1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער י"ט "הנפש וגלוייה"

כ' שבט תשמ"ה – ירושלים

פרק ה

"מה שמו ומה שם בנו"; "ויקרא אל הוי'"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     הערה ח: מ"ה שמו ומ"ה שם בנו

ארבע מדרגות בנפש: נפש-פרצוף-צלם-דמות

אנחנו לומדים פה מאמר על ארבע מדרגות שיש בנפש – נפש-פרצוף-צלם-דמות – על פי מאמר של רבי אייזיק מהומיל. עיקר התוכן הרעיוני הוא באות הראשונה שלמדנו כבר. עכשיו אני שם לב שהיתה הערה אחת, הערה ח', שלא למדנו בזמנו, אז אולי נעבור עליה קודם. ההערה היא על הפסוק בסוף פרק ב. במשפט האחרון בפרק ב מדובר על כך שה-י נמשכת ב-ו.

בקיצור הוא מסביר שיש עצם הנפש, יש הפרצוף שהוא כחותיה העצמיים של הנפש, אחר כך יש את הצלם, שכאשר הנפש צריכה לרדת בתוך הגוף היא, הנפש עצמה, מאצילה מתוך ה-י, מתוך עצמותה, צלם לקראת הגלגול הזה, לקראת הגוף הזה שהיא הולכת לרדת לתוכו. כל מה שמתגלה בתוך הגוף הוא על ידי הצלם.

אחר כך הצלם משתקף בכחות המורכבים בגוף, שהיא עצמה ממציאה. הצלם ממציא את הכחות כמו שהם בתוך הגוף ומשתקף בתוך אותם הכחות שמורכבים בגוף. ההשתקפות הזאת, כלומר מה שאנחנו רואים – מישהו אמר את זה קודם – היא כמו האופי הכללי של האדם. כמו שהיום מדברים על אופי. האופי הכללי של אדם שמשתקף מכל הכחות שלו המורכבים בנפש, בגוף. ההשתקפות הזאת היא של הצלם שלו, וזה נקרא דמות.

זה קיצור תוכן הענין שכתוב אצל רבי אייזיק: נפש-פרצוף-צלם-דמות. שתי המדרגות הנגלות הן הצלם והדמות ושתי המדרגות הנסתרות הן הנפש והפרצוף. פרצוף כאן הכוונה לכחותיה העצמיים של הנפש לפני שהיא יורדת לתוך הגוף.

"מה שמו ומה שם בנו" – הקשר בין הנפש (י) לצלם (ו) כבחינת אב ובן

על הקשר בין י ו-ו, שהן הנפש והצלם, כמו אב ובן, הבאנו פה בסוף פרק ב את הפסוק "מה שמו ומה שם בנו"[ב]. זה פסוק שתמיד מובא בחסידות לקשר בין אבא לז"א, כלומר בין האב לבין הבן, שבשם הוי' היינו בין י שבשם ו-ו שבה.

לעניננו, זה הקשר בין עצם הנפש והצלם, שעצם הנפש ממציא, והצלם הזה לוקח, הוא עובד על חומר הגלם כביכול של פרצוף כחותיה העצמיים של הנפש, ולפי השליחות המסוימת של הגוף בחיים האלה – הצלם מאציל כחות בתוך הגוף. אחר כך הצלם משתקף באותם כחות שהוא הוציא וזה נקרא הדמות. אבל עיקר הענין היה שהצלם – ה-ו – יוצא לא מהפרצוף אלא ישר מהנפש. הוא לוקח רק מהפרצוף ולפי הכחות האינסופיים שיש בו הוא בורר – זאת אומרת, הצלם הוא כח בורר – אותם כחות שמתאימים ושייכים לגוף הזה, לשליחות, לחיים האלה.

[ה-ו הוא הגבר] כן, הגבר הוא הבורר [הוא מחליט] כן במדה גדולה. יש כמה סוגי בירור, יש בירור פסולת של זרע האמא, לפעמים כתוב שהזרע של האב מברר את הזרע של האם. לפעמים כתוב גם להפך. יש בזה שתי מדרגות. אבל עיקר המשכת העצם הוא הצלם שנמשך ישר מהאב. לפי ההערה נבין את זה יותר.

הפסוק שמקשר תמיד ו ל-י, כלומר שה-ו יוצאת מה-י דוקא, הוא הפסוק במשלי "מה שמו ומה שם בנו". "שמו" הוא שם האב, ו"שם בנו" הוא שם הבן, י ו-ו, שניהם בחינת מ"ה.

השאלה מה ההבדל בין מ"ה כמו שהוא אצל האב לבין מ"ה כשהוא אצל הבן. למשל בעבודת ה'  אצל האב מ"ה הוא בחינת "ונחנו מה"[ג], משה רבינו, בטול בעצם, חכמה אותיות כח מה[ד], והמ"ה אצל הבן נקרא מדת הרחמים, מה בגימטריא אדם. זה עיקר האדם, עיקר המדה בלב היא מדת הרחמים. האדם הוא בחינת תפארת[ה]. יש מ"ה שהוא בחינת בטול מוחלט, תכף נסביר אותו, ויש מה שגם הוא בטול, אבל כמו שהוא בלב על מנת להרגיש את הזולת. עוד פעם, בשביל לרחם צריך בטול, בשביל להרגיש את המצב, הבעיה של הזולת, צריך לבטל את האני, את הישות. זה נקרא מ"ה בתור תפארת.

מ"ה מכח ע"ב ומ"ה החדש

עכשיו נראה מה כתוב כאן בהערה ח'. מהו "מה" באבא ומהו "מה" בבן? זה מה שרוצים להבין:

ח. הָאָב — חָכְמָה —הוּא כֹּחַ מָה.

מהו כח? דבר שהוא בכח. יש הרבה פירושים מהו כח, אבל אחד הפירושים שמובא בתניא[ו] הוא דבר שבכח. כלומר, "מה" נמצא בכח. איפה הוא נמצא בכח? בעצמות שם עב. הרי יש ארבעה מילויים – ע"ב-ס"ג-מ"ה-ב"ן – ותמיד כתוב[ז] שהשם שקשור לאבא – ל-י – הוא עב. למה הוא כח מה? בגלל שהחכמה היא הכח של השם "מה", נסביר תכף מה זה בעבודה.

כֹּחַ שֵׁם מָה [כמו שהוא] בְּעַצְמוּת שֵׁם עַב [מה הרמז שעב קשור עם חכמה?] (עַב עִם הַכּוֹלֵל עוֹלֶה חָכְמָה, וְעב מַלְבִּישׁ אָב כַּנּוֹדָע).

לפי הכלל[ח] ש-ע מלבישה א בכל מקום. לכן עב כמו שכתוב על משה רבינו, שהקב"ה בא אליו "בעב הענן"[ט] של מתן תורה שקראנו בתורה שלשום, אותו עב מלביש את אב, את אבא.

זה גם מרומז בכך שבכל פרשת יתרו יש עב פסוקים, זהו הסימן של פרשת יתרו שקראנו שלשום בתורה. ועל כך כתוב "אורייתא מחכמה נפקת"[י], התורה יוצאת מחכמה, ואחד הסימנים הוא שביתרו במתן תורה יש עב פסוקים. זה נקרא "עב הענן", שהקב"ה, האב, נתגלה למשה רבינו דרך העב. אם כן, יש כח של מ"ה כמו שהוא בתוך ע"ב, זהו "מה שמו", מ"ה של האבא. מהו הבן? מה החידוש של הבן שהוא הצלם? האבא כאן הוא עצם הנפש והצלם הוא בחינת הבן.

הַבֵּן הוּא סוֹד שֵׁם מָה הֶחָדָשׁ שֶׁמֵּאִיר בְּפֹעַל מִמֵּצַח הָרָצוֹן שֶׁל הָאָב

עיקר ההבדל בין מ"ה של האב ומ"ה של הבן הוא שאצל האב מ"ה הוא בכח, בתוך ע"ב, ובבן מ"ה מאיר בפועל. כמו שכתוב בכתבי האריז"ל[יא] שיש שם מ"ה חדש שכנגד ו, כנגד ז"א דא"ק, כאן מדובר על אדם קדמון. כתוב שבא"ק שם מ"ה החדש מאיר דרך המצח שלו.

באמת המקום הראשון של שם מ"ה הוא בחלק התחתון של הגוף, אבל יש צמצום בא"ק, זו הלשון של האריז"ל[יב]. הצמצום בא"ק הוא כמו קיפול, המושג שכתוב בעמק המלך[יג], שהחלק התחתון שכולל מ"ה וב"ן עולה לחצי העליון, החצי התחתון מתקפל ועולה בחצי העליון, ואז אותו שם מ"ה נמשך ומאיר. זה נקרא מ"ה החדש המאיר דרך המצח של א"ק. אותו שם מ"ה שבתחילה היה למטה בגוף עולה ויוצא ומאיר דרך המצח של א"ק. זה נקרא מצח הרצון של האב.

מה נמצא בתוך המצח? א"ק הוא הכתר הכללי של כל העולמות, ובכתבי האר"י ז"ל כתוב על הכתר, בסוד ז תיקוני גולגלתא, שבתוך המצח של אריך מלובש היסוד של עתיק. כתוב בחסידות שכך הוא גם באריך הכללי של כל העולמות, שהוא א"ק עצמו. עוד פעם, האריז"ל כותב זאת לגבי אריך דאצילות, שבאריך דאצילות יש ז תיקוני גולגלתא, ובמצח של אריך, שנקרא מצח הרצון ורעוא דרעוין, מתלבש יסוד עתיק דאצילות. אך כיוון שא"ק הוא אריך של כל העולמות, הכתר של כולם, צריך להיות גם אותו דבר, שבמצח של א"ק מתלבש יסוד עתיק דא"ק. עתיק דא"ק הוא אדם קדמאה סתימאה שלפני הצמצום הראשון, שמובא בספר עמק המלך. בכל זאת, היסוד שלו גם יורד ונמשך בתוך המצח של א"ק. כמו שהיסוד של עתיק באצילות מתלבש בתוך המצח של אריך, כך היסוד של עתיק דא"ק מתלבש בתוך המצח של א"ק ועל ידי כך מאיר שם מ"ה החדש מהמצח דא"ק.

זאת אומרת שיש בשם מ"ה החדש מעלה: מצד אחד הוא עולה מהחצי התחתון של א"ק אבל מצד שני החצי העליון שמגיע עד המצח וממנו מאיר החוצה, ואז הוא נקרא שם מ"ה החדש הפועל את תיקון עולם האצילות – יש בו גם כן מכח יסוד עתיק שנמצא בתוך מצח הרצון.

עיקר התיקון – קשר בין תענוג לרצון

(שֶׁבּוֹ מְלֻבָּשׁ יְסוֹד עַתִּיק שֶׁבְּאָב [מהיו סוד ההתלבשות של יסוד עתיק במצח הרצון?] — עֶצֶם הִתְקַשְּׁרוּת הַתַּעֲנוּג לְרָצוֹן בְּכֹחַ בְּרִית הָאֱמוּנָה, וְהוּא ״רַעוָא דְּרַעַוִין״).

עתיק הוא תענוג, אריך הוא רצון ויסוד עתיק מקשר אותם. יסוד בכל מקום פועל לקשר שני פרצופים. יותר מכל אבר אחר, היסוד עושה את ההתקשרות בין שני הפרצופים. כלומר, עיקר ההתקשרות בין התענוג לרצון הוא במצח.

יש ז תיקוני גולגלתא, כל ז תיקוני גולגלתא הם כולם קשרים בין התענוג לבין הרצון, בין עתיק לבין אריך, אבל עיקר הקשר ההדוק, הזיווג בין התענוג לבין הרצון הוא במצח. זה נקרא רעוא דרעוין, בגלל שבו יש יסוד עתיק. מהו יסוד עתיק? הכח לקשר לגמרי את עתיק לאריך, יותר מכל תיקון אחר. כלומר לקשר לגמרי, להדק יחד את התענוג והרצון.

איך מקשרים בין תענוג ורצון? מהי בכלל ברית בכל מקום? מצד אחד כתוב שיסוד-ברית הוא אבר התענוג, הוא קשור עם תענוג, אבל ברגע שקוראים לו ברית, הסברנו הרבה פעמים שסוד הברית בכל מקום נוגע לאמונה. כל ההתלבשות הזאת, של עתיק באריך, שזו ההתלבשות הראשונה והעיקרית בכל הקבלה – היא עיקר התיקון. עיקר התיקון בכל מקום הוא הקשר בין תענוג ורצון. בעולם התהו לא היה התיקון הזה, רק בעולם התיקון. על כך כתוב "כד אתתקן רישא דעתיקא אתתקן כולא עמא"[יד], שאם הראש מתוקן ויש קשר בין תענוג ורצון, התלבשות של עתיק באריך, כל העולם מתוקן. אחרת כל העולם תהו ונשבר, לא מתוקן.

הקשר ההדוק בין התענוג לבין הרצון הוא הברית. אף על פי שברית משמע תענוג, כאן זו ברית של התענוג, כלומר שזו הברית של עתיק, היסוד שלו – אם הוא ברית באמת, הפירוש הפנימי של ברית בכל מקום הוא אמונה. כידוע הרמז אצלנו שברית עולה ו פעמים אמונה, המלה אמונה גם באחוריים וגם בפנים יוצאת בגימטריא ברית. ברית היא בחינת אמונה. אמונה היא תוקף ההתקשרות.

אם כן, היסוד של עתיק באמת ממשיך את הכח מכתר דעתיק, שנקרא אמונה פשוטה, על מנת לקשר יחד בתוקף ההתקשרות, בתוקף רב, את התענוג ואת הרצון. לכן רק מאותו מקום שנקרא מצח הרצון, שכאן מדובר על מצח דא"ק, מאיר שם מ"ה החדש, שהוא הצלם.

ע"ב – קדמון נצחי

לפי עכשיו הפירוש שלנו, שם מ"ה החדש בכתבי האריז"ל הוא סוד הצלם. הצלם שיורד בשביל לתקן את הגוף, שהוא הכלים שנשברו. עכשיו יוצא לנו כך, שמה שלמדנו בפנים, שיש עצם הנפש והצלם יוצא ממנו, מה הענין? שיש כח הצלם כמו שהוא בעצם הנפש, עליו כתוב "מה שמו" והוא כח של מ"ה כמו שהוא בתוך עב.

מה זה ע"ב? זה נקרא "איתן האזרחי"[טו], התוקף הנעלם של עצם הנפש הוא עב, כך מוסבר בחסידות[טז]. שם זה הוא האזרח, הוא הקדמון, הוא לא מחודש. סג-מה-בן כולם מדרגות מחודשות, כתוב. עב לא מחודש, הוא "קדמון לכל הקדומים"[יז]. לא קדמון במובן של יחיד-אחד-קדמון שלפני הצמצום, אלא לפי הפשט של קדמון, שהכוונה דבר שלא קדם אליו שום דבר. העצמות נקראת "קדמון לכל הקדומים". עוד פעם, כתוב שבשמות שם הוי' שם עב הוא הקדמון, ושאר השמות סג-מה-בן כולם אורות מחודשים וענינים מחודשים. זה הקדמון הנצחי. שם עב בכל מקום הוא קדמון נצחי. קדמון שהוא-הוא הנצחי הוא שם עב. הוא יכול להנציח מה שהוא רוצה. זה מה שכתוב, ש"כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון, אלא ברצון ה'"[יח]. קדמון שהוא בעצם נצחי יכול להנציח לפי הרצון שלו, יכול לעשות שכולם יהיו נצחיים.

[יחיד-אחד-קדמון אלו המדרגות האחרונות?] אם הקדמון רוצה. הביטוי בראשונים הוא ש"כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון, אלא ברצון הבורא". הקדמון האמתי מחויב שהוא נצחי, ודבר שהוא נצחי הוא רק סימן שהקדמון החליט שהוא יהיה נצחי. [נצחי יחסית למה שאנחנו תופסים?] לא, מדובר לגבי מערכת השמים. למשל אם ה' רוצה שהשמש תהיה לעולם ועד הוא יכול להנציח אותה. אם אנחנו רואים שיש גרמי שמים, כך מדובר אצל הראשונים, שנדמה לנו שהם נצחיים זה לא בגלל שהם קדמונים. זה בא להוציא מהקדְמוּת.

הרמב"ם ושאר הראשונים אמרו את הכלל הזה לפי המחקר, שהקדמון ודאי נצחי, זה נקרא "כל קדמון נצחי", אבל לא כל דבר שאתה רואה שהוא נצחי, כמו השמש שנדמה שהיא נצחית, אין זה סימן שהוא קדמון. אם ה' רוצה הוא יהיה נצחי. נצחי הכוונה שנשאר קיים. הנצחי תלוי ברצון ה', זה שאתה רואה אותו נצחי אינו סימן שהוא קדמון, אבל אם יש דבר שהוא קדמון, ודאי שהוא נצחי, זה נקרא מחויב המציאות. עוד פעם, זה המושג אצל הראשונים, אבל לגבינו הקדמון ה-נצחי נקרא שם עב, כך מובא בחסידות, וכל השאר מחודש.

מה זה סג? מחודש. תהו הוא מחודש, תהו ותיקון שניהם מחודשים, זה הכלל. מסביר זאת באריכות הרבי מהר"ש בהמשך "מים רבים" שלו[יט], שלהיות במצב של תהו, כמו "תהו ובהו וחשך על פני תהום"[כ], ולהיות מצב של תיקון, אלו שני מצבים מחודשים. תהו הוא מצב אחד מחודש, ותיקון הוא מצב שני. זאת אומרת, סג מה ובן – בן יוצא מסג – כולם מחודשים. הדבר היחיד שהוא קדמון הוא רק עב, והוא שורש נשמות ישראל. כמו נשמת הבן בתוך מח האב שכתוב בתניא[כא]. נשמת הבן בתוך מח האב היא בבחינת מה כמו שהוא בתוך עב.

הקדמון הנצחי שאינו מחודש הוא עב, וכאן המושג מ"ה הוא תכלית הבטול, כמו היכולת הפשוטה שבבחינת יחיד, עליה אנחנו לומדים ויש עליה פרק שלם בספר שלמדנו פעם[כב]. יש יכולת של עשר ספירות הגנוזות אפילו במדרגת יחיד, שהיא העצמות, והיכולת הזאת היא בסוד הבטול המוחלט, שאין בטול יותר ממנו. יש הרבה מדרגות של בטול, הבטול הכי מוחלט הוא בטול היכולת הפשוטה, מה שאומרים על ה' "כל יכול"[כג], כפי שהוא בעצמותו. לומר כל יכול על הקב"ה, על העצמות, על ה' עצמו, אין הכוונה שהוא רק שיש יכולת, שנקראת עשר ספירות, כמו שזה בתוך העצמות, אלא שבטל אצלו בתכלית הבטול. אין בטול יותר מזה. זה שורש המושג בטול אצלנו שלמדנו. זה נקרא שם מ"ה איך שהוא בתוך עב, עליו כתוב "מה שמו".

"מה שם בנו" – תיקון התהו

מהו "מה שם בנו"? זה נקרא מ"ה החדש שיוצא בפועל, בבחינת אדם, על מנת לתקן. עוד פעם, מ"ה יוצא בשביל לתקן את התהו. שם מ"ה החדש הוא הצלם שיוצא כאשר צריך לרדת בתוך גוף לתקן את התהו. הגוף לפני שהנשמה יורדת בשבירה, הוא "מלכין קדמאין דמיתו"[כד]. עכשיו צריכה להיות שליחות של נשמה בתוך הגוף, בתוך השברים, בתוך שבר הכלי, על מנת לתקן אותו. זה נקרא מ"ה החדש.

מ"ה החדש הזה צריך גם להיות עם המון כח בשביל לתקן. איך הוא מקבל את הכח שלו? הוא עולה למצח, ובתוך המצח קיים ההידוק המוחלט בין תענוג לרצון על ידי יסוד עתיק, שהוא ברית ההתקשרות, ברית האמונה, שהאמונה מקשרת בתוקף ההתקשרות בין הענג לבין הרצון. מ"ה החדש, שהוא מ"ה בפועל, מקבל את הארת הברית הזאת. הברית, שהיא יסוד עתיק שמקשר בין ענג ורצון בכתר, משפיעה ומאירה בתוך שם מ"ה החדש שעולה לשם. משם יוצא מ"ה החדש בעל אמונה. כלומר, הוא יוצא עם אור אמונה או עם כח אמונה שהוא מקבל מההתקשרות הזאת שבמצח הרצון.

האמונה הזאת היא גם בטול העצמי לקב"ה, כמו על פי פשט אמונה בה'. הוא בעל אמונה, "בכל ביתי נאמן הוא"[כה]. זהו הבן שיוצא ממצח הרצון, הצלם. הוא גם בעל אמונה וגם בעל אמנות, כמו שדרשנו הרבה פעמים, שאמונה מלשון אמנות. לפי האמונה שלו הוא גם יוצר את צורת התלבשות הנפש בתוך הגוף. באיזו צורה, כלומר באלו תכונות תתגלה הנפש בתוך הגוף בגלגול הזה, כמו שלמדנו.

[האם מ"ה הוא הבחינה של האשה, או שבעצם במקור ב"ן יותר גבוה?] שם ב"ן יוצא מס"ג, כשס"ג נופל הוא הופך להיות ב"ן, כך כתוב בכתבי האריז"ל[כו] [והוא בעצם הבן?] לא, להפך, הוא הגוף, המתברר. שם ב"ן הוא הנוקבא ושם מ"ה הוא הזכר שמתלבש בתוכו. כך הוא בכל כתבי האר"י ז"ל. [אז למה הוא נקרא בֵּן?] אצל האשכנזים וגם אצל החסידים נהוג לומר בָּ"ן, אצל הספרדים באמת אומרים בֵּ"ן.

[חסר קצת בהקלטה]

... הנקודה מתחלקת ל-ה-ה, על דרך ה חסדים ו-ה גבורות, ורק אחר כך, כאשר ה הגבורות יורדות ונופלות. כמו שכתוב שבעולם התהו לא היה חיבור בין תחום האצילות לבין תחום בי"ע, כלומר ש-ה גבורות נופלות למטה ונפרדות מ-ה חסדים שנשארים באצילות. צריכה עכשיו להיות ו של שם מ"ה החדש לתקן את האצילות, וגם – זה חידוש שאדמו"ר הזקן כותב בכמה מקומות – לחבר את האצילות לבי"ע, שלא יהיה ניתוק ביניהם. עוד פעם, בעולם התהו גם נוצר על ידי שבירת הכלים ניתוק בין תחום האצילות לבין תחום הבריאה. לא היה חיבור בכלל. אחרי השבירה, עוד פעם, החסדים תמיד מתייחסים לאצילות והגבורות לבי"ע.

אחר כך צריך לבוא כח שנקרא ו שבשם, כמו שם מ"ה החדש, שגם מתקן את האצילות וגם מועיל תועלת שניה מאד חשובה לחבר את האצילות עם בי"ע, שאף על פי שהן נשארות שתי מדרגות שונות, אבל יש קשר ביניהן, יש יחסי גומלין ביניהן, כמו שאומרים. על ידי בירורים עולים הניצוצות לאצילות ועל ידי המשכת מ"ד יש אור שיורד לבי"ע.

עוד פעם, יש גשר ביניהם. כתוב שלאחר השבירה נוצר תחום בי"ע, והיה גם לפני כן תחום אצילות, אבל לא היה שום גשר ביניהם. הם היו כמו שני מקומות מנותקים לחלוטין. התיקון הוא גם לתקן את האצילות, קודם כל, כמו שכתוב סתם בכתבי האר"י ז"ל, אבל על ידי כך ממילא גם ניתן לגשר ולקשר בין אצילות לבין בי"ע. זה דבר מאד-מאד חשוב בסוד התיקון, שרק על ידי התיקון יש קשר בין רשות היחיד לבין רשות הרבים. רשות היחיד היא אצילות ורשות הרבים היא בי"ע.

[זו הסיבה גם ש"בת תחילה סימן לבנים"[כז]?] כן, נכון. לכן הרבה פעמים בת תחילה סימן יפה לבנים. הרבה מאד פעמים הבת נולדת ויוצאת קודם. [דרך אגב, מה הענין של רשות היחיד ורשות הרבים בקשר להלכות שבת?] בכתבי האר"י ז"ל מובא[כח] שהמדות של רשות היחיד, עשרה על ארבע טפחים – ארבע אותיות שם הוי' הן הרוחב של רשות היחיד ועשר אותיות מילוי מ"ה, בדיוק השם הזה, הן עשרה הטפחים של גובה רשות היחיד. כתוב שבשם ב"ן יש תשע אותיות, לכן יש דין מיוחד^[כט], עמוד בגובה תשעה טפחים לכתף עליו, שמסביר זאת.

[למה אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים?] בגלל שבשבת ישנה באמת עלית כל העולמות לאצילות, הפנימיות עולה לאצילות, ואסור להוציא מאצילות לבי"ע. אבל זה בגלל שכל העולמות עלו לאצילות, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[ל], לא בגלל שבפנימיות יש ניתוק. בגלל שהפנימיות עלתה לתחום האצילות עכשיו אסור להוציא מהאצילות. אנחנו, זאת אומרת, כל מה שיהודי עושה, משפיע על הפנימיות, אפילו שהוא עושה בחיצוניות. אם אני מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, הוצאתי את מה שכבר עלה לאצילות החוצה. בשבת זה אסור. [וטלטול ד' אמות ברשות הרבים?] זה שהאדם כל פעם קונה כביכול את מקומו וכל אותן ד' אמותיו הן רשות היחיד זוטרא. גם מסבירים כך על פי פשט, על פי נגלה. כל הדין של ד אמות ברשות הרבים הוא לא בפירוש, יש הרבה פלפול מהן ד אמות ברשות הרבים, זה לא פשוט, זו סוגיה שלמה, בגלל שכל האיסור הוא איסור הוצאה ואיסור הכנסה.

אם כן, הנקודה כאן שלמדנו, התעמקנו קצת בנקודה של "מה שמו מה שם בנו". שהיא הצלם שיוצא מעצם הנפש. עיקר ה'ווארט' כאן הוא שבעצם הנפש מ"ה נכלל בע"ב, כמו שלמדנו על היכולת שנכללת בבחינת יחיד. הצלם שיוצא הוא על דרך מ"ה החדש שמאיר בפועל, לא בכח, ממצח הרצון של ע"ב עצמו. ע"ב מוציא את שם מ"ה החדש מהמצח שלו עם כל סוד התקשרות התענוג לרצון באמצעות יסוד עתיק, שהיא ברית ההתקשרות והאמונה. לכן מה שיוצא הוא מלא אמונה ובטול, וזהו הצלם שיש לו שליחות לתקן – זהו שם מ"ה שנשלח לשברי הכלים לתקן את הגוף. זו היתה נקודה אחת על הפסוק "מה שמו ומה שם בנו".

ב.     פרק ה: "ויקרא אל הוי'"

ממוצע נפש-פרצוף-צלם-דמות – "ויקרא אל הוי'"

עכשיו אנחנו הגענו לפרק ה'. אמרנו כבר כמה רמזים על פי הגימטריא של ממוצע ארבע המלים האלה. אמרנו שיש פה ארבע מלים שמגדיר ומסביר רבי אייזיק מהומיל, ארבע מדרגות – נפש-פרצוף-צלם-דמות. התחלנו לעשות רמז על פי הערך הממוצע של המלים האלה. אמרנו שהערך הממוצע הוא המספר 374, וכבר עשינו ממנו כמה רמזים.

עכשיו נעשה עוד רמז על פי מסורה בתנ"ך, דבר מאד חשוב. לא צריך לומר לכל אחד שקצת ותיק כאן שאפשר לומר שכל הרמזים הם עם מחשבת תחלה. כלומר, מביאים את הגימטריא רק אם היא טובה כדי להמתיק איזה רעיון, איזה ענין בקיצור. ככל שהרמז טוב כך ראוי להזכיר אותו בתור המתקה, אבל בשביל להסביר ענין. הוא אמצעי, כלי. כמו שלכל אומן יש כלים משלו, אחד מהכלים של אומן בתורה הוא הגימטריאות, אבל הן רק בשביל לעשות משהו, לבנות משהו, לא שהכלי הוא התכלית.

וְכֵן עוֹלֶה הַמְּמֻצָּע הַנָּ״ל כְּמִסְפַּר ״וַיִּקְרָא אֶל הוי׳״ הַכָּתוּב אַרְבַּע פְּעָמִים בַּתָּנָ״ךְ:

יש פסוק שנראה תכף שבמסורה בתנ"ך כתוב ארבע פעמים. זה הולך להיות הרמז הכי חשוב אצלנו להסביר את ארבע המדרגות האלה. יש ארבע מדרגות: נפש-פרצוף-צלם-דמות, והערך הממוצע שלהן שוה למלים "ויקרא אל הוי'". הביטוי הזה כתוב בדיוק ארבע פעמים בתנ"ך.

אם ערך ארבעת הדברים הוא "ויקרא אל הוי'" ויש מסורה שהוא כתוב ארבע פעמים בתנ"ך – צריך להתחיל להתבונן איך אפשר להקביל את ארבע הפעמים שכתוב בתנ"ך "ויקרא אל הוי'" עם ארבע המדרגות נפש-פרצוף-צלם-דמות.

בין קריאה לצעקה

מאד חשוב לדעת, מי הראשון שקרא לה'. אם חושבים על זה, אפשר לחשוב שאולי זה בחומש, אולי אברהם קרא לה', אולי משה רבינו קרא לה'. באמת הקב"ה קרא למשה, "ויקרא אל משה"[לא], אבל מאד חשוב לדעת שלא כתוב על אף אחד שקרא אל ה' לפני שמשון. שמשון הוא הראשון. שכתוב עליו "ויצמא מאד"[לב], אחרי שהוא הכה עם הלחי של החמור, הרג אלף פלישתים בנס, הוא נשאר לבד בתוך המדבר אחרי שהרג את כולם, שבני יהודה נטשו אותו שם. בני יהודה רצו למסור אותו לפלשתים והוא אמר לא למסור אותו, רק לא לנגוע בו, רק להשאיר אותו, הוא היה בתוך עבותות, היה קשור. ברגע שהפלישתים באו לתפוס אותו, בני יהודה נטשו אותו, הוא מיד קרע את העבותות, את הקשרים, מצא שם תפס לחי חמור והרג אלף פלשתים בבת אחת. אחר כך הוא היה מאד צמא, הוא נשאר לבד בתוך המדבר, לא היה שם אף אחד, והוא היה צמא. כתוב "ויצמא מאד ויקרא אל הוי'". זאת הפעם הראשונה בתנ"ך שמישהו קורא אל הקב"ה להציל אותו.

קריאה אל ה' היא דבר יסודי ביותר. בדרך כלל אדם קורא מתוך צער, הוא קורא "הצילו". באמת בתניא כתוב[לג] שכל קריאה לקב"ה היא שה' יבוא אליו, כמו שהבן קורא לאביו שיבוא אליו. כך הוא מפרש מה הכוונה לקרוא בתורה, שקריאת מלים גם היא קריאה. קריאה פרושה שקוראים למישהו לבוא אלי.

למה צריך שהוא יבוא אלי? כשאני בצרה גדולה, כיון שאני בצרה גדולה אני צריך שתבוא אלי שתציל אותי. הראשון שקורא, וגם כתוב בחסידות שהמלה קורא בכל מקום היא המשכה[לד], כח שממשיך. באמת צעקה וזעקה אנחנו מוצאים בחומש מתוך צרה, כשבני ישראל במצרים צעקו אל ה' וה' שמע אותם[לה].

מה ההבדל בין לקרוא לבין לצעוק, "צעק לבם אל א-דני"[לו]? גם צעקה ודאי באה מעומק הנפש, אבל קריאה היא תרתי משמע, גם שאתה קורא מתוך צער, אתה רוצה שה' יבוא, אבל בקריאה – כך כתוב בחסידות – יש איזה חישוב וכח ממש להמשיך, היא כביכול יוצרת צינור שנקרא קול. הקריאה היא דבר בנוי, לא דבר סתמי כמו צעקה פשוטה. כשאתה קורא ישנו איזה מן צינור רוחני עולה, והוא בעצמו מהוה את הצינור להוריד את השפע, להמשיך את הימצאות הקב"ה לתוך המציאות שלך, להציל אותך.

עוד פעם, קריאה היא דבר מתוקן. קריאה היא פעולה מתוקנת הרבה יותר מאשר צעקה סתם. צעקה היא תהו. צעקה גם היא דבר גדול מאד, צעקה היא דבר עצום. "צעק לבם אל א-דני". כשתוקעים בשופר, הקול הפשוט, התקיעה הפשוטה נקראת צעקה, אבל התקיעה בסוף היא כבר קריאה. אחד מהשערים של הספר הזה הולך על תקיעת שופר – שער "הוי' בשופר"[לז] – על פי הכתוב בחסידות שתקיעה-שברים-תרועה הם צעקה-אנחה-בכיה-קריאה. התקיעה הראשונה היא צעקה והשברים נקראים אנחה, זו לשון חז"ל[לח], והתרועה היא בכיה, בכי. אבל מסבירים שם שהתקיעה שבסוף – הרי יש תקיעה, שברים, תרועה, ועוד פעם תקיעה – היא כבר לא צעקה, היא כבר קריאה. כמו משל הבעל שם טוב[לט], שהאומר שכל מה שתוקעים בשופר הוא כמו ילד שנמצא ביער ושכח את השפה של אביו, ולכן הוא קורא לו בקול פשוט. שם בסיפור ההוא כתוב קורא – הוא קורא לו. הוא צועק והוא קורא, אבל קריאה היא תיקון הצעקה. ברגע שמשהו מתוקן הוא כולל בעצמו את המבנה לצורך הפעולה שהוא רוצה לפעול.

זה סוד תיקון בכל מקום: קודם כל, השורש של כל דבר צריך להיות כנה, אמתי. אם צר לאדם, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לצעוק לה'. העיקר הוא אמת, תמימות, בלי חישובים, 'אן חכמות', בלי חכמות כמו שאומרים. צעקה שבלי חכמות היא באמת מעומק הלב, ממעמקים, אבל היא עדיין לא "קראתיך הוי'". הקריאה, שהיא התיקון, היא התקיעה שבסוף.

שוב, זה דבר שמסבירים באריכות במקום אחר, שיש תקיעה-שברים-תרועה, שהם צעקה-אנחה-בכיה, ואחר כך בסוף באה הצעקה השניה. הרי אי אפשר לומר שהתקיעה בסוף היא כמו התקיעה בתחלה. לכאורה הן אותו דבר, אבל ההבדל הוא שעל ידי האנחה והבכיה שבאמצע, שהם שברים-תרועה, התקיעה כבר נתקנה. כאשר הצעקה נתקנת היא כבר נקראת קריאה. הקריאה כוללת בעצמה את הצינור להמשיך את הקב"ה, להמשיך את ה' אליו.

תיקון הוא כאשר הפעולה כוללת את הכלי כדי להכיל את מה שאתה רוצה. עוד פעם, תיקון פרושו תמיד לעשות כלי כדי שהאור יכנס. אם אתה צועק בלי שבתוך הצעקה יש את הכלי עבור מה שאתה רוצה, אמנם זאת צעקה אמתית, אבל היא עדיין לא מתוקנת. זה כלל מאד-מאד חשוב. יש אתערותא דלתתא, שהאדם מתעורר מלמטה, אבל השאלה היא אם ההתעוררות שלו היא סתמית או שהיא בנויה, שיש מבנה בתוך ההתעוררות. אם היא בנויה כמו שצריך – היא עצמה מהוה את הצינור.

כמו שהמקובלים מסבירים מה ההבדל בין מי שמתפלל סתם למי שמתפלל בכוונות על פי האריז"ל, שיודע לעשות זאת באמת. כל אחד מתפלל לקב"ה שימשיך את השפע כפי שהקב"ה יודע איך להמשיך אותו. מה התועלת של הכוונות? עוד פעם, הן רק למי שבאמת ראוי לכך. הכוונות ענינן שאתה בהתעוררות שלך כולל את כל המבנה, אתה מביא לה' את הכלי. כמו עני שבא לפתח ואומר "הצילו". אבל אין לו כלי, אז בעל הבית צריך לקחת את האוכל וגם לקחת כוס. יכולות לקחת כמה דקות עד שהוא ימצא את הכלי. אבל אם העני בא יחד עם הכוס, הרבה יותר פשוט, יש לו כבר את הכלי, רק תכניס מהר, הוא צמא – יש לי כבר את הכלי, רק תביא לי מים לשתות. יכול להיות שאם אין לו כלי יצטרך בעל ההבית לחפש כלי, ועד שהוא מוצא את הכלי, מי יודע מה יהיה עם העני.

כמובן, הכל משל רק לסבר את האוזן, אבל כך באמת מסבירים בקבלה מהו ענין הכוונות בכלל, בשביל מה צריך אותן, הרי הקב"ה יודע איך להשפיע. כוונות היינו צעקה מתוקנת, כלומר מחוכמת בחכמה אמתית, חכמת האמת.

כמובן, אם היא סותרת בכהוא זה את עצמת הצעקה אפשר לומר ש"יצא שכרו בהפסדו". מי שמכוון כוונות וצועק פחות לה' באמת, בהחלט אפשר לומר עליו ש"יצא שכרו בהפסדו". אבל מי שראוי לכך והדבר לא ממעט אצלו את עצמת הכנות שלו בצעקה – יש ענין גדול.

כל זה היה להסביר את ההבדל בין צעקה לבין קריאה. אלו שני דברים שבאים באותו מצב של צרה, והשאלה אם האדם צועק סתם, ואז הצעקה היא כמו התקיעה שלפני השברים-תרועה, או שהצעקה שלו היא כבר קריאה, ואז היא עצמה היא בנויה בתיקון וכוללת צינור של המשכת השפע שכביכול על ידה הוא ממש ממשיך. הוא לא רק מבקש, הוא פועל המשכה. כך כתוב בחסידות, שקריאה היא פעולת המשכה.

במלים אחרות, החכמה האמתית היא להיות נושא הפכים, שתוך כדי ההתעלות, מה שנקרא העלאה, יש לך בתוכה כח המשכה. אתה עולה ובתוך העליה יש כח שיורד כבר בתוך העליה. ממילא אתה מקל, אתה מעורר את ההמשכה.

[זה מה שכתוב בתחלת ליקוטי מוהר"ן?] כן, זו חכמה אמתית, שאם היא תמצא חן, החן עצמו ממשיך למטה. זה בדיוק הענין של מציאת חן שכתוב בתורה א' בליקוטי מוהר"ן. היא כבר בדרך קריאה. תפלה שמוצאת חן היא בבחינת קריאה. כדי שהיא תמצא חן צריך להיות חכם, חכם של אמת. אבל בשביל להיות חכם קודם צריך להיות עם אמונה, כמו שכותב שם. אמונה היא הצעקה הפשוטה. קודם כל שיהיה אמת, מעומק הלב. אם הצעקה לא אמת מעומק הלב היא לא שוה שום דבר. אבל אם אתה יכול גם להעלות ותוך כדי העליה גם כן לפתות זוהי כבר קריאה.

מהו החן? מה שנקרא "אפתנו בשופר"[מ]. יש כח פיתוי בתוך השופר, שאף על פי שהוא צועק "הצילו", הוא מספיק חכם לפתות תוך כדי הצעקה. כלומר, הוא ממש ממשיך, וזה החן. חן נקרא פיתוי של קדושה. התיקון הוא החן שנקרא "יונה פותה"[מא], יש פסוק. עם ישראל נקרא "יונה פותה" שאפשר לפתות אותה, וזה הולך בשני כיוונים – הקב"ה מפתה אותנו, אנחנו "יונה פותה" לגביו, ויש גם לנו כח לפתות כביכול את ה'. כמו שכתוב במחזור לגבי השופר, שעל זה אנחנו מדברים.

[כתוב גם "ויזעקו ותעל שועתם..."] כן, אבל זו צעקה. עוד פעם, כל זה היה להסביר שלפני שמשון לא כתוב בתנ"ך שאף אחד קרא אל ה'. כתוב כמובן השורש 'קרא' המון פעמים, וכתוב שצעקו אל ה' – בשביל זה הסברנו עכשיו – הרבה פעמים כתוב שצעקו אל ה', והרבה פעמים כתובה קריאה סתם. בכל מיני מקומות כתוב השורש הזה, אבל הביטוי בפירוש לקרוא אל ה' כתוב פעם ראשונה אצל שמשון בסיפור הזה.

צעקה היא התהו של התיקון, של הקריאה. עוד פעם, בקריאה יש עוצמה רבה מאד לקרוא, כמו שהוא גיבור ובעל כח, תכף נסביר זאת, אבל לגבי הקריאה הוא הראשון שקרא. זהו תיקון, אבל הוא עדיין תהו של תיקון לגבי מי שיבוא אחריו.

"עין הקורא" – שמשון הראשון שקרא אל ה'

לָרִאשׁוֹנָה כָּתוּב בְּשִׁמְשׁוֹן — ״וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וְגו׳ עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא״ [אחר כך ה' עשה נס שמתוך אותו לחי של חמור יצא מעין של מים והוא קרא למעין בשם "עין הקורא"],

מה אנחנו רואים מההמשך? שפעולת הקריאה כל כך חשובה שהיא קבעה את השם, וגם היא ממש מדגישה שהוא הקורא הראשון. מהם השמות בתנ"ך לעומת השמות שהיום אנחנו נותנים? היום אנחנו נותנים שמות בצורת חיקוי בדרך כלל. זו לא פעם ראשונה שנתנו את השם הזה. רק יש כמה אנשים יוצאים מן הכלל שעל דרך התנ"ך מחדשים שמות. שם אמתי בתנ"ך הוא דבר ראשוני ללא תקדים.

[אולי בגלל שהיום אין כל כך הרבה נשמות חדשות] נכון, זה טבעי, כיון שאין הרבה נשמות חדשות, לכן לא כל כך מחדשים שמות. אבל עיקר הענין של שם, שם תמיד בא להצביע על דבר חדש שלא היה אף פעם. לא היה אף פעם ראובן, לא היה אף פעם אברהם, לא היה אף פעם יצחק, לא היה אף פעם יעקב. אלו דברים חדשים לגמרי, גילויים שהם חידושים, עד שקובעים את החידוש הזה עם שם. זה שקוראים לו יעקב הוא סימן שלא היה אף פעם בעולם יעקב. אחרת אין משמעות בכלל לשם. היום נותנים שם בגלל שסבא שלי היה יעקב, זה מספיק. היום השם הוא רק זכר.

אפשר להסביר כך: הרי כתוב לגבי הקב"ה עצמו, קראנו לפני כמה שבועות "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר"[מב]. יש שתי מדרגות, שם וזכר. שם הוי' הוא שם ושם אדנות הוא זכר. באמת היום כמו שלגבי שם ה' לא אומרים י-ה-ו-ה, את השם האמתי לא אומרים, רק את הזכר, אדנות, אז זהו סימן שבכלל אין שמות היום, יש רק זכר.

זכר פרושו כביכול שאתה אומר משהו שמזכיר משהו אחר, אתה נותן את השם שניאור זלמן והוא מזכיר את אדמו"ר הזקן, על שם צדיק. באמת השמות היום זה זכר, אבל שם אמתי הוא כמו שם הוי'. מהו שם הוי'? התחדשות. כידוע, יב צירופי הוי' עולה חדש בגימטריא. "הוי' בחכמה"[מג], וחכמה היא התחדשות[מד]. כל השמות בתנ"ך או רוב השמות הם כמו שם הוי', שמות חדשים. אם נותנים שם שהוא על שם מישהו זו כבר בחינת זכר וכך הם רוב השמות היום, בגלל שהנשמות לא כל כך גבוהות ובגלל שאנחנו בגלות וכך הלאה.

למה הסברתי את זה? בגלל שכאן אם הוא קרא את שם המעין "עין הקורא", ב-ה הידיעה – סימן שהוא הקורא שכמוהו לא היה דבר כזה קודם. זה הסימן המובהק שהקריאה האמתית – לקרוא אל ה' – מתחילה משמשון. עוד פעם, "הקורא" סתם, עם ה הידיעה, הוא סימן שהוא הקורא.

"ויצמא מאד" – גילוי עצם הנפש

מה הענין? מהו "ויצמא מאד"? כל פעם שכתוב "מאד" כתוב בחסידות[מה] שהדבר מגיע עד היחידה שבנפש. מאד הוא תמיד למעלה מאדם, בגלל שהוא מגיע עד הכתר, עד הכחות שלמעלה מטעם ודעת לגמרי. אז אם כתוב "ויצמא מאד" סימן שהצימאון נגע לו עד היחידה שבנפש, צימאון עצמי.

בְּסוֹד ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי״ — גִּלּוּי עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ עַל דֶּרֶךְ תְּשׁוּבַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדַּיָא הַנָּ״ל.

זה למדנו בפרק א', מרבי אייזיק. רבי אייזיק הסביר שעכשיו, בזמן הזה, הדרך לגלות את עצם הנפש היא רק על ידי תשובה אמתית כמו רבי אלעזר בן דורדיא. כך רבי אייזיק כתב במקור שלמדנו. מה היה עם ר' אלעזר בן דורדיא? הוא שם את הראש בין הברכיים ובכה עד שיצאה נשמתו, הוא הסתלק מהעולם הזה מתוך תשובה[מו] ויצאה בת קול ואמרה שיש לר' אלעזר בן דורדיא חלק לעולם הבא.

כמו שאמרנו, הפירוש בחסידות[מז] למה קראו לו רבי, הרי היה רשע גמור כל ימיו, בגלל שהוא הרבי של כל בעלי התשובה, שכל מי שרוצה לדעת מהי תשובה אמתית צריך ללמוד ממנו.

כתוב שרק על ידי תשובה כמו שהוא עשה, כך רבי אייזיק הסביר, אפשר שעצם הנפש יתגלה בתוך הצלם. בדרך כלל, אפילו אצל צדיק גמור של תניא, מה שמתגלה אצלו הוא רק הצלם בתוך גלגול מסוים. לפני חטא אדם הראשון עשה הקב"ה את האדם ישר, רצה שעצם הנפש יתגלה בדרך אור ישר. אבל אחר חטא אדם הראשון – עצם הנפש לא יכול להתגלות אף פעם דרך אור ישר. כתוב שה' עשה אותנו ישר "והמה בקשו חשבנות רבים"[מח], ומחטא אדם הראשון ואילך הדרך לגלות את עצם הנפש היא רק בדרך אור חוזר של תשובה אמתית, על דרך ר' אלעזר בן דורדיא.

הקריאה אל ה' כמו שמשון היא דוגמה של אותו דבר, שהגיעו מים עד נפש. "ויצמא מאד ויקרא אל הוי'" הוא גילוי עצם הנפש, כלומר גילוי ה-י ממש. על דרך תשובת ר' אלעזר בן דורדיא עליו כתוב שהוא מגלה את עצם הנפש בצעקה שלו הנ"ל.

וְכֵן יָדוּעַ דְּ״עַיִן״ — ״עֵין הַקּוֹרֵא״ — הוּא בְּחִינַת י שֶׁבַּשֵּׁם [הוא נתן ללחי ממנו בקעו המים את השם "עין הקורא" מלשון עין].

אם כן, כל זה היה להסביר את הפעם הראשונה שכתוב "ויקרא". מהו התהו של שמשון כאן? הרי קריאה היא תיקון! התהו שבבחינת תשובה, כמו ר' אלעזר בן דורדיא. תשובה לגבי צדיק היא גם תהו. המדרגה הכי גבוהה אצל שמשון היא על דרך תשובת ר' אלעזר בן דורדיא. איך יודעים שהיא תהו? בגלל שר' אלעזר בן דורדיא מת מזה. "לא תהו בראה לשבת יצרה"[מט]. אף על פי ששמשון לא מת, אחר כך הוא מת. –"תמות נפשי עם פלשתים"[נ]. אף על פי שהוא מתחיל תיקון – עוד פעם, שמשון לפי זה מתחיל את תיקון הקריאה אל ה', תיקון הצעקה מהיחידה שבנפש – אבל היא אצלו עדיין בבחינת תהו יחסית לתיקון, כמו שנסביר בהמשך.

"ויקרא אל ה'" אצל אליהו

מי זה הפעם השניה והשלישית שכתוב אצו "ויקרא אל הוי'"? עוד פעם, הערך של שלש המלים "ויקרא אל הוי'" זהו הערך הממוצע של נפש-פרצוף-צלם-דמות. כתוב ארבע פעמים בתנ"ך ורוצים להתבונן שהן כנגד ארבע המדרגות.

הַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית הֵן בִּשְׁנֵי פְּסוּקִים סְמוּכִים, בְּעִנְיַן ״תְּחִיַּת הַמֵּתִים״ שֶׁל בֶּן הָאִשָּׁה הַצֹּרְפִית עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא: ״וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וַיֹּאמֶר הוי׳ אֱלֹקָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעֹתָה לְהָמִית אֶת בְּנָהּ״.

אליהו קרא אל ה', לא כתוב שהוא צעק אל ה', כתוב שהוא קרא. זה כבר תיקון. התשובה של ר' אלעזר בן דורדיא היתה להמית, למות מתוך תשובה. המדרגה של שמשון היא כמו למות מתוך תשובה, אף על פי שהוא חי. היא במדרגה אחת כמו מדרגת ר' אלעזר בן דורדיא. אבל כאן, אצל אליהו, הוא רוצה להחיות את המת, בדיוק להיפך. קודם כל הוא קורא אל ה' לרחם על האלמנה הזאת. מי זאת האלמנה? אם הבן. הוא לא מבקש קודם לרחם על הבן, הוא מבקש וקורא אל ה' לרחם על האלמנה, על האמא. הוא לא מזכיר את זכות הבן, הוא מזכיר רק את זכות האמא – תרחם הקב"ה על האלמנה הזאת.

הָאַלְמָנָה, אֵם הַבֵּן, הִיא בְּחִינַת ה עִלָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם

ומה הוא אמר? לא רק שתרחם עליה, תרחם עליה בגלל שאני מתגורר עמה. היא עושה לי טובה ואני גר אצלה. תרחם עליה גם בגלל עצמה, שהיא מסכנה, ובעיקר בגלל שאני מתגורר עמה. מה הכוונה?

(וְסוֹד ״אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ״ הוּא יִחוּד יה — עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ וּפַרְצוּף כֹּחוֹתֶיהָ הָעַצְמִיִּים).

אליהו עצמו הוא כמו עצם הנפש, והוא מתגורר עם האלמנה, שהיא ה-ה, כחותיה העצמיים של הנפש. אבל עיקר ההתעוררות של "ויקרא" הוא בזכות האם. כמו יחוד י ב-ה.

וּבַהֶמְשֵׁךְ: [בפסוק שבא מיד אחר כך, כאן יש ממש שני פסוקים אחד אחרי השני שכתוב פעמיים "ויקרא אל הוי'". בפסוק השני כתוב[נא]] ״וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וַיֹּאמֶר הוי׳ אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ... וַיֶּחִי" —

כאן הוא קורא אל ה' ומתפלל על הבן, על הילד. הוא מתפלל: תחיה את הילד. בפסוק הראשון הוא קורא אל ה' ומזכיר את האלמנה שאני מתגורר עמה ובפסוק מיד אחר כך הוא קורא אל ה' ואומר תחיה נא את הילד הזה.

מה הכוונה להחיות את הילד? להמשיך את הצלם. הקריאה אל ה' לטובת האלמנה היא להמשיך את הצלם. הוא עצמו כמו עצם הנפש, אבל ההתגוררות עם האלמנה היא מה שמערכת פרצוף כחותיה העצמיים של הנפש נמשכת מעצם הנפש. אחר כך הוא מתמודד על הבן, מלשון מדות, כנגד ו שבשם, שלש פעמים כנגד הקוים חג"ת, שהן מדות. הוא מתמודד שלש פעמים ואומר "תשב נא נפש הילד הזה" להמשיך מעצמו את הצלם. הרי מה קרה בסוף? שהילד הזה, יונה, נקרא על שם אליהו, כביכול אליהו הוא אבא שלו. מה באמת קרה כשהוא התמודד על הילד וקרא אל ה'? הוא המשיך צלם. בדיוק כמו שלמדנו בסוד הצלם, שענינו להימשך לתוך הגוף ולהחיות אותו, לתת לו שליחות.

קשר אליהו ויונה

באמת הוא נתן לו עכשיו נפש חדשה, כתוב בקבלה[נב] שזו הנפש של יונה הנביא. לכן הוא נקרא יונה בן אמתי[נג] וחז"ל דורשים שאמתי הוא אליהו הנביא[נד]. [כאילו בן אדם חדש?] כן, ודאי, תחית המתים, אותו גוף. זה עיבור. כמו יצחק, שזהו אותו יצחק אבל יש לו נשמה חדשה אחרי העקידה.

[מזכיר את מה שקרה לו אחר כך] נכון, כך כתוב, הסיפור הזה רמז למה שקרה לו אחר כך. כתוב שיונה עצמו, אפילו בשם יונה, כתוב[נה] שהוא מתחיל מאותיות יו, שהן המשכת ו מ-י. אחר כך הוא יורד לתוך ה-נ, שהיא הדג, וכשהדג מקיא אותו זו ה. כל הסיפור של יונה הוא האותיות י-ו-נ-ה, שקודם הוא רק י; אחר כך שהוא יורד לתוך הספינה – כתוב בזוהר[נו] וגם יש סיפור של רבי נחמן על כך ב-ז בעטליר'ס שהספינה היא הגוף – כלומר שנמשך לתוך הגוף שהוא הספינה-האוניה, בגלל שמה שנמשך לתוך הגוף הוא רק הצלם, שהוא ה-ו; אחר כך כשהוא מת הוא נקרא שאול, שהרי הוא צועק לקב"ה מהשאול. אחר כך הוא גם קרא, לא כתוב 'ויקרא אל ה'', אלא צעק לה' מהשאול. הבטן של הדג היא השאול. זה נקרא שהוא מת וזו ה-נ. נ היא הדג, והדג הוא השאול כאן; אחר כך כשהוא חי, תחית המתים, כשהדג הקיא אותו לאדמה. זה נקרא היבשה – ה. היציאה מה-נ והעמידה על רגליו על היבשה היא ה של יונה.

י   שרשו

ו  ירידתו לספינה

נ  ירידתו לבטן הדג

ה  הקאתו ליבשה

[היתה לו תחית המתים?] כן, כתוב שהסיפור הראשון הוא רק דוגמה בשבילו, אבל כתוב שיונה הוא בכלל סוד תחית המתים. לכן קוראים אותו ביום הכיפורים, בגלל שיום הכיפורים הוא עולם הבא. זהו סוד תחית המתים בכל יום הכיפורים. [יונה גם אותיות נינוה] כן, כך כתוב[נז]. נינוה גם אותיות יונה, רק שבנינוה יש שני נו"נין, הכל סודות.

עוד פעם, זה סיפור מאד חשוב: אליהו עתיד להיות האבא, וקודם הוא מתגורר עם אשה אחת, שזהו סוד פרצוף הכחות העצמיים שיש לעצם הנפש. אחר כך מה שממשיך את הצלם החדש – הרי כשהצלם יוצא הוא נקרא צלמות, "גם כי אלך בגיא צלמות"[נח], שהילד מת ועכשיו צריך לחדש את הצלם, להמשיך אותו מחדש – זו הפעם השניה שכתוב "ויקרא אל הוי' ויאמר הוי' אלוהי תשב נא נפש הילד על קרבו".

השבת נפש הילד על ידי הצלם

איך משיבים את נפש הילד על קרבו?

עַל יְדֵי סוֹד הַצֶּלֶם כַּנַ״ל, בְּחִינַת הַבֵּן — ו שֶׁבַּשֵּׁם (עַל פִּי חָזָ״ל, הַבֵּן הוּא יוֹנָה בֶּן אֲמִתַּי הַנָּבִיא, שֶׁנִּקְרָא ״בֶּן אֲמִתּי״ עַל שֵׁם אֵלִיָּהוּ שֶׁהֶחֱיָהוּ [אמיתי זה אליהו הנביא שהחיה אותו], שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר [בסוף הסיפור האשה הצרפית אומרת בהכרת טובה לאליהו] ״עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה׳ בְּפִיךָ אֱמֶת״.

הרמז הפשוט הוא שאמת הוא א-מת, א מחיה את המת. אלף אותיות פלא, א נקראת בכל מקום כח שנושא הפכים, ועל ידי כח זה אפשר להפוך ממציאות למציאות הפכית. לכן בכח ה-א, שהיא הפלא, להחיות את המת. זה נקרא אמת. באמת בכתבי האריז"ל כתוב[נט] שאמת עולה ז פעמים שם סג, והיא ממשיכה אותם מאמא בשביל לתקן את שבעת ההבלים, שהם מילוי שם ס"ג. על ידי כך הוא מחיה את המת, כך כתוב בכתבי האריז"ל.

איך שלא יהיה, ברגע שהחיה את המת הוא נקרא אמת. כתוב שלפני כן אליהו היה שם בן, דיברנו קודם על ב"ן, וברגע שהחיה את המת הוא זכה לשלמות הגילוי של מ"ה ואפילו של ע"ב. אליהו הוא הרי בן בגימטריא, וזה לפני שהוא החיה את המת. הוא עצמו עלה בדרגה. ב"ן עולה לשורשו בס"ג.

וְהַיְינוּ סוֹד הַמְשָׁכַת ״צֶלֶם״ הַבֵּן מֵהָאָב הָרוּחָנִי דַּוְקָא כַּנַ״ל).

מיהו האב הרוחני? אליהו, והוא ממשיך את הצלם לבן שלו. [ומה קורה עם הנפש הקודמת?] היא לבוש, תמיד הדבר הקודם – כמו שלמדנו אתמול, שלפעמים הגלגול הקודם מתלבש בתוך הגלגול הנוכחי, או במקרה כזה הקודם מלביש, הוא חיצוניות.

כתוב שכשיש מוחין חדשים הם באמת נכנסים בפנימיות. זה נושא שדיברנו אתמול[ס], הסברנו שבדרך כלל החדש מלביש על גבי הישן. כלומר, הישן הוא הפנימיות והחדש הוא החיצוניות שמלביש עליו. אבל יש להפך, יש למשל שמוחין חדשים, מה שנקרא מוחין דגדלות, אז מה קורה עם המוחין דקטנות שהיו שם קודם? כתוב שהם הופכים להיות קרומי המוח, הופכים להיות תאים חיצוניים במח בשביל שהמוחין והאור החדש יכנסו. האור החדש שנכנס הוא הפנימיות ומה שהיה ישן קודם נשאר חיצוניות.

אותו דבר לגבי נפש, אם מישהו זוכה לעיבור נשמה של צדיק – ודאי שהעיבור-הצדיק נכנס בתוך הנפש שלו. אז גם כאן, אם הוא זכה לנפש חדשה – היא נכנסת בתוך הנפש הישנה, והנפש הישנה עכשיו מכילה אותה. גם עם יצחק אותו דבר, לכן תמיד האופי נשאר אותו דבר, אבל עכשיו היא עם פנימיות חדשה. לכן כתוב[סא] שכל אלה שהסתלקו קודם היו בבחינת נוקבא, ונוקבא היא רק חלל לקבל. אחר כך משהו נכנס בתוך החלל, שהוא בחינת זכר. כמו בשופר, שחלק הזכר תמיד בתוך הנקב שבנוקבא, כך הוא מלביש אותו תמיד.

עוד פעם, אצל יצחק ודאי שהנפש החדשה נכנסה בתוכו. כתוב שקיבל נשמה חדשה, לא שהוא לגמרי מישהו אחר. קודם כל הגוף זהה, הגוף הוא מאד-מאד חשוב. ושנית, גם הנפש הקודמת נשארת, בבחינת לבוש, היא מלבישה את החדש, כמו נוקבא לגבי זכר. כתוב שהוא קיבל חדשה, רק שזה נסתלק. לא מדברים כאן על רוחא דלעילא בכלל, רק על רוח דלתתא, שמשהו הסתלק ואחר כך הוא מקבל חדש שמתלבש גם הוא בתוך הישן, בדרך כלל. לא מדברים על רוחא דלעילא בכלל. [הנפש החדשה היתה בניתוק לגמרי? הישנה לא היתה במצב של שינה?] כן, הוא נשאר נרדם, ישֵן.

שתי דעות לגבי שנתיים יצחק בגן עדן

יש שתי דעות בראשונים לגבי הזמן שיצחק היה בגן עדן, אם הוא נמנה בשנים שלו. יש אחד מהראשונים קוראים לו הריב"א[סב], והוא כותב חידוש מאד גדול, מתרץ קושיה בפשט על זה, נדמה לי שאפילו הזכרנו את זה אתמול. כתוב[סג] שאברהם אבינו הסתלק על מנת שלא לראות את עשו יוצא לתרבות רעה, הוא הסתלק חמש שנים קודם לפני הזמן, ורש"י מביא שזה היה בשעת בר המצוה של עשו. אבל באמת לפי החשבון הבר מצוה היתה שנתיים קודם, אברהם היה רק בן 173, לא 175. לפי החשבון היו בני 15 בזמן שאברהם נסתלק, כל הסיפור של הסתלקות אברהם, ואז עשו יצא לתרבות רעה ומכר את הבכורה ליעקב. פעם אחת כתוב שזה היה בזמן הבר מצוה שלהם, ולכן אברהם הסתלק שלא לראות את נכדו יוצא לתרבות רעה, אבל לפי החישוב של השנים זה לא מתאים, יש הבדל של שנתיים, בגלל ששנת הבר מצוה שלהם היא שלש עשרה, הם נולדו כשיצחק היה בן ששים, כשאברהם היה מאה ושישים. שנת הבר מצוה היא 173, יש לאברהם עוד שנתיים. אז הריב"א כותב במקום אחד שהשנים שיצחק אבינו היה אחרי העקידה, שלש שנים, הוא עושה מהם שנתיים פלוס, ואותן שנתיים לא נחשבות בחיים שלו. לגבי כל אדם בעולם הזה הן נחשבות, אבל לגבי יצחק – הוא היה למעלה מהזמן, אז כשהוא חזר אחרי שנתיים הוא עדיין היה בן שלשים ושבע. כך הריב"א כותב. הוא לא עבר את הזמן, הוא כמו מהירות האור, כך הריב"א כותב. הוא ראשון. [שלש שנים] כן, אז שלש זה שנתיים, שנה זה לא משנה, יכול להיות שאפשר קצת לקצר את הקצוות בשביל ליישב את הענין הזה.

מה יֵצא לנו לפי זה? שאברהם הסתלק בן 175 ויצחק באמת רק היה בן 73. לפי החשבון הרגיל יצחק היה בן 75 כשאברהם הסתלק. [איך זה יסתדר עם 400 שנה?] טוב, זה יחסי לאברהם. רגע, יכול להיות גם לגבי יצחק, 400 שנה. איך שלא יהיה, זו שיטת הריב"א. השאלה אם החשבון של 400 שנה עובר ליעקב מאברהם או מיצחק. אפשר לחשב אותן מזה או מזה, מלידת יצחק אליבא דאברהם או מלידת יצחק אליבא דיצחק, אפשר לעשות את שני החשבונות. איך שלא יהיה, זו שיטת הריב"א.

זאת אומרת, לפי זה יצחק היה בן חכמה שנים בהסתלקות אברהם, ואז באמת היו שניהם בדיוק בר מצוה. אבל יש ראיות מרש"י שהוא לא סובר כך.

[הגמרא במגילה אומרת שהסבה שמנו את חייו של ישמעאל היא כדי לחשב על פיהם את חייו של יעקב והגמרא מחשבת את חיי ישמעאל בהפרש שלש עשרה שנה מיצחק] נכון, זו אחת מההוכחות של רש"י, שמביא את המדרש הזה, שאינו סובר כמו הריב"א. מכאן באמת מביאים את הראיה. הבאת המדרש לגבי ישמעאל היא סימן שהוא לא סובר כמו ריב"א, ויש עוד כמה ראיות פשוטות שרש"י לא סובר כמותו.

לפי זה נשאר קשה על רש"י איך הוא מביא את שני המדרשים, שמצד אחד היו בני שלש עשרה ומצד שני אברהם אבינו מת אז. מפרשים זאת בפשטות שיכול להיות מרחק של שנתיים. בגילאים שכתובים בתורה יכול להיות אחד בסוף השנה ואחד בתחלת שנה. אם יש אחד בסוף שנה ואחד בתחלתה יהיה הבדל של שנתיים. יש טווח של משחק עד שנתיים, כך אומרים על פי פשט. למשל, אצלם השלש עשרה הוא לאו דוקא מדויק, יכול להיות סוף שלש עשרה, ואצל אברהם אבינו יכול להיות תחלת קע"ה. תחלת קע"ה אצל אברהם וסוף שלש עשרה אצלם הוא אותו דבר. [אבל זה היה בבר מצוה שלהם!] לא, לא כתוב שהיו בר מצוה, כתוב שלש עשרה, זה יכול להיות סוף. כנראה יש בזה פנימיות, כמו שני כוללים שאפשר 'לשחק' עמם.

איך שלא יהיה זו שאלה, יש דברים בגו. מה שרציתי להביא הוא רק שיש אחד שאומר שאותו זמן שיצחק היה למעלה לא היה זמן בשבילו. אצל כולם זה היה זמן, ואצלו לא היה זמן, הוא היה במצב שלגמרי למעלה מהזמן, ולכן הוא ירד בדיוק באותו גיל, ל"ז.

זה מאד יפה לפי שיטה ש זו: הוא ירד בן ל"ז, 37, וכשאברהם מת הוא היה בן 73, 73 הוא ההפך של 37, מספרים שתמיד הולכים יחד בסוד מעשה בראשית, לז ועג. זה משהו מאד יפה שיוצא לפי שיטת ריב"א לגבי יצחק. [איך לפי זה הוא נפטר בגיל 180?] לא, לפי זה הוא חי 182. לפי ריב"א יוצא שיחסית לאברהם הוא חי יעקב שנים. ביחס לאברהם, כי ביחס לכולם, לבני עולם הזה, הוא חי 180. זה מאד יפה. יוצא שהוא חי יעקב שנים, במקום 180, כך יוצא לפי ריב"א.

"ויקרא אל הוי'" אצל דוד

אם כן, למדנו כאן שלש פעמים שכתוב "ויקרא אל הוי'". פעם ראשונה כתוב "ויקרא אל הוי'" אצל שמשון, ועוד פעמיים כתוב "ויקרא אל הוי'" אצל אליהו, שני פסוקים סמוכים. איפה הפעם הרביעית האחרונה?

הַפַּעַם הָרְבִיעִית (לְפִי סֵדֶר הַתָּנָ״ךְ) [לא לפי סדר הדורות. לפי סדר הדורות הפעם הרביעית היא לפני הפעם השניה, בגלל שהיא אצל דוד המלך, אבל בתנ"ך כתוב אחר כך, רק בדברי הימים] הִיא בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: ״וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַהוי׳ וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה״. דָּוִיד הוּא ה תַּתָּאָה שֶׁבְּשֵׁם — בְּחִינַת דְּמוּת כַּנַ״ל, וְכֵן סוֹד הָאֵשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ מְרַמֵּז לְהַעֲלָאַת מ״ן עַל יְדֵי שֵׁם בּן — מַלְכוּת בֵּית דָּוִד — ״דְּמוּת״ וְדַ״ל.

התחלנו בזה? שהערך הממוצע של נפש-פרצוף-צלם-דמות הוא "ויקרא אל הוי'", שכתוב ארבע פעמים בתנ"ך. עכשיו עשינו התבוננות איך להקביל את ארבע הפעמים "ויקרא אל הוי'" לפי הסיפור, בהקשר למי שעליו כתוב, ולפי הסיפור עם נפש-פרצוף-צלם-דמות.

סיכום פרצוף "ויקרא אל הוי'"

עכשיו הקיצור זה יהיה הקיצור שכאן, הציור:

י   וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וְגו׳״ — שִׁמְשׁוֹן

ה  ״וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וַיֹּאמֶר וְגו׳ הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה וְגו׳״ – אֵלִיָּהוּ

ו   ״וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וְגו׳״

ה   ״וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לָהוי׳ וְגֵו׳ וַיִּקְרָא אֶל הוי׳ וְגו׳״ —דָּוִד

זה כנגד המלכות, שם ב"ן, תיקון הדמות שבנפש על ידי עבודת הקרבן המזבח שענינו העלאת מ"ן. העלאת מ"ן היא העלאת בירורים של דמות, תיקון הדמות. יש בדמות – בחיצוניות העולמות – ניצוצות. אם הדמות לא מתוקנת זה בגלל שחיצוניות העולמות לא מתוקנת. כל מה שאתה רואה הוא הדמות. מה שרואים הוא רק הדמות. כל המושג של העלאת מ"ן בא לתקן את הדמות. אם כן, להעלות קרבן על המזבח שהוא בחינת דוד היינו תיקון הדמות, כמו שהסברנו. עוד פעם, הדמות היא איך שהצלם משתקף בעולם הזה.

שמשון-אליהו-דוד – עבר-עתיד-הווה

אם כן, צריך אחרי ה-י-ה-ו-ה להיות פרק חדש – פרק ו'. זה להתחיל להתבונן יותר עמוק. איך הגענו? היום למדנו מושג חשוב בפני עצמו: קריאה, ומה ההבדל בין צעקה לבין קריאה. כמו כן, למדנו שכתובות ארבע פעמים בתנ"ך קריאה, שמישהו קורא אל ה' – הפעם הראשונה שמשון, פעמיים כתוב אצל אליהו, ופעם אחת אצל דוד.

עוד פעם, היום מה שלמדנו הוא שמשון, שתי מדרגות של אליהו ומדרגה של דוד. שמשון הוא גילוי עצם הנפש, ואליהו כולל שני גילויים – פרצוף כחותיה העצמיים של הנפש וגם המשכת הצלם; ודוד הוא תיקון הדמות, בסוד בנין הבית ועבודת הקרבנות. הוא קרא לה' לתקן את הדמות, שזו ההשתקפות בעולם הזה. כעת אנחנו צריכים להתבונן רק בשלשתם – שמשון-אליהו-דוד. יש הרבה סודות שאפשר להבין מתוכם, שהראשון הוא הקבלת שלשתם כנגד עבר-הווה-עתיד.

אם תסתכלו ב-י-ה-ו-ה שבא אחר כך, שמשון הוא העבר, ומה שאחר כך אנחנו רוצים להגיע לזה בפרק הבא הוא ששמשון הוא המשיח בבחינת עולם התהו, והוא בחינת עבר והוא המשיח מהעבר. זה דבר עמוק שנצטרך להסביר, המשיח כמו שהוא מצטייר בעבר הרחוק, בבחינת קדמות, הוא שמשון. אליהו הוא סוד ההוה. ההוה בא לקשר את העבר והעתיד. אליהו הוא מבשר הגאולה. מבשר הגאולה הוא ההווה שמבשר את העתיד. אבל ההווה צריך להתקשר עם העבר וצריך גם להתקשר עם העתיד, כמו כל ממוצע. זה הכלל לגבי כל ממוצע, שכל ממוצע צריך להתקשר עם שני הדברים שבא לחבר אותם[סד].

לפי ההסבר שלנו, פרצוף הכחות העצמיים של הנפש הוא הממוצע של אליהו שמתחבר עם העבר. עצם הנפש הוא העבר, כמו שהסברנו היום, סוד קדמון לכל קדומים. העצם הוא בחינת קדמון בעצם, וההוה שמתקשר עם העבר הוא אליהו ביחס לאלמנה, "אשר אני מתגורר עמה", שהוא גילוי פרצוף כחותיה העצמיים של הנפש. אחר כך אליהו שממשיך צלם חדש לתוך הילד שמחיה אותו הוא ההוה שמתקשר עם העתיד. דוד מלכא משיחא הוא העתיד. זאת אומרת, יוצא לנו הסוד הזה שאליהו מקשר בין שמשון לדוד.

באמת כתוב[סה] הרבה פעמים שבתנ"ך שמשון הוא המשיח בדמותו בעולם התהו. איך שמשיח מצטייר בעולם התהו זה שמשון, ואילו משיח בעולם התיקון הוא דוד. שמשון גדול מאד ודוד הוא קטן מאד. ועל כך יש פסוק "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"[סו], וחז"ל דורשים[סז] אותו על דוד, על יהודה. כלומר, יש קשר מיוחד. גם בברכות של יעקב אבינו שניהם נמשלו לאריה – "גור אריה יהודה"[סח] אצל יעקב, ואצל משה רבינו "גור אריה" הוא דן[סט].

יש עוד הרבה דברים שמקשרים ביניהם, גם בתנ"ך על פי פשט: שמשון הרג את הארי וגם דוד הרג את הארי. וכך הלאה דוד אחר כך הרג את גלית. זאת אומרת שיש הרבה-הרבה דברים שכתובים בספרים שעל הקשר, שדוד הוא בתיקון במה ששמשון היה בתהו. כל מה שהיה אצל שמשון בבחינת תהו נמשך אחר כך לדוד בבחינת תיקון. זה נושא גדול מאד שנצטרך להבין אותו יותר.

מי שמחבר ביניהם הוא נשמת אליהו. אף על פי שאליהו באמת חי אחר כך, אבל לגבי המשיח, כל הסוד של אליהו שהוא מחבר, שהוא מבשר את המשיח. זה להמשיך את המשיח מהעבר לתוך העתיד. זה יהיה עיקר הסוד שלנו, שאליהו הוא סוד הווה שמתקשר עם העבר של שמשון, על מנת להמשיך אותו להתחבר עם העתיד של דוד. המשיח של העתיד הוא דוד, והמשיח של העבר הוא שמשון.