"פתח רבי שמעון" תשל"ד
התקשרות ודבקות
אות ד' (2)
י"ח טבת תשנ"ה – שכם
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
[ניגנו 'יעלה תחנוננו']
א. חזרה
מהות ומציאות האהבה
לחיים לחיים!
אנחנו לומדים מאמר על התקשרות ודביקות. פעם קודמת היינו באמצע הסבר של הרבי הקודם שלכאורה מסביר את המושגים הפוך ממה שכתוב כאן. כאן כתוב שתמיד התקשרות יותר פנימית מאשר דביקות. ראינו שיש מאמר אחד[ב] בו הרבי הרש"ב הופך את הסדר ואומר שדביקות יותר מהתקשרות. במאמר של הרבי הקודם[ג] הוא מסביר עוד יותר באריכות שדביקות היא הרבה יותר מאשר ההתקשרות. לכן צריכים ליישב את הדברים. בשביל זה התחלנו לקרוא את הקטע מהרבי הקודם.
הוא אומר שדביקות והתקשרות הם שני מושגים של אהבה – שניהם קשורים לאהבה. מוסבר תמיד בחסידות[ד] שיש שלש מדרגות של אהבה: אהבת עולם; אהבה רבה; אהבה בתענוגים. הוא התחיל להסביר מהי אהבה בכלל. הוא אומר שיש את מהות האהבה ויש את הרגשת האהבה, איך שמרגישים את האהבה בגוף. איך שהיא מתבטאת בתוך גוף האדם, זו מציאות האהבה – לכל דבר יש את המהות ויש את המציאות. המציאות היא איפה הוא נמצא, איך מוצאים, מרגישים אותו. הוא אמר שמהות האהבה היא הרכב של 'נעם וחֹם' זה הביטוי שלו – 'א נעימות'דיגע ורוחניות'דיקע ווארעמקייט'. זו מהות האהבה.
במציאות האהבה – איך שהיא נתפסת בגוף האדם, בהרגשה המוחשית שלו – הוא אמר שיש ארבע מדרגות: קודם כל יש את התפיסה בלב, מה שהלב פועם ומרגיש אהבה. גם החום מתייחס תמיד ללב. אני לא זוכר אם הסברנו שגם חום וגם נעם מתיחסים בקבלה[ה] בעיקר לאמא. כתוב בכל מקום ש"ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו"[ו] היינו "התגלות עתיקא באמא". נעם הוא הרגשה של אמא וגם חום הוא אמא. אבא ואמא הם קור וחום, מים ואש. אבל החום מאמא מתפשט ועל כך כתוב "בינה לבא"[ז]. מה שמתפשט בעיקר מאמא ללב הוא החום, לכן יסוד האש מתיחס בדרך כלל ללב. מקור החום הוא בינה, אז כתוב בחסידות שהמחשבה מחממת, כמו בלקוטי מוהר"ן[ח], אם מישהו זוכר, שם כתוב הרבה פעמים שחשיבה יוצרת תנועה מהירה ומחממת. כמו שהסברנו פעם קודמת, הגדרת החום בפיזיקה היום היא תנועה, תנועה עושה חום. בתניא[ט], בחב"ד, בדרך כלל שכל הוא קר – "מים קרים על נפש עיפה"[י]. באמת הלב צמא וחם מתוך צמאון והמים הקרים של השכל מקררים את הנפש העיפה של הלב. מי שזוכר בלקוטי מוהר"ן, כתוב כמה פעמים, כשהוא מדבר על שכל הוא מסביר דוקא על מהירות החשיבה, התנועה השכלית והוא אומר שהוא מחמם. למה? בגלל שחב"ד-שכל הם בעיקר – כמו שכתוב ב"פתח אליהו" – "חכמה מוחא"[יא] מצד החכמה. שכל הוא עיקר המוחין, הוא באמת מים קרים. אבל אמא, בינה – כידוע שהשכל של רבי נחמן הוא מצד אמא, ואין כאן המקום להאריך בזה. השכל שם הוא דוקא כמו שהוא מתאר אותו חם, חשיבה מהירה. כמו שבלקוטי מוהר"ן הוא רץ מבחינה לבחינה. זה מחמם את הראש, מה שנקרא 'חמומי ראש'...
ארבעת תפיסות האהבה
[אז אי אפשר להגיד שהעיקר בחב"ד הוא חכמה, העיקר לכאורה הוא או הבינה או הדעת, או ההתבוננות או להוליד את המדות] העיקר הוא בטול. ודאי שיש התבוננות שמצד הבינה. [עיקר עבודת המוחין בחב"ד היא או בינה או דעת] נכון, התבוננות. [כמו שהרב מדבר עליו כהגדרה] הגדרת המוח, כמו שהוא כותב בפרק ג' ומביא את זה מכתבי האריז"ל[יב] וזה דבר פשוט, שיסוד המים הוא במוח ויסוד האש הוא בלב. אבל בספר יצירה כתוב[יג] שהאות ש שהיא אש היא בראש. זו סתירה פשוטה. שוב, בספר יצירה דבר מונח ופשוט ש-ש של האש היא בראש, האויר בחזה והמים בבטן. אבל בכתבי האריז"ל, וגם דבר זה הוא פשיטא שבפשיטא ואדמו"ר הזקן מביא אותו בפרק ג' בתניא, שהמוח הוא מים, קר, והלב הוא אש. אלה שתי בחינות שמדברים עליהן הרבה. אבל הדבר הכי הכי פשוט הוא שעיקר המוח הוא כמו שכתוב ב"פתח אליהו": "חכמה מוחא". חכמה מוחא היא מים קרים, אבל בינה – לבא. הבינה ודאי בראש בו מקור החום והיא מתפשטת לתוך הלב – "בינה לבא ובה הלב מבין"יב. זה היה רק כדי להסביר את ההגדרה שלו למהות האהבה כנעם וחום. שוב, נעם וחום הם שתי בחינות של אמא. אולי אפשר לומר בצורה הכי כללית שהם על דרך מוחין דאמא ומדות דאמא, משהו כזה. כשהם מתחילים להתפס בתוך הגוף קודם כל הם נתפסים בלב, "בינה לבא", ועושים את החמימות בלב, את הפעימה, הדופק בלב. זו התפיסה הראשונה – בהרגש הלב.
אחר כך הוא אומר שהתפיסה השניה היא בהסתכלות העינים. מהלב הוא עולה לעינים וזה הפסוק "עיניך יונים"[יד] – בתוך העינים יש ממש הרגשת והמחשת אהבה. אפשר להסתכל על מישהו, כמו על שני בני זוג, יונים, ואפשר לראות ולהרגיש את האהבה בתוך העינים שלהם. זהו משהו נתפס במציאות, לא מהותי-מופשט; אחר כך הוא אומר שהמדרגה השלישית היא גילוי אהבה בנשיקה וחיבוק, בפה המנשק ובידים המחבקות; אחר כך הוא אומר שההתגלות הרביעית היא דיבור. גם פֶּה, אבל לא מגע ישיר אלא התקשרות-תקשורת, דיבור. על דיבור יש בספר שלנו 'שכינה ביניהם' פרק שלם שנקרא 'דברי אהבה וחסד'[טו], שם מוסבר שעיקר וסוף התגלות האהבה אמור לבוא דרך הפה. עד כדי כך שעיקר מטרת בריאת פה האדם הוא כלי לבטא את האהבה שלו. כך צריך לראות שעיקר מטרת הדיבור בכלל, הדיבור המתוקן, הוא כלי שה' ברא לנו כדי לבטא אהבה ואם הכלי הזה עושה משהו אחר הוא חוטא למטרה שלו. בשכינה ביניהם הדבר מוסבר באריכות.
[באחד המאמרים על ה' טבת הרבי אומר שלבוש הדבור הוא בשביל הזולת] אם כולו בשביל הזולת כולו אמור להיות חסד בגלל שלזולת הכונה השפעה לזולת. השפעה היא חסד, אהבה.
ארבעת המדרגות כנגד ה-י-ו-ה
טוב, עד כאן הוא הסביר שיש את מהות האהבה וארבע מדרגות של תפיסת האהבה במציאות. אמרנו שהיות שהסדר מתחיל מהלב לעינים ומשם לידים ולדיבור אז בקבלה זה עושה צירוף ה-י-ו-ה, לא צירוף י-ה-ו-ה. הלב הוא ה-ה עילאה; אחר כך י היא העינים; הידים המחבקות הן ה-ו; הגוף והדיבור בפה הם ה האחרונה. באיזה חדש יש צירוף כזה? שבט[טז], עוד מעט. לפי זה שבט הוא חודש של התגלות האהבה לפי הסדר. עד כאן קיצור של מה שסיימנו פעם קודמת.
[בצירוף חדש שבט איזה ה היא הראשונה?] היות שאין כד צירופים אז זה חופף. יש שני צירופים בחדש שבט, יש בכל חדש שני צירופים. [כך זה תמיד?] כן, בגלל שאם הייתי רוצה להבדיל בין ה ראשונה ל-ה אחרונה הייתי צריך עוד שנים-עשר חדשים. בכל חדש יש שתי אפשרויות. הצירוף של החדש הראשון, ניסן, הוא י-ה-ו-ה. על פי פשט הוא סדר ישר – ה ראשונה ו-ה אחרונה – אבל אין חדש שהצירוף שלו הפוך. [אז איך מחלקים? חצי חדש כך וחצי חדש כך?] צריך עיון. כל הזמן מחלקים. [חצי יום חצי יום?] חצי שעה חצי שעה, תלוי כמה זמן אפשר להחזיק ראש.
ב. מדרגת אהבת עולם
היות שהקטע הזה כל כך יפה וחשוב אני ממשיך לקרוא בפנים:
דכל זה הוא מציאות האהבה היינו גוף האהבה, אבל מהות האהבה שהיא מהות רוחני הנה לכאורה אין שייך בזה חלוקי דרגות,
במציאות, בתפיסת האהבה, יש חילוקי מדרגות, אלה שאמרנו. אבל במהות האהבה לכאורה אין. עכשיו הוא אומר שלא: גם במהות האהבה יש שלש מדרגות. כל זה היתה הקדמה להגיע לכך שיש בעצם שלש מדרגות שונות של אהבה, שהן אהבת עולם, אהבה רבה ואהבה בתענוגים. קודם הוא הסביר, כביכול בדרך אגב, שיש לחשוב בהוא אמינא שחילוק שייך רק במציאות הדבר ולא במהותו. לכן אמרנו שהמהות, שהיא נעם וחום, היא לכאורה דבר אחיד ובלתי מתחלק ואילו למציאות יש ארבע מדרגות.
אבל באמת הנה במהות האהבה עם היותה רוחנית הנה בכל זה הרי יש בזה חלוקי דרגות
[עכשיו הוא מתחיל להסביר את זה:] והיינו דכשם שהמציאות דאהבה הבאה בתפיסא הרי יש בה חלוקי דרגות הנה כן במהות האהבה יש בה חלוקי דרגות רוחניות [כאן מדובר על דרגות רוחניות] אשר התגלותם תלוי לפי אותם הענינים המביאים פרטי המדרגות שבמהות האהבה,
הוא אומר שהתגלות הדרגות השונות של מהות האהבה גם היא תלויה בסיבות המביאות לידי התגלות האהבה. מה תמיד הסיבה להתגלות האהבה? סיבה היא אמא, התבוננות. כמו שנראה תיכף, משהו מאד מענין שתמיד כתוב[יז] שדרגת ומהות האהבה היא לפי איכות ההתבוננות – יש התבוננות שתוליד אהבת עולם ויש התבוננות אחרת שתוליד אהבה רבה. כשהוא מגיע לדרגה הכי גבוהה, אהבה בתענוגים, משום מה הוא לא מזכיר שום התבוננות. אם כי שבדרך כלל הוא פותח ואומר שכל אהבה תלויה בהתבוננות המולידה אותה, אחר כך כשהוא מפרט – באהבה בתענוגים אין התבוננות. תיכף נסביר את זה. הפשט הוא מפני שאהבה בתענוגים יורדת מלמעלה, היא לא כל כך עבודת האדם מלמטה למעלה. זה נקרא "עבודת מתנה אתן את כהונתכם"[יח], כמו שמסביר את זה בתניא[יט]. אהבה בתענוגים היא אהבת מתנה, עבודת מתנה. לכן היא לא כל כך תלויה בהתבוננות בכלל רק בהכנה שאדם עבר את שתי הדרגות הקודמות.
[אם מפרשים שמהות הדבר היא תוכנו, מה שייך לומר פה תוכן? פה הנעם והחום הם יותר מרכיבים ופחות תוכן] נדמה לי שאמרנו פעם קודמת שהרמ"ק סובר[כ] שהחילוקים הם רק מצד הכלים ולא מצד האורות והאריז"ל אומר[כא] שגם באורות יש חילוקים, לא רק חילוקים של כלים. עכשיו, כלים הם תפיסה, איך הדבר נתפס, אז לפי הרמ"ק האור הוא אחיד וכל חילוקי המדרגות הם רק מצד התופסים, הכלים. אבל לפי האריז"ל זה לא כך, יש גם חילוקים בתוך האור. גם פה אותו דבר: עצם ומהות האהבה הם האור ומציאות האהבה היא הכלים. תיכף נראה ונבין את זה יותר טוב.
רצוא ושוב גם באור
ובזה הנה הם מתחלקים הג' אופני אהבה [המדרגה הנמוכה של אהבה היא] דאהבת עולם היא האהבה שבאה מההתבוננות בהעולמות איך שהאור והחיות האלקי המתלבש בעולמות הוא רק הארה לבד ובאין ערוך כלל לגבי העצם דעל ידי זה היא האהבה והרצוא להיות בבחינת התכללות בעצמות אור אין סוף וזהו הרצוא דנשמות למטה
אנחנו התחלנו את פרק ו במאמר הזה, אבל עיקר נושא כל המאמר הוא רצוא ושוב. לכאורה אהבה היא תמיד רצוא מלמטה למעלה. הרצוא מופיע בכמה דרגות שונות. הוא הסביר וגם יסביר לנו פה שיש רצוא מצד הנשמות, אנחנו, הנשמות שירדו דרך כל העולמות עד שהגיעו למטה לעולם הזה, נשמות מלובשות בגופים בעולם הזה שיש להם רצוא, תשוקה לחזור למקור חוצבם למעלה. יש רצוא מצד הכלים בעולם האצילות, ועיקר החידוש של המאמר כאן הוא שיש גם רצוא מצד האורות.
בדרך כלל בקבלה וחסידות מסבירים[כב] שבכלים יש עדיין רצוא ושוב על דרך הנשמות, שהרצוא הוא מלמטה למעלה והשוב הוא מלמעלה למטה. הדופק הוא תשוקה להכלל בשרש ואחר כך שיבה למציאות. זה תמיד הרעיון של רצוא ושוב, משתוקקים להכלל ברוחני, בשרש העליון ואחר כך חוזרים לתוך המציאות. זה נאמר בדרך כלל רק ביחס לכלים, גם לכלים בעולם האצילות, אבל הדופק של האורות הוא הפוך, הוא נקרא "מטי ולא מטי"[כג]. היות שהאור דבוק במאור לכאורה אין לו תשוקה להכלל, הוא תמיד שם. להיפך, הוא רץ לצאת מהשרש, יש לו דחף, שהדחף הזה הוא בחירת ה'. ה' דוחף אותו, נותן בו ומחדיר בו דחף מסוים לצאת מהשמש שלו כדי להאיר את העולם. אחר כך באופן טבעי, כמו שהשוב הוא לחזור לטבע הראשוני שלך, ככה לגבי האור זה הפוך, השוב הוא פשוט לחזור לטבע הראשון. לא כל כך תשוקה להכלל אלא התנועה ההפכית הטבעית, שקודם רצת יצאת אל העולם ועכשיו אתה חוזר למקור. זה נקרא "מטי ולא מטי", הסדר הוא שקודם "מטי" ואחר כך "לא מטי".
[מה השתנה באור כשהוא היה למטה?] יש כל מיני דברים, יש התעבות האור או שהוא השאיר איזה רשימו שם. במילים גסות: הוא קצת התעייף שם על ידי המאמץ אז הוא חוזר כדי להנפש, כמו "שבת וינפש"[כד]. [הכלי היה ריק וכשהוא חוזר למטה הוא מלא?] תלוי, יש כמה מדרגות ברצוא ושוב, נאמר שהוא חוזר מלא. [אז הוא גם חוזר אחר?] "מטי ולא מטי" הוא כמו שדברנו הרבה פעמים על סוד הצבא – "יוצא ובא"[כה]. איש צבא יוצא אל המלחמה ובא מהמלחמה, כך תמיד הלשון בתנ"ך. צבא נוטריקון יוצא ובא זו התנועה של "מטי ולא מטי". כשחייל בא אפשר לומר שהוא בא מלא עם שלל. מה השלל שלו? הניצוצות הקדושים שהוא מעלה. הוא היה למטה, אם האור שלו עשה איזה תיקון הוא חוזר עם השלל שלו כמו חייל. אבל יש חייל שחוזר הביתה על מנת לנוח, גמרנו את המילואים. גם ב'בא' של האור יש הרגשה כזאת שברוך ה' זה נגמר.
[הנשמה היא אור או כלי?] מדברים על כלי ואור באצילות, הנשמה למטה כאן היא המדרגה השלישית היא עוד יותר למטה מהכלי. מה שהוא ירצה לומר עכשיו ולהסביר לנו הוא שאהבת עולם היא דרגת הנשמה כמו שהיא למטה, למטה מאורות וכלים של אצילות, אהבה רבה היא הכלים באצילות ואהבה בתענוגים היא אורות באצילות. [למטה מאורות וכלים דאצילות, אבל אור או כלי?] היא בתנועה כמו הכלי, כמו שנסביר תכף. כמובן שהכל משל, בגלל שכל האהבות האלו יכולות להיות אצל אנשים, בני אדם צדיקים. יש צדיק, נקרא לו בינוני, שאצלו מה שדרוש, מה ששאיפת כל אדם, "מדת כל אדם"[כו] – אהבת עולם. אהבה רבה ואהבה בתענוגים הן כבר שתי דרגות של צדיקים שמגשימים וממחישים בעצמם דרגות יותר גבוהות מאדם רגיל, דרגות של כלים דאצילות ואורות דאצילות.
שוב, מה עיקר החידוש כאן במאמר? שיש גם באור רצוא ושוב כמו תנועת הכלים, לא רק "מטי ולא מטי". אמרנו קודם שבדרך כלל מוסבר שהכלי הוא ברצוא ושוב, מלמטה למעלה ואחר כך מלמעלה למטה, והאור הפוך – "מטי ולא מטי". אבל כאן הוא מחדש – קודם כל בתור הקדמה, אחרת הוא לא יכול להמשיך להסביר את האהבות שלו – שגם באור יש רצוא ושוב. גם באור יש יציאה במדת-מה כאשר הוא יוצא מהמקור. צריך להבין את זה בדקות שבדקות. בשיעורים הקודמים אמרנו שלכאורה האור לא מרגיש שום יציאה, שום פירוד. רק אם יש יציאה מורגשת יש תשוקה ממשית להכלל. מצד אחד הבאנו משל מהפיזיקה, כיון שהאור הוא למעלה מהזמן לכן הוא לא מרגיש שהוא יצא מהשמש וכו' וכו'. בכל זאת ראינו אצל הרבי שכן יש איזה ממד שהאור יודע שהוא בחוץ. ככל שהוא יודע שהוא בחוץ גם הוא כמו הכלי. גם לו יש רצוא מורגש להכלל, לא רק ממילאי, כמו שאמרנו קודם על "מטי ולא מטי". אז גם לאור יש סדר שלם של רצוא ושוב. זה לא סותר, לא שכל הרעיון של "מטי ולא מטי" לא נכון, אלא שכביכול יש שני דברים הפוכים ממש שקורים בתוך האור. מצד אחד "מטי ולא מטי", אבל גם בו יש איזו רצוא ושוב כמו כלי. אם יש את שני הדברים בתוך האור צריך לומר שגם לאור יש פנימיות וחיצוניות – כמו שאכן כתוב בכתבי האריז"ל – ואז צריך לייחס את "מטי ולא מטי" לפנימיות האור ואת הרצוא ושוב לחיצוניות האור..
חיות, התהוות, הארה בעלמא
שוב, אלו כל ההקדמות כאן בשביל להבין את ההמשך. ההתבוננות שמולידה את האהבה הכי בסיסית של האדם, מהי? מהי ההתבוננות הכי בסיסית והכי נמוכה בחסידות? [ממלא כל עלמין] ואיך אני צריך להתבונן בזה? "כי הוא חיינו", הפסוק אומר "כי הוא חייך"[כז] – ה' הוא החיים שלך. כתוב שם "ואהבת את הוי' אלהיך כי הוא חייך". ב"כי הוא חייך" יש הרבה מדרגות – יש להרגיש שאני מציאות קיימת בטבע ושה' מחיה אותי, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[כח]; יש קצת מעבר לזה: להרגיש את הבריאה התמידית בכל רגע תמיד, לא רק שהוא נותן לי חיות, מחזיק אותי ומקיים אותי אלא שהוא מהווה אותי יש מאין בכל רגע; יש יותר מזה, מה שהוא כותב כאן. זהו דיוק מאד מענין פה בפרק של הרבי הקודם, שהוא נתן לי את בסיס ההתבוננות אהבת עולם – לא שאני אוהב את ה' בגלל שהוא מחיה אותי, וגם לא שהוא מהווה אותי בכל רגע אלא להתבונן שכל החיות היא הארה בעלמא. זו כבר דרגה מעבר לזה.
אלו דברים מאד מאד יסודיים בחסידות. להתבונן במה שאמרו חז"ל שבאות אחת ברא ה' את העולם "ביוד ברא את העולם הבא בהא ברא את העולם הזה"[כט] אות אחת היא בבטול לגמרי במציאות ביחס לאור של ה', אור אין סוף. בלשון החסידות זה נקרא שהכל נברא בהווה מ"הארה בעלמא". ההארה בעלמא בטלה במציאות, ובמילא הכל בטל במציאות. מה זה עושה אצלי? רצוא. למה הוא צריך לומר את ההתבוננות הזאת ולא את ההתבוננות הרגילה "כי הוא חייך"? בגלל שהוא מדגיש כאן את הרצון להכלל במקור. למשל: אם אני מתבונן ב"כי הוא חייך" מה יכול להיות הכי הכי הרבה רצוא שיש לי? איזה מן רצוא של להפתח ולתפוס את הזרימה הזאת.
שוב, זה משהו נפשי. לכאורה הוא טוב, אם אני מרגיש שמשהו זורם בי ואני צריך את הזרימה הזאת כדי להתקיים אני מנסה כמה שיותר להפתח אליו ולקבל אותו. קצת לצאת לקראתו, להכניס אותו פנימה. יש קצת רצוא שאני יוצא לקראת הזרימה הזאת כדי לקבל אותה, אבל לא יותר מזה. אילו אני רוצה שיהיה כל כך הרבה רצוא שאני מתבטל לתוך משהו, כלומר שאני רוצה ממש להכלל ולהתבטל, אני צריך לומר מעבר לכך, שאני רק מודע לזה שיש משהו שמחיה אותי. אם צריך את מה שהוא כותב כאן, את ההתבוננות הזאת "שהאור והחיות האלקי המתלבש בעולמות הוא רק הארה לבד ובאין ערוך כלל לגבי העצם" – מה קורה על ידי התבוננות זו? "דעל ידי זה היא האהבה והרצוא להיות בבחינת התכללות בעצמות אור אין סוף" – לפי זה זהו דבר השווה לכל נפש, זוהי עדיין עבודת הבינוני.
אם כן, נאמר זאת בכללות: עבודת הבינוני היא לא רק להרגיש שה' מחיה אותי, ולא רק להרגיש שה' מהווה אותי בכל רגע שזה הרבה יותר מזה שה' מחיה אותי. איך ברצוא נבין את ההבדל בין מחיה אותי לבין מהווה אותי? אם אמרתי קודם שאני מרגיש כל הזמן שיש זרימה שמחיה אותי אני נפתח ויוצא לקראת הדבר על מנת לקבל אותו. קודם כל, מה זה להפתח? להתבטל, לבטל את הישות שלי. אם אני יש – אני מחסום. אני מרגיש שהישות שלי היא מחסום בפני קבלת האור. להפתח פרושו עוד משהו: להפתח כלפי מטה. לא רק להפתח לקבל אלא גם להפתח להשפיע, כמו צינור פתוח. כל זה מתוך הרגשה שככל שאני אפָּתַח להשפיע אני אקבל בעצמי יותר. "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני"[ל] – לשם השביל שהוא פותח מלמעלה. הוא גם פותח שביל למעלה שיזרום אליו וגם פותח את השביל למטה. להיפך, ככל שהוא פותח את השביל למטה, שהוא נותן, כך הוא מקבל.
[זו מדרגת הבינוני?] אנחנו אומרים שהבינוני הוא שתי מדרגות למעלה מזה. הבינוני – כל אדם – מסוגל להרגיש שה' מחיה אותו. התגובה לזה שה' מחיה אותו היא להפתח, להתבטל, וגם לצאת לקראת. יש בזה רצוא מסוים אבל לא באופן מוחלט. גם במלה 'להתבטל' יש הרבה מובנים. לא להתבטל-להכלל בתוך אור אין סוף, אלא לבטל את הישות שלי. בטול היש, לא בטול במציאות. להפתח היינו בטול היש. מהו יש? רצון לעצמי. צריך בטול היש ויש רצון מסוים. אם אני מתבונן עוד יותר ומרגיש בהתבוננות שה' גם מהווה אותי, שאני מתהווה בכל רגע יש מאין, מה זה עושה לי עוד, יותר מזה? אמרנו שהדבר הכי פשוט להרגיש הוא 'הנה אני בן אדם, וכמו כל בן אדם רגיל אני קיים והעולם קיים ו"הוא הנתן לך כח לעשות חיל"כט' ותמיד הדבר הכי בסיסי שאני מרגיש הוא שבלי הקב"ה אני לא יכול להחזיק מעמד, אני נופל על הארץ. זה שאני נופל וכן מחזיק מעמד – הקב"ה עושה. זה הדבר הראשון.
מה הדבר אמור לעשות בנפש? להוליד רצוא – רצוא קרי אהבה, קרי התקשרות, כמו שיסביר בהמשך. איזה סוג אהבה? בלי הרבה רצוא. כן צריך להיות בה הרבה בטול היש כדי לעשות כלי להיות ראוי לקבל וגם קצת רצוא, לצאת מעצמי קצת כדי להמשיך אותו לקרבי. אבל אם עוד יותר מכך, אני מגיע למסקנה יותר עמוקה בנפש שאני לגמרי גארנישט, לגמרי שום דבר. כל שניה, מהגוף ועד הנפש, הכל מתהווה יש מאין. מה זה עושה אצלי? לא רק עשית כלי וקצת לצאת מהכלי הזה כדי למשוך את השפע בקרבי.
רצוא אל עצם האין
מהי התהוות? אין ויש, יש מאין. כדי להתהוות מחדש, להתחדש, אני כל שניה נהיה אין, אבל אני גם יש. באמת מוסבר, ואנחנו גם מסבירים את זה באריכות בפרק בעבודת ה'[לא], שהדבר הזה הוא משהו גבולי, הגבול ממש בין בטול היש לבין בטול במציאות. הוא לא בטול במציאות עדיין, אבל הוא כל שניה במעבר מיש לאין. [זה שייך לבינוני?] כן, אמרנו גם שם שעוד יותר מזה שייך לבינוני. גם פה, הרצוא הוא הרבה יותר מהרצוא הקודם. הרצוא הקודם היה כמו עני בפתח שמושיט את היד. הרצוא שלו הוא בסך הכל הושטת יש על מנת לקבל. הוא מכניע את הגאוה שלו. [פה הוא לא מדבר על התהוות העולמות, הוא מדבר על האור האלקי שמתלבש בהם] לא משנה, הוא לא מאריך אבל הוא אומר בקיצור שמתלבש הכוונה על מנת להוות, להחיות או לקיים אותו. זה האור שבעולמות.
שוב, התהוות היא קצת יותר מזה, שבכל רגע אני נהיה אין וגם חוזר להיות יש. ודאי שהרצוא כאן הוא לאין האלקי, לעצם. הוא מדבר כאן על הארה שמתלבשת בתוך העולמות. גם בהארה זו גופא יש חיצוניות, שהיא השפע והחיות שאני מרגיש ומקבל, אני מרגיש שאני חי וקים, ויש את פנימיות ההארה שהיא לא מושגת לי בכלל והיא האין האלקי. ההארה עצמה נקראת האין האלקי שמהווה את היש, זהו עצם ההארה. מי שמשיג את ההתחדשות התמידית ואת ההתהוות התמידית יש לו איזה רצוא אל האין, לעצם האין. אני חוזר להיות אין, שזה יותר מבטול היש. גם הרצוא הוא אל עצם האין האלקי שמהווה את היש, שהוא הרבה יותר מהרצוא הקודם שהיה רק אל מציאות ההארה כדי לקבלה ולמשוך אותה לתוכי. אם כן, גם בהארה יש את המושגים 'מהות' ו'מציאות'. מהות ההארה נקראת האין האלקי. למה היא אין? כי היא לא מושגת, היא נעלמת. אני הופך להיות אין, אני הופך לגארנישט. זה יותר בטול ויותר רצוא. כאן הוא אומר עוד יותר מזה.
בטול ההארה במקורה
שוב, זו התבוננות פשוטה בחסידות לכן הוא לא מאריך בה בכלל. להרגיש שההארה הזאת שנמצאת בעולמות להוות, להחיות או לקיים אותם היא עצמה בטלה במקור. ההארה הזאת היא גארנישט לגביו. הוא רוצה כאן רצוא, לכן הוא אומר שהרצוא שפועל בנפש הוא להכלל במקור. גם רצוא של התהוות תמידית יש מאין הוא לא רצון להכלל באין האלקי, בגלל שהוא אין, אין שמהווה את היש, רק רצוא אל האין האלקי. אבל להכלל זו כבר תכלית שאני גומר את הענין שלי שם. יש לי איזה מן יעד סופי שנקרא רצון להכלל. כאן הוא כבר רצוא של רצון להכלל במשהו, לגמור את עצמי. גם זה הוא רק רצוא, כמו שכתוב "אם רץ לבך – שוב"[לב]. החידוש הוא שהאדם לא ימות, "וחי בהם"[לג]. אבל אמיתת ועצמת הרצוא הן להכלל.
המדרגה הראשונה, שיש רצוא של התכללות, היא רק כאן שאתה מתבונן שמה שמהווה אותך הוא עצמו אין. הוא לא רק אין שנעלם ממני אלא הוא אין יחסית למקור שלי. כל הדבר הזה הוא בסך הכל התבוננות באור ה"ממלא כל עלמין", איך שהוא בטל למקורו. בלי להתרכז במקור, אתה חושב רק על ההארה, התפיסה שלך רק בהארה ואתה מרגיש שההארה הזו עצמה היא שום דבר, קל וחומר אני שמתהווה ממנה. אבל מה שזה עושה בנפש הוא תשוקה ממש של התכללות, רצוא. הוא אומר שרצוא זה הוא של הנשמות שירדו להתלבש בתוך העולם הזה בגופים, שהוא למטה מהרצוא של הכלים בעולם האצילות וכל שכן של האורות בעולם האצילות. [אני לא מכיר במה שמחיה אותי שהוא מבוטל?] אני פשוט לא חושב על זה, לא שאני חושב שלא.
הרצוא מורגש ובטל כאחד
הוא אומר שעל ידי התבוננות זו בבטול ההארה בא האדם לידי:
אהבה ורצוא להיות בבחינת התכללות בעצמות אור אין סוף וזהו הרצוא דנשמות למטה שהיא בבחינת התפעלות מורגשת
הוא אומר שהרצוא הוא עוד דבר. אם באמת רוצים לצאת מהלבוש הגס שתופס אותי למטה בעולם הזה ולהכלל באין סוף, בשרש, זה מאד מאד מורגש, מאד רעשני בנפש. כמו רעש גדול של החיות ואופני הקדש. [זה פרדוקס מסוים – מצד אחד אתה בבטול ומצד שני אתה עושה הרבה רעש] בגלל שיש פה מתח במפגש עם המציאות שלי. הרעש הוא החיכוך בין ההרגשה שלך לבין המציאות שלך.
בכל פרטי עניני עבודתו בלימוד התורה ובקיום המצות
איך זה מתבטא בחיי היום יום? קודם כל הוא אומר שיש לו התפעלות מורגשת בכל הפרטים שלו והיא גם מסדרת אותו. נאמר שזה עושה ממנו מאד מאד חרדי לשמור על הסדר – ללמוד בשקדנות ולקיים מצוות בהידור בחומרות.
הכל בסדר מסודר בהנוגע אל הפועל
אור וחיות בעבודת הבאה על ידי האהבה
[עכשיו הוא מסכם את זה ואומר:] והיינו שהאהבה נותנת אור וחיות בעבודה
הוא אומר שאהבה כזאת פשוט עוזרת לו לעבוד את ה', הוא יהודי טוב, יהודי חרדי, והיא נותנת לו המון התפעלות והמון רצון להיות בסדר. לכן באמת המדרגה הזאת שווה לכל נפש. זה כבר מרמז לי שהמדרגות היותר גבוהות כבר לא בדיוק שוות. [לכאורה עיקר העבודה היא ההתבוננות בממלא] ודאי עבודת ה' שלו היא תורה ומצוות. האהבה נותנת המון התפעלות וחיות בסדר היום שלו וגם היא מסדרת לו את היום עושה שיהיה אדם מסודר ורציני. [איך יכול להיות שהיא מסדרת לו את היום?] זה השוב שלו. אמרנו שיש רצוא ושוב – הרצוא שלו הוא להכלל באור אין סוף והשוב שלו שהוא חוזר להיות יהודי רציני, טוב וחרדי. [צריך שהרצוא והשוב יהיו מתאימים זה לזה] תיכף תראה שיש משהו יותר מזה ואז גם השוב הוא אחרת. באמת מי שהוא 'פחדן רוחני' – כל אלה שלא לומדים קבלה וחסידות מפחד מה עלול לקרות, קצת יותר מידי לרחף בשמים – חושב שרצוא להכלל באין סוף יכול לשבש לאדם את כל היוצרות שלו. אומרים בדיוק לא ככה. הווארט הראשון של החסידות הוא שאומרים לך שהרצון להכלל באין סוף הוא מה שיתן לך חיות הכי רבה להיות יהודי טוב ולקיים את כל התורה והמצוות בחיי היום יום.
[יש פחד יותר דק, שאתה מפחד הלאה. ב"ממלא" אתה לא מפחד, שיהיה לך קצת חיות בעבודת ה' ושתראה איך הקב"ה מתגלה במציאות. אבל איך שהכל בטל אליו לגמרי, בטול במציאות – מזה אתה מפחד] פה זה כבר לא החיות וההתהוות. כאן הוא אומר שהמדרגה היא שההארה כבר בטלה. כל מה שמהווה את העולמות – הוא עצמו בטל. לכן צריך לראות את ההמשך, להבין את הכל ביחד.
ג. מדרגת אהבה רבה
ואהבה רבה [מהי?] היא שבאה על ידי ההתבוננות בעצמות אור אין סוף [בעצמות אור ה'. מה זאת אומרת?] דהיינו בהפלאת ורוממות האור אין סוף
מתבוננים בכך שה' הוא בעצם מופלא ומרומם מכל זה. מכל הסיפור הזה, מכל ההארה הזאת. להתבונן בעצם ההפלאה שה' מופלא מכל זה. קצת על דרך ידיעת השלילה[לד] של הרמב"ם. [זה חושך גמור. אם בשבילו כל מה שקורה פה זה לא חשוב..] אולי זה גם חשוב לו, לא יודע, אבל הוא מופלא מזה. אולי זה חלק מההפלאה – שזה חשוב לו. [באופן הפלאה פשוט זה לא חשוב לו] עיקר ההפלאה, בסוף פלאי הפלאים הוא שזה גם נוגע לו.
שעל ידי זה הוא הרצוא דכלים
הרגשה זאת של הפלאת ה', אם אתה מסוגל להתבונן בהפלאה ורוממות ה' עצמו בלי קשר לכך שהוא מחיה אותי וגם שהחיות הזאת היא אפסית – זה נקרא שאתה כלי בעולם האצילות. [כי הכלי מרגיש את הפלאת האור?] כן, לא רק את האור שבו אלא גם את מקור האור. זו כבר הגדרה שכלי באצילות הוא מי שמרגיש את הפלאת אור אין סוף.
אהבה זו בעבודה בפועל
הוא מיד עובר לעבודת האדם: הוא כבר אומר לי שאף על פי שאני מדבר כאן על כלים בעולם האצילות יש אנשים שיש להם את המדרגה הזאת.
ובעבודה הנה אהבה זו שייכת גם כן אל הפועל [הוא אומר שהעבודה הזאת עושה לך משהו לגבי השולחן ערוך שלך, לגבי התורה והמצוות שלך] בתורה ומצוות והיא במדרגה נעלית יותר
הוא אפילו לא מסביר לך מה עושה לך בתורה ומצוות. כאן כל הפרק הזה, פרק שלם, הוא בקיצור. הרבה ממנו כדרך אגב לנושא העיקרי.
הוא אומר שגם הדבר הזה משפר את איכות התורה והמצוות שלך. למישהו יש רעיון איך? הדבר דומה למה שכתוב בתניא פרק כ"ג שמי שמשיג ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" לימוד התורה שלו הוא אחרת לגמרי כמובן, בגלל שזה הקב"ה. הוא כותב על כך "לית כל מוחא סביל דא", שלימוד תורה עם הרגשה שהיא ה', "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[לה] – על כך כותב "לית כל מוחא סביל דא". זה אפילו לא עבודת הבינוני. [אז למה הוא כותב את זה בתניא?] בגלל שהוא מרמז על כל המדרגות.
איך שמתארים את הבעל שם טוב מתפלל או מקיים מצוה בדחילו ורחימו, אלו לא דחילו ורחימו פשוטים. הם מן איזה חיל ורעדה שמזעזעים את כל העולם. [לא נראה ככה, זו לא הפלאה של רעש] לא אמרתי רעש. [התנועה של כוס המים הרועדים] זה שָקֵט. [אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב לא היה ככה] מדברים על הבעל שם טוב. הבעל שם טוב גם היה חב"דניק. חוץ מזה שהוא עדיין לא אומר שזה חב"ד, רק אהבה רבה. אהבה רבה היא אצל כל הצדיקים. הייתי אומר בדיוק ההיפך: אהבה רבה היא דרגת כל תלמידי הבעל שם טוב. [לבעל שם טוב עצמו היתה גם אהבה רבה?] היתה לו גם את זו וגם את מה שיבוא. הרי מה שנגיע בסוף הוא שכל המדרגות האלו הן רק עד התפשטות התורה באצילות, לפי המאמר של הרבי, ויש עוד שתי מדרגות שהוא לא מזכיר.
הפלאה בעבודה
[יש שני ציורים לצייר הפלאה: אחד הוא שאתה מסתכל עליו ואומר פשש... איזה יפי, ויש אחד שאתה משתאה לגמרי. לי נראה שהציור פה הוא שאתה משתאה לגמרי] כתוב[לו] שיש שתי בחינות: "משתאה" ו"מחריש". לגבי הכוס של הבעל שם טוב, זה לא היה אצלו העיקר. זה היה בדרך אגב כשהוא התפלל. עם הרגש הזה הוא התפלל לה' או עשה מצוה. לא רציתי לומר על הצד המופתי, רק לתת דוגמא שגם האהבה הזו נותנת עוד יותר חיות לעשות מצוות. [איזו חיות היא נותנת, באיזה אופן?] אתה מקיים מצוה באופן של "לית כל מוחא סביל דא", אתה לומד את ה' והמצוה היא צוותא עם הקב"ה. המצוה באה מההפלאה, לא מה"ממלא כל עלמין", אלא מה"סובב כל עלמין". אתה עושה את המצוות עם עצם הסובב, עצם אור אין סוף. אתה מחזיק את הלולב והאתרוג – לא רק הבעל שם טוב, כל התלמידים – ואתה מחזיק את הקב"ה. כמו שכתוב בתניא[לז] שאתה מרגיש את ההפלאה בתוך המצוה. המצוה בשבילך היא הכלי להרגיש את ההפלאה, להמחיש אותה.
[הרב אמר קודם שהשלב הבא על גבי המהווה גם שייך לבינוני] זה כבר מתחיל להיות צדיק. אבל אם אנחנו לומדים על זה, בגלל שזה בעולם האצילות, צדיקים תמיד בעולם.. [למה זה רק מתחיל?] יש יותר מזה – אהבה בתענוגים כל הדברים האלה יכולים להיות אצלנו, היהודים הפשוטים, במדה מסוימת. [אני לא מבין, אז כל זה שייך גם לבינוני?] עוד פעם, קודם הוא אמר שהנשמות הן אהבת עולם, וזה כבר כלים בעולם האצילות, אחר כך הוא אמר 'איך זה מתבטא בעבודה?' וזה סימן ששייך לעבודה.
[מה שכתוב בתניא "לית כל מוחא סביל דא" – הבינוני יכול לתפוס?] רק כשאתה קורא את המלים האלה בתניא יש לך סיכוי להרגיש את זה קצת. כשאתה מגיע לפרק הזה בתניא בחת"ת – שהוא גם בשביל בינוני – אם תאמר את אותו פרק בקבלת עול כמו שצריך. כשקוראים ב'ספר של בינונים' הוא שייך לבינוני, אי אפשר לומר שלא שייך, למרות שהשייכות בפשטות היא 'כולי האי ואולי'. אבל בתניא הוא כותב 'כולי האי ואולי'[לח] – צריך להתבונן בכל המדרגות, אולי הן כן שייכות לי. יודעים שבינוני היא מדת כל אדם, אבל אף אחד לא יודע שאני לא ראוי להיות צדיק. [אולי כשקוראים את זה בתניא הוא על דרך ראיית צדיק כזה בתפילתו?] יכול להיות שלקרוא את זה בתניא זה יותר חב"ד מאשר לראות. גם בחב"ד היו מסתכלים, בדורות הקודמים.
ד. מדרגת אהבה בתענוגים
הוא אומר כך:
והעולה על כולנה היא האהבה בתענוגים
לה הוא לא אומר שום התבוננות. כמו שאמרנו, יש פה דיוק למה הוא לא מייחד לה שום התבוננות. עכשיו הוא מתאר את האהבה:
שהיא להתענג על ה' עד כלותה ממש
כלומר, הנפש מתענגת על ה' עד כלותה ממש. [כמו חנוך?] חנוך לא חייב למות, גם כאן.
היינו בבחינת כליון ובבחינת בטול ממש [בטול במציאות אמתי], והרי זה למעלה במדרגה מבחינת אהבה רבה שזהו מכל מקום בבחינת התפעלות [באהבה רבה יש עדיין קצת התפעלות] ובבחינת רשפי אש, אבל אהבה בתענוגים היא בבחינת בטול בתכלית בחשאי בלי שום התפעלות ומורגש כלל, וכמו עבודת הכהנים שהיא בחשאי דוקא,
כהנים, לוים וישראלים כנגד שלש האהבות
הכהנים הם דוקא אהבה בתענוגים ולכן כתוב עליהם "עבֹדת מתנה אתן את כהנתכם"יט – היא אהבה בתענוגים. עם האהבה הזאת הם היו עובדים את ה' במקדש. קצת רמז בשבילנו – אנשי המקדש – שבשביל בית המקדש בכלל צריך מדרגה כזאת של אהבה. בשביל בית המקדש צריך אהבה בתענוגים.
[לכאורה הציור שיבוא משיח מחר ויבנה את בית המקדש הוא ציור רחוק מכולנו] מהעידן החדש זה לא רחוק. [מה זה העידן החדש?] הִיפִּי ברחוב. אתה לוקח מישהו רוחני ברחוב – זה בדיוק מה שהוא רוצה, הוא חיפש את זה כל הזמן. "סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים"[לט] – מי שעושה תשובה מחפש בחייו רק אהבה בתענוגים. באהבה בתענוגים בטול האני התחתון הוא כל כך מוחלט שאין בו שום התפעלות.
דרך אגב, אמרנו שזו עבודת כהנים. מי הם הלוים לפי זה? אהבה רבה. איך אני יודע? עבודתם בשיר. זה נקרא "לארמא קלא"[מ] – להרים את הקול. על כהן כתוב בחשאי, אבל על הלוי כתוב "לארמא קלא", להרים את הקול. מי הם אהבת עולם? ישראל, אנשי מעמד, "ישראל במעמדם"[מא]. כל האהבות האלה הן ההרכב המלא של כהנים, לוים וישראלים בתוך המקדש. [אמרנו שגם באהבת עולם יש קול] יש התפעלות, עוד יותר התפעלות במדה מסוימת. [משה אמר שזה פרדוקס, שמצד אחד יש התבטלות ומצד שני הרבה רעש בגלל הניווט של היציאה מהעולם] כן, זה באהבת עולם. מצד אחד אתה רוצה להכלל אבל היות שאתה קשור חזק למטה בגוף זה גורם המון חיכוך. [איפה הרעש באהבה רבה?] באהבה רבה אפשר לומר שיש יותר התפעלות הנפש מצד עצמה.
התקשרות, דביקות ניכרת, דביקות בלתי ניכרת
וזהו בחינת הרצוא שבאור
עכשיו הוא אומר שאהבה בתענוגים היא רצוא. מה שאמרנו שהוא חידש כאן במאמר הוא שיש רצוא גם מצד האור. תמיד חושבים שבאור אין רצוא ושוב, רק "מטי ולא מטי", כאן הוא אומר שגם באור יש רצוא, כמו שהסברנו קודם. הוא אומר שהרצוא של האור הוא אהבה בתענוגים. למה לא כל כך מדברים עליה? היות שאהבה בתענוגים לא כל כך מורגשת גם הרצוא לא מורגש. כמו בכלים וכל שכן כמו בנשמות למטה.
דלהיות שהאור הוא בבחינת דבקות במקורו על כן הרצוא הוא כענין אהבה בתענוגים,
מצד הפנימיות האור דבוק, אם כן יש לו רצוא שהוא הפרדוקס שבאור, הוא אהבה בתענוגים. כלומר, אהבה בלי שום הרגש. אבל בכל זאת יש איזה רצון, קרי אהבה.
דהכלים עם היותם אלקות הרי מכל מקום אינם בבחינת דבקות
כאן הוא אומר שהכלים אינם בדביקות, אחר כך הוא יאמר שהם כן בדביקות, אבל 'דביקות ניכרת'. עיקר הדביקות היא 'דביקות בלתי ניכרת'. החידוש כאן בקטע של הרבי הקודם, במלים-במונחים – מה שאין במאמר של הרבי – הוא שיש שני סוגי דביקות – דביקות ניכרת ודביקות בלתי ניכרת. יחסית לדביקות הבלתי ניכרת, הדביקות הניכרת היא לא דביקות. לכן קודם הוא אמר שבכלים היא לא דביקות אבל אחר כך הוא יאמר שהיא גם נקראת דביקות, אבל דביקות ניכרת. באור היא דביקות בלתי ניכרת, ובנשמות למטה זו התקשרות בלבד.
איך הוא בונה כאן את המערכת? הנשמות למטה שהן אהבת עולם הן בהתקשרות; למעלה ממנה יש דביקות ניכרת בכלים דאצילות ודביקות בלתי ניכרת באורות דאצילות. עד כאן. הן כנגד אהבה רבה ואהבה בתענוגים. יוצא מכל זה יחד שדביקות היא למעלה מהתקשרות ובדביקות גופא יש שתי בחינות. [אהבת עולם היא ההתקשרות?] כן, אהבה רבה ואהבה בתענוגים הן שני סוגי דביקות. [מהי אהבת עולם?] הנשמות למטה בעולמות התחתונים עד לעולם הזה התחתון, האנשים הרגילים למטה.
ולכן הרצוא הוא [הכלים שלו הם] כמו אהבה רבה בבחינת התפעלות ורשפי אש, אבל האורות שהן בבחינת דבקות [דביקות אמתית, כלומר, דביקות בלתי ניכרת] הרצוא הוא בבחינת בטול בתכלית,
"חד בהון" – בכלים ובאורות
וזהו פירוש המאמר איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד,
זהו תמיד דיוק בכל ספרי החסידות למה מכפיל ואומר פעמים את המלה "חד". "איהו" הכונה לאור אין סוף, "חיוהי" הם האורות בעולם האצילות, "גרמוהי" הם הכלים בעולם האצילות. כלומר, הוא והאורות אחד, הוא והכלים אחד. למה צריך לחלק? למה שלא יאמר 'הוא והאורות והכלים, הכל אחד'? לכן צריך לדייק שהם אחדים שווים. [אור האין סוף והאור שבאצילות אינם אחד ממש? הרי באצילות מתגלה אור אין סוף ממש] כאן במאמר של הרבי "הוא" היינו רק התפשטות ההשתלשלות. [גם באצילות הוא רק התפשטות?] כן.
אז יש שני "חד". איך הוא יסביר לנו? "איהו וחיוהי חד" נקרא דביקות בלתי ניכרת ו"איהו וגרמוהי חד" דביקות ניכרת:
דאיהו הכוונה עצמות חיוהי אורות וגרמוהי כלים, דיחוד הכלים באיהו הוא כיחוד האורות באיהו [לכאורה כך משמע], ואם כן [זו ההוא אמינא] מפני מה אומר ב' פעמים חד [אם הוא אותו מין יחוד, למה צריך להכפיל את המלה "חד"?] שלפי זה שהיחוד בכלים הוא שוה להיחוד דאורות הוה ליה למימר איהו חיוהי וגרמוהי חד, [עכשיו הוא מסביר את התירוץ:] אלא עם היות שהכלים הם אלקות ממש ומתאחדים ביחוד גמור עם איהו בכ"ז אינו דומה יחוד הכלים ליחוד האורות, דיחוד הכלים הוא בדבקות ניכרת
[אז הוא אומר שיש פה שני "חד"?] לא, המשל הגשמי לדביקות ניכרת הוא שני דברים שנדבקים אבל את התפר אפשר לראות. זה נקרא דביקות ניכרת. דביקות בלתי ניכרת הכוונה שאתה כבר לא רואה את התפר, זהו הפשט.
ודבקות ניכרת אינו ענין הדבקות האמיתית,
התקשרות – ראית הקשר, דביקות – אינו ניכר כלל
דזהו ההפרש בין התקשרות לדבקות,
פה צריך להחזיק ראש. הוא אומר שזה בכלל ההפרש בין התקשרות לדביקות. כאן הוא מתכוון בין הדביקות הבלתי ניכרת והתקשרות בכלל. התקשרות בכלל היא שיש שנים שמתקשרים, בדביקות אמתית כבר לא רואים את השנים.
[מה ההבדל בין הדביקות הניכרת להתקשרות?] גם את זה צריך להסביר: מצד אחד דביקות ניכרת יותר דומה להתקשרות, לכן מתחילה הוא אמר שהיא לא דביקות. צריך תיכף לנסות להסביר מה ההבדל, אבל בהתקשרות הם לגמרי שני דברים שמתקשרים, בדביקות ניכרת אני רואה בעין את החיבור ואילו בדביקות בלתי ניכרת אין יותר חיבור, לא רואים אותו יותר.
דהתקשרות הוא גם כן ענין היחוד אבל הוא יחוד הנראה היינו שנראה אשר ב' דברים מתקשרים זה עם זה [אם אני רואה שני דברים מתקשרים זה עם זה – זו התקשרות] ודבקות היא שמתאחדים ואינו ניכר כלל מקום וענין הדבקות והוי כדבר אחד ממש,
זו הגדרה חדשה שלא כתובה אצלנו במאמר של הרבי בגלל שההגדרה הזאת מתאימה במאמר שלנו ל"חד", ל"ביה אחידא". הרי המאמר שלנו הוא להבדיל בין "בחד קטירא אתקטרנא"[מב] של רשב"י לבין "ביה אחידא" שלו. [זה חד יחסי] בסדר, אין הכי נמי. כאן הוא אומר מאד ברור וחזק שעיקר הדביקות הוא להיות כל כך דבוקים יחד שאין שום היכר של חיבור יותר. בעיני הרואה, על כל פנים, הם הפכו להיות אחד ממש, כמו "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[מג] בפשט הפסוק – "דָבַק" ונעשו אחד. [זה הפשט?] כן. רש"י אומר[מד] שאחד מתבטא בד בבד, והאבן עזרא כותב[מה], והפירוש על פי פשט יותר כמותו, שעצם החיבור הוא אחד. [כעין אחד] כן, רואים שם בהיגיון ש"ודבק" והיו אחד – המגמה של דביקות היא להיות אחד.
"ואי זה מקום בינה"
עכשיו נדרוש על זה את הלשון "ואי זה מקום בינה"[מו]: הוא לא שולל שאין מקום של דביקות. ודאי היה שם איזה מקום אבל הוא כבר נעלם. כמו קברו של משה רבנו שאי אפשר כבר למצוא אותו. הוא היה, אבל עכשיו אי אפשר למצוא אותו יותר, הוא לא במציאות – "עליונים נראה להם למטה תחתונים נראה להם למעלה"[מז]. קצת מזכיר לי את הפסוק "אי זה מקום בינה". איך נקשר את זה לכאן? הרבה פעמים מסבירים שבינה לשון בין, כמו "ויבדל אלקים בין"[מח]. השרש של בינה הוא בן, הבדלה בין שנים. את הביטוי שהזכרנו אפשר לפרש שאני לא מוצא את מקום הבינים, את מקום ההבחנה, שאני יכול להבחין, להבין ולהבדיל שעד כאן אל"ף ומכאן והלאה בי"ת. זה נקרא דביקות אמתית, דביקות בלתי ניכרת – הבינה כבר נעלמת.
[יש בזה לכאורה נקודת תורף – באמא ונעלם. אני לא יודע איפה אני דבוק ואיפה אני לא] ניתן לזה משל יפה בשבילך, משל של רב ותלמיד: בתחילה לבעל שם טוב יש תלמידים ידועי שם, גדולים בישראל לפני שבאו אליו, לא תינוקות. הם מתקרבים לרבי, לבעל שם טוב בגלל שמשהו נתפס אצלם. הוא תופס אותם, הוא מדליק אותם ותופס אותם שכלית. בחינה של "מודים חכמים לרבי מאיר"[מט]. אבל גם הבחינה הזאת לא הופכת אותם בעצם – הם עדיין חכמים ורבי מאיר הוא עדיין רבי מאיר. בגלל שיש להם כל כך התפעלות מרבי מאיר הם מודים לו.
גם שכלית, זוהי גם כל מגמת הלימוד – ליחד את ה'בין'. כמו שנלמד סוגיא של "מודים חכמים לרבי מאיר", אבל עדיין יש להגדיר מה ההבדל ביניהם, האם עדיין אפשר להבדיל בין דעתו לבין דעתם. אבל יש שהתלמיד מתחבר לאט-לאט עם רבו כל כך עד שקשה או שאי אפשר בכלל להבדיל ביניהם. זוהי דוגמא. כמו כאן שיש שני בתי מדרש שמנסים ברצון טוב להתחבר. אפשר לומר שמתקשרים וזה מצוין. יש להתקשר קשר חיצוני שהוא על מנת להפיל את הממשלה, לקשור קשר. כש'מרכז' וחב"ד מתחברים להפיל את הממשלה זה קשר בחיצוניות. זה יכול להיות קשר אמיץ וחזק. יש להתקשר יותר, מתחילים להתקשר ממש אידיאולוגית, אבל עדיין ברור שיש פה שני בתי מדרש שמגמתם היא להתחבר, להתקשר.
הוא אומר שדביקות היא כבר לקראת אחדות, היא הופכת להיות משהו אחד. כשהיא הופכת להיות משהו אחד היא כבר בעולם האצילות. זה מאד חשוב: כשעדיין הגדר הוא שני בתי מדרש עם נשמות רגילות מלובשות בתוך גופים בעולם הזה לא נגיע אף פעם לדביקות, לכל היותר נצליח להתקשר. אבל בשביל להגיע לדביקות-אחדות צריך לעלות ל"אצילי בני ישראל"[נ] בעולם האצילות. אפילו לדביקות ניכרת שהיא כעין ממוצע.
[בשיעור הזה הרב מזכיר הכי הרבה את 'מרכז', אז כנראה "אחליפו דוכתייהו"] אני נותן דוגמא, "תן לחכם ויחכם עוד"[נא]. שוב, על פי פשט, מה יכול להיות הדבר היחיד שיגרום שנעבור – איך שהוא מתאר – מהתקשרות לדביקות? בדביקות גופא יש שלב ראשון מצד הכלים בו התפר-החיבור עדיין ניכר. אחר כך הוא הופך להיות "אי זה מקום בינה", נעשה אחד. שתי המדרגות האלה של דביקות ששיכת לאצילות – במה זה תלוי? על פי פשט, ששני בתי מדרש יתחברו? בלי לדבר על אקטואליה, אני מדבר על בית שמאי ובית הלל. מה יכול לחבר אותם? [משהו מעליהם] על פי פשט צריכה להיות דמות, אציל אחד, רבי אחד גדול מאד.
תופעת "אחליפו דוכתייהו"
[בעת"ר הוא מדבר בדיוק על זה, על בית שמאי ובית הלל. הוא מביא שם כמה מדרגות. מדרגה אחת היא התכללות של ויתור בין חסד וגבורה, מעין התפשרות. כלומר, לחסד יש כח לוותר על החסד שלו אם הדין בא ומוכיח לו שצריך להתנהג באופן של דין, אותו הדבר להיפך. ויש מדרגת התכללות של החסד בכלי של גבורה ואז יש תוקף יותר גדול] "אחליפו דוכתייהו" תמיד מורה על התגברות האורות דוקא. [מה הכונה התגברות האורות?] שהאורות מתגברים אפשר להחליף את הכלים שלהם. הם כל כך חזקים שאור החסד יכול להאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד, זה נקרא "אחליפו דוכתייהו". [כשהם עוד לא אחליפו דוכתייהו זה עדיין ניכר]
למשל: אחליפו דוכתייהו בחיצוניות הוא כמו הגילוי במתן תורה ש"רואים את הקולות"[נב], רואים את הנשמע. גם "אי זה מקום בינה" בין ראיה ושמיעה – אתה רואה את הנשמע ושומע את הנראה, לפי חז"ל. או שאני יכול לומר ששם היא עדיין דביקות ניכרת. אם כי שאני שומע את הנראה ורואה את הנשמע אני עדיין רואה ושומע.
[יש דבר כזה שהאור הוא גבורה והכלי הוא חסד?] על זה מדברים, על תופעה שנקראת "אחליפו דוכתייהו" – החליפו את המקומות שלהם. [מה זה אומר לפי הרמ"ק?] לפי הרמ"ק מאד קשה. זוהי לשון הזהר[נג], אני לא יודע איך הוא מפרש אותה. יש עוד פירוש לאחליפו דוכתייהו בכתבי האריז"ל שיכול להיות טוב גם לרמ"ק.
[למה צריך "אחליפו דוכתייהו"? אם אדם מגיע למצב כזה בו הוא מרגיש שהכל נכון, גם החסד וגם הגבורה וגם הנצח וגם ההוד] אתה צודק ואתה צודק ואת צודקת... [אם כל אחד צודק איזו משמעות יש לזה?] אמנון שואל שאלה טובה ומציאותית: אם אין "אחליפו דוכתייהו", לדוגמא, דוגמא מאד מעשית: נישואין בין עדות בעם ישראל – האם זה חיובי או לא? [הרבי ראה את זה מאד לחיוב] נביא את זה בתור דוגמא. צריך בשביל זה איזו התגברות מסוימת. הכי טוב אם יש התעצמות האורות. אם אתה בדרגה כזאת דוקא של התעצמות האור הכי טוב זה "אחליפו דוכתייהו" בקדושה. עוד פעם, מה מגלה "אחליפו דוכתייהו"? אם כי יש אור חסד ויש אור גבורה, ברגע שיש "אחליפו דוכתייהו" יש סימן שהאור קשור עם הפשיטות האמתית שבאמת אין שם הבדל בין חסד וגבורה. זהו גילוי מילתא של פשיטות. הפשיטות מתגלה ב"אחליפו דוכתייהו". הגדולה של "אחליפו דוכתייהו" היא שהיא מגלה פשיטות שמאחדת את כולם. בלעדיה אין את גילוי הפשיטות והם נשארים שני דברים. למשל: חיבור בין עדות מגלה בפשטות שאנחנו עם אחד – גמרנו, סוף פסוק, אנחנו לא שנים עשר עמים, אנחנו עם אחד.
מה שאני חושב עכשיו הוא הסיפור של דוד בסוף מרד אבשלום, לפני המרד של שבע בן בכרי. שם יש פסוקים מאד יפים שבני ישראל באים ורבים עם בני יהודה שהקדימו להעביר אותו את הירדן. מה הם אומרים? [בסופו של דבר המלך הוא לא שלכם] כן. מה, הוא שייך לכם? יש לנו עשרה חלקים במלך ולכם שני חלקים. זהו פסוק[נד] מאד יפה.
[למה זכה יעקב אבינו להגיע למצב כזה שאת כל עם ישראל הוא יוליד? משום שאצלו לא היה כתתיות או עדתיות. הוא ראה את כולם נכון] יש שתי בחינות: בתחילה הוא ברך איש אשר כברכתו ואחר כך בסוף הוא כלל את כולם יחד. יש ענין שכל עדה תלך עם המנהגים שלה. איך הביטוי שהרבי תמיד חוזר עליו? שדוקא טוב, יש ביטוי בחז"ל שכל עדה תלך בדרך שלה? "נהרא נהרא ופשטיה"[נה]. כל אחד הוא נהר שזורם בנתיב שלו. זה ודאי ענין, זהו תיקון של סדר ההשתלשלות דקדושה. אבל יש לפעמים שמתגלה למעלה מזה. "אחליפו דוכתייהו" הוא דוגמא מצוינת למושג "אורות דתהו בכלים דתיקון"[נו]. כלומר, עצמה של תהו, אם היא נשמרת בתוך התיקון היא לא הורסת את המצב, רק מחליפה את הכלים.
אור הגבורה בכלי החסד בקריאת שמע
באמת מאד חשוב לדעת בכוונות האריז"ל[נז] מתי מכוונים "אחליפו דוכתייהו" – בקריאת שמע, בשיא ההתבוננות. בפרשה ראשונה ופרשה שניה יש "אחליפו דוכתייהו". [איפה?] יש סתירה, שתי שיטות בדרך מצוותיך[נח]: הפשט הוא שאת שם מב מכוונים בפרשה ראשונה. ברור שפרשה ראשונה היא חסד, אין שם דינים בכלל. הפרשה השניה מלאה דינים, היא גבורה. זהו הפשט. אבל כתוב ששם מב, שהוא שם הגבורה, מתלבש והוא מה שמכוונים בפרשה ראשונה ואילו את שם עב, שהוא החסד, מכוונים בפרשה שניה. על פי פשט השם הוא האור, לכאורה, ופשט הכתוב הוא הכלי, כך לכאורה יותר מתקבל על הדעת. לכן בפרשה ראשונה אור הגבורה בכלי החסד ובפרשה שניה אור החסד בכלי הגבורה. למה דוקא בקריאת שמע? כי אז אומרים "הוי' אחד". מב המלים לא מתחילות מהפסוק הראשון "שמע ישראל" אלא מ"ואהבת" עד "ובשעריך" – מב המלים של שם מב. אם כן, יש מב המלים של "ואהבת" ו-עב המלים של "והיה אם שמוע" ו"שמע" למעלה משניהם. בגלל ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" היא תופעת האחדות לכן בא גילוי "אחליפו דוכתייהו".
[כשיש לי ריבוי חסד אני צריך כלי של גבורה לצמצם, למקד? מתי אני משתמש בו? להגביל את החסד?] כלי של גבורה הוא כח הצמצום, כמו לא לתת לילד שלך סוכריה בגלל שהיא לא טובה לו, לא בריאה. אם אתה יכול לא לתת את הסוכריה עם חיוך, להראות לו תוך כדי שאתה לא נותן לו שאתה אוהב אותו, שירגיש שאתה אוהב אותו תוך כדי שאתה לא נותן לו – זה נקרא אור החסד בכלי הגבורה. עכשיו תאמר לי מה ההיפך – אור הגבורה בכלי החסד. [זה היה אור של חסד?] כן, בגלל שזו אהבה. [אור הגבורה בכלי החסד הוא לראות את הרבי בערב ביום כיפור. לא הברכה, הקירבה שאתה מרגיש] טוב. מה אתה אמרת? [צדקה בסבר פנים לא יפות] זו כבר מדה רעה, אני רוצה משהו טוב. חשבתי על משהו דומה לזה רק משהו טוב. אתה אומר משהו גדול, אני אומר משהו יותר פשוט.
מהי גבורה? פחד שמא הדבר יתבזבז או שיזיק. בקדושה, למה לא נותנים? בגלל שפוחדים שהדבר יזיק, או שהכלי לא ראוי לקבל, שהתוצאה תהיה שלילית, לא חיובית. לכן קומצים את היד במקום לפתוח אותה. אם אני משפיע אבל תוך כדי הזהרה חמורה, כמו שאתה מקבל מאבא שלך כל שבוע 'דמי שבוע', נותן לך 10 שקל. [דמי חנוכה, אומרים שחנוכה נמשך לכל השנה] כן.. אבל תוך כדי הזהרה שאני יודע שאתה עלול לקנות עם הכסף משהו פלוני וחס ושלום שלא תקנה עם זה משהו לא טוב, או שלא שתבזבז אותו. זה עם חששנות חמורה, הוא נותן לך תוך כדי גבורה ואזהרה. [זה אור גבורה?] כן, תוך כדי שהוא נותן לך. [הנתינה היא לא כלי של החסד. למרות אור הגבורה אתה עדיין נותן] כנראה שאתה בכל זאת רוצה לתת לו. [לתת מכות בסבר פנים יפות..] לא, זה כלי הגבורה, הדבר הקודם. אנחנו רוצים את ההיפך.
קצת דומה למה שהוא אמר לגבי הרבי – הוא משפיע, אבל מה שאתה מקבל ממנו הוא פחד. אם האבא יכול להשפיע ולתת לילד ותוך כדי כך להפחיד אותו, שמזהיר אותו חמורות תוך כדי הנתינה, אז... [זה כמו שהאבא נותן לילד כלי קודש של הסבא. הוא נותן לו אבל מחדיר בו..] כן, הוא צריך לשמור עליו. חס ושלום אם לא תשמור עליו. המסר שמועבר לך הוא גבורה. [אולי כמו תנאֵי עבודה שנותנים לעובדים. מי שנותן את תנאי העבודה באמת לא מעניין אותו, כל ההשפעה היא בשביל שיעבדו טוב] יש עוד דוגמא הכי טובה: מלגות שמקבלים בפנים. מלגות שאברכים כאן מקבלים.
מה שלא הסברנו עדיין מספיק טוב הוא מה ששאלת על ההבדל בין דביקות בלתי ניכרת והתקשרות סתם. התקשרות היא בשנים ודביקות היא כבר מגמה של אחדות. אפשר לצייר בערך את ההבדל אבל אולי אפשר לתת לו משל יותר טוב.
קודם כל נגמור את הקטע:
ודבקות ניכרת עם היותה למעלה במדרגה מהתקשרות אבל אינה כמו דבקות אמיתית שהיא בלתי ניכרת ולכן אומר ב' פעמים חד
לכן כתוב "חד" על האורות ו"חד" על הכלים. "חד" על האורות הוא דביקות אמתית בלתי ניכרת, אהבה בתענוגים, ו"חד" על הכלים הוא דביקות ניכרת, אהבה רבה שיש בה עדיין התפעלות ורשפי אש.
דיחוד הכלים הוא בדבקות ניכרת אבל יחוד האורות היא בדבקות בלתי ניכרת,
ה. בירורי שמות ב"ן, מ"ה וע"ב
עכשיו הוא מוסיף לזה משהו מאד יפה. אותיות של קבלה, משהו קצת נדיר.
ובענין השמות הנה ג' ענינים אלו הן שמות ע"ב מ"ה ב"ן,
הוא מדלג על שם סג, בגלל שבשבירת הכלים הוא עובר להיות שם בן. הוא אומר שהנשמות בגופים למטה שמתפעלות מכך שסך כל החיות האלקית היא הארה בלבד ובטלה בשרש והיא עושה אצלם תשוקה ורצוא להכלל בשרש, אהבת עולם, הוא אומר שהאנרגיה, האור, הכח, הוא שם בן בקבלה. מהו שם בן? שיש מציאות. יש הרגשת מציאות, אבל יש גם תשוקה לצאת מהמציאות. שם מה הוא כבר בטול במציאות. משה רבנו אומר "ונחנו מה"[נט] והייתי חושב ששם מה הוא כבר בטול במציאות אמתית. אז הוא אומר – לא. שם מה עושה בירור שני.
בירורי יוסף והשבטים – בירור א ובירור ב
מה היחס בין שם מה לשם בן? שם בן עושה בירור ראשון. 'בירור' על פי פשט הוא הפרדה בין הטוב והרע. ברגע שאתה מפריד ומזהה את הטוב הוא עולה והרע יורד. הבירור הראשון – שייך לשכם – הוא האלומות של שאר השבטים. אחר כך בא יוסף עם האלומה שלו בחלום וכל האלומות משתחוות לאלומתו. זה נקרא שיוסף עושה בירור שני – "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"[ס]. "מאלמים אלומים" פרושו מבררים בירורים, מה שהשבטים מסוגלים לעשות בכח עצמם, בירור ראשון. אחר כך כדי לעלות בירור שני צריך את יוסף. כח זה הוא שם מה, הוא כבר הדמות של יוסף. בקדושה היא דמות של אחד מורם מעם ואחד מופלא, ילד פלא.
כמו הרמז שכבר דיברנו עליו הרבה פעמים: יוסף בגימטריא אדם פלא. יש 'אדם פלא' בקרבנו שמעלה את כל הבירורים בירור שני. לא רק שהוא אדם פלא, אלא שגם המלה אדם במספר קדמי שווה יוסף. כלומר, התוספת של המספר קדמי שווה פלא. אתה יודע מה זה מספר קדמי? מחשבים את כל האותיות עד אותה אות, כולל האות עצמה – מ שווה 145, ד שווה 10 ו-א שווה 1 וביחד יוסף. מהי התוספת? אדם בחישוב רגיל שווה 45, תוספת המספר הקדמי היא פלא ואדם פלא בגימטריא יוסף.
איתן האזרחי (שם ע"ב) – למעלה מהבירורים
שוב, הוא שם מה, הוא עושה בירור שני. אבל יש את "איתן האזרחי", שהוא אברהם אבינו[סא] בשרש העליון שלו, שהוא שם עב. גם בתוך היהודי, איתן האזרחי של היהודי הוא למעלה מבירורים, העצם שבתוך היחידה. הוא גם מתכלל ב-י של שם הוי', דוקא בפנימיות אבא – "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[סב]. זה נקרא "משכיל לאיתן האזרחי"[סג], שם עב. שם מה או שהוא יוסף לגבי השבטים, או שהוא משה רבנו בהורדת המן – "ונחנו מה". [זה יוצא אהבה בתענוגים..] אז זה בלתי מורגש. [זה יותר חיצוני ביחס לאיתן שבנשמה] כאן, במאמר של הרבי. אבל במאמר שלו אין יותר גבוה מזה. [זה רק איתן יחסי] הארה מסוימת של שם מ"ה. לכל השמות יש התכללות. למשל, יש ביטוי 'אצילות שבאצילות'. מה זה? האורות. בכלים יש ג מדרגות – בריאה, יצירה ועשיה שבאצילות. אצילות שבאצילות שזה האורות הוא איתן של עולם האצילות, שם ע"ב.
[אפשר להגיד ששם ע"ב שמצויר פה הוא מה שניתן לשם מה בשביל שיצליח לפעול את הבירור השני?] אם נאמר שכל האור בעולם האצילות הוא של שם מה – כמו שאכן כתוב בכתבי האריז"ל – הוא באמת עב ד-מה. [אמרנו שבן הוא השבטים ו-מה הוא יוסף, מה זה עב?] אברהם בשרשו הראשון, "איתן האזרחי". אזרח הוא מי שתמיד היה, הכי ותיק והוא גם עתיד לזרוח. יש לו קשר לעבר המוחלט וגם לעתיד המוחלט[סד]. התגלותו היא רק לעתיד אבל שרשו מושרש ותקוע בקדמות. [יהודה לא מתבלט כאן?] יהודה שייך לשבטים, הוא כללות כולם, מלך השבטים.
[שם מ"ה החדש הוא היחוד הכולל מה ו-בן יחד?] שם מה החדש נקרא הדר ש"שם אשתו מהיטבאל"[סה]. כתוב בכתבי האריז"ל[סו] שמהיטבאל עולה מה ו-בן, כאשר יטבאל עולה בן ושאר האותיות שוות מה. זהו עולם התיקון. על פי פשט מה ו-בן הם כמו אדם וחוה. יש שרש משותף לשניהם שהוא שם עב, השרש האמיתי. כמו ששם אין בירורים גם אין כל כך מושגים של זכר ונקבה.
אתמול היה סיפור מאד נחמד עם משפחה מחוץ לארץ שבאה פעם ראשונה לארץ. בעלי תשובה עם ילדיהם. הילד הקטן בן ה-12 התחיל לדבר על משיח. כדרכם של האמריקאים או בתמימות הוא אומר שכשהוא מדבר על המשיח הוא לא יודע אם זה הוא או היא. כך הוא גם אומר פה – או הוא או היא. הוא הבין טוב שהמשיח לא חייב להיות הוא ולא חייב להיות היא, משהו שלמעלה משניהם. אבל איך אומרים את זה? אי אפשר לומר את זה. [it באנגלית] לא. צריך לומר 'הוא-היא'. אמרנו שיש "היא" אחת, שזו דבורה הנביאה. התחלתי להסביר לו קצת על דבורה שהיא המשיחה של התנ"ך. [דבורה היא אשתו של המשיח] להיפך, היא המשיח ויש לה בעל... מה אני חושב? שהתודעה של אותו ילד היא בחינת "איתן האזרחי", תודעת שם עב. כשלא יודעים אם זה הוא או היא זוהי בחינת "משכיל לאיתן האזרחי".
אם יש בראש 'היא' בתור בירור א' ואז היא עושה לבירור א' בירור ב' – אלו מה ו-בן. אבל אם זה 'הוא או היא' זה... [השבטים ביחס ליוסף הם נוקבא] כן ודאי, שבטים הם 'היא' ויוסף 'הוא'. ["איתן האזרחי" הוא לא 'היא' ולא 'הוא'] כן, הוא לא חייב להיות 'היא' ולא חייב להיות 'הוא'.
זו בחינת אהבה בתענוגים. לפי הווארט הזה אפשר להבין יפה למה אהבה בתענוגים היא בלשון רבים, בגלל שגם אהבת עולם וגם אהבה רבה הן בחינת נוקבא – "ואל אישך תשוקתך"[סז]. באור – כמו שאמרנו קודם – יש שתי תנועות הפוכות ביחד: "מטי ולא מטי" ורצוא ושוב. "מטי ולא מטי" הוא זכר ואילו רצוא ושוב הוא נוקבא תמיד, נקבה. העובדה שבאור יש את שניהם יחד עושה את האהבה בתענוגים. גם על פי פשט, אהבה בתענוגים היא לא שלו ולא שלה –היא שלהם, "מה יפית"[סח] וכו'. לכן זה "ודבק והיו לבשר אחד" ממש. לכן היא לא מורגשת, אין פה שום ישות מורגשת.
הוא אומר כך:
דאהבת עולם היא בחינת שם ב"ן דעל ידי זה נעשה גם כן בירור העולם בכל [שנקרא בירור ראשון] ובירור הנפש הבהמית בפרט,
שם בן הוא האור האלקי שיורד לעולם לברר. מה הכונה לברר את העולם? לגלות שיש בעל הבית לבירה זו. הגילוי הזה הוא שם בן. וגם להבהיר לנפש הבהמית את מציאות ה'. כמובן שזה מחייב הליכה בדרך רצונו של ה'. זהו שם בן והוא בירור א'.
שעל ידי ההתפעלות מורגשת דנפש האלקית נעשה התחברות נפש האלקית עם נפש הבהמית להיות הבירור דנפש הבהמית, ואהבה רבה היא בחינת שם מ"ה וידוע דשם מ"ה הוא המברר בבחינת בטול בירור שני דלאחר שנתברר על ידי שם ב"ן שזהו בחינת בטול היש בלבד, הנה אחר כך הוא הבירור על ידי שם מ"ה בכדי שיוכלל באלקות,
[מכאן נשמע כאילו שם בן הוא גם המברר בעצמו. בדרך כלל מובן ששם בן הוא המתברר, שאותו מוציאים מהיכן שהוא נפל] בשם בן גופא יש אנ"כ – אורות ניצוצות כלים. הכלים נשברו והניצוצות נפלו בתוך שברי הכלים, אבל עצם האור נשאר למעלה. כאן שם בן הוא מלכות דאצילות. הניצוצות של שם בן הם המתברר, אבל מי שעושה להם את הבירור הראשון הוא האור. האור של שם בן הוא עכשיו מלכות דאצילות. "ותקם בעוד לילה"[סט] – רק המלכות היא זאת שיורדת למטה "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"עב, רק היא יורדת למטה לברר את הבירורים.
בירורי שבירת הכלים
כתוב[ע] שהיכולת שלה לברר את הבירור הראשון באה מכח זה שהיא מקבלת משם מה, מבעלה, אבל הוא נשאר למעלה. שם מה מאיר ונותן הארה בשם בן כדי שהיא תוכל לרדת. היא נקראת מלכות שיורדת למטה לברר בירורים. [אבל מה שם סג עושה עכשיו במלכות? לכאורה היה הרבה יותר למעלה מזה?] הוא באמא. בכתבי האריז"ל[עא] כתוב ששרש השמות עב-סג-מה-בן הוא בא"ק – הם חכמה-בינה-מדות-מלכות של א"ק. [מה קרה בשבירה? נפל הכלי השבור עם רפ"ח נצוצין של אור וכל שאר האור נשאר למעלה. אז הוא ירד ממדרגתו ונהיה במלכות דאצילות?!] כן. במדה מסוימת יש חלק מהאור שהסתלק ו.. [לא, הוא מסביר את זה אחרת: כאשר שם מה מברר את שם בן הוא לא חוזר רק למקום ממנו הוא בא אלא כיון שהיתה שבירה, הכלים נפלו והאורות הסתלקו למעלה ועכשיו כאשר שם מה מברר ומעלה אותו הוא עולה הרבה למעלה ממדרגתו לחזור להתכלל עם האורות שלו, שבינתיים כבר הספיקו להסתלק למעלה, ועכשיו נהיתה מזה עליה הרבה יותר גדולה] קודם כל לא אומרים שכל האור הוא מלכות דאצילות. בכתבי האריז"ל זו באמת קושיא בהשקפה ראשונה: לא כתוב שהאורות הסתלקו ונכללו בשרש. להיפך, משמע שירדו קצת אבל הם עדיין בתחום האצילות. תמיד בחסידות מוסבר שהאורות הסתלקו. למה? בגלל שהשבירה היא כמו מות ובמות מסתלקת הנשמה מהגוף וחוזרת לשרש. אבל יש גם משהו שנשאר, יש נר"נ ח"י, בכל עולם נשאר משהו. אז שניהם אמת.
יש עוד יותר, בעולם התהו – על זה דברנו הרבה פעמים[עב] – עיקר האורות אף פעם לא יצאו, רק המלכויות יצאו. רק חלק קטן מאד, מה שנקרא הבל האורות יצאו, ותבונה – רק 37 יצאו מתוך 500, יש חמש נקודות ובכל אחת מאה מדרגות. כתוב "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[עג] – הבל-הלב-הבל (אורות) התגלו, ואילו תבונה (463), התשלום ל-500, עדיין לא יצאו. עיקר ההתבוננות שלנו, מי שחכם באמת, מחפש את התבונה.
...בטול במציאות הוא אהבה בתענוגים שאינה מורגשת בכלל. אבל מה שהוא כן אומר שהבירור שני – מה שיוסף עושה לאלומות של השבטים – הוא להכליל אותם באלקות. משמע לפי מה שהוא כתב קודם שאהבת עולם היא תשוקה להתכלל אבל היא לא מגיעה לסיפוקה. באהבת עולם אתה אף פעם לא מגיע לסיפוק בהרגשת ההתכללות. אבל בהפלאה – עכשיו נסביר קצת יותר מהי הפלאה ורוממות – הייתי חושב שמלהתבונן בהפלאה ורוממות אני עוד יותר רחוק מזה, אחרת זה לא מופלא ממני. מופלא הכונה שאני רחוק אין סוף מהדבר, לכן הוא מופלא ממני, מרומם ממני. הוא אומר שדוקא כאן – זהו ביטוי קצת שלא אמר קודם – אהבה רבה שבאה על ידי הפלאת ה' ורוממות ה' היא כח נוסף, כמו יוסף, שיורד ומעלה אותם להכלל באלקות. מהי אלקות? עולם האצילות. בגלל שהדביקות הניכרת היא מצד הכלים דאצילות. קודם הוא למטה בבי"ע ובמדרגה השניה הוא עולה לאצילות. לעלות לאצילות נקרא להכלל באלקות. מי שלוקח את הבירורים ומכליל אותם באלקות הוא שם מה.
למי שייכות מדאגות האהבה?
שוב, מה הווארט? ככל שהאדם מתבונן בהפלאת עצם האור כך סופו להכלל באלקות. [מהו הבירור הראשון?] בטול היש. [זאת אומרת שאני לא יכול להגיד: שמע, אם יש התבוננות של אהבה רבה למה אני צריך התבוננות של אהבת עולם?] זה ודאי קשה מאד. ודאי שקודם צריך אהבת עולם. [לכאורה אם הייתי קורא, בשביל מה אני אתבונן התבוננות, אין לי חשק לעשות את זה בכלל. אם תגיד לי שלא אגיע לאהבה רבה, גם אהבת עולם נראית לי רחוקה] בשבילך כתב אדמו"ר הזקן את ספר התניא. ש"הלואי בינוני" – המחשבה שאתה חושב לקפוץ ישר לצדיק זו טעות, שיבוש, רמאות עצמית וזו גם טיפשות –"זיי ניט קיין נאַר".
בכל אופן, מה שאנחנו כן אומרים הוא שכל המדרגות שייכות במדת-מה. עוד דבר, כמו שאתה אומר 'למה לי את זה?'. שוב, אנחנו תמיד חוזרים על אותם דברים – אם אתה בתחילת הדרך ממש, כמו בעל תשובה על היום הראשון, שכשתרצה את המדרגות הכי עליונות יכול להיות שבהתחלה גם יתנו לך אותן מלמעלה. אתה לא יודע שהן מתנה מהשמים כדי להתחיל אותך, לחנוך אותך. [אז למה לא נותנים מתנה מהשמים אהבת עולם, אז לא היית מסתבך כל כך] קודם כל, אחר כך תבין שזו היתה טעימה בעלמא. למשל: יום שישי היום ולא אכלת שום דבר ויש מצוה לטעום ממאכלי שבת, לא לאכול את כל הטשולנט בערב שבת. נותנים לך לטעום קצת, אבל אתה עדיין רעב, זה לא עוזר לרעבון שלך, אז אחרי זה אתה נוטל ידים ואוכל סעודה. [או שסתם לוקחים לך את הטשולנט ואתה נשאר רעב] זה גם יכול להיות, אבל תאכל איזו סעודה קטנה בשביל להשקיט את הרעבון. למה נתנו לך את הטשולנט קודם? עיקר הציפיה שלך היא לשבת. זה רק משל.
שוב, הווארט כאן הוא שהבירור השני, שם מה, הוא על מנת שיוכלל באלקות.
הבטול בנפש הבהמית דוקא
והיינו שלאחר בירור הנפש הבהמית על ידי האהבה דאהבת עולם כשבאים לבחינת אהבה רבה נעשה הבטול במציאות בנפש הבהמית להיות נכלל באלקות,
זהו גם ווארט מענין: את הבטול במציאות הוא מדגיש בנפש הבהמית. זאת אומרת מה שמפריע להיכנס לעולם האצילות הוא הנפש הבהמית. כדי להיכנס לתחום האצילות, שזה נקרא להכלל באלקות, צריך בטול במציאות בנפש הבהמית שלא תעמוד מנגד. אבל זהו עוד לא הבטול האמיתי, בגלל שהבטול האמיתי הוא מצד הנפש האלקית. [האור?] כן, זה האור.
הבטול שכאן הוא דוקא בנפש הבהמית הולך מאד טוב עם זה שההתבוננות כאן היא מתוך הפלאה. אמרנו שדוקא מתוך ההפלאה אתה נכלל באלקות. אבל לכאורה זה הפוך – הפלאה היא כמה שאתה רחוק מאלקות. למה על ידי הפלאה אתה נכלל באלקות? היא הנותנת לפי זה – הרגשת ההפלאה כמה שהיא אין סוף זוהי בעיקר הרגשת הנפש הבהמית. ההפלאה עובדת עליה כל כך טוב עד שהיא פשוט מבטלת אותה בבטול במציאות. הנפש האלקית יכולה להכלל ולהישאב – "לאשתאבא בגופא דמלכא"[עד] – ולהכלל באלקות. זו היתה אהבה רבה.
[מה עושה את הנפש הבהמית טהורה יותר, קיום המצוות?] כתוב שזיכוך הגוף ונפש הבהמית הוא על ידי ריבוי מעשים טובים. [התכללות הרוחנית של האדם היא על ידי מעשים טובים?] כן. אבל יש תמיד מושג 'בטול וזכוך' – זכוך תמיד שייך לחומר והוא על ידי ריבוי מעשים טובים והבטול הוא על ידי התבוננות ואהבה בלב. ["סור מרע"? או כל דבר?] "סור מרע"[עה] הוא הבסיס בנפש, אבל כדי להגיע למדרגות יותר גבוהות – זה על ידי יגיעה ב"ועשה טוב".
ובחינת אהבה בתענוגים זהו בחינת שם ע"ב שלמעלה מענין הבירורים
יותר כבר לא שייך לבירורים. אמרנו קודם שלא להיות שייך לבירורים הוא גם לא להיות שייך למינים, כלומר לזכר ולנקבה. כל המושג זכר ונקבה הוא בעבודת הבירורים.
רק שלאחר שיש בחינת אהבת עולם ואהבה רבה נותנים מלמעלה בחינת אהבה בתענוגים שהוא ענין עבודת מתנה אתן את כהונתכם.
ו. התמודדות עם יצרים וקשרים פסולים
[מה זה "איש ואיש יולד בה"?] זה בדיוק הענין שלנו. כתוב ש"איש ואיש"[עו] הם איש ואשה. זו בחינת משיח – 'הוא או היא'. [אפשר להגיד שפה גם השבירה, כמו שרואים היום בצורה מקולקלת שיש דברים כאלו..] זה מה שמדברים הרבה פעמים שכל התנועה הפמיניסטית היא... [אני מדבר על קשר בין המינים בצורה לא טהורה] כל הערוות, גם זו, שרשן באצילות. כתוב שזה ההבדל בין העריות לבין שאר העבירות בתורה. דוקא עריות, יותר מכל שאר איסורים שבתורה, משקפות יחודים של עולם האצילות. בעולמות התחתונים הן נופלות ונהרסות. כל מה שהוא ערוה למטה, כמו אח ואחות, קיים בשרש יותר מכל שאר המצוות והעבירות שבתורה. [כמו איש ואיש או אשה ואשה?] כן, גם זכר וזכר. אלו כל הכוונות של דוד ויהונתן. [מהו השרש?] מדרגות גבוהות. דברים כאלה הם הדברים הכי גבוהים. בכתר, או אולי כמו כאן שם עב, שלא מחלק בין המינים.
בירורים לשם הולדה ויחודים
כלל גדול הוא שבירורים תמיד נעשים לשם הולדה. זהו כלל חשוב שלא תמיד מבינים. תמיד מסבירים שבירורים הם כדי להעלות ניצוצות. קודם אתה מעלה אותם עד האצילות ולא עד בכלל – זה נקרא בירור ראשון. אבל אחר כך, כאשר אתה מכליל אותם באצילות, זה נקרא בירור שני. תמיד תכלית כל הבירורים היא להוליד ולכן הם זכר ונקבה. בירורים הם תהליך שנקרא מ"ן ומ"ד – מין נוקבין ומין דכורין – שהתכלית שלהם היא להוליד ולד חדש לתוך המציאות. כמו השוב של הבירורים, יש את הרצוא של הבירורים ויש את השוב שלהם. לומר שיש משהו למעלה מבירורים הוא לא בשביל להעלות ניצוצות – העלאת מ"ן – וגם לא בשביל להמשיך המשכת מ"ד וממילא גם לא בשביל להוליד. זו עבודת היחודים. כמו שכתוב בתניא[עז] שלעתיד לבא התכלית תהיה היחוד עצמו, לא התוצאה-התולדה. כמו שהיום אפשר לחשוש, כמו בעונג שבת – התכלית היא עצם הזיווג, לא צריך ילדים. על פי פשט הזיווג הוא בשביל ילדים, אבל יש אהבה בתענוגים שהיא עצם היחוד והיא לא בשביל ילדים. לא שייך לבירורים, בורר אסור בשבת. זיווג של שבת בעולם הזה ממשיך את הנשמות הכי גבוהות של האצילות.
[הקשרים הפסולים האלה, על פי פשט ממה שקורה בשטח, הם לא מתוך הרגשה של קשר גבוה או חזק במיוחד] האריה למטה לא מרגיש שהוא נפל מפני האריה שבמרכבה[עח], הוא לא יודע שהוא מיצג את פני האריה, זה נקרא שהוא נפל. [בזמן האחרון שמעתי מן טענה כזאת שהדבר הזה הוא חסר תיקון] מה אתה מדבר? "אין דבר העומד בפני התשובה"[עט]. מה אתה רוצה? מה הכוונה חסר תיקון? פעם אמרנו שהאריז"לנתן תיקונים לדברים האלו יותר מכל העבירות, סימן שזה היה נפוץ מאד, זהו פלא בפני עצמו. [על עריות?] לא, על משכב זכור. יחסית יש יותר תיקונים יותר מכל שאר העבירות. [מה זאת אומרת תיקונים?] לאנשים פרטיים שבאו לשאול תיקון. נראה לי שהם נמצאים בשער רוח הקדש[פ]. [מי נותן היום את התיקונים? מה שיש היום הם תיקונים כלליים או שזה פרטי לחלוטין?] התיקון תמיד הוא להכיר מאיפה השרש בא. השרש הכי פשוט בקדושה הוא דוד ויהונתן. ל"אהבה שאינה תלויה בדבר"[פא] אין שום ביטוי פיזי חוץ מאשר לבכות אחד על השני. זה יכול להיות גם אהבת אחים.
יכולת ההתגברות ע"פ מנהג ישראל
[הרב קוק כותב באורות הקדש[פב] שההיתר של הפיכת השולחן הוא בגלל הסיבה הזאת] בגלל הנטיה, "דברה תורה כנגד יצר הרע"[פג]. [לפי זה, זהו יצר הרע שאינו בר תיקון גמור. התפיסה הפשוטה של מי שקורא סתם את האיסור הזה היא שמי שיש לו את התאוה הזאת צריך להתגבר עליה. כמו כל דבר שאם אתה מתגבר עליו אתה שולט בו. רוב החוקרים אומרים היום שזה דבר שלא ניתן לתיקון, טבע מקולקל] אתה מאמין להם? [אני לא מאמין להם. יש שני סוגים: יש כאלה שהדבר מולד אצלם ויש כאלה שהדבר לא מולד אצלם. נכון אני לא מאמין להם אבל נראה שהרב קוק כן האמין להם, לפי מה שהוא אומר] זה שיש את כל ה'מציאוֹת' בנפש, גם הכי אפילות ונמוכות, זהו דבר פשוט. יש לך עמלק בנפש, את כל המרעין בישין יש. מנהג ישראל הוא שלא לסמוך על היתר הפיכת שולחן [נכון] אז הנה, "מנהג ישראל תורה הוא"[פד], סימן שאפשר להתגבר על זה. [מי שאין לו תאוה כזאת בטח שיכול להתגבר] אמרת נכון לפי הרב קוק, שאם לאדם יש תאוה התירו לו הפיכת שולחן בגלל הדבר הזה. אם אומרים שגם על ההיתר זה מתגברים הדבר מראה שניתן להתגבר עליו.
יש את המקור של דין "אשת יפת תואר"[פה]. זו מצוה מתרי"ג המצוות. לפי הרמב"ם זהו דבר מאד יפה. הרי יש כמה סדרים של הרמב"ם במצוות. לפי הי"ד, חיבורו, זוהי המצוה האחרונה בתורה, זו שחותמת את התורה כולה. המצוה הראשונה היא אמונה בה' והאחרונה היא יפת תואר. יפת תואר היא היתר כנגד היצר הרע, האם הוא מומלץ? [תלוי, לפי האור החיים מומלץ לצדיקים] אולי לפי האיז'ביצר. דוד הרוויח מזה, נהנה מזה? בסדר, נאמר שזו עבודת הצדיקים. אם כך, סתם אדם שיש לו באמת יצר הרע עדיף שיתגבר, אם עדיף שיתגבר סימן שהוא יכול להתגבר. כאשר הוא עושה את זה הוא מקיים מצוה מתרי"ג המצוות, כמו מצות גירושין.
תשליך – ההדחקה בקדושה
[יש סוג של תאוות שאדם מדחיק ואמרו על זה חז"ל שאתה מדחיק אותם לא בעצם, אלא כמו ילתא אשתו של רב נחמן שאמרה שכל דבר איסור יש אותו בהיתר[פו]. על ידי שיש אותו בהיתר ואתה מדחיק אותו בעצם, אתה לא שובר את כל כח התאוה אלא אתה עושה אותו בהיתר וממילא..] כל המושג 'הדחקה' שהוא השד של הפסיכולוגיה הוא המלאך של החסידות, בגלל שהוא אתכפיא, הבינוני של ספר התניא. להסביר איך השד של הפסיכולוגיה הוא המלאך הטוב של החסידות היו הרבה הרבה דיבורים בנושא הזה[פז]. [בפשטות, בגלל שזה במודע וזה שלא במודע] הדחקה היא 'רפרסיה' לתוך התת מודע שאתה לא מודע אליו. זה נקרא רגש אשמה – אם פתאום יוודע לך שיש לך דבר כזה תתבייש נורא וגם תכחיש אותו, שהדבר לא נכון. זה יוצר משקעים כבדים מאד של אשמה שלא במודע בנפש. זה הלא-טוב. האתכפיא היא בדיוק ההיפך – הוא אומר לך בתניא – זה אתה, ככה אתה. זה כל פרק בעבודת ה' – זה אתה, והמצוה עליך להתגבר, להדחיק את זה, לשכוח מזה. ככל שתשכח מזה אתה שוכח במודעות. יש מצוה להשכיח, להדחיק את זה. גם כשאומרים 'במודע' – לא שיש ענין להיות מודע לזה, יש באמת גם ענין להשכיח את זה. אתה עושה זאת בכונה מתוך כך שאתה מכיר בשפלות שלך, שאתה באמת ככה. ככל שתצליח להשכיח את זה הוא לא יופיע אחר כך עם אגרוף בפָנים. רק אם באמת תצליח הוא לאט לאט יתבטל אליבא דאמת, הוא יובלע בתהומא רבה.
ההדחקה של הקדושה היא הכונה של תשליך, יג מדות הרחמים. שייך לשכם, כמו סדר תשליך שעושים כאן, או שאתה עושה כאן ומוציא אותי ידי חובה.. מהו תשליך? "תשליך במצולות ים כל חטאתם"[פח]. [שמעתי שהרבי מקלויזנבורג עשה את התשליך האחרון שלו ב'זאת חנוכה'. הוא טען שזה הזמן האחרון של תשליך] טוב, אומרים שראש השנה מתפשט עד 'זאת חנוכה'. באמת מה יש ב'זאת חנוכה'? את הכונה של "נצר חסד"[פט] עד הסוף. "נצר חסד" הוא התיקון השמיני ו"ותשליך" הוא התיקון התשיעי. ב'זאת חנוכה' מכוונים את התיקונים מהשמיני עד הסוף, אז באמת מתאים לעשות תשליך ב'זאת חנוכה', לפי הכוונות.
שוב, תשליך בנפש הוא ההדחקה של הקדושה. באמת הוא משליך אותה, היא נבלעת בתהומא רבה. [אז הויכוח בעצם הוא אם אפשר להשליך או לא?] הכח להשליך הוא יג מדות הרחמים, רחמים עליונים [בשביל זה צריך אמונה] יג תיקוני דמהימנותא.
התמודדות עם נטיות הפוכות
נאמר משהו אחר: יש סריס חמה וסריס אדם[צ]. אם אתה אומר כאן לפי המדענים שיש שני מינים – אחד שבא מתולדה ואחד שלא מתולדה. נאמר שזה נכון – יש אחד שאין לו נטיה לנקבות, הוא לא מסוגל בכלל. מה התורה אומרת ומצוה? אפילו שזו אמת. יש אחד שיש לו נטיה לחזיר, נאמר שיש דבר כזה. נאמר שהוא לא מסוגל להתחתן עם אשה, מה דינו? זה ודאי סיפור של גלגולים, למה נפל לו כך בגורלו. אז נפל בגורלו שאין לו שום משיכה לאשה רק משיכה לגברים, באמת. מה התורה אומרת לו? אל תתחתן. אם נכון הדבר הזה אל תתחתן אף פעם, אבל את זה אסור לך לעשות. זה חתיכא דאיסורא ואתה לא יכול להתחתן אז אתה אנוס, "אונס רחמנא פטריה"[צא]. [התורה אומרת תתחתן למרות שאין לך תאוה] לא, השאלה היא אם הוא מסוגל לזה. אתה אומר יותר חמור שהוא לא מסוגל ממש. [אז זה לא שייך לזה] מה, אתה אומר שתמיד יכולים להתחתן? אפילו במקרה הכי קיצוני שבו הוא לא מסוגל להתחתן באמת. אתה שמעת את החדשות היום, מה שסיפרת על עשרת אלפים הממזרים שגילו בארץ? הם אנשים מסכנים, לא? ממזר יכול להתחתן עם גיורת אבל אז הבנים ממזרים. השאלה היא איך הוא מטהר את עצמו. ממזר לא יכול אף פעם לטהר את עצמו עם גיורת, רק עם שפחה כנענית.
[נגיד בקהילה חרדית היה בא משהו אומר לי חס ושלום שהתברר לו שהוא ממזר. אז היו מארגנים לו גויה שתסכים להיות שפחה כנענית שישחרר אותה. זה לא בלתי פתיר, אבל פה המקרה לא בר-פתרון, הוא לא בר תיקון הוא בר בכיה] אם הוא סריס? [לסתם סריס אין תאוה] אם יש לו תאוה, קישוי וזרע מסתמא הוא יכול להתחתן. [השאלה היא באיזה אופן. בכל זאת נגיד שזה אחד המקרים הסבוכים ביותר] בחיצוניות התורה הוא דין ובפנימיות חסד. בחיצוניות התורה הוא דין ולכן אומרים לך שזה המצב, זו חתיכא דאיסורא. [חתיכא דאיסורא ולכן הוא לא יתחתן, אז מה כן?] הוא ישמור שבת. כמו רוב גדולי ישראל בדור האחרון שאין להם ילדים והם גם מתחתנים, זה אותו דבר? נפשית, אחד מתחתן ואין לו ילדים? [יש לו יחוד, יש לו אהבה בתענוגים] כאן אולי יש לו אהבה בתענוגים בפרישה מהאשה, כמו משה רבנו. [מי שאין לו תאוה?] למשה רבנו היתה תאוה, הוא רק העלה אותה לאצילות, "ואתה פה עמוד עמדי"[צב], "משה שפיר קאמרת"[צג]. "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"[צד] – סימן שהממזרים אמורים להיות תלמידי חכמים.
אחר כך צריך להמתיק את זה. בשביל העולם הגדול, אבל לא לחשוב. [הרב מכיר שזה מצליח?] כן, לגמול מישהו מהמצב הזה וגם לחתן אותו. [יש תוכנית של ברדיו שכל הזמן שולחים לשדרן כל מיני מכתבים. אחד דתי שיש לו תאוה כזאת שלח לו – כמובן בעילום שם – שיש לו כל הזמן את ההתלבטות הזו. ברור לו שהענין הזה אסור והוא צריך להתחתן, אבל זו מלחמה עצומה] "לפום צערא אגרא"[צה]. לכל אחד יש הבירורים והתיקונים שלו, זה הכל.
...סתם להתאוות למישהו אחר בזמן זיווג זה אסור. הוא אמר שזה משהו בתת מודע. היות שזה בתת מודע הוא לא יודע שיש לו נטיה לזכר. אומרים שמנהג ישראל הוא לשלול את זה אז גם עליו אומרים... [מנהג ישראל הוא שאין תאוה גם לשולחן הפוך] לא, בתוספות שם[צו] יש מחלוקת אם כן או לא. [לכאורה התוספות צועקים כי לאדם נורמאלי אין תאוה בשולחן הפוך, כל הענין הוא פנים בפנים.] אבל שם יש התמודדות עם אנשים שהיה להם ושללו את זה, זה היה לא תאורטי.
עוד יותר: מהו מנהג ישראל? שיאמרו כך אפילו שהוא כתוב בשולחן ערוך[צז], יבוא מישהו ויפסוק לך שזה רק על מנת שלא להוציא זרע, ברגע שפוסקים ככה מתוקף הפסק שוללים את זה. זו דוגמא פנטסטית איך אפשר בתוך התורה לשלול מציאות מותרת. [זה ודאי לא הפשט בחז"ל] אתה לא מאמין לשולחן ערוך?! [אני מאמין] אני נותן דוגמא מצוינת. לא רק שאומרים לך שזה מנהג ותתגבר, אלא אפילו עושים בתוך התורה גופא את ההיתר בצורה כזאת שהוא 'ניט שייך', גמרנו אתו, שוללים אותו. רק רציתי להראות פה דוגמא יפה איך שב'לומדות' אתה יכול לשלול מה שאתה רוצה, לעשות מנהג ששולל מציאות על ידי שאתה מפרש כך. גודמה מצוינת לפרנציפ הזה. הרבה מאד ב'יורה דעה' ככה, ששוללים ממך בסופו של דבר כל מיני דברים בכך שמחמירים. כל כך מחמירים שאין לך מה לאכול, מה לעשות. זה גם מוריד לך את התאוה, עד שיש שוקולד עם חותמת הבד"ץ זה כבר שישו ושמחו...
[היום יש שיטות מסוימות כיצד לטפל בנושא הזה. על ידי הדמיה.] יכול שיש כל מיני דברים בטבע שמסדרים את האיזון הנפשי כמו שאתה עושה, צמחי מרפא וכיוצא בזה. הם אומרים לך קודם כל אל תאמין להם שאין רפואה, זה אל"ף. יכול להיות שיש מיליוני רפואות, נפשיות ופיזיות, הכל יכול להיות; שנית, אם בסופו של דבר זה לא הולך אז יש לו "חתיכא דאיסורא" וזהו, שיהיה "ממזר תלמיד חכם שקודם לכהן גדול עם הארץ"צט. יש ודאי עוד דרכים להמתיק את זה. כל אחד בחיים שלו מקבל את הדין לגבי משהו. גם אתה (אמנון), יש משהו בחיים שלך שאתה מקבל עליו את הדין. [הרי מה הנקודה האלקית בתאוה הזאת של יחוד? היחוד עצמו שהוא דבר אלקי. פה אתה אומר שלאדם זה אין שום יחוד בעולם הזה] יש כאלו מקרים. אם אין לו יחודא תתתא יש לו יחודא עילאה. שוב, יש מצבים פיזיים, כמו סריסים.
אלו שתי השיטות שאמרנו ברש"י[צח] לגבי על הלויתן הזכר, למה ה' סרס אותו. אתה זוכר שדיברנו על זה פעם? יש על כך שני תירוצים ברש"י. [למה הוא סרס אותו ולא מה? הוא יכל להעביר ממנו את התאוה?] ולא השאיר אותו, הרי הוא הרג את בת זוגו – אפשר לסרס אותו. רש"י אומר: דבר אחד, כדי שלא יהיה לו צער, והתירוץ השני הוא כדי שלא יזדווג עם דגים אחרים.
[לכאורה הגישמאק הכי גדול לרבנים בפסקים הוא להתיר דברים כאלה] היתר עגונות. [או אפילו מראות וכיו"ב] "ידי מלוכלכות בדם כדי לטהר אשה לבעלה"[צט]. [ממילא על מי שאסור בדבר הזה יש רחמים הכי גדולים] אני מסכים איתך, צריך לעורר עליו רחמים. לכן צריך להאמין שגם יש לו רפואה. רפואה היא רחמים. נתינת רחמים היא לרפאות. [כהן גדול עם הארץ בסופו של דבר יכול להיות תלמיד חכם. זה לא דבר קבוע, אבל ממזר תלמיד חכם לא יכול להיות כהן גדול] מסבירים את זה אחרת[ק]: ממזר הוא יותר פקח, הוא פקח בעצם בגלל שהוא נולד מטפה חמה.
ז. סיכום המדרגות
נקרא עוד סעיף אחד שלא קראנו בפעם קודמת (עמוד קנה). בפעם הקודמת הסברנו, שבמה שלמדנו עכשיו מהרבי הקודם, שבעצם הוא חידש לנו מדרגה שלא מופיעה כאן בכלל. אבל כאן יש שתי מדרגות גבוהות שלא מופיעות שם.
הבדל מספר המדרגות בשני המאמרים
[זוהי מדרגה בין ההתקשרות לאחדות?] לא, את המדרגה הזאת הוא לא הוסיף, הוא רק הגדיר אותה כאן יותר יפה – דביקות ניכרת ודביקות בלתי ניכרת. אבל הרבי קורא לשתיהן – לדביקות הניכרת והבלתי ניכרת – דביקות, בלי להבחין את ההבחנה הזאת. אבל מה שהוא חידש הוא ההתקשרות התחתונה שלמטה משתי הדביקויות. מה שהרבי מחדש כאן במאמר הוא שיש התקשרות והתאחדות מעל שתי הדבקויות. אמרנו שכאן במאמר הזה יש ארבע מדרגות – דביקות-דביקות-התקשרות-אחדות. אחדות היא אחדות מוחלטת. הוא אומר ששתי המדרגות הנמוכות של דביקות הן מצד הכלים והאורות של אצילות. זה חופף על זה בדיוק. בפירוש חופף על מה שכתוב כאן, רק כאן הוא אומר שדביקות היא יותר מהתקשרות, סימן שההתקשרות שלמטה לא מופיעה כאן. כאן חסרה מדרגה מלמטה. מה שהוא עושה הוא להוסיף שתי מדרגות מלמעלה ואם כן יש התקשרות; דביקות; התקשרות נמוכה ארצית; דביקות ניכרת; אחר כך דביקות בלתי ניכרת שהיא אורות וכלים באצילות; אחר כך יש התקשרות שישראל מתקשרן באורייתא ואורייתא בקוב"ה בעצם, שהיא למעלה מאצילות.
שייכות עצם הנשמה לכלל
[אז המאמר הזה בכלל לא לבינוני?] לא, המדרגה הכי גבוהה פה היא לבינוני. אם יש משהו יותר גבוה מצדיק למי הוא שייך? רק לבינוני. יותר גבוה מצדיקים, שייך לעצם. [על זה הרב אמר לי מקודם שזו טפשות] מה שאמרתי עכשיו הוא לא בדיחה. דבר שיותר גבוה מצדיקים סימן שהוא מצד עצם הנשמה שחייב להיות שווה לכל נפש, למעלה מחלוקות, שייך לכל עם ישראל. מה הווארט? כמו אצל הרב קוק שיש כלל. אם הדבר שייך מצד הכלל, אז הוא שייך לך בהיותך חלק ממנו – "התופס בחלק מהעצם תופס בעצם כולו"[קא]. אם אני אומר שישראל מתקשרן באורייתא ואורייתא בקוב"ה אז לא התכוונתי לישראל מיוחד, לאיזה צדיק גמור. אי אפשר לומר שרק על צדיקים גמורים כתוב "ישראל מתקשרן באורייתא ואורייתא בקוב"ה". זה הולך על ישראל בתור כלל נשמות עם ישראל.
[הרבי הריי"צ בסוף כתב שמי שהתבונן בהתבוננות הראשונה והצליח, בשניה והצליח, אחר כך מלמעלה יתנו לו אהבה בתענוגים. פה זה לא ככה?] פה כל הדברים, כמו שאמרנו קודם, שאתה קורא בתניא "לית כל מוחא סביל דא" ואתה קצת מזדעזע. כך אותו הדבר שאתה רואה כאן, אתה קצת מרגיש. זה כל ענין לימוד החסידות, כמו שהרבי הרש"ב התבטא[קב], שכאשר אתה סוגר את הדלת ומתייחד עם הספר ולומד אותו אתה מרגיש קצת את הדברים בכל המדרגות. לא שאתה כהן בבית המקדש.
להבדיל, מה קורה שאדם קרוא רומן, סיפור אהבה. למה קוראים את זה? כדי שירגיש, יחוה את זה. למה מספרים לילדים סיפורי צדיקים על הבעל שם טוב? אני יכול לומר שני תירוצים: או כדי שיעריצו את הבעל שם טוב, כמה שפעם היו צדיקים גדולים, זה ודאי לא הפשט. [שירצו להיות בעל שם טוב] כן, אפילו יותר מכך, שבלא-מודע יזדהו, יחיו, החיות שלהם תהיה החיות הזאת, שהם ישתתפו בסיפור, גם עם הדמות השניה בסיפור – לא רק עם הבעל שם טוב. שוב, כמו שקוראים סיפור, מזדהים איתו וחיים אותו. כתוב שהרובד הכי עמוק בתורה הוא הסיפור שלה, הממד הסיפורי שלה. בכלל כתוב שסיפורי התורה הם במדרגה הכי גבוהה. כמו שהרמב"ן כותב[קג] שכל התורה היא סיפור, הכל "וידבר", לא שולחן ערוך. גם ההלכות הן חלק מסיפור, כמו שרבי נחמן כותב באריכות[קד]. כל התורה היא סיפור ובסיפור אתה חי את הענין ואתה החלק ממנו.
עכשיו, לא שנגיע להיות צדיקים גמורים לגמרי, אבל אפשר להתבונן בכל הדברים האלה. בסופו של דבר הכל הוא אמונה. חסידות באה לישב ולתת כלי בשכל לתפוס את האמונה, להתבונן בה. ככל שמתבוננים באמונה חיים את הדברים – "כל מצותיך אמונה"[קה].
יש עוד משהו שנקרא אחדות מוחלטת שהיא מצד הקשר השלישי – הקשר הישיר בין ישראל לקוב"ה לא באמצעות התורה. יש מה שישראל מתקשרים לקב"ה דרך התורה, זו התורה שלמעלה מאצילות. זו התקשרות עצמית שלמעלה מדביקות. גם אם זו דביקות של אורות וגם אם זו דביקות של כלים.
אפשר לומר עוד כמו שאתה אומר 'למה לי לעבור את כל המדרגות? אולי נקפוץ ישר לאיזו מדרגה גבוהה'? יכול להיות שלפעמים אתה צודק מאה אחוז, יכול להיות שאחד לא מסוגל לכל הדביקות ורק קופץ. כל הווארט של הרבי הוא שבעצמות לפעמים כן אפשר לקפוץ. [איך האחדות פה נעשית?] איך היא מתבטאת? יכול להיות שבמסירות נפש. קודם כל האמונה שמסבירים לנו היא שישראל מושרשים בקב"ה יותר מהתורה, שישראל והקב"ה הם ממש דבר אחד, עוד יותר מ"אורייתא וקוב"ה כולא חד"לז. [נדמה לי שראיתי בשיחה של הרבי שאין זמן עכשיו לכל הדברים, צריך מיד אהבה בתענוגים] לא רק אהבה, צריך מיד את האחדות האמיתית.
הקשר הישיר בין ישראל לקוב"ה
רק נקרא את המשפטים האחרונים האלה כדי שנגמור את הסעיף:
ויש לומר, שההתקשרות דישראל ואורייתא שמצד דרגת התורה כמו שנמשכה בהשתלשלות [בעולם האצילות], נכללת בענין הדביקות שהיא בחיצוניות.
מה למדנו פעם קודמת? שאומרים שמתקשרים לקב"ה דרך התורה הכוונה או שה'גליא' של ישראל מתקשר עם 'סתים' של ישראל שמתקשר עם 'גליא' של התורה שמתקשר עם 'סתים' של התורה וכו', כמו זיג-זג מלמטה למעלה – מצד ההשתלשלות, או שאפשר להתקשר ישר עם הקב"ה, 'גליא' של ישראל עם 'סתים' דקוב"ה למעלה מההשתלשלות. הוא אומר שזה שמתקשרים דרך כל מדרגות ההשתלשלות לקב"ה, גם על ידי התורה, זה עדיין נקרא דביקות שהיא בחיצוניות.
כי ההתקשרות דישראל באורייתא (שמצד דרגא זו) היא בהחיצוניות (גליא) דאורייתא, [ה'סתים' שלנו רק מקבל מה'גליא' דתורה ולא יותר מזה] ויתירה מזו, גם הפנימיות שבבחינה זו היא כמו שנמשכה בהשתלשלות להיות ממוצע.
פנימיות התורה היא כמו האורות של עולם האצילות שנמשכו בהשתלשלות כדי להוות ממוצע בין ישראל לבין הקב"ה.
והלשון תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא הוא (בעיקר) בההתקשרות שמצד עצם התורה שלמעלה מהשתלשלות, דהתקשרות זו היא בסתים דאורייתא ובסתים דקוב"ה, [ישר, מה'גליא' שלי ל'סתים' של התורה ול'סתים' של הקב"ה. זה נקרא] פנימיות.
לכן זה נקרא התקשרות, בגלל שהתקשרות היא משהו פנימי.
מה הוא אמר? אם ההתקשרות היא דרך החיצוניות – שאפשר להתקשר רק דרך הממד החיצוני של התורה והלאה – היא לא בדיוק התקשרות, היא עדיין בגדר דביקות, דיבוק חיצוני. אבל אם מדובר בפנימיות, שההתקשרות היא ישר ל'סתים' של הקב"ה דרך 'סתים' של התורה אז זהו הפשט של "תלת קשרין מתקשרין דא בדא"[קו], למעלה מהשתלשלות. בפרק הבא הוא יסביר שאם זו התקשרות היא עדיין שנים. שוב, עוד לא הסברנו יותר טוב את ההבדל בין ההתקשרות התחתונה לבין הדביקות הניכרת. בעזרת ה'.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.