1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער י"ט "הנפש וגלוייה"

כ"ב שבט תשמ"ה – ירושלים

פרק ו (חלק שני)

סוד הזמנים בדוד-אליהו-שמשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     דוד – עתיד

הלידה העתידית של דוד

[חסרה ההתחלה]

דָּוִיד הוּא סוֹד ״עִבּוּר״ הִתְגַּלּוּת הֶעָתִיד מַמָּשׁ — מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. שֵׁם הַמָּשִׁיחַ הוּא דָּוִד, מֵאָז וּמִתָּמִיד — [שעל כך כתוב] ״דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם״ —

עכשיו רצינו להסביר – היינו באמצע – מה ההבדל בין "דוד מלך ישראל חי וקים"[ב] לבין זה שאליהו לא מת בכלל. אליהו לא מת ולכן כלל לא מתאים לומר 'אליהו חי וקים', בגלל שזה לא חידוש. אנחנו יודעים, אנחנו קוראים בתורה שאליהו עלה בסערה השמימה[ג], לא צריך לומר עליו 'אליהו חי וקים'. דוד שהוא מלך, מת יותר מכל אחד – מי שמת יותר מכולם הוא דוד. הוא מת מהרגע הראשון, הוא כל הזמן מת. הוא הרי "בר נפלי"[ד], וחוץ מזה שהוא כל הזמן מת הוא בחינת מלכות, ועל המלכות כתוב "רגליה ירדות מות"[ה]. הוא תמיד קשור עם מות, זהו כל הענינו. הוא תמיד קשור עם זה.

על מי כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ו]? כל המושג מות, למות בגיל שבעים, שייך לדוד המלך. על דוד, שיותר מכל אחד קשור עם המות, אומרים ש"דוד מלך ישראל חי וקים". זה חידוש, ענין אחר לגמרי, שהוא-הוא חי וקים.

מה אומר לי שהוא חי וקים? שמה שראית הוא רק השתקפות, רק הארה בעלמא. מה שהיה דוד המלך הוא רק הארה בעלמא מדוד המלך האמתי. מה שהוא "חי וקים" – הרי הוא מת יותר מכולם, אז למה אתה אומר עליו "חי וקים"? הכוונה שהוא חי וקים בזכות העתיד, בגלל שהוא עוד לא נולד בכלל. הלידה האמתית שלו היא לעתיד לבוא, מה שהוא בעולם הזה הוא רק רמז בעלמא.

המדרגה האמתית שלו היא לעתיד, והוא חי וקים לקראת הלידה האמתית שלו. "חי וקים" של דוד המלך הוא קשר לעתיד. לא בגלל שהוא היה ועדיין חי. הוא הרי לא חי. על יעקב אבינו באמת כתוב "יעקב אבינו לא מת"[ז]. יעקב היה ועדיין חי, ממשיך לחיות, אליהו בכלל לא מת, אפילו יותר מיעקב, הוא עלה בסערה השמימה. אבל דוד לגמרי מת לכאורה.

דרך ארץ שקדמה לתורה: סוד חיותו של דוד המלך

יש מאמר חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה"[ח]. למדנו את זה הרבה פעמים, שהצמח צדק אומר שיש בו ארבעה פירושים[ט], מהי "דרך ארץ קדמה לתורה". פירוש אחד שדרך ארץ היא מנהגים טובים, הוא מביא דוגמא הקפות בשמחת תורה.

אחר כך הוא אומר: מאיפה אני יודע שדרך ארץ היא מנהגים טובים? לומדים זאת מהפסוק "הנה אנכי הֹלך בדרך כל הארץ"[י]. כך הוא כותב באור התורה. לכאורה לא מובן, מה זה הפסוק "הנה אנכי הֹלך בדרך כל הארץ"? דוד המלך אמר אותו לשלמה לפני שהוא מת שהוא עומד ללכת "בדרך כל הארץ", והצמח צדק מביא מהפסוק הזה ראיה שדרך ארץ פירושה מנהגים טובים. עוד פעם, הוא אומר שיש פירוש שדרך ארץ היא מנהגים טובים, שיש מנהג ישראל לקיים מנהגים טובים, והוא מביא פסוק. מה הפסוק להוכיח זאת? "הנה אנכי הֹלך בדרך כל הארץ". כך כותב הצמח צדק. מה זה "הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ"? מה שדוד אמר שהוא הולך למות. דוד אומר זאת.

הוא קורא לזה "דרך ארץ קדמה לתורה", שזה נקרא המנהג הכי טוב, זה שהוא הולך למות. זהו המנהג, דרך ארץ, מנהג העולם. כתוב שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה[יא]. קודם צריך למות, אחר כך אפשר ללמוד תורה.

מתי באמת עושים את זה? בריקודים של שמחת תורה. 'ביז ראנוט מיט גייט אויס', צריך לרקוד עד הסוף. כשרוקדים עד הסוף עד שמסתלקים מהעולם הזה, עד שהוא מתגלה, אז הוא מתחיל לקבל באמת את התורה, את האור של התורה.

[כל מגע של דוד עם המות – הוא נמלט, ניסו להרוג אותו] הוא כל הזמן קשור עם המות. זה כל ספר תהלים שלו בו הוא כותב שכל הזמן המות עומד מול עיניו והקב"ה מציל אותו, אבל הוא מצד עצמו שייך למות. זו כל העבודה. [הוא כל הזמן ניצל] ניצל מאת ה'. "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו"[יב], "ולמות לא נתנני"[יג]. "למות לא נתנני" הוא "מאת הוי' היתה זאת", הוא כותב בפירוש, "היא נפלאת בעינינו", לא מבין איך יכול להיות. הוא בתודעה שלו, הוא כל הזמן מת. [קיבל את השנים מהאבות] כן, את הכל. אין לו שום שנים, שום חיים, בגלל שהוא מלכות.

הכתוב "דוד מלך ישראל חי וקים" אינו כמו "יעקב לא מת". יעקב פשוט לא מת, הוא עדיין חי, אבל דוד כל כך מת עד כדי כך שיש גילוי מילתא, גילוי דבר שהוא עדיין אפילו לא נולד. הוא כל כך מת עד שאני יודע מזה שהוא אפילו עוד לא נולד. זה נקרא שהוא חי וקים. הוא חי וקים בגלל שהוא שייך לעתיד, הוא לא שייך לעולם הזה בכלל.

רק מה, ה' עשה גילוי של דוד המלך בעולם הזה, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך"[יד], כמו שהוא גילה את עולם הבא לאבות העולם, אבל בעצם דוד שייך לעתיד. זה נקרא "דוד מלך ישראל חי וקים". מתי אומרים את זה? במולד הלבנה, כשרואים את הלבנה. "דוד מלך ישראל חי וקים" נקרא סוד הלידה. יש דבר שנולד, "דוד מלך ישראל חי וקים". חי וקים זה אמונה בלידה. ראית לבנה שלנו היא אמונה בלידה, שדבר עתיד להיוולד. [על כבשת הרש הוא אמר על עצמו "כי בן מות הוא"[טו]] ודאי, אותו דבר.

אם כן, זה "דוד מלך ישראל חי וקים". באמת על כל מי שכתוב חיים – לא כתוב קים. חי כתוב על כמה, אבל קים לא כתוב על אף אחד, דוקא על דוד. מה זה קיים? כמו תחית המתים, קיים פרושו לקום לתחיה. חי וקיים זה שאתה קם לתחיה. כלומר אתה מת, אלא שאתה חי וקיים תמיד, שתמיד אתה קם לתחיה. עיקר התקומה לתחיה היא לעתיד, "ואולך אתכם קוממיות"[טז].

מלכות – עתיד

עוד פעם, מיהו דוד המלך? תיקון עולם המלכות, כמו מה שלמדנו אתמול, שהמלכות היא התיקון של העתיד. דוד הוא המלך, ועכשיו המלכות היא בגלות. מה הכוונה שדוד מת, כמו עכשיו הסברתי, שדוד כל הזמן בבחינת מות? זה נקרא גלות השכינה, שהמלכות לא מתוקנת, שהמלכות בעולם הזה היא כל הזמן בין הקליפות.

על פי פשט זו מלכות ישראל. עד שמלכות ישראל תתגלה בשלמותה דוד כל הזמן קשור עם המות. רק לעתיד לבוא כתוב "והיה הוי' למלך על כל הארץ"[יז]. מלכות דוד ומלכות ה' הן היינו הך. רק בעתיד יהיה גילוי המלכות.

עוד פעם, בעולם הזה, בהוה – המלכות כל הזמן בגלות. מה כתוב בתניא[יח]? שיש כל מיני מדרגות של גלות. יש גלות שהיתה משבירת הכלים, זה גלות א'. יש גלות ב' שהיתה מחטא אדם הראשון. יש גלות  ג', שהיא גלות ישראל בחורבן הבית.

יש עוד הרבה מדרגות, אבל בדרך כלל יש שלש מדרגות של גלות. מאז בריאת העולם יש גלות, לפני אפילו אדם הראשון, זה נקרא שבירת הכלים, כבר גלות; אחר כך יש גלות ב' של גירושין, שה' גרש את אדם הראשון מגן עדן; ואחר כך הגלות הפנימית. כל גלות יותר פנימית מהקודמת, כך מוסבר בספר התניא, והגלות הכי פנימית, שפנימיות השכינה יורדת לגלות, זוהי גלות ישראל וחורבן הבית.

אבל מאז בריאת העולם יש כבר גלות. משבירת הכלים הכל גלות. כלומר, דוד-המלכות הוא תמיד בבחינת "רגליה יורדות מות", והתיקון של המלכות הוא אך ורק לעתיד לבוא. לכן עיקר ענין המלכות הוא העתיד. מלכות היא העתיד. [זה הענין של גרים?] נכון, צריך להיות תיקון המלכות, נכון. אפילו מהקליפות הטמאות לגמרי. כתוב למשל שטומאת מת היא אבי אבות הטומאה. היא מקור הטומאה.

[לעתיד לבוא הטומאה תתבטל?] מות הוא ישות. מהו מות? שבירת הכלים. כתוב[יט] ששבירת הכלים היא "וימלך... וימת"[כ]. מות מתחיל משבירת הכלים. לכן היא תחילת הגלות. גלות ומות הם אותו דבר והם מתחילים משבירת הכלים. למה מתו? בגלל שכל אחד אמר "אנא אמלוך", אני אמלוך. זה נקרא פגם המלכות. המות הוא בגלל פגם המלכות. מהו פגם המלכות? אני, "אני אמלוך". ברגע שיש פגם המלכות שנקרא ישות, גאוה, "אני אמלוך", מיד יש מות. המות יונק תמיד מהמלכות, הוא מתחזקת תמיד ממנה. זה האני הנפרד מהאלקות, והמות והגלות כולם אותו דבר.

דוד ושלמה – עצם והתפשטות

אם כן, כל ענין המלכות הוא העתיד. דוד הוא המלכות, אז ודאי שענינו של דוד הוא רק לעתיד. זה נקרא 'מַיְין ענין', הענין שלו הוא ודאי רק לעתיד לבוא בגלל שהוא המלכות, והמלכות היא רק לעתיד. אין עכשיו מלכות. כל מלכות ישראל שהיתה בזמן דוד ושלמה גם היא רק מעין. כך מובא בכל הספרים. מה שה' הטעים לנו קצת מלכות לעם ישראל. קודם דיברנו על דוד עצמו, אבל דוד עצמו הוא המלכות, הוא נקרא מלכות ישראל. כל המלכות שקצת היתה לעם ישראל בתקופת דוד, בתקופת שלמה, רק היה רמז בעלמא. זה לא המלכות האמתית. המלכות האמתית היא רק לעתיד. זה קצת סיפור של מלכות בתורה.

[כתוב שחזקיהו היה יכול להיות משיח[כא]] היה יכול להיות, נכון. אבל הוא פספס. [היתה לו גם את הבחינה הזאת] נכון. לכן גם עם חזקיהו היה סיפור עם מות שהוא נ‍‍צח[כב], הוא היה צריך למות והוא התפלל לה', וזה היה תיקון של דוד. הוא קיבל מבית אביו, מדוד המלך, שאין דבר שעומד בפני הרחמים – "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע מן הרחמים"[כג], שזו תפלה. כיון שהוא התפלל ה' נתן לו עוד 15 שנה לחיים שלו. הוא התפלל מקירות הלב.

[מלכות של שלמה היא פשוט המשך דוד, זו לא הדוגמה היותר קרובה?] של מה? [מלכות שלמה. בימי גדולתה, זה לא הדוגמה היותר קרובה?] כן, אבל דוד היה הכח-העצם, שלמה היה הגילוי. כמו עצם והתפשטות. העצם היה דוד, ואצל שלמה זה התפשט, ראו זאת. אבל שלמה באמת הפסיד את העצם, לכן הוא התחיל להתמוטט, בגלל מה שעשה. עוד פעם, דוד היה עצם המלכות ושלמה היה התפשטות. אז בשלמה המלכות התפשטה מאד מאד, היה אור גדול. זה נקרא עצם והתפשטות שאנחנו לומדים תמיד. ההתפשטות היתה אצל שלמה והעצם היה אצל דוד.

לכן גם לגבי בנין הבית, דוד הכין את חומרי הבנין ומסר את נפשו להלחם מלחמות ה' על מנת להכין את הבית, ושלמה בנה את הבית בפועל. אבל באמת העצם הוא דוד. כתוב "ראה ביתך דוד"[כד]. הבית נקרא בית דוד, לא בית שלמה. אף על פי ששלמה בנה אותו ודוד רק הכין אותו הוא נקרא בית דוד. "ראה ביתך דוד", לא בית שלמה, לפי ששלמה הוא רק התפשטות מן העצם.

כיון שהיתה התפשטות מהעצם והוא קצת איבד את העצם, לכן דוד אומר לשלמה לפני שהוא מסתלק "דע את אלהי אביך"[כה], מי זה "אביך"? דוד, אני בעצמי. הפסוק הכי חשוב בתנ"ך, "דע את אלהי אביך ועובדהו בלב שלם ובנפש חפצה וכו'. אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד". הוא מזהיר אותו, שאם תדרוש אותו הוא "ימצא לך", אבל "אם תעזבנו יזניחך לעד" כתוב. [למה לעד? אי אפשר לחזור בתשובה?] כל זמן שהוא עוזב. הרי כתוב "אם תעזבנו", אבל ברגע שהוא חוזר בתשובה הוא לא עוזב אותו יותר.

פורים ושושן פורים – עצם והתפשטות

אם כן, שלמה הוא התפשטות של דוד. דוד הוא העצם. כמו בפורים, דוד ושלמה נקראים דור ה-יד ודור ה-יה. כתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר"[כו], יש יד ויש י-ה. זאת בסוד שני ימי פורים, י"ד באדר ו-י"ה באדר. באמת יד – יד האמונה –יותר גבוהה מי"ה. עצם פורים הוא י"ד ושושן פורים גם הוא פורים, אבל רק התפשטות. אם ההתפשטות תשמור על העצם היא תנציח אותו, זה יהיה בסד., להפך, ההתפשטות תהיה ביותר. אבל אם ההתפשטות חושבת שמלכתחילה היא העיקר, היא מפספסת.

העצם הוא י"ד. עוד פעם, דוד הוא דור הי"ד, לכן גם דוד בגימטריא יד, בחינת יד. יד היא אמונה – "ויהי ידיו אמונה"[כז]. זה נקרא רדל"א. כל פורים, שהוא נצחון נגד עמלק, הוא רדל"א, "עד דלא ידע"[כח]. על עצם היד, שהוא האמונה, כתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"[כט], "בריש גלי"[ל], שזה נקרא רדל"א, הראש הגלוי. "יד רמה" היא "ריש גלי", הראש הגלוי, רדל"א. זו אמונה פשוטה בה'. דוד הוא עמוד האמונה והיד מגיע עד רדל"א.

י"ה הוא כנגד מוחא סתימאה, הראש השלישי שבכתר, זה נקרא "יה", ו"כס" כנגד גלגלתא. כתוב "יד על כס יה" – "יד", "כס" ו"יה": "כס" הוא לשון כיסוי, הגלגלת שמכסה על המח הסתום. נקרא "יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר"; יש "יד" למעלה, שהיא רדל"א; אחר כך יש "כס", שהוא גלגלתא; אחר כך יש "יה", שהוא מוחא סתימאה. אלו ג' רישין שבכתר לפי עץ חיים. "יד על כס יה", אבל היד היא העצם, ההתקשרות העצמית. זו בחינת דוד, המלכות והיא רק לעתיד לבוא, בגלל שהיא רדל"א, מה שלא ידוע היום יתגלה רק לעתיד.

דוד חי וקים על מנת להיוולד, כך צריך לכתוב, הוא חי וקים בשביל להיוולד. אבל הוא עדיין לא היה בכלל. באמת הוא עוד לא נולד, הוא חי וקים, ה' עשה רמז ממנו. והרמז, יש נקודה של הרמז שהוא חי וקים, כמו עצם הלוז שאמרתי קודם. הוא מת, אבל עצם הלוז של דוד היא "חי וקים" על מנת לקום, על מנת להיוולד. באמת הוא עדיין לא נולד בכלל.

לתקן עולם במלכות ש־די: סוד שלמות הארץ

תִּקּוּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שָׁ־דַּי.

"לתקן עולם במלכות שדי"[לא] זהו העתיד, זהו תיקון המלכות, ובאמת לא היתה עדיין מלכות ישראל. איך אנחנו יודעים שלא היתה מלכות ישראל? בגלל שעוד לא הגענו לגבולות, לשלמות הארץ. על פי פשט, ה' הבטיח את הארץ לאברהם, אף על פי שכתוב ששלמה מלך על כל העולם כולו, ולכאורה אפילו יותר מהגבולות, אבל הוא לא התקין למשל שלש ערי מקלט מעבר לנהר. אז ודאי בבחינה אחת, אף על פי שתיאורטית הוא מלך על כל העולם, אבל לקדש את שלמות ארץ ישראל – לא דוד עשה זאת ולא שלמה עשה זאת.

כתוב שאפילו דוד לא עשה זאת, אף שדוד הוא העצם, כפי הסברנו עכשיו, ושלמה הוא רק ההתפשטות ממנו. כתוב אפילו שמה שדוד כבש הוא לא קידש בקדושת ארץ ישראל[לב]. גם שלמה, אפילו שהיה מלך על כל העולם[לג], לא קידש בקדושת ארץ ישראל. זאת אומרת שאף פעם לא היתה ארץ ישראל השלמה. [מה היה צריך לעשות?] לכבוש על פי בית דין, רוב ישראל, יש הלכה, יש סוגיה בגמרא. הוא לא עשה את זה נכון. זה ודאי בהשגחה פרטית, לא רק שהוא טעה, לא הגיע הזמן, כלומר שאין עדיין מלכות שלמה.

אז עם כל ההצלחה, גם של דוד וגם של שלמה, עד שלכאורה מלך על כל העולם, אבל ארץ ישראל עדיין לא היתה שלמה. כל זמן שארץ ישראל לא שלמה אין מלכות ישראל בשלמות, איך שלא יהיה. אפילו ששלמה מולך על כל העולם, אבל כל זמן שאין את שלמות הארץ כפי שצריך, כמו שהובטח לאברהם אבינו, אין מלכות.

לכן כל מה שקשור עם שלמות הגבולות הוא העתיד. כתוב שהקיני, הקניזי והקדמוני, שהם כנגד ג ראשונות[לד] – רק משיח יכבוש[לה]. בעבודת ה' היינו מה שבעולם הזה אפשר לכבוש רק את שבע מדות הלב, שהן שבעה עממים. את הג"ר אי אפשר לכבוש בעולם הזה. זה נקרא הקיני, הקניזי והקדמוני – ק ק ק, KKK, Cool Calm Colected (רגוע, מיושב, אסוף), זה רק לעתיד לבוא.

[הם בסוד העיבור?] נכון, מה שהיה בזמן הזה הוא רק בבחינת עיבור לגבי זה, בגלל שהקיני והקניזי והקדמוני שייכים לעתיד. [זה רק ברוחניות?] לא, יש את הגבולות על פי פשט, הם מעבר לנהר. עמון-מואב-אדום. קיני הוא עמון, עמון הוא בינה, מואב הוא חכמה, אדום הוא כתר. כך כתוב בקבלה[לו]. קדמוני הוא כמו אדמוני, אדמון, אדם קדמון. קדמון הוא אדום. האם אדום הם מה שנקרא היום מעצמות, רוסיה וסין?] הוא אומר שרוסיה באופן מיוחד היא אדום, אבל על פי פשט אדום הוא שטח מסוים מעבר לנהר. כתוב בתורה שיש שש ערי מקלט בארץ, וכאשר יכבשו, כאשר ירחיב ה' את גבולכם כתוב בתורה[לז], ותכבשו הכל – תוסיפו עוד שלש ערי מקלט, כך כתוב בחומש, בחמשה חומשי תורה. שלש ערי המקלט הנוספות לא היו אף פעם, רק כאשר יורשים וכובשים את הקיני, הקניזי והקדמוני. עוד פעם, שלשתם כנגד ג"ר. היו שש כנגד ו"ק, והן בתוך הגבולות של הארץ המצומצמת.

דרך אגב, הסברנו הרבה פעמים שלבנון היא גם כתר לגבי הגבולות האלו, ולכן לבנון גם אף פעם לא היתה בשלמות, בגלל שהיא "נֹזלים מן לבנון"[לח]. עוד פעם, הוא עשה ברית, אבל הוא לא קידש אותה בקדושת הארץ, כמו שהסברנו, להפך – הוא כביכול השאיר אותה בידי חירם. [נתן להם, יש שאלות איך אפשר]  נכון. כל מה שקשור עם הג"ר, ובמיוחד עם הכתר, עוד לא היה בקדושת ארץ ישראל אף פעם עדיין. ג הערים היינו לכבוש את ג הראשונות.

שוב, בעבודת ה' זה נקרא תיקון חב"ד או הכח"ב בשלמות, כמו שהסברנו, שזו כל פנימיות חסידות חב"ד – להתחיל לכבוש את החב"ד, לכבוש את הג"ר, את הקיני, הקניזי והקדמוני, וזו בחינת העתיד. אם כן, תיקון המלכות הוא גם תיקון הארץ, בחינת העתיד. הארץ היא גם מלכות, היא תמיד כינוי למלכות.

ב.     יחוד שמשון ודוד על ידי אליהו

סוד המלכות: השעה שטרם הגיעה

נסביר את זה יותר:

יִחוּד הֶעָבָר וְהֶעָתִיד הוּא סוֹד ״הוי׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״ — י ו־ה תַּתָּאָה שֶׁבְּשֵׁם. [י היא העבר הקדמון ו-ה תתאה היא המלכות, העתיד]

לחבר עכשיו את הארץ זהו העתיד. הארץ-המלכות היא בחינת העתיד, בגלל שהמלכות לא היתה בגילוי אף פעם, היא כל הזמן בגלות.

עוד פעם, המלכות בוראת את העולם תמיד, אבל היא תמיד בגלות, לא הגיעה שעתה, כמו שהסברנו אתמול באריכות. כתוב ש"אין לך אדם שאין לו שעה"[לט], לכל אחד יש שעה. הוא תמיד נמצא, אבל השעה שלו לא הגיעה, וזה נקרא שבאמת הוא עדיין לא נולד. המלכות נמצאת תמיד, בלי מלכות אין שום דבר, כל ההתהוות היא על ידי המלכות, אבל השעה שלה לא הגיעה אף פעם. השעה של המלכות, שהיא עצם גילוי המלכות, היא העתיד – "אין לך אדם שאין לו שעה", אדם ראשי תבות אדם דוד משיח[מ]. השעה באמת היא לעתיד לבוא, והיא עוד לא הגיעה. שעה בגימטריא שלמה.

סוד הזמנים: איחוד העבר והעתיד בתוך ההווה

איך מייחדים אותם? סוד היחוד של העבר של שמשון והעתיד של דוד הוא על ידי ההוה של אליהו, בסוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ". חכמה כאן היא שמשון, העבר הקדמון. אצל שלמה היה רק נדמה, זו היתה שעה דומה, כתוב "כגדולת שלמה בשעתו"[מא], היו לו הרבה ירידות ועליות – הרי לפי חז"ל, לפי המדרשים[מב] הוא הפסיד את המלכות ויצא לגלות בעצמו וכו'.

אם כן, זה סוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ".

יִחוּד הַהֹוֶה הוּא סוֹד ״כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" — ה עִלָּאָה ו־י שֶׁבַּשֵּׁם.

כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", ולפי מה שהסברנו "הוי' בחכמה יסד ארץ" הוא קשר בין העבר לבין העתיד, העבר הקדמון לבין העתיד לבוא. "כונן שמים בתבונה" הוא שתי המדרגות שיש בהוה. עוד פעם, כך כתוב בכתבי האר"י ז"ל ש"הוי' בחכמה יסד ארץ" היינו י ו-ה תתאה, ו"כונן שמים בתבונה" – ההמשך של הפסוק – "שמים" הם ו, ו"תבונה" היא ה עילאה.

לפי ההסבר שלנו עכשיו, מהעבר לעתיד היינו "הוי' בחכמה יסד ארץ", ושתי מדרגות ההוה של אליהו הן "כונן שמים בתבונה". לכן לפי זה מובן למה הוא עלה באש השמימה, בגלל שהוא קשור ל"כונן שמים בתבונה", הוא לא קשור ל"הוי' בחכמה יסד ארץ", לכן הוא לא צריך לרדת לתוך הארץ, הוא צריך לעלות לשמים.

וְכֵן סוֹד הַהֹוֶה הוּא תְּחִיַּת הַמֵּתִים מֵחָדָשׁ בְּכָל רֶגַע.

יש תחית המתים שהיא כל רגע. יש תחית המתים שהיא לעתיד לבוא, שהיא בחינת דוד שעוד לא נולד, ויש כח כל רגע, יש מה שנקרא בחסידות חידוש הישנות[מג]. יש חידוש אמתי, חידוש הישנות הוא ההוה, כמו שכתוב "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[מד]. כתוב ש"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" פרושו תחית המתים, שהיא בהוה. כלומר, כל רגע יש התחדשות אמתית, אבל היא חידוש הישנות, לא חידוש בעצם. חידוש בעצם הוא העתיד, חידוש הישנות הוא ההוה. כך יש כלל בחסידות. כך גם תחית המתים. תחית המתים שה' מחדש בכל רגע היא בחינת אליהו.

אליהו הממוצע: בין שורש העבר לתחית העתיד

איך הגענו לאליהו? מהפסוקים שהחיה את בן הצרפית, שהוא יונה הנביא. הוא החיה אותו. כתוב קודם שהוא קרא לה' לרחם על האלמנה, בחינת אמא, ואחר כך הוא קרא אל ה' להחיות את הילד, שהוא בחינת ז"א, שאלו שתי המדרגות שלו. מה נקרא להחיות את יונה הנביא? זו תחית המתים שבכל רגע, חידוש הישנות, לסוד ההוה.

הַהֹוֶה, כְּכָל מְמֻצָּע, מִתְחַלֵּק לִשְׁנַיִם [לכל ממוצע יש שתי בחינות: קשר לקצה אחד וקשר לקצה השני[מה]]. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מִתְקַשֵּׁר לֶעָבָר: [מהו העבר? אלו שוב הפסוקים שלמדנו לגבי אליהו[מו]] ״הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הִרְעֲתָה לְהָמִית אֶת בְּנָהּ״,

זהו קשר עם העבר. מה הוא מתפלל בפסוק הראשון, שכתוב "ויקרא אל ה'"? לרחם על דבר שהיה. "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה?!". הוא מדבר על מה שהיה. אלו רחמים, רחמנות על האלמנה הזאת שהיא בחינת אמא, זהו ההוה שמתקשר לעבר. מה הוא אומר? אתה עשית נס, נתת לאלמנה בן, זה לא הנס של האשה השונמית, אחר כך אצל אלישע לה היה גם בן יחיד. עכשיו אתה עושה לה רע להמית את הבן הזה?! זה נקרא הוה שחושב על המצב שהיה.

אחר כך בפסוק השני הוא מתפלל לה' 'תחיה את הילד'. הוא לא מתפלל על מה שהיה, אלו לא רחמים לגבי מה שהיה, אלא רחמים לגבי מה שצריך להיות.

וְעִקָּרוֹ עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב (״בִּינָה — לִבָּא״) — תְּפִלָּה.

עיקר הקריאה הראשונה שלו הוא עבודה פנימית שבלב, שזו בחינת בינה. "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה"[מז], ותפלה היא עבודת התבוננות בלב. עבודת התבוננות בלב היא הוה שמתקשר לעבר, לשורש הדבר. מה שאין כן החלק השני מתקשר לעתיד.

מהו החלק השני? ההתבוננות, שעליה כתוב "ועבדתם את הוי' אלהיכם בכל לבבכם"[מח], חז"ל דרשו "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה". יש עבודת הלב של התפלה, כלומר התבוננות-דרישה. הדרישה, הבינה של התפלה, היא באמת ההוה שקשור לעבר.

עוד פעם, התבוננות ענינה לדרוש את השורש. כמו אחד שמחפש את השורשים שלו. לחפש שורשים פרושו לחפש את הקדמון, את העבר. כל התבוננות היא שאתה מחפש את השורש שלך, בפשטות. זה נקרא הוה שמתקשר עם העבר, כאן עבר במובן של קדמון, לא במובן של זמן, כמו שדיברנו אתמול. הקדמון, השורש האמתי.

אחר כך כשאתה מתפלל בפה אתה מבקש משהו, שה' יעשה משהו בעתיד. תפלה זה עבודה שבלב וזה עבודה שבפה. אפשר באמת לומר, שהרי כאן אליהו אומר שני הדברים בפה. אבל אחד משקף את העבודה שבלב, שהיא התקשרות לשורש הענין. כמו שהוא אומר ש"הגם על האלמנה שאנכי מתגורר עמה הרעות להמית את בנה?", הוא מסתכל, הוא מתבונן בשורש הענין, מה קורה כאן?

כל הסתכלות והתבוננות היא להסתכל בשורש. זה נקרא הוה שמתקשר עם העבר. אחר כך הוא פונה לקב"ה, זה עיקר התפלה, ואומר 'תעשה כך וכך', הוא מבקש מה' 'יהי רצון שיהיה כך וכך'. זה נקרא הוה שמתקשר עם העתיד.

תפלה היא דבר עם כח. התפלה של צדיק במיוחד צדיק הוא בעל כח. כשהוא אומר 'יהי רצון שיהיה כך וכך' הוא ממש מתקשר עם המציאות הזאת, כמו שהבעל שם טוב אומר "במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא"[מט]. הוא מבקש חזק שיחיה את המת, הוא ממש מתקשר עם תחית המתים.

בכח ההתקשרות שלו שנקרא מדת האמת שלו, "עתה ידעתי כי דבר ה' בפיך אמת"[נ], הוא באמת ממשיך את הישועה וממשיך את תחית המתים לתוך העתיד.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי מִתְקַשֵּׁר לֶעָתִיד: ״וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים (כְּנֶגֶד ג מִדּוֹת עִקָּרִיּוֹת — חֶסֶד-גְּבוּרָה-תִּפְאֶרֶת) [מדרגה זאת היא של ו שבשם, לא מדרגת הבינה. הפסוק הראשון הוא בינה, אותו הוא מתפלל על האלמנה, והחלק השני הוא ו, שזו המשכה בפועל]... תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי״,

כח הפועל בנפעל: סוד ה"ויתמודד" של אליהו

זה נקרא הוה שמתקשר לעתיד, "ויתמודד על הילד שלש פעמים"[נא], שלש הפעמים הן כנגד המדות העיקריות של ה-ו, שהיא חג"ת. הוא אומר לה' "תשב נא נפש הילד על קרבו ויחי", שיחיה, הוא מתפלל על העתיד [מה זה ויתמודד?] הוא השתטח עליו, הוא נשם לתוכו שלש פעמים.

באמת לכן כתוב כאן במודגש אותיות מד, בגלל ש"ויתמודד" הוא לשון מדות. אם כתוב "ויתמודד... שלש פעמים", הוא כנגד ג מדות עיקריות של הלב, שהן חג"ת. זהו עוד סימן מובהק שהפסוק הזה הוא בחינת ו, שכנגד המדות. לכן כתוב "ויתמודד".

וְהוּא תְּפִלָּה עִם מַעֲשֶׂה בְּפֹעַל

יש פה עוד דבר: הוא גם התפלל וגם עשה משהו, "ויתמודד" שלו הוא עשיה ממש. חוץ מאשר שהתפלל בפה – הוא גם השתטח עליו וגם נשם לתוכו. הוא התפלל ועשה. אם כן, זו תפלה שקשורה עם מעשה. אמרנו שמעשה הוא העתיד ו-ו מתקשרת עם ה תתאה, שהיא המעשה.

(סִיּוּם יְסוֹד אִמָּא — תְּפִלָּה בַּלֵּב — בְּתִפְאֶרֶת ז״א — כֹּחַ הַפּוֹעֵל כַּנּוֹדָע).

יש כח הפועל בנפעל. לפעמים כח הפועל בנפעל הוא הכח של המלכות לגבי בי"ע. זה נקרא כח הפועל בנפעל. אבל בתוך האצילות גופא שעושים מכל המדרגות שם הוי' כתוב שהפועל הוא ו, והנפעל הוא ה תתאה. ברגע שהוא מתמודד על הילד הוא בחינת ו, הוא פועֵל – הוא גם מתפלל וגם פועל. לכן באמת ל-ו שכנגד מדות קוראים התפעלות. יש להתפעל ויש לפעול. אותה מדרגה שמתפעלת היא גם פועלת.

[הרב אמר שלפעמים כח הפועל בנפעל הוא המלכות] לא, אם עושים חלוקה בין האצילות לבין עולמות בי"ע ושם הוי' כולו רק באצילות, לא כולל את כל העולמות, כמו כאן שי-ה-ו-ה כולל הכל, "כח הפועל" הוא מלכות דאצילות שפועלת בהתהוות העולמות התחתונים, בי"ע. אבל כשמסתכלים על י-ה-ו-ה בפני עצמו, הפועל הוא ה-ו והתכלית היא ה-ה. מובא בספרים, גם יש קטע מפורסם של הגר"א בסוף ספרא דצניעותא[נב] שנקרא סוד שם הוי', הוא כותב שם ששם הוי' הוא כנגד חומר-צורה-פועל-תכלית[נג]. זה אחד מהסודות העיקריים של י-ה-ו-ה. י הוא חומר ההיולי, ה הוא צורה, ו הוא פועל ו-ה תתאה היא תכלית. זה דבר עיקרי לגבי י-ה-ו-ה. אם כן, בשם י-ה-ו-ה הפועל הוא ה-ו. כאן הוא פועל כשהוא מתמודד על הילד.

איך זה מתקשר אצלו, שמצד אחד הוא בינה ומצד שני הוא ז"א? זה מה שכתוב כאן "סיום יסוד אמא – תפלה בלב – בתפארת ז"א – כח הפועל". הפסוק הראשון שלו הוא יסוד אמא שמעורר רחמים על האלמנה, זה נקרא התקשרות לשורש בלב. אבל "סיום יסוד אמא" מגיע לתפארת ז"א, ותפארת ז"א היא כבר כח הפועל, זה הפסוק השני.

וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁהֵם שְׁתֵּי בְּחִינוֹת בְּנִשְׁמַת אֵלִיָּהוּ — בְּחִינָתוֹ הָעַצְמִית (אֵלִיָּהוּ) וְכֹחַ הַפּוֹעֵל שֶׁבּוֹ (פִּינְחָס — ״קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פּרוונְקָא״).

פינחס הוא אליהו: מהכתב שבלב אל השליחות בפועל

פינחס בא למשה רבינו ואמר שלמדנו ממך כך וכך, "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו"[נד], אז משה אמר לו "קריינא דאיגרתא איהו למהוי פרוונקא". מי שקורא את האגרת – הוא צריך להיות השליח למלא את האגרת. כלומר שפינחס הוא השליח לקיים מה שכתוב, הוא צריך לממש את הענין, הוא הפועל את הענין, הוא צריך להיות השליח.

אפשר לומר כך על הכתוב "פינחס הוא אליהו", שפינחס הוא מי שעושה את המעשה. ושבמשפט "פינחס הוא אליהו" יש שתי מדרגות של אותו אחד: יש מדרגת אליהו בעצם. אליהו בעצם הוא עבודה שבלב שיש לאליהו, ההוה שמתקשר לעבר, אבל ברגע שהוא מתחיל לפעול משהו הוא הופך להיות פינחס. הדמות של פינחס היא תמיד דמות של קנאי בפועל, תוך כדי המעשה, השליח. [אליהו הופך לאליה?] כשהוא מאבד את ה-ו שלו הוא הופך להיות "אילה שלוחה". ה-ו היא מה שנשלח. צריך לומר להפך, ש-ו של אליה היא מה שנשלח אליו. כל חלק השליחות הוא ה-ו ועצמותו נשארת למעלה.

אז ודאי שיש שתי מדרגות של אליהו, בשניהם זה אליהו, רק שבמאמר הזה אתה יכול לחפש ולמצוא אצל אליהו את שניהם, ודאי שתמצא גם את זה וגם את זה אצל אליהו. מאמר חז"ל "פינחס זה אליהו" מחלק אותם, שבתוך אליהו יש מדרגה מסוימת שנקראת פינחס והמדרגה זו היא השליח. על כך דרשו חז"ל "קריינא דאיגרתא איהו למהוי פרוונקא", שהוא השליח לקיים מה שכתוב.

איפה כתוב הדבר? "כתבם על לוח לבך"[נה] –  האגרת היא מה שכתוב על לוח הלב. כתוב פסוק במשלי "כתבם על לוח לבך". איך הוא ידע ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו"? איפה קרא את זה? על לוח הלב שלו. כמו שלמדנו הרבה ב"מי השילוח" מהרבי מאיז'ביץ[נו], ש"לבי אומר לי", ככה למדתי ממך. הוא היה משוכנע, היה רשום אצלו על לוח הלב, כך הוא הרגיש. כתוב באמת ש"ראה מעשה ונזכר הלכה". הוא ראה מה שקורה ופתאום הוא הרגיש בלב שלו, זה היה כתוב על לוח הלב. מה שהיה כתוב על לוח הלב היה בשם משה רבינו. לכן הוא בא למשה רבינו ואמר שאצלי כתוב רשום בלב שלי "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". משה אמר לו "קריינא דאיגרתא", מי שיכול לקרוא את האגרת, מי שיודע לקרוא אותה, לקרוא את מה שכתוב על לוח הלב, הוא צריך להיות השליח לקיים אותה. המדרגה של מציאת הכתוב על לוח הלב היא ההוה שמתקשר לעבר. לכן הוא אומר שהוא יודע, ש'אני שמעתי ממך משה רבינו כך וכך'. זו בחינת בינה. זהו אליהו האמתי, העצמי.

[משה לא קיבל?] לא, משה הוא החכמה [הוא ראה זאת רק בלוח] לוח הלב של עצמו. הוא רק אומר שקיבלתי זאת ממך. הבינה מקבלת מהחכמה. רשום על לוח הלב שלי מה שקיבלתי ממך ש"קנאים פוגעים בו".

פינחס = 4 פעמים אליהו

פינחס עולה ב פעמים אליהו. בנ"ך[נז], אצל הבן של עלי, באמת כתוב פנחס חסר. אבל אצל "פינחס בן אלעזר הכהן" יש י, ודוקא היא עושה אותו ד פעמים אליהו. ארבע פעמים משהו הוא בקבלה גם תמיד סימן מובהק של הוצאה לפועל[נח]. ד פעמים אליהו והיחס של 1 ל-4 שאמרנו קודם הוא כמו להוציא את הדבר מהכח אל הפועל. הוא מתגלה בעשר, אבל להוציא אותו – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[נט]. יש שלב ראשון שהדבר אחד, ואחר כך כשהוא מתפשט בפועל הוא מתחלק לארבע. ברוחניות הוא עדיין רק אחד, וכשהוא צריך לרדת לגשמיות, להתגשם, הוא מתחלק לארבע. זהו פינחס שעולה ד פעמים אליהו.

וְזֶהוּ ״פִּינְחָס זֶה אֵלִיָּהוּ״ — שֹׁרֶשׁ כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּעֲבוֹדָה פְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב, סוֹד אוֹת הַ־ו דְּאֵלְיָהוּ כַּנּוֹדָע.

עכשיו מבינים יותר טוב למה כתוב "פינחס זה אליהו", ממנו משמע שאליהו הוא לפני פינחס. אמרנו שמהלשון "פינחס זה אליהו" משמע שקודם אליהו ואחר כך פינחס. עכשיו עוד יותר מובן, שקודם צריכה להיות הבחינה של אליהו בעצם, שהיא ההוה שמתקשר לעבר, ואחר כך צריך לצאת ממנו פינחס המבצע את המעשה, ההוה שמתקשר לעתיד.

אליהו בבחינה העצמית שלו, המדרגה העצמית שלו היא הבינה, ההוה שמתקשר לעבר, בתוך עבודת התפלה, עבודה שבלב זו בינה; והמדרגה של התקשרות לעתיד היא פינחס. לכן באמת פינחס היה משוח מלחמה. הוא היה כהן שיצא עם ארון הקודש בשעת המלחמה והזהיר את החיילים, כל מה שכתוב שהכהן צריך לומר לחיילים "שמע ישראל וכו'"[ס].

מלחמה היא כמו דוד – דוד המלך הוא הלוחם את מלחמת ה' – והכהן שמצטרף אליו לתת ולהשפיע לו כח הוא פינחס. לא רואים שאליהו הוא משוח מלחמה. העובדה שפינחס הוא משוח מלחמה היא גם בחינת משיח – משוח בחינת משיח. פינחס נקרא משוח מלחמה, הוא הכהן שמעודד את החיילים, שיוצא לקרב עם החיילים. החיילים הם בחינת דוד, הם לוחמים על מלכות, הם לוחמים לתקן עולם במלכות שדי, והכהן שיוצא אתם הוא פינחס. זה נקרא הוה שמתקשר עם העתיד, הסוד של משוח מלחמה.

דרישה מול פעולה: תפילת החסידות ותפילת המקובלים

עכשיו נסביר עוד ענין: תמיד רוצים להבין מה ההבדל בין החסידות לבין הקבלה לגבי כוונות התפלה. דיברנו הרבה פעמים על כך שאצל המקובלים, כמו מי שמתפלל בסידור הרש"ש, כל התפלה היא פעולות, יחודים, לעשות כל מיני דברים. זה נקרא מנטליות שאתה מתפלל בשביל לפעול, בשביל לעשות. בחסידות אתה לא מתפלל עם כוונה כזאת שאתה פועל יחודים וענינים. רק מה? אתה דורש את ה'. התפלה בחסידות נקראת דרישה, אתה מחפש את הקב"ה, והיא העבודה הפנימית שבלב.

לפי זה, החסידות כאן היא כמו אליהו במדרגה העצמית שלו. היא עצם העבודה הפנימית שבלב לדרוש את השורש, להתקשר אליו. אחר כך תפלה שבבחינת פעולה, לפעול משהו, כמו אליהו שרוצה להחיות את המת בפועל, היא כוונות. אם יש את השורש יכולות להיות כוונות, "געזונטער הייט", בבקשה, שתפעל מה שאתה רוצה. אבל אם אין את השורש, אם אין "קריינא דאגרתא", אם לא קראת את האגרת, לוח הלב לא גלוי, אז מה אתה הולך לפעול כוונות? אתה תשתבש.

מי שרוצה לפעול, להיות פינחס, להיות שליח בלי לקרוא את האגרת, לא יהיה פנחס אף פעם. הוא יעשה טעות, הוא יכשל בדרכו. לכן קודם צריך להיות "קריינא דאגרתא" כמו בעבודת הדרישה של "עבודה שבלב זו תפלה"[סא]. אחר כך אפשר גם להיות פינחס. ודאי שצריך להיות אחר כך פינחס, לעשות ולפעול בתפלה. עוד פעם, כאן זו פעולה בתפלה, שהתפלה עצמה יש בה חלק פעולה. יש בתפלה שני חלקים: חלק דרישה, שנקרא לדרוש בתפלה, וחלק פעולה, שהתפלה פועלת.

כתוב לדוגמה בליקוטי מוהר"ן לגבי המשיח, בתורה ב', שכל מה שהמשיח ילחם הוא בכח התפלה שלו. התפלה היא ממש כלי זין. בזה שהוא מתפלל הוא פועל את כל הניצחונות. באמת אפשר לדרוש את כל מה שאמרנו עכשיו בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן, בה יש את כל הענינים שעכשיו דיברנו. אי אפשר להגיע לפעול בתפלה, שהיא כלי זין, אם אין את המשפט. כתוב שם שזה נקרא הדרישה הפנימית, בחינת יעקב. אם תלמדו את תורה ב' בליקוטי מוהר"ן תבינו את זה. אותו דבר שכתוב פה. קודם צריכה להיות דרישה בתפלה, כאן אנחנו מסבירים שזו הבחינה העצמית של אליהו, ואחר כך יכולה להיות גם המדרגה של פינחס, שהיא מה שהתפלה פועלת.

סיכום פרק ו': מבנה השם י-ה-ו-ה בדמויות הגאולה

אם כן, קיצור הפרק הזה הוא כך:

י    עָבָר — שִׁמְשׁוֹן — מָשִׁיחַ בִּבְחִינַת עוֹלַם הַתֹּהוּ

שוב, אנחנו הסברנו כאן שאין זה עבר ממש בזמן, אלא עבר שמעבר לזרימת הזמן, "מעבר לנהר". הסברנו אתמול שהזמן נקרא נהר, שהנהר זורם נקרא זרימת הזמן, ואברהם אבינו הוא "מעבר לנהר". כלומר, יש עבר שמעבר לנהר, שלמעלה מהזמן, וזהו העבר של שמשון, שהוא באמת מעבר הנהר, נקרא עבר קדמון, לא עבר של זמן. הסברנו באריכות אתמול.

רק מה, הסברנו אתמול שיש פנימיות של עולם התהו שהיא תהו בסדר. אולי גם נסביר קצת יותר: יש בכתבי האריז"ל כמה פעמים בהן הוא מסביר שתהו אינו עולם התהו שנשבר, הוא כתר. יש פסוק שאומר "מאפס ותהו נחשבו לו"[סב], אז אומר שהאין סוף הוא "אפס", וכתר בכל מקום הוא "תהו". "תהו" אינו רק התהו שנשבר, אלא כל מדרגה של כתר היא בחינת תהו, וכל מה שיש אורות מרובים, אפילו שהם קיימים, הם עדיין תהו. כתר הוא אורות מרובים וכלים מועטים גם בתיקון, בגלל שאין כלים בכתר, יש רק אור. אם כן, כל בחינת כתר הוא אורות מרובים בכלים מועטים. [אין בכתר שרש לכלים?] יש שורש של כלים, כלים דקים יש אפילו בא"ק, אבל הם בבחינת תהו.

אם כן, יכול להיות כתר של תיקון. שמשון הוא באמת המשיח של התהו, המשיח של העבר, שכאן אנחנו משייכים אותו עם עצם ה-י, עצם החכמה, וגם בו אין עדיין כלים. כתוב שגם חכמה היא אורות מרובים בכלים מועטים, ועיקר הכלים מתחיל מבינה. זו בחינת שמשון.

ה     הֹוֶה הַמִּתְקַשֵּׁר לֶעָבָר — אֵלִיָּהוּ בִּבְחִינָתוֹ הָעַצְמִית

ו   הֹוֶה הַמִּתְקַשֵּׁר לֶעָתִיד — אֵלִיָּהוּ כִּשְׁלִיחַ — ״מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת״ —בְּחִינַת פִּינְחָס

ברגע שאליהו מתחיל להיות שליח לקיים את הדבר הוא נקרא ההוה שמתקשר לעתיד. מלאך הוא לשון שליח. אז ברגע שאליהו הוא "מלאך הוי' צבאות" בתור שליח הוא ה-ו. הרי כתוב ש-ו היא עולם המלאכים, עולם השליחים, המלאכים שפועלים כולם ב-ו שבשם. הבחינה הזאת של אליהו כמלאך, "מלאך הוי' צבאות", היא פינחס. באמת יש פסוק במלאכי "מלאך הוי' צבאות"[סג] ודורשים אותו על פינחס. עוד פעם, את "מלאך הוי' צבאות" דורשים על פינחס, כלומר שהוא המבצע את המעשה.

ה    עָתִיד — ״דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם״

זה פסוק שלא הבאנו, "אקים" לשון קיים. הפסוק המקורי הוא "דוד מלכם אשר אקים להם"[סד], כלומר שדוד עוד לא היה, "דוד מלכם אשר אקים", "אקים" הוא חי וקים, אבל הוא בשביל שאקים אותו, הוא מחכה לקום, כמו שהסברנו. זו בחינת העתיד של "דוד מלכם אשר אקים להם".

עד כאן היה פרק ו – שמשון, אליהו ודוד.