שיעורים במאמר ד"ה "גל עיני" תשל"ז (ח"ד)

י"ט אייר תשנ"ה – מושב אור הגנוז

סיום הסדרה

נפילה שבנפילה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     ליפול על המציאה

חיי דוד המלך

[חסר מעט בהקלטה] ...דוד המלך היה ראוי להיות נפל, רק שהוא זכה לקבל שבעים שנה. כתוב שאת החיים החיצוניים הוא קבל מאדם הראשון[ב] אבל בפנימיות הוא קבל אותם מהאבות – אברהם, יעקב ויוסף[ג], כי יצחק השלים את כל 180 השנים שלו, ובמקומו נכנס יוסף. אברהם נתן לדוד המלך חמש שנים מהחיים שהיה הוא אמור לחיות, ממאה שבעים וחמש עד מאה שמונים. אברהם הפסיד חמש שנים, הוא לא חי מאה שמונים שנה, כמו יצחק. יצחק חי חיים שלמים, ויעקב חי 147, 28 שנים פחות מאברהם. את אותן 28 שנים הוא תרם לדוד המלך. יוסף חי 110 שנים, 37 שנים פחות אפילו מיעקב. את אותן 37 הוא גם כן תרם. ההפרש של כל השנים יחד הוא בין 110 של יוסף, הכי מעט, לבין מאה שמונים של יצחק, הכי הרבה – 70. 70 אלו מתחלקים ל-5, 28, ו-37. יוסף נתן לדוד הכי הרבה שנים – 37, הבל שנים, יעקב נתן לדוד 28 שנים, ואברהם אבינו נתן לו 5 שנים.

לכן דוד מרגיש כל החיים ש'בעצם אני נפל, אין לי חיים, אלא שכל החיים תורמים לי'. זוהי הרגשה כמו של אדם שמקבל תרומת דם – כמו אחד שמרגיש כל רגע שמעצמו אין לו דם, אלא שאנשים תורמים לו דם ולכן הוא חי.

למרות זאת, הוא לא נקרא בשם נפל. הוא היה ראוי להיות נפל, אבל לא זהו שמו. מהבחינה הזו משיח הוא יותר מדוד המלך, שזה נעשה השם שלו. ידוע[ד] ששמו של כל דבר מלמד על המהות הפנימית שלו, הקב"ה מהווה ומחיה את הדבר באמצעות השם שלו, והשם של המשיח הוא "בר נפלא"[ה] – הוא יותר משיח אפילו מדוד.

באותה סוגיא בגמרא יש למשיח כינוי נוסף. כתוב שבתחית המתים גם דוד המלך הראשון יקום והם יהיו ביחד. איך הם יסתדרו ביחד, גם המשיח וגם דוד המלך? הגמרא אומרת שהם יסתדרו טוב ביחד, הם יהיו "קיסר ופלג קיסר"[ו]. כלומר, שמשיח בן דוד יהיה הקיסר, ודוד הראשון, אבא של אבא שלו, הסבא הגדול, הוא יהיה חצי, "פלג קיסר". דוד יהיה משנה למלך, ובנו, "בן דוד" יהיה המלך.

ניתוח קיסרי

יש שיחה מאד מאלפת של הרבי[ז], על כך שחז"ל בחרו להשתמש כאן דוקא בלשון לועזית – לא 'מלך ומשנה למלך' אלא "קיסר ופלג קיסר". התוספות[ח] מסבירים ש"קיסר" הוא על שם קיסר רומי, שהוא עצמו נקרא קיסר בגלל שנולד במה שמקובל לקרוא לו היום 'ניתוח קיסרי'. קיסר הוא מה שנקרא בתורה "יוצא דופן"[ט], אצלנו בתורה נקרא מי שלא נולד כרגיל, דרך פרוזדור של הרחם אלא על ידי ניתוח קיסרי, "יוצא דופן" – הוא יוצא מהדופן של הרחם ולא מהפתח שלו.

בשיחה חשובה זו הרבי מסביר שיוצא דופן הוא כמו שמשתמשים בביטוי הזה היום – מי שמחוץ לגדרי הנורמה. הוא פשוט טיפוס יוצא דופן. אומרים שקיסר מלא הוא אחד שלגמרי יוצא דופן, במאה אחוז. כמובן, כאשר אומרים "קיסר יוצא דופן" הכוונה היא שהוא יוצא דופן לגמרי, שונה מכולם – גם מהדתיים. הוא פשוט יוצא דופן, לא כמו כולם.

לעומת זאת על דוד לא כתוב שהוא נולד בניתוח קיסרי – הוא היה ראוי להיות נפל, אבל 'תרמו לו דם' – תרמו לו חיים: אדם הראשון תרם לו והוא נולד וחי. אלא שהוא חי כל הזמן עם התודעה וה"רשימו", הרושם, שבעצם הוא היה צריך להיות נפל. לכן על המלכות כתוב "לית לה מגרמה כלום"[י], היא תמיד מרגישה שאין לה מעצמה חיים עצמיים אלא הכל היא מקבלת, כי נותנים ותורמים לה.

אבל משיח, עוד יותר מכך – משיח בכלל לא נולד. יש בגמרא[יא] לגבי הלכות בכור, שמי ש'נולד' בניתוח קיסרי – לא נקרא שהוא נולד בכלל. הוא משהו אחר, בחינה אחרת. מי שהוא יוצא דופן לגמרי, הכוונה שהוא אף פעם לא נכנס, לא נולד לתוך הנורמות של עולם הזה – לא הנורמות של החול, וגם לא הנורמות של הקדש. הנורמות של החול נקראות מצרים, והנורמות של הקדש גם הן מצרים, "מצרים דקדושה" שצריך לצאת מהן.

פסח שלישי – היעדר נורמה

דברנו אתמול[יב] על פסח ראשון, פסח שני ופסח שלישי – שהוא ל"ג בעֹמר. כתוב שענינו של פסח ראשון הוא לצאת ממצרים של הקליפה ואילו ענין פסח שני הוא לצאת ממצרים של הקדושה[יג].

אבל פסח שלישי, הוא אחד שאף פעם לא היה בשום מצרים. הוא לא נולד בתוך מצרים – הוא לא היה שקוע אף פעם לא בנורמות של החול ולא בנורמות של הקדש. זהו ענין ששייך למשיח, ושייך גם לרשב"י. כמו שדברנו אתמול, רבי מאיר בעל הנס הוא טיפוס שפורץ את גדרי הנורמות של הקדושה.

הפריצה של רבי מאיר היא, שכביכול נמצא בתוך מסגרת הישיבה, אבל יש לו ענין וכיף לפוצץ לבני הישיבה את הראש. ה'תאוה' הזו של רבי מאיר מתבטאת במה שכתוב שהיה דורש להם מ"ט פעמים טהור ומ"ט פעמים טמא[יד], כך הוא היה מבלבל לתלמידי-החכמים את הראש. על אותו דבר הוא היה יכול לומר 'טהור' וגם 'טמא', עד שהם באמת לא הבינו מה הוא מדבר. הם לא עמדו על סוף דעתו, ולכן באמת לא פסקו את ההלכה כמותו[טו] – בגלל שהוא היה כל הזמן למעלה מהם, שיחק איתם.

שוב, רבי מאיר היה משחק עם החכמים, עם הדתיים, כמו שמשחקים בצעצוע. כזו היא ההנהגה של רבי מאיר בעל הנס, ולכן "לא עמדו על סוף דעתו". למרות שהוא היה מאיר להם, "האיר עיניהם בהלכה"^טו, הם לא עמדו על סוף דעתו, בגלל שכל פעם הוא היה יכול לדרוש אחרת איך שהוא רוצה, טהור או טמא. לכן, בדרך כלל במחלוקת "יחיד ורבים –  הלכה כרבים"[טז], לא פסקו את ההלכה כמותו, בגלל שהם לא עמדו על סוף דעתו. למרות זאת, לפעמים, כאשר הם כן הרגישו את עוצמת האור שלו – הם הודו לו, על כך נאמר "מודים חכמים לרבי מאיר"[יז]. אבל ההוד הזה הוא הוד עם טיפת בהירות, ולכן הוא נקרא חסד שבהוד (ולא הוד שבהוד). מתי שחכמים הודו לו היה קצת אור, קצת בהירות, קצת חסד, יום, בהודיה שלהם. לכן הם נכנעים לו, מרצון – בגלל שגם הם היו חכמים, לא עמי הארץ, ולכן "מודים חכמים לרבי מאיר".

ענינו של רבי מאיר הוא כמו שכתוב על המשיח, שבבחינה מסוימת הוא בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. שוב, רבי מאיר הוא אחד שמשחק עם תלמידי החכמים, כדי להראות להם שיש עוד אינסוף יותר ממה שהם יודעים ממנו, וראוי להם לחזור בתשובה.

לעומת זאת, לרבי שמעון ישנה בחינה אחרת. שניהם שתי בחינות של משיח: רבי שמעון הוא אחד שבא בשביל ה'עמך' הפשוטים – המשיח, הכי הכי גבוה, יורד למטה-מטה למקום הכי הכי נמוך. לכן כל היהודים הפשוטים נמשכים יותר לרבי שמעון, וגם לא מרגישים שהוא דורש מהם שום דבר. הם אפילו לא חוזרים בתשובה, בינתים... בסוף הם יחזרו בתשובה, אבל בכיף, בדרך ממילא. בפשטות, בטבע. העובדה שבסוף כולם יחזרו בתשובה היא פשוט הטבע, וכמו שאמרנו, גם הרבי אומר במקומות רבים שהגלות היא הנס והגאולה היא הטבע.

העובדה שהגאולה היא הטבע האמתי של העם היהודי אומרת ש'יפלו' עליה, כמו שכאשר 'נופלים' על אוצר 'נופלים' על משהו טוב... כלומר, רבי שמעון רוצה ליפול על הגאולה, לא לעלות על הגאולה. יש מי שצריך 'לעלות' על הענין, 'לעלות' על הרעיון, הוא רוצה שיעלו על הגאולה. אבל לא, רבי שמעון אומר שדוקא 'יפלו' על הגאולה. זהו הענין שנקרא 'הוד שבהוד' – שיפלו על הגאולה, שיפלו לתוך הטבע האמתי, "א אידישע נאטור"[יח].

נחזור: המשיח נקרא קיסר שלם, ודוד המלך נקרא "פלג קיסר" – חצי קיסר, משנה למלך. הפירוש הוא, שדוד הראשון הוא חצי בטבע. חצי בטבע אין הכוונה לטבע האמתי שיתגלה לעתיד, אלא לטבע העכשווי. הוא חצי בטבע העכשווי וחצי למעלה מהטבע העכשווי. לכן הוא 'פלגא', הוא חצי קיסר. אבל לעומתו יש אחד שהוא לגמרי לא בטבע החיצוני.

למשל, יש ווארט שהרביים היו אומרים על הבעל שם טוב, "אז ער קיין נישט געווארן א אינגל"[יט], שהוא אף פעם לא היה ילד. בדרך כלל נחמד להיות ילד, כמובן, "טל יַלדֻתךָ"[כ], אבל כאן הכוונה היא שהוא אף פעם לא היה ילד במובן שהוא בטבע הרגיל של העולם. [גם על הרבי אומרים כך.] נכון, גם על הרבי אומרים אותו דבר. הוא לא נולד לתוך המציאות האפורה והשקרית של עולם הזה אף פעם – הוא אף פעם לא היה בתוך השקר, וממילא הוא לא היה צריך לצאת ממנו.

אמרנו[כא] שהרביים אומרים על רשב"י שבפניו לא חרב הבית[כב]. כשם שהבית לא חרב, אפשר גם לומר, בקצה הראשון, שבשבילו הבית גם לא נבנה אף פעם, בגלל שבונים דבר מתוך אין, 'יש מאין', דבר שלא קיים. ידוע שכל הסדר של 'יש' ו'אין', שקודם הוא איננו ופתאום הוא מופיע – זהו עצמו סדר של תהו. לכן כתוב שיש מאין שוה תהו[כג].

לכן, אם אנחנו אומרים שאצל רשב"י גם אחרי שהבית חרב הוא לא חרב, הוא עדיין חי וקיים בדיוק כמו קודם, צריך לומר שהוא גם אף פעם לא נבנה, שרשב"י נולד עם בית המקדש. גם בעצמו הוא לא היה צריך לבנות את בית המקדש, כי הוא נולד עם בית המקדש. אם הוא נולד כך, זאת אומרת שהוא לא נולד לתוך תנאים עולם הזה, הוא נולד עם בית המקדש, וכמו שהוא נולד עם בית המקדש – כך גם תמיד יש אצלו בית המקדש. זהו רשב"י, הוא 'נפל על זה'. הניב 'ליפול על משהו' הוא מאד משמעותי, ש'נופלים' על איזה רעיון. מי שממציא רעיונות אינו עולה על רעיונות, אלא נופל עליהן. מי שממציא חדושים 'נופל עליהם', הוא לא 'עולה על זה'. זוהי בחינת רשב"י.

כאמור, השבוע הזה, שבוע ההוד, הוא השבוע של הנפילה, כי הוד היא ספירת הנפילה, וממילא הוד שבהוד הוא נפילה שבנפילה. מעבר לכך, בכל הימים האלה, ימי ספירת העמר, יש מנהג ישראל – דברנו קצת על מנהגים, כמה גדול ענין המנהגים[כד] – לקרוא לימים אלה "מטמונים", על פי הרמז מטמונים אותיות מ"ט מונים. לכן הרבה אנשים שכותבים מכתבים בימי ספירת העֹמר ומציינים בתחלת המכתב את יום כתיבתו, כותבים 'ל"ד למטמונים'. כלומר, היום יום ה-ל"ד מה-מט שאנו מונים.

שוב, היות שיש כזה מנהג ישראל, ו"לשון נופל על לשון", סימן שבאמת כל יום מספירת העֹמר נופלים על איזה מטמון. לא רק מטמונים לפי הדרוש, מ"ט מונים, אלא ממש מטמונים, כל יום הוא מטמון. אבל, אנו לא 'עולים' על המטמונים האלו, אלא נופלים עליהם – בגלל שהמטמונים אינם בשמים, אלא ב"ארץ חפץ"[כה], כמו שהבעל שם טוב אמר[כו] שהעם היהודי נקרא "ארץ חפץ", הוא מלא מטמונים. צריך לחפור את הנביעה, לרדת, לנסות ליפול על המטמון.

גם כאשר אומרים "יגעתי ומצאתי"[כז], היגיעה היא – כמו שאמרנו אתמול בלילה – לחפש. כאשר עולים בעליה קשה, צריך לטפס, זוהי יגיעה. אבל כאשר מוצאים – נופלים, מה שנקרא ליפול על ההַמְצָאָה, על המציאה[כח]. אם כן, "יגעתי ומצאתי" היינו שעולים ועולים, בעליה קשה, ופתאום נופלים על המציאה – "יגעתי ומצאתי, תאמין". זהו סוד האמונה.

אז באמת בעולם הזה, בשביל כל 'מצאתי', בשביל כל נפילה – צריך עליה, 'עליה לצורך נפילה'. אבל בעולם הבא, בימות המשיח, כמו שכתוב כאן בפירוש בסוף מאמר זה – תיכף נדלג לסוף – הרבי כותב שבעולם הבא יש רק נפילה, רק הוד שבהוד. כל הזמן נופלים על מטמונים, כל רגע נופלים על עוד מטמון. כך הוא בספירת העֹמר, מט-מונים.

עד כאן הסברנו דבר אחד – שהשם של המשיח, שמהווה אותו ומחיה אותו, הוא "בר נפלא". אבל, נפלא כותבים ממש כמו שכותבים, לא רק אותיות, נִפְלָא. אז 'בר נפלא' הוא גם 'בן נִפְלָא..'. נפלא בכך שהוא 'נפלא', "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ"[כט], זהו מה ש"כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"[ל]. נפלאות בחינת נפלא, הנִפְלָא הזה, זהו "בר נפלא" – "בני אתה, אני היום ילדתיך"[לא], כך כתוב על המשיח[לב]. אתה בני הנפלא, ה"בר נפלא" שלי.

ב.    הזמן הנופל

עולם, שנה, נפש

יש עוד כמה ענינים כדי להבין זאת יותר טוב. מיסודות הקבלה הוא שבמציאות שה' ברא ישנם שלשה ממדים, שנקראו עש"ן – "והר סיני עשן כֻלו"[לג] – ראשי תבות עולם-שנה-נפש.

כלומר, כמו שהיום במדע, יש מציאות בעלת שלשה ממדים של מקום; יש ממד אחד של זמן, שנקרא 'שנה'; ויש עוד ממד פנימי-רוחני של נפש, שהוא "עומק טוב ועומק רע"[לד], שבתוך הזמן והמקום יש גם ערך. בכל נקודה ונקודה של מקום וזמן עובר עוד ציר, שכל נקודה בו אפשר לקדש או לחלל אותה. שוב, בפיזיקה כל נקודה חודרת על ידי ארבעה מספרים, ארבע ממדים – שלשה של מקום, של עולם, ואחד של שנה. בספר יצירה יש עוד ממד, עוד ציר אין סופי, שבכל נקודה של המרחב הכללי – שהוא עולם-שנה יחד – יכול להיות אין סוף טוב או, את "זה לעמת זה עשה האלהים"[לה], ההיפך מן הטוב. הציר הזה כבר תלוי בעבודה שלנו. אנחנו, העם היהודי, פה בעולם כדי להטות לטוב את כל הנקודות של המרחב, של היקום, ולא רק היקום הפיזי אלא של כל העולמות, כל החלל הפנוי. לפי זה, ישנם בספר יצירה חמשה ממדים.

ידוע גם בפיזיקה שארבעת הממדים שבמרחב, עולם ושנה, מקום וזמן, אינם אותו סוג של ממד. מי שמכיר את הביטוי 'המתמטיקה של המרחב' ואת ארבעת הממדים – ממד הזמן הוא ממד אחר, הוא לא ממד רגיל, קוראים לו ממד דמיוני. לא שהוא דמיוני, אלא שזה השם שלו במתמטיקה (Imaginary kordinate). כללי המתמטיקה שלו עובדים אחרת מאשר כללי המתמטיקה של שלשת ממדי המקום. עם כל זאת, הם משתלבים ומתחברים יחד ליצור מרחב אחד של ארבעת הממדים. אבל לא שממד הזמן, במודל המתמטי שלו, הוא אותו סוג ממד כמו שלשת הממדים של המקום.

חיבור ה'שנה' את ה'נפש' ל'עולם'

אני אומר זאת בגלל שגם בקבלה ובחסידות כתוב שהמרחב מורכב מזמן ומקום, אבל שם יש גם נפש. הנפש זהו ממד שלא נתפס אפילו במודל המתמטי של הפיזיקה, בגלל שלפי המינוח בפיזיקה הוא אפילו לא דמיוני. אבל כתוב בקבלה וחסידות שממד הזמן – ששוב, גם לפי המודל הפיזיקאי-מתמטי הוא יותר רוחני, בעצם, מאשר שלשת ממדי המקום – משמש ממוצע המחבר את הנפש לעולם.

שוב, יש עולם-שנה-נפש. התפקיד של השנה, הזמן, הוא לייחד ו'לחבר קצוות' – כמו הנושא עליו אנו מדברים כאן כל השיעורים. כתוב שהזמן נוצר ונברא כדי לחבר את הנפש לעולם. כאן הכוונה במלה 'נפש' היא לא במובן של נשמות ישראל, להיפך – נשמות ישראל הן כמו השנה. הנפש של העולם היא כמו שכתוב "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה מלא את העולם"[לו]. הקב"ה, האלקות, הוא הנפש; העולם נקרא 'עולמות' בלשון הבעש"ט[לז]; והשנה היא סוד שיעור-הקומה של עם ישראל, "זֶה סֵפֶר תּֽוֹלְדֹת אָדָם"[לח]. עם ישראל הוא מסכת שמתפרשת על כל ההיסטוריה. עם ישראל הוא סוד הזמן, ממד ה'שנה', שתפקידו לחבר את האלקות לעולמות, את ה'נפש' ל'עולם'.

איך הזמן עושה זאת? כיצד הוא מחבר 'נפש' ל'עולם', למקום מוחשי בעל שלשה ממדים? הרי לא רואים את הזמן! בזמן קצת מאמינים. לא רואים אותו, רואים רק מקום. בזמן לא רק שמאמינים, אלא שהזמן מאמין באלקים שברא קודם-כל אותו עצמו. לפני שאלקים ברא את העולם על ממדיו הוא ברא את הזמן, כדי להתחבר לעולם. אלו נשמות עם ישראל.

ממוצע מחבר בלתי נוכח

איך הזמן עושה זאת? כל ממוצע מחבר הוא כמו קטליזטור, מושג ידוע לכולנו בכימיה. האופי והפעולה המיוחדים של קטליזטור הם, שברגע, ואפילו תוך כדי, שהוא פועל את החיבור – הוא כביכול נעלם מהשטח, בגלל שכל התפקיד שלו זה לחבר, לא לחצוץ.

יש שני סוגי ממוצעים, שהם צדיק אמת וצדיק שקר, או בלשון רבי נחמן – 'מפורסם של שקר'[לט]. צדיק אמת הוא מי שמחבר את עם ישראל לקב"ה, ובסופו של דבר הוא כאילו איננו. לעומתו, צדיק של שקר נקרא 'ממוצע המפסיק'. הוא רק רוצה שיתקשרו ויאמינו בו, והוא מפסיק בין העם לבין ה'. כך הדבר בדתות אחרות, להבדיל, שיש כמרים. כומר, הוא ממוצע מפסיק. אבל הצדיק, משה רבינו, הוא נקרא 'ממוצע מחבר'.

ממוצע המחבר הוא פועל כמו קטליזטור – שהוא משמש רק כדי לחבר את שני הדברים יחד. מהי התנועה הנפשית של קטליזטור? בתור דימוי נאמר שהוא פועל תוך כדי נפילה. באמצע שהוא פועל את החיבור בין השנים הוא נופל. בסוף הוא נופל מכל הענין, כאילו הוא נפל מכך. גם תוך כדי, בסוד הפעולה להיות ממוצע המחבר באמת – הוא כל הזמן בנפילה, הוא "בר נפלא" כמו משיח. לכן עיקר הניב של 'נפילה', הרגשת הנפילה, הוא בממד הזמן.

אמרנו שלא רואים את הזמן – אז איך אני יודע שיש זמן בכלל? אחד יאמר שיודע שיש זמן בגלל שתמיד הוא מתקדם, משהו משתנה. הרי הזמן נקרא שנה מלשון שינוי, תמיד יש שינוי, דברים משתנים, דברים מתקדמים – זוהי הוכחה שיש זמן. אבל האמת היא, וכך בכל התורה כולה, שממד הזמן נופל. עצם הזמן הוא תמיד בנפילה. הוא פועל תמיד מה שנקרא "ירידת [או נפילת] העולמות".

למה זה כך? בגלל שהעולמות לא נופלים מצד עצמם. אם היו רק עולמות, רק מקום בלי זמן, היה הכל סטטי. האלקות ודאי לא נופלת, האלקות היא גם "אני הוי' לא שניתי"[מ]. כתוב "כל המשנה ידו על התחתונה"[מא], זהו כלל בהלכה. מציאות סטטוס-קווֹ היא היום ענין גדול במדינה... כל מי שמשנה את הסטטוס-קוו – ידו על התחתונה.

אפשר ללמוד מכאן, מכלל זה, ששינוי היינו נפילה – אתה נופל מהקיום הקודם. האמירה שאנחנו מאמינים בהתקדמות – התקדמות היינו שיש משהו בעצם שרש הנפילה שמקדם את המציאות, את הבריאה כולה, לתכלית כוונת הבריאה שעבורה ה' ברא את העולם.

נפילת העצמות

גם בפיזיקה יודעים שכל העולם, ואפילו כל היקום, שואף לרמת האנרגיה הנמוכה ביותר. יש גם את חוק האנטרופיה, שגם הוא חוק של זמן נופל. רגילים לומר שהאדם, או האבולוציה בלשונם, שמקדמים את הרכבת חלקי הבריאה, פועלים נגד האנטרופיה. כך מקובל, שיש אנטרופיה של העולם ויש אבולוציה, שהיא איזשהו חוק שמקדם. הוא מקדם על ידי כך שמרכיב בצורה יותר מופלאה, יותר מושלמת, יותר משוכללת. הוא לא מפרק. אנטרופיה בדרך כלל מפרקת ומפוררת, אבל הסוד הוא שבאמת יש משהו בעצם מציאות העולם ששואף לתחתונים.

הרי כל תכלית כוונת בריאת העולם היא ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[מב]. תמיד ה' שואף לדרגת האנרגיה הכי נמוכה, כמו מים שיורדים ממקום גבוה, מים מסמלים אנרגיה בכלל, שתמיד שואפים לרדת. גם הזמן עצמו הוא כמו מים, ששואף לרדת לתחתונים, וגם הוא תענוג, "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[מג]. התענוג, התאוה של ה', הוא לרדת כמה שיותר נמוך. זוהי התאוה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה [לא דירה למעלה, אלא] בתחתונים". כאן התחתון הוא דוקא "תחתון שאין תחתון למטה ממנו"[מד], לכן הוא תמיד יורד.

זהו 'פרנציפ' של זמן. לכן הניב 'נפילה' הוא השגור בדרך כלל בלשון הקדש, כמו שנאמר 'באיזה יום בשבוע נופל לג בעֹמר?' יום חמישי. באיזה יום 'נפל' פסח? כלומר, במושג 'נפל' משתמשים יותר בהקשר לזמן, הזמן נפל.

כמו שגם נסביר תיכף, הנפילה הזו קשורה עם השגחה פרטית, כמו שאמרנו קודם שנפילה היא מציאה, המצאה – 'נפלתי על רעיון גאוני'. "יגעתי ומצאתי" – יגעתי, טיפסתי ונפלתי. כך לגבי הזמן כתוב "אין לך אדם שאין לו שעה"[מה]. השעה המיוחדת של האדם היא השעה שהוא יפול על המציאה שלו. זוהי השעה שלו, זוהי 'שעת האפס' שלו, כמו שדברנו אתמול. יש 'שעת אפס' של כל אחד, בה הוא 'נופל' על הרעיון, על "השכל הנעלם מכל רעיון"[מו].

הנפילה הזו היא עצם עצמותו, כמו אברהם אבינו, היהודי הראשון, שנקרא "אב רם" – "השכל הנעלם מכל רעיון". שעת-האפס שלו היתה בגיל תשעים ותשע, כאשר הקב"ה הוסיף לשמו עוד ה, כאשר הוא באמת "נפל על פניו"[מז]. באותו רגע, באותה 'שעת אפס' שלו, הוא 'נפל' על הרעיון שלו, על "השכל הנעלם מכל רעיון" של עצמותו. הוא נפל על עצמו האמתי – מי אני באמת, מהי הסגולה האמתית שלי ומהי הסגולה האמתית של עם ישראל לעתיד לבוא, שיצמח ממני, שהם הצאצאים שלי? לכן באותו רגע הוא זכה להיות "אב", אבא. מתי זוכים להיות אבא? מתי זוכים להוליד ילד? כאשר פתאום אתה נופל על עצמך. "יגעתי ומצאתי" – את עצמי.

ג.     סוד הקו הנופל

"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם"

ידוע שיש מחלוקת בין רבי עקיבא לבן עזאי מהו הפסוק שהוא "כלל גדול בתורה"[מח]. דעתו של רבי עקיבא, כבר אמרנו זאת כמה פעמים בשיעורים שלנו, היא ש"'ואהבת לרעך כמוך'[מט] זה כלל גדול בתורה"; אבל בן עזאי חולק עליו ואומר "'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם' כלל גדול הימנו". הפסוק "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם", שהוא עצם הנפילה היהודית על המציאות – יותר גדול אפילו מהעבודה המודעת.

מה הכוונה "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם"? זהו העצם, בלי עבודה. המציאות העצמית הזו של העם היהודי, היא "ספר תּוֹלְדֹת אָדָם" – הכח הזה שפועל בתוך המציאות בעצם, הוא יותר גדול אפילו מהמצוה. הרי "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" הוא לא מצוה, זוהי רק הפעם הראשונה שכתוב בתורה 'זה', כמו "זה אלי ואנוהו"[נ], "אספקלריה המאירה", כתוב ש"משה רבינו מתנבא ב'זה'"[נא], "זה הדבר אשר צוה הוי'"[נב].

ה"זה" הראשון הוא הפסוק הזה, "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם", וכמובן ה"ספר" כאן כולל את כל התורה כולה – כל התורה היא ספר, ו"אתם קרויים אדם"[נג] – זהו עצם עם ישראל, "'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם' כלל גדול הימנו".

מה פירוש המלים "תּוֹלְדֹת אָדָם"? ממד הזמן שבמציאות. כתוב בקבלה[נד] שזהו סוד קו אור אין סוף, שבוקע בתוך חשכת הרשימו, שבתוך החלל הפנוי, הנוצר על ידי הצמצום הראשון באור אין סוף. סביב לקו נבראים, נוצרים ונעשים כל העולמות, ולגביו נאמר[נה] הפסוק בספר ישעיהו "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ"[נו], הוא הראש.

עלית הדורות בירידם

מהקו נוצר קודם-כל אדם קדמון. אין לבלבל בין אדם קדמון בקבלה לבין אדם הראשון בתורה, אבל בכל זאת ישנו איזה שהוא קשר ביניהם, כמו שכתוב שהקב"ה הראה לאדם הראשון "דור דור ומנהיגיו" וגם "דור דור וגזלניו"[נז]. הוא פשוט הראה לו את כל הדורות, מראש כל הדורות ועד סופם, בגלל שאדם הראשון הוא ראש כל הדורות – "קֹרא הדֹרות מראש".

אותו דבר בקבלה: על המקור הרוחני האלקי שלו, שנקרא א"ק, כתוב שבמחשבה הקדומה שלו, מחשבת אדם קדמון (מחשבה דא"ק) – "כולם נסקרים בסקירה אחת"[נח], שהקב"ה סוקר בסקירה אחת את כל הדורות. כלומר, כל המציאות שעתידה להוולד במשך הזמן, מכח הקו שמתלבש בתוכו. לגבי המחשבה הקדומה דא"ק, בה "כולם נסקרים בסקירה אחת", נאמר הפסוק "קֹרא הדֹרות מראש"[נט], ופרושו שמראשו של א"ק קורא ה' דור אחר דור – הוא מוציא וקורא את הדורות מהראש. זהו המקור של "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם".

סוד הזמן הוא הקו עצמו. הקו אינו סטטי. כאשר לומדים קבלה הדבר שאנחנו אומרים עכשיו אינו כל כך פשוט. אפשר לחשוב שבתחלה ה' המשיך קו עד מקום פלוני, ואז, למשל כתוב בקבלה[ס], שהקו מאיר מספירת היסוד של עולם האצילות, ומשם והלאה הוא רק מאיר הארה שלו, אבל לא עצמותו. מכך אפשר להבין שהקו מגיע לאיזה שהוא מקום בו הוא נעצר, והוא סטטי, אבל כתוב בחסידות[סא] שכאשר מעמיקים בקבלה מבינים שלא כך, אלא הקו תמיד בתנועה, בגלל שהוא עצמו הוא ממד הזמן.

החלל הפנוי – כמובן הכל כאן לא בגשמיות – הוא כביכול על-דרך שלשת ממדי המקום, ה'עולם', ואילו הקו שה' ממשיך לתוך החלל הוא על-דרך ממד הזמן. הוא מקדם את החלל, בגלל שהוא תמיד מתקדם. באמת הוא נמשך, אבל לא כלפי מעלה אלא כלפי מטה. הקו יצא מנקודה כלשהי מתוך העיגול הגדול, כאשר אותה נקודה היא צד המעלה, הראש, וככל שהקו-הזמן נמשך יותר ויותר – הוא יורד. זוהי משמעות המושג שאמרנו קודם, "ירידת הדורות"[סב] – הדורות יורדים, לא עולים. כל דור הוא תמיד ירוד ונפול ביחס לדור הקודם.

מצד אחד, אנחנו מקוננים על כך שכל דור מאתנו פחות מהדורות הקודמים לו; אבל כל זה הוא רק עד שיבוא רשב"י האמתי שיגלה ויהפוך לנו את הראש לגמרי –הירידה הזאת היא תכלית העליה. שוב, זהו סוד שבקושי אפשר למצוא אותו בספרי הקבלה אבל הוא כתוב באריכות בחסידות^סו. היות וכתוב שהקו תמיד נע הוא יתחבר בסוף לעיגול למטה, וכאשר הוא יתחבר הוא לא יהרוס את העולם, אבל כל העולם יתמלא גילוי העצם – עצם אור אין סוף. זוהי השאיפה הירידה מטה מטה, עד "מִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם"[סג], בדיוק הסוד שהסברנו אתמול –נפילה תמידית, אין שום עליה, כל הזמן נופלים, עד שנופלים על ה'. כמו שאמרנו קודם, 'ליפול על' המצאה גאונית היינו נפילה בסוף על הקב"ה.

נפילה על הקב"ה אין הכוונה שהקב"ה סומך. אמרנו שיש בכך שתי בחינות: בחינה אחת היא שהקב"ה מושיט יד ותופס אותך לפני שתתרסק בנפילה שלך, וזוהי בחינת פסח שני שנקרא "חסד שבהוד". אבל העובדה שנופלים ונופלים ונופלים, עד שנופלים על ה' עצמו – מה שנקרא "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ"[סד] – היא בחינת תחית המתים של רשב"י. הוא שייך למדה זו של לתחיית המתים יותר מאשר רבי מאיר. רבי מאיר הוא "הא משיחכון דילכון"[סה], שזוהי הבחינה של "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ"[סו], שה' מושיט יד לתפוס אותך בנפילה, לפני שתגיע לארץ. אבל ליפול וליפול וליפול, עד ה' – זה "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ".

על-פי-פשט "שאול" היינו קבר, וזהו הענין בווארט החסידי שאמרנו בתחילת השיעורים שלנו, שרשב"י הוא רבי שמח ומירון הוא "קבר שמח"[סז], משום שזהו קבר שאפשר להרגיש בו שהצדיק שקבור בו 'נפל על ה'' ונטבע בחיק אבינו שבשמים. זהו גופא הגילוי של תחית-המתים, שכולם נפלו על ה'.

השגחה פרטית בממד הזמן

הקו קשור גם עם סוד ההשגחה הפרטית של הקב"ה על המציאות. זהו ענין שלמדנו בשיעורים שלנו על יסודות האמונה בימים אלו[סח], שבחיצוניות נקרא הקו כח המהוה את העולם בכל רגע תמיד יש מאין; ופנימיות הקו היא כך שהקב"ה משגיח על כל פרט הכי קטן תמיד, השגחה פרטית. השגחה פרטית היא פנימיות ההתהוות התמידית.

העובדה שה' מחדש כל רגע את הבריאה גם היא חדוש, בגלל שאם אין זמן אין "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[סט]. רק בגלל שהזמן משתנה צריך לברוא את העולם מחדש. אם כן, כל מושג חדוש הבריאה, לברוא את העולם כולו מחדש – הוא בגלל הזמן. אפשר לומר שהוא 'תודות לזמן', בזכות הזמן זוכים להיברא כל שניה מחדש.

פנימיות הזמן היא כך שה' משגיח. גם ענין זה הוא בגלל שינויי הזמן – לכן צריכה להיות כל רגע השגחה מחודשת, שה' תמיד משגיח על כולם עד הפרט האחרון. לכן אמרנו שכאשר אדם 'נופל על מציאה', 'נופל על המצאה' – זוהי נפילה ששייכת לזמן.

נפילה כזו היא גם עיקר גילוי ההשגחה הפרטית, בגלל שאם האדם יגע ונדמה לו שהשיג מה שהשיג מתוך היגיעה שלו – זהו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"[ע]. רק כאשר הוא 'נופל' על משהו – אז זו השגחה פרטית, רק אז הוא רואה במוחש, בעין, את ה', שהוא 'נפל' על מטמון. לכן ההשגחה הפרטית גופא זו פנימיות הכוונה של הזמן, שבאמת מרגישים שכל הזמן בהשגחה עליונה נופלים על מציאוֹת.

זהו סוד המן. דברנו הרבה על כך שהמן ירד בח"י באייר, לפי מאן דאמר אחד בחז"ל[עא]. מהו ענין המן? שכל יום האדם 'נופל' על הפרנסה שלו מחדש. הוא מוצא אותה בשדה, "דבר יום ביומו"[עב]. אל תשמור אותו, הוא לא שלך, אתה צריך ליפול עליו כל יום. אתה לא עולה לקבל את המן, אתה נופל עליו, בגלל שה' מזמין לך אותו בהשגחה עליונה, השגחה פרטית. כל יום אתה נופל על הפרנסה שלך. זהו המשל שאמרנו אתמול, לגבי הרגשת הנפילה התמידית, כאשר בכל פעם נפתחת ברצפה דלת סתרים ואתה נופל עוד קומה, כך שאתה אף פעם לא מגיע לארץ – ברגע שאתה אמור להתרסק על הארץ פתאום נפתחת לך הדלת ואתה נופל עוד. אמרנו שיש אנשים שאומרים שהמשל הזה הוא כמו לגמור את החדש, שגם זוהי הרגשה של זמן. נדמה שהחדש הוא הסוף, הרצפה, אבל פתאום משהו נפתח לך, ואתה ממשיך ליפול, עוד חדש... אתה חי וקיים, ב"ה, לא התרסקת, ואתה ממשיך ליפול עוד. שוב, הכל מנטליות, ראש, של זמן. המשל הזה מדגיש בעיקר שהרגשת הנפילה הזאת היא סוד הזמן.

פתחנו בכך שהזמן הוא הקטליזטור בין האלקות לבין העולמות, כמו נשמות עם ישראל הממצעות בין ה' לבין המציאות של העולמות. איך הוא פועל זאת? מהו הסוד של קטליזטור? שהוא נופל. כך הוא פועל וכך הוא גם גומר בסוף...

שוב ללא רצוא לעתיד-לבוא

עכשיו 'ניפול' לסוף המאמר, נקרא על סוד הדילוג, ונראה מה הרבי כותב בסוף. זהו גם כן חדוש מאד מאד יפה, שלא כתוב בהרבה מקומות בחסידות, והיות שהוא כל כך חדוש – כנראה למי שכתב את המאמר המוגה אפילו לא היה מראה-מקום בשבילו, ולכן הוא השמיט אותו, הוציא את הווארט הזה והוא נעלם...

זוהי עוד סיבה שבשביל ללמוד את כל הדברים החשובים צריכים לקרוא אותם כאן, ב'לא מוגה', איך שהרבי אמר את הדברים. בדרך כלל הסעיף האחרון בכל מאמר הוא שורה של ברכות, ברכות של גאולה וכו', ורק מסכם את הענין ומברך; אבל כאן בסוף נופלים על חדוש נפלא מאד. לכן, נקרא פה רק את הקטע האחרון שמתחיל במלה 'והנה'. אחר כך בע"ה נחזור למקום שהפסקנו במאמר, אבל קודם צריך לדלג מן הקצה אל הקצה:

וְהִנֵּה  עִקַּר גִּלּוּי הַנִּפְלָאוֹת

הרי כאן אנחנו מדברים על הפסוק "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" – הוא מדבר על ה"נפלאות" שבתורה, הפנימיות, "רזין דרזין דאורייתא", והוא אומר שלמרות שרשב"י פתח את הצינור של גילוי הנפלאות, עיקר הגילוי:

דִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה יִהְיֶה לֶעָתִיד לָבוֹא בְּבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, אֲבָל הַהֲכָנָה לָזֶה נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי הָעֲבוֹדָה בִּזְמַן הַגָּלוּת וּבִמְיֻחָד בְּהַזְמָן דְּעִקְבְתָּא דִּמְשִׁיחָא [שהוא לפני שרואים בהתגלות את מלך המשיח] (דֶּזֶּהוּ עִנְיַן בֵּרוּר הנ״ל [אנחנו מבררים את המציאות במשך כל זמן הגלות, ובזכות כך זוכים לכל הגילויים שלעתיד לבוא]), שֶׁעַל יְדֵי זֶה פּוֹעֲלִים הַגִּלּוּי דִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה לֶעָתִיד לָבוֹא, וְעוֹשִׂים דִּירָה לוֹ יִתְבָּרַךְ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנִּמְשָׁךְ לֹא רַק הַגִּלּוּיִים [האור], כִּי אִם עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ [חביון עז העצמות], הַיְינוּ שֶׁלְּעָתִיד לָבוֹא יֻמְשַׁךְ עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ עִם הַגִּלּוּיִים שֶׁלּוֹ לְמַטָּה דַּוְקָא [עכשיו זה מזכיר לי את הווארט הזה. דווקא למטה לא למעלה], דֶּזֶּהוּ הַטַּעַם שֶׁלְּעָתִיד לֹא יִהְיֶה עִנְיַן הֲרָצוֹא כִּי אִם שׁוֹב בִּלְבַד.

זהו המשפט, זהו החדוש.

אנחנו יודעים שכל דבר חי – גם זהו אחד מסודות הזמן, שזמן הוא חיות – מוגדר על ידי רצוא ושוב, כמו שהפסוק אומר "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[עג]. כתוב "אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת"[עד], שכל חיות, כל דבר חי במציאות, יש לו דופק, נשימה. הוא חי תמיד בזכות העובדה שיש לו רצוא ושוב. מה הכוונה רצוא ושוב? רצוא הוא שאיפה לשרש, הטיפוס למעלה, והשוב הוא הנפילה והחזרה למטה, מה שאנחנו קוראים עכשיו נפילה.

הרבי כותב לנו כאן דבר נפלא. זהו משפט פשוט, אבל אם תחפש זאת בחסידות – אני לא יודע איפה הדבר הזה כתוב. גם המגיה לא ידע איפה הוא כתוב, ולכן הוא לא כתב זאת. הוא אומר שלעתיד לבוא אין רצוא. בתחית המתים, כאשר יש חיי נצח, לא שואפים יותר לעלות לה', לא צריך את השאיפה הזו, בגלל שה' הוא לא למעלה – הוא ירד לגמרי למטה. יש רק שוב תמידי. אם כן, הוד שבהוד, שזו הנפילה שבנפילה בעיקר – היא תהיה לעתיד לבוא. היום יש רק זכר להוד שבהוד, לנפילה שבנפילה, אבל עיקר הנפילה – שוֹב נטו ללא רצוא – תהיה לעתיד לבוא, בגלל שה' יהיה רק למטה ולא למעלה.

הענין הזה הוא שהוסבר, שסופו של הקו להתחבר עם העיגול הגדול ב"עומק תחת", לא ב"עומק רום". יש "עומק רום" ו"עומק תחת", והתכלית היא החיבור ל"עומק תחת". לכן יהיה רק שוב, ולא רצוא יותר. עכשיו הוא מסביר זאת, הוא כותב:

לִהְיוֹת דְּעַצְמוּת וּמַהוּת יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה לְמַטָּה, הִנֵּה מִשּׁוּם זֶה לֹא יִהְיֶה עִנְיַן הֲרָצוֹא.

בגלל שאין לאן לעלות יותר, ממילא הכל יהיה רק נפילה עליו – רק נופלים על ה', לא עולים אליו.

עכשיו הרבי אומר עוד יותר, זהו כבר לא בדיוק אותו רעיון, זהו רעיון נוסף, נקרא אותו עד לסוף המאמר:

וְלֹא יִהְיֶה בָּזֶה יְדִיעָה בִּלְבַד [לא רק שידעו את ה'] כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים",

לא רק רק הדעה, כמו שהרמב"ם כותב בסוף חיבורו[עה], שזוהי תכלית הגילוי שלעתיד לבוא, אלא:

כִּי אִם שֶׁיִּהְיֶה גַּם רְאִיָּה,

בלשון הקבלה זהו הענין שדברנו עליו לפני כמה שיעורים. לא רק גדלות א', מצד אבא או מצד אמא, מה שנקרא ידיעת המציאות, אלא גדלות ב', שזו ראיה ממש – ראית המהות.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" גו׳, שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַנְּבוּאָה וְהָרְאִיָּה.

כולם יהיו נביאים, כולם יראו את האלקות. הנביא לפנים נקרא "רואה", כמו שמואל שאמר "אנכי הרֹאה"[עו]. כלומר, נביא הוא מי שרואה את המהות, וכולנו נהיה נביאים לעתיד לבוא, כולנו רואים. לכן אפילו הפסוק "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[עז] אינו תכלית. התכלית אינה רק ידיעה, אלא ממש נבואה, ראית המהות.

סוד הראיה לעתיד לבוא

שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בְּקָרוֹב מַמָּשׁ, שֶׁיֻּמְשַׁךְ עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְמַטָּה וּבְאֹפֶן שֶׁל רְאִיָּה.

כך הרבי מסיים. כנראה שיש כאן קשר.

מציאה היא שפתאום אני רואה אוצר, אני רואה את המטמון. זהו בדיוק מה שאמרנו שכתוב במאמרים המקוריים של מאמר זה, סוד פקיחת העינים בכלל שמביא הרבי המהר"ש במאמר שלו, שזהו ענין ביאת המשיח.

מהי פקיחת עינים? "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם"[עח]. באר המים היתה שם כל הזמן, אבל היא לא ראתה אותה. למה? בגלל ש"הכל בחזקת סומין עד שבא הקב"ה ומאיר את עיניהם"[עט]. כך חז"ל אומרים, שכולנו סומים, כולנו עורים, "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ"[פ].

כולנו "יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ", עד שמתקיים בנו הפסוק "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי", לפי הפירוש שלנו הנפילה עצמה היא הקימה. המשך הפסוק הוא "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ הוי' אוֹר לִי". זוהי היציאה "מבית כלא ישבי חשך", לא אני עושה זאת, אלא ה', ואז אנחנו זוכים לראיה.

באמת אם ה' עדיין למעלה – אני צריך להתאמץ לעלות אליו, והעליה היא מאמץ תמידי, אני צריך להתאמץ לדעת אותו. אבל אם הוא למטה, הדרך אליו היא כולה נפילה, ונפילה היא נבואה, בגלל שהיא מציאה, ראיה – פתאום אני רואה את האוצר, אני רואה את המטמון, אני רואה אותו במוחש ממש.

אם כן, כאן כותב לנו הרבי דבר גדול מאד: יש ענין גדול ללמוד עניני משיח וגאולה כדי להחיש אותם[פא], והוא אומר שצריך להתבונן שענינו של משיח הוא שהכל למטה, ה' לא למעלה. כל העבודה היא רק ירידה, לא עליה.

ד.    "בעל הנס" ו"אדון הנפלאות"

ה' הוא הכל והכל הוא ה'

יש אגרת מפורסמת של רבי אייזיק מהומיל[פב], שגם אותה למדנו בהרבה שיעורים[פג], בה הוא כותב ביטוי מענין. הוא אומר שיש "רצוא ושוב" של עצם הנשמה האלקית בכל יהודי, מה שקורה בלא מודע. כל דבר חי וקיים על ידי רצוא ושוב, ובהכרח יש רצוא ושוב של עצם הנשמה. מהו ? "גאט איז אלץ, און אלץ איז גאט", 'ה' הוא הכל, הכל הוא ה''.

מה  ההבדל בין 'ה' הוא הכל' לבין 'הכל הוא ה''? 'ה' הוא הכל' הכוונה ש"אין עוד מלבדו", אין עוד שום דבר חוץ מה', כל מה שאתה רואה – לא קיים, בגלל שיש רק ה' בעולם, אין שום מציאות אחרת. לעומת זאת, 'הכל הוא ה'' הכוונה שכל מה שאתה רואה הוא ה' בעצמו.

ל"ג בעמר לעומת פסח שני

אלו שני קצוות: 'רצוא' הוא תמיד יציאת מצרים[פד]. זהו גם ענינו של רבי מאיר, שכמו שאמרנו הוא פסח שני – גם הוא יציאת מצרים. לכן גם לפסח שני קוראים 'פסח'. כעת אנחנו מסבירים מהי הסיבה הפנימית והעיקרית שאין כינוי כזה 'פסח שלישי'. אמרנו של"ג בעֹמר הוא פסח שלישי, אבל זו המצאה שלנו – 'נפלנו' על ההמצאה הזו, בגלל שהענין הזה לא כתוב בשום מקום. 'נפלנו' על כך... לעומת זאת, על פסח שני כן כתוב שזהו 'פסח שני'. אבל למה יש רק פסח ראשון ופסח שני, ואין פסח שלישי? בגלל שברגע שאני אומר 'פסח', אני מתכוון אוטומטית ליציאת מצרים. אמרנו שהמושג יציאת מצרים קיים רק בפסח ראשון ובפסח שני, ולא בפסח שלישי שלנו. פסח שלישי הוא דילוג לתוך המקום שלפני רגע היה נדמה שהוא מצרים, וגילוי פתאומי שמצרים היא גם ה', ש'הכל הוא ה''.

אמרנו שרבי מאיר, שהוא "בעל הנס", הוא היציאה ממצרים של הקדושה, מצרים של הישיבות. זהו רבי מאיר. רואים זאת בעוד מקום חשוב: באמת יש ספור מפורסם בגמרא שפעם אחת הוציאו אותו מבית המדרש[פה], החרימו והוציאו אותו, כי הוא היה יותר-מדי חכם, אז הוא באמת יצא. אחר-כך, כולם יצאו אחריו, בגלל שאמרו 'אם התורה בחוץ, מה אנחנו עושים כאן, בתוך הישיבה? התורה בחוץ, צריכים לצאת החוצה'... כך באמת היה רבי מאיר, אבל רבי שמעון הוא לא כך. רבי מאיר הוא אורות דתהו, אבל רבי שמעון הוא לא כך, אלא הוא משהו אפילו עוד יותר עמוק, הוא למעלה מתהו ותקון. זהו המקור המוחלט בעצמות האלקות, שלמעלה מהמנגנון וממעגל-הקסם של שבירה ותקון.

אדוננו בר יוחאי

כלומר, אם רבי מאיר הוא בעל הנס, אז מיהו – על אותו משקל –  רבי שמעון? רבי שמעון הוא לא בעל הנס, אבל הוא כנראה משהו אחר. כתוב בזהר הקדוש, שהתלמידים דרשו על רבי שמעון פסוק. יש מצוה להֵראות שלש פעמים בשנה, ברגלים, את פני האדון ה'. אז התלמידים דרשו "מאן 'פני האדון הוי''[פו]? דא רשב"י"[פז]. מיהו "פני האדון הוי'"? זהו רשב"י. ידועה השיחה המפורסמת של הרבי על הזהר הזה[פח]...

לפי זה, רשב"י נקרא 'אדון'. איפה אנחנו באמת מכירים אותו בתור אדון? כולם מכירים את הפיוט ששרים, ובאמת חבל שלא זכינו עדיין לשיר יחד את כל הפיוטים – צריך לשיר את הפיוטים של ל"ג בעֹמר, אולי נשלים בשבת –אבל כמו שיש פיוט "בר יוחאי" יש גם פיוט שני שצריך לשיר – "אדוננו בר יוחאי". משום מה מקובל לומר על רבי שמעון בר יוחאי 'אדוננו' – "אדוננו בר יוחאי".

זהו גם כן משהו מיוחד, כמו הכינוי 'אדמו"ר', רבי. רק אצל הרבי, בדורות האחרונים, מהבעל שם טוב והלאה, הופיע הביטוי הזה, 'אדמו"ר'. אדמו"ר מתחיל מכך שהוא 'אדוננו'. הכינוי 'מורנו ורבינו' הוא לא כל כך חדוש, יש הרבה מורים ורבנים, אבל בכינוי 'אדמו"ר' עיקר החדוש הוא 'אדוננו'.

מי הראשון שהוא אדוננו? כמו שאמרנו, אין אף אחד אחר מלבד רבי מאיר שהוא "בעל הנס", לתואר הזה זכאי רק רבי מאיר – גם לא משה רבינו, לא אברהם אבינו, ולא אף אחד. כמו כן, יש משהו אצל רשב"י מיוחד אצל רשב"י, שגם כמוהו לא מצאנו אצל אף אחד אחר, שנקרא 'אדוננו'. ממילא אדוננו בר יוחאי" הוא המקור לכל הרביים של החסידות. שוב, מהו המקור לכך? הזהר הזה – "'מאן פני האדון הוי'', דא רשב"י".

איזה ביטוי יש לנו בתפלה עם המלה "אדון" (חוץ מ"אדון עולם")? "אדון הנפלאות"[פט]. כל ניב בלשון הקדש, במיוחד אם הוא מטבע שקבעו חז"ל בסדר התפלה בסידור, הוא מדויק ביותר. מי שתכונתו מגלה נפלאות – הוא "אדון הנפלאות". הוא לא 'בעל הנפלאות', זוהי מדרגה אחרת – הוא אדון הנפלאות.

פלא (111) שוה בגימטריא אחד יותר מנס (110), כלומר עולה על הנס ב-א, שהיא עיקר השרש של אלף-פלא. שוב, נס הוא כמו יציאת מצרים, אבל פלא הוא הנפלאות שיהיו גם לעתיד לבוא, "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". פירוש הפסוק בחסידות הוא שלעתיד לבוא יהיו נפלאות לגבי הנסים[צ]. במצרים באמת לא היו נפלאות, היו נסים – הנס הכי גדול היה קריעת ים סוף. אבל לעתיד לבוא יהיו נפלאות ביחס לנסים של יציאת מצרים. כך הוא הפירוש בחסידות.

רבי שמעון ורבי מאיר באהב"ה

מיהו אדון הנפלאות? "דא רשב"י". אם כן, כמו שרבי מאיר "בעל הנס" – כך רשב"י הוא "אדון הנפלאות". כמו שאמרנו, נפלאות אותיות נפל אות – יש נפילה של אות שצריך להקים, "התנערי מעפר קומי"[צא], אבל יש נפילה שהיא,  כמו שאמרנו, נפילת האות על העצם. האות מדלגת, אות מלשון "אתא בקר"[צב], כמו שהסברנו אתמול בלילה, היא מדלגת מטה מטה עד שהיא מדלגת ונופלת על העצם.

אם רוצים אפשר גם לעשות סימן מאד יפה: אמרנו שהימים האלה הם של אהבה ואחוה, משום שזהו התקון של רשב"י – אהבת ישראל ואחוה. על הנקודה הזו נמשיך בע"ה לדבר בשבת – "שבת אחים"[צג] אותיות שבת... שבת היא זמן לקיים "שבת אחים גם יחד", זהו הפסוק שרשב"י דרש.

לכן, אם העיקר הוא אהבה, אפשר לתת סימן מאד יפה לכך שיש שתי בחינות –  הבחינה של רשב"י והבחינה של רבי מאיר – שרשב"י הוא "אדון הנפלאות" ושרבי מאיר הוא "בעל הנס". מראשי תבות מלים האלו יוצאת מלה חשובה. הרי רשב"י הוא היחידה, הוא למעלה מרבי מאיר שבבחינת חיה. אם כן, יש שתי בחינות – בחינה אחת היא "אדון הנפלאות", ובחינה שניה היא "בעל הנס", ראשי תיבות אהבה.

כתוב "סימנים עשה"[צד] – רמז זה יהיה מעכשיו הסימן שאהבה כאן היא אדון הנפלאות בעל הנס.

יחודא עילאה ויחודא תתאה באהבה

מבואר בחסידות[צה] שבמלה אהבה ישנן באמת שתי בחינות – המלה אהבה היא כמו שם הוי'. כמו שבשם הוי' שתי האותיות הראשונות, י-ה, נקראות "יחודא עילאה", ושתי האותיות האחרונות, ו-ה, נקראות "יחודא תתאה" – אותו דבר לגבי אהבה: גם ביחוד המלה אהבה על פי קבלה יש "יחודא עילאה" בביטוי האהבה ויש "יחודא תתאה" בביטוי האהבה. כתוב שבתוך המלה אהבה האותיות אה הן היחוד העליון של האהבה, והאותיות בה הן היחוד התחתון של האהבה.

מה בין זה לזה? זוהי עצמה סוגיא עמוקה, אבל רק בקיצור: הנקודה היא שביחוד העליון שני האוהבים הם בעצם אחד, בגלל שהוא לפני הצמצום והאהבה היא "מיניה וביה". בדרך כלל ה-ה נקראת ביטוי האהבה. לכן כאשר יש ביטוי של אהבה בין שני האוהבים שהם אחד זהו אה, יחודא עילאה, זוהי אהבה שלפני הצמצום; לעומת זאת יש ביטוי אהבה של ה, כאשר לאחר הצמצום שני האוהבים נעשו שנים. ענין זה מדובר אפילו בין הקב"ה ובין עם ישראל, החתן והכלה של שיר השירים, שלפני הצמצום הם אחד – "ישראל וקוב"ה כולא חד"[צו] – ובכל זאת ישנם שעשועים עצמיים לפני הצמצום, שהקב"ה משתעשע, מנשק ומחבק את נשמות עם ישראל כאשר הכל אחד. זוהי אהבה שנקראת אה. אבל כאשר ה' חולל את הצמצום, האחד יעשה שנים, כביכול! ובכל זאת, במצב של שנים יש גם ביטוי של אהבה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[צז] – זוהי אהבה שנקראת בה. שתי הבחינות צריכות להיות יחד, וצריך לחבר וליחד – כמו שכתוב בלשון יחוד – יחודא עילאה ויחודא תתאה, את יה ב-וה, את ה-אה ב-בה.

לפי זה, רבי מאיר בעל הנס הוא "יחודא תתאה" של האהבה, אבל רבי שמעון, שהוא "אדון הנפלאות", הוא הגילוי של "יחודא עילאה", של "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[צח]. לכן, למרות כל מה שרבי מאיר היה מפליא להאיר עיני חכמים בהלכה, לא כתוב שהוא גילה קבלה. הוא שיחק עם החכמים, הוא בלבל להם את הראש בכונה בעסק שלהם בהלכה. הוא מאיר עיני חכמים בהלכה, אבל הוא לא גילה את הנסתרות. הוא מתקן את יחודא תתאה, אבל מי שגילה את הנפלאות שבתורה, "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ"[צט], זהו רבי שמעון בר יוחאי.

"עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת"

נאמר עוד פרט, ובכך אולי נסיים את השיעור הזה. יש פסוק בדניאל "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת"[ק]. " עִיר" הוא מלאך, שתמיד ער; "וְקַדִּישׁ", הוא קדוש, "מן שמיא נחִת" – ירד מהשמים. על פסוק זה גם כתוב בתחלת הספר ליקוטי מוהר"ן רמז מפורסם, ש"עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" ראשי תבות שמעון. הפסוק הזה הוא המקור של נשמת רבי שמעון בתורה. שוב, "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא"[קא] – מהו המקור של רשב"י בתורה? "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת". "עֵר וקדוש", ערני שאינו ישן בגלות, רשב"י איננו בגלות. כתוב "'אני ישנה'[קב] בגלותא"[קג].

רשב"י היה אחרי חורבן הבית, וגם בהיותו אחר חורבן הבית הוא ער, בגלל שהבית לא נחרב בפניו. הוא קדוש. גם הוא ירד לנו מן השמים, ה' הוריד אותו מן השמים, הוא "מן שמיא נחית".

אך נחת לישראל

איך כתובה במקור, בספר דניאל, המילה "נחית"? "נְחִת", בלי י. כלומר, כתוב נַחַת, אבל קוראים זאת "נחִת", "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת". לגבי הפסוק הזה אמרו גדולי החסידות שכאן יש קשר בין הבעל שם טוב לבין רשב"י. אמרנו שרשב"י הוא הרבי, האדמו"ר, "אדוננו בר יוחאי" – הוא ה'אדוננו' הראשון, "אדון הנפלאות", ו'אדוננו' השני, הרבי שבא אחריו, הוא הבעל שם טוב. גם האריז"ל לא כזה, הוא לא 'אדוננו'. מרשב"י ועד לחסידות אין אדמו"ר. הקשר ביניהם הוא, כי כתוב שכאשר הבעל שם טוב ירד לעולם, הוא נולד בשנת ה'נחת. לכן דרשו על הבעלשם טוב בדיוק את אותו הפסוק, "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" – שהוא עצמו הנחת, אבל ראשי-התבות של כל הפסוק הם שמעון, רבי שמעון.

מכאן לומדים, שהמכנה המשותף שלהם הוא ששניהם, מהותם ועצמותם היא אך ורק נחת, והם גם עושים נחת רוח לכולם. מהי נחת? לנחות, לרדת – ליפול... כלומר, יש צדיקים ש'ממריאים, 'אוירון' שממריא, ויש מטוס שנוחת... יש בשדה התעופה,מטוס שמסתובב הרבה בגלל שהוא מחכה לנחות, הוא צריך לקבל איתות מן השמים שהמקום מוכן לו לנחיתה... הוא רוצה לנחות – 'רבונו של עולם, אני רוצה לנחות! תעזור לי, תן לי את ה"אוקיי", את האור הירוק לנחות'.

המכנה המשותף כאן בין רשב"י לבין הבעל שם טוב – וכמובן שהכוונה היא גם לכל מי שבא אחריו – הוא שהם כבר למעלה, וכמו שאמרנו הם בחינת "קיסר", לא ירדו בכלל. אבל התאוה שלהם, עליה כתוב "תאות צדיקים יתן"[קד], "תאות צדיקים אך טוב"[קה] – היא לנחות, הם רק מחפשים לנחות. יש מניעות ועיכובים לנחיתה שלהם אבל הם תמיד רוצים רק לנחות, לא להמריא. נפילה בעצם, בה כל הזמן נוחתים. בכך שנוחתים, באמת מביאים תמויד רק נחת לכולם, נחת רוח – רוח היא לשון רוחניות – נחת ברוחניות ונחת בגשמיות.

בכך אנחנו נסיים את השיעור הזה. שה' יתן לנו בזכות ה"עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת"[קו] ובזכות הבעל שם טוב שגם נולד בשנת נחת, 'אך נחת לישראל'.