הרכבת אנוש לראשנו (כה)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

א' תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

למדנו שצלם הוא בחינת "רצוא" בשלש מדרגות: צ מצד הנר"נ, ל מצד החיה ו-ם מצד היחידה:

והנה כתיב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". "צלם" הוא בחינת "רצוא" כנ"ל, ויש לומר ש"דמות" הוא מלשון "דומם" – בחינת "שוב" בעצם, כמבואר בפנים. וזהו [זהו דיוק שכולם מדייקים] דכתיב "בצלמנו" עם ב [שמשמעותה היא בתוך, בפנים] לרמז שכונת ה"צלם" היא להכלל באור אלהותו יתברך. "כדמותנו" כתיב ב-כ הדמיון לרמז על העבודה של קיום מצות עשה "להדמות אליו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו"'.

"שוב" הוא תמיד לקיים תורה ומצות. יש "שוב" שבא לאחר ה"רצוא", והוא מצד התענוג והגישמאק שהאדם מרגיש מן ההתכללות. לעומת זאת, "שוב" בעצם הוא ללא "רצוא" מתוך קבלת עול.

בלשון החסידות נקראת מדרגה זו 'עבד פשוט', ויש בה מעלה לגבי 'עבד נאמן'. לכאורה עבד נאמן הוא למעלה ממנו, כמו שנאמר על משה רבינו "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". עבד נאמן עובד בנאמנות על פי ה"שוב" שלאחר ה"רצוא", אבל עבד פשוט עובד בפשיטות ללא כל "רצוא". הוא אבן דוממת, ואין בו שום הרגשת תענוג. ליתר דיוק: התענוג אצלו נעלם לגמרי. ענג נעלם זה הוא יותר גבוה מכל ענג גלוי שמסוגל להתגלות על ידי עבודת "רצוא ושוב". בשרש: תענוג גלוי בא מז' התחתונות של עתיק, בעוד תענוג נעלם בא מג' הראשונות שבו, מרדל"א.

מבין כל מצות ה' ישנה מצוה אחת העולה על כולנה, שהיא תכלית כל התורה והמצות. זו המצוה להדמות אליו – "והלכת בדרכיו". במצוה זו נדמה היהודי מלמטה לקונו שלמעלה. זו המצוה של דמות – "כדמותנו". לפי זה, כ הדמיון במילה היא עבודת ה"שוב" בעצם.

לעומת זאת, האות ב היא עבודה של התכללות. יכול הייתי לחשוב שהכוונה היא לאור פנימי החודר אל תוכי, אבל באמת זו רק תוצאה. היא הנותנת, ככל שיש עבודה של "רצוא ושוב" על פי טעם ודעת כך אתה נכלל בו. בדומה לכך מוסבר בספר התניא [פרקים ד-ה] על היחוד של התורה והאדם: התורה היא פנימיות, וכאשר אתה לומד תורה אתה בתוך התורה והתורה בתוכך. על יחוד זה כתוב "יחוד נפלא שאין יחוד כמותו בגשמיות כלל".

כך גם ב"רצוא ושוב". ה"רצוא" הוא השאיפה להיות ולהיכלל בתוך ה', ואילו ה"שוב" הוא התענוג שאתה מרגיש בעבודת ה'. זהו כבר אור פנימי שמתגלה בתוכך. אם כן, זו משמעות האת ב לשני הכיוונים. לעומת זאת,  העבודה של כ הדמיון היא העבודה של דמות. בקבלה מובא, שהאות כ רומזת לספירת הכתר, שהיא אור מקיף. בלשוננו: זו השראה של "מה הוא רחום" מלמעלה, ולכן אתה נדמה אליו מלמטה.

אם כן, מי שמגיע לבחינת דומם ושפלות בעצם הוא דומה בכל מעשיו לקב"ה. ישאל השואל: לשם מה טוב להיות דומם? מה טובה השפלות? כעת הסברנו, שרק מי שמגיע לשפלות בעצם הוא הדומה אליו. כל מה שעושה הקב"ה משתקף אליו בדרך ממילא, כהשראה מלמעלה. הוא לא מרגיש זאת בפנימיותו, אלא כעבד פשוט הבטל אל רבו. הוא היד ממש, הקנין של רבו, ובכל מה שעושה הוא מתדמה לרבו.

במאמר השפלות והשמחה יש לר' אייזיק אריכות גדולה. הוא מסביר שאותו עבד שעושה בשדה עבודות פשוטות ובטל לגמרי אל רצון האדון עושה דברים שרבו לא היה עושה בעצמו לעולם. בפנימיות, הוא יותר מקושר אל רבו ברצון הפנימי מאשר הבן או עבד נאמן. הוא משלים את הרצון הפנימי של האדון.

שאלה: האם התכלית אינה עבודה מתוך הכרה פנימית?

תשובה: ודאי, ולכן עבודת עבד פשוט היא רק בשבעת ימי הפסח. שפלות בעצם צריכה להיות בשלב מסויים, אבל במשך כל השנה יש עבודה של "רצוא ושוב". אפילו על אדם הראשון נאמר קודם "בצלמנו" ורק אחר כך "בדמותנו".

נקודה נוספת: בדרך כלל מפרשים המפרשים, וכך גם בכתבי האריז"ל, צלם הוא למעלה מדמות, אבל רש"י בפירושו לחומש לא כותב כך. הוא כתוב שצלם הוא "דפוס", התבנית החיצונית של הגוף, ואילו דמות הוא השכל. בלשון הקבלה: צלם הוא פרצוף ז"א ואילו דמות הוא רק פרצוף לאה [אם נתבונן בעומק נקשר זאת גם עם פירוש רש"י: פרצוף ז"א הוא דפוס של האדם העליון, ואילו הדמות הוא פרצוף לאה, והוא בחינת המחשבה של ז"א].

כאן אנו מסבירים כהסבר המקובל, על דרך הפנימיות: צלם הוא עבודה של "רצוא ושוב", כאשר ה"רצוא" בה הוא העיקר, בעוד ה"שוב" טפל אליו ונגזר לפי ערכו. זו העבודה של כל השנה כולה על פי טעם ודעת. לעומת זאת, דמות היא עבודת "שוב", ודוקא ממנה באים להיות ומה אליו. עיקר הדמיון אל הקב"ה הוא מעבודת השפלות בעצם.

עבודה זו היא שלמות קיום רצונו יתברך בבחינת "שוב" – "שוב לאחד"

על הפסוק "והחיות רצוא ושוב" נאמר בספר יצירה המשפט "אם רץ לבך שוב ל...", ויש בהמשכו שלש גירסאות. גרסה אחת אומרת "שוב למקום", גרסה שניה אומרת "שוב לאחור", גרסה שלישית אומרת "שוב לאחד". גרסה זו מובאת בספר תקוני זהר, ודוקא היא גרסת החסידות [ספר התניא פרק נ, ואחריו בכל ספרי חסידות חב"ד]. את ההבדל בין הנוסחאות מסבירים, שבמקור כנראה היה כתוב בקצור – "שוב לח'" – ואותו מדפיס חשב שכתוב "שוב לאחור" או "שוב למקום" [כך מסביר הרבי פעמים רבות ביחס לשנויי גרסאות, שניתן ליחס אותן ל'בחור אזעצער', למדפיס].

אכן, כל שלש הגרסאות נכונות. "שוב לאחור" הוא להרגיש את השפלות שלך וההכנעה. בלשון חז"ל על החיות המבקשות להציץ בכבוד השכינה: "נרתעין לאחור". זו רתיעה של פחד והכנעה. "שוב למקום" הוא להכיר את המקום המיוחד בבחינת הבדלה – "איזהו חכם? המכיר את מקומו". "שוב לאחד" הוא כבר הגלוי של ה' אחד למטה. זו בחינת המתקה.

בכל זאת, כאן אנו נוקטים בגרסה "שוב לאחד", וכתוב בכתבי האריז"ל שמסודות המילה אחד בקריאת שמע הוא הקשר אל יג מדות הרחמים:

(אחד סוד יג מדות הרחמים וד"ל).

כלומר, "שוב לאחד" זו הוראה: "אם רץ לבך" שוב למטה לקיים את יג מדות הרחמים בעצמך – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'". כל מצות "והלכת בדרכיו" היא שאתה תישם בעצמך את יג מדות הרחמים של הקב"ה, ולכן חז"ל משתמשים בה בכנויים 'רחום', 'חנון', 'ארך אפים'. על כך יש ספר שלם של הרמ"ק – תומר דבורה. הוא מספרי המוסר החשובים ביותר בגלל שבו הוא מסביר בפנימיות כיצד לקיים את יג מדות הרחמים.

לפיכך, "שוב לאחד" הוא מדרגת "שוב" בעצם. בספר התניא, במקום בו מובא הבטוי "שוב לאחד", מוסבר שאותה תנועת "שוב" היא התודעה של "על כורחך אתה חי". אדם רוצה למות בכלות הנפש, אבל אומרים לו שישוב לאחד. אם זהו "שוב" ללא כל "רצוא" קודם, למה הבטוי הוא 'שוב'? צריך לומר, כי זהו "שוב" הבא לאחר "רצוא" כל כך גדול, שלא יכול לבוא לסיפוקו אף פעם. הוא "רצוא" של עד ולא עד בכלל.

כל "רצוא" מגיע עד נקודה מסוימת, נקודת סיפוק, ומאותה הנקודה הוא חוזר אחר כך. ההרגשה של היותו נכלל בה' הופכת אחר כך לאור פנימי המתגלה בתוכו ונותן לו תענוג למטה. לעומת זאת, "רצוא" שלא יכול לבוא אף פעם על סיפוקו, בכלות הנפש ממש, וחייבים לעצור אותו ולומר לו בחזקה להפסיק את הריצה ולשוב אל תוך הגוף לא מתוך סיפוק – זהו "שוב" בעצם. כלומר, היה "רצוא" לפני ה"שוב", אבל הוא לא יצא מתוכו מאליו. הוא מתוך צעד מלמעלה של "על כורחך אתה חי" כדי שלא תמות מן ה"רצוא" שלך.

על פי זה ניתן לומר, ששחיטת הפסח בערב החג היא בדוגמת ה"רצוא", ואילו אכילת הפסח בלילה היא בחינת ה"שוב" בעצם.

הרמז הבא מובא בקבלה:

כל הנ"ל מרומז גם בתבת אדם – א דם, א בחינת "צלם" [כתוב, שהאות שיש בה ציור אדם מושלם היא האות א] ודם בחינת "דמות" כמבואר במקום אחר.

כתוב בכתבי ר' הלל, כי שתי האותיות י שבתוך האות א הן בסוד "רצוא ושוב". גם בספר לקוטי מוהר"ן [תורה ו] מוסבר באריכות שסוד האות א הוא "בקי ברצוא ובקי בשוב". ההבדל בין שניהם הוא, שאצל ר' נחמן האות י העליונה היא צד ה"רצוא" ואילו האות י התחתונה היא צד ה"שוב". לעומת זאת, אצל ר' הלל רומזת האות י העליונה שמימין אל ה"שוב" ואילו האות י התחתונה שמשמאל אל ה"רצוא".

מה ההבדל? כאשר ר' נחמן מדבר על "רצוא ושוב" הוא מדבר על התעלות ונפילה. יש זמנים בהם האדם מתעלה ויש זמנים בהם הוא נמצא בשאול תחתית, ואסור לו להתיאש ולאבד את התקוה בזמני נפילה. זו הבקיאות ב"שוב". את תנועת ה"רצוא ושוב" הוא מפרש עם פסוק: "אם אסק שמים שם אתה" זו הבקיאות ברצוא של האות י העליונה שמימין, בה העבודה היא שלא להתגדל ולהתיהר. כמה שלא עלה שלא יחשוב שכבר הגיע. לעומת זאת, ואילו "ואציעה שאול הנך" זו הבקיאות בשוב, שעל אף שנפל צריך שידי שה' נמצא איתו ממש, "באשר הוא שם". תפקיד האות ו הוא להחזיק את שתיהן יחד.

זהו "רצוא ושוב" ללא התכללות ביניהם – ה"רצוא" הוא "רצוא" לגמרי וה"שוב" הוא "שוב" לגמרי. ב"רצוא" העבודה היא שלא ליפול לגאוה, ואילו ב"שוב" העבודה היא שלא ליפול ליאוש. לעומת זאת, כאשר מדברים על "רצוא ושוב" בחסידות חב"ד מדברים על משהו אחר גמרי. ה"רצוא" זו הריצה להיכלל בה', השאיפה הפנימית בתוך הנפש, ולא התעלות של אורות וגלויים. ה"שוב" זו ההרגשה העוד יותר פנימי שה' רוצה ממני לרדת למטה, ולא למעלה, על מנת לקיים את הרצון שלו. לא מדובר כלל על נפילה, אלא על הרגשה פנימית ברצון ה' על פיו תכלית הכוונה אינה להתעלות אלא לרדת למטה ולקיים תורה ומצות. לפי זה, האות ו שביניהן היא הכח לעבור מן האחד אל השני, מן ה"רצוא" יהיה "שוב" ומן ה"שוב" יהיה "רצוא".

זהו הבדל מאד יסודי כדי להבין את ההבדל בין "רצוא" לבין "שוב" על פי שתי התפיסות. על פי ההסבר בחסידות חב"ד עומדת האות י התחתונה בצד שמאל, והיא כטבע האש רוצה לעלות. לעומתה עומדת האות י התחתונה למעלה בצד ימין, וזהו הגלוי הפנימי בתוך הנפש של רצון ה'. כאשר אות י ממוקמת למעלה היא חכמה, ואכן בתוך החכמה של הנפש מתגלה שהרצון של ה' הוא לרדת, כטבע המים. זהו שרש ה"שוב". הכח התמידי לעבור מן האחד אל השני הוא האת ו שבאמצע.

כל זה היה כהסבר לכך, שהאות א על פי שתי תפיסות מרמזת ל"רצוא ושוב". לעומתה, שתי האותיות דם הן מלשון כדמותנו, והן רומזות אל הדומם בעצם [א פעמים ד פעמים ם עולה צלם].

ציור א הוא סוד "רצוא ושוב" כמבואר בדא"ח, היינו שוב שלאחר רצוא. דם לשון דומם – "כדמותנו" – הוא סוד "שוב" ושפלות בעצם וד"ל [ולפיכך יש מעלה לדם לגבי האות א].

מכאן רמז לגבי עלילות הדם: שפלות בעצם היא בחינת מצה, ותמיד העלילו על היהודים שמכניסים דם בתוך המצות. בכל עלילה יש שרש של אמת, אחרת לא היו מגיעים אל השקר הזה. הרמז כאן הוא, שדם הוא בחינת מת [לכאורה דם הוא רותח, "רצוא", כצבעו האדום, ולכן הייתי יכול לפרש שדוקא האות א היא מקור ה"שוב", ואילו דם הוא ה"רצוא" והרתיחה מלמטה. אכן בלשון הקבלה, הדם היוצא מתוך הלב ורץ בתוך העורקים לא נקרא דם, אלא רוח חיים, והוא רותח כטבע ה"רצוא". סתם דם הוא דם הכבד העובר דרך הגידים הלבנים, והוא דומם כטבע ה"שוב". הכבד יוצר את הדם העולה אל הלב ומברר אותו. בקבלה, הלב הוא רוח והכבד הוא נפש. גם על פי הלכה יש יותר דם בכבד מן הלב, ולכן הוא נאסר באכילה. איסור אכילת הלב הוא רק מנהג, וטעמו הוא שלא ידבקו באדם המדות הרעות של הבהמה].

יחוד בחינת ה"צלם" ובחינת ה"דמות" בעבודת ה' יתברך הוא סוד "שעור קומה שלמה" של אדם דתקון.

עד כאן למדנו על שתי מדרגות – צלם ודמות. כעת צריך לחבר אותן לשעור קומה שלם. הרמז הוא:

צלם דמות קומה ראשי תבות צדק, סוד "צדק צדק תרדף" [אותו האדם צריך לשאוף להשיג] (ב' פעמים "צדק" יש לומר כנגד תקון עצמו ותקון זולתו וד"ל).

כדברי אדמו"ר הזקן על מצות "פרו ורבו", שהדבר הראשון אותו יהודי צריך לעשות הוא עוד יהודי. תרגום המילה צדק הוא קושטא, אמת, ועל כן פירוש הפסוק הוא "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

צלם דמות קומה עולה "לעיני כל ישראל", שלמות התקון ד"תורה צוה לנו משה" [ראשי תבות צלם].

עשיה היא לשון תקון, ועל כן "אשר עשה משה לעיני..." הוא התקון שעשה משה רבינו לעינים של ישראל. הוא תיקן את שבירת אור העינים של עולם התהו, כמבואר בקבלה. תקון זה הוא תקון כל שיעור הקומה של אדם דתקון, בעוד השבירה היא שבירת אדם דתהו על ידי הסתכלות העינים שלו [קשור עם חודש תמוז שמתחיל היום, שחושו הוא חוש הראיה ושבטו הוא ראובן, עליו נאמר "פחז כמי אל תותר". זהו פגם העינים]. משה רבינו הוא "עיני העדה" ופנימיות כל עם ישראל, ומבואר בספר התניא שתכונה זו קיימת בכל החכמים שלהם נצוץ של משה רבינו, והוא מתקן את העינים של כולם.

זו שלמות התורה. הכלל הוא ש"הכל הולך אחר החיתום", ומילים אלו חותמות את התורה כולה. התורה באה לתקן את הצלם – "תורה ציוה לנו משה" – ושלמות תקונו הוא ביחוד צלם עם דמות, ושניהם יחד בקומה.

רמז נוסף:

והוא סוד הנקודה האמצעית של טל ברבוע –

שהוא הסכום של יט ברבוע ו-כ ברבוע, על פי הכלל שסכום שני רבועים סמוכים עולה הנקודה האמצעית של שניהם יחד. למשל: תריג הוא הנקודה האמצעית של לה ברבוע, והוא עולה טוב ברבוע ו-חי ברבוע. טל עצמו עולה:

הוי' אחד (וכן שלמות זך מלויי שם הוי' ב"ה כידוע [שכן לאותיות ה-ו-ה שבשם יש שלשה סוגי מלויים. כלומר, 33=27] וד"ל).

עד כאן הרמז. נמשיך עם משהו עניני:

והנה בכל שעור קומה עיקר קיומו תלוי ביסודו – בחינת "וצדיק יסוד עולם".

הבנין עומד כקומה, אבל מה מקיים אותו? היסוד. כך מקיים הצדיק את הקומה. כלומר, הוא מחבר את הצלם עם הדמות.

שוב, יש עבודה של שפלות בעצם, הנקראת 'דמות'. יש עבודה של "רצוא ושוב", הנקראת 'צלם'. יש את החיבור של שניהם הנקרא 'קומה' ויש דבר שמקיים את הקומה, שלא תתמוטט, והוא 'יסוד'. כך הופך הצדק להיות צדיק:

צלם דמות יסוד קומה ראשי תבות צדיק. צלם דמות יסוד קומה עולה "ואהבת את הוי"' – "ברוך הוי' אלהי ישראל" (הוי' אלהי ישראל סוד תריג מצות התורה) – "הצנע לכת עם אלהיך" (ראשי תבות "אעלה בתמר" וד"ל) וכו'. והוא כט ברבוע (וכן חבור כ ברבוע וכא ברבוע [הוא מספר של זוית ישרה] וד"ל), שלמות ההתגלות של יסודו – חן – כמבואר במקום אחר וד"ל.

עד כאן רמזים שלא נפענח [הרוצה להחכים יעשה זאת בעצמו]. נסביר כעת את המדרגות עצמן:

לכל אחת מג' בחינות רצוא ד"צלם" יש בחינת שוב שבאה לאחר ועל ידי הרצוא. הכל בסוד "שש כנפים לאחד" – כנגד ו"ק בכללות.

במאמר עצמו הוסבר, כי העבודה של "רצוא" קיימת בכל מדרגות הנפש נרנח"י. כיוון שלכל מדרגת "רצוא" יש גם מדרגת "שוב" יש סך הכל שש מדרגות בצלם. מובא, כי זהו סוד שש כנפיים של השרפים, שלשה זוגות של שני כנפיים, וכל זוג מהם הוא "רצוא ושוב".

לכן, אף כל פי שבמאמר הוסבר שיש "רצוא ושוב" של מדרגת היחידה בנפש, כעת עולה מערכת חדשה לגמרי: יוצא כי בכללות כל המדרגות הללו משתייכות לו' הקצוות ביחס למערכת יותר גבוהה, על פי הכלל הידוע "הכל בערכין". כלומר, כל עבודת "רצוא ושוב" של צלם היא עבודה של הלב, ואם יש בו מדרגות חיה ויחידה יהיו אלו החיה והיחידה של הלב. גם על פי פשט, "רצוא ושוב" הוא דופק של הלב, כפי שצלם בכתבי האריז"ל הוא בז"א. כל זאת לגבי הצלם.

בחינת השוב ושפלות בעצם הוא כנגד עצם נקודת המלכות – "כל השביעין חביבין" – הנקראת "דמות" כנודע.

בכתבי האריז"ל, צלם ודמות הם ז"א ונוקבא. כלומר, דמות היא במלכות, ושפלות בעצם שייכת גם היא אל המלכות [מלכות יכולה להיות גם פרצוף לאה וגם פרצוף רחל. ביתר דיוק: זו מלכות דתבונה. היא כבר לא בינה בכלל, היא מלכות העליונה]. הדמות היא השביעית לאחר "שש כנפיים" של ה"רצוא ושוב" שבצלם. המספר שבע בארמית הוא שֵׁב, מלשון שׁוֹב.

מהו היסוד?

ה"יסוד" הוא בחינת שמינית בעצם – 'שמונת ימי מילה".

לכאורה מי שמחבר את מדרגות צלם ודמות – זעיר ונוקביה – הוא היסוד, ולפיכך מדרגת 'קומה' אמורה להיות ספירת היסוד, אבל על פי ההסבר שלנו נכלל היסוד בין ו' הקצוות של הצלם. מה פועל את הזווג בין זו"ן? כתוב בקבלה שהוא נעשה רק בכח מוחין דאבא. רק אבא יכול להחזיר אותם 'פנים בפנים' ולזווג ביניהם. לכן הקומה שייכת לאבא, אבל מדרגת 'יסוד' היא המדרגה השמינית. בקבלה נקראת מדרגה זו בספר הזהר בשם "רקיע תמינאה", הרקיע שמעל שבעת הרקיעים, המכוון כנגד עצמות אמא.

כלומר, הקומה היא אבא, אבל יסוד הקומה הוא עצמות אמא [על דרך משיח בן יוסף שיבואר בהמשך המאמר]. יש הרבה מאמרים מר' הלל בענין ברית מילה, בהם הוא מסביר שיום השמיני של המילה מגלה את הרקיע הזה, את השמיני שלמעלה מן השבע.

ב"קומה" ב' מדרגות, בסוד "ואולך אתכם קוממיות" – ב' קומות – כנגד סוד התשיעי והעשירי – "קדש להוי"' וד"ל.

זהו דרוש נוסף של ר' הלל במקום אחר. נסכם את המבנה ברמז:

והנה על פי כלל ההתכללות יש ו' בחינות דצלם, בחינה אחת דדמות, בחינה אחת דיסוד וב' בחינות דקומה, הכל עולה א' תשצב שהוא מספר האותיות בשירת האזינו בדיוק, שכולל את כל התורה כולה כידוע בשם הרב המגיד הקדוש ממעזריץ זי"ע. והוא עולה אשת יפת תאר, [וכהסבר אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה היא] סוד שלמות ההתגלות של שרש הנשמה [והתקון המושלם שלה] של כל אחד ואחד מישראל, נקודת הצדיק שבו – "ועמך כלם צדיקים" – כמבואר בדא"ח. והוא ח פעמים דרך (כנגד ח נימין שבכנורו של משיח) בסוד "חדרך" – שמו של מלך המשיח [אותו דרשו חז"ל "חד לאומות העולם ורך לישראל"] – שהוא תכלית שלמות התקון של אדם הראשון, אדם ראשי תבות אדם דוד משיח כידוע, והוא ז פעמים יו ברבוע, סוד "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" [והרמז: זיו הוא ז פעמים יו].

יוצא לנו מכל הנ"ל "סוד הוי' ליראיו" (שבו צרוף צדיק הוא וההי, צרוף הח [של חודש חשון] – תפלין דראב"ד [הגבוהים ביותר, וכנגד] בעתיקא וד"ל) :

קוצו של י: קומה עליונה ד"ואולך אתכם קוממיות".

י: קומה

ה: יסוד (סוד "רקיעא תמינאה" התגלות "אנכי" בפנימיות אמא)

ו: צלם – "שש כנפים לאחד" ב"רצוא ושוב" תמיד

ה: דמות – שפלות בעצם כדומם ממש [המאפשרת] להדמות אליו יתברך

קראתי בקיצור, והמבין יבין. העיקר כאן הוא שיש ארבע מדרגות – צלם, דמות, יסוד, קומה – שמתוכן הוסברו בתוך המאמר רק שתי המדרגות צלם ודמות. צלם היא העבודה של "רצוא ושוב", דמות היא העבודה של שפלות בעצם. הגענו לכך, שכל עבודת "רצוא ושוב" מכוונת כנגד ז"א, עבודת השפלות בעצם מכוונת כנגד המלכות, ושתיהן כנגד אותיות וה שבשם. השלמנו את מדרגות ה"נסתרת" במדרגות קומה ויסוד, וביחד רמזנו את כולן במילה צדיק – "ועמך כלם צדיקים".