1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער י"ט – "הנפש וגלוייה"

כ' שבט תשמ"ה – ירושלים

פרק ו (חלק ראשון)

שמשון-אליהו-דויד – עבר הוה עתיד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     עבר הוה עתיד

שמשון אליהו דויד – עבר הוה עתיד

הגענו לפרק חדש פרק ו'. אתמול למדנו שארבע פעמים כתוב בתנ"ך "ויקרא אל הוי'"[ב]. פעם ראשונה בשמשון, פעמיים באליהו שהחיה את הילד המת ופעם אצל דוד. עכשיו רוצים להסביר את הסדר הזה – שמשון, אליהו, דוד –שהתחלנו אתמול קצת.

כְּלָלוּת הַתִּקּוּן וְהַיִּחוּד שֶׁל אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּ״ל הוּא עַל יְדֵי הַקְּרִיאָה אֶל הוי׳ בְּהִתְעוֹרְרוּת נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שִׁמְשׁוֹן, אֵלִיָּהוּ, דָּוִיד — סוֹד עָבָר, הֹוֶה, עָתִיד

כשכתוב סוד, אין הכוונה רק לסוד שדיברנו עליו אתמול, אלא הכוונה שהם שוים בגימטריא. שלשת השמות שמשון אליהו דויד – דויד כתוב בדברי הימים עם י. זהו חידוש של דברי הימים לגבי דוד, כמו שכתוב בפסוק, "ויבן שם דויד מזבח להוי' ויקרא אל הוי'". הגימטריא הזאת מרמזת לנו שצריך להבין פה את שלשתם בתור עבר הוה עתיד.

(בְּסוֹד הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְהַהִתְלַבְּשׁוּת שֶׁל עוֹלָמוֹת וּנְשָׁמוֹת. הַמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁעוֹלַם הָאֲצִילוּת, שֶׁכְּנֶגֶד הַ־י שֶׁבַּשֵׁם, הוּא סוֹד עֶצֶם שֵׁם הוי׳ ב״ה — הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה כְּאֶחָד מַמָּשׁ — לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן לְגַמְרֵי, וְג׳ עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה-יְצִירָה-עֲשִׂיָּה, שֶׁכְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת הוה שֶׁבַּשֵּׁם, הֵם בְּסוֹד הֹוֶה וְהָיָה וְיִהְיֶה — הוּא בְּסוֹד הַשְׁרָאַת הָאֱלֹקֶוּת הַמִּתְגַּלָּה בַּתִּקוּן הַשָּׁלֵם שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת. בֶּאֱמֶת, סוֹד הֶעָבָר הַמִּתְבָּאֵר כָּאן הוּא מֵעֵבֶר לִנְהַר זְרִימַת הַזְּמַן הַמִּתְהַוֶּה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְהוּא סוֹד ״עֹמֶק רֵאשִׁית״, שֶׁכְּנֶגֶד הַחָכְמָה — י שֶׁבְּשֵׁם.

הקבלה לאותיות שם הוי'

קודם כל נסביר מה הבעיה כאן. זה מתחיל עם גימטריא ששמשון אליהו דויד שוה לעבר הוה עתיד. אם כן, רוצים להסביר את זה כמו שהתחלנו אתמול, ששמשון הוא המשיח של העבר, מה שנקרא משיח קדמון. באמת אתמול אמרנו שעבר הוא כמו תהו, אבל גם הסברנו אתמול שכתוב בחסידות שתהו הוא לא הקדמון האמתי, בגלל שתהו גם מחודש – גם תהו ותיקון הם שני מצבים מחודשים – ואילו קדמון האמתי הוא שם ע"ב שאינו מחודש. שמשון הוא לא רק המשיח של תהו, הרי כאן הוא קורא אל ה', וכשהוא קורא אל ה' זהו תיקון, וכפי שהסברנו באריכות אתמול, קריאה היא תיקון הצעקה.

אבל שמשון הוא כאן בבחינת משיח קדמון שלמעלה מתהו. זה העבר הכי רחוק, מה שנקרא "מעבר הנהר"[ג]. כמו הביטוי של רבי נחמן שמספר סיפורים "משנים קדמוניות".  הוא אמר שכל סיפורי המעשיות שהוא מספר הם משנים קדמוניות. אלו נשמות שקשורות עם קדמון ממש. קדמון הוא שם ע"ב שכנגד י שבשם הוי', שהוא מה שלא מתחדש. ס"ג ומ"ה הם תהו ותיקון – שם ס"ג הוא תהו ושם מ"ה תיקון, ושניהם מחודשים. כך הוא הכלל, שגם התהו וגם התיקון מחודשים, וע"ב הוא הקדמון שלא מחודש. באמת שמשון בתור משיח הוא כמו משיח קדמון, משיח במדרגת קדמון.

אחר כך אנחנו רוצים להסביר שיש שתי מדרגות של אליהו בבחינת הוה – הוה שמתקשר לעבר והוה שמתקשר לעתיד. הוא ממשיך את המשיח קדמון אל המשיח של העתיד, שלעתיד לבוא, של דוד.

אם כן, עכשיו אנחנו רוצים לעשות שם הוי' בו י היא עבר במדרגת קדמון ו-ה אחרונה שבמלכות היא עתיד. איך אני יודע שהמלכות היא עתיד? לכאורה המלכות היא ההוה, הרי כל העולם מתהוה מהמלכות. אבל כאן הכוונה למלכות של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[ד]. באמת גילוי המלכות הוא העתיד, הוא היעוד של כל מעשה בראשית. אף על פי שהכל מתהוה מהמלכות, אבל עכשיו המלכות בגלות, מה שנקרא גלות השכינה. כל ימי העולם המלכות היא במצבים שונים של גלות. יש כל מיני מדרגות של גלות, יש פחות גלות, יותר גלות. באמת העולם נברא על ידי המלכות, אבל המלכות בגלות מאז בריאת העולם. רק לעתיד לבוא "והיה הוי' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". היעד של העתיד הוא תכלית גילוי המלכות.

איך אנחנו רואים זאת עוד? בברכת יוצר כתוב "יוצר אור ובורא חושך עשה שלום"[ה]. כלומר, עם בריאה כתוב "חשך", עם יצירה כתוב "אור" ועם עשיה כתוב "שלום". הרי עשיה היא עולם הכי תחתון ועכשיו אין בו שלום, "שלום שלום ואין שלום"[ו], צועקים "שלום ואין שלום". מה הכוונה "עשה שלום"? כתוב[ז] ש"עשה שלום" הוא על שם העתיד, השלום האמתי יכול להיות רק כאן למטה.

עשיה היא כמו מלכות ומה שבספירות הוא מלכות – בעולמות הוא עשיה. העשיה מסוגלת לשלום. כאשר המלכות תתגלה בה בשלמות, "והיה הוי' למלך", יהיה שלום בעשיה. שלום לא שייך לשום עולם אחר. אין שלום בעולם היצירה ובעולם הבריאה. מהי עשיה? מציאות פרטית, שיש הרבה פרטים, ריבוי פרטים. כאשר יש ריבוי פרטים יכולה להיות מלחמה בין הפרטים, שזהו פירוד, כמו פירוד הלבבות, ויכול להיות שלום בין הפרטים. המלכות האמתית נועדה לעשות שלום בין כל הפרטים והיא על שם העתיד. אז באמת המלכות שהיא הספירה האחרונה היא העתיד. זהו המצב של התיקון לעתיד.

אף על פי כן, כל ימי עולם מושפעים ונבראים ומתהווים מהמלכות. זה ענין אחר בפני עצמו, הכל מתהווה גם עכשיו על ידי המלכות, אבל המלכות לא מתגלה כמו שהיא בשלמותה. לעתיד לבוא כתוב "אשת חיל עטרת בעלה"[ח], גילוי המלכות כ"אשת חיל עטרת בעלה" הוא רק לעתיד לבוא. "חדשה אני בורא בארץ נקבה תסובב גבר"[ט]. כתוב בפרקי אבות "אין לך אדם שאין לו שעה"[י], השעה של המלכות היא לעתיד לבוא, כלומר ההצלחה, ההתגלות השלמה. זה נקרא "חדשה", הדבר החדש שיהיה לעתיד לבוא – "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" – בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". זה נקרא התגלות המלכות לעתיד לבוא.

חכמה ומלכות – עבר ועתיד

עוד פעם, הכל היה להסביר שבאמת העתיד שייך עם המלכות. אף על פי שהמלכות היא הספירה האחרונה, כיון שהיא הספירה האחרונה כל הבריאה היא דרך המלכות, גם עכשיו, אבל בכל זאת התגלות המלכות שייכת לעתיד. לכן דוד הוא באמת המשיח של העתיד, שכן דוד הוא המלכות.

החכמה שייכת בעצם לעבר המוחלט, לכן בספר יצירה החכמה נקראת "עומק ראשית"[יא]. לפי זה צריך להסביר שאותיות הו שבשם, זה עכשיו לימוד כללי, הן בין העבר הקדמון לבין העתיד לבוא במציאות.

בספר יצירה "עומק אחרית" הוא בינה. אבל מהי בינה כ"עומק אחרית"? זהו עולם הבא הרוחני. מה שעתיד לבוא ברוחניות הוא בינה, אבל מה שעתיד לבוא כאן למטה הוא מלכות. העתיד לבוא האמתי, שלפי תפיסת הקבלה הוא דווקא כאן ולא למעלה – הוא המלכות.

אם החכמה היא העבר הרחוק והמלכות היא העתיד הרחוק כאן למטה דוקא בעולם הזה, צריך לומר שלפי ההתבוננות הזאת הו הן באמצע – ה היא הווה שמתקשר לעבר ו-ו היא הווה שמתקשר לעתיד. עד כאן זה מה שרוצים להסביר.

היה הוה יהיה – גלגל

מה שכתבתי פה בסוגריים הוא שיש במקום אחר בספר הזה שכתבתי בו לכאורה אחרת^[יב]. כתבתי שאצילות שכנגד י היא למעלה מהזמן לגמרי, שם "היה הוה ויהיה" כאחד. על כך כתוב "הוי' בחכמה"[יג]. הוי' הוא היה הוה ויהיה כאחד, וחכמה היא עולם האצילות. "הוי' בחכמה" היינו שהאצילות שכנגד י בכלל לא שייכת לזמן, היא למעלה מהזמן. אם אצילות היא למעלה מהזמן אז שלשת חלקי הזמן צריכים להיות שייכים רק לבריאה-יצירה-עשיה. איך באמת מסבירים את זה?

יש מאמר אצל אבולעפיה[יד], אחד מהראשונים, שאומר דבר מאד חשוב. הוא אומר שאם אתה כותב את המלים הוה והיה ויהיה, עם שני אותיות ו החיבור (כדאי לכתוב את זה, אחרת לא תראו מה הכוונה. תסתכלו בפנים). זה רעיון מאבולעפיה. מה יש כאן? תתבוננו באותיות האלה ותאו שלש פעמים שם הוי'. איך? הוא כותב משהו מאד יפה, זה נקרא גלגל החוזר, שאם אתה כותב "היה הוה יהיה" בלי ו זה בגימטריא גלגל. זה רמז חשוב. עוד פעם, אם כותבים את שלש המלים היה הוה יהיה בלי ו המחברת הן שוות 66, גלגל, כלומר גלגל הזמן – "גלגל בשנה כמלך במדינה"[טו]. הזמן נקרא גלגל בספר יצירה והגלגל שהוא הזמן בכלל הוא היה הוה יהיה. כל זה בלי ה-ו.

הוא היה הוא הוה הוא יהיה – אמונה

יש עוד משהו יפה מאד. ב"אדון עולם", שהוא פיוט מאד קדוש, מה כתוב שם? "הוא היה והוא הוה והוא יהיה בתפארה". גם שם אם אתה כותב בלי הו"וין – "הוא היה הוא הוה הוא יהיה" – כמה זה שוה? כך כתוב ב"אדון עולם", סתם אני אומר את זה עכשיו דרך אגב, משהו יפה. כל המלים האלו הן אותיות אהו"י, "הוא היה הוא הוה הוא יהיה" העולות אמונה, 102. זו גימטריא חשובה.

הוה והיה ויהיה

אומר אבולעפיה שאם אתה עושה כך: אם אתה מתחיל מהוה, לא מהיה, וכותב הוה והיה ויהיה, ואחר כך אתה מחזיר את הגלגל, מה הכוונה? אתה לוקח את י ו-ה שבסוף של יהיה ותגלגל אותן, תשים את שתי האותיות האחרונות בהתחלה, מה יהיה הכל יחד? יההו, שהוא שם הוי' אחד, ואחר כך יהיה הוהי, שהוא צירוף שני של הוי', ואחר כך יהיה הויה, שזהו עוד צירוף שלישי. זאת אומרת יהיו שלשה צירופים של הוי'. זה מרבי אברהם אבולעפיה.

לפי כתבי האריז"ל בסוד הצירוף והחודשים, שלשת הצירופים האלה יצאו כנגד אייר-תמוז-אב. צריך להסביר מה הענין. צירוף יההו, הצירוף של תפילין דרבינו תם, הוא של חודש אייר בקבלה. אחר כך הצירוף הוהי הוא תמוז,  וצירוף הוי' השלישי כאן הוא הויה של אב. אלו החודשים השני והרביעי והחמישי.

למה הוה קודם? בגלל שכאשר הזמן מתגלה, יש בחינה שהזמן מתגלה בהוה, וההוה הוא בעולם הבריאה, ואחר כך מתגלה הסיבתיות. לפני כמה שבועות הסברנו שהעבר הוא יש מיש. בריאה נקראת יש מאין[טז]. עולם הבריאה הוא יש מאין. יש מאין הוא הרגשת הוה. אם אני מרגיש שאני נברא ברגע זה יש מאין – אני מרגיש את ההוה, לא את העבר. מה שאין כן יצירה היא יש מיש.  יצירה שהיא יש מיש נקראת הרגשת העבר.

אם כן, הוה הוא בבריאה, עבר ביצירה ועתיד – זה הסברנו קודם – הוא בעשיה, בגלל שעיקר העשיה הוא לעתיד לבוא. לפי הסוד הזה יוצא ש"הוה והיה ויהיה" הם כנגד בריאה-יצירה-עשיה – קודם נקודת "הוה", אחר כך "והיה" ואחר כך "ויהיה". לפי זה, אצילות היא למעלה מהזמן לגמרי. על אצילות כתוב ששם הוי' הוא "היה הוה ויהיה כאחד" ממש. זהו "הוי' בחכמה" שבאצילות.

אם כן, כך הסברנו באריכות בשיעור אחר, בשער שנקרא "ארבעה עולמות", את סוד הזמן. אצילות היא למעלה מהזמן, ובריאה-יצירה-עשיה הן "הוה והיה ויהיה". יש בזה הרבה אריכות.

עבר מלשון מעבר ועבר של זמן

כאן מסבירים לכאורה אחרת. כאן מסבירים עבר באצילות, הוה בשתי בחינות של הו – הוה שמתקשר לעבר והוה שמתקשר לעתיד – ועתיד בעשיה. אז לכאורה זו סתירה. לכן כתוב זה כאן בסוגריים, כי הוא משהו אחר לגמרי. לפני שנקרא את זה – כבר הסברתי קודם שזה אחרת – מה אחרת כאן? למה שתי השיטות האלו לא סותרות? עיקר השאלה הוא לגבי אצילות. שם אמרתי שאצילות היא למעלה מהזמן, וכאן אני אומר שהיא עבר. למה זה לא סותר? בגלל שכאן אני באמת לא מתכוון לעבר של זמן ממשי. כאן אני מתכוון ל"עבר הנהר". עבר מלשון מעבר. כלומר, עבר קדמון שהוא באמת למעלה מהזמן לגמרי. לא לחשוב כאן שעבר הוא במובן עבר של זמן, רק שהוא בבחינת קדמון.

לפי זה, יש עבר שהוא מעבר, אברהם אבינו בא "מעבר הנהר". מה הכוונה? מעבר למציאות עולם הזה, שזה לפני הזמן; יש עבר שלפני הזמן, שנקרא קדמון ויש עבר של הזמן. על העבר של הזמן אמרנו שהוא שייך לעולם היצירה, אבל כאן אני לא מדבר על העבר הזה, אני מדבר על העבר המוחלט, של שמשון, הקדמון.

השתלשלות, התלבשות והשראה בסוד הזמן

לאור זאת נקרא מה שכתוב בסוגריים ונבין אותם כאן. העבר הזה הוא הענין שרבי נחמן קורא לו "שנים קדמוניות". הוא לא מתכוון ב"שנים קדמוניות" לעבר של זמן, אלא לעבר הזה, כמו של שמשון. דרך אגב, אמרנו שאחד הגיבורים העיקריים אצל רבי נחמן הוא שמשון. בכל סיפורי מעשיות אפשר לראות את שמשון בכל מיני צורות שונות. שמשון באמת, מכל הדמויות בתנ"ך, הוא העבר הקדמון.

אני שוב קורא את הסוגריים: "בסוד ההשתלשלות וההתלבשות של עולמות ונשמות". הכלל אצלנו מרבי אייזיק מהומיל הוא שיש שלש מדרגות: השתלשלות-התלבשות-השראה[יז]. הוא אומר שהן כנגד מה שהבעל שם טוב קורא עולמות-נשמות-אלקות[יח] באגרת הקודש שלו. הוא אומר שעולמות הם השתלשלות, השתלשלות העולמות, נשמות הן התלבשות, כמו שנשמה מתלבשת בתוך גוף, ואלקות, געטלכקייט, היא השראה. לפי זה, הרמ"ק גילה עולמות, האריז"ל גילה נשמות והבעל שם טוב גילה אלקות. אלו השתלשלות, התלבשות והשראה. כל זה בסוד מה שכתוב כאן, ששמשון אליהו דויד בגימטריא עבר הוה עתיד. באמת, כמו שהעבר הוא לא של זמן גם ההוה כאן הוא הוה מיוחד, וגם העתיד כאן הוא עתיד מיוחד. תכף נסביר את זה.

מה כתוב כאן? ש-י למעלה מהזמן ו-הוה בתוכו, והגילוי של י-ה-ו-ה, "הוה והיה ויהיה", הוא גילוי של אלקות, גילוי של השראה.

בינתיים אני לא מתייחס לזה שעבר אינו עבר של זמן. התירוץ שאמרנו, מה שאמרת שהוא קדמון, זה הדבר השני שכתוב בסוגריים. בינתיים אני מתייחס רק לזה שכביכול באמת עבר-הוה-יהיה הם כנגד י-ה-ו-ה. אם שם הוי' הוא כנגד עבר, הוה ויהיה – זו השתלשלות. כלומר, אני רואה את כל שם הוי' כהשתלשלות. רק שהיות וההוה מחבר וממשיך כביכול את העבר לתוך העתיד יש בו גם התלבשות. עוד פעם, עדיין בלי הרעיון של עבר קדמון, אם אני רואה את י-ה-ו-ה כהמשך, עבר הוה עתיד, אני רואה אותו לפי סדר השתלשלות. עבר-הוה-עתיד נקראים השתלשלות – העתיד משתלשל מהעבר. העובדה שיש הוה באמצע ושיש לו שתי מדרגות, של התקשרות לעבר והתקשרות לעתיד, היא התלבשות.

עצם הרעיון של ראית י-ה-ו-ה, עבר-הוה-עתיד, הוא מבט והשקפה רק של השתלשלות והתלבשות. רק עבר ועתיד לבדם הם השתלשלות, ואילו ההוה המתקשר לעבר וממשיך אותו לתוך העתיד הוא התלבשות. אבל לראות שהאצילות, ה-י, היא למעלה מהזמן לגמרי, היא לא עבר-הוה-עתיד, לא השתלשלות, אלא משהו אחר לגמרי זו כבר השראה, שיש למעלה ממני, למעלה מהזמן, "היה הוה ויהיה כאחד". אחר כך הנקודה הראשונה היא ההוה, ואחרי הרגשת הווה אני מרגיש את העבר ואחר כך אני מרגיש את העתיד. הרגשה כזאת היא הרגשת השראת אלקות.

עוד פעם, אם אני מרגיש את שם הוי' כעבר-הוה-עתיד, שלמעלה הוא העבר ואחר כך ההוה המקשר את העבר לתוך העתיד – אני מרגיש השתלשלות או שאני מרגיש התלבשות. הכוונה לנבואה?] הוא לא מדבר על נבואה, הוא מדבר על הרגשה. אם אתה יושב כאן ומרגיש שלמעלה הוא עבר ואחריו מעבר להוה ואחר כך יש עתיד, זה נקרא שאתה מרגיש השתלשלות.

יתכן שאתה מרגיש קצת יותר מהשתלשלות, שהעבר מתלבש בתוך העתיד על ידי ההוה, שההוה הוא כח שלוקח את העבר, מתקשר אליו וממשיך אותו. מה נקרא ממשיך? מלביש אותו. ו נקראת המשכה, היא לוקחת את העבר, ה-ה, ומכניסה אותו לתוך העתיד. להרגיש כך עבר-הוה-עתיד – זוהי התלבשות. אבל אם אני מרגיש למעלה מהזמן, אצילות, "היה הוה יהיה" כאחד, ואחר כך מתוך למעלה מהזמן יש נקודת הוה, לא עבר, ואחריה יש עבר ועתיד, אבל העבר והעתיד יוצאים שניהם מנקודת ההוה – זו דוגמה להרגשת השראה.

עוד פעם, זה דבר יסודי שכתוב כאן, לפני שאומרים שהעבר הוא הקדמון, כמו שאמרנו קודם. מאד חשוב להבין את זה, שאם אני מרגיש עבר-הוה-עתיד, אני מרגיש השתלשלות, או שאני מרגיש שההוה מכניס את העבר לתוך העתיד, וזה נקרא התלבשות. אבל אם אני מרגיש למעלה מהזמן ואחר כך נקודת ההוה, יציאה לעבר ויציאה לעתיד, פרושו להרגיש השראה. זו דוגמה מצוינת, אולי הכי טובה, להבנה מהי השראה. השראה היא שיש דבר שלמעלה מההוה לגמרי, אחריו יש נקודת הוה, ואחריה יש עבר ועתיד.

זה הסבר אחד להבדל בין השיטה שכתובה כאן, עבר-הוה-עתיד כנגד שם הוי', לבין השיטה שכתובה במקום אחר שהסברנו עכשיו.

עדן-נהר-גן – למעלה מזמן ומקום

הדבר השני הוא המלה "באמת" כתובה כאן, וזה מה שאתה אמרת. "באמת" כאן זה בא עדיין להתייחס לכך שהעבר הוא קדמון, רק להתייחס שיש עבר ואחר כך הוה ואחר כך עתיד. אבל אם באמת נתבונן במה שכתוב כאן, לא מתכוונים לעבר של הזמן בכלל כשאומרים כאן את המלה עבר. זו כוונת המלה "באמת" שכתובה כאן. העבר כאן "הוּא מֵעֵבֶר לִנְהַר זְרִימַת הַזְּמַן הַמִּתְהַוֶּה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית".

עוד פעם, כתוב שאברהם אבינו בא מעבר הנהר. מה זה נהר? זרימה. כתוב שנהר הוא זרימת הזמן. כל המושג נהר הוא שהזמן זורם, כמו המים של הנהר. זה משל שמובא בהרבה מקומות, שנהר הוא הזמן. "ונהר יוצא מעדן"[יט], מהו הנהר שיוצא מעדן? יש פירוש אחד שזהו סוד הזמן. עוד פעם, הנהר שיוצא מעדן להשקות את הגן, הגן הוא המקום, והנהר שיוצא מעדן להשקות אותו הוא הזמן. שוב, הוא המקום, והנהר הוא זרימת הזמן. זה נקרא שמחברים את הזמן במקום.  אם כן, זהו משל שמובא בהרבה מקומות, שנהר הוא זרימת זמן.

על אברהם אבינו כתוב שהוא מעבר לנהר. אם הוא מעבר לנהר, ומעבר הוא לשון עבר, אז יש עבר כזה שהוא למעלה מזרימת הזמן. הוא כמו העדן עצמו. עדן הוא למעלה מהנהר ש"יוצא מעדן". על עדן כתוב "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו"[כ], בגלל שזו מדרגה שלמעלה מהזמן לגמרי. "עדן סתימא" כתוב[כא], מדרגה סתומה. משם בא אברהם אבינו, לכן אברהם נקרא אב רם, השכל הנעלם מכל רעיון[כב]. כתוב בפירוש בקבלה שאברהם הוא העדן[כג]. לכן כתוב שאברהם בגימטריא פעמיים עדן[כד]. יש שתי מדרגות: עדן סתם ועדן סתימא שאמרתי קודם. עדן הוא חכמה[כה], יש חכמה ויש חכמה סתימאה. יש חכמה עילאה דאצילות ויש חכמה סתימאה שבכתר. אלו שתי מדרגות של עדן: עדן סתם ועדן סתימא, ופעמיים עדן עולה אברהם. לכן קודם הוא היה אב-רם. כתוב בקבלה שזהו השכל הנעלם מכל רעיון, חכמה סתימאה, כמו שמוסבר בחסידות. אם כן, הוא מעבר הנהר, כלומר הוא למעלה מזרימת הזמן. זו הכוונה כאן עבר, וזה מה שכתוב כאן באמת.

אז לפי האמת לא צריך לומר מה שהסברנו קודם. קודם הסברנו שיש עבר-הוה-עתיד של השתלשלות והתלבשות, ויש מבט אחר של השראה. אבל לפי האמת, פה באמת כתוב משהו אחר לגמרי. העבר שמתבאר כאן הוא מעבר לנהר זרימת הזמן המתהוה במעשה בראשית, והוא "עומק ראשית" של ספר יצירה, ה-י שכנגד חכמה, עדן.

[עומק ראשית?] כן, בספר יצירה זה נקרא "עומק ראשית". לא ראשית, "עומק ראשית", מה שלמעלה מהזמן, עדן שלמעלה מהנהר ש"יוצא מעדן". לפי זה העבר הוא כנגד החכמה.

ו – הוה שנמשך לתוך העתיד

הַהֹוֶה שֶׁבַּבִּינָה — בְּרִיאָה — מְקַבֵּל מֵעָבָר זֶה.

ההוה כאן מתאים למה שאמרנו בפירוש השני, שהבריאה היא ההוה. רק שבפירוש שאמרנו קודם, ההוה של הבריאה מקבל מלמעלה מהזמן לגמרי, וזה מתאים לכאן, אותו דבר לפי זה, בגלל שמה שלמעלה מהזמן הוא מעבר לזמן, מעבר לנהר. זה יש מאין. כמו שהסברנו קודם שהבריאה היא הוה, אז גם כאן בפירוש זה היא ההוה שמקבל מהאין, יש מאין.

הַהֹוֶה שֶׁבַּתִּפְאֶרֶת — יְצִירָה —

ההוה שבתפארת, לפי הפירוש שלנו כאן לא העבר בתפארת אלא הוה והוא צריך להיות קשור עם העבר, "והיה" של הפירוש השני. איך? בגלל שההוה של התפארת הוא הוה שמתקשר עם העתיד. יש הוה שמקבל מהעבר, העבר הכוונה העבר הקדמון, הוא יש מאין, אבל הוה שמתקשר עם העתיד הוא עצמו כמו עבר, בגלל שהוא עבר ביחס לעתיד.

עוד פעם, הוה שמקבל מהעבר שהוא הקדמון הוא יש מאין, הוא הוה נקי, הוה טהור. לכן באמת כתוב שבינה-בריאה בכל מקום נקראת טהור. כתוב[כו] שחכמה היא קדושה ובינה היא טהרה, זה כלל בכל הקבלה. קדוש הוא הנבדל, כמו קדמון, נבדל מהזמן לגמרי, הוא קדוש. מה זה טהור? זה פירוש האמתי, טהור הוא כמו הוה טהור, כמו הביטוי שאמרתי עכשיו. טהור הכוונה שיש לו רק הוה, אין לו עבר ולא עתיד. זה מצב טהור.

לכן הוא גם מצב של שמחה. כתוב[כז] שטהרה היא שמחה. כל זמן שאדם טמא – טמא מלשון טמטום – הוא מטומטם, טמטום המח, טמטום הלב, וטמטום היינו עצבות. ברגע שהוא טהור הוא שמח. כתוב שללכת למקוה היינו להיות שמח, בגלל שהטומאה היא עצבות והטהרה זו שמחה. השמחה היא בבינה ומה זו שמחה? כתוב בתניא שהשמחה היא לראות כל רגע להרגיש יש מאין. זו שמחה, זו טהרה. טהרה ושמחה הם להרגיש את הלידה, לכן כתוב "אם הבנים שמחה"[כח]. מה זה "אם הבנים שמחה"? לידה חדשה, כל רגע לידה חדשה. כל רגע הוא נולד מחדש בבחינת "אם הבנים שמחה". כמו הביטוי שאמרנו עכשיו, הוה טהור. הבינה היא הוה טהור, כלומר הוה שלא חושב על העבר ולא חושב על העתיד, רק טהור, נקי.

לכן גם כתוב ש"נקיות מביאה לידי טהרה"[כט] – הרי טהרה ונקיות הולכות יחד – ולפי הקבלה אמא מקבלת ויונקת מתיקון "ונקה"[ל], לכן הטהרה מקבלת מ"ונקה". גם זה כמו הביטוי הוה נקי וטהור.

אבל ההוה של ה-ו, של התפארת, הוא הוה שכבר מכוון להיכנס לתוך העתיד, להתחבר עם העתיד, אז הוא עצמו עבר – הוה שבבחינת עבר ביחס לעתיד, שנמשך לתוך העתיד. אם כן, זה כמו הפירוש השני, הפירוש שם במקום אחר, שיצירה היא כבר עבר. זה "והיה".

אם כן, לפי הפירוש כאן שני הדברים ממש עולים בקנה אחד. בגלל שבאמת העבר שאנחנו מדברים עליו כאן הוא כמו למעלה מהזמן שכתוב שם, וההוה שכתוב כאן בבריאה הוא בדיוק כמו ההוה שם, ההוה האמתי, ההוה הנקי, שמקבל מהעבר הקדמון, יש מאין, ואילו ההוה השני, שכתוב כאן בתפארת, הוא ההוה שנמשך לתוך העתיד, וממילא הוא כמו "והיה" לגבי העתיד.

ו ההיפוך

מִתְקַשֵּׁר בְּעֶצֶם הֶעָבָר עַל מְנַת לְהָפְכוֹ לֶעָתִיד,

כאן כתבתי קצת יותר עמוק. הרגע, לפני שקראתי את המשפט, אמרתי כך: ההוה שנכנס לתוך העתיד הוא עבר לגביו. כאן כתוב משהו עוד יותר מזה, שההוה שצריך להיכנס לתוך העתיד, כלומר להתקשר עם העתיד, הוא ו ההיפוך. ו של שם הוי' בתורה היא ו החיבור ו-ו ההיפוך, בדקדוק. "ויאמר אלהים יהי אור"[לא], מה זה "ויאמר"? שם ה-ו הופכת עתיד לעבר. אחד מהסודות של ו הוא שהיא הופכת את הזמן, או שהיא הופכת את העבר לעתיד או שהיא הופכת את העתיד לעבר.

כאן, אם ה-ו נכנסת לתוך העתיד אז לא רק שהוא עבר לגבי העתיד מכיוון שהוא נכנס לתוכו, יותר מכך – הוא הוה כזה שלוקח את העבר והופך אותו לעתיד. זה נקרא ו ההיפוך. שוב, היא לוקחת את העבר והופכת אותו להיות עתיד. זה ההוה של התפארת.

עוד פעם, ההוה של הבינה, של הבריאה, הוא הוה טהור, הוה שמקבל מלמעלה מהזמן, מקבל מהאין בלבד, הוא נולד מחדש כל רגע. יש שני הוה: יש הוה שנולד מחדש כל רגע ויש הוה שענינו לקחת את העבר ולהפוך אותו להיות עתיד. ההוה שבין העבר לבין העתיד, שצריך להפוך את העבר להיות עתיד, הוא ו של שם הוי', והוא נקרא התפארת. ההוה שרק מקבל מהאין ישר מלמעלה מהזמן הוא ההוה של הבינה, של הבריאה.

בְּסוֹד ״וְהָיָה״ —

כשאבולעפיה כותב "הוה והיה ויהיה" הוא מתכוון לא ל-ו ההיפוך. אבל אותה המלה "והיה", אם היא היתה כתוב בתורה היא היתה ו ההיפוך, כמו "והיה אם שמע תשמעו"[לב]. מה זה "והיה"? לשון עתיד. עוד פעם, בתורה המלה "והיה" היא בדיוק ה-ו שהופכת את העבר לעתיד. כשאבולעפיה כותב כאן "והיה", הוא רק מתכוון "והיה" הוא לא מתכוון ל-ו ההיפוך. אבל באמת ה-ו בתורה שם היא ו ההיפוך. אין בתורה "והיה" בלשון עבר. כשכתוב בתורה "והיה" הכוונה עתיד. באמת, בפנימיות, "והיה" של התורה הוא העתיד, מה שההוה הופך את העבר להיות עתיד.

הכח להפוך את העבר לעתיד

על זה יש פסוק בקהלת[לג]:

״מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ״.

מה הכוונה? "מה שמו ומה שם בנו" הסברנו קודם – אתמול וכמה פעמים קודם – שזהו קשר בין י לבין ו. כלומר שה-ו מקבלת כחה מה-י. מה הכוונה כאן? שבאמת הכח שיש להפוך את העבר לעתיד הוא יותר מאשר לקבל מלמעלה מהזמן. ההוה שבבינה הוא היש מאין, ומקבל הוא ההוה טהור שמקבל מלמעלה מהזמן. אז יפי, הוא מקבל ולכן הוא בחינת נוקבא. יפה מאד, הוא הוה טהור, הוא שמח כל הזמן, יש מאין.

אבל הכח להיכנס בתוך הקרב, כמו שאומרים, בתוך הזרימה של הזמן, לקחת את העבר ולהפוך אותו לעתיד, על כך כתוב בחסידות[לד] שכל פעם שיש כח שהופך מכאן לכאן צריך להיות שורש למעלה משניהם. זה הכלל בכל החסידות, אחד מהכללים הגדולים של הבעל שם טוב, שהממוצע שמקשר בין שני הפכים צריך לבוא משורש שלמעלה משניהם.

אם כן, ההוה שהוא ההוה של התפארת, ה-ו שהופכת את העבר לעתיד, צריך לבוא מה-י, לא מ-ה. זה הצלם שבא מהנפש ולא מהפרצוף, כמו שלמדנו קודם.

עוד פעם, ו ההיפוך שנכנסת בתוך הזמן על מנת להפוך את העבר לעתיד, או להתקשר לעתיד, לפי הפשט כאן, באמת נמשכת מאבא, שזה מ"ה, מהקדמון, יותר מאשר אמא שרק מקבלת, הוא הוה שמקבל את הלמעלה מהזמן. אמא מקבלת וז"א-תפארת הוא כבר משפיע. הוא משפיע בתוך העתיד. המשפיע הוא זכר, הוא מקבל את הכח שלו מהזכר העליון שלמעלה מהזמן, מאבא. על כך כתוב "מה שמו ומה שם בנו".

עד כאן ההוה שמתקשר לעתיד.

המשכת ההשראה בהתלבשות

הֶעָתִיד [עצמו] הוּא סוֹד תִּקּוּן הַמַּלְכוּת [ה תתאה שבשם] — עֲשִׂיָּה — בִּשְׁלֵמוּת וְדַ״ל)

תיקון המלכות הוא לעתיד לבוא וזה נקרא שלמות, כמו שאמרנו קודם. שלמות כאן היא כמו שאנחנו אומרים "עֹשה שלום"[לה]. שלמות של "עושה שלום" היא רק בעשיה, וזהו התיקון של המלכות לעתיד. לכן ידוע שתיקון המלכות נקרא בקבלה גם בנין המלכות, ובנין המלכות בגימטריא תרי"ג, אחד מהרמזים היפים, שהוא שלמות התורה כולה – תרי"ג מצות התורה שוה לבנין המלכות. תכלית הכונה של תרי"ג מצוות היא לבנות את המלכות, לתקן אותה – "והיה הוי' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לו].

כאן היה נושא חשוב מאד בפני עצמו, נושא של זמן, להבין את חלקי הזמן. קודם כל הסברנו שאפשר להרגיש בזמן השתלשלות והתלבשות. יש הרגשה יותר שנקראת הרגשת השראה, ועיקר החסידות הוא להרגיש השראה. אחר כך הסברנו שבאמת עבר-הוה-עתיד כאן הם עצמם אותו דבר, בבחינת השראה.

רק מה, כאשר קוראים להשראה עבר-הוה-עתיד, כמו שלמדנו לפני כמה פעמים על חב"ד, ממשיכים את ההשראה גם בבחינת התלבשות. באמת הפנימיות כאן – לקחת את למעלה מהזמן, הוה-עבר-עתיד, ושוב לעשות ממנו עבר-הוה-עתיד, כאשר בהוה יש שתי מדרגות – היא כמו לקחת את ההשראה ולהמשיך אותה בהתלבשות. כאן העיקר הוא התלבשות, בגלל שברור ש-ו כאן היא ו ההיפוך שמכניסה את העבר לתוך העתיד, מהכח שהוא מקבל מהעבר הקדמון. אם כן, לפי זה עבר-הוה-עתיד כאן יותר מתוקן, אפילו מהשראה. כמו שלאחר השראה שוב ישנה המשכת ההשראה בפנימיות, בהתלבשות, כמו חב"ד לגבי הבעל שם טוב.

[חסר קצת בהקלטה]

...גלגול הזה. ו ההיפוך ענינה להפוך את העבר לעתיד בגלגול מסוים, כלומר באיזה תהליך מסוים של מציאות. איך שהדבר משתקף הוא הדמות, שהיא בנין המלכות, העתיד. הדמות לפי זה היא העתיד.

כאשר הכל יצטרף, נאמר יותר נכון, כאשר הצלם עצמו יגלה את העצם, על ידי תשובה אמתית כמו רבי אלעזר בן דורדיא, או לאחר התיקון גם בדרך אור ישר כמו שהסברנו – גם הדמות תשקף את העצם. זהו העתיד. הצלם עכשיו רק מקבל פרט מתוך העצם, כמו שליחות מסוימת בגלגול מסוים, לתקן זמן, ענין מסוים, תהליך מסוים, להפוך עבר מסוים לעתיד מסוים. אבל אם הצלם הזה יגלה את כל העצם גם כל העצם ישתקף בתוך הדמות. זהו בנין המלכות השלם לעתיד לבא.

ב.     סוגים של משיח

שמשון – משיח של העבר

אם כן, כל ההסבר היה על פי גימטריא ששמשון אליהו דויד שוה לעבר הוה עתיד. עכשיו צריך להסביר אותה. כמו שהסברנו הרבה פעמים, אצלנו כל הגימטריאות הן רק אמצעי, רק קרש קפיצה. הן קרש בשביל לקפוץ לאיזה ענין. כמובן הרמז צריך להיות מתאים, להיות קשור, אבל כל מה שהסברנו לגבי הזמן בסוד הזמן 'קפץ לנו' רק בגלל הגימטריא הזאת. היא רק משמשת קרש קפיצה.

[הסדר הוא כמו בנוסח התפלה] נכון, בדיוק, זה השורש של אבולעפיה. למה אבולעפיה באמת כותב "הוה והיה ויהיה"? זה "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלך לעולם ועד"[לז]. משם זה בא. קודם הוה, אחר כך עבר, אחר כך עתיד.

שוב, צריכים להסביר – כמו שאתה שואל – למה שמשון הוא העבר הקדמון? ולמה אליהו הוא ההוה? ויש לאליהו שתי מדרגות – מה שהוא מתקשר לאלמנה, המדרגה של בינה, ומה שהוא מתקשר לבן כדי להחיות אותו, המדרגה של ההוה המתקשר עם העתיד, התפארת. אחר כך דוד שמקריב קרבנות על גבי המזבח הוא העתיד עצמו. עכשיו צריך להתבונן בזה.

— וְכַיָּדוּעַ שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הוּא שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הַמָּשִׁיחַ בִּבְחִינַת ״אוֹרוֹת מְרֻבִּים וְכֵלִים מוּעָטִים״ שֶׁל עוֹלַם הַתֹּהוּ — בְּחִינַת הֶעָבָר.

כאן באמת רק הסברתי כמו שכתוב בפירוש בעמק המלך ועוד ספרי קבלה[לח], ששמשון הוא כמו תהו לגבי המשיח. אבל קודם הסברתי יותר מזה, אמרתי שהוא לא רק תהו, בגלל שתהו לא קדמון בדיוק – הוא באמת לפני תיקון אבל הוא לא קדמון. באמת שמשון הוא לא רק תהו, יש לו גם כן שורש במדרגת קדמון.

בכל זאת, מה שכתוב בפירוש הוא ששמשון הוא משיח בבחינת תהו, כלומר שהוא משיח של העבר, שהוא אורות מרובים בכלים מועטים. האורות מרובים שלו הם הגבורה שלו. מהם הכלים מועטים שלו? איך אנחנו יודעים שיש לו כלים מועטים? היה חיגר בשתי רגליו, דבר שחז"ל מפרשים[לט]. "שפיפֹן עלי ארח"[מ], על בלעם כתוב "שפי"[מא] שהיה חיגר ברגל אחת[מב] ועל שמשון כתוב "שפיפֹן", מכאן לומדים חז"ל שהיה חיגר בשתי רגלים.

רגלים הן כלים, המציאות. זה שהיה חיגר בשתי רגלים הוא סוד בחז"ל לכלים מועטים. זו דוגמה מצוינת איך שחז"ל הם סוד בקבלה. מי שקורא את הסיפור של שמשון לא יחלום אף פעם שהוא חיגר בשתי רגלים, זה הדבר הכי רחוק מהדמיון שלו. מאלו שעושים ציורים של שמשון, אף אחד עוד לא צייר את שמשון שלא יכול ללכת, שהוא חיגר בשתי רגלים. אם כן, יש דברים בגו.

מענין לראות איך המהר"ל מפרש את זה, לא יודע. כל המדרשים האלו של גוף המהר"ל מפרש אותם. יש מדרש מפורסם[מג] על פרעה מלך מצרים שהיה גמד-קטנצ'יק והזקן שלו הגיע עד הארץ וכל מיני דברים כאלו. המהר"ל מפראג מפרש בצורה נפלאה את כל הדברים האלו. אז יש ודאי גם כאן איזה פירוש, לא זוכר. צריך לראות איך המהר"ל מפרש מה נקרא ששמשון חיגר בשתי רגלים בדרך הפשטה.

זה במסכת סוטה, בתחלת פרק א'. לפי קבלה הענין של חיגר בשתי רגלים נקרא מיעוט כלים, אורות מרובים וכלים מועטים. היותו גיבור עצום נקרא אורות מרובים, וזה שהוא חיגר – הרגלים זה הכלים – נקרא כלים מועטים.

אם כן, הוא באמת משיח. איך אני יודע שהוא משיח? שבא להושיע את ישראל בכחו, בקידוש השם, הוא שונא את הפלשתים, הוא הכי שונא אותם. כתוב בתניא[מד] שהצדיק הכי גדול הוא מי ששונא את הרע הכי הרבה. שנאת הרע, המיאוס ברע, היא הסימן המובהק של צדיק הכי גמור. אחד מהכללים של התניא, דבר חשוב מאד לדעת. שמשון שונא את הפלשתים בתכלית, את הקליפה הזאת. זה סימן שהוא בחינת משיח, שהוא שונא אותם, נלחם ורוצה להרוג אותם, להשמיד אותם. במשיח כתוב "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע"[מה]. גם בסוף חיי שמשון, מה היה הסוף שלו? שהוא אמר "אנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים"[מו]. חז"ל שואלים מה עם העין השניה? חז"ל אומרים שלעין השניה שמורה הנקמה לימות המשיח[מז]. אם כן, רואים ששמשון באמת שייך למשיח, רק שאז הוא הוא התנקם מעין אחת, והנקמה לעין השניה היא רק לעתיד לבוא. הוא המשיח של העבר.

עוד פעם, מי זה משיח על פי שכל פשוט? אדם גדול שבא להושיע את עם ישראל. אם שואלים ילד קטן, מה זה משיח? איזה מן ענק פתאום שבא ומציל את המצב. זה שהמשיח הוא לא בדיוק דבר כזה, שהוא גם אדם רגיל ופועל גם בדרכים רגילות – זו כבר התפשטות והתלבשות, אלו כבר שכל ומוחין. זה נקרא להוריד ולהמשיך את המשיח בתוך כלים. זה דוד לגבי שמשון. דוד הוא שמשון בהתיישבות. דוד הוא שכשמקטינים את הקומה שלו, את כל הכחות, מכניסים את כל הדבר הזה שנקרא שמשון לתוך כלים. זה נקרא דוד.

דוד גם שונא פלשתים. שניהם שונאי פלשתים. כתוב בחסידות שפלשתים פרושו מדת הליצנות[מח]. מי שמתלוצץ נגד הקדושה נקרא קליפת פלשתים, "פלשתים ליצנים היו"[מט]. כתוב שהם עתיק דקליפה, הקליפה הכי גרועה אחרי עמלק. עמלק הוא דעת דקליפה[נ], והדעת מגיעה עד אמונה לכן עמלק בגימטריא ספק[נא], שמטיל ספק באמונה, אבל פלשתים הם מלשון מבוי מפולש, פתוח ללא שום מעצור, זה נקרא ליצנות. "פלשתים ליצנים היו". זה מה שנקרא חופשי ליצן נגד הדת. ליצנות דקליפה היא קליפת פלשתים.

הליצנות היא פנימיות הכתר, נקרא עתיק דקליפה, כך כתוב. זה יותר גרוע מאדום, שהוא אריך דקליפה. אדום אינו עמלק. עמלק יוצא מאדום, אבל אדום הוא לא עמלק. אדום הוא אריך דקליפה, נקרא חיצוניות הכתר של הקליפה. עמלק הוא הדעת, והדעת אינה הכתר, הוא הדעת, אבל לדעת יש שורש ברדל"א. כלומר, הוא לוחם נגד עצם נקודת האמונה, הוא מטיל ספק באמונה. זה פירוש הבעל שם טוב שעמלק בגימטריא ספק. אבל פלשתים הם פנימיות הכתר של הקליפה. אדום הוא חיצוניות הכתר של הקליפה, כך כתוב בחסידות. לכן הדבר הכי גרוע אחרי עמלק הוא פלשתים, שהפלשתים ליצנים, ואלו ששנאו את הפלשתים בתכלית היו קודם שמשון ואחר כך דוד, רק שני אלה. אבל שמשון הוא בבחינת אורות מרובים.

עוד פעם, מהם אורות מרובים? עכשיו נבין מהו תהו בכלל. תהו הוא כמו שילד קטן מדמה משהו. זה גם דבר חשוב. יש בדבר ריבוי אורות ומיעוט כלים. רוצים להסביר את הענין מהו ריבוי אורות ומיעוט כלים. תשאל ילד, איך הוא מבין את הדבר הזה? לא רק לגבי שמשון, לגבי כל דבר, אבל לגבי משיח זה הכי חשוב, בגלל שזה הדמיון הכי פורה. הדמיון הכי פורה הוא הדמיון של המשיח. מה שנקרא דמות המשיח. מכל דמיון זהו הדמיון הכי חשוב, איך אתה רואה את המשיח.

אפילו בין גדולי החסידות יש מחלוקת. למשל יש מגילת סתרים על המשיח, של רבי נחמן, בה המשיח מתואר כמו שמשון, כלומר שהוא עם אורות מרובים. הוא אומר שהוא יוולד ילד פלא, בן שלש הוא כבר יאמר נבואות וכל העולם – כמו בסיפורי מעשיות – כולם יבואו להתפעל ממנו, להשתחוות אליו אפים וכו' וכו'. לעומת זאת, השיטה של הרבי – שהיא כמו שיטת הרמב"ם[נב] – לא כך בכלל. "יקום מלך מבית דוד הוגה בתורה כדוד אביו וכו' וכו'", בן אדם. כמו הבדל בין שמשון לבין דוד. אפילו עכשיו, אם אתה חושב על המשיח בדמיון שלך, שהוא פלא שלא שייך להתלבשות בתוך העולם הזה בכלל – זו מדרגת שמשון. אם אתה חושב על המשיח שהוא בן אדם, בשר ודם – זו בחינת דוד. זה משיח של העבר וזה משיח של העתיד.

[אמרת ששמשון הוא תהו] נכון, זו האמת, האמת שכתוב עליו תהו, אבל באמת יש לו שורש עוד יותר מתהו, שהוא ממש קדמון. לכן הוא שייך לקריאה. אמרנו שקריאה היא באמת תיקון, אבל כאן זה אפילו שורש התיקון, שזה הקדמון. קדמון שממנו יוצא שם מ"ה החדש, עליו דיברנו אתמול, לתקן את שבירת התהו.

אם כן, בשמשון יש גם בחינת ס"ג, הוא אורות מרובים וכלים מועטים כמו החיגר בשתי רגליו, וגם יש לו נקודה יותר עמוקה – שתיהן בשמשון – של קדמון ממש. כמו "נקודה בהיכלא", הקשר בין ע"ב, שהוא י, וס"ג שהוא ה עילאה.

[אבל עיקר המלחמה נגד עמלק] בסדר, לא שהוא לא שונא את עמלק, כולם שונאים, זה לא חידוש. כתוב שכל דבר שכתוב הוא חידוש, כל יהודי שונא את עמלק ולכן זה לא חידוש לגבי משיח. כולם שונאים את עמלק. אבל המשיח גם שונא את פלשתים. [אבל על פלשתים אין מצות מחיה] נכון, הוא לא ימחה, אבל צריך לעשות להם הרבה מפלות כמו שמשון, עד שהורגים את את המדה הזאת של ליצנות. לא כתוב באמת "תמחה". גם על פי פשט, אם כתוב "תמחה זכר עמלק"[נג], כיון שיש לי מצוה להרוג את כולם, להשמיד אותם כליל, לא צריך לשנוא, הרי זו מצות המלך. לא צריך לשנוא אותם כל כך, אני פשוט צריך להרוג אותם, לבצע את הפקודה. יש פקודה לגבי עמלק. על עמלק אני לא צריך לעורר יותר מדי שנאה, אף על פי שיש מישהו כותב כך. יש מצות עשה "זכור את אשר עשה לך עמלק"[נד], ואחד מהראשונים כותב שיש מצות עשה דאורייתא לעורר שנאה על עמלק. גם הרמב"ם כותב זאת, יש אצלו "לעורר איבתו" במצות זכור[נה], אבל יש ראשון אחד שכותב בפירוש מאד חזק שצריך לשנוא אותם הרבה.

בכל זאת, לגבי עמלק יש לך מצוה, וכתוב שבכל מצוה "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"[נו]. אם יש מצוה לשנוא אותם, אז זה כבר לא שנאה בגלל המצוה. אם יש מצוה להרוג אותם, אז אתה הורג אותם בגלל שיש לך מצוה, אתה חייב להרוג אותם. אבל את פלשתים צריך לשנוא [להתנקם מהם] להתנקם, כן, צריך לשנוא את הליצנות. למה דוד שנא את גלית? מה היה עושה גלית? הוא עשה צחוק מ"שמע ישראל", כך כתוב בגמרא[נז], הוא בא לחרף מערכות ה', וחז"ל אומרים שהוא יצא בזמן קריאת שמע שחרית וערבית פעמיים ביום, כשצריך לומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נח], והטיל פחד על מנת לבטל אותם מקריאת שמע. כלומר לעשות 'חוזק', צחוק מקריאת שמע. אחד כזה שעושה צחוק מהאמונה צריך לשנוא אותו. זה באמת מה שדוד עשה, הוא שנא אותו.

[לפי זה משיח יכבוש את הוליווד?] יש מספיק מה לעשות כאן בארץ לפני שמגיעים להוליווד. קודם הליצנים כאן, יש מספיק ליצנים שצריך להפוך. בחסידות צריך לדעת שכל כריתת הקליפות מתחילה מהאדם עצמו. זאת אומרת, באדם עצמו יש את הליצן שלו, שהוא הפלשתים שבו. קודם הוא צריך לשנוא את הליצן הפנימי.

אליהו – משיח שבהוה

אם כן, שמשון הוא העבר הקדמון והוא בבחינת אורות מרובים וכלים מועטים. מה לגבי פנחס ולגבי אליהו? כתוב בחז"ל[נט]:

״פִּינְחָס זֶה אֵלִיָּהוּ״, [מה הסוד הזה?] סוֹד הֶמְשֵׁכִיּוּת נִשְׁמַת הַמָּשִׁיחַ בְּכָל דּוֹר [ודור] — בְּחִינַת הֹוֶה.

שמשון הוא המשיח של העבר. עוד פעם, מהו עבר ותהו? תהו זה דמיון של גיבור גדול מאד, בדיוק כמו שמשון, אבל בכלים מועטים, כמו שחז"ל מגלים לנו בזה שאומרים שהוא היה חיגר בשתי רגליו. מה זה אליהו? הוא מסמל את המשכיות דמות המשיח בכל דור ודור. גם כן, מי שמקנא קנאת ה' צבאות הוא פינחס. מיהו פינחס? הוא הקנאי. מי שמקנא קנאת ה' צבאות וגם הורג מי שצריך להרוג אותו. "פנחס הוא אליהו", ואליהו הוא כביכול ההמשכיות של דמות המשיח בהוה. כלומר, תמיד יש בחינת משיח, ובחינת המשיח שיש תמיד היא "פנחס זה אליהו". זה להסביר שאליהו עצמו בחינת משיח, רק שהוא משיח של הוה שבא לקשר את המשיח של העבר עם המשיח של העתיד.

יש את דמות המשיח של העבר, שהיא שמשון, ויש מה שיש משיח נמצא תמיד, שזה נקרא "פנחס זה אליהו", וב"פנחס זה אליהו" יש שתי מדרגות – מדרגה שהוא מתקשר לשמשון, לעבר, ומדרגה שהוא ממשיך את העבר והופך אותו לתוך העתיד. ["פינחס זה אליהו", לא 'אליהו זה פינחס'] כן, זה הדיוק שכולם מדייקים[ס], שלפי הפשט היה צריך לומר 'אליהו זה פינחס', בגלל שעל פי פשט בתנ"ך אליהו חי אחרי פינחס. צריך לומר שמי שחי אחר כך הוא אותו  אחד שהיה קודם. כך לשון חז"ל בכל מקום. עוד פעם, הסגנון של חז"ל בכל מקום הוא שזה שבא אחר כך הוא אותו אחד שהיה קודם. לפי זה היה צריך לומר 'אליהו זה פנחס'. אבל למה כתוב "פנחס זה אליהו"? מפרשים שאליהו הוא נשמה של הוה תמיד, שאליהו גם היה לפני פינחס. הוא כמו חנוך שר העולם. כך מסבירים, שאליהו זו נשמה שקיימת תמיד.

לכן אומרים "פינחס זה אליהו", לא שהכוונה רק לאליהו הנביא שחי בזמן אחאב, אלא לאליהו שהוא ההמשכיות התמידית, מתחלת הזמן עד הסוף. אליהו הוא כמו חנוך שר העולם שאומר[סא] "נער הייתי וגם זקנתי"[סב]. כלומר, הוא מקיף את כל הזמן, את כל ההוה. לפי זה שמשון הוא מה שלפני הזמן, העבר שלפני הזמן, ומה שמקיף את כל הזמן הוא "פינחס זה אליהו". יש פה שתי מדרגות: מה שמתקשר לעבר ומה שמתקשר לעתיד.

ביאת אליהו לברית – גילוי המשיח שבכל אחד

מה הוא ממשיך? זה דבר חשוב מאד, לכן הוא בא לכל ברית. כאן אפשר להסביר למה אליהו בא לכל ברית מילה. כתוב שברית המילה היא לגלות את ה"איתן שבנשמה" בלשון החסידות[סג]. בריתה מילה – גילוי העטרה – היא כמו לגלות את כתר המשיח, את בחינת המשיח אצל כל אחד. נקרא גילוי עטרה. גילוי עטרה היינו לגלות את הכתר. הכתר הוא בחינת משיח שיש בכל אחד, ומי שבאמת צריך להיות נוכח בכל ברית הוא אליהו, בגלל שהמשיח של ההוה התמידי, בחינת משיח שיש בכל דור ודור ובכל אחד ואחד, שייך לאליהו.

בין אליהו לחנוך

הכל גם מסביר לנו למה אין לנו משה רבינו כאן. מה למדנו כאן? שיש שלשה שקראו אל ה'. הסוד הזה של "ויקרא אל הוי'" הוא בחינת משיח ויש שלשה שקראו אל ה': שמשון ואליהו ודוד. למה לא כתוב שמשה רבינו קרא? בגלל שמשה הוא באמת משה. הוא בפנימיות כל המדרגות של המשיח, אבל בפשטות הוא לא המשיח, הוא משה. כל אלה – שמשון-אליהו-דוד – הם המשיח ומשה הוא משה, הוא לא בחינת משיח על פי פשט. רק מה, שפנימיות נשמת משה היא הנשמה הפנימית של המשיח. זה נקרא "מה שהיה הוא שיהיה"[סד]. אבל כאן מדברים על הגילוי החיצוני של המשיח, שבעבר הוא שמשון, ובהוה הוא אליהו, ובעתיד הוא דוד.

[מה הסיפור עם חנוך?] ...נתנו לו פולסא דנורא[סה], ששים מלקות של אש, כלומר שהיה חייב עונש. זה סיפור ארוך להסביר אותו בחסידות, אבל מה רואים מכאן? שיש לו עדיין מה לתקן לאותו מלאך, הוא לא מושלם, צריך לחנך אותו. החינוך שלו נקרא שער היחוד והאמונה, הוא נקרא חינוך קטן. אותו מלאך נקרא חינוך קטן, הוא עדיין קטן. החלק השני של תניא, שער היחוד והאמונה, נקרא חינוך קטן, והסוד שלו הוא לחנך את הנער – "חנוך לנער על פי דרכו"[סו]. מי זה הנער? חנוך, המלאך מט"ט[סז]. לכן הוא מתחיל עם הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו".  מה החינוך שלו? החינוך שלו הוא יחוד ואמונה, לחנך אותו להתבוננות ביחוד ואמונה. בגלל שהוא עלול ליפול בטעות, או שהוא בעצמו טועה, הוא עלול להטעות, להביא מישהו לידי טעות שיש דו רשויות, ולכן צריך לתקן אצלו את זה.

זה סיפור ארוך. איך שלא יהיה, הוא לא מושלם. אבל אליהו יותר פנימי ממנו. נשמת אליהו היא ודאי נשמה מתוקנת. [למה הוא נקרא קטן?] הוא הנער, "נער הייתי וגם זקנתי". זה מאמר חז"ל, "נער הייתי... שר העולם אמרו". לפעמים חינוך יכול להיות גם ביצירה, כמו בחינוך והדרכה –  חינוך ביצירה והדרכה בעשיה. זה לא בשביל עכשיו.

עוד פעם, אליהו מקיף את כל העולם בפנימיות, אפילו יותר מאשר חנוך, והוא נקרא המשיח בהוה. שמשון הוא המשיח הקדמון של העבר ואליהו הוא המשיח בכל דור ודור, של ההוה, ויש לו שתי בחינות: בחינה שהוא מתקשר לקדמון ובחינה שהוא מתקשר לעתיד. דוד הוא המשיח של העתיד, כך אנחנו מסבירים.

דוד – המשיח של העתיד

דָּוִיד הוּא סוֹד ״עִבּוּר״ הִתְגַּלּוּת הֶעָתִיד מַמָּשׁ — מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד.

דוד היה בתנ"ך, הרי הוא כבר היה, אז למה אנחנו אומרים שהוא עתיד ושמשון עבר? בגלל שדוד היה כמו העיבור של העתיד בתוך התנ"ך. הוא עצמו העתיד, באמת הוא רק יהיה לעתיד לבוא. 'זיין ענין', העניין שלו הוא לעתיד. כמו שיש ביטוי של רבי נחמן ושל כמה צדיקים, שבאמת הענין שלהם הוא רק לעתיד, שהוא עוד לא היה. אבל בכל זאת הוא מעובר, יש לו עיבור בתוך הזמן. באמת מה שהיה דוד המלך, לא שדוד המלך של התנ"ך היה דוד האמתי, זו כוונת חז"ל שאומרים שדוד האמתי הוא המשיח[סח]. רק שה' רמז את מה שעתיד להיות. כלומר, בתנ"ך הוא היה בבחינת עיבור, נסביר את זה יותר בהמשך. באמת דוד של התנ"ך הוא רק עיבור ודוד האמתי הוא המשיח של העתיד. לכן יש מאמר חז"ל שדוד הקודם גם יקום לתחיה, אבל הוא רק יהיה משנה לו. יהיה דוד אחר, זה לשון חז"ל, שהוא המשיח האמתי. מה יקרה עם דוד הראשון שהיה בתנ"ך? הוא יהיה משנה לו. זה נקרא שלם וחצי, "קיסר ופלגי קיסר", כך חז"ל אומרים. דוד האמתי עתיד להיות, והוא יהיה הקיסר השלם, ודוד של העבר יהיה חצי קיסר. זו אחת מהדוגמאות של שלם וחצי בחז"ל.

[הוא לא פשוט ניצוץ שלו? גלגול שלו?] עוד פעם, יש גלגול ויש ההפך מגלגול. גלגול הוא כמו שנאמר שמשיח הוא גלגול של שמשון. שמשון באמת היה בעבר והגלגול שלו הוא משיח. כאן אנחנו אומרים בדיוק להפך, שהעבר הוא גלגול של העתיד, וזה נקרא עיבור. באמת דוד הוא בעתיד, ומה שרואים אותו גם בהוה, שהיה בזמן דוד המלך, הוא קצת מהעתיד.

כמו שכתוב על האבות שטעמו את העולם הבא בעולם הזה, שהקב"ה מראה לצדיקים את העתיד בהוה, "עולמך תראה בחייך"[סט]. אז גם בכלל בתוך העולם, "ועמך כלם צדיקים"[ע], הקב"ה הראה לנו קצת מהעתיד בהוה אצל דוד המלך. דוד המלך הוא קצת דוגמה של מה שעתיד להיות. אבל באמת הוא שייך לעתיד, רק שהעתיד בא לנו, ה' עשה לנו חסד, כמו שלאבות הוא גילה את העולם הבא בעולם הזה – כך בכלל בעם ישראל מגלים את המשיח בדוד המלך, אבל זה רק עיבור. עוד פעם, זה גלגול של העתיד בתוך העבר, לא שהעבר יתגלגל בעתיד, זה מה שכתוב כאן. זהו עיבור התגלות העתיד ממש, משיח בן דוד, שהוא דוד האמתי, וקצת ממנו התעבר בדוד המלך שהיה בעבר.

[מה זה תחית המתים?] לא מדברים כאן על תחית המתים בכלל. כאן מדברים על ביאת המשיח. [מי קם לתחיה?] שניהם, כך כתוב בחז"ל, גם זה וגם זה. מהי הראיה מי העיקרי? זה בדיוק מה שחז"ל אומרים, שהעיקר הוא דוד של העתיד, ודוד של העבר הוא רק "פלגי קיסר", רק חצי קיסר. זאת אומרת, רק משנה למלך. כתוב בחסידות[עא] שהרבה צדיקים שמאותו גלגול יקומו יחד וכל אחד יקבל בחינה אחרת של הנשמה.

ג.      סוגים של מיתה

רק אליהו עלה בסערה השמימה

שֵׁם הַמָּשִׁיחַ הוּא דָּוִד [כך חז"ל אומרים], מֵאָז וּמִתָּמִיד — ״דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם״

"דוד מלך ישראל חי וקים"[עב] הוא לא כמו אליהו, שלא מת. על שמשון לא כתוב שהוא חי וקים בכלל. רק מה כתוב על שמשון? שהנקמה שלו שמורה, שהוא יחזור להינקם מהעין השניה שלו. כתוב שכאשר הוא הפיל את הבנין של הפלשתים הוא אמר "אנקמה נקם אחת משתי עיני", שהפעם אני מקבל נקמה מעין אחת. חז"ל אומרים שאת העין השניה הוא שומר למשיח^נ.

שמשון באמת יחזור בשביל להינקם מהעין השניה בזמן ביאת המשיח, אז הוא יחזור, אבל לא כתוב שבינתיים הוא חי וקים. אליהו לא מת בכלל, הוא עלה בסערה השמימה. [גם "יעקב אבינו לא מת"] הוא בחינה אחרת מיעקב. זה מדרש. עוד פעם, על פי פשט זה אליהו. יש עוד כמה שלא מתו, עוד כמה שמות. הראשון הוא חנוך, לכן יש קשר בין חנוך ואליהו. מי שלא מת על פי פשט ממש הוא אליהו. לגבי חנוך כתוב שהוא התהלך "עם האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים"[עג]. יש מחלוקת חז"ל: יש אחד שאומר שהוא עלה כמו אליהו ויש אחד שאומר שהוא מת[עד]. אז חנוך הוא אפילו השני בחשיבות, אצלו זה כבר תלוי במחלוקת. יש אחד שאומר שהוא לא מת ויש אחד שאומר שכן מת. אצל אליהו כתוב, שחור על גבי לבן, אין פה מחלוקת כלל. ודאי לכל דבר יש שורש. לכל ענין ולכל מושג יש שורש. הענין הזה שהוא לא מת בכלל, שהוא עלה בסערה השמימה, הוא רק אליהו. כל השאר – אפילו חנוך – זה פרט של השורש הזה. מכך גופא אפשר להבין שחנוך טפל לגבי אליהו, שאצל אליהו ברור ואצל חנוך זה לא כל כך ברור.

[אליעזר עבד אברהם לא מת] לא שהוא עלה השמימה, הוא רק לא מת. כתוב שתשעה לא מתו, שנכנסו חיים לגן עדן[עה], זה מאמר חז"ל. איך הוא נכנס – זה סיפור אחר. אליעזר נכנס, הוא לא מת. אבל לא כתוב שעלה באש השמימה בסערה, לא ירדה מרכבה בשביל אליעזר, רק לאליהו. [משה] משה מת, ודאי, הוא חוזר בכל דור ודור. כמו כל צדיק, "שפתותיו דובבות בקבר"[עו], הוא לא הפסיק לחיות. "צדיקים במיתתם קרויים חיים"[עז]. ודאי שהוא חי, אבל הוא לא עלה באש השמימה.

הסתלקות הבעל שם טוב

הבעל שם טוב אמר[עח] – זה דבר ידוע – שאני יכול לעלות כמו אליהו ואני לא רוצה, בגלל שאני רוצה לקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[עט], זה יותר חשוב. אז גם משה כנראה היה במדרגה כזאת. יותר חשוב אצלו לקיים "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", מאשר לעלות בסערה כמו אליהו.

[איך היתה בסוף הסתלקות הבעל שם טוב?] זה היה בחג השבועות, הוא קרא להם ואמר שהוא הולך להסתלק. היה לו בן שקראו לו ר' צבי, שלא האמין לו. הוא המשיך לישון, זה היה בבוקר, אבא קרא לו שהוא הולך למות והוא לא האמין אז הוא לא בא... כך הסיפור, עד שזה מאד התקרב וראו שבאמת זה רציני, כמו שאומרים. בסוף הוא בא ואמר שישירו את הניגון של רבי מיכל מזלוטשוב, ניגון התעוררות רחמים רבים, והבטיח שכל אחד שינגן את הניגון הזה, איפה שלא יהיה, הוא יעורר רחמים רבים עליו, אם הוא ינגן את זה עם הרהור תשובה, והוא הסתלק.

[זה ניגון ידוע?] ודאי, ניגון געגועים של רבי מיכל מזלוטשוב. הבעל שם טוב מסר את סוד הניגון, את המפתחות להיכל הנגינה, לרבי מיכל מזלוטשוב. המגיד שלח את אדמו"ר הזקן לקבל את זה ממנו. זה היה הדבר היחיד שאדמו"ר הזקן היה צריך לקבל מתלמיד אחר, והוא הצטער על כך. הוא לא רצה ללכת עד שהמגיד הכריח אותו ללכת, לקבל את המפתח לחכמת הנגינה שאנחנו יודעים, לכל מי שיש חוש, אדמו"ר הזקן קיבל מרבי מיכל מזלוטשוב, התלמיד המובהק של הבעל שם טוב.

המפתח היה אצלו, יש כמה ניגונים, אבל הניגון העיקרי אצלו נקרא התעוררות רחמים רבים. הוא ניגן אותו כשהוא היה חולה, בפסח שלפני שבועות בו הבעל שם טוב נפטר. מתוך געגועים לרבו לבעל שם טוב הוא חיבר את הניגון הזה כששכב חולה, שהוא לא יכול היה להיות אצל הרבי. אחר כך הוא בא בל"ג בעומר, אחרי פסח, וכשהוא כבר בא ולימד אותו לתלמידים הבעל שם טוב מיד חיבב את הניגון הזה יותר מכל הניגונים שהיו, בגלל שזה היה ניגון התקשרות לבעל שם טוב עצמו.

בזמן ההסתלקות הוא אמר שינגנו אותו והבטיח, הדבר האחרון שהוא אמר שהוא מבטיח בהבטחה, שכל מי שינגן אותו עם הרהור תשובה, איפה שהוא לא יהיה, הוא – הבעל שם טוב – יעורר עליו רחמים רבים. לכן קוראים לזה התעוררות רחמים רבים. [יודעים מה הניגון?] מכירים אותו. [אפשר לנגן את זה?] תזכיר לי אחר כך. [ממה הוא נפטר? ממחלה? בן כמה הוא נפטר?] סב, לא מסופר על מחלה מיוחדת. זה לגבי ההסתלקות, "אשכבתא דרבי" לגבי הבעל שם טוב.

למות תוצאות

המיתה של הצדיק הכי גדול נקראת מיתת נשיקה, מה ששאלו על משה רבינו. כתוב שמת בנשיקה, הוא ואהרן ומרים[פ]. כמה צורות למות כתובות בחז"ל? כמנין "תוצאות"[פא]. כמה עולה תוצאות בגימטריא? 903 אפשרויות של מיתה[פב]. מה המספר הזה 903? יש פסוק בתהלים "ולמות תוצאות", מכאן לומדים חז"ל שיש תוצאות צורות של הסתלקות מן העולם הזה. אם כן, מה משמעות המספר הזה, תוצאות? יש גם כן בתורה "תוצאות חיים" במשלי[פג]. אם שמתם לב, אולי לא שמתם לב (חיים, שמת לב?) שבתחלת הספר[פד], על הענג, הזכרתי את הפסוק "תוצאות חיים". באמת עד שכתבתי את זה – היה קשה בגלל שיש גם "למות תוצאות", יש "תוצאות חיים" ויש "תוצאות מות". אבל כיון שזו בחינת אין, לכן זו היתה הכונה, כתבתי את זה בכונה, שזו אתהפכא, בבחינת אין.

עכשיו נבין את הסוד שלו. מה סוד המספר 903? מה זה בחכמת מספרים? לא ריבוע, אבל איזה סוג מספר הוא? קודם כל זה כל האותיות של בראשית חוץ מה-י. איזה מן מספר זה 903? אתה לא יודע? לא רשום אצלך במחברת? אם זה לא מספר מרובע, הוא מספר משולש. השאלה המשולש של מה? מספר משולש הכוונה סכום כל המספרים מ-1 עד מספר מסוים. זה אחד מסודות מעשה בראשית, שיש "תוצאות חיים" ויש להפך – "ולמות תוצאות". האחד נקרא מיתת נשיקה, מה שמשה רבינו ואהרן ומרים זכו.

[אליהו הנביא זה היה אחרת] נכון, הוא היה מחוץ לתוצאות. המדרגה הכי גבוהה בתוצאות – כמו אצל משה, אהרן ומרים – נקראת מיתת נשיקה ואליהו לא שייך לתוצאות בכלל. "למות תוצאות", תכף נסביר את זה יותר. תעשה את החשבון. אתה יודע איזה משולש הוא 990? [44] נו, אז תרד, תלך אחורנית [42] זה אחד מסודות מעשה בראשית הוא שכתוב שהעולם נברא עם המספר מב. כל המספרים מ-1 עד 42 הם 903, תוצאות, בראשית חוץ מה-י.

י עצמה היאזה גם מספר משולש. עוד פעם, נקח את המילה בראשית ונחלק אותה ל-י ולכל שאר האותיות, י של בראשית היא משולש של 4, 1-2-3-4, נקרא "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע"[פה], ושאר האותיות הן משולש של מב. מה זה ד ו-מב? שם בן ד ושם בן מב. שם הוי' נקרא שם של ארבע[פו], והשם של מעשה בראשית נקרא שם של מ"ב אותיות. אז יש שם של ארבע אותיות ויש שם של מ"ב אותיות. שם של ארבע אותיות נכלל בתוך ה-י. לכן שם הוי' גם מתחיל עם י. על כך כתוב "הוי' בחכמה", שזה ה-י. כל שם הוי' נכלל בתוך ה-י שלו ויש שם של מ"ב אותיות, וזה תוצאות.

המ"ב מתהפך, כמו "להט החרב המתהפכת"[פז], שיש בו "תוצאות חיים" ויש בו "למות תוצאות". למשל – למדנו אתמול מי שהיה – איזה מ"ב הוא בחינת "ולמות תוצאות", מ"ב שצריך להרוג? מ"ב הילדים שאלישע הרג אותם, שיצאו הדובים מן היער[פח], שעל כך כתוב בחז"ל[פט] לא דובים ולא יער, שהיה נס בתוך נס, שלא היה שם לא דובים ולא יער ואלישע עשה שיהיה שם יער ודובים, והדובים יצאו מן היער ואכלו את מ"ב הילדים שחטאו, בתחילת מלכים ב'.

סתם דבר חשוב לדעת, מכאן הביטוי 'לא דובים ולא יער', רק שבאמת בחז"ל הלשון היא "לא יער ולא דובים", כך צריך לומר – קודם לא היה יער ואחר כך לא היו דובים. זה פשוט שיבוש. זה הסיפור של הריגת מ"ב הילדים.

אם כן, יש באמת סיפור בתנ"ך שיש "למות תוצאות" לגבי מ"ב. עיקר המ"ב של הקדושה הוא חיים, "תוצאות חיים". זהו הענג של הקדושה, בחינת אין.

איך שלא יהיה, זה רק היה דרך אגב, שמתוך ה-903 יש אחד שהוא מיתת נשיקה, הכי גבוה, וזה מה שזכו משה, אהרן ומרים. כלומר, הם דווקא רצו להיות שייכים לתוצאות.

יכול להיות שמי שזוכה למיתת נשיקה, שזו ה-א של בראשית. עוד פעם, בתוך בראשית יש א, ואחר כך שאר האותיות הן מ"ב, כל המספרים עד מ"ב. שאר האותיות חוץ מ-א, מ-ב עד מב, ו-א היא א. מיתת נשיקה לפי זה היא ה-א. ומי שזוכה לסוד ה-א של בראשית יכול להפוך את כל ה"מות תוצאות" ל"תוצאות חיים".

עוד פעם, כמו שלמדנו אתמול שיש יותר כח למי שמתלבש בתוך משהו – מאשר מי שמופשט מהדבר לגמרי. הסברנו על כך אתמול, מי שהיה כאן. אם רוצים להפוך מציאות צריך להיות בתוך המציאות ואז מקבלים כח הרבה יותר גבוה מאשר מי שהוא מופשט מהמציאות. זה ההבדל בין ו שבשם לבין ה עילאה שבשם. ה עילאה מקבלת את האור מהחכמה והיא מופשטת מהעבר והעתיד, מי שזוכר אתמול מה שלמדנו, אבל ו נקראת ו ההיפוך שנכנסת לתוך הזמן בשביל להפוך את העבר לעתיד, להפוך את המציאות. לכן "מה שמו ומה שם בנו" שהוא מקבל את עצם הכח מאבא, לא רק את האור מאבא. בינה מקבלת את האור, וז"א, ה-ו, מקבל את העצם, בגלל שהוא צריך להפוך.

אותו דבר אלו שזכו למיתת נשיקה. הם מתו, אבל מיתת הנשיקה היא הסוד להפוך מות לחיים. אליהו שעלה בסערה השמימה הוא מופשט מהמות לגמרי. אף על פי שבאמת לכאורה גם הוא-הוא שהחיה את המת – הוא הרג, כמו שגם שמענו אתמול, הרבה אנשים בקריירה שלו כמו שאומרים, וגם הוא החיה את המת. הוא שייך גם למות וגם לחיים. הוא בעצמו החיה, אבל אחר כך לגבי עצמו הוא הסתלק מהמערכה. הוא לא שייך לענין בכלל, עלה בסערה השמימה. ואלו שברגע האחרון שלהם כן נכנסו לתוך המערכה של למות, אבל הם היו במדרגה ב-א של בראשית. א נקראת נושא הפכים.

[שוב?] יש 903 אפשרויות של מות, העליונה היא מיתת נשיקה. מ-1 עד 42 זה בראשית, חוץ מה-י. יש שם א, ודאי ש-א היא האחד, היא מיתת נשיקה, א של בראשית. ז מי שהוא בסוד ה-א בבחינת מיתת נשיקה של בראשית יש לו כח כל הזמן להפוך את ה"תוצאות מות" ל"תוצאות חיים". הוא כמו משה רבינו וכו'.