הרכבת אנוש לראשנו (כו)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

ב' תמוז תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

בפרק הבא חוזר ר' הלל לבאר את לשון הרעיא מהימנא. בתחלה באר את מאמר הזהר השני, אחר כך באר את המאמר הראשון, וכעת הוא חוזר שוב אל השני. נקרא את הלשון במקור [בפרק מובא רק חלק ממנו]:

פִּקוּדָא דָּא שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, וְאֲבָּתְרֵיהּ פֶּסַח רִאשׁוֹן וּפֶסַח שֵׁנִי, לֶאֱכוֹל אוֹתָן כְּמִשְׁפָּטָן, וּטְמֵאִים לִהְיוֹת נִדְחִים לְפֶסַח שֵׁנִי, דְּאִיהוּ פִּקוּדָא תְלִיתָאָה. תַּנָאִין וְאֲמוֹרָאִין, אִית בְּנֵי נָשָׁא כְּחוּלִין דְּטַהֲרָה מִסִּטְרָא דְּמִיכָאֵל [=יש בני אדם שהם כחולין שבטהרה, והם מצד המלאך מיכאל, החסד של עולם הבריאה], וְ[יש אנשים שהם] כְּחוּלִין דְּהֶקְדֵּשׁ כְּגוֹן בְּשַׂר קֹדֶשׁ וְאִינוּן מִסִּטְרָא דְּגַבְרִיאֵל [והם יותר גבוהים], כֹּהֵן וְלֵוִי [וכמו לעתיד לבוא, יהיו הלויים למעלה מן הכהנים], וְאִית בְּנֵי נָשָׁא דְּאִינוּן כְּיוֹמִין טָבִין, וְאִינוּן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים:

נעבור ללמוד הפרק:

ז.

ועתה נחזור לענין המאמר הראשון בביאורו, שהוא אחר זה המאמר, וזה לשונו תנאין ואמוראין אית בני נשא כחולין דטהרה מסטרא דמיכאל כו'. הנה מתחלה יש להבין כללות ענין המאמר עד סיומו, שכללות כוונתו הוא לבאר שיש הפרש בין הארת האמונה הפשוטה הנ"ל שנקראת רזא דמהימנותא במאמר דלעיל כמו שהוא בפסח ראשון, ובין הארתה כמו שהוא מאיר בפסח שני,

כמו שראינו עד כאן, נושא המאמר הוא להסביר את ההבדל בין פסח ראשון ופסח שני. פסח ראשון הוא הגלוי של "נגלה עליהם מלך מלכי המלכחים הקב"ה וגאלם", ואילו פסח שני הוא הגלוי על ידי הכרוז, המכריז בסוף שלשים יום, כי מי שעוד לא ראה את המלכה יבוא ויראה לפני שהשערים ינעלו. שמיעת כרוז זה מאירה גם כן את האמונה של פסח ראשון, ובכל זאת הוא בא להסביר את ההבדל ביניהם.

וכמו שכתוב לקמן פסח ראשון מימינא דתמן חכמה כו' [וההמשך שם: "פסח שני משמאלא, פסח ראשון מימינא דתמן חכמה, פסח שני משמאלא דתמן בינה"], ואחר כך אי"ה נבאר פירוש המלות דמאמר הזה בפשט בע"ה.

כי הנה מבואר למעלה שענין הפסח הוא בחינת אור האהבה עליונה לנשמות ישראל שבפנימיות ועצמיות ההעלם דאין סוף [מדרגה ב'], שנתחדשה בבחינת אור פשוט חדש מהפנימיות והעצמיות ממש שלמעלה מאהבה זאת דהתקשרות האב אל הבן [מדרגה א'], וסבת התחדשותה היתה אז מצד המיצר ולחץ כנ"ל ועכשיו נזכרים ונעשים כנ"ל [ולכן בכל שנה ושנה נמשך אור זה בפסח]. והנה מה שנקרא בשם פסח כפשוטו הוא מלשון דילוג כמו שכתוב "ופסח ה' על הפתח" (שמות יב, כג).

עד כאן היה סיכום הנלמד עד כאן. כעת יתחיל לבאר את מושג הדלוג, דברים שעוד לא ראינו:

וענין הדילוג יש בו ב' ענינים, הא' שדולג [הקב"ה] על כל ההשתלשלות דעולם הנאצלים עד שרשיהם עד רום המעלות כו', ולא נתלבש בתוכם אפילו בבחינת מקיף בקביעות רק בדרך מעבר בלבד. שזהו קול דודי כו' מדלג כו' הנאמר בשיר השירים (ב, ח) שנאמר בו על ההרים [והפסוק הזה נדרש בחז"ל ובחסידות על יציאת מצרים], שהוא כללות ההשתלשלות דנאצלים שעבר עליהם דרך מעבר בלבד כנ"ל.

נצייר במח שלנו אדם שמדלג: יש את הזמן בו הוא נמצא באויר ומדלג על כל מה שבאמצע, ויש את הזמן של סיום הדלוג, של תכליתו, לאן הוא מגיע. זו הנחיתה שיש בדלוג, אבל היא באה רק בסוף.

והב' מה שנתלבש על ידי דילוג זה בבחינת חיצוניות דחיצוניות הכלים דאצילות כמו בנה"י דנה"י דאבא עד שעיקר ההתלבשות בבחינת המלכות דאצילות בנה"י דנה"י שבה שזהו עיקר המקור להשפיע לנשמות דבי"ע, ולהמשיך בהם בחינת האמונה הפשוטה שהיא בחינת התקשרות הבן אל האב.

כיוון שבסופו של דבר הוא נוחת, גם באותו הזמן בו המדלג עובר באויר הוא מתלבש בחיצוניות דחיצוניות של כל שלב ושלב בדלוג. אכן, עיקר ההתלבשות היא בסוף, בנחיתה – בנה"י דנה"י דמלכות דאצילות. זהו המקור להשפיע את האמונה בנשמות ישראל בתוך גופים. זוהי האמונה של התקשרות הבן אל האב.

שוב, אמונת ישראל היא ההתקשרות הפנימית של הבן אל האב, וגלוי אמונה זו היא הרגשת ההתקשרות. אמונה זו נמשכת לנשמות המלובשות בגופים מהמלכות דאצילות, מחיצוניות שבה, וזו עיקר נחיתת הדלוג, כאשר גם תוך כדי הדלוג ישנה התלבשות בכל מדרגת נה"י דנה"י.

ואף על פי שכבר ישנו בהם מצד שרש נשמתם בבחינת "בני בכורי" כו' (שמות ד, כב) ומצד הירושה מהאבות,

עד כאן דיבר ר' הלל רק על שתי מדרגות של אמונה – אמונה קודמת ואמונה המתחדשת בפסח. כעת הוא מחדש שיש שלש מדרגות: ישנה אמונה שבאה מצד שרש נשמת כל יהודי ויהודי, שכל יהודי בעל נשמה ישראלית נקרא "בני בכרי ישראל", ישנה אמונה אותה יורש היהודי מהאבות, וישנה האמונה המתחדשת בפסח.

האמונה הראשונית היא שכל יהודי מרגיש את עצמו בן. כידוע בנים עולה אמונה, אתם עולה אמת, ושניהם יחד – "בנים אתם" – עולה הפסוק "אהיה אשר אהיה", השם שהתגלה ביציאת מצרים. זו אמונת ישראל. מעבר לכך ישנה האמונה מהאבות. מה מתחדש בפסח?

אך הכוונה לחדש אותה בבחינה הפנימית והעצמית ממש שלמעלה מטבע ההתקשרות הנ"ל, וחידוש אור הזה הוא בחינת תוספת מרובה על העיקר כו'. ונמצא שבחינת האור וחיות דהעלם הפנימי הנמשך בדרך [ובאמצעות] דילוג, הוא בחינת פסח, והלבוש לדילוג זה הוא בחינת מצה כנ"ל.

אם כן, יש כאן שלשה דברים: ישנו הדלוג, ישנו האור והחיות הנמשכים דרך הדלוג – בחינת פסח, וישנו הלבוש לאותו דלוג – בחינת מצה.

וזהו "ופסח ה' על הפתח" שבתורה, שמפרש להיכן היה הדילוג זהו בבחינת המלכות מקור נשמות ישראל הנקראת פתח כנ"ל.

כל זאת בא כהסבר להבדל בין הפסוק בתורה לבין הפסוק בשיר השירים, ולכך שתיאור הדילוג בא דוקא בשיר השירים [נעמוד על כך בהרחבה בביאור הפרק]. לעומת זאת, עיקר הענין בתורה הוא להגדיש את מטרת הדלוג. זאת בהתאם להבדל הכללי בין התורה לבין הנ"ך. הנ"ך מתאר ציורי דברים, ואילו התורה מתארת את התכלית והמטרה. בתורה כתוב כי ה' "פסח על הפתח", והפשט הוא שדילג עליו, אבל ההסבר הפנימי הוא שהפתח הוא מקום נחיתת הדילוג, כאשר עיקר הפתח הוא המלכות. זהו הפתח לעולם האצילות, וממנו באה ההשפעה לנשמות המלובשות בגופים.

עד כאן היה הסבר כללי לענין הפסח, תוך דגש על נחיתת הדלוג, וכעת יתחיל לבאר את ההבדל בין פסח ראשון לפסח שני. עיקר ההבדל הוא בין קו ימין וקו שמאל, כאשר פסח ראשון משתייך לימין, ואילו פסח שני משתייך לשמאל. כאשר ה' נוחת על הפתח, על המלכות דאצילות, בפסח ראשון על מנת להשפיע את אור האמונה – התקשרות הבן אל האב בעולמות התחתונים בי"ע – הנחיתה היא בצד ימין שבפתח. לעומת זאת, בפסח שני נוחת אור האמונה בצד שמאל של הפתח. הבדל זה צריך להבין:

הנה פסח ראשון הוא התלבשות האמונה הפשוטה בבחינת כנסת ישראל שהוא בחינת המלכות דאצילות בבחינת קו הימין שבה, שהוא בחינת חכמה-חסד-נצח שהוא בחינת ימין מקרבת שבמלכות דאצילות. וידוע ש"מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד) ו"כמים הפנים" כו' (שם כז, יט) לכן אותם נשמות ישראל שהם במדרגת צדיקים גמורים, שפונים עצמם בפנימיותם הנקראת פנים לבחינת אלקות [כאן מפרש את המילה "פנים" גם מלשון פניה וגם מלשון פנימיות], ובעניני עולם הזה [אכילה ושתיה וכו'] הם בבחינת חיצוניות וקרירות ונקראים פונים לימין, ממילא הם מקבלים מבחינת הימין דמלכות שהוא מבחינת חכמה-חסד-נצח שבה. ובבחינת קו הימין [של כל המלכות דאצילות] מאיר מבחינת חכמה עילאה דאצילות מקור כל החסדים, ולכן לנשמות אלו מאיר בחינת האמונה הפשוטה המלובשת במצה שהוא בחינת קטנות דאבא בפסח ראשון שהוא בזמנו כנ"ל.

אם האור מאיר בקו ימין שבמלכות הכוונה היא שהוא מאיר אחר כך לאותן הנשמות שפונות לימין מצד עצמן. מהי פניה לימין בפנימיות? ימין הוא אלקות. אתמול רמזנו באריכות את המילה צדיק, אבל יש רמז יותר פשוט: צדיק עולה צד ימין [אותיות יק עולות ימין].

על הפסוק "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" דרשו חז"ל, כי ה"מימינים בה" הם אלו הלומדים תורה לשמה, ואילו מי שלומד אותה שלא לשמה הוא בבחינת "בשמאלה". מה הכוונה שלא לשמה? לשם איזו פניה עצמית [כך היא הלשון בחסידות]. הוא לא פונה לימין, למקום האמיתי, אלא לעצמו.

אם האדם הוא בבחינת צדיק גמור הפונה לימין בלבד, רק לה', יקבל את אור האמונה בפסח ראשון. מקור קו הימין הוא חכמה דאצילות, וכבר בה מלבישה המצה את אור האמונה של הפסח, ומשם היא תוריד גלוי זה אל עיקר מקום הנחיתה – מלכות דאצילות – דרך קו הימין.

נבהיר: אם היה זה קו ימין של כל פרצוף אחר, כמו פרצוף ז"א, ולא של המלכות דאצילות, הוא היה יכול להאיר לכולם גם ללא הבחנה, ולחבק את כולם כמו אברהם אבינו. אבל כאשר מדובר במלכות דאצילות, עליה נאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ", היא שופטת כל אחד ואחד על פי המדרגה שלו. לכן, היא מקרבת את כל מה שיורד בקו הימין שלה, ואינה מקרבת את כולם בשוה, למרות שהוא קו של "ימין מקרבת". היא מקרבת רק את מי שפונה לימין – "כמים הפנים לפנים" – ואין לו שום פניה אחרת. כאשר אותו צדיק גמור אוכל מצה הוא מלביש את התחלת נחיתת הפסח בקטנות דאבא ומלביש אותו בקו ימין של המלכות, ומשם הוא מקבל את אור חידוש האמונה הפשוטה מהעצמות ממש בפסח ראשון.

אכן, בפרצוף אבא מתלבש האור בנה"י דנה"י שבו, ללא הבחנה בין שמאל וימין, אבל כשיורד האור אחר כך אל המלכות מתלבש האור דוקא בקו הימין [חכמה-חסד-נצח].

כל זה היה הסבר כללי לקו הימין, אבל בפרט יש בו שלש מדרגות: יש צדיקים גמורים של עולם הבריאה, יש צדיקים גמורים של עולם היצירה ויש צדיקים גמורים של עולם העשיה:

והנה בבחינת צדיקים הנ"ל יש ג' מדרגות, הא' אותם ששרשם בבריאה בבחינת נשמה הם בחינת צדיקים [שעיקר עבודת היא] במחשבה שהם בבחינת פנים שהם מקושרים במחשבתם בתמידות בבחינת דביקות והתקשרות לבחינת אלקות חיי החיים אין סוף ב"ה, אשר בחינת מקור חיים עליונים הוא בבחינת ביטול והתכללות בעצמות כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים" (תהלים לו, יב) ["עמך" הוא לשון טפל ובטל, והכוונה שאפילו מקור החיים טפל ובטל לעצמות ה', "חיי החיים", וצדיקים אלו דבקים במחשבתם במחשבה זו], ונשמות אלו מקבלים מבחינת חכמה שבמלכות דאצילות המאיר בעולם הבריאה כנ"ל.

כאמור, קו ימין של מלכות דאצילות כולל את הספירות חכמה-חסד-נצח, והצדיקים הגמורים שבכל עולם פונים כולם לימין, ולפיכך מקבלים מקו זה. בפרט: הצדיקים הגמורים של עולם הבריאה מקבלים מהחכמה. הצדיקים הגמורים של עולם היצירה מקבלים מהחסד של מלכות דאצילות. הצדיקים הגמורים של עולם העשיה מקבלים מהנצח של המלכות דאצילות.

ויש בחינת נשמות ששרשם בעולם היצירה בבחינת רוח, והם גם כן בבחינת פנים שהתקשרותם בפנימיות לבבם הוא רק לה' לבדו [יש להם התלהבות בלתי פוסקת לה', אבל לא במחשבה], ובהבלי העולם הזה אין להם תאוה ותשוקה,

לגבי הצדיקים הגמורים של עולם הבריאה היה משפט זה, האחרון, מיותר. אין צורך לומר שאין להם עסק עם הבלי העולם הזה, שכן אפילו מקור החיים – "מקור כל התענוגים" – בטל לגמרי בתוך חיי החיים, ולכן לא יעלה על הדעת מאיסה בהבלי העולם הזה. מחשבתו ופנימיותו דבוקה בה'.

לעומת זאת, בעולם היצירה קיימת עיקר הבחירה בין טוב ורע לגבי עולם הזה. אצלם, כיוון שלבם מלא התלהבות לה', הם ממילא מואסים בעולם הזה. עבודה זו שייכת למדרגת הרוח שבנפש. על תאותם יש שני פסוקים במשלי "תאות צדיקים אך טוב" או "תאות צדיקים יתן". יש להם תאוה לאלקות. אדמו"ר הזקן אמר שתאות ה' היא תאוה ככל שאר התאות שבעולם, אלא שאי אפשר להגיע אליה אם לא ביטל האדם קודם את כל שאר התאות שבעולם. זהו הצדיק הגמור בעולם היצירה.

וממילא תתפעל נפשם האלקית בתפלה באהבה ויראה בהתגלות מחמת שאין דבר המסתיר [כתאוה חיצונית]. ונשמות אלו הם מקבלים מבחינת חסד שבמלכות דאצילות המאיר בעולם היצירה.

הנשמות העליונות קבלו מהחכמה של מלכות דאצילות, וחכמה היא בטול. לכן עבודתם היתה בטול של דבקות במחשבה. צדיקים אלו לא שייכים אפילו לעבודת התפלה. זו עבודה לגמרי פנימית, בבחינת שבת, באופן צנוע ונסתר מהעולם.

סוג שלישי של צדיקים:

ויש בחינת צדיקים שהם תמימים במעשה להיות סור מרע בתכלית [מחויבות שלמה לסור מכל דבר רע האמור בתורה] וליזהר מן הרע בתכלית, ובועשה טוב לדקדק במעשיו [כצדיק גמור (של 'מתנגדים'), עד שחרוט אצלו בטבע להיזהר בקיום המצות בהידור], והם נשמות דעשיה שמקבלים מבחינת נצח דמלכות דאצילות המאיר בעולם העשיה כנ"ל.

אלו שלשת סוגי הצדיקים עליהם מאיר אור האמונה בפסח ראשון. לפיכך:

ונמצא שמאיר הארת האמונה הפשוטה בפסח ראשון בכל קו הימין דמלכות. ולכן הארה הנ"ל מאירה אפילו בנשמות דעשיה באותם שהם בחינת צדיקים ומקבלים מבחינת קו הימין כנ"ל.

כל זה היה תיאור פסח ראשון. מה עם פסח שני?

אבל אותם נשמות ישראל שפגמו בנפשם בבחינת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה [שכנגד בריאה-יצירה-עשיה, וכנגד נשמה-רוח-נפש], הם אינם יכולים לקבל הארת האמונה הפשוטה מבחינת המלכות דאצילות,

נשמות אלו פנו החוצה, לשמאל, ואם כך הם אינם יכולים לקבל מקו הימין של המלכות דאצילות, ולעשות פסח ראשון. כאמור, כל זאת כאשר הפוגמים הם המיעוט. ברגע שהם הרוב חוזר הדבר להיות כמו בשרש, המקבל רק בפסח ראשון ואינו צריך לפסח שני.

והטעם להיות כי על ידי ההתעוררות שלהם בבחינת שמאל לרחק את עצמם מבחינת האלקות ולפנות עורף, ופנימיותם [התשוקה הפנימית שלהם] הלבישו בענינים אשר לא לה' המה, אזי גם בחינת מסך דלעילא [של המלכות] נתעורר בבחינת שמאל דוחה לרחקם ולסלק [את פנימיות האור העליון מהם, שהיא בעצם] פנימיותם [פנימיות שרש נשמתם] מהם להאיר להם רק בבחינת חיצוניות צורך די חיותם, ואותם מקבלים מבחינת קו השמאל שבמלכות דאצילות שהוא בחינת בינה-גבורה-הוד שפעולתם לצמצם השפע ולהעלימה.

כעת מתחיל להסביר ר' הלל בפעם הראשונה מיהו "טמא" ומיהו זה שהיה "בדרך רחוקה" לגבי פסח שני:

וזהו מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, כי בחינת טמא הוא אותו שטִמֵא את עצמו בחום תאוה זרה במדותיו שבלב שמקבל מבחינת נוגה דיצירה מצד שנדחה מקדושת עולם היצירה מצד גבורה דמלכות דאצילות המאיר שם.

בקו השמאל מתחיל ר' הלל להסביר מעולם היצירה, לא מעולם הבריאה. טמא הוא מי שנטמא בתאות זרות. איך הוא נפל אליהן? הוא התחיל לפנות עורף, ובכך הוא עורר למעלה את המסך שגורם לו לקבל את האור מקו שמאל של מלכות דאצילות. כיוון שהוא נמצא בעולם היצירה, הוא מקבל מקו השמאל בפרטיות דרך הגבורה, שהיא ממש יד שמאל – "שמאל דוחה" – הדוחה אותו מהשתייכות לפנימיות עולם היצירה אל ממשלת קליפת נגה שבה, המעורבת טוב ורע. שם הוא נטמא, ונופל יותר ויותר בתאות הבלי עולם הזה.

שוב, קו ימין מקרב, אבל רק את מי שפונה אליו. לעומתו, קו שמאל דוחה למי שמעורר אותו. בפרט: אם הוא בעולם הבריאה הוא מעורר את הבינה של המלכות דאצילות לרדת אל עולם הבריאה ולדחות אותו. אם הוא בעולם היצירה הוא מעורר את הגבורה של מלכות דאצילות לרדת לעולם היצירה ולדחות אותו. אם הוא בעולם עשיה הוא מעורר את ההוד של המלכות דאצילות לרדת אל עולם העשיה ולדחות אותו [הקליפות הם "זה לעומת זה". אכן, יש שתי שמועות בכתבי האריז"ל בכך: יש שמועה שמקום כל הקליפות הוא רק למטה, אבל יש שמועה על פיה הם אחד מול השני בתחום אחר].

נדייק: הטומאה באה רק בסוף. האדם רק התחיל לפנות לשמאל, וברגע זה הוא מעורר את גבורת מלכות דאצילות, היורדת אל מקומו ודוחה אותו אל ממשלת נגה של עולם היצירה. אזי מתעורר היצר הרע בחזקה לטמא את עצמו בחום של תאוה זרה במדות הלב.

עוד יותר גרוע:

וכן מי שפגם במעשה שנפל יותר למטה לקבל מבחינת נוגה דעשיה ונדחה אפילו מקדושת עולם העשיה מצד הוד דמלכות המאיר שם.

אם כן, המושג "טמא" כולל שתי מדרגות: יש מי שמטמא את עצמו על ידי חום התאות במדות הלב, ויש מי שמטמא את עצמו על ידי מעשה רע. הוא כולל בתוכו גם את שרשי הנשמה מעולם היצירה וגם את שרשי הנשמה מעולם העשיה. כלומר, את חלק ה"נגלֹת" שכנגד אותיות וה שבשם.

לעומת זאת, מי שטימא את עצמו רק במחשבה אינו נחשב טמא, אלא רק "בדרך רחוקה":

ושהיה בדרך רחוקה היינו שפגם במחשבה בלבד [בלא לחמם את הלב], שהתקשר את עצמו בעומק מחשבתו בעניני עולם הזה, שזה נדחה מקדושת עולם הבריאה בלבד ומקבל מנוגה דבריאה והיינו טמטום המוח

בסופו של דבר, כל הנדחים הם בחינת טמטום, אלא שיש "טמטום המח" ויש "טמטום הלב". מטמטום הלב בא גם הפגם במעשה, כמו שכתוב בספר התניא, כי הלב הוא המניע הקרוב למעשה, בעוד המח רחוק ממנו. מי שהיה "בדרך רחוקה" הוא מי שטמטם את מוחו, על ידי שהרחיק לכת במחשבה להתקשר ולשקוע בהבלי עולם הזה ולשכוח מהקב"ה, גם ללא חימום הלב או מעשה אסור.

לכן כתוב, שאצל יהודי הקב"ה לא מצרף דברים רעים במחשבה למעשה, בגלל שהמח לא נוגע ישירות למעשה. כמובן, ודאי שמטמטום המוח יכול לבוא אחר כך טמטום הלב, אבל בשלב זה הוא רק בגדר "דרך רחוקה".

מהו טמטום המח?

שאינו יכול לקשר דעתו ומחשבתו בחוזק בבחינת חיי החיים אין סוף ב"ה,

כמו רבים היום, ששואלים מהי התבוננות? מסבירים את הדבר שוב ושוב, שצריך להתבונן, ובסוף כולם אומרים שלא יכולים להתבונן, ובעצם אף אחד לא יכול. מה הבעיה? אין לו תוקף וחוזק במחשבה להתקשר לה'. הוא חושב שצריך איזה פטנט או סיסמה, להבדיל, שזה הבל ושטויות. הוא לא יכול בגלל שיש לו טמטום המח. למה? כי כל החיים הוא הלך בדרך רחוקה, ומחשבתו משוטטת רחוק-רחוק. אדם זה צריך את פסח שני כדי שיוכל להתחיל להתקרב שוב ולהתחיל לחשוב כמו שצריך.

אכן, בדרך כלל תיקון מתחיל מלמטה למעלה, אבל יתכן מאוד והדבר נוגע אל שרש הנשמה. עיקר הבעיה אצל מי שנשמתו שייכת לעולם הבריאה הוא טמטום המוח. הוא אחד שהיה ראוי להיות מקושר לה', בעודת ההתבוננות, כמו הצדיק בעולם הבריאה. לפי חסידות חב"ד שייך כל אחד לעבודת ההתבוננות במדה מסוימת, אבל נשמות אלו שייכות לעבודה זו בעיקר. כעת, לאחר שהלך בדרך רחוקה דוחה אותו הבינה של המלכות דאצילות להיכלות החיצוניים של עולם הבריאה.

אותו מהלך בדרך רחוקה לא חשב על דברים אסורים. הלשון כאן היא "שהתקשר את עצמו בעומק מחשבתו בעניני עולם הזה". לדוגמה: אחד שהיה זקוק לפרנסה, וכל הזמן קישר את מחשבתו מאיפה יביא את הכסף. זה נקרא להרחיק לכת במחשבה, ולהשקיע אותה עמוק בעניני עולם הזה.

יכול להיות שלאותו אחד אין כל כך תאות. זו בעיקר בעיה של מי ששייך לעולם היצירה. אצלו עיקר הבעיה היא תאות, ואפילו תאות ניאוף של איש ואשה בהיתר. עיקר בעיתו החיים הוא תקון התאוה. כמובן שיש לו גם טמטום המוח, אבל זו אינה עיקר הבעיה שלו. מי ששייך לעולם העשיה בעייתו היא היותו עבריין, פושע, ולפיכך נסיונו בחיים הוא לפרוש מהפשע.

ודחייתו הוא מבחינת הבינה שבמלכות דאצילות שמינה דינין מתערין להרחיק המקשרים את עצמם בענינים אשר לא לה' המה,

הבינה היא כח ביקורת...

חסר הסיום

אבל לא טימא את עצמו ברשפי אש דחום התאוה זרה בלב, וכל שכן שלא פגם במעשה. [וזהו כוונת מאמר רז"ל על מי שהיה בדרך רחוקה שהוא "מן המודיעים ולחוץ" (פסחים פ"ט מ"ב) זה שאינו יכול לקשר את עצמו בהעמקת הדעת כנ"ל. כן שמעתי מפי רעי רב"צ]. והנה אלו המקבלים מבחינת קו השמאל דמלכות דאצילות בבחינת שמאל דוחה ומחמת זה נתרחקו מקדושת ה' [כמו שכתוב "משפיל גאים" כו'], ומחמת זה אינם יכולים לקבל הארת האמונה הפשוטה המתלבשת במצה הנקרא מיכלא דמהימנותא כו' (זח"ב קפג, ב), ולזאת התקנה שלהם הוא בפסח שני שמאיר בו מבחינת הבינה דאצילות מבחינת פנימיותה המקבלת מאור הכתר הנקרא רחמים פשוטים [כידוע דהתגלות אור הכתר הוא בבינה יותר מבחכמה וזהו אהיה אשר אהיה כו'] ולא במדה ושיעור לראוי דווקא [שזהו על פי קו המדה דחכמה שמאיר בה מגבורה דעתיק המלובש בחכמה סתימאה המודד האור להשפיע לראוים אליו דווקא. ומבחינה זאת כאשר מאיר במלכות דאצילות אזי מלך במשפט יעמיד ארץ, במשפט דחסד וגבורה לקרב הראוים ולרחק את שאינם ראוים כנ"ל]. ובחינה זאת הוא בחינת רב חסד העליון שלמעלה מן החכמה [שזהו בחינת חסד דעתיק המלובש בגולגלתא כו'] המתלבש בבחינת רחמים פשוטים, וזהו "הטוב כי לא כלו רחמיך". ואחר כך בחינת רחמים אלו מאירים בבחינת הבינה דאצילות ונמשך למטה במלכות דאצילות בכל קו השמאל לקרב את הרחוק, והיינו בתחלה לעוררם בתשובה שזהו ענין הכרוזא דכריז ביום י"ד כנ"ל. והב' כאשר מתעוררים בתשובה שלימה בכל לב ונפש ובבקשת וידוי, אז ימינך שהוא בחינת החסד שבבינה שמקבל מבחינת רחמים פשוטים, פשוטה לקבל שבים. וענין לקבל היינו שיתקבלו בפנימיות רצון העליון להיות חביבין לפניו כקודם החטא כו'. וזהו המרחם כי לא תמו כו' כי אין שום מקום שלא יגיע שם החסד הזה כנ"ל. וזהו בחינת נו"ן פשוטה דבינה שיש בו יתרון מעלה על בחינת היו"ד דחכמה, שהיו"ד הוא בחינת העדר ההתפשטות ואינו נגלה רק למי שבטל אליו ומתקרב אליו בבחינת פנים כנ"ל. אבל הנו"ן פשוטה יש בו יתרון במה שהוא ארוך מאד שמגיע אורו גם להיותר רחוקים בתכלית, שגם הם יתקבלו בתשובה בפנימיות רצון העליון, וממילא יאיר בהם אור האמונה הפשוטה בתוקף גדול, שזהו בחינת פסח ומצה שבפסח שני כנ"ל וד"ל.