הרכבת אנוש לראשנו (כד)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ"ח סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

למדנו על שלש מדרגות של "רצוא" – מצד הנר"נ, מצד החיה ומצד היחידה:

ג' בחינת רצוא הנ"ל הן כנגד ג' אותיות צלם, כמבואר בכתבי האריז"ל שה-צ דצלם הוא בחינת נר"נ וה-ל בחינת חיה וה-ם בחינת יחידה. על פי זה יש לפרש [פסוק שגם האריז"ל מרבה לדרוש] "אך בצלם יתהלך איש" –

יש שתי מדרגות: צלם ודמות – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" [השנה שלנו, שנת תהא שנת דברי משיח, עולה בצלמנו כדמותנו]. נתחיל להסביר בעומק את שני המושגים הללו. צלם הוא סוד ה"רצוא ושוב" שבנשמה, כאשר ה"רצוא" הוא העיקר וה"שוב" נגזר לפי ערך ממנו. לעומת זאת, דמות הוא בחינת הדומם של השפלות בעצם, של "שוב" ללא "רצוא". על כך דרש במאמר את הפסוק "אם לא שויתי ודוממתי".

נחזור אל הפסוק. הכלל בחז"ל אומר:

"אך" [ו"רק" הם] לשון מעוט,

כלומר, צריך למעט בצלם. בדרך כלל צריך להרבות את הצלם, להוליד ילדים. איך ניתן לפרש את המילים "אך בצלם"? זהו הסוד:

שבז' ימי הפסח יש למעט מכל וכל בבחינת העבודה ד"צלם" – רצוא בהתנשאות הלב כו' –

בימי הפסח יש איסור חמץ, וכל "רצוא" הוא בחינת חמץ. כל השנה יש חמץ טוב – ה"רצוא" להיכלל בתוך ה' והתבטל אליו – ואחריו בא "שוב" של בטול לה' מתוך תענוג של ההתכללות שב"רצוא". זו עבודה שבבחינת צלם, אבל יש תקופה מסוימת שצריך למעט בעבודה זו, ובה חמץ אסור לגמרי.

ואזי "יתהלך איש" כמו שכתוב "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

דוקא כאשר ממעטים את העבודה של "רצוא ושוב" מתחילים ללכת אחרי ה'. לכן עיקר הפעולה שפעל הפסח על ישראל הוא התחלת ההליכה אחרי ה'. זהו פירוש ראשון לפסוק. פירוש שני:

או יש לומר ש"יתהלך" ירמז לחוש ההלוך דחדש סיון [על פי ספר יצירה] זמן מתן תורתנו,

על פי פשט מתחיל ההילוך מחודש ניסן, בגלל שמיד עם יציאת מצרים מתחילים ללכת אחרי ה', טבל באמת יש שני סוגי הלוך. יש הלוך אחרי ה', ויש הלוך של "התהלך לפני והיה תמים". כאשר ציוה ה' את אברהם אבינו את ברית המילה הוא אמר לו "התהלך לפני", וזוהי מעלתו על נח עליו נאמר "את האלהים התהלך נח". רש"י כותר שנח היה צריך את התמיכה של ה' ולא יכל ללכת לבד. לעומת זאת, לאברהם ה' נתן מצוה והמצוה נתנה לו כח ללכת לפני ה', וכאשר הוא הולך לפני ה' הוא תמים, הוא מושלם. כלומר, אצל היהודי ההליכה לפני ה' היא להיות מושלם.

לעניננו, ההלוך "אחרי ה'" שייך לחודש ניסן ואילו ההלוך "לפני ה'" בא רק לאחר שמקבלים את התורה. כל התורה הוא סוד התמימות, היכולת ללכת לפני ה'. לכן החוש של חודש ניסן על פי ספר יצירה הוא חוש הדבור, חוש ההנהגה – "דבר אחד לדור". בחודש ניסן אתה זקוק שמישהו ינהיג ויוליך אותך, אבל ללכת לבד לפני ה' – זה רק בכח התורה. התורה היא כמו הברית עם ה' שנותנת לך כח ללכת כביכול לבד. אלו חודשים משלילים זה את זה, ולכן בספר יצירה הם כנגד שתי הרגלים – חודש ניסן כנגד רגל ימין וחודש סיון כנגד רגל שמאל. עיקר ההלוך שייך לרגל שמאל, ולכן חודש סיון המנהיג את חוש ההלוך, אבל בכל זאת, למעשה, הולכים בשתי הרגלים.

ההליכה של חודש ניסן נקראת "לכתך אחרי במדבר" ואילו ההליכה של חודש סיון נקראת "ילכו מחיל אל חיל". זהו הלוך של "חילא דאוריתא", ללכת לפני ה' בכח התורה עד אין סוף, עד ולא עד בכלל. בחסידות מוסבר, כי 'לפני' הוא תמיד הפנימיות, ולכן "לפני ה'" זה ללכת לפנימיות של ה'. בחודש ניסן אתה יכול להגיע רק עד האחוריים של ה' – "לכתך אחרי".

נחזור אל הפסוק שלנו: "אך בצלם" אלו ימי הפסח, שכן בו הזמן בו ממעטים ב"רצוא" על כל שלש בחינותיו, ומכוחו יש אחר כך בחודש סיון "יתהלך איש". כאשר מקבלים את התורה מתגלה עיקר חוש ההילוך.

שבו המצוה דשתי הלחם "חמץ תאפינה" דוקא, בחינת "צלם" כנ"ל.

זהו הלוך של חמץ. לפי ערך המעוט של המצה כך אתה הולך אחר כך עם החמץ של מתן תורה, עם ההתנשאות של "ויגבה לבו בדרכי הוי'" בהליכה מחיל אל חיל עד ה'יש האמיתי'.

שני הפרושים אמת בסוד איש נוטריקון אין יש וד"ל [האות י עולה לכאן ולכאן].

האין הוא בפסח ואילו ה'יש האמיתי' הוא בחג השבועות. קודם מתהלך האיש בבחינת 'אין', הוא בבטול היש, ואחר כך הוא מתהלך לפני ה' בסיון בתמימות בבחינת 'יש האמיתי'. על יעקב נאמר "איש תם ישב אהלים", ואיש תם הוא אותיות יש אמת, שלמעלה מן האין.

עד כאן נושא ראשון. נקודה שניה: במאמר הסביר ר' הלל, שיש שתי בחינות בחיה. הנר"נ בנפש הם עבודת התבוננות ואילו החיה היא עבודה של ראיה והסתכלות, שלמעלה מהתבוננות. בראיה יש שתי מדרגות: ראיה דהשגה היא ראיה שאינה שכל, אבל היא עדיין משתייכת ומתלבשת בו, ויש ראיה שלגמרי למעלה מן השכל. בכללות, החיה היא ממוצע בין הנר"נ ובין היחידה, בין השכל ובין העצמות המושללת כל השגה בטעם ודעת. מסיבה זו יש במדרגת החיה שתי בחינות. שרש הראיה דהשגה הוא בחכמה עילאה, חכמה סתימאה דאריך, בין לפני הצמצום ובין אחריו. לעומת זאת, שרש הראיה שלמעלה מהשגה הוא בחכמה שברצון, חכמה של פרצוף הגלגלתא.

על פי זה, ועל פי מה שהוסבר על היותה כנגד האות ל במילה צלם:

ב' הבחינות שבחיה, פנימי ומקיף, הן ב' בחינות שבאות ל דצלם – "מגדל הפורח באויר" וד"ל.

כתוב בכתבי האריז"ל, שיש בציור האות ל שתי מדרגות: אות כ ואות ו שעולה ממנה למעלה. זו האות היחידה שעולה אל מעל לשורה, ועליה זו נקראת "מגדל הפורח באויר". מוסבר בקבלה, כי האות כ שבתחתית האות ל היא מתלבשת בהשגה, אבל החלק העליון שבה הוא החלק ש"פורח באויר" למעלה מן ההשגה. אלו שתי המדרגות של החיה אותם הוא הסביר במאמר.

כדי לסדר: בקבלה מכוונת מדרגת החיה כנגד חכמה ומדרגת היחידה כנגד הכתר, אבל בחסידות היא בדרך כלל כנגד פרצוף אריך, ואילו יחידה כנגד פרצוף עתיק. איך יתכנו יחד? על פי סוד זה, שיש בחיה שתי מדרגות. כמו כן, בכתבי האריז"ל כתוב שפרצוף אריך הוא החכמה דשם מה החדש.

סוד הצלם מגיע [במדרגה הגבוהה ביותר] עד עצם האור שבבחינת הרצון הפשוט (מדרגה ד. הנ"ל).

'עצם האור' הוא כנוי של הרבי רש"ב למדרגת הרצון הפשוט. מדרגה זו היא אחרי 'העלם העצמי של האור בתוך המאור', הכולל את שלש המדרגות העליונות. לעומת זאת:

השוב שלא על ידי רצוא בא מהעלם העצמי של אור שבבחינת יחיד ממש (ועד למדרגה א. הנ"ל שלמעלה מגדר אור בעצם).

השפלות בעצם באה ממדרגת 'יחיד', ועד לעצמות 'יחיד' – מדרגה א'. מה היה בפסח? היתה התחדשות של התקשרות אל העצמות, שלמעלה מגדר אור. האור התחדש ממדרגה בה הוא אינו אור כלל, אפילו לא העלם אור. הוא נקרא 'אור חדש'.

נקודה חשובה שלא הזכרתי בפעם הקודמת, ממנה אנו לומדים דבר גדול בכל הלימוד שלנו. מפרק זה במאמר ראינו את הקשר בין האמונה שבמקום הכי גבוה – רדל"א – לבין השפלות שבמקום הנמוך ביותר, במלכות. רק האמונה משפיעה על שפלות בעצם, והוא הקשר בין "תחלתן בסופן". המדרגה הכי גבוהה והמדרגה הכי נמוכה תלויות זו בזו, ובעצם הן אותו הדבר. השפלות בעצם היא בגלל תוקף התגלות והתקשרות האמונה. כאשר יש תוקף התקשרות האמונה היא פועלת בנפש מצב של דומם, של שפלות בעצם, של "שוב" שלא על ידי "רצוא". אכן, אנחנו תמיד לומדים, שהאמונה היא "תחלתן" ואילו השפלות היא "סופן", ו"נעוץ תחלתן בסופן".

שאלה: זה לא דבר ברור? רק מכאן יש ראיה?

תשובה: לאו דוקא. כמו אצל הדיינים: כאשר יודעים – כולם באים ואומרים. אם אתה יודע משהו אזי כל התורה כולה באה ואומרת לך את הדבר. צריך רק לדעת את האמת, ואז אתה קובע על פי התורה. נסביר יותר: ר' נחמן אמר על עצמו שהוא משיג דברים עוד לפני שהוא קרא אותם בתורה, ואחר כך כאשר הוא קורא אותם בפנים זה הם כמו אישור אל מה שהוא כבר ידע. הוא כותר אחר כך את החידוש בהתאם לפסוקים בתורה. זה דבר מאד עמוק. אפילו בתורה קיים הסוד של חישוב פנימי בדעת, והוא מעורר תגובה מתאימה בתורה. אחד שהוא גדול באמת, כמו ר' נחמן, שיש לו השגות, ואותם הדברים שהשיג מעוררים אצלו שהם 'יקפצו' לתוך העינים שלו מהתורה שלומד. הוא רואה. כל התורה כעת אומרת את מה שהוא יודע. קודם היה הדבר סתום בתוך התורה.

יש סודות בתוך התורה, אבל התורה עצמה רוצה שיגלו אותן. המגיד אמר שאת כל העולם הזה ה' ברא כמו משחק מחבואים שבו ה' מסתתר – "אל מסתתר". ה' מסתתר ומחכה שאתה תחפש אותו. גם בתורה קיים הסוד הזה, בממד הרבה יותר פנימי. יש בתורה סוד – "סוד הוי' ליראיו" – וה' מחכה שתחפש אותו. בתורה מחפשים את ה' על ידי שיודעים מראש בדיוק מה צריך להיות, וכאשר אתה יודע הדבר עצמו מגלה את עצמו. הוא 'קופץ' לתוך העינים.

לאחר שהתורה אומרת את הדבר אתה כבר יכול לקבוע אותו. לכן, כאשר הוא כותב את הרעיון בספר שלו הוא כותב אותו לפי הפסוקים, לא על פי איך שהוא השיג אותו בתחלה. הוא פוסק את ההלכה בסופו שלל דבר על פי התורה, לא על פי הרגש שלו. אפילו משה רבינו. אבל מה כתוב בתורה? כתוב בה את מה שהוא ידע. אם לא היה יודע קודם לא היה מוצא את הדבר כתוב בתורה, היא היתה מסתירה לו.

עוד יותר כאשר הדבר נוגע לעבודה פנימית של חסידות. זה ממש כך. אנשים יכולים להיות בקיאים בכל ספר התניא ובכל ספרי החסידות ובכלל לא יודעים מה כתוב בהם. הם לא יודעים מראש מה הם מחפשים. אם אתה לא יודע מראש מה אתה מחפש, אז מה אתה מחפש? אתה רואה דברים רק בחיצוניות, ואפילו הפוכים.

לכן כל כך חשוב תקון ההשקפה. אם יש בעיה אקטואלית [לדוגמה: בעית העצורים ואיך להתיחס למה שעשו] כל אחד מן הרבנים מסתכל בתוך התורה ומוכיח ממנה בדיוק את מה שהוא חושב, את ההשקפה שלו. יכול להיות הרב הכי גאון, אבל בתורה הוא רואה רק על פי ההשקפה שלו, שהיא אומרת בדיוק את מה שהוא חושב. השאלה היא האם ההשקפה נכונה או שלא [יתכן והיא לגמרי משובשת]. הרבי הקודם אומר שניתן מהתורה להוכיח כל דבר, ו"לטהר את השרץ ב-קן טעמים".

אם יש בטול אמיתי לנותן התורה ועריכת חשבון צדק בהכנעה גמורה הוא מתחיל לדעת, ואז התורה אכן אומרת לו את האמת. אז הסודות של התורה מתחילים להתגלות אליו. התורה היא כמו כלה צנועה, שאינה מגלה את פניה לכל אחד. יש הרבה מחזרים, אבל היא לא מוכנה להתגלות לכל אחד. רק אחד שהוא החתן, המסור והבטל באמת, ואפילו בתוך עם ישראל.

אחרי שהיא מגלה את עצמה אז צריך לפסוק על פיה. היא "'דבר הוי'' – זו הלכה". הלכה אותיות הכלה, המלכות. ההלכה צריכה להיות על פי "דבר הוי'", לא על פי החוש הפנימי. תמיד חושבים, שדרשת חז"ל זו באה לאפוקי דברים חצוניים, אבל הפירוש הפנימי בא לאפוקי חוש עוד יותר פנימי. יש דבר עוד יותר פנימי מאשר "דבר הוי'", והוא ה"לבא לפומא לא גליא", ולמרות זאת ההלכה צריכה להיקבע על פי "דבר הוי'". אתה יכול להיות עם החוש הכי פנימי, אבל אתה עדיין לא יכול לקבוע על פיו את ההלכה.

כל זה היה דרך אגב, שכל דבר שאנו אומרים מופיע בכל מקום, גם בצורה מפורשת, ובכל זאת אם אתה לא יודע אותו לא תזהה אותו. כאן היתה הדוגמה מן הקשר בין אמונה ושפלות [פעם רמזנו אותו בכל ששפלות עולה ח פעמים אמונה].

הצלם הוא כנגד "חמשה שמות נקראו לה". השפלות בעצם באה מעצם הנפש ממש שנושאת את שמותיה בפשיטות עצמותה כמבואר בדא"ח.

זהו רעיון נוסף שהרבי מרבה להזכיר: כתוב במדרש שיש לנפש חמש שמות, חמש מדרגות. זה לא בזהר. בספר הזהר יש רק ארבעה: נפש, רוח, נשמתא, נשמתא לנשמתא. כל קבלת האריז"ל מיוסדת על חמש המדרגות, אבל בזהר הן לא מופיעות. הדיוק הוא בבטוי "נקראו לה" [באמת הגרסה היא "נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה", אבל כאשר מצטטים הגרסה היא המקובלת], שאפילו היחידה – המדרגה הגבוהה ביותר – גם היא רק שם. היא אינה העצם, אלא רק גלוי אור ממנו.

לעניננו, כיוון שהיחידה היא רק שם ולא עצם, התנועה בה היא רק של "רצוא ושוב". השם רץ אל העצם. לעומת זאת, בעצם אין "רצוא", ולכן כאשר הוא מתגלה יש רק "שוב" ללא "רצוא". מתגלה רק שפלות בעצם בבחינת דומם.

יש לה' עולמות רוחניים ועולמות גשמיים, ולגביו הכל דבר אחד. הוא נושא אותם בפשיטות עצמותו. זהו היסוד הראשון ביהדות. מה ההבדל בין יהודי לגוי? אצל גוי שמתאר את האלקים הוא מתאר דבר רוחני, אבל אצל יהודי ה' אינו רוחני ואינו גשמי. זו מעלת היהודי. על כך נאמר "מי כהוי'... המשפילי לראות בשמים ובארץ". כלומר, הראיה בשבילו גם העולם הזה והגשמיות – "ארץ" – וגם העולמות הרוחניים – "שמים" – זו ירידה והשפלה. הוא צריך להשפיל את עצמו במדה  שווה.

בכל זאת, כאשר בוחר בבחירה חופשית להתגלות הוא עושה זאת דוקא בתחתונים, במדרגה הכי נמוכה. למה? זה עסק שלו, אנחנו לא יודעים למה. הוא מתאוה לכך. זו אמונה עם ישראל.

אצלנו, העצם הוא באמת מופשט מכל השמות, אבל אם הוא מתגלה הוא עושה זאת בתוך מדרגת הנפש, במדרגה הכי נמוכה. הוא מתגלה בשיא השפלות. לכן יש משהו בנפש יותר אפילו מן היחידה. העצם אכן דבוק במדרגת היחידה – "יחידה ליחדך" – ולכן בחסידות תמיד משמע שהיחידה היא עצם הנשמה. זו דבקות עצמית, אבל עיקר המקום אליו רוצה העצם להגיע ולהתגלות הוא מדרגת הנפש.

אגב, על פי זה ניתן להבין את ההבדל בין הבעל שם טוב הקדוש ובין האור החיים. מוסבר, שהבעל שם טוב הוא הנפש של דוד המלך ואילו האור החיים הקדוש הוא הרוח שלו. לכאורה האור החיים יותר גבוה מן הבעל שם טוב, ובכל זאת העצמות והשפלות בעצם מתגלים אצל הבעל שם טוב [נפש הוא לשון נפישו בארמית, תרגום המצוה "פרו ורבו". הנפש היא החלק שבו מתגלה כח האין סוף].

אם כן, עיקר ההסבר במאמר היה שבכל המדרגות נרנח"י יש "רצוא", אבל כאשר עצם האמונה מתגלה יש רק "שוב" ושפלות בעצם. זהו העצם עצמו, אשר לו חמשה שמות. לכן הלשון היא "נקראו לה". לָהּ הוא לְ-ה, שהעצם נושא בפשיטות עצמותו אותן כולן. לא מדובר על פשיטות שהיא היפך הרכבה, אלא פשיטות מוחלטת הנושאת את ההרכבה בנשיאת הפכים גמורה. העצם נקרא כך בגלגול זה, אבל בגלול אחר הוא נקרא בשם אחר. יש כמה מדרגות של בטול, אבל כתוב שהמדרגה הגבוהה ביותר היא בטול השם לגבי העצם. הוא ממש אפס המוחלט לעומתו. אפילו היחידה היא גלוי של העצם, ובתוך הגלוי יש "רצוא ושוב". לעומת זאת, מצד העצם יש רק שפלות.