מאמר ד"ה "וחזקת והיית לאיש" תשכ"ח (4)

י"א אלול תשנ"ד – שכם

אותיות ה-ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

א.   אות ה.

התענוג האמתי – בגמר ההשפעה

הגענו לאות ה.

ה) ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש בהמאמר דהטעם על זה שהגילוי בבי"ע הוא דוקא ע"י יוסף הוא כי יוסף הוא בחי' יסוד (גמר ההשפעה) ועיקר התענוג והשמחה הוא בגמר ההשפעה, כמבואר שם בארוכה. ולכן דוקא ע"י יוסף נמשך הגילוי בבי"ע. וצריך להבין מהי השייכות דענין הגילוי בבי"ע להתענוג והשמחה שבגמר ההשפעה, ולמה אינו מספיק (בשביל גילוי זה) התענוג והשמחה שבתחלת ואמצע דההשפעה. וי"ל הביאור בזה, דמעלת התענוג והשמחה שבגמר ההשפעה [שהכוונה כאן בגמר ההשפעה היא לזה שהשפע נתקבל בכי טוב אצל המקבל]

ראינו שיעקב אבינו הוא בסוד התיקון, בסוד קו אור אין סוף המגיע עד סוף עולם האצילות, ויוסף הוא יותר מזה, יש לו את היכולת להאיר בגילוי ממש למטה, בעולמות התחתונים בי"ע. מיעקב מקבלים בבחינת מקיף, אבל מכח יוסף מקבלים גם בפנימיות.

[חסר קצת] ...אז כל זמן שיש השפעה יש שמחה, בנקודת השיא היא הופכת להיות ששון. כאן במאמר הזה, גמר ההשפעה הוא יותר מזה. הוא לא רק השיא-הסיום, אלא התענוג מזה שאני מרגיש ומקבל איזה אור חוזר, 'פידבק' שההשפעה התקבלה בכי-טוב.

נראה למטה בהערה 45 איך הוא מסביר את זה:

45) ראה בהמאמר שהוא כמו אדם שמכין סעודה בשמחת בנו ומזמין קרואים לאכול, דעיקר שמחת ותענוג הבעל שמחה הוא בגמר הסעודה [גמר הסעודה אין הכונה כשהוא מגיש את הגלידה בסוף, אלא] "לאחר שכבר אכלו הקרואים כו' [גמרו לאכול לגמרי, כבר מברכים ברכת המזון] ומקבלים תענוג גדול מכל מה שאכלו ושבעו" [זה נקרא גמר ההשפעה. למעשה הוא לא עושה שום דבר], ו"מזה מקבל בעל הסעודה עיקר התענוג" [הוא וחש שכולם שבעים וכולם התענגו, כולם קבלו ממנו תענוג. לזה אני קורא גמר התענוג].

תענוג ההשפעה – "חפץ חסד"

מה מיוחד בגמר התענוג שדוקא הוא פורץ את הגדר בין אצילות לבין בי"ע? כלומר, פורץ את הגדר בין הראויים לקבל על פי הכללים, על פי גדרי ההשפעה והגילוי, לבין אלו שככה לא היו ראויים לקבל, שכולם יקבלו בשווה?

הוא מסביר:

הוא שהתענוג מגיע בהעצם שלמעלה משרש ההשפעה,

לפי הפירוש כאן, שגמר ההשפעה הוא לאחר הכל – הוא לא משפיע עכשיו בפועל בכלל, זה לא שיא ההשפעה שלו, הכל נגמר. הוא לא עושה כלום עכשיו, רק מקבל את התגובה, את האור החוזר מזה, השוב. איזה תענוג יש לו? הוא אומר שדוקא כאן התענוג מגיע מהעצם שלמעלה משרש ההשפעה.

יש תענוג של השפעה ויש תענוג בעצם נשמתו שאינו מה שהוא משפיע. מהו שרש ההשפעה אצל האדם? אדם הוא טוב, רוצה לתת, רצון להשפיע, או בלשון החסידות על פי הפסוק "חפץ חסד"[ב], יש עוד ביטוי: "טבע הטוב להטיב"[ג]. "טבע הטוב להטיב" שיש לך נקרא שרש ההשפעה.

יש עצמות מעליו שהוא אפילו עוד לא ב"טבע הטוב". למשל, עצמות ה' – אי אפשר לומר על ה' שעצמותו הוא "חפץ חסד", זה מגביל, זו הגדרה. ודאי שה' הוא טוב, אי אפשר חס ושלום לומר ההיפך. אבל להגדיר אותו אני לא יכול בשום דבר, גם לא בכך שהוא "חפץ חסד". אני מאמין שה' הוא טוב והוא באמת "חפץ חסד" ובשלב מסוים הוא יתעורר, כביכול, בינו לבין עצמו להטיב לכל ברואיו. ראשית ההטבה היא שהוא בורא את העולם, אבל לא זוהי העצמות.

עכשיו הרבי אומר שכל עוד ההשפעה פועלת – התענוג הוא מהתכונה של "טבע הטוב". אבל ברגע שהוא נגמר, אני לא משפיע עכשיו, איזה תענוג אני מקבל עכשיו? פתאום התגלה לי דבר שלא התגלה אף פעם – תענוג בדרגת העצמות. אלו שעשועים עצמיים מהמשוב הזה, שההשפעה התקבלה בכי טוב, שלא שייכים לזרימת ההשפעה בכלל.

רק בכח העצמות באמת, היות והיא נושאת הפכים, לחולל פלא כזה שאור יתגלה במקום שעל פי כללי הגילוי אינו יכול להתגלות בפנימיות. לכן רק התענוג בדרגת העצמות הוא מה שיכול לפרוץ ולשבור את הגדרים. זו בחינת יוסף, להמשיך את הגילוי של האין סוף למטה בעולמות התחתונים. זה מה שהוא אומר כאן.

תענוג האכילה (יעקב) ותענוג השביעה (יוסף)

[למה דוקא המשוב מעורר?] עכשיו הוא כותב.

וכידוע בענין סוף מעשה במחשבה תחלה, [מה שאמרנו נקרא "סוף מעשה במחשבה תחלה"[ד]]

לא סוף המעשה שלי. הייתי יכול לפרש שהכוונה היא לסיום המעשה שלי. הרבי אומר שלא זה הפירוש. אפילו לא צריך לומר שיש שני פירושים. על פי פשט זה לא הפירוש של "סוף מעשה". על פי פשט "סוף מעשה" היינו קבלת ההשפעה, "סוף מעשה" – שהצליח. נסביר את זה בהמשך – "סוף מעשה" זו ההצלחה. בכל השפעה יש את השיא של המשפיע ויש את הרגשת ההצלחה. המשוב הוא שהמעשה הצליח, נס שזה הצליח. העובדה שהמעשה הצליח היא הרבה יותר מכל מה שהיה תוך כדי זרימת ההשפעה, פתאום 'והנה הצליח'.

כמו שנסביר תיכף, אם זה אדם, כל התענוג שהוא מרגיש תוך כדי ההשפעה הוא מרגיש מעצמו. כמו שלאדם שאוכל יש תענוג. יש כל מיני תענוגים. יש לו תענוג מהתענוג, הוא מתענג, נהנה. בסוף, כשהוא הצליח, זה כבר ה'. אני מקבל תענוג מהקב"ה בגלל שרק הוא יכול להצליח לי את המעשה, להביא אותו לידי סוף. באמת אני לא אוכל יותר וגם הוא לא אוכל יותר, כולנו שבעים. מה קורה כשכולנו שבעים? מברכים, "ואכלת ושבעת וברכת"[ה]. כמו שחז"ל אומרים[ו] שאין ברכה בלי שביעה, לא מספיק לאכול בשביל לברך. עיקר הברכה הוא על השביעה. יש את תענוג האכילה ויש את תענוג השביעה. מהו תענוג השביעה? שזה הצליח, זה ה'. תענוג האכילה הוא תענוג רגוע, אני נהנה.

מה ההבדל בין אכילה לבין שביעה? כל עוד אני אוכל יש 'חפצא' שאני נהנה ממנו, יש אוכל, יש בשר. אבל אחרי שגמרתי אותו הוא כבר לא קיים במציאות יותר, הוא נעלם. מהו תענוג השביעה, הרי אין יותר בשר? ממה אני נהנה? מאיזה בשר מופשט. הוא כל כך מופשט שהוא באמת התאחד עם ה' ואני גם מודה ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"[ז] – פתאום מתגלה שזה מוצא פי ה'.

יש שמברכים לפני האוכל, זוהי תקנת חז"ל, לא עיקר המצוה מדאורייתא. גם בה צריך לכון שאני רוצה לקבל את התענוג שלי מ"מוצא פי הוי'" שבאוכל ולא מהלחם הגשמי, להכיר. לכן היא רק מדרבנן, בגדר אמונה. אבל בגדר חויה זו השביעה. השביעה אמורה להיות החויה שאין כבר יותר אוכל, מה יש? האוכל כבר התקלף, התפשט, הפך להיות אין סוף. מנה מוגבלת הפכה להיות פתאום חויה אין סופית של הקב"ה. לכן עיקר הברכה הוא בסוף, על השביעה. זה נקרא "סוף מעשה".

מה שאמרנו שאצל הקב"ה יש "טבע הטוב" ויש אצלו למעלה מזה, עצמותו – זה גם על דרך היחס בינו לבין עצמו. "טבע הטוב" הוא כבר הקב"ה בפעולה, ראשית הפעולה, אבל לומר שיש עצמות למעלה מכך, זהו המקור. כמו שכתוב בחז"ל[ח] "ברכני" שאמר אכתריא-ל לרבי ישמעאל. מה זה "ברכני"? מי יברך את הקב"ה? כנראה איזו דרגה יותר גבוהה. אם היה מקביל לבן אדם היה זה כמו ההבדל בין אדם שמרגיש את עצמו לבין אדם שמרגיש את ה'. זה בדיוק אותו יחס אצל הקב"ה גופא בין "טבע הטוב להטיב" או "חפץ חסד" לבין מה שקוראים עצמות.

הוא אומר שרק התענוג בדרגה הזו של העצמות יכול לשבור את הגדרים. מי מרגיש את התענוג הזה? יוסף. יוסף הוא תענוג השביעה ויעקב הוא רק יחסית תענוג האכילה.

"סוף מעשה במחשבה תחילה"

נקרא שוב מתחילת הקטע:

וכידוע בענין סוף מעשה במחשבה תחלה, דסוף מעשה הוא קבלת ההשפעה, וזה מגיע במחשבה תחלה, [מה פירוש מחשבה תחילה?] היינו בהתחילה [זה מגיע בתוך התחילה] שלפני (ולמעלה מ)תחלת המחשבה, שרש ההשפעה [לא תחילת תהליך המחשבה, אלא דבר שקודם לה לגמרי. תחילת המחשבה היא שרש ההשפעה וכאן "מחשבה תחילה" היא יותר מזה באין ערוך]. ולכן דוקא ע"י התענוג והשמחה שבגמר ההשפעה נעשה פריצת וביטול גדרי הגילוי (השפעה), [זה מה שאמרנו קודם, שלמושג גילוי כמו למושג חינוך יש גדרים, כללים. כדי לפרוץ ולבטל את גדרי הגילוי, כלומר, ההשפעה, צריך להתענג על מקום בנפש שלמעלה מכל סדר ההשפעה, גם למעלה משרש ההשפעה] ועי"ז, גם הגילוי שבבחינת התלבשות [לפי הכללים גילוי הקו לא יכול להתלבש בבי"ע, גם בעץ חיים[ט] הקו מגיע רק עד סיום האצילות. אבל על ידי התענוג שבעצמות הוא פורץ ומתגלה גם בהתלבשות בעולמות התחתונים בי"ע] (גילוי הקו) מתגלה גם בבי"ע.

תענוג בשלשת שלבי המצוה

[מה מיצג את יוסף, מה המקום שלו כאן?] למדנו בהרבה שיעורים[י] שיוסף הוא בחינת חפצא בעצם – דוד הוא גברא ויוסף הוא חפצא. בכמה שיעורים[יא] למדנו גם הגדרות של הרוגאטשובער[יב] שיש שלשה סוגי מצוה בתורה: יש מצוה על הפועל; יש מצוה שיהיה פעול; ויש מצוה של הפעולה עצמה. זה אחד מהיסודות של כל ה'לומדות' של הרוגאטשובער, אולי ה-יסוד היסודות. למשל לגבי בית המקדש המצוה עליו היא להיות נפעל – לא מצוה לפעול אותו ולא מצוה של המעשה, אלא רק מצוה שהוא יהיה. הגדר הזה של מצוה שהיא אך ורק פעול – הוא כמו כאן "סוף מעשה במחשבה תחלה". זה מה שנקרא הצלחה, המצוה היא הצלחה.

הבעל שם טוב הרבה פעמים אומר[יג] שבעבודת ה' העיקר הוא ההכנה, מה שנעשה אחר כך הוא ממילא, ה' עושה. "הכון לקראת אלהיך ישראל"[יד] – אם עיקר העבודה "הכון לקראת אלקיך ישראל" הוא כמו שאומרים שעיקר המצוה היא הפועֵל, התכוננות העבודה בתוך הפועל, אפילו מה שנעשה הוא לא כל כך משנה. לגבי איזה מצוה הוא אומר את זה? במיוחד לגבי אהבת ה', שהעיקר הוא שצריך לשקוע ולהתעמק בהתבוננות השכל בדברים המעוררים את האהבה. מה שנעשה מזה, אפילו אם תבוא לאהבה או לא תבוא לאהבה בהתגלות – זה כבר לא הענין, לא זה עיקר המצוה, זה ממילא, בידי שמים. מה שבידי אדם הוא ה'ערנסקייט', הרצינות שלך להתכונן ולעשות את המקסימום שאתה מסוגל כדי להגיע לזה. אם עשית מה שאתה יכול – קיימת את המצוה. אם אתה עוד לא אוהב, עוד לא מרגיש את פעימת האהבה בלב שלך, זה לא מעכב, זו השגחת ה', תלוי בה'. הוא אומר בתניא[טו] שאם אתה לא מרגיש פעימה בלב, אם ברצינות התבוננת – האהבה קיימת בסוד העבור בתוך מח התבונה, היא עוד לא נולדה בלב, אבל עשית אותה.

יש מצוה שעיקרה הוא פעילות המצוה, הפעולה עצמה היא המצוה, ההתעסקות עם הדבר. ויש מצוה כמו בית המקדש שעיקרה הוא רק ה"סוף מעשה" ועד ה"סוף מעשה" אין קיום מצוה.

הוא מביא עוד דוגמא לזה: דוגמא של מלך, כמו בסוף הלכות מלכים ברמב"ם, מצות מינוי מלך[טז]. יש מינוי מלך ויש אחר כך את כל הפעולות שהמלך עושה – הוא כופה את העם, מחזק את בדק הבית, מחזיר את העם בתשובה, אחר כך הוא לוחם מלחמות. אם הוא עושה את כל הדברים האלה הרמב"ם אומר שהוא "בחזקת משיח". אחר כך יש לו הגדרה: אם אחר כך הוא מנצח את כולם ובונה את בית המקדש במקומו הוא "משיח ודאי". גם יחסית למלך הזה שאמור להיות המשיח רואים שהפעול שלו, הנפעל הוא בית המקדש. קודם דברנו רק על מצות בית המקדש גופא, מצוה רק כאשר הוא עומד, אבל לגבי אותו אחד שעושה אותו, לפי הרמב"ם משיח בונה מקדש, המלך בונה מקדש – גם בשבילו הוא הפעול, ה"סוף מעשה" שלו שעושה אותו משיח ודאי.

המתח המלוה את התענוג

הוא אומר כאן שבכל שלב יש תענוג. למשל, אם בעוד שנתיים ישראל רץ לראשות הממשלה, לדוגמא, כל עוד שלא בחרו בו הוא לא מתענג, לא שמח, הוא בספק, הוא מתוח. ביום הבחירות הוא יושב ליד הטלוויזיה ומאד מאד מתוח איך יפול, ובסוף הוא רואה שבאמת בוחרים בו, וכמו שעושים מרימים כוס, צוהלים ושמחים ובאים כולם יחד ומרימים כוסית יי"ש, לחיים, ששון ושמחה שהוא נבחר. זה נקרא תענוג של תחלת ההשפעה.

כמו שהרבי אומר שסוף ההשפעה היינו אחרי ההשפעה – גם תחילת ההשפעה היא לפני ההשפעה, אבל כשהוא כבר מנוי לה. [אבל השפעה היא הערצה] השפעה היא האמצע, בשביל מה הוא רץ.. אפשר להבין שיש שמחה גדולה מאד בתחילת ההשפעה. מהו אמצע ההשפעה? כשהוא מתחיל ליישם את האמצע שלו, הוא רואה שזה הולך לו, הוא מיישם שלב אחר שלב. זוהי הפעולה, כל שלב שהוא מצליח זו הצלחה פורתא, עוד לא הצלחה סופית. כל פעם שהוא מתקדם הוא רואה שה' אתו. הבחירה בו היא גם כי ה' אתו, הוא מרים כוסית ואומר תודה רבה לקב"ה. אבל עכשיו הוא מתחיל לפעול ועדיין הולך לו, החלום עוד לא נגמר. הכל חלום, כל תהליך של תענוג, כמו אצל יוסף שהוא "בעל החלומות"[יז], גם יעקב חולם – הכל הוא מתח האם החלום יתגשם עד הסוף.

[יעקב היה במתח ויוסף לא היה במתח..] זה מה שהוא אומר כאן, שיוסף מלכתחילה עם כל השלבים שלו הוא כמו גמר ההשפעה, כל ענינו הוא גמר ההשפעה, באמת הוא לא במתח, הוא כבר נגמר. ליעקב, ששייך לתהליך של התענוג, באמת יש עדיין מתח. כמובן שיש מתח כשאני רץ ועוד לא בחרו בי. יש כמה סוגים של תענוג ויש כמה סוגים של מתח שמלווים את התענוג. אם בסוף הצלחת ליישם ולהגשים את המצע ובכל מה שהבטחת היית אמין– אתה משיח ודאי. כמו שעכשיו שמענו ש'ראש הממשלה הכי בלתי אמין', כך ביבי אמר היום, 'לא היה אחד בתולדות עם ישראל אחד כל כך בלתי אמין כמו רבין'. אם ה' עזר שבסוף באמת היית אמין במאה אחוז שכל מה שהבטחת קיימת – זה משיח ודאי. זהו תענוג של "סוף מעשה", והוא מגיע באין ערוך יותר עמוק מאשר תענוג שבתחלת ואמצע המעשה.

'מחשבה סתם' ו'מחשבה טובה'

נחזור למשל של הבשר: יש תענוג שאדם חולם לאכול סטייק שמן או איזה תענוג אחר, כשהוא חושב עליו הוא כבר מתענג, מרגיש את הריח עולה בנחיריו. יש בחסידות מושג מאד חשוב אצל אדמו"ר האמצעי במיוחד בקונטרס ההתפעלות[יח], שיש 'מחשבה סתם' ויש 'מחשבה טובה'. 'מחשבה סתם' היא שאני חושב על איזה דבר – יכול להיות תענוג ויכול להיות גם משהו אחר – שאמור להיות נוגע עמוק לאדם, יכול להיות דבר טוב ויכול להיות דבר רע, אבל הוא עוד לא נוגע לי אישית ממש, עדיין קצת רחוק. כמו לקרוא על זה בעיתון, או פרסומת. מה עושה פרסומת? היא אמורה לגרות, גירוי, לחשוב על הדבר וכבר להתחיל להתענג ממנו, אם היא תצליח לגרות את התיאבון אז תרוץ לחנות ותקנה אותו.

יש מחשבה שהיא 'מחשבה סתם', כלומר, אתה חושב על זה ועוד לא מאמין, כמו אחד שחושב להרוויח בפיס, אפילו שהוא ילך ויקנה כרטיס, הוא כמו אחד שרץ להיות ראש ממשלה לפני הבחירות. הוא לא יודע מה יצא והסיכוי קלוש. אף על פי שהוא חושב על זה – אי אפשר לומר שיש לו הרבה תענוג בכך, בגלל שהמחשבה היא עדיין 'מחשבה סתם', מחשבה קרה יחסית.

ברגע שאני בא לישראל ואומר לו 'בֹא, אני לוקח אותך למסעדה, עלי, על חשבוני', אין לו כסף, 'הולכים לאכול סטייק' – אז הוא מתחיל לחשוב על זה יותר ברצינות, הוא מאמין שזה הולך להיות. [תלוי מי המזמין] כן, ודאי, הוא סומך עלי. התענוג כבר הולך להיות, בדרך הטבע הוא הולך להיות ואז הוא מתחיל לקבל תענוג ממש מעצם המחשבה. אדמו"ר האמצעי קורא לה 'מחשבה טובה', 'מחשבה טובה' היא מחשבה שנוגעת, הולך להיות לי.

שלשת שלבי התענוג

לתענוג כזה אפשר לקרוא תענוג של תחלת ההשפעה. אחר כך כשאני כבר יושב במסעדה ואוכל את הסטייק, זה אמצע, מה שאמרנו קודם – "ואכלת". אבל "סוף מעשה", גמר ההשפעה, בחינת יוסף – זוהי השביעה, שאמור לעורר אצלי את הצורך לברך, "וברכת". למה? בגלל שקודם חשבתי על החפצא, על הסטייק, אחר כך אכלתי אותו, גם בהתחלה וגם באמצע היה לי משהו מוגדר, מסוים. או במחשבה שלי, התענגתי בחפצא או במחשבה, או שהתענגתי בחפצא בפועל. התענוג שבתחילה הוא להתענג על הדבר בכח, ציור שהוא בכח, אבל בכח קרוב. להתענג מהדבר שאני הולך להנות ממנו במחשבה שלי זהו תענוג של תחלת ההשפעה. כשאני מתענג ממנו בפועל – זה נקרא אמצע ההשפעה. [על החצי שכבר אכלת כבר יש לך איזו הרגשה...] כמו שאמרנו במלך, כשהוא מגשים ומיישם את המצע שלו כל פעם יש הסחות קטנות.

רגישות המשפיע בהשפעה למקבליו

[בסוף אתה מרגיש עצור] זו הערה חשובה מה שאתה אומר – האם בסוף אתה מרגיש עצור או מרגיש יותר שמח. זהו המבחן האם האדם עשה את דילוג הערך מהחפצא המוגבל שנכלל באין סוף גדול או שפתאום הוא מוצא את עצמו חסר כל. המקבל מאד מאד מודע לזה. למה הדבר דומה? למצות לויה. אם אתה לא מלוה את האורח, תעשה לו מה שתעשה, כמה שתטיב אתו, אם אתה לא מלוה אותו בסוף כאילו הרגת אותו, חז"ל אומרים[יט], בגלל שזה מוכיח שכל התענוג שלך היה רק של תחלה ואמצע, של משהו מוגבל, מעצמך, ממה שאתה נותן, ולא תענוג מזה שהוא מקבל. גמרת? גמרת! תסתלק, תלך, נגמר! לזה המקבל מאד מאד רגיש. במיוחד שייך לחיי הנישואין, אין כאן המקום לדבר על זה, בקרוב בעז"ה.

צריך לומר שזה קשור לאמונה הזו שהכל שייך לכולם, אל תעשה לי גדרים וכללים ששייכים רק לאלה ולא שייכים לאלה. אם אני חושב על חפצא מוגדר, עכשיו אמרנו שעיקר החפצא הוא לא החפצא המוגדר, זה החידוש שיצא מכל הסיפור הזה. החפצא המוגדר הוא יחסית אלי, הוא עדיין שייך לגברא. החפצא שהפך להיות אין סוף הוא החפצא האמתי. אני, הגברא, מתבטל לחפצא האין סופי, "ושבעת וברכת".

"דרי מעלה ודרי מטה"

יש תורה מפורסת[כ] של רבי נחמן על "דרי מעלה ודרי מטה": יש צדיק גדול שמחבר אותם, איך? זו בחינת יוסף, שלדרי מעלה הוא אומר "איה מקום כבודו"[כא], כמו השיר ששרנו קודם "אם אסק שמים שם אתה"[כב] – כמה שאתה גבוה, אתה רחוק רחוק, "שם אתה". אבל לדרי מטה הוא אומר "ברוך כבוד הוי' ממקומו"[כג] – ה' נמצא אתך למטה. הוא מרומם ומעודד את דרי מטה ומשפיל ומבטל את הישות המדומה של דרי מעלה, זה צדיק האמת. לדרי מעלה הוא אומר "איה מקום כבודו" – הוא לא אתכם, על דרך "אם אסק שמים שם אתה", אבל לדרי מטה הוא אומר "ברוך כמו הוי' ממקומו". [על דרך "ואציעה שאול הנך"?] כן. איך הוא יכול לומר את זה? בגלל שהחפצא שלו מופשט לגמרי. הוא חווה את האין סוף שבחפצא. אצל יעקב, אותו מחנך שפועל לפי כללי החינוך, יש לו כללים, יש לו IQ, מי שיש לו IQ כזה מסוגל להבין דברים כאלה, מי שיש לו פחות לא יכול להבין, לא יעזור לו. אבל כל ה- IQהזה, כל הגוף של התלמיד הזה הוא ציור מוגדר. כמו מנת הבשר שעוד לא אכלתי.

יש עוד משל טוב לזה: כתוב בספרים[כד] וגם הרבי הקודם מביא זאת בכמה מאמרים שאסור לתת לתינוק קטן לאכול בשר שמן וכבד, רק מרק או חלב, משהו דליל שהוא יכול לעכל. אבל משהו כבד הוא לא יכול לעכל, הוא רק יקלקל לו את הקיבה, את כל המערכת. לו יצוייר שישראל לא יודע מזה ויש לו תינוק קטן והוא רוצה להאכיל לו בשר שמן... זו בחינת יוסף...

התענוג של העצמות שלמעלה מכל גדר פועל גם להמשיך את הקו שיתלבש בפנימיות, גם במקום שאין סיכוי על פי הכללים והגדרים שיוכל להתלבש שם.

נאמר כך: כשהוא לוקח את שני אלה – האצילים והיצורים התחתונים – ואוכל אותם, שניהם הופכים, כמו אותו אחד שאומר לדרי מעלה "איה מקום כבודו" ומשפיל אותם ללמטה, "אציעה שאול הנך" – הוא מבטל את שניהם, הוא גמר לאכול את שניהם.

סוגי אהבת ישראל

יש אהבת ישראל. יש אחד שאוהב יהודים במחשבה, הוא מתענג על הידידות, "ידיד נפש", שתהיה; יש אחד שמתענג על הקשרים. יש באמת הרבה בני אדם שאי אפשר לומר שהם לא אוהבי ישראל ולא רואים אותם כל היום עוסקים בגמילות חסד, מתרוצצים לעזור ליהודים ולעשות טובות. אי אפשר לומר שהם לא אוהבי ישראל, כמו תלמיד חכם אחד – אי אפשר לומר שהוא לא אוהב יהודים בזה שהוא יושב בישיבה. אם הוא חסיד יכול להיות שמתי שצריך לעזור הוא עוזר. אבל יכול להיות שבאמת הוא מקיים מה שכתוב לפני התפלה, והוא אומר "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'"[כה] – על אמת. הוא באמת אוהב יהודים יותר מעצמו ויותר מהתורה שהוא לומד בגלל שהשרש של ישראל הוא הכי גבוה, יכול להיות, במחשבה; יש אחד שאוהב יהודים בשטח, עיקר הענין שלו הוא לא עם יושבי אהל, אלא מהעסקנים. כל החיים שלו הוא מתרוצץ; ויש אחד אוהב יהודים שהוא כבר שבע מהם... הוא שבֵע, הוא גמר לאכול את כל היהודים, "כל אכליו יאשמו"[כו]. עכשיו הוא מתענג מהעצם, מהעצמות.

שינוי ומהפכה בעם ישראל – גילוי העצם

דוקא אותו אחד יכול לחולל חדשות בעם היהודי. העסקן שרק אוהב יהודים ומתרוצץ לעשות טובות לא יכול לפרוץ את המסגרת, הוא לא יכול לעשות פנים חדשות במדינה – זהו גם מוסר השכל חשוב מאד – גם אחד שרק מקיים "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'" לא יכול לעשות כאן מהפכה. רק צריך להבין את הבחינה השלישית, מה זה אומר הלכה למעשה? שצריך לאהוב יהודים עד כדי כך שהוא הגיע להפשטה מכל המוגבלות של העם הזה, הוא הגיע לעצם. הוא אכל אותם כל כך באהבה שלו עד שהוא הפשיט את הקליפה והגיע לעצם כמו שהוא קשור לאין סוף. אז הוא יכול לפרוץ את כל הגדרים ולעשות מהפכה. מהי מהפכה? כשכולם ראויים.

מה זה נוגע להפצת התורה לדוגמא? נוגע לכך שאנחנו מאמינים, מאז הבעל שם טוב והלאה, שאפשר להביא את הרזין דרזין דאורייתא ליהודי הכי פשוט, זה חשוב ורק זה יזרז ויקרב את הגאולה.

[עד כמה גמר ההשפעה קשור לשלבים הראשונים? הוא צריך לעבור אותם?] כמו שנראה בהמשך, יש אחד שהוא בבחינה הזו עוד לפני שהוא הגיע לקודמים, יש יוסף שהוא לפני יעקב. [לא קשור לזה שהיה לפניו יעקב?] אולי, אבל יש בחינת יוסף שמופיעה לפני יעקב. על פי פשט זה כמו שאתה אומר, כמו עכשיו, תמיד הדור האחרון בונה על הדור הקודם, אבל החידוש הוא שיש בחינה בדור השני, של יוסף, שהוא במובן מסויים בא לפני יעקב. איך רואים את זה? נמשיך לקרוא ונראה את זה תיכף.

ב.   אות ו.

יעקב – תפלין של ראש, יוסף – תפלין של יד

ו) וממשיך בהמאמר, דזהו מ"ש בשל"ה דיעקב הוא תפילין של ראש ויוסף הוא תפילין של יד,

הוא מביא מהשל"ה[כז] שיעקב הוא תפלין של ראש ויוסף הוא תפלין של יד. למה הוא מדבר כאן על תפלין? בגלל שזהו מאמר של בר מצוה, "וחזקת והיית לאיש"[כח]. [יש עוד מאמר, "איתא במדרש תילים"...] יש עוד הרבה מאמרים של בר מצוה. זה אחד מהמאמרים שנאמרו בבר מצוה כמו שהוא כותב בהתחלה: "מאמר זה הוא סיום וחותם ההמשך 'תפלין דמארי עלמא' שהתחיל לומר בי"ב תמוז, יום הבר מצוה". הרבי הרש"ב אמר בבר מצוה של הרבי הקודם. [מה שבדרך כלל הילדים נוהגים להגיד זה "איתא במדרש תילים"] כן, זה עוד מאמר, יש הרבה.

מה יוצא כאן? כמו שהוא ידייק בהמשך – מה מניחים קודם? יד. גם הפסוק אומר. למה שמים יד קודם? אם הוא מקביל ואומר שיעקב הוא תפלין של ראש ויוסף הוא תפלין של יד – סימן שלמעשה יוסף בא לפני יעקב.

חיבור תש"ר עם הנאצלים ותש"י עם הנבראים

כי ע"י תפילין של ראש נעשה החיבור (תפילין מלשון התחברות) [כמו "התופל כלי חרס"[כט], לשון חיבור. תופל היינו לחבר, "תופל כלי חרס" הוא ביטוי במשנה. גם התופל הזה לפעמים הוא ב-ט ולפעמים ב-ת. זוהי לשון המשנה, אומרים אותה גם לגבי תפלין וגם לגבי תפלה, להתפלל.] דאוא"ס המאציל עם הנאצלים [כמו שאמרנו, קודם כל הקו מחבר אור אין סוף עם עולם האצילות. מי זה עולם האצילות? אלה שראויים לקבל, שמתאים להם, הם כלים לאור], שממשיך תוספות אור באו"א ובז"א דאצילות [יותר מאשר על פי סדר ההשתלשות, מה שמגיע להם על פי סדר השתלשלות, הקו ממשיך עם תוספת. את זה עושים על ידי תפלין של ראש – ממשיכים תוספת אור וגילוי של אין סוף בתוך עולם האצילות], וע"י תפילין של יד שהוא במלכות [כמ"ש וקשרתם לאות על ידכה, יד כהה, [ככתוב בספר שמות[ל], אבל הזהר[לא] מחבר זאת עם מה שכתוב בפסוק בדברים, בלי ה-ה בסוף. (בשמות כתוב "והיה לאות על ידכה", לא "וקשרתם"?) כן, כך הוא מביא למטה בהערה[לב]. אבל בזהר הוא כותב כך, הוא מחבר את הפסוקים יחד. גם בחסידות מביאים על פי הזהר כך.] דיד כהה היא המלכות] [על ידי תפלין של יד] נעשה החיבור דאוא"ס (גם) עם הנבראים [כלומר, הוא נמשך עוד למטה מטה, לתוך עולמות בי"ע].

השאלה עוד יותר קשה עכשיו: איך אפשר להניח קודם כל תפלין של יד לפני שהנחת תפלין של ראש? קודם הקו מאיר במקום שהוא לא צריך להאיר, לפי הכללים ואחר כך הוא מאיר למעלה? זה לגמרי לא לפי ההגיון.

תפלין של ראש – "פאר"

[דזהו מה שתש"ר נק' בשם פאר [בזה הוא גם מרמז שיעקב הוא ספירת התפארת],

[אולי לגבי הנושא שהקו מאיר קודם במקומות שהוא לא צריך להאיר ורק אחר כך במקומות שכן הוא בגדר "מעלין בקודש ולא מורידים"[לג], או משהו בסגנון הזה. הרי המקומות האלה גם אמורים לקבל משהו, כי אם לא – הם לא היו מקבלים בכלל] יכול להיות שיש משהו במה שאתה אומר, שהרבי יסביר בהמשך על דרך זה. עד כאן הלכנו לפי סדר הדורות, קודם יעקב ממשיך עד סוף האצילות ואחר כך יוסף לוקח את זה הלאה ופורץ את הגדר בין האצילות לבין עולמות התחתונים.

אבל אנחנו רואים שיש משהו בתפלין שלפי כל הענין שלנו, ראוי לכל מורה לפני שהוא נכנס לכתה שישים תפלין. מה יאמר לו הסדר שלהם? קודם אתה משפיע לילד המטומטם ואחר כך לילד המחונן. לא לפי הסדר. ממילא יש עוד טעם לשבח למה תפלין היא המצוה של בר מצוה – בגלל שבר מצוה היא דעת, יכולת השפעה. עד בר המצוה אתה רק מקבל, עיקר הענין של בר מצוה הוא להיות משפיע. נותנים לך את המצוה שמורה על סוד וסדר ההשפעה.

תפלין של ראש נקראים בשם פאר. "עוטר ישראל בתפארה"[לד] נאמר דוקא על תפלין של ראש ולא על תפלין של יד. לכן הן שייכות ליעקב, תפארת. זה מסתמא הרמז של השל"ה, צריך להסתכל בשל"ה איך הוא לומד בכלל את הרמז שיעקב הוא תפלין של ראש. אבל מן הסתם בגלל שיעקב הוא תפארת ותפלין של ראש הן פאר. איזה עוד רמז יכול להיות? יעקב הוא ישראל, ישראל אותיות לי ראש[לה], שייך לתפלין של ראש.

כמו תכשיט שהאדם מתקשט בו, [תפלין של יד הן לא תכשיט, אבל תפלין של ראש הן תכשיט. השרש של תכשיט הוא כ.ש.ט. – ראשי תבות כתר שם טוב. הן באמת כתר על הראש, "עוטר ישראל בתפארה", "כתר שם טוב עולה על גביהן"[לו]].

תפלין של יד – לבושים

ותפילין של יד הם רק לבוש [לא תכשיט], כי בי"ע הם לבושים

כתוב בקבלה[לז] שעולמות התחתונים בי"ע הם רק לבושים. מהם הלבושים? מחשבה, דבור ומעשה. לפי זה, מהו תלמיד שלא ראוי לקבל רזין ודברים עמוקים ביותר? יכול להיות תלמיד שיודע לחשוב טוב – עולם הבריאה; דברן טוב, מוצלח – עולם היצירה; או שהוא פעיל טוב ומשחק יפה – עולם העשיה. לא מפגרים בעולמות התחתונים. אבל הם אלה שהכשרונות שלהם מתבטאים רק בלבושים – חושב טוב, מדבר טוב או שהוא עושה יפה. מהו עולם האצילות לפי זה? אחד שיש לו חושים פנימיים, מה שנקרא 'הרגש'. לא רק שהוא יודע לחשוב, שאפשר ללמד אותו חשיבה. גם מחשב יודע לחשוב, אדם לא אמור להיות מחשב. עולם הבריאה כאן הוא אחד שיכול לחשוב, עולם היצירה הוא אחד שיכול לדבר, ועולם העשיה הוא אחד שעושה. עולם האצילות הוא אחד שיש לו חושים פנימיים.

מהו הראש של יעקב? כמו המשנה של "אין דורשין" במסכת חגיגה[לח] – יש רזין דאורייתא שרק מי שהוא חכם ומבין בדעתו אפשר למסור לו ראשי פרקים, בגלל שאתה סומך על החושים שלו. אתה לא חייב להדריך אותו בכל הלך המחשבה, אתה פונה לחושים הפנימיים שלו. זה נקרא נשמה של עולם האצילות. מערכת החושים שלו בגילוי, הוא קולט מיד את הפנימיות. לא שאין לו מחשבה דבור ומעשה, יש לו, אלו הלבושים שלו, אבל הוא יותר מהלבושים. הוא לא מוגדר רק בכך שהוא יכול לחשוב. יש אנשים, תלמידים מוצלחים, למה הם מוצלחים? בגלל שהם יודעים לחשוב, מלמדים ומחנכים אותם איך לחשוב, איך לנתח ולפתח סוגיא. אבל את החושים גם לא דואגים לפתח אותם בגלל שבדרך כלל כל מערכת החינוך של היום היא לא יעקב בכלל.

חסידות – פיתוח חושי הנפש

כל הזמן דברנו כאן שהמשל הוא חינוך, זה היה בשביל לומר שיש אחד שמקבל טוב ויש אחד שלא מקבל טוב. עכשיו אנחנו אומרים עוד משל, בעצם החינוך שלנו היום לא פונה לאצילות בכלל, הוא בקושי מכיר את הנושא של חושים פנימיים, הוא עובד רק עם הלבושים. הוא מלמד אותך איך לחשוב, איך לדבר ואיך לעשות דברים בשטח. זה נטו חינוך של עולמות תחתונים. אבל חינוך של עולמות עליונים הוא נגיעה בנקודות 'הרגש' פנימיים שיש לאדם, שהם האצילות שלו, בחסידות קוראים להן חושים.

למשל: פעם אחת מישהו שרצה להתקרב לחסידות שאל את הרבי הרש"ב מה ההבדל בין החסידות לבין תנועת המוסר? אז, בזמן הרש"ב תנועת המוסר התחילה והיא הייתה מאד חזקה. הוא הגדיר זאת שתנועת המוסר פונה ומפתחת את כחות הנפש והחסידות פונה ומפתחת את חושי הנפש. כך הוא הסביר את ההבדל. זה הווארט המפורסם של הרבי הרש"ב מה בין חסידות למוסר – תנועת המוסר מלמדת ומחנכת את האדם לתקן את כוחות נפשו. כחות נפשו היינו הכחות הגלויים, כאן הם כמעט כמו הלבושים. כל ספר מוסר אומר לך פשוט מה לעשות, ספר מוסר הוא שולחן ערוך ברובד אחד יותר פנימי של מדות. נאמר זאת אחרת: תנועת המוסר היא כמו פרקי אבות, "מילי דחסידותא"[לט]. מה היה החידוש של רבי ישראל סלנטר? לא רק שהם היו "מילי דחסידותא", הנהגות של לפנים משורת הדין, אלא גם הרבה חשבון נפש, כלומר, הוא גם חינך אותך איך לחשוב נכון. [כן?] אני מלמד עליו זכות.. אני לא מכיר אותו יותר מדי.

[לכאורה החידוש שלו היה שהוא פנה אל הכחות הכהים, המציא תרגילים איך להכניס דברים לתת-מודע] להדחיק למעליותא? [כן, כמו לשנן דבר אלף פעם. הוא טען שאם מה שמפעיל את האנרגיות בגוף אלו כחות כהים צריך לפנות אליהם. דומה קצת למשל התרנגול, האינדיג, של רבי נחמן, שצריך לשחק תרנגול] לא רק הוא, אצל רוב אחרוני המוסר, החידוש הוא החינוך לגבי המחשבה, אחרת אין שום חידוש. זהו חינוך שמראה איך להדריך את החשיבה שתצליח לשנות הנהגות בשטח. אבל בסך הכל הפניה היא אל או "כחות הנפש" כמו שקרא להם[מ] הרבי הרש"ב, או כמו כאן – לבושים ביחס לחושים הפנימיים, שהם הספירות של עולם האצילות שיש בתוך הנשמה. החסידות אמורה לפנות לא אל הכחות הכהים, אפילו של התת-מודע, אלא – כמו שהבעל שם טוב אמר[מא] שיהודי מלא אוצרות גלומים של כל מיני חושים פנימיים נהדרים שצריך לגלות אותם ולפתח אותו.

גילוי הפוטנציאל הגלום בכל אחד (במיוחד בחינוך מיוחד)

את הדבר הזה רואים בחינוך מיוחד, כמו שהרבי אמר הרבה מאד פעמים, ביחס למה שקוראים היום חינוך מיוחד, כשיש באמת פיגור – הוא יצליח רק אם מאמינים שמעבר למה שאתה רואה יש פוטנציאל, יש הרבה דברים טמונים שאתה לא רואה וצריך לחשוף אותם. [הנשמה] חוץ מהנשמה, בכללות יש הרבה תכונות וכחות שעכשיו רדומים ומודחקים – קודם כך אתה צריך להאמין שהם נמצאים וקיימים שם, אחרי שתאמין שהם נמצאים שם תפקידך לגלות אותם. זה לגבי פיגור.

אנחנו אומרים שאותו דבר, קל וחומר, לגבי אחד שהוא בסדר. לא להסתפק במה שהוא בסדר, אפילו לא לעבוד רק עם הכחות הנראים לעין שהוא בסדר אתם, אלא גם להאמין בו שיש לו מעבר להם, כל מיני דברים יקרים מאד מאד, חושים פנימיים שאם ניגע בהם ונגלה אותם – כמו שכתוב במשנה – באמת זו נקודה שאתה יכול למסור לו ראשי פרקים והוא חכם ומבין בדעתו רזין דרזין.

בשביל לנגוע ולגלות את הנקודות האלה החסידות באמת מאריכה ולא רק מדברת ראשי פרקים. היא שופכת ריבוי מופלג של שמן, של רזין דרזין, כדי לגלות את החושים האלה בנפש. חושים הם אצילות לעניננו, ולבושים הם מה שמלמדים את האדם לחשוב נכון, לעשות כל מיני צורות של חשבון נפש. מה זה חשבון נפש? לחדור לתוך התת-מודע גם בחשיבה. אבל אלו בעיקר הכחות הכהים של התת-מודע, הלעומת זה של פרוייד. להשתמש בחשיבה לפתוח חלומות, כמו פתרון החלומות של פרוייד, להבדיל. יש דיבור ויש מעשה, בריאה יצירה עשיה.

[התפתח דיון על תקשור עם אוטיסטים בנוגע לעתידות]

תיקונין – לבושים

הרבי אומר שפאר, תפלין של ראש שאדם מתקשט בו, הוא תכשיט בבחינת יעקב. תפלין של יד הם רק לבוש. כי בי"ע הם לבושים, מהם לבושים? מחשבה, דבור ומעשה.

וע"ס דאצילות נק' בשם תיקונין, דתיקונין הוא כמו תכשיטים].

עכשיו הוא אומר משהו חשוב: הרבה פעמים כתוב שהפירוש של המלה תקונין הוא לבושים, כמו "לא יתקן גבר"[מב]. [כמו בפתח אליהו] לא, דוקא שָם תקונין ולבושים הם שני דברים. אבל בתורה תמיד מביאים את השרש של תקון מלשון התרגום "לא ילבש גבר" – "לא יתקן גבר". שם זהו התרגום של "ילבש", לכן הרבה פעמים אומרים שהכונה לתיקונים. אבל הם שתי בחינות – תקונין ולבושים, כמו בפתח אליהו[מג] – אז התקונין אלו תכשיטים. [יוצא שהעיקר בתכשיט הוא לגלות ובבגד לכסות?] כן, תכשיט אפילו מגלה דבר נסתר שלא היה מתגלה ככה, הוא מגלה את העל-מודע ואת התת-מודע. לכן אמרנו שהשרש הוא כתר שם טוב. [לבוש לא מגלה?] לא שלבוש מסתיר. כמו שאמרנו קודם – כך יכול להיות הקשר בין שני הדברים – הוא מגלה את הכחות, לא את החושים. אם אומרים שחושים הם משהו יותר פנימי מאשר כחות אז הלבושים הם לא רק בשביל להסתיר, אפשר לומר שהלבושים מסתירים את החושים ומגלים את כחות הנפש, מחשבה דבור ומעשה. לכן כשאדם חושב המחשבה שלו היא לא מחשב גרידא, בגלל שלמחשב אין כחות לגלות.

"בן פרת יוסף"

וזהו שיעקב הוא תש"ר ויוסף תש"י, כי יעקב הוא בריח התיכון שמבריח ומחבר אוא"ס עם הנאצלים, ויוסף הוא מחבר [בן פורת יוסף, פורת אותיות תופר, תופר ומחבר] אוא"ס עם הנבראים.

יוסף מתחבר עם הלבושים, זה כל הווארט.

נדרוש את הפסוק על פי פשט: יש "פאר" ויש "פֹרת"[מד], זה ה"לשון נופל על לשון" כאן. יעקב הוא "פאר" ויוסף הוא "פֹרת". מה זה "פֹרת"? לפי רש"י הפירוש הפשוט הוא "אפריון נמטייה ליה"[מה] – לשון מציאת חן. ([הרמב"ן אומר שזה ממש כמו פאר, כמו פורות] פאר בלי א. התפשטות, כמו אש ולהבה, "בית יעקב אש ובית יוסף להבה"[מו], התפשטות מהפאר. התפשטות שמגיעה עד מטה מטה לעולמות התחתונים).

אם פֹרת לשון חן, כמו שרש"י אומר, זה פשט כל ספור התורה שיוסף מוצא חן בעיני כולם, "בנות צעדה עלי שור"^מג – גם בנות מצרים צועדות לזכות כולי האי ואולי לצפות ביפיו של יוסף, מה שלא נאמר על יעקב ולא על אף אחד. יכול להיות שזה גם קשור עם היכולת שלו להמשיך את השפע עד למטה מטה. זה בדרך אגב, לא כתוב כאן בכלל, אבל רק מהמלה "פֹרת" אפשר לומר שחלק שהיכולת שלו להמשיך למטה מטה הוא בזכות זה שהוא חינני עד למטה מטה. ממילא כולם מתאוים לו, הוא מעורר תאוה עצמית עד למטה מטה.

אפשר לקשר זאת עם מה שאמרנו קודם, שיוסף כבר שבע מכולם, "פת בסלו"[מז] לגמרי. זה עוד ווארט: יש והחפצא אצלך במחשבה, אפשר לומר שכבר זה "פת בסלו", כבר הוזמנת, אבל אם חושבים על מה שחז"ל מתכוונים, כשהם אומרים "פת בסלו" הם מתכוונים למשהו אחר – לא לזה שאתה בטוח בסעודה, אלא לזה שאתה יכול להסיח דעת מהסעודה, בגלל ש"פת בסלו". אם הכונה של חז"ל ב"פת בסלו" היא שאתה יכול להסיח דעת, יש ודאי תענוג של "פת בסלו", זה יותר דומה למצב של שביעה, "סוף מעשה".

יכול להיות בחור מוצא חן, שכל הבנות רודפות אחריו, "בנות צעדה עלי שור" – וזה גופא מאפשר לו להפשיט את כולן מהגשמיות שלהן ולהרגיש בטוח בעצמו שהוא מסוגל להביא את הכי גבוה אל הכי נמוך, ובפנימיות. מה שהוא כותב כאן על יוסף זו בחינת "בן פֹרת יוסף בן פֹרת עלי עין בנות צעדה עלי שור".

מעלת מצוות הקב"ה (לא כמו שהם מצד עצמם) – "אני לדודי ודודי לי"

איך שלא יהיה, השל"ה אומר שיוסף הוא תפלין של יד והוא מחבר את אור אין סוף עם הנבראים.

עכשיו הרבי שואל:

וצריך להבין, דכיון שבכדי שתהי' המשכה בבי"ע צ"ל תחלה ההמשכה באצילות [מה ששאלנו קודם, לכאורה הסדר הולך שקודם אתה ממשיך בבי"ע ואחר כך באצילות?], למה מקדימין הנחת תש"י לתש"ר [זו השאלה שלנו מקודם]. ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע שהמצוות דהקב"ה שנעשים ע"י שישראל מקיימים את המצוות הם נעלים יותר מהמצוות דהקב"ה כמו שהם מצד עצמם [כלומר, מה שה' עושה מבלי שאנחנו נקדים אותו ונעורר אותו].

הקטע הזה שייך לחודש אלול עליו כתוב "אני לדודי ודודי לי"[מח] – קודם אתערותא דלתתא ואחר כך אתערותא דלעילא שבאה על ידי האתערותא דלתתא. היא יותר נעלית מ"דודי לי ואני לו"[מט] של חודש ניסן, בה קודם מתגלה אתערותא דלעילא ורק אחר כך אתערותא דלתתא. בכל זאת כתוב[נ] שגם בחדש אלול צריך להיות גילוי של יג מדות הרחמים, או לפי המשל של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[נא] על מלך בשדה שיוצא לקראת כולם, עוד לפני "אני לדודי". אבל אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא היא לא כמו אתערותא דלעילא שאחריה.

עכשיו הרבי אומר את אותו רעיון במלים אחרות. ידוע[נב] שהקב"ה עושה מצוות, "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל"[נג] – מה שהוא אומר לנו לעשות הוא עושה בעצמו. יש בזה שני בחינות: יש מה שהוא עושה מצוות לפני שאנחנו עושים אותן, הוא מקדים אותנו ובזה הוא נותן בנו כח לקיים את המצוה הזו – על דרך אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא. ויש מה שהוא עושה מצוות לאחר ועל ידי שאנחנו עושים מצוות, כמו שחז"ל אומרים שכל מי שקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו[נד]. לפי אותו מאמר חז"ל הקב"ה עושה אחרי האדם, "הוי' צלך"[נה], הצל של אדם. המצוה שהקב"ה עושה על ידי שאנחנו עושים מצוות היא באין ערוך יותר מאשר מה שהוא עושה לפני כן.

חודש אלול במצות תפלין

הרבי אומר שזה מודגש באופן מיוחד במצות תפלין יותר מכל שאר המצוות. למה? [האבר של חדש אלול בספר יצירה הוא יד שמאל, יד כהה] של תפלין של יד. באמת, כך מסבירים זאת בספר יצירה, אתה זוכר איזו אות? י. איפה יש י בתפלין של יד? חוץ מכך ש-י היא יד, קשר של תפלין של יד הוא ה-י, היא האות של חודש אלול בספר יצירה, הולכת על תפלין של יד.

[מה הכונה שה' עושה מצוות?] כל הכוונות שאנחנו מכוונים במצוות על פי הקבלה הן מה שהוא עושה. "עושה מצוות" תמיד הוא כמו הביטוי שאמרנו קודם 'תוספות אור', שמביאים כל מיני דברים כמו זיווגים והולדה וכל מיני המשכות חדשות ושפע חדש. כל כוונות המצוות הקבלה הן מה שהקב"ה עושה מצוות, היישום של הכוונות.

"הקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל"

ויש להוסיף, דבמצות תפילין, ענין זה הוא ביותר [כלומר, עיקר מעלת המצוות שה' עושה הוא דוקא על ידי שאנחנו עושים]. דמכיון שתפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו כו' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, דקוב"ה משתבח בשבחייהו דישראל [זהו דוקא הענין של תפלין, הוא מודגש בתפלין יותר מבכל מצוה אחרת. לכן זוהי המצוה העיקרת עליה חז"ל אומרים[נו] שהקב"ה עושה אותה. "מגיד דבריו ליעקב" אלו כל המצוות, אבל ה-מצוה המיוחדת שחז"ל אומרים שהקב"ה מקיים זו מצות תפלין. מה כתוב בתפלין שלו? "מי כעמך ישראל"[נז]] – הרי בזה נוגע עוד יותר העבודה דישראל, הנחת תפילין דישראל.

שה' משתבח זה כמו "ישראל אשר בך אתפאר"[נח]. מה הפסוק לזה שקודשא בריך הוא משתבח בשבחייהו דישראל? ודאי שהפסוק הוא "ישראל אשר בך אתפאר", "אתפאר" היינו ה"פאר" של תפילין של ראש. ה' משתבח בנו כמו אבא שמשתבח בבן כשהוא עושה משהו טוב, הוא לא משתבח בבן לפני שהוא עשה משהו טוב. אם כל המצוה של קודשא בריך הוא היא שהוא משתבח בנו, היא התפלין שלו, ודאי וודאי מודגש כאן במיוחד שצריך שהוא יקיים את המצוה לאחר שאנחנו מקיימים את המצוה.

[מה פירוש מקיים?] שוב, כמו איזה מקובל שיש לו כוונות מה צריך להיות כאן. הוא עושה את המצוה שלו ועל ידי שהוא מניח תפלין עם כל הכוונות שלו זה באמת קורה, הקב"ה מניח תפלין, הקב"ה עשה מה שהוא כיון. הוא אומר שבמצות תפלין זה מודגש ביותר – צריך להיות קודם אנחנו מניחים תפלין ועל ידי זה הקב"ה מניח תפלין.

יעקב – אתערותא דלעילא תחלה, יוסף – אתערותא דלתתא תחלה

ולכן מקדימין הנחת תש"י לתש"ר,

עכשיו הוא אומר כללית מה ההבדל בין תפלין של יד לתפלין של ראש. אנחנו יודעים וזה יוצא כאן טוב מאד שעל פי הרמב"ם[נט] אלו שתי מצוות, למנין תרי"ג אלו שתי מצוות נפרדות. את הברכה, על פי מנהגנו אנחנו מברכים על תפלין של יד, אי אפשר להגיע עם הברכה שלנו לתפלין של ראש. כל זה סימן שהתפלין של יד מדגישות במיוחד שקודם אנחנו עושים, קודם יש אתערותא דלתתא. אתערותא דלתתא לפני אתערותא דלעילא – הרבי אומר שזהו ענין תפלין של יד. אם הייתי מניח תפלין של ראש זו הייתה בחינת אתערותא דלעילא לפני אתערותא דלתתא. דוקא במצות תפלין מאד חשוב שהסדר לא יהיה כך, אף על פי שזה כרוך בהפיכת סדר הסודות.

נחזור ליעקב ויוסף: על פי סדר הדורות יעקב בא לפני יוסף. יעקב ביחס ליוסף הוא אתערותא דלעילא. אם אנחנו אומרים שיש שרש למעלה מעלה בעולמות העליונים, באור אין סוף, שהנמשך על ידי אתערותא דלתתא הוא יותר עצמי מהנמשך על ידי אתערותא דלעילא בלבד – זאת אומרת שיש באמת שרש של יוסף לפני יעקב.

הרבי אומר כאן עוד דבר חשוב לגבי יעקב ויוסף: יעקב בפני עצמו הוא סדר של אתערותא דלעילא לפני אתערותא דלתתא, ויוסף מדגיש דוקא את ה"אני לדודי ודודי לי" – אתערותא דלתתא ואחר כך אתערותא דלעילא. אם כי שגם לו יש מעליו אתערותא דלעילא, כמו בחודש אלול, יג מדות הרחמים, המלך בשדה, אבל העבודה שלו היא אתערותא דלתתא.

למשל: כשאני הולך להניח תפלין של יד – יש שם תפלין של ראש, אבל הם מקיף, הן עוד לא מעשה. תפלין של ראש לפני שאני שם את התפלין של יד הן בדיוק כמו בחודש אלול – יג מדות הרחמים לפני "אני לדודי ודודי לי". אחר כך, הסדר של תפלין הוא "אני לדודי ודודי לי". "אני לדודי" הוא בעיקר תפלין של יד, יוסף לפי השל"ה, ואחר כך ההמשכה בתוך האצילות.

הרבי אומר קצת יותר מזה: בתוך תפלין של יד יש את הכל, גם את "דודי לי", לא רק ש"דודי לי" הן תפלין של ראש.

מעלת העבודה – עבודת יחודא תתאה

נראה עכשיו איך הוא כותב את זה:

ולכן מקדימין הנחת תש"י לתש"ר, כי המעלה דעבודה [כלומר, עבודת התחתונים, העבודה שלנו] היא בעיקר בהעבודה דיחודא תתאה (בי"ע),

זה כתוב בהרבה מקומות[ס] – יש יותר עבודת האדם ביחוד ה' למטה בעולמות התחתונים. במלים פשוטות: יחודא תתאה הכונה להרגיש שה' נמצא בתוך המקום והזמן, בתוך הטבע ויש בזה יותר עבודה. מהי עבודה? עבודה תמיד מלשון עיבוד עורות[סא], לעבד משהו. [בלבושים] כן, בלבושים – מחשבה, דבור ומעשה. כשאלקות חודרת לגמרי בתוך לבושי הטבע – זה יחודא תתאה. כשה' מופשט, כמו בנס גלוי, למעלה מדרך הטבע, שולל ומבטל את הטבע – זה יחודא עילאה. יחודא עילאה נקרא שהזמן והמקום בטלים, ואילו יחודא תתאה הוא בתוך הזמן והמקום.

יש יותר עבודה ביחודא תתאה, כלומר, לייחד את ה' בזמן ובמקום, מה שנקרא תפלין של יד, מאשר בעבודת תפלין של ראש שהיא יחודא עילאה.

ולכן העבודה דיחו"ת מגעת למעלה יותר [לכן יש משהו ביחודא תתאה, בעבודה שאנחנו עובדים לייחד את ה' למטה, הרבה יותר גבוה] מהעבודה דיחו"ע (אצילות) [שזו עבודה של צדיקים גדולים. העבודה של יחודא תתאה היא של כולם, שוה לכל נפש, 'עמך'],

[לאחד את שתי העבודות הכוונה לקחת גם את העבודה של יחודא תתאה, להכניס בה אלקות בידיעה, וגם לקחת את מסירות הנפש, משהו שלמעלה מדרך הטבע כמו מסירות נפש דאברהם?] מסירות נפש היא גם למעלה מיחודא עילאה. מסירות נפש היא יותר בעבודה של יחודא תתאה. מה שהוא אומר, שליחודא תתאה יש שרש יותר גבוה, הכונה שבמדה מסוימת צריך לעבוד במסירות נפש כדי לייחד יחודא תתאה אפילו יותר מאשר היחודא עילאה.

סדרי ההשפעה של יעקב ויוסף

וההוספה שנעשית בתפילין דמארי עלמא [על ידי שקודם אנחנו מניחים תפלין ועל ידי כך הקב"ה מניח תפלין אחרינו] [המשכת אוא"ס באצילות (תש"ר) ובי"ע (תש"י)] ע"י הנחת תפילין דישראל, היא בעיקר ע"י הנחת תש"י.

[זה לא מתחבר לכל מה שאמרנו קודם. מה השכל פה? קודם משפיעים לכולם ואחר כך משפיעים למי ששייך. איזה מבנה זה?] שוב, מה ההבדל – מההבדלים העיקריים – בין תפלין של יד ותפלין של ראש? בתפלין של יד הכל בית אחד, אין חלוקה, הכל בחדא מחתא. בתפלין של ראש יש חלוקה, כל אחד במקומו. רואים שבתפלין של ראש, אם כי שהן הרבה יותר גבוהות, עם זאת יש בהן גם מן הגדרות יותר ברורות, חריפות ומוחלטות יותר מאשר בתפלין של יד. מה זאת אומרת? תפלין של יד הן פחות מוחין, אבל היא הנותנת דוקא במוחין שלהן רואים את כולם בשוה.

זו סתם שאלה טובה בהלכה, לא יודע אם מישהו שאל אותה: כתוב בהלכה[סב] שאם יש לך רק תפלין אחד אבל יש לך שתי מצוות – צריך להניח מה שיש לך. אם יש לך ברירה ומישהו מאיים עליך 'או שאני נותן לך תפלין של יד או תפלין של ראש – תבחר מה שאתה רוצה'. לכאורה על פי פשט עדיף של ראש בגלל שיש בהן יותר קדושה. קדושת תפלין של ראש היא יותר מאשר תפלין של יד. זה על פי פשט שאם יש לי ברירה איזה תפלין להניח – עדיף תפלין של ראש. יכול להיות שבקבר יוסף עדיף תפלין של יד... לפי מה שיוצא מהמאמר הזה צריך להעדיף תפלין של יד, יש יותר מעלה בתפלין של יד מאשר בתפלין של ראש.

[מהם סדרי ההשפעה?] כשאדם פונה לעם, הוא פונה לכולם, לא רק לפשוטים. רק היות וברגע שהוא פונה לכולם הוא נכנס לראש של כמות אז יחידי הסגולה יחסית בטלים ברוב. כמו שאמרנו על צדיק אמת שדומה ליוסף, שפונה גם לדרי מעלה וגם לדרי מטה באותו הזמן. רק שהרוב הם דרי מטה, לכן יוצא ומתקבל שבעיקר הוא עוסק עם ההמון.

איך רואים את הסדר הזה על פי פשט בתורה? יעקב עוסק עם הבנים שלו ויוסף עוסק עם המצרים, עם ההמון. ברגע שהאחים מגיעים למצרים הוא גם עוסק אתם. רק שכל זמן שיעקב חי הוא עוסק אתם יותר ממה שסתם כך היה עוסק אתם, לכבודו של יעקב. ברגע שיעקב מת הוא עוסק אתם פחות, בגלל שהעיסוק הרב אתם היה לכבודו של יעקב אבינו. פתאום, כשהוא עוסק אתם פחות, הדבר פוגע בהם, הם חושבים שאולי הוא טומן להם שטנה. באמת הוא לא כך. זהו סדר העדיפויות שלו. לא שהוא אינו עוסק אתם כלל, הוא ממשיך לפרנס ולזון אותם "לחם לפי הטף"[סג].

רואים שהראש של יוסף הוא לכולם, לא בשלילת האחים שלו, אבל הוא מופנה לכולם. אפילו בסוף, אחרי שהוא הפחית את הכבוד כלפם בהזמנתו אותם לשולחנו – ודאי וודאי שמסתמא הוא מתייחס אליהם יותר יפה מהמצרים. אם כי שכל הזמן הוא צריך לעסוק עם המצרים, עדיין אחים שלו הם אחים שלו, וכשהם באים לפניו הוא בוכה להם. לא שאין לו רגש של אחוה חס ולשון. להיפך, כתוב[סד] שאת כל רגש האחוה צריך ללמוד מיוסף, הוא מרחם על האחים שלו.

יוסף – השפעה לכולם

לפי זה, אם מקבילים את כל המאמר הזה לסדר חינוך, התפלין מלמדות אותנו – ממש כמו שיטת הרבי, שיטת יוסף – שצריך לחנך בראש גדול את כל הדור, אפילו את כל העולם. למה? בגלל שהכל אצל יוסף כל כך מופשט שכולם יכולים לקבל ממנו גם בהתלבשות פנימית את הגילויים הכי גבוהים.

[מה מקום יש ליעקב פה?] הוא חי חיים טובים. [אז למה צריך תפלין של ראש? מי צריך סדר השתלשלות?] "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[סה] – כנראה שהמורא בפני העם היהודי עדיין תלוי ביעקב, "אלו תפלין שבראש"[סו]. הוא שומר על היחוד של העם היהודי. למשל הוא שומר על כך שתוך כדי הגלות "לא שינו את לבושיהם, את לשונם ואת שמותם"[סז]. זה מכח יעקב, לא מכח יוסף. בגלל שיוסף לא יודע איך הוא מתלבש ואיך הוא דיבר. הוא דיבר את לשונם ולבש וכו' כו'. מי ששמר על העם היהודי תוך כדי הגלות הוא יעקב, ויוסף יודע את זה, לכן הוא צריך להסתמך על יעקב אבינו. יעקב הוא יעקב אבינו, יוסף הוא לא יוסף אבינו. זה ההבדל. [זה רק בחיצוניות] זה מה שאנחנו אומרים, ברור שבפנימיות נמצא שם היחוד , אבל בגלל שאצל יעקב היחוד הוא בגלוי, זה כל ענינו, לכן יוסף יכול להרשות לעצמו – יש בזה משהו, בעצם בשרש אפילו יותר גבוה מיעקב – והוא יכול לדבר בחיצוניות אל ההמון. [כביכול, אצל יעקב, אם אפשר להתגבר עליהם – מי צריך אותם?] כן, כמו אצלך[סח] במנטליות של הסולם. סולם צריך בשביל הסולם. אצל מי הסולם? אצל יעקב. המישור הוא של יוסף, ואילו הסולם הוא הפאר של יעקב.

יש יפי ויש חן. יעקב הוא מפואר, וממשיך את הפאר ליוסף בכתונת פסים שהוא נותן לו. [אם הכל היה מוצלח ומלכתחילה בטוחים שאפשר להצליח בהכל, שיש תחושה של הצלחה מופלגת בלי שום בעיות – באמת אין שום שעשועים ושום סיפור. כמו בפרק א' במעשה בראשית, שמהתחלה רואים שהכל מתקתק לאדם] זה מה שאמרנו בסמינר[סט], שפרק א' הוא יוסף.

"ישראל עלו במחשבה" – למעלה מ"חפץ חסד"

ווייטער:

והנה זה שע"י קיום המצוות דישראל מיתוסף עילוי בהמצוות דהקב"ה [למה זה ככה?] הוא, כי ישראל עלו במחשבה, [איזו מחשבה?] מחשבה עצמית שלמעלה מכל הגילויים (גם מהגילוי דחפץ חסד [מה שאמרנו קודם, שראשית ההשפעה או תחלת ההשפעה נקראים "חפץ חסד". כשאומרים ש"ישראל עלו במחשבה" הכוונה יותר גבוה מהמחשבה של "חפץ חסד"] שהוא השרש והסיבה לכל הגילויים) [ממילא הוא גם שרש התענוג, הוא ראשית התענוג של ההשפעה], ולכן ע"י העבודה (קיום המצוות) דישראל מיתוסף עילוי בהמצוות דהקב"ה.

בגלל שישראל לא נמשכים רק מבחינת "חפץ חסד" אלא מהעצמות שלמעלה ממנה. זה מה שעושות תפלין של יד. לכן זה מתקשר למה שהוא כתב קודם, שהתענוג של יוסף הוא תענוג העצמות שלמעלה משרש ההשפעה המתגלה בגמר ההשפעה, ב"סוף מעשה". בכחו להמשיך עד למטה מטה, בתוך בי"ע ובפנימיות.

ועפ"ז יש לומר עוד טעם על זה שההוספה בתפילין דמארי עלמא היא בעיקר ע"י הנחת תש"י, כי ההמשכה בבי"ע (תש"י) מגעת בהעצם שלמעלה משרש ההשפעה והגילוי (כנ"ל סעיף ה), שבכללות הוא בחינת מחשבה עצמית הנ"ל [בה "ישראל עלו במחשבה"].

מה התוספת? קודם הרבי אמר שתפלין של יד רק מדגישות את מעלת אתערותא דלתתא לפני אתערותא דלעילא. עכשיו הוא מוסיף עוד פרט, שתפלין של יד מגיעות לעצמות – מה שאמרנו קודם – שלפני תחלת ההשפעה.

ג.     אות ז.

עבודה בכח עצמך

אות ז:

ז) וזהו וחזקת והיית לאיש, דזה שבן י"ג שנה נעשה איש ע"פ טבע, הוא ענין שמצד למעלה [כלומר, אתערותא דלעילא. זה קורה בטבע, מעצמו], מצד שהקב"ה הטביע הטבע בהבריאה, ומכיון שעיקר המעלה דכל ענין הוא כשהוא בא ע"י עבודת האדם [תפלין של יד] (כנ"ל בארוכה), לכן צ"ל וחזקת והיית לאיש, שיהי' לאיש (גם) ע"י עבודתו.

מה הרבי שאל בתחילת במאמר? אם אדם נעשה איש בטבע, אז מה הכוונה "וחזקת והיית לאיש"? הרי הוא נעשה איש. מה זה "וחזקת"? הוא אומר ש"וחזקת" היינו פעולה שצריכה לבוא על ידי עבודת האדם, לא רק להשאיר זאת לטבע של הקב"ה. הוא אומר שזה המסר הראשון לילד בר מצוה: היום אתה נעשה גדול, אל תֵעשה גדול, תַעשה את עצמך גדול. זה הווארט, ווארט מאד מאד יפה וחשוב. היום נהיית לאיש, אל תתן לזה לבוא בעצמו, שיבוא מעצמך על ידי התחזקות שלך, ואז מה שיבוא – יבוא באין ערוך יותר עצמי ויותר גבוה.

איך אפשר להפשיט את הווארט הזה? דברנו קודם על מי ש'הולך לו' ועל הצלחות בחיים – יש הצלחות שבאות מאליהן, אבל בכל שלב ושלב אומרים שכדאי להתאפק מלקבל את השפע כדי שהוא יהיה בעבודה מכח עצמך.

יש הרבה סיפורים על הדבר הזה בחסידות, יש לפעמים שאפשר להקצין ולהגזים יותר מדי בדבר הזה. מרוב רצון שהכל יהיה מכח עצמי – לגמרי לפספס מתנות מן השמים שרוצים להעניק לך, כדי לתת כח אחר כך לעבוד את ה'. כמו הסיפור המפורסם[ע] של רבי אייזיק מהומיל שנכנס פעם אחת למקוה ואדמו"ר הזקן גם נכנס ואמר לו: 'נטבול יחד ואני אעשה ממך צדיק'. רבי אייזיק אמר שהוא לא רוצה, זה לא בכח עצמו, לא "וחזקת". זו בחינת 'והיית לצדיק' אבל לא 'וחזקת והיית לצדיק'.

[איך מתחבר 'כח עצמך' עם הפעול? בסוף יוצא שלהיות פעול ולהיות בכח עצמך הם אותו דבר. לכאורה זה נראה הפוך.] זה מה שהרבי אמר בסוף הקטע הקודם – תפלין של יד, שהן בכח עצמך, הן כמו יחודא תתאה. המעמד של יחודא תתאה משקף עצמות.

מעלת מצוות שאינן צריכות כוונה – למעלה מהכוונה

הוא אמר זאת כך: יש "בכל דרכיך דעהו"[עא] – זו בכלל לא מצוה, אם כי שכאן הוא כן מדבר על מצוות, אבל נאמר זאת יותר קיצוני, נאמר עוד דוגמא: יש בחז"ל[עב] מחלוקת מפורסמת האם מצוות צריכות כוונה או שאין צריכות כוונה. לא ברור, אפילו באחרונים ובשולחן ערוך, איך פוסקים אבל משמע שפוסקים[עג] שמצוות צריכות כוונה. בכל זאת, כתוב בספרי החסידות[עד], במיוחד אצל רבי הלל[עה] שיש מעלה מאד גדולה במצוות שאינן צריכות כוונה – המצוה נעשית, אתה עושה אותה והיא מעוררת בעצמות למעלה מכל מה שאתה יכול לכוון, כל הגילויים, מאשר הכוונה של המצוות. למעלה מכל הרמות, יש הרבה רמות של כוונות מצוה. אפילו הכונה הכי פשוטה שעליה כתוב שמצוות צריכות כוונה, שאתה יודע שאתה עושה מצוה ואתה רוצה לצאת ידי חובתה.

מודעות למעלה מאצילות דוקא בעבודה בבי"ע

כאן הוא כן מדבר על מצוות שצריכות כוונה. בכל אופן, הרעיון הוא אותו יחס של רעיון. מי עוסק ביחודא תתאה? מי שלא מודע ליחודא עילאה, כמו תפלין של יד לפני תפלין של ראש. ברגע שאני באצילות אין לי חפץ ביחודא תתאה, ברגע שאני צדיק אני לא יורד מעצמי להיות בינוני. אם אני יורד להיות בינוני זו נפילה. מי שעוסק ביחודא תתאה הוא מנותק, יש לו נתק מסוים, הוא לא יודע מהי אצילות.

כמו שאמרנו קודם על מי שמתחנך בבית ספר לפתח את הלבושים שלו – מחשבה, דיבור ומעשה – והמורים לא יודעים וגם הוא לא יודע שיש דבר כזה שנקרא חושים, אף אחד לא מודע לזה. אם אתה פועל לתקן את בי"ע, העולמות התחתונים, אתה בדרך כלל לא מודעים בכלל לזה שיש אצילות. לזה שיש למעלה מאצילות – כן מאמינים או יודעים. כך בדרך כלל מסבירים את הרמב"ם. הרמב"ם בודאי בסדר עם למעלה מאצילות, אבל אם הוא לא קיבל את הקבלה – לפי מאן דאמר שהוא לא זכה לחכמת הקבלה – בהשגה ובפילוסופיה שלו הוא משיג עד ראשית עולם הבריאה ואין אצלו אצילות.

הרבי אומר שיש משהו שכאשר אתה למטה אתה לא מודע למשהו, יש איזשהו היסח הדעת ממשהו באמצע. כביכול בזכות היסח הדעת כולך עסוק ועושה מאמץ עילאי למטה בחושך, כמו משל המרתף המפורסם של רבי הלל – דוקא כשאתה במרתף שלך אתה בקשר עם עלית הגג, בעוד לבית אתה לא מודע כלל.

יוסף – יסוד ומלכות – שמירת המודעות

הענין אצל יוסף: פה יש עוד קושיא שהרבי לא שאל, רק קצת 'החליק' אותה. הרי יוסף – הוא עצמו כתב והדגיש זאת – הוא ספירת היסוד של האצילות. אחר כך, כשהוא דיבר על תפלין של יד מהשל"ה, הוא אמר שתפלין של יד הן המלכות, או שהם מונחות על המלכות, ש"יד כהה" היא המלכות. כלומר, המלכות מקשרת בין אצילות לבי"ע. אבל קודם הוא אמר שהיסוד בכחו לקשר ולגשר בין אצילות לבי"ע. מה זה?

הענין הוא שכתוב, מה ההבדל בין יוסף לבין שאר אחיו, למה באמת לפעמים כל ישראל נקראו על שם יוסף[עו]? אם כי "אין קוראים אבות אלא לשלשה"[עז], אברהם יצחק ויעקב, יעקב הוא אב, לא סתם אב, אלא הבחיר שבאבות[עח]. יוסף הוא לא אב, אבל בכל זאת כתוב[עט] שיוסף הוא נשמה דאצילות במודע שלו, ואילו הם, כל השאר, נשמות דבי"ע במודע.

תפלין של יד הן מלכות, ומלכות היא לגמרי "אני לדודי", אתערותא דלתתא. יוסף, בהיותו יסוד – כאן הרבי 'החליק' את ההבדל בין שתי הבחינות האלה, כאן הוא יסוד וכאן הוא מלכות – בכך שהוא יורד למצרים, "ויוסף הורד מצרימה"[פ] ואחר כך נעשה המשביר והמכלכל לכל עם הארץ במצרים, וכמו שיעקב אומר לו "ראֹה פניך לא פללתי"[פא] שתוכל כך להמשך ולרדת למצרים ולהשאר בצדקות שלך, זה חידוש נפלא עבור יעקב אבינו – זאת אומרת שכל הזמן הוא שומר על מודעות.

כמו הסיפור של רבי נחמן על התבואה של שגעון[פב]: המלך מטכס עצה איך להשאר שפוי תוך כדי שכולם משוגעים וגם אנחנו צריכים להתנהג כמותם, גם אנחנו צריכים להיות משוגעים כדי להיות חלק מההמון, לא להנתק מההמון, להיות עדיין משפיע כלפם, אבל איך עדיין לשמור על שפיות פנימית – זה המשל בשביל יוסף.

כשהמלכות יורדת לבי"ע היא בגלות. מה הכונה? היא שוכחת, "כרחל לפני גֹזזיה נאלמה"[פג], צער גלות השכינה. אבל כשיוסף יורד לגלות הוא זוכר מי הוא. כמו משל הבעל שם טוב[פד] על בן המלך שנשלח רחוק למדינת הים. בדרך כלל בן המלך שוכח, במשך הזמן הוא כל כך משתקע שם, הוא שוכח אפילו מהזהות שלו, צריך להזכיר לו אותה. זה המשל של הבעל שם טוב תמיד לגבי גלות עם ישראל בין האומות. אבל יש בן מלך אחד שלא שוכח מי הוא – יוסף, והיא הנותנת.

חינוך יעקב את יוסף דוקא

נאמר עוד דבר: יוסף הוא "בן זקֻנים"[פה]. לפי אותו משל, שיעקב מחנך רק את המחוננים, באמת את מי הוא חינך? רק את יוסף, הוא העדיף לחנך אותו יותר מכולם. מה זה "בן זקֻנים"? "בר חכים", כך רש"י מביא, שאת כל החכמה הוא מסר ליוסף. למה? בגלל שיוסף באצילות והם בבי"ע. אפילו לגבי בניו הוא, הוא חינך רק את יוסף, מסר לו את כל התורה. בגלל שהוא נשמה דאצילות, יסוד דאצילות וכתוב[פו] שהקו מגיע עד סיום היסוד. זהו גם דבר שהרבי לא בדיוק הדגיש: מה שכתוב שהקו מגיע עד סוף האצילות, ליתר דיוק כתוב בקבלה שהקו מגיע עד סיום יסוד ז"א דאצילות, כלומר, הקו מגיע עד יוסף ותו לא. ממי הקו? מיעקב, כלומר, יעקב מגיע בהשפעה שלו, הכלי שלו בסוף – יש גם מעלה שהוא הכלי הסופי – הוא דוקא יוסף.

איזה עוד מניע נפשי יש ביוסף להיות אחר כך שליט בכל ארץ מצרים, להתעסק עם יחודא תתאה של המצרים, שגם הם ישיגו יחודא תתאה? כמו המשל הידוע שרבי חיים ויטאל אמר לגבי האריז"ל: כל תלמיד מובחר מרגיש רחמנות על כולם. אם הוא צדיק, אם הוא בסדר, הוא מרגיש כמה שכולם מקופחים, רק אני מקבל. בסוף זה מניע אותו להתמסר לכולם ואפילו להכריח את הרב שלו – כמו רבי חיים ויטאל – שידבר עם כולם, אף על פי שזה יזיק לו, בסוף זה הרג את האריז"ל.

זהו הטיפוס של יוסף. בעיני יעקב רק הוא מסוגל לקבל, הוא יסוד דאצילות ועד שם מגיע אור הקו ותו לא, על פי הכללים. הוא זה שיורד למצרים ומשפיע לכולם, בגלל שרק הוא רגיש לכך, 'מה פתאום רק אני'? זה בקדושה, זו הענוה שלו. אם אני יכול לקבל כולם יכולים לקבל.

ננתח את זה יותר עמוק: איך באמת אחד חכם יכול לומר 'אם אני יכול לקבל כולם יכולים לקבל'? זה רק אצל אחד שכבר גמר לאכול את כולם ושבע מכולם, לפי המשל שאמרנו קודם. החשיבה של 'מה פתאום רק אני ולמה כולם מקופחים? הרי לכולם מגיע!' היא רק אצל מי שגמר לאכול את כולם, שלא מתייחס לכולם כמו שהם, כמוגבלים. הוא אומר 'אם אני אז כולם' – סימן שכולם זה אני, סימן שהוא כבר שבע מהם, שבע אותם, הוא מברך עליהם.

יעקב אבינו והצמח צדק – יחול לתהליך טבעי של מנהיגות הקטן

[הרב אמר שיוסף מופיע ביסוד וגם במלכות. האם הפער הזה היה מודע אצל יעקב? לכאורה כך משמע מהפסוקים. למשל, כשיעקב שולח את יוסף לראות את אחיו הוא אומר "אחיך רועים בשכם" ואילו אצל יוסף נאמר "ויבא שכמה" – "שכם" לבד היא יסוד ואילו "שכמה" עם ה היא מלכות. לכאורה יש הבדל במודעות בין איך שיעקב תופס את יוסף ובין איך שהיא אצל יוסף עצמו] זה נכון, ב"יוסף ואחיו"[פז] – הוא כבר ירד ונמשך לתוך המלכות, הוא מזדהה עם המלכות, זה "ויבא שכמה"[פח]. יוסף לגבי אביו, במקור שלו, הוא יסוד ז"א, שעד שם מגיע אור הקו. [המודעות אצל יעקב הייתה רק עד היסוד, או גם במלכות?] הוא ודאי קיוה שיוסף אחר כך ישפיע לאחים. הרי כתוב שיעקב – זהו גם קצת דבר והיפוכו – בנה על תהליך טבעי של גאולה, כמו שרואים כאן בשכם. יוסף הסתמך על הנס, יעקב לא הסתמך על הנס. זה גם מענין מאד – ליעקב אין בטחון לסמוך על הנס, ומיוסף דורשים עבודה כזו שכן יסמוך על הנס, זו הבחינה שלו[פט].

יוסף הוא הקטן, בן הזקונים, על פי פשט. כמו בחסידות חב"ד בדור הצמח צדק עם בניו. הצמח צדק כל הזמן ייחל וידע בפנימיות לבו שהרבי הבא, ממלא המקום, הוא המהר"ש, המז'ייניק, הקטן. הצמח צדק הוא גם טיפוס של יעקב, הוא בנה על תהליכים טבעיים. היה מאד יפה אם כולם, כל האחים הגדולים, יתכופפו ויהיו חסידים של הקטן, אבל זה לא הולך ככה בדרך הטבע. לכן הוא דאג לתת לכל אחד מלכות בפני עצמו, בגלל שבדרך הטבע האחים הגדולים, שהם גם צדיקים גדולים, להתכופף לקטן ולקבל ממנו – קשה לצייר את זה. אני רק מנחש, בדרך ניחוש בעלמא, שגם אצל יעקב אבינו ודאי היה רוצה שיוסף יהיה המנהיג של הילדים שלו, אבל היה לו קשה לצייר זאת בטבע איך יקרה הדבר הזה. באמת איך ה' עשה זאת? על ידי שבירה. יעקב לא צופה ולא מאחל שזה יהיה על ידי שבירה, הוא מאחל כמו הצמח צדק, שיתן לכל אחד מהגדולים את החלק שלו [מה הבנים של הצמח צדק קבלו? איך זה עבר בשקט?] כל אחד נעשה רבי וזהו. [היה את הרבי המהר"ש, חוץ ממנו איפה עוד היו אדמו"רים?] בקאפוסט, בליאדי ובניעז'ין.

זכירת הזהות

[הראש של המשל שהרב הביא מרבי נחמן הוא של להשתגע יחד עם כולם, רק להשאיר סימן על המצח. זה ודאי שונה מאשר 'אם אני יכול כולם יכולים', או 'שבעתי מכולם'. זה ראש של לשכוח מכל השיגעון הזה ורק לזכור אותו באיזה זכרון עמום.] כן, אתה צודק, זה לא בדיוק אותו דבר, רק לנקודה אחת, שתוך כדי שהוא שם הוא עדיין זוכר, הוא לא מאבד את הזהות שלו. ודאי שם זה יותר 'מלכותי' ואצל יוסף יותר 'יסודי', זה לא בדיוק אותו דבר, רק הנקודה שהוא לא שוכח את הזהות. כמו במשל הבעל שם טוב, שאפילו בן מלך אמתי יכול לשכוח את הזהות שלו לגמרי.

"וחזקת והיית לאיש" – איש דוקא

נגמור את הענין: עיקר התענוג הוא בגמר ההשפעה, זה יפוצץ כאן את כל הגדרים. הרבי אומר ש"וחזקת והיית לאיש" זה שלא יסמוך רק על הטבע שהוא נעשה איש בגיל שלש עשרה, אלא גם ענין של התעוררות יג מדות הרחמים – שייך לחדש אלול – שיתחזק.

ומכיון שעיקר המעלה דכל ענין הוא כשהוא בא ע"י עבודת האדם (כנ"ל בארוכה) [יש בו עיקר המעלה], לכן צ"ל וחזקת והיית לאיש, שיהי' לאיש (גם) ע"י עבודתו [ממילא הוא גם לא שולל את הדרך השניה. כמו שאמרנו, לא צריך להיות קיצוני בזה].

ועפ"ז יש לבאר גם הדיוק דוחזקת והיית לאיש,

הייתה עוד שאלה: מה פתאום "איש"? הרי עיקר המעלה של בר מצוה היא 'אדם', שמקבל מוחין, דעת. איש הוא בעיקר מדות ואם איש לפעמים הוא גם שכל, זהו שכל ששייך למדות, הוא לא שכל בעצם. שכל של מדות יש לילד גם לפני בר מצוה. גם בסיפור של שמעון ולוי כתוב "איש", "ויקחו... איש חרבו"[צ] – מכאן לומדים את הגיל של בר מצוה. אותה שאלה: למה בר מצוה נקרא איש, היה צריך להיות נקרא אדם – הדעת, השכל שהוא מקבל?

"איש" בן י"ג – המשכת עצם המוחין במדות

דאיש מורה על המדות, אף שהמעלה דבן י"ג שנה היא בהמוחין [במוחין גופא יש שני סוגי מוחין: יש מוחין ששייכים למדות והם נכללים ב"איש", ויש מוחין בעצם. מהם מוחין בעצם? מוחין שמשיגים אלקות ישירות, לא להדריך ולכוון התפעלות של רגש בלב, רק תחושה ישירה של אלקות. אלה מוחין בעצם], שיש לו עצם המוחין שלמעלה מענין המדות [בלשון הקבלה 'עצם המוחין' נקרא 'אבא ואמא עילאין', ו'מוחין של מדות' נקראים 'ישראל סבא ותבונה'. יש שני סוגי חכמה ובינה אבא ואמא (או"א) עילאין וישראל סבא (ישסו"ת). ישסו"ת הם מוחין ששייכים למדות, אבל או"א עילאין הם מוחין בעצם שמתחילים לקבל בבר מצוה. הם בחינת אדם, לא בחינת איש], כי המעלה דעבודת האדם שמגעת במחשבה העצמית [עבודה בכח עצמו, עבודה בבי"ע, עבודה של יחודא תתאה, עבודת תפלין של יד, בחינת יוסף, שמגיעה עד למחשבה העצמית, כמו בגמר ההשפעה שמגיע למעלה מתחלת ההשפעה ולמעלה מכל סדר ההשפעה לגמרי] היא בעיקר בהעבודה דהמשכת עצם המוחין (שלמעלה מענין המדות) [גם הם] בהמדות,

אלו תרתי דסתרי, נשיאת הפכים: אמרנו שיש מוחין שבטבעם הם בשביל מדות, בסדר, ניחא. אבל יש מוחין שהם לא בשביל מדות מצד עצמם. החידוש הוא – זה עיקר המעלה של בר מצוה – להתחזק בכך שגם עצם המוחין שלא שייכים למדות יומשך למדות ויתחבר עם הרגש, שכאשר אדם זוכה למוחין דגדלות ולעצם המוחין – שלא יהיה מנותק באישיות שלו, כמו שיש הרבה אנשים שהשכל שלהם לא מתַקְשר עם הרגש שלהם. עיקר העבודה של בר מצוה, היום בו אתה זוכה להיות 'אדם' – תהיה 'איש'. עם האדם שלך – "וחזקת והיית לאיש". בעצם גם קודם היית קצת איש.

מה נקרא המשכת עצם המוחין במדות? הרי הוא לא שייך במדות! זה בדיוק אותו רעיון של לימוד לאחד שלא מסוגל להבין דבר גדול, הנושא של כל המאמר. לקחת דבר שאותו אחד על פי הגדרים לא יכול לקבל, זה לא שייך לו, בסך הכל הוא יכול להאיר עליו במקיף, מלמעלה – ולומר 'לא'! הדבר שלא שייך – גם הוא, ודוקא הוא, יהיה שייך ובפנימיות. זה "וחזקת והיית לאיש", שגם שכל כזה שלא שייך לרגש יומשך גם הוא ובפנימיות לרגש, שהלב ירגיש אותו ויפעל לפיו.

כנראה הענין גם חוזר לנקודה של מסירות נפש: כשלוקחים דוקא דבר שלא שייך ואומרים שהוא דוקא כן שייך, ממשיכים ומחדירים אותו בפנימיות, הרגש שנולד ונוצר הוא כל כך עצום עד כדי מסירות נפש. למה? בגלל שגם מרגישים בו רחמים גדולים, על דרך "וברחמים גדֹלים אקבצך"[צא].

רחמי יעקב – למי שיש בו דעת בלבד

כמו שאמרנו, יוסף מרגיש דוקא רחמים על המקופחים, וזה בדרך אחור, אם רוצים לצייר את זה בלשון של קבלה. כל הראש שאסור לרחם על מי שאין בו דעת[צב] הוא רחמים של יעקב. למה? בגלל שהרחמים של יעקב הם "פנים בפנים", זו מעלת התפארת לגבי היסוד, כמו שנסביר תיכף. אם הרחמים עוברים בקשר של "פנים בפנים" – כאן הכונה מיעקב ליוסף, יוסף הוא הכלי שראוי לקבל ויעקב הוא המשפיע שרוצה להשפיע ולתת למי שראוי – הם יכולים להמשך רק למי שיש לו דעת.

רחמי יוסף – שויון דרך האחור

איך יוסף מרגיש רחמים על המקופחים? הוא מרגיש זאת דרך הגב שלו, לפי משל הקבלה. הרי פניו כלפי יעקב. כמו רבי חיים ויטאל שלומד, יושב לרגליו של האר"י הקדוש. איפה המקופחים נמצאים? מאחוריו. הוא לא מרחם עליהם בכך שהוא פונה לאחור להסתכל עליהם, הוא רק מרגיש אותם בגב, הוא מרגיש שיש מאחוריו מליונים וחבל שהם לא מקבלים כאן שום דבר ורק אני מקבל. מה שאמרנו קודם ש'אם אני, למה לא הם'? – זו גם הרגשת אחור. איפה אני והם שוים? בתחת, באחור, שם כולם שוים. בפנים כולם שונים, כתוב[צג] שאין שני פרצופים דומים אחד לשני, אבל באחור כולם שוים.

כתוב בקבלה[צד] שהיסוד הוא בחינת אחור והתפארת הוא בחינת פנים. לפי זה יוצא שרחמים שבבחינת אחור לא מחויבים לכלל לפיו אסור לרחם על מי שאין בו דעת. רק ברחמים שבבחינת פנים אסור לרחם על מי שאין בו דעת, אבל ברחמים של אחור אפשר לרחם על כולם, בגלל שבאחור אין לאף אחד דעת או שיש לכולם דעת. אם אין לו דעת – כמו בתורה של רבי נחמן[צה] – זו הרחמנות, על כך שאין בו דעת, שהיא אינה מתגלה אצלו.

על לוחות הברית נאמר[צו] שאין להם אחור, כולן פנים. זה נקרא להרים את האחוריים לפנים. כמו "שכם אחד"[צז], גם עבודה ששייכת ליוסף אבל בכיוון הפוך: כשנושאים את הארון על הכתפיים פרושו להרים את האחור להכלל בתוך הפנים[צח], זה "בכתף ישאו"[צט].

קשר יוסף למצרים – דרך האחור

מה שאמרנו עכשיו מסביר לנו עוד נקודה, מסביר לנו מה ששאלת איך זה שיוסף מסור כל היום למצרים אבל ודאי בלב הוא קשור יותר לאחים שלו ולעם שלו, רואים זאת בסוף, "פקד יפקד"[ק] והכל. מהמשל הזה מאד מובן שכל היחס למצרים הוא באמת אחור וכל שינוי השם, הלבוש והלשון שלו  – כל זה באחור שלו, אבל הפנים שלו מופנים לגמרי כלפי הקודש. הפנים שלו ודאי כלפי האחים שלו, כלפי הגורל של עם ישראל, העתיד של עם ישראל, הגאולה של עם ישראל – "פקד יפקד". אבל הוא, התפקיד שלו, שייך לאחור.

האחור הזה הוא גם משל טוב מאד בשביל מה שאמרנו קודם, שביחודא תתאה יש היסח הדעת ממשהו, אם כי שענינו של יוסף הוא שבתוך מצב כללי של היסח הדעת – זו גם נשיאת הפכים – הוא עובד ופועל ועדיין מחזיק דעת. בכל אופן, הוא עובד בבחינת היסח הדעת וזה גם נקרא אחור. אחור הוא תמיד שכחה בקבלה. זה מה שהוא אומר לגבי "בכתף ישאו", ששכחה באה מהאחור וזכרון הוא הפנים. ליוסף תמיד יש את הפנים, הוא זוכר והוא מתעסק כל הזמן עם השכחה, עם האחור.

גמר ההשפעה – אחור

נחזור ל"ואכלת ושבעת": כל זמן שאני אוכל את הבשר אני מפנה אליו פנים, גם כשאני חושב עליו לפני שאני אוכל אותו אני פונה פנים. ברגע שגמרתי לאכול אותו הוא הופך להיות אחור. מה זה אחור? 'אחרי כן', 'אחרי זה'. המצב של שביעה הוא 'אחרי זה', כמו גמר ההשפעה. 'אחרי כן' זה אחור. במצב של אחור יכולים להיות שני דברים, כמו שהוא אמר, אם אני כבר אחרי זה – אז עצוב, כבר נגמר, או שדוקא באחור אין ציור. כל הענין בשביעה שהציור נכלל באין סוף שבו אין ציור, זו מעלת האחור. באחור אני לא רואה אותו, אין ציור באחור. לכן תמיד האחור הוא גם משל לתת-מודע, שם אין ציור הוא נכלל באין סוף. אני כבר שבעתי והוא באין סוף. אם אני מרגיש מזה תענוג, וככה צריך, באמת התענוג שלי עולה לדרגה הכי גבוהה של העל-מודע.

[האם "פקד יפקד" הוא לא בירור בין פנים לאחור? יוסף כל הזמן עוסק עם המצרים וברגע האחרון הוא אומר שלא צריך] בסדר, ודאי. טוב, זה בגלל שהוא יודע בסוף ש"הא לכם זרע"[קא] לא הצליח. יוסף לא הצליח עד הסוף.

גילוי רחמי האחור גם על מי שאין בו דעת

[מה הכוונה שהתורה נתנה פנים ואחור?] זה נגלה ונסתר, תפארת ויסוד – יש נגלה ויש פנימיות. פנים הם פנימיות התורה ואחור הוא הנגלה. כל הענין הוא להעלות את האחור לתוך הפנים, כמו שלמדנו בשיעור הקודם, שהנגלה יהיה על פי חסידות. זה מה שהוא כתב קודם, שבדקדוק קטן של התורה תלויים כל העולמות – זה האחור של התורה^קה. דוד תפס את האחור, הוא שיבח, "זמִרות היו לי חוקיך"[קב], הוא עשה זמירות מכך שהתורה מחזיקה את העולם. זהו צד האחור, הוא שכח את הפנימיות, שהתורה היא השעשועים של הקב"ה. הפנים של התורה – כך הוא מסביר שם – הם שהתורה היא השעשועים של הקב"ה והאחור של התורה הוא שהיא מחזיקה את המציאות.

[איך זה קשור להסבר שהרב התחיל קודם על הקשר בין הרגש למסירות נפש?] אם בסוף הכלי לא יהיה מצרי, ערבי שלא מחזיק טובה, אלא באמת זה כן יצליח בסוף. עוד לפני אומות העולם, קודם כל זה יצליח על נדחי עם ישראל, "כי לא ידח ממנו נדח"[קג], "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל"[קד] ואז על כך כתוב "וברחמים גדֹלים אקבצך". מי שיודע באיזשהו מקום שהוא לא כלי ואף על פי כך מישהו עשה פלא, כנראה הוא גם מסר את נפשו כדי לחולל את הפלא הזה – הוא המשיך לי דבר שמעל ומעבר לכל הציפיות והחלומות שלי, שלא שייך לי בכלל. הוא עצמו כל כך מתרגש מכך שזה גם יביא אותו לרגש הפועל אצלו מסירות נפש, או אורות דתהו. בגלל שהוא מרגיש שיש כאן רחמים גדולים. דוקא הרחמים האלה, שהם אחור, שלא בונים על דעת, לא מתנה על דעת, דעת היא פנימיות – מתגלים כרחמים גדולים שעוברים גם את התנאי שאסור לרחם על מי שאין בו דעת. אבל בסוף – כמו שרבי נחמן כותב באותה תורה (תורה ח בחלק ב) – זה עושה דעת. זה מה שעכשיו אמרנו, שזה עושה כל כך הרבה דעת במדות האלו שזה מביא אותן עד כדי "בכל מאדך"[קה].

ע"ד המבואר לעיל בענין יוסף שממשיך גילוי האצילות (שלמעלה משרש הנבראים) בבי"ע.

הפצת המעינות של הרבי ריי"צ – המשכת המעינות עצמם

ויש לקשר כ"ז עם עבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, יוסף שבדורנו [הוא נקרא יוסף], שהמאמר ד"ה וחזקת והיית לאיש נאמר בסיום וחותם חגיגת הבר מצוה שלו, שעבודתו העיקרית היתה יפוצו מעינותיך חוצה [כמו כל מה שדברנו עכשיו על יוסף], שגם בחוצה הכי תחתון שאין חוצה למטה ממנו יומשכו (נוסף על מים שנמשכים מהמעינות, גם) המעינות עצמם [כך הרבי תמיד מדייק את "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[קו] – לא מי המעינות, אלא המעין עצמו יומשך למקום הכי חיצוני. כלומר, הפנימיות שבפנימיות, והעצם ממש יגיע לחוץ שבחוץ]. שזו (הפצת המעינות חוצה) היא ההכנה והכלי לאתי בקרוב ממש מר דא מלכא משיחא.

["יפוצו מעינותיך" – אם הם יפוצו כבר לא יהיה מעינות] למה? יהיה הרבה מעינות. לא יחסר כלום, יתגדֵל, אדרבה. [זאת אומרת שהבעל שם טוב היה בחינת יוסף] הקיום של הדבר הזה התחיל בעיקר מהרבי הקודם. יש משהו ברבי הריי"ץ, הקודם, אפילו שאדמו"ר הזקן וכולם קיימו אותו, גם הבעל שם טוב התחיל לקיים זאת בעצמו, אבל היתה איזו פריצה 'breakthrough', בענין של "יפוצו מעינֹתיך חוצה" אצל הרבי הקודם שלא היה בשום דור קודם. זה כבר פרק חדש של "יפוצו מעינֹתיך חוצה".

[זה היה בעידן של התפתחות הדפוס] גם זה, גם תרגום לכל לשון. רק אצל הרבי הקודם התחילו לתרגם את הדברים. תרגום הוא לא רק לסינית או לשפה אחרת, אלא גם לעברית מדוברת נקרא לתרגם. כל המושג תרגום גם הוא בחינת אחור. כתוב[קז] שיוסף יודע לתרגם, יוסף הוא מתורגמן. היה לו מתורגמן לדבר עם האחים והוא בעצמו בסוד המתורגמן. כתוב בכתבי האריז"ל[קח] שתרגום בגימטריא תרדמה – או שאתה נרדם או שאתה עוסק עם הנרדמים כדי לעורר אותם. תרגום הוא בחינת אחור.

[מי תרגם?] כל שפה מישהו אחר. יש הרבה הרבה תרגומים, בכל השפות. התניא תורגם כמעט בכל השפות. יש שיחות של הרבי שהודפסו בעברית, כמעט כל דבר נכתב בלשון הקודש.

"וברחמים גדֹלים אקבצך" – הרמז הוא ש"אקבצך" הוא לשון קובוץ, הניקוד קובוץ הוא ניקוד ספירת ההוד[קט]. ספירת ההוד היא למעלה מטעם ודעת. להודות, לרחם מתוך הודיה, לא על פי דעת. "אשרקה להם ואקבצם"[קי] – יש אנשים שצריך לשרוק. שורוק הוא יסוד וקובוץ הוא הוד. השורֵק הוא יוסף, השורוק, ואילו הקיבוץ הוא הודיה שלמעלה מטעם ודעת. שריקה היא גם כמו תקיעת שופר של חדש אלול, זה פשוט. "אשרקה להם" היינו כמו לשרוק ליהודים. [מה הקשר של אלול לגאולה?] הגאולה תהיה באלול... אלול של השנה!