוך. קודם מגיע משיח, ואחר ביאתו מגיע שוב משה רבינו. בהמשך נסביר, כי עיקר הגלוי של נשמת משה הוא באלף השביעי, ואילו עיקר גלוי המשיח הוא בסיום האלף הששי. כעת אנו מחכים לביאת משיח, אבל על משה רבינו נאמר "כל השביעין חביבין", והוא מתגלה אחרי ביאת המשיח ותחית המתים.

בעצם יש כאן ארבע מדרגות:

משה רבינוגואל ביציאת מצריםדעת

משיח בן יוסףבינה

משיח בן דודחכמה

משה רבינוגואל באלף השביעיכתר

מכאן ניתן לרמז דבר עמוק, שמשיח בן יוסף שייך יותר אל משה רבינו שבגלוי הראשון. לכן נאמר על משה ביציאת מצרים "ויקח... את עצמות יוסף עמו". לעומת זאת, משיח בן דוד שייך יותר אל משה רבינו בגלויו השני, העצמי. לכן יוסף הוא בחינת הששי, ואילו דוד הוא בחינת השביעי [אנו מדברים מצד שרשי הנשמה. איך יתגלו בתוך גוף – אנחנו לא יודעים בדיוק].

סדר זה מתאים עם המבנה של יש-אין-אין-יש. משיח הוא בחינת גלוי האין שבטעם ובסוד, ואילו משה הוא בחינת יש שבגלוי הפשט. בהקבלה לספירות: דעת היא הרגשה הקשורה עם היש, ואילו בחכמה ובינה אין הרגשה כזו. רק ביחס לחכמה נקראת הבינה יש, אבל היא בעצם הדעת שבבינה, עליה נאמר "אם אין בינה אין דעת".

בחינת "ישמח" שרשו בבחינת "ישמח הוי' במעשיו",

שהיא השמחה של ה' בביאת המשיח. "מעשיו" הם תקון העולם שברא – "'אשר ברא אלהים לעשות' – לתקן". אותה השמחה היא ההשראה שתבוא למשיח.

ומבואר בדא"ח שהוא ענין השעשועים העצמיים מהרגשת יכולתו הפשוטה לעשות – שרש מעשה המצות [הטעמים שלהם] – ששעשועים אלה הם מקור גלוי כל רזין דאורייתא שעל ידי משיח צדקנו.

השמחה של באה, כאמור, מתקון העולם, אבל המשיח עצמו בא כדי לתקן. איך הוא יכול לקבל השראה משמחת ה' במעשיו, בתקון העולם? כל סוד נשמת משיח הוא ההשראה של שמחת ה', והיא זו הנותנת לו את הכח והעז לתקן. בספר התניא [פרק כו] כתוב, שהכח ליזום ולעשות בא רק משמחה, בעוד עצבות היא שרש הכבדות. כאשר משהו כבד הוא לא מסוגל לעשות שום דבר, ואילו עצמבות היא ההיפך מכך. כאשר האדם שמח הוא בוטח – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" – והוא יוזם ועושה. אם כן, איך יכול המשיח לפעול לפני שהתקון שפעל מתגלה למטה?

מסביר ר' הלל [במקום אחר], ש"ישמח הוי' במעשיו" הוא השמחה של ה' ביכולתו הפשוטה לעשות, עוד לפני שהוא מעורר את הרצון לעשות בפוטנציה. יש שלש מדרגות: יכולת, כח, פועל. הכח שואף תמיד לפועל, ואינו יכול להיות שמח בעצמו לפני שהוא יוצא לפועל. באור אין סוף נקרא הכח מדרגות 'אחד' ו'קדמון', ולא תתכן בהן שמחה. לעומתן, יש מדרגה למעלה מהן – היכולת – ובה יש מאז ומתמיד שמחה. זו השמחה מן היכולת הפשוטה לעשות כל מה שה' רוצה. ה' הוא "הכל יכול וכוללם יחד". אלו השעשועים שלפני ההתעוררות לברוא את העולם במדרגת "חפץ חסד". אצלנו, השעשועים הם מדרגות ה' ו-ו'.

נדייק: היכולת היא מדרגה ג' של מדרגת 'יחיד', אבל זו אינה גלוי של אותה היכולת. זהו ההעלם העצמי של האור במאור. להרגיש את אותה היכולת ולהיות שמח בה – אלו מדרגות ה'-ו' [בעיקר ו']. אזי היכולת מתגלה לה' עצמו.

לעניננו, ההשראה מן השעשועים העצמיים – מדרגה ו' – הם השורים על המשיח לפני שהוא מתקן ונותנים לו כח  ועוז לתקן. זהו השרש הגבוה ביותר של המשיח, והיא מקור כל גלויי רזין דאוריתא שיגלה. לעומת זאת, מקור פשט התורה, הנגלה, הוא ברצון הפשוט והמוחלט, שאצלנו זו מדרגה ד' שלמעלה מן השעשועים העצמיים. גלוי זה שייך לנשמת משה רבינו.

כמובן, יש שעשועים שלמעלה מרצון ויש שעשועים שלמטה ממנו. תלוי באיזו מדרגה מסתכלים. למשל: עתיק שלמעלה מאריך זו דוגמה לשעשועים שלמעלה מרצון, אבל שעשועים המתגלים באבא ואמא עילאין הם למטה מהרצון שבאריך. לכן יש הרבה דרושי חסידות שלא ברור בהם מה למעלה ממה – רצון או תענוג.

משה שייך יותר לגלוי הפשט, הנגלה, ואילו משיח שייך יותר לגלוי הסוד. בהמשך נראה, שדוקא גלוי הרצון קשור יותר עם העצמות. הרמז בספרי הקבלה הוא:

משה עם הכולל עולה רצון [כמו כן, משה הוא אותיות השם ואילו משיח הוא אותיות ישמח, כי הוא קשור לשעשועים], ושרשו מגיע עד לרצון הפנימי והעצמי שלמעלה מעלה מכל גלוי שעשועים כמו שיתבאר בפנים.

איך נפשר "ישמח משה" בימות המשיח, לפני שמשה מתגלה באלף השביעי?

בימות המשיח גופא פרוש "ישמח משה" היינו שמלך המשיח יגלה שמחה בנשמת משה רבינו רעיא מהימנא,

כאילו שנאמר שמשה רבינו קצת עצוב [כמו הרבי שנמצא בחוץ לארץ]. המשיח הוא כמו בעל המשמח את אשתו. אפילו אם משה הוא החתן ומשיח הוא הכלה, כתוב שהיום החתן הוא המשמח את הכלה – "משמח חתן וכלה" – אבל לעתיד יהיה "משמח חתן עם הכלה", שהכלה משמחת את החתן. אם כן, בימות המשיח פירוש התפלה "ישמח משה" הוא כפשוטו – קודם משיח ואחר כך משה.

והוא – משה – בסוד סגולת ענותנותו – "והאיש משה ענו מאד וגו"' – ממשיך תוספת (מרובה על העיקר) שמחה רבה למעלה, בסוד "ויספו ענוים בהוי' שמחה וגו"' (עיין היטב בד"ה זה אשר לכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע).

כשלמדנו מאמר זה הסברנו, שעל ידי ענוה זכה משה לכל מה שזכה, ואילו האריז"ל זכה לכל מה שזכה על ידי שמחה. לעניננו, משה רבינו מוסיף על ידי הענוה שלו שמחה בכל העולמות. הוספת השמחה של משה מרמזת למשיח מן יוסף, והרמז הוא פסוק זה: "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – ויספו אותיות יוסף. כלומר, משה ממשיך בסגולת הענוה שלו תוספת שמחה. עוד רמז לכך: קודם הסברנו שמשה (הראשון) הוא כנגד הדעת, ונאמר בספר הזהר כי "משה זכה לבינה". כלומר, משה זכה ליוסף.

שאלה: מה הכוונה "תוספת מרובה על העיקר"?

תשובה: במדת בשר ודם התוספת טפלה אל העיקר, אבל כתוב שאצל הקב"ה זה אחרת. כאשר ה' מוסיף הוא מוסיף יותר ממה שהיה בתחלה. בקדושה, התוספת היא אין סוף משהיה לכתחילה. העיר הוא מה שהיה מדוד לצורך בריאת העולמות, ואילו התוספת היא מה שנמשך על ידי תורה ומצות. תוספת זו היא יותר מכל מדידת האור שהיה משוער לצורך התהוות העולמות. העיקר הוא בדומה לחוק שימור האנרגיה, שכל מה שעתיד להתפתח יוצא מתוך מטען זה, אבל ברגע שבא יהודי ומקיים את המצוה הראשונה הוא ממשיך תוספת למטען הראשון, תוספת שמרובה על העיקר.

אם כן, המשיח משרה את השמחה, אבל משה הוא הממשיך אותה בכל העולמות.

והוא סוד חמשה (אותיות שמחה) חמשי (אותיות משיח) תורת משה [הנקראת על שמו – "זכרו תורת משה עבדי"], [והמשכה זו ממשיח אל משה היא] כנגד חמש עליותיו של מלך המשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", שכנגד "חמשה שמות נקראו לה" – סוד ה"צלם" כנ"ל.

למדנו באריכות, שהצלם כולל את חמש העליות של הנשמה, שאינן עצם הנשמה – "נקראו לה". כזכור, צ כוללת את הנפש-הרוח-הנשמה, ל כוללת את החיה ואילו ם כוללת את היחידה. כעת עולה שחמש עליות אלו כלולות בנשמת המשיח, שהוא שלמות תקון "צלם האלהים" של אדם הראשון, בסוד אדם דוד משיח [ראשי תבות אדם]. כתוב, שחמש עליות אלו הן גם כנגד חמשה חומשי תורה. כל זאת לגבי משה רבינו בזמן ביאת המשיח.

כעת נסביר מהי נשמת משה לאחר ביאת המשיח:

אך משה עצמו (שיתגלה לעתיד לבא בתחית המתים ועולם הבא שלאחר ימות המשיח) הוא סוד עצם הנשמה ממש שבא בבחינת שפלות בעצם כנ"ל וד"ל.

צלם הוא ה"רצוא" של הנשמה, ואינה שפלות בעצם. לעומת זאת, משה רבינו שייך לשפלות בעצם שלמעלה מכל חמש המדרגות של הצלם. מדרגתו היא מדרגת דמות, מלשון דומם, הגבוהה מן הצלם.

לאחר ההסבר אפשר להגיע אל הרמז בבטוי "ישמח משה":

וזהו שישמח משה עולה כסכום כל המספרים מ-א עד יחידה [משולש של לז] בסוד "הכל הבל", דהנה משה הוא ראשי תבות (גלגול למפרע) משה שת הבל

כאמור, צלם הוא שלמות תקון אדם – ראשי תבות אדם דוד משיח על פי סדר גלגול ישר בזמן. לעומת זאת, משה רבינו הוא תקון למפרע בזמן. כאשר שניהם יחד שניהם יחד הסדר הוא קדימה ואחורה: אדם-דוד-משיח-משה-שת-הבל. כלומר, מתחילים מאדם ומסיימים בהבל, מתחילים באדם העולה שם מה החדש, ומסיימים בהבל העולה לז – מלוי שם סג.

ושת הבל הם סוד "שלהבת קשורה בגחלת.

הבל הוא אותיות להב, וכאשר הבל הסתלק היה צריך להחזיק אותו עם מסגרת של אותיות שת, היוצרת יחד את המילה שלהבת. שלהבת צריכה להיות קשורה בגחלת – גחלת עולה אמת – ועל כך נאמר "משה אמת ותורתו אמת" [רמז שמובא, לא שלי].

עצמות משה הוא סוד הגחלת שעולה אמת – "משה אמת ותורתו אמת". התגלות התורה בעולם הזה היא בחינת הבל לגבי תורתו של משיח, אך גם זו היא הבל לגבי גלוי עצם תורת משה בתחית המתים ולעתיד לבא וד"ל.

אם כן, "ישמח משה" הוא גלוי ש"הכל הבל". כלומר, כל מה שיכול להתגלות הוא הבל. שוב, משה עצמו מסתים עם הבל, והכוונה היא שהוא הגחלת בה קשורה השלהבת – שת והבל – והיא גלוי שכל מה שהיה קודם הוא הבל. כאשר תתגלה העצמות האלף השביעי על ידי משה רבינו יתגלה ש"הכל הבל", ואפילו תורתו של משיח.

מובא בהלכות יום טוב, שאין בשלהבת ממש לענין תחומין, שכן "אין בה ממש", ואילו גחלת אסור להוציא כי יש בה ממש. כלומר, השלהבת היא בחינת הבל. משה עצמו הוא הגחלת, וגחלת היא שפלות בעצם שאין בה שום גלוי, אבל היא מגלה שהכל הבל, כולל כל מה שנתגלה על ידי המשיח. הכל בגדר חמשה שמות שאינן העצם. זהו הגלוי של העצם.

גלוי זה הוא כמעט כוונת הבטוי "תכלית הידיעה שלא נדע". הוא מגלה שמן השלהבת של משה יוצאים שת-הבל. הוא מגלה את ה'למפרע'. אדם הוא עם הפנים קדימה, אבל משה הוא העצם, ולא יכול לגלות אחריו – כי אין אחריו כלום. כאשר אדם הולך קדימה הוא כמו אדם בעולם הזה שמתקדם, אבל משה הוא בחינה שאין יותר. הוא מגלה למפרע איך כל האורות שהיו קודם – כולם הבל.

גלוי העצמות דומה לגלוי כוכב שביט, ממנו מתגלה רק הזנב שיוצא ממנו, למפרע. משה הוא הגחלת, והוא מגלה למפרע שכל השלהבת הקשורה בו עד היום היא הבל. גם המשיח. זו האמת לאמיתו, עליה כתוב "משה אמת ותורתו אמת".

כעת נעבור לפרק ט במאמר. ההסבר בפרק הקודם היה שהמצות מלבישות את הטעם, ומה שמתגלה ממנו הוא רק רמז. המשיח הוא זה שיגלה את העצם:

ט.

והנה כל זה הוא בחינת ההלבשה שבמצות לסוד ה' שהוא בחינת כללות כל האורות דאצילות הנמשכים מבחינת החכמה ועד רום המעלות מבחינת חכמה הקדומה שבעצמיות אור אין סוף, שכל זה הוא מלובש במעשה המצות.

כלומר, סוד ה' שגנוז בתוך המצות הוא כל האורות מחכמה דאצילות ולמטה, ואם רוצים להעלות בחינה זו עד רום המעלות תהיה זו חכמה של האצילות שלפני הצמצום. זוהי מדרגת 'אחד'. בערכים שלנו: ההמשכה היא ממדרגה ע' לאחר הצמצום, או ממדרגה ה' לפניו.

כל זאת לגבי הסוד:

אבל עצם מעשה המצות עצמן הם בעצמות רצון העליון שלמעלה מהטעם לגמרי הנקרא רצון הפשוט כידוע [מדרגה ד', עליה נאמר] דאין טעם לרצון כו' אפילו טעם הכמוס כו' ["טעם כמוס לרצון" שייך למוחא סתימאה, אבל "אין טעם לרצון" שייך לגלגלתא], לכן שרשם [של המצות שיהודי מקיים כאן למטה] יותר נעלה בבחינת רצון המוחלט המקור לרצון הפשוט [שגם הוא במדרגה ד'], ועוד רצון הפנימי והעצמי [מדרגה א'] אשר הוא סיבה האמיתית לרצון המוחלט [ורצון הפשוט] כו'.

עצם המצוה בא מן עצם הרצון, כאשר גלוי הרצון הוא גלוי ששייך לנשמת משה רבינו, לא לנשמת משיח. ברצון יש בו בדרך כלל שלשה סוגים: רצון הפנימי והעצמי, רצון המוחלט ורצון הפשוט. שני האחרונים הם אריך ועתיק שבבחינת 'אחד' לפני הצמצום.

כמו בכל דבר בחסידות, גם בקיום מצוה יש שלש מדרגות – עצמי, פנימי, חיצון – והעצמי קשור יותר עם החיצוני יותר מאשר עם הפנימיות. כך גם לגבי הרישין שבכתר – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך. יש קיום המצוה בחיצוניות, יש את הסוד והטעם הפנימי שבה, ויש את עצם המצוה. זהו גלוי עצם הרצון שלמעלה מן הטעם לגמרי.

והנה לכל זה [אפילו בגלוי הסודות של המשיח] לא יגיעו נשמות ישראל על ידי עשייתם המצות בכוונה על פי סוד ה', רק כאשר עושים למעלה מן הכוונה והטעם, רק מצד מה שאמר ונעשה רצונו בלבד [כמו יהודי פשוט, בקבלת עול בפשטות זו שפלות בעצם, 'מתנגד' לאחר שנעשה חסיד...]. ועל ידי זה יגיעו לכל המדרגות שברצון עד בחינת רצון הפנימי [מדרגה א' שבעצמות ממש] שמלובש בו עונג נעלם שאינו מושג כלל [כי אינו לא מיניה ולא דוגמתו מעונג שלמטה שהוא שלימות החסרון, ולמעלה אין שייך שלימות כלל].

זהו רעיון עמוק: עונג תמיד בא מהרגשה של שבע רצון. האדם רוצה משהו, ועד להתמלאותו יש חיסרון, וכאשר הוא מתמלא מתגלה בתוך הרצון עונג. בכל המדרגות, אפילו במדרגת 'אחד' שבאור אין סוף לפני הצמצום, כך הוא הסדר.

אמנם, בתחלת המשך תרס"ו מסביר הרבי רש"ב שבכל אור אין סוף שלפני הצמצום לא שייך חיסרון, בגלל השכח אינו חסר פועל. אם יש כח יש ממילא גם פועל. חיסרון ושלמותו הם מיניה וביה, ושניהם יחד הם התענוג.

למה אנו אומרים שרצון יותר גבוה מכל עונג ושעשועים? הרי אפילו במדרגה א' של 'יחיד' יש עונג בתוך רצון? ר' הלל כותב במקומות רבים שיש עונג עצמי שנעלם בתוך הרצון, ואם כן שוב עונג למעלה מרצון? אלא כאן מסביר ר' הלל דבר עמוק. הוא אומר, שהמושג עונג במדרגה זו [מדרגה א'] שונה לגמרי מכל מדרגות העונג והרצון שבאות אחר כך. בכל המדרגות – גם באור אין סוף שלפני הצמצום – העונג הוא משלמות החיסרון. אם אתה רוצה לבנות בית ובנית אותו, הרצון שלך לבית מתמלא בעונג. אתה 'מבסוט', וזהו עונג של שלמות החיסרון. לעומת זאת, את העונג שבמדרגה הראשונה כלל אי אפשר להשיג.

לכן, עונג זה אינו נכנס בגדר עונג המושג לנו. הוא הרדל"א האמיתי. מה שניתן לדעת הוא שעונג זה אינו העונג שבא אחר כך.

על הרצון העצמי, הרצון שבעצמות, ניתן עדיין לומר רצון. אומרים שיהודי פשוט מקיים מצות כי כך ה' רוצה. הוא רוצה כך אז אני עושה כך, אבל לומר שה' מתענג במה שאני עושה – זה כבר שונה.בכל שאר המדרגות העונג הוא ממלוי הרצון, אבל כאן אי אפשר לומר שהתענוג שיש ברצון העצמי הוא תענוג ממלוי החיסרון. למה? כי לא שייכת שלמות בעצמות.

נסביר יותר: לא שייכת שלמות בעצמות כי לא שייך באחד המושג שנים. במאמר 'הוראת המספרים' הסברנו, שהוראת המספר אחד הוא "פשיטות והשתוות" ואילו הוראת המספר שנים הוא "זווג ושלום". על כך יש שיחה של הרבי, על פי מאמר חז"ל ששלום הוא שמו של הקב"ה, ובה הוא מסביר שהמושג שלום שייך רק לאחר בריאת העולם, גם באור אין סוף שלפני הצמצום. לעומת זאת, בעצמות לא שייך שלום, כי שלום הוא מלשון שלמות, ושלמות שייכת רק כאשר האחד משלים את השני. גם המושג חיסרון תלוי בשנים – אני חסר אותך. אם כן, גם חיסרון וגם שלמות תלויים בשנים, ואילו באחדות מוחלטת לא שייך שנים.

גם באחדות שבאור אין סוף יש רצון לשנים – הרצון לברוא את העולם. די ברצון זה כדי שיוגדר כשלמות ממלוי החיסרון, שהוא תענוג אין סוף שלפני הצמצום. גם השעשועים העצמיים יצאו מגדר 'יחיד', ואם כך הם שעשועים של שלמות, שלמות עם עצמו, שהיא בגדר שנים. לעומת זאת, באחדות מוחלטת לא תתכן שלמות. בעולם הזה נברא באות ב – "בראשית" – אבל העצמות רמוזה באות א של "אנכי". אנו מדברים על רצון במדרגה א', בה לא ניתן לדבר כלל על תענוג של שלמות.

אם כן, מהו אותו תענוג? כאן אומר ר' הלל שאי-אפשר לדעת, אבל בכל זאת נגדיר יותר. צריך לומר, כי זהו התענוג מהרצון עצמו. מה הכוונה? יהודי פשוט מקיים מצוה כי כך ה' רוצה. כלומר, יהודי פשוט תופס שעצמות ה' רוצה שאניח תפלין. הוא לא מתכוון לשום ספירה או פרצוף, גם לא לאור אין סוף שלפני הצמצום – הוא מתכוון לעצמות. אותו יהודי לא חושב על כך שה' מתענג מאותו רצון, על כך ש"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", אלא רק על רצון ה' מתוך קבלת עול. זוהי מדרגת רצון עצמי.

נמשיך עוד שלב: כאשר מדובר על עונג בתוך אותו רצון, ודאי שאין הכוונה לעונג כמו בשאר המדרגות, שכן בכל שאר המדרגות העונג בא משלמות. צריך לומר, כי זהו עונג שהוא אחד עם הרצון. כלומר, ענוג מהרצון. נסביר: אני אומר לך לעשות כך וכך, ואפילו אם לא תעשה זאת יש לי כבר עונג מכך. אם תעשה – טוב, ואם לא תעשה – גם טוב.

איפה מופיע רעיון כזה? בתחילת הסיפור האחרון מספורי מעשיות [ז' בעטליר'ס]. המלך אומר לבו, שאם יתנהג בסדר הוא ודאי ישמח, אבל גם אם לא יתנהג בסדר – הוא גם ישמח. אני שמח כל הזמן, ואני רוצה שתתנהג בסדר. יש לי שמחה בעצם הרצון. זהו אינו עונג משלמות הרצון, שאתה רוצה שהדבר אכן יהיה, אלא מעצם היותך רוצה. "עונג נעלם ברצון הנעלם".

זהו רעיון מאוד דק, שצריך להתבונן בו, כי אצלנו הוא אינו מושג. אצלנו הם תרתי דסתרי, שכן הגדרת רצון אצלנו היא שאתה רוצה משהו, ולכן לא יתכן שתשמח בכך בלבד.

כעת נבין יותר: הזכרנו, כי השמחה שיש ליהודי פשוט היא מקיום הרצון, בלי קשר לעונג שיש לה' מכך. אדרבה, אם יחשוב אודות העונג של ה' יתברר כי הוא מחפש בעצם את טעם המצוה. הוא כבר 'מקובל' או חסיד, לא יהודי פשוט. לעומת זאת, כאשר מדובר על "עונג הנעלם בעצם הרצון הנעלם והעצמי" גם אותו יהודי פשוט מזדהה עם הרצון. אצל יהודי פשוט, העובדה שה' רוצה מורה על כך שגם אני רוצה, וכמו שיש לה' עונג מעצם הרצון כך גם לי יש עונג בעצם קיום רצון ה'. הוא לא מרגיש את העונג הזה. זהו עונג נעלם. בהמשך תרס"ו נקראת מדרגה זו 'עבד פשוט', שרצון ותענוג של האדון הם אחד עם הרצון והתענוג של העבד. אם ה' רוצה ממילא גם הוא רוצה, ואם לה' יש עונג ממילא גם לו יש עונג.

יותר בעומק: כאשר אני שמח גם אם הדבר לא יתקיים פועלת שמחה זו עצמה שהדבר יתקיים. היכולת להיות שמח והתענוג מעצם הרצון, גם ללא צורך שהדבר יתקיים, גורמת את קיומו. באיזה אופן? בדרך ממילא, בלי לשים לב [דאבען זיך, לערן זיך וכו']. איך מרגיש היהודי הפשוט לאחר שעשה כך את המצוה? הוא מרגיש שלא עשה שום דבר, אלא שהדבר נעשה מאליו. הוא אינו מחזיק טובה לעצמו. מי עשה? הענג הנעלם, שאינו עונג משלמות, הוא זה שעשה.

זהו עומק הסיפור של רבי נחמן שהזכרנו [אגב, את הסיפור הזה לא סיים רבי נחמן לספר. הוא חסר, אבל הוא בעצם לא חסר. זהו חיסרון שאינו חסר שלמות]. המלך הזקן רצה למסור את המלכות לבנו בחייו. הוא הזמין את כל שרי המלוכה לסעודה בבור, ובאותה סעודה אמר לבנו, כי הוא רואה בכוכבים כי הבן עתיד ליפול מהמלכות. לפיכך, אם תחזיק בשמחה למרות זאת – אני אשמח מאוד-מאוד. כך אראה שאתה ראוי למלכות, שכן מיהו הראוי באמת למלכות? מי ששמח גם לאחר שנפל ממנה. אם תהיה עצוב מכך – גם אשמח, אבל לא כל כך.

מסיפור זה רואים כי ישנם שני מיני עונג בלי שלמות: השמחה של המלך היא בכל אופן, בין אם הבן יהיה ראוי למלכות ובין אם לא. למה? כי המלך הזקן באמת מלך. הוא במדרגת הרצון העצמי, עליו נאמר "כתר עליון איהו כתר מלכות", ולמלך העצמי יש שפלות עצמית [זהו מלך במדרגת משה רבינו – "ויהי בישרון מלך" – לא מדרגת המשיח]. לכן הוא שמח בכל מקרה. מה הוא אומר לבן? אם גם במצב של חיסרון עדיין תהיה שמח – זהו סימן לכך שאתה באמת מלך גמור כמוני, וראוי לרשת אותי. ואם לא? אני עדיין אהיה מלך, ולכן אני עדיין אהיה שמח. לעניננו, העונג הנעלם עצמו הוא הגורם לכך שהדבר יתגשם.

כל זאת כהסבר לדברי ר' הלל (בסוגריים) על ההבדל בין העונג במדרגה זו לבין העונג שבשאר המדרגות. כעת נדייק בלשונו בהסבר ההבדל: הוא לאומר שלמעלה 'אין חיסרון', אלא "למעלה אין שייך שלמות כלל". כל מושג השלמות שייך רק למטה. כולנו מחפשים שלמות, אבל מי שמחפש שלמות ודאי אינו 'עצמי'. בעצמות לא שייכת שלמות, ולכן התענוג שם שונה מכל תענוג אחר. כל תענוג הוא ממשהו שנשלם, ובעצמות לא שייך דבר זה.

אם כן, עיקר הסוד הוא שעצמות היא אחד בעצם, ולא שנים, אלא שאחד זה הוא בסוד "שלם וחצי". בסוד זה, גם השלם הוא שבור, על דרך כינוי חז"ל ליחס זה במדות הארון "מדות שבורות". מצד אחד זו אינה השלמות שלמטה כלל, כמו שהעונג הוא אינו כעונג שלמטה, ומצד שני על ה' ניתן לומר כי זוהי שלמותו.

שאלה: באופן זה עלול האדם לאבד את הממשות של הממד הגשמי בחיים, וממילא גם את הפחד מהמות...

תשובה: אם כך, עוד לא הגעת לשלמות האמיתית, כי בשלמות האמיתית תופס העולם הזה מקום עיקרי, לא בשביל שהאדם יסתלק ממנו. אכן, "אשרי אדם מפחד תמיד", ולכן צריך להחליף את הפחד מהמות בפחד בה'. לכאורה, גם אם היצר הרע ילך לאיבוד הפסדנו כח גדול. היצר הרע נקרא "כח שור" ואילו היצר הטוב הוא בחינת אדם, שחלש ממנו. לכן כתוב, שעיקר התיקון הוא לרסן את השור לטוב, לא להשמיד אותו. גם כאן, לא רוצים לבטל את העזות של הרע, אלא תכלית הכוונה היא כדברי הבעל שם טוב, ש"הרע כסא לטוב".

קודם שאלו האם גם משה רבינו יגלה טעמי תורה:

וזה העונג [העצמי] יתגלה בעולם הבא דווקא שלמעלה מימות המשיח [בהם יתגלה רק עונג השעשועים העצמיים], שזהו אלף השביעי,

כאמור, במאמר הוראת המספרים הסברנו, כי הוראת המספר שנים היא 'זווג ושלום'. כל טעמי תורה שיתגלו על ידי משיח הם בבחינת זווגים, ולכן הם בחינת שנים – שלמות הזווג בין שנים. כל הקבלה כולה באה ללמד, שכל מצוה פועלת זווג בין קוב"ה ושכינתיה בלשון החסידות: יחוד סובב וממלא. לפני שהסתלק הרבי רש"ב הוא אמר, שכעת הוא מחבר את הסובב והממלא.

בדומה לכך: הבעל שם טוב ביקש, והיה הראשון בעולם שזכה לכך, יכולת לנהל שיחה גשמית פשוטה, כמו על מזג האויר, עם בן אדם תוך כדי עלית נשמה. כתוב, שלדבר זה גם משה רבינו לא זכה. בגלל זה הוא נקרא בעל "שם טוב" – "את השמים ואת הארץ" – להיות בשמים ובארץ באחד. משה רבינו דיבר עם ה' בהקיץ, אבל כאשר עלה להר, לא תוך כדי שיחה עם אדם אחר. כמו כן, משה היה מופרש, ולא הלך הביתה אחר כך. משה היה צריך לפרוש מהאשה, אבל משיח הפוך ממנו, שכן כל ענינו הוא לגלות את כל הזווגים. הוא שלמות הסוד של שרש הזווג. אכן, משה שיבוא אחרי משיח הוא במדרגה אחרת, מדרגה של ימי תחית המתים. אז איש ואשה יהיו אותו הדבר.

התפיסה שלנו, של אדם בעולם הזה, היא רק של עונג הבא מזווג, כמו איש ואשה. לא יתכן אצלו עונג מאחד. לכן כל טעמי מצות בעולם הזה הם ענוג מזווגים. לעומת זאת, העונג העצמי מאחדות שאינה שלמות היא זו שתתגלה על ידי משה רבינו באלף השביעי. לעומת זאת, העונג שיתגלה מהעצמות הפשוטה על ידי משה רבינו היא לא בערך כלל.

והוא ענין קבול שכר בשמחה של מצוה מצד העצם ממש שאמר מצוה זאת ונעשה רצונו.

נדייק בדברי חז"ל אלו: עיקר שלמות המצוה הוא כאשר הרצון נעשה ממילא, ולכן הלשון היא "נעשה רצוני", בלשון נפעל. כך היא גם הלשון במצות קדוש השם: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". מתי הרצון הוא בבחינת 'נעשה'? כאשר לא איכפת לרצון מעצמו. אם הרצון רוצה בדוקא דבר מסוים הוא צריך להכריח. בחז"ל נקראת פעולה זו 'לְעַשּׂוֹת' מישהו – "גדול הַמְּעַשֵּׂה יותר מן העושה" – וכך פועל רצון תחתון. לעומת זאת, אצל הקב"ה עיקר התענוג הוא כאשר הרצון לא צריך לכפות. אני רוצה, והדבר נעשה. זהו 'כיף' לא נורמאלי. למה רמונו נעשה? דוקא בגלל שלא איכפת לו, שלעונג לא חסר כלום. לה' לא חסר את עצמו. עיקר התענוג הוא כאשר לא חסר לך את עצמך.

בהקשר לכך מסופר סיפור על מצות צדקה: פעם בא לקרלין דרשן גדול, מאלו שהיו מסתובבים בין העיירות, דורשים לקהל – אנשים, נשים וטף – כדי לעורר בתשובה והקהל היה משלם להם. זו היתה פרנסתם. אותו דרשן היה מהגדולים בעולם, ונתן דרוש במשך כמה שעות, דרוש "הפלא ופלא" ודברים יוצאים מן הכלל. ואכן, כולם התלהבו מהדרוש, וכל אחד נתן לו כמה פרוטות. אחר כך בא הרבי מקרלין, ניגן איזה ניגון ואמר כמה מילים, שאף אחד לא יכול היה לשמוע, ולבסוף אמר שצריכים לתת כסף. פתאום כולם מוציאים שטרות של מאות ואלפים. אותו דרשן יושב בצד ויוצא מהכלים. 'אני אמרתי דרשה נפלאה, כזו שהעולם לא שמע מעולם, ונותנים לי רק כמה פרוטות, ואילו הוא ממלמל כמה מילים וכבר נותנים לו שטרות'? הוא בא לרבי ושאל מה הענין. הרבי ענה לו כך: כל אחד משפיע את עצמו לקהל אליו הוא דורש. אתה באמת אוהב כסף, וככל שהרבית בדרוש כך השפעת את עצמך יותר, ולכן השפעת להם בפנימיות את אהבת הכסף. ממילא, בסוף הדרשה כל אחד נתן רק כמה פרוטות, כי כסף הוא דבר חשוב, הוא ערך עליון... לעומת זאת, אני שונא כסף, ולכן בכמה מילים בודדות אני משפיע לכולם שנאה זו, וממילא כאשר אני מבקש שיתנו כסף כל אחד נותן לי הכל. הוא לא צריך אותו בכלל...

לעניננו, אם לרצון לא איכפת מעצמו הוא נעשה מאליו. רק "אמרתי" ומיד נעשה רצונו.

וכל [גלוי] זה יומשך על ידי משה דווקא. אך גם עכשיו קבלת עול זה הוא גם כן למעלה מן הטעם בעבודת המצוה מצד התקשרות אמונה הפשוטה שבלב כנסת ישראל,

כל קיום מצוה של יהודי פשוט, מאז משה רבינו ועד היום, זו השראת נשמת משה רבינו. ככל שיהודי מרגיש טעם במצוה, כאן בעולם הזה, זו התנוצצות של משיח.

והוא גם כן על ידי משה כי הוא גם כן ממשיך אמונה הפשוטה [ממדרגה א'] בכללות נשמות ישראל ומחדשה [למדרגה ב'] בבחינת אור חדש בכל שנה ושנה [בפסח], ובפרט בכל יום כמו שכתוב "חדשים לבקרים כו'" (איכה ג, כג),

לכן מסיימים בבוקר על פי פסוק זה את אמירת "מודה אני" במילים "רבה אמונתך". רבה היא לשון רַבְיָא [תנוק בארמית] המתפשט וגדל. כלומר, האמונה מתגדלת ומתבגרת על ידי המשכת דעת ממשה רבינו.

ועל ידי זה ניתוסף בהם כח ועוז לעשות כל המצות מצד העול בלבד,

כאן צריך הסבר: אמרנו, כי הרצון העצמי אינו כופה, ואילו כאן מכונה העשיה קבלת עול מלכות שמים. מהו עול? לכאורה קבלת עול היא כפיה והכרח, הפוך מכל ההסבר שלנו. בעומק, שני ההגדרות הללו הן אותו הדבר. קבלת העול היא ההכרח שאתה מרגיש. הדבר מתחייב במחויבות עצמית. כך הסברנו בספירת ההוד את מדת התמימות. תמימות היא כאשר הדבר מתחייב. סוד קבלת עול מלכות שמים אינו ההרגשה שמישהו כופה אותי, אלא שאני מתוך התחייבות פנימית חייב לעשות כך. בלשון החסידות: זוהי תמימות המעשה. בלשון ליקוטי מוהר"ן: אתה "נעשה בבחינת מחויב המציאות", כמו הקב"ה.

למשל: אם הרבי אומר לעשות משהו, כמו מבצע תפלין לחיילים, אצל חסיד תמים הדבר חייב להיות, ולא הגלל שהרבי כופה. חסיד אמיתי, ובמיוחד בחסידות חב"ד, ששומע מהרבי הוראה כזו – לא יתכן אצלו שהדבר לא יהיה [למשל: כאשר הרבי לא מתערב ולא מחוה דעה בענינים מסוימים, כמו בעת פינוי ימית או כעת בענין העצורים, למרות שכל מי שבאמת מכיר את ההשקפה של הרבי יודע בדיוק מה הוא חושב על כך. למה הוא שותק? אחד מההסברים של החסידים המקושרים באמת הוא, שאם רבי אומר משהו – הוא חייב להיות. אם רבי רואה ברוח הקדש שהדבר לא יהיה – הוא לא יאמר זאת]. הרבי עצמו לא כופה, אבל אצלו הדבר חייב להיות.

כך גם לגבי המצות: הדבר מחוייב להיות. אצל יהודי תמים, אם ה' אמר להניח תפלין הדבר חייב להיות. זו התמימות האמיתית, והיא אינה כפיה. זה נקרא קבלת עול מלכות שמים. הקב"ה לא עומד עם שוט ומכריח אותי להניח תפלין, אלא להרגיש כיצד ה' אמר ונעשה רצונו. ליתר דיוק: ה' אמר באופן שבו יש לו עונג אפילו כאשר הדבר עוד לא נעשה, אלא שמעונג זה עצמו הדבר חייב להעשות. זו המחויבות האמיתית.

כעת נבין יותר עמוק את הענוה של היהודי הפשוט: כיוון שהעול בא מההרגשה כי הדבר חייב להיעשות, ממילא איני יכול להתנגד. הדבר חייב מעצמו להיות, וממילא אני לא עשיתי כלום. זהו עיקר תקון הטבע. עיקר היהודי  בעולם הזה הוא לעלות מעל לטבע ולהחליף אותו. מהו הטבע? הקב"ה ברא את העולם עם חוקים מששת ימי בראשית, וחוקים אלו הם פטאליים, הם חייבים להיות ואי אשר להשתחרר מהם. מהו היהודי? הוא מי שמחזיק את הטבע, ומגלה שאינם מחויבים. הרי יש קריעת ים סוף, וממילא ברגע אחד ה' יכול להפוך את הטבע.

אצל אדם 'חילוני' המצוה היא הדבר הכי רחוק מן המחויבות. להיפך, אני חופשי ועושה רק מה שאני רוצה, ומי יאמר לי מה לעשות? הנחת תפילין אינה מחויבת כלל. יש אפילו מי שחוזר בתשובה מתוך השקפה כזו, שאני הוא זה שרוצה לעשות את המצות, אני רוצה לחזור בתשובה [שְׁווֹאיֶע-שְׁווֹאיֶע]. אני בודק את התפלין על היד, אם היא לא לוחצת מדי, ואחרי כמה נסיונות אחליט אם הולך או לא. הוא לא מחויב. מה מחויב אצלו? חוקי הטבע. יתכן שזו תחלתה של חזרה בתשובה [יש הרבה שמתחילים כך], אבל אין בכך קבלת עול, שהיא יסוד כל התורה.

קבלת עול היא שהדבר מחויב. למה? כי כך ה' רוצה, ואפילו שלא איכפת לו מעצם הרצון והוא כבר שמח – כך הוא רוצה. אצל ה', גם אם לא איכפת לו מהרצון הוא לא פונה לרצות משהו אחר. הוא רוצה רק את זה. נדייק יותר: לה' איכפת, אבל הדבר גם לא חסר לו. איך יודעים שלא חסר לו? יש על כך כמה פסוקים מפורשים: "אם צדקת מה תתן לו" וכו'. אם עשית כמה מצות עזרת בכך לקב"ה במשהו? בכל זאת, נאמר על ידי בלעם "ההוא אמר ולא יעשה", ומשמעות המילה אמר היא רצון הלב – "לך אמר לבי". כלומר, אם ה' רצה בלבו, היתכן שהדבר לא יעשה? אפילו בלעם יודע זאת.

אם כן, העול האמיתי הוא להחליף את הטבע, ולגלות כי מה שה' רוצה בפנימיות, המצות, הוא המחויב. ממילא, אם עשיתי אותן לא עשיתי כלום. הוא אמר – ונעשה רצונו. זו שלמות קיום המצות שמתגלה על ידי משה רבינו.

כי זהו יסוד המעמיד ומקיים דכל המצות בבחינת עול שלמעלה מן הטעם, כמאמר רז"ל (מכות כד, א) "בא חבקוק כו' וצדיק באמונתו יחיה כו'" (חבקוק ב, ד).

האמונה שכך ה' רוצה היא עצמה העול. דרשנו פעם, כי עוֹל הוא לשון עַל, וכמו בפסוק "ואל על יקראוהו". זו הרגשת הדבר שנמצא הכי למעלה, האמונה הפשוטה. גלוי זה שייך לנשמת משה רבינו, ולכן כתוב כי ראשי תבות פסוק זה – צדיק באמונתו יחיה – הוא צבי, העולה אמונה, וכן משה בחילוף אתב"ש.

ונמצא ששרש נשמת משה הוא בבחינת כתר עליון שבעצמות אור אין סוף [הכולל ג' כתרים, רצון הפשוט ורצון המוחלט ורצון הפנימי' כו' [וזאת נצטרך להסביר בהרחבה בהמשך]]

משיח הוא בכללות גלוי אבא ואמא עילאין, שכן גלוי טעמי תורה שייך למדרגות אלו. בפרט: משיח בן יוסף מצד אמא ומשיח בן דוד מצד אבא. אפילו בתוך הכתר יש גלוי של חכמה ובינה, אבל משה רבינו הוא גלוי הכתר עצמו, ולכן שלש הכתרים הללו הם גלויים ששייכים לנשמתו.

כאמור, כל גלויי המשיח הם גלויים של זווג, ומקור הזווג הוא "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". זהו שרש הזווג התמידי. לכן בכל מדרגה ומדרגה, המשיח הוא מדרגת אבא ואמא שבה. לעומת זאת, משה רבינו הוא עצם הרצון, והוא האחד שלמעלה משנים.

כעת מובן למה ישנם שני משיחים, דבר שאין אצל משה רבינו. משה רבינו מתגלה בשתי פעמים – בעבר ולעתיד – אבל הוא נשמה אחת, ואילו משיח מתגלה כשתי נשמות. מה פתאום? הרי אנחנו מאמינים בביאת המשיח, וכך מוזכר גם ברמב"ם? בשביל מה צריך שני משיחים. זהו עומק הסוד של "שלם וחצי". שני משיחים הם השלם, השלום שיש בין שנים. כמו ששלום בית הוא בין איש ואשה, כך השלמות היא גלוי האיש – משיח בן יוסף – והאשה – משיח בן דוד [בשרש הם מתחלפים: שרש האיש בחכמה ושרש האשה בבינה. "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"]. המושג שני משיחים הוא עצמו תקון השנים.

לעומת זאת, משה אחד הוא החצי, הוא הלא-שלם המוחלט. אצלנו החצי הוא לא דבר טוב – "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" – כיוון שהוא זקוק לשני. עליו כתוב "טובים השנים מן האחד", ביחס לאחד, אבל על האחד של משה רבינו נפרש כי "טובים השנים" היוצאים ובאים מתוך "האחד". זהו הכתר, שלמעלה מחכמה ובינה. כלומר, עיקר מדרגת העצמות היא ה"חצי".

בביאור הפרק הקודם הסברנו כיצד תתכלל נשמת משה רבינו בנשמת המשיח קודם הופעתה, בסוד "ישמח משה". בהמשך המאמר נגיע להתכללות ההפוכה, של נשמת משיח בנשמת משה, והיא תהיה חיבור השלם והחצי. משה בכל מדרגה הוא הרצון, אבל גם במדרגת הרצון העצמי ישנו עונג עצמי, ולכן משיח בתוך משה הוא העונג הפנימי-העצמי.

אם כן, משה הוא בחינת הכתר:

שהוא שרש כתר מלכות דאין סוף [כתר דמדרגת 'אחד'] שרש נשמת משיח כנ"ל, ולכן הוא הממשיך תוקף האמונה הפשוטה בבחינת התחדשות אור בכל אחד ואחד מישראל, ומצד בחינה זאת הנקראת רעיא מהימנא כו'.

כעת מגיע ר' הלל לשאלה – למה משה רבינו שייך דוקא לחלק הנגלה של התורה, ולא לחלק הנסתר:

ולכן היה מקור התורה בנגלה דייקא אף על פי שלא רצה בשליחות [וסרב, כי ידע שיותר 'כיף' לגלות את הסודות] שהוא אמר "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד, יג) שהוא בחינת משיח [שיגלה הוא את הסודות, אותם כולם אוהבים] כו' (ראה פרקי דר' אליעזר פ"מ), מכל מקום לא רצה ה' בזה

למרות שהיה הוא עצמו מקור הנגלה, אמר לה' שלא צריך מצות, שרק עושות 'קשה על הראש'... צריכים סודות, אז תביא את המשיח... כך חשב משה רבינו, אבל הקב"ה לא הסכים איתו.

כי בחינת משה ששרשו יותר גבוה [מכל הסודות] בבחינת כתר עליון כנ"ל, בכחו דווקא להמשיך עצם לבושי המצות בגשמיות בנגלה, מה שאין כן על ידי נשמת משיח לא יוכל להתגלות רק טעמם וסודם בלבד [ולא את העצם]. וזהו [סוד הפסוק שנאמר לפני מתן תורה] "משה ידבר [והאלהים יעננו בקול]" (שמות יט, יט) בדבור בנגלה דווקא [בעלמא דאתגליא], הוא על ידי נשמת משה דווקא [משיח יכול למחוא כפים ולעשות שמח, אבל מי שמדבר ומגלה הוא רק משה רבינו] מטעם הנ"ל וד"ל.

אגב זה מסביר ר' הלל עוד ענין. יש בספר הזהר שנקרא רעיא מהימנא, מתוכו לקוח הקטע שאנו לומדים, והוא פירוש המצות. הוא מונה מנין מצות – "פיקודא דא" – לפי שיטת הזהר, אלא שהיא אינה מושלמת למנין תריג. למשל: אצלנו מנה שלש מצות – שחיטת ואכילת פסח ראשון ואכילת פסח שני – שלא כמו בנגלה. כעת אנו מבינים את מהות חלק זה:

והנה בזה יובן [מדוע העיסוק בחלק זה הוא] ענין כל הפקודין דברעיא מהימנא שהוא גילוי רז הנעלם במעשה המצות עצמם,

זהו גלוי של האלף השביעי, של העונג העצמי שיש בקיום המצות, שהוא למעלה מטעמי המצות. מתגלה בקיומן כי "אמרתי ונעשה רצוני".

שהוא בחינת אמונה הפשוטה הנעלם במצות שהוא אמיתית הרצון שלהם שלמעלה מטעמי המצות המבוארות בזהר,

ספר הזהר כולו הוא בחינת משיח, ולכן בו נאמר בפירוש שמשיח יבוא כאשר כולם ילמדו בו. כלומר, יש טעמי מצות שהן בסוד הזווגים שנעשים על ידי קיומן, והם כתובים בספר הזהר כולו. לעומת זאת, יש טעם של עצם המצוה, ה"פיקודא", שהתענוג מכך שצריך לעשות כך וכך כרצון ה'. אלו הם הטעמים שמתחילים להתגלות בחלק רעיא מהימנא שבזהר. אלו טעמים של עצם. בסגנון ביאור הפרק הקודם: זהו גלוי הגחלת, שתעשה מן השלהבת, ומכל מה שקדם – הבל [לכן בסיום מצוה זו בזהר נאמר שקם רעיא מהימנא ונשק להם].

וכמאמר רז"ל (שבת פח, א) "מי גילה רז זה דנעשה קודם לנשמע",

החידוש הוא, שחז"ל השתמשו במילה 'רז'. הקדמת נעשה לנשמע היא קודם קבלת עול פשוטה – "נעשה" – ואחר כך באים גלויי הסודות –"נשמע". אבל כאן מוסבר משהו יותר עמוק. הקדמת "נעשה" ל"נשמע" היא עצמה נקראת רז. כלומר, יש רזים של ה"נעשה", ולא רק של ה"נשמע". זהו הרז של משה רבינו.

שהוא כח האמונה הפשוטה המלובש בכתר דנעשה, למעלה מכוונת המצות שהוא בחינת כתר דנשמע כו'.

כל אחד מהם נקרא כתר – יש כתר של "נעשה" ויש כתר של "נשמע" – ובכתר של "נעשה" יש רז יותר גבוה מאשר התענוג הפנימי שיש בכתר של "נשמע".

ולכן נתבארה מצוה זאת דפסח ראשון ופסח שני שהוא ענין גילוי האמונה הפשוטה, ברעיא מהימנא בביאור יותר מבזהר כנ"ל וד"ל.