התוועדות ל"ג בעומר

בע"ה

אור לח"י אייר תשפ"א – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

חלק ראשון: "ידיד נפש אב הרחמן"

קיצור מהלך השיעור

את התוועדות ל"ג בעומר פתח הרב בסיפור על גימטריא שעשה רבי צבי-הירש מזידיטשוב, שכונה שר בית הזהר והחשיב עצמו לתלמידו הישיר של רשב"י, לכבודו של רשב"י ביום שמחתו – רשב"י בגימטריא "ידיד נפש אב הרחמן". הרב הרחיב על הקשר בין ה"עטרת צבי" לרשב"י, הסביר את המשמעות הפנימית של הרמז והוסיף עליו עוד רמזים.

רבי שמעון בר יוחאי הוא גלגולו העיקרי של משה רבינו. רבי שמעון בר יוחאי הסתלק ב"הוד שבהוד" ואילו משה רבינו שייך בדרך כלל לספירת הנצח, אך בתיקוני הזהר, בתיקון לג (השייך ל-לג בעומר), נאמר שההוד ניתן למשה. בביאור הקשר המיוחד שחושף רשב"י בין משה להוד עסק חלק הארי של התוועדות לג בעומר השנה.

בחלקו השני של השיעור, פרק א פותח, מתוך סיפור על הרבי, ב"שבת אחים" של משה רבינו וקרח (בנצח והוד). פרק ב 'מציף' את לשון הזהר והתיקונים "ונתן הוד למשה". פרק ג משרטט 'צלם' יפהפה של הוד בעבודת הנפש. פרק ד חוזר לתירוץ קושית הקשר בין משה להוד ומעמיק כיצד ההוד הוא-הוא כח ההשפעה של משה – לדורו ולדורות – ובעיקר כיצד עם המעבר מ"שני אלפים תורה" ל"שני אלפים ימות המשיח" צריך משה לעבור מהיותו דמות של נצח להיותו דמות של הוד, חידוש עמוק שמחדיר ללימוד תודעה היסטורית (כולל התמודדות מרומזת עם טענות על קדמות הזהר).

בסיומה של ההתוועדות נלמד לכבוד לג בעומר תיקון לג בתיקוני הזהר. חלקו הראשון של התיקון עוסק בעבודת היראה לגווניה וביחס שלה לאהבה. בחלקו השלישי של השיעור, פרק א עוסק בהסבר המפתיע שהיראה אינה רק המניע לקיום המצוות, אלא שבה כלולים השכר והעונש – יראת ה' טהורה היא השכר ויראה נפולה מפני עונש הוא גופא העונש על העבירות. בתוך הדברים יש הסבר עמוק כיצד כל מצוה כוללת אמונה, מצוה ותיקון (שבסוד השתלשלות-התלבשות-השראה) והתבוננות כיצד האהבה היא הכח המניע הסודי גם של היראה. פרק ב מדרג צדיקים-בינונים-רשעים לפי מדד היראה שלהם, בטוב וברע. הפרקים הבאים עוסקים בכך שמדת המלכות, העומדת בקו האמצעי, מקבלת אור גם מקו ימין (ואז היא נקראת אהבה) וגם מקו שמאל (ואז היא נקראת יראה). פרק ג מסביר את היחס בין הגבורות והחסדים במלכות. פרק ד מדגים זאת דרך כינויי החסדים והגבורות בתפארת ובמלכות, תוך שהדברים מתרחבים למבנה הפנימי של מגוון כינויי האש – מהנר הקטן עד למדורה הגדולה, כמתאים ל-לג בעומר. פרק ה – שלא נדפס בחוברת – חותם בהתבוננות מורכבת על שם הוי' שמתגלה בתוך שם אלקים, בצירופים שונים, כשהכל מתקשר לתיקון ההוד (השייך, כמובן, ל"הוד שבהוד" של לג בעומר).

אחרי השיעור שמענו על האסון שהתחולל במירון, בו נספה גם אחד מיוחד מבין החבורה, הבחור ידידיה-אשר פוגל ע"ה, חסיד מבקש-ה', שעל קברו הפתוח נפרדו ממנו בני משפחתו וחבריו בשירת "ידיד נפש אב הרחמן" בניגונו של הרב – ניגון שאהב ושמתאים לשמו – יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.

א. "ידיד נפש אב הרחמן"

לחיים לחיים!

רמז ה"עטרת צבי" לכבוד רשב"י

נתחיל עם שני סיפורים. הסיפור הראשון:

אחד מגדולי הצדיקים של גליציה היה רבי צבי הירש מזידיטשוב, המכונה ה"עטרת צבי", על שם פירושו לזהר הקדוש. בתחלת השנה הזו[ב], תשפ"א, דברנו על רמזי השנה, ורמז עיקרי היה הגימטריא "עטרת צבי". היו הרבה גדולי קבלה וחסידות באותו דור, ואף על פי כן משבחים אותו על בקיאותו בזהר – יש גם התבטאות מהצמח צדק על הבקיאות שלו – וכינו אותו "שר בית הזהר" (על משקל "שר בית הסהר"[ג]). הוא הדוד של הרבי מקומרנא וגם הרבי שלו. כאשר בגליציה סתם אמרו 'רבי' – התכוונו אליו, רבי צבי הירש מזידיטשוב.

פעם אחת בל"ג בעומר, היום, הוא ישב ב'טיש' עם החסידים שלו, ואמר גימטריא – רשב"י שוה "ידיד נפש אב הרחמן". בסיפור[ד] רק כתוב הרמז שאמר, אבל מסתמא הוא גם הסביר מה הקשר. היה שם בציבור תלמיד חכם אחד, כנראה יהודי פיקח ועושה גימטריאות מהר, שמיד שם לב שרבי שמעון בן יוחאי עולה 765 ו"ידיד נפש אב הרחמן" עולה 764 – אחד פחות. אפשר להוסיף כולל, אבל רואים שהוספת כולל היא לא לכתחילה – זו לא היתה אפשרות בסיפור. הרבי תפס את המחשבה שלו, או שראה על הפנים שלו שהגימטריא לא מסתדרת לו, והוא אמר לו: 'אתה הרי תלמיד חכם, אתה צריך לדעת שברוב הפעמים בגמרא כתוב רבי שמעון בן יוחי, בלי א, ואז הוא שוה בדיוק אותו דבר'.

רבי צבי-הירש ורשב"י

לפני שנתבונן ברמז, נרחיב עוד על הקשר של רבי צבי הירש מזידיטשוב ורשב"י:

סיפור ההסתלקות שלו מענין, היתה מגפה והוא הסתלק מתוך המגפה[ה]. הוא הסתלק בתחלת נשיאות הצמח צדק. כפי שאמרנו קודם, גם הצמח צדק שבח מאד את הידע הרחב והמעמיק שלו בספר הזהר. בכל אופן, אחרי ההסתלקות שלו, היו צדיקים גדולים באותו דור – רבי מאיר מפרימישלאן וגם הבני-יששכר[ו] – שאמרו שהנסיעה להשתטח על קברו ביארצייט שלו, י"א תמוז, היא כמו הנסיעה למירון לרשב"י בל"ג בעומר. לכן סגולה להזכיר אותו בל"ג בעומר, חוץ מכך שהסיפור שספרנו קרה בל"ג בעומר. זהו משפט מאד מיוחד, שלא שמעתי על אף צדיק אחר – לא על הבעל שם טוב ולא על אף אחד אחר. על הרבה צדיקים כתוב שיש להם קשר נשמתי לרשב"י – גם לאדמו"ר הזקן[ז], גם לרבי נחמן[ח] – אבל כאן משהו מיוחד.

בכלל, הוא החשיב את עצמו כתלמיד מובהק של רשב"י, שהוא הרבי האמתי שלו[ט]. יש סיפור יפה עליו[י], בין המון סיפורים, שפעם אחת באו שני שד"רים מארץ ישראל, כנהוג. כנראה שהיו קשורים אליו. השד"רים שהיו באים מהארץ הביאו תמיד איזה חפץ, 'חפצא', מארץ ישראל – שמאד יקר בעיני כל צדיקי חו"ל. השד"רים הביאו שתי אבנים מארץ ישראל והראו לו אותן בתור רבי. הוא שאל אותם 'מאיפה האבנים האלה?' והם השיבו שלקחו את האבנים האלה מהקבר של רשב"י, ממירון. בהתחלה הם לא אמרו שהם נותנים לו את האבנים מתנה, אבל הוא מאד חמד אותן – אמר שהוא רוצה את האבנים האלה. הם אמרו 'בשבילנו האבנים האלה הן שמירה – אנחנו בנסיעה מהארץ, מסתובבים בחו"ל, צריך שמירה'. הוא אמר – 'אל תדאגו, אתן לכם סגולה עוד יותר טובה לשמירה. תבואו מחר בבקר'.

מה היה? כל הלילה הוא ישב וכתב פירוש על האידרא. הפירוש אולי מופיע ב"עטרת צבי", ספרו על הזהר, או ב"צבי לצדיק", הספר שלו על תיקוני הזהר. בסוף, אחרי שכתב את הפירוש על האידרא כל הלילה, הוא כתב פתק, צעטל, ובו הוא כותב לרשב"י – כמו שכותבים מכתב לרבי – "נא להודיעני אם כוונתי לאמת, תלמידך צבי בן הינדא". היו כמה אנשים שראו את המכתב והעידו שכך בדיוק היה כתוב שם. הוא אמר לשלוחים 'כשתחזרו לארץ, קחו את הפתק ותניחו אותו על קבר רשב"י במירון, ותראו מן השמים שהוא התקבל'. הם נתנו לו את האבנים ולקחו את הכתב שלו, וכשחזרו לארץ הניחו על הקבר, ולפי הסיפור ראו יד של אש שיוצאת מהקבר ולוקחת את הפתק. זהו סיפור שלו.

בכל אופן, הוא חתם "תלמידך צבי בן הינדא", תלמיד מובהק של רשב"י, אז כנראה סגולה לספר את הסיפור שלו היום ולעשות את הגימטריא – רבי שמעון בן יוחי בגימטריא "ידיד נפש אב הרחמן".

"ידיד נפש אב הרחמן" – מוחין דאבא

צריך להבין מה הקשר בין הדברים – למה רבי שמעון בן יוחי הוא "ידיד נפש אב הרחמן". מה מקור הביטוי "ידיד נפש אב הרחמן"? פיוט ששרים, גם בנוסח חב"ד, נוסח האריז"ל – לפני מנחה של שבת. שרים זאת גם בשבת, כך יש נוהגים. זהו פיוט של רבי אלעזר אזכרי, המופיע בסוף ספרו – "ספר חרדים"[יא]. ראשי התיבות של הבתים בפיוט הם י-ה-ו-ה והבית הראשון שמתחיל "ידיד נפש" שייך לאות י של שם הוי' ב"ה, חכמה עילאה (ידיד היינו יד-יד, יוד-יוד, וכן ידיד עולה יחוד העולה כח, סוד כח-מה אותיות חכמה).

בהוספה של עשרת ימי תשובה בברכה השניה של שמונה עשרה אומרים "מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים", ובתפלת מוסף ומנחה של שבת ותפלת נעילה אומרים "אב הרחמים" במקום "אב הרחמן". מה ההבדל? כתוב בכוונות ש"אב הרחמן" הוא בחכמה ו"אב הרחמים" הוא כבר קוצו של י, כתר[יב].

בכל אופן, "אב הרחמן" שייך ל-י. בדרך כלל אומרים שרשב"י שייך לבינה, "זיהרא דאמא עילאה"[יג] – זהו תיאור של ספר הזהר, אבל רשב"י עצמו הוא מוחין דאבא, שבת קדש, "מאן 'פני האדון הוי''[יד] ['הוי' בחכמה'[טו]] – דא רשב"י"[טז] (רשב"י הוא "פני שבת"[יז]).

ועוד רמז מכוון: במספר קדמי, "ידיד נפש" עולה 1825, יהי פעמים חכמה[יח], שהוא-הוא חשבון שלשת המילויים של חכמה (כנגד חכמה דפרצוף אבא, חכמה דפרצוף ז"א, חכמה דפרצוף נוקבא דז"א) – חית כף מם הי חית כף מם הא חית כף מם הה[יט]!

רחמי רשב"י

יש עוד עומק ב"ידיד נפש אב הרחמן": נעשה חשבון של המלים בלי "רחמן" – "ידיד נפש אב ה" עולה שמעון. לא כתוב בסיפור הפירוט הזה בגימטריא, אבל מסתמא רבי צבי-הירש חשב זאת. כלומר, "ידיד נפש אב הרחמן" היינו שמעון רחמן. שמעון הוא שם של גבורה – ראובן-שמעון-לוי הם חסד-גבורה-תפארת[כ]. יסוד החגיגה והשמחה שלנו היום הוא ש"אנן בחביבותא תליא מילתא"[כא] – אנחנו קיימים בחביבות, באהבה. הדור הקודם היה דור של עשרה הרוגי מלכות, שבראשם עמד רבי עקיבא, מצד הגבורות – לכן כולם מסרו את הנפש על קידוש ה', כמו דור השואה[כב]. אחר כך קם רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, ואומר שהדור שלנו הוא דור אחר לגמרי – "אנן בחביבותא תליא מלתא", אנחנו רק אהבה. פלא ששמעון, שהוא גבורה, אומר שאצלנו העיקר אהבה – אהבת ישראל, אחדות ישראל, חביבות, חיבור בין הנשמות. אלה הם רחמים בעצם – לרחם, לעורר את הרחמים של הקב"ה.

מה כתוב על ספר הזהר הקדוש? "בהאי חיבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[ה] יצאו מהגלות ברחמים. מי אומר זאת? "אב הרחמן". יש משהו ברבי שמעון שמעורר רחמים. הוא האומר שהעבודה שלנו היא אהבה ואחדות בינינו, חביבות בינינו, ועבודה כזו מעוררת את גילוי ה"ידיד נפש אב הרחמן" לגאלנו ברחמים.

באלף-בית שלנו[כג] ה-יוד היא "ידיד ורֵע דרוש" – ה"ידיד ורע" שם הוא הקב"ה, "רעך ורע אביך"[כד]. בפיוט "ידיד נפש" רואים שהקב"ה הוא הידיד שלנו. יש לי ידיד, שהוא בורא עולם. הוא גם אבא שלי, אבל לא סתם אבא שאני מתייחס אליו במורא, הוא ה"ידיד נפש" שלי, "ידיד נפש אב הרחמן". את כל הדברים האלה מגלה רבי שמעון בן יוחי, וזו ודאי הכוונה של הגימטריא של רבי צבי הירש. שמעון עצמו הוא הרחמן כאן – חידוש גדול.

מתן תורה של פנימיות התורה: "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"

יש עוד הרבה גימטריות יפות מאד של המספר 764. אפשר לומר רבי שמעון בר יוחאי או בן יוחאי ולכתוב יוחאי או יוחי – יש הרבה אפשרויות לגימטריאות של רשב"י, אבל רבי צבי הירש העדיף את הגימטריא הזו, שיהיה שוה 764. יכול להיות שחוץ מ"ידיד נפש אב הרחמן" – שתיכף נשיר לכבוד לג בעומר, לכבוד רשב"י – הוא כיוון לעוד גימטריות יפות שיש לאותו מספר. יש קרוב ל-20 גימטריות ממש יפהפיות, אבל לא נאמר כרגע את כולן (נשלים ונבנה מהם פרצוף בהמשך אי"ה), אלא רק כמה כנגד י-ה-ו-ה וקוצו של י. אמרנו כבר ש"ידיד נפש אב הרחמן" הוא גילוי של אבא, ה-י שבשם.

היום, ל"ג בעומר, הוא יום מתן תורה של פנימיות התורה[כה]. חג שבועות הוא מתן תורה של כל התורה כולה, בה כלול הכל, אבל בגלוי קבלנו בחג שבועות את חלק הנגלה שלה. אבל ל"ג בעומר הוא, בגלוי, "מתן תורה" של נשמתא דאורייתא. רשב"י אמר על עצמו "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא"[כו] – שייך לנשמתא דאורייתא.

רגילים לצטט שרשב"י אמר לפני הסתלקותו היום "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" – בקשר אחד אני דבוק בו לגמרי, בו אני אחוז ובו אני להוט. זו בחינת צדיק. אדמו"ר הזקן מביא[כז] שבגלל שהוא "אחידא" ו"להיטא" רק בקוב"ה – הוא פטור מתפלה, כי הוא תמיד מתפלל. לא צריך לעורר אצלו שום דבר. הבינוני של התניא צריך לעורר את עצמו, אבל מי ש"ביה אחידא ביה להיטא" לא זקוק להתעוררות – הוא דבוק וקשור לקב"ה בעצם. כתוב בחסידות[כח] שתפלה היא לשון "התופל כלי חרס"[כט], והוא ממילא כל הזמן בדבקות עם ה'. אבל המשפט הנ"ל הוא בעצם חיבור שני משפטים שונים באדרא זוטא, סיפור ההסתלקות של רשב"י. במקום אחד כתוב שאמר "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה"[ל], עד כאן. אחר כך, על הפסוק "בהוי' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו"[לא], הוא אמר ודרש על עצמו ש"נשמתי ביה אחידא ביה להיטא". המשפט הזה, כפי שהוא כתוב באידרא, "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא", שוה בגימטריא בראשית.

חוץ מספר הזהר רשב"י כתב עוד ספר, שאפשר לומר שהוא המשלים לספר הזהר ובמדה מסוימת אפילו הקדמה לספר הזהר – שבעים תיקונים, שנקראים תיקוני הזהר[לב]. שבעים התיקונים הם על המלה "בראשית" – "שבעים פנים לתורה"[לג]. במקום אחד[לד] כתוב ששבעים הפנים הם לב נתיבות חכמה[לה] ועוד עשרה מאמרות בהם נברא העולם[לו] ועוד כח עתים של ספר קהלת[לז] – הכל יחד שבעים. ה"שבעים פנים לתורה" מכניעים ומנצחים את שבעים השרים של אומות העולם[לח]. כתוב בזהר[לט] שגם ליצר הרע יש שבעים פנים, וכנגד שבעים הפנים של יצר הרע צריך את שבעים הפנים של התורה, שהם היסוד של סודות התורה. את הכל דורש רשב"י על המלה "בראשית", המלה הראשונה של התורה, ויפה מאד שהמשפט האחרון שהוא אמר, "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא" שוה "בראשית".

על הממד הפנימי של מתן תורה, שרש מתן תורה של פנימיות התורה, כתוב "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[מ] – מהפנים של הקב"ה לפנים שלנו. המדה הכי פנימית בנפש היא מדת הרחמים[מא]. כתוב בפירוש[מב] ש"פנים בפנים" היינו סוד התפארת – פנימיות התפארת היא הרחמים. הגילוי מאבא, אב הרחמן, הוא בתפארת. והנה, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" שוה אותו מספר, רבי שמעון בן יוחי.

רמזי המלכות, הבינה והכתר

במלכות יש עוד פסוק של פנים, "כל כבודה בת מלך פנימה"[מג]. "כל כבודה בת מלך פנימה" שוה בדיוק אותו דבר. אנחנו ה"בת מלך", כנסת ישראל. כל הכבוד של הבת מלך, הכבוד שלנו, הוא הפנימיות שלנו. על פי פשט "כל כבודה בת מלך פנימה" הוא הצניעות שלנו – היא היפי שלנו, הלבוש שלנו (כבוד הוא לבוש[מד]). אם כן, יש לנו "ידיד נפש אב הרחמן" ב-י, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" ב-ו ו"כל כבודה בת מלך פנימה" ב-ה תתאה.

ב-ה עילאה לא נשים פסוק, אלא ניב ידוע, עם ווארט ידוע שלנו. 764 בגימטריא מרה שחורה, שהיא אותיות הרהור שמח[מה]. מי מסוגל להפוך מרה שחורה להרהור שמח? רבי שמעון בן יוחי. כנראה שזהו הענין המיוחד, הכח המיוחד, של רשב"י, ה"זיהרא דאמא עילאה" – הכח לקחת מרה שחורה של מישהו ולהפוך אותה להרהור שמח. דווקא ללומדי רזי תורה יש מרה שחורה – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[מו], וכמו שאדמו"ר האמצעי מעיד[מז] שלמקובלים ולצדיקים הכי גדולים יש מרה שחורה. את המרה שחורה שיש להם בלב הם מפנים כלפי מעלה, לא מתייאשים ח"ו, ובזכות עבודה זו מקבלים את הכלי, הלב נשבר, הראוי לקבל רזי תורה – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", וכך הופכים את ה"מרה שחורה" ל"הרהור שמח". איפה הופכים דברים בקבלה, איפה עושים אתהפכא? באמא[מח]. האתהפכא הזו נקראת המתקה, ו"אין הדינים נמתקים אלא בשרשם"[מט]. מהו שרש הדינים? אמא עילאה, "מינה דינין מתערין"[נ]. לכן הרמז הזה, ש"מרה שחורה" הופכת ל"הרהור שמח", שייך לאמא[נא].

הקוצו של י כאן יהיה ביטוי מהזהר עצמו – רזא דמהימנותא, הכי מתאים לרשב"י. אמונה היא רדל"א, הכתר שבכתר, כתר כל הכתרים.

ולסיכום:

קוצו של י"רזא דמהימנותא"

י"ידיד נפש אב הרחמן"

המרה שחורה – הרהור שמח

ו"פנים בפנים דבר הוי' עמכם"

ה"כל כבודה בת מלך פנימה"

השלמות פרצוף הרמזים

עד כאן ראינו מבחר מצומצם יחסית של חשבונות. בכל מספר יש הרבה רמזים, פסוקים וביטויים, אבל למספר הזה יש יותר מהרגיל – הוא יוצא דופן. לכן, יחסית קל להשלים[נב] כאן את הרמזים לפרצוף שלם, שבכל מהספירות יש בו יותר מרמז אחד. ההסבר הוא ב'אותיות קצרות', והעיקר כאן הוא לפרוש תמונה שלמה ומרהיב – "תן לחכם ויחכם עוד":

שלש הספירות הראשונות, כתר-חכמה-בינה, רמוזות בביטוי "תהו ובהו וחשך"[נג] (הקודם לשבעת ימי בראשית, שכנגד שבע מדות הלב)[נד] – גם את אורות התהו הללו מסוגל רבי שמעון בן יוחי להמשיך בכלים דתיקון.

הכתר בפני עצמו, כפי שראינו, הוא "רזא דמהימנותא" – אך מתוך הסוד-החשוך של הכתר נמשך-מבריק האור אל החכמה, בסוד "אורות מאֹפל [אמר ויהי]"[נה].

בחכמה עצמה, בנוסף לרמז הראשון ("ידיד נפש אב הרחמן") יש גם את הפסוק "הראני נא את כבֹדך"[נו] – גילוי "כבוד עילאה"[נז] (לב נתיבות חכמה), סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נח] שיתגלה רק על ידי משיח[נט]. כפי שכבר הוזכר, "ידיד נפש אב הרחמן" הוא סוד מוחין דאבא של רשב"י – מוחין דאבא מאירים בשבת[ס], והמספר 764 עולה גם "לכבוד שבת", כאשר בשבת, "מעין עולם הבא"[סא], זוכים בכבוד ועונג שבת ל'טעימה' מ"הראני נא את כבֹדך" שלעתיד.

לספירת הבינה, בנוסף לרמז שכבר הובא (מרה שחורה ההופכת להרהור שמח), שייך רבי שמעון בן יוחי עצמו – בעל ספר הזהר, שמ"זיהרא דאמא עילאה", כנ"ל.

לחכמה-בינה-דעת יש גם רמז משותף, המשפחה היסודית של האנושות, ממנה הושתת העולם – אדם-חוה-שת. אדם כנגד מה דחכמה (ובכלל אדם הוא שם המעלה של המוחין[סב], "חכמה – מוחא"[סג]); חוה, "אם כל חי"[סד], כנגד הבינה, אמא עילאה; שת, היסוד והתשתית לכל הבריאה, וכידוע בכוונת הלולב[סה] שהיסוד דקדושה, מדת ההתקשרות, עולה עד לשרשו בדעת להמשיך משם את הטפה כו' (שת נולד אחרי הבל וקין, ימין ושמאל[סו] – "תרין עטרין שבדעת" – שלא החזיקו מעמד). המוחין הללו, שבסופו של דבר (אחרי הנפילה) הם הבסיס לקיום הטבעי של המציאות, מאירים בנה"י (מוחין של המוטבע).

לחסד שייך האור, שנברא ביום הראשון למעשה בראשית, יום החסד, ועליו נאמר "ומתוק האור"[סז] (כאשר כח ההמתקה של האור מתבטא ב"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[סח] – התכללות הכל ב"יום אחד", שכולו "אור כי טוב", אחרי ההכנעה של "אור וחשך משתמשין בעירבוביא" וההבדלה של "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", ודוק).

לגבורה שייכים הביטויים "מעז יצא מתוק"[סט] (המצטרף ל"ומתוק האור" שבחסד, כאשר הדבש – אליו מכוון הביטוי הזה, דבש שרדה שמשון מגופת האריה, בגימטריא גבורה – מסוגל להאיר את העינים[ע]) ו"את האלהים אני ירא"[עא] (ביטוי יראה-גבורה מובהק[עב]).

לתפארת שייך הביטוי "פנים בפנים דבר הוי' עמכם", כנ"ל.

לנצח ולהוד גם יחד, "תרין פלגי גופא"[עג], שייך הביטוי "אליכם אישים אקרא"[עד].

ההוד בפרט הוא גם סוד "מאסף לכל המחנֹת"[עה] – כח התיקון והאיסוף של שבט דן, הירוד שבשבטים[עו], לאסוף ולהציל את כל מי שנופל ל"עומק תחת"[עז] (העומק של ספירת ההוד[עח]).

שלמות תיקון היסוד ("וצדיק יסוד עולם"[עט]) הוא גילוי העטרה בברית המילה – עטרת היסוד.

במלכות, כפי שכבר הוזכר, הרמז הוא "כל כבודה בת מלך פנימה".

ולסיכום:

	כח"ב "תהו ובהו וחשך"
	כתר "רזא דמהימנותא" ו"אורות מאֹפל"
חכמה "ידיד נפש אב הרחמן", "הראני נא את כבֹדך", לכבוד שבת		בינה "מרה שחורה-הרהור שמח" ו"רבי שמעון בן יוחי"
	חב"ד אדם-חוה-שת
חסד "ומתוק האור"		גבורה "מעז יצא מתוק" ו"את האלהים אני ירא"
	תפארת "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"
	נצח והוד "אליכם אישים אקרא"
		הוד "מאסף לכל המחנֹת"
	יסוד "עטרת היסוד"
	מלכות "כל כבודה בת מלך פנימה"

בכל אופן, רבי צבי הירש מזידיטשוב בחר את הגימטריא "ידיד נפש אב הרחמן". נשיר עכשיו "ידיד נפש" – מתאים לשיר בל"ג בעומר, לכבוד רבי שמעון בן יוחי. לחיים לחיים.