התוועדות ל"ג בעומר

בע"ה

אור לח"י אייר תשפ"א – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

חלק ראשון: "ידיד נפש אב הרחמן"

קיצור מהלך השיעור

את התוועדות ל"ג בעומר פתח הרב בסיפור על גימטריא שעשה רבי צבי-הירש מזידיטשוב, שכונה שר בית הזהר והחשיב עצמו לתלמידו הישיר של רשב"י, לכבודו של רשב"י ביום שמחתו – רשב"י בגימטריא "ידיד נפש אב הרחמן". הרב הרחיב על הקשר בין ה"עטרת צבי" לרשב"י, הסביר את המשמעות הפנימית של הרמז והוסיף עליו עוד רמזים.

רבי שמעון בר יוחאי הוא גלגולו העיקרי של משה רבינו. רבי שמעון בר יוחאי הסתלק ב"הוד שבהוד" ואילו משה רבינו שייך בדרך כלל לספירת הנצח, אך בתיקוני הזהר, בתיקון לג (השייך ל-לג בעומר), נאמר שההוד ניתן למשה. בביאור הקשר המיוחד שחושף רשב"י בין משה להוד עסק חלק הארי של התוועדות לג בעומר השנה.

בחלקו השני של השיעור, פרק א פותח, מתוך סיפור על הרבי, ב"שבת אחים" של משה רבינו וקרח (בנצח והוד). פרק ב 'מציף' את לשון הזהר והתיקונים "ונתן הוד למשה". פרק ג משרטט 'צלם' יפהפה של הוד בעבודת הנפש. פרק ד חוזר לתירוץ קושית הקשר בין משה להוד ומעמיק כיצד ההוד הוא-הוא כח ההשפעה של משה – לדורו ולדורות – ובעיקר כיצד עם המעבר מ"שני אלפים תורה" ל"שני אלפים ימות המשיח" צריך משה לעבור מהיותו דמות של נצח להיותו דמות של הוד, חידוש עמוק שמחדיר ללימוד תודעה היסטורית (כולל התמודדות מרומזת עם טענות על קדמות הזהר).

בסיומה של ההתוועדות נלמד לכבוד לג בעומר תיקון לג בתיקוני הזהר. חלקו הראשון של התיקון עוסק בעבודת היראה לגווניה וביחס שלה לאהבה. בחלקו השלישי של השיעור, פרק א עוסק בהסבר המפתיע שהיראה אינה רק המניע לקיום המצוות, אלא שבה כלולים השכר והעונש – יראת ה' טהורה היא השכר ויראה נפולה מפני עונש הוא גופא העונש על העבירות. בתוך הדברים יש הסבר עמוק כיצד כל מצוה כוללת אמונה, מצוה ותיקון (שבסוד השתלשלות-התלבשות-השראה) והתבוננות כיצד האהבה היא הכח המניע הסודי גם של היראה. פרק ב מדרג צדיקים-בינונים-רשעים לפי מדד היראה שלהם, בטוב וברע. הפרקים הבאים עוסקים בכך שמדת המלכות, העומדת בקו האמצעי, מקבלת אור גם מקו ימין (ואז היא נקראת אהבה) וגם מקו שמאל (ואז היא נקראת יראה). פרק ג מסביר את היחס בין הגבורות והחסדים במלכות. פרק ד מדגים זאת דרך כינויי החסדים והגבורות בתפארת ובמלכות, תוך שהדברים מתרחבים למבנה הפנימי של מגוון כינויי האש – מהנר הקטן עד למדורה הגדולה, כמתאים ל-לג בעומר. פרק ה – שלא נדפס בחוברת – חותם בהתבוננות מורכבת על שם הוי' שמתגלה בתוך שם אלקים, בצירופים שונים, כשהכל מתקשר לתיקון ההוד (השייך, כמובן, ל"הוד שבהוד" של לג בעומר).

אחרי השיעור שמענו על האסון שהתחולל במירון, בו נספה גם אחד מיוחד מבין החבורה, הבחור ידידיה-אשר פוגל ע"ה, חסיד מבקש-ה', שעל קברו הפתוח נפרדו ממנו בני משפחתו וחבריו בשירת "ידיד נפש אב הרחמן" בניגונו של הרב – ניגון שאהב ושמתאים לשמו – יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.

א. "ידיד נפש אב הרחמן"

לחיים לחיים!

רמז ה"עטרת צבי" לכבוד רשב"י

נתחיל עם שני סיפורים. הסיפור הראשון:

אחד מגדולי הצדיקים של גליציה היה רבי צבי הירש מזידיטשוב, המכונה ה"עטרת צבי", על שם פירושו לזהר הקדוש. בתחלת השנה הזו[ב], תשפ"א, דברנו על רמזי השנה, ורמז עיקרי היה הגימטריא "עטרת צבי". היו הרבה גדולי קבלה וחסידות באותו דור, ואף על פי כן משבחים אותו על בקיאותו בזהר – יש גם התבטאות מהצמח צדק על הבקיאות שלו – וכינו אותו "שר בית הזהר" (על משקל "שר בית הסהר"[ג]). הוא הדוד של הרבי מקומרנא וגם הרבי שלו. כאשר בגליציה סתם אמרו 'רבי' – התכוונו אליו, רבי צבי הירש מזידיטשוב.

פעם אחת בל"ג בעומר, היום, הוא ישב ב'טיש' עם החסידים שלו, ואמר גימטריא – רשב"י שוה "ידיד נפש אב הרחמן". בסיפור[ד] רק כתוב הרמז שאמר, אבל מסתמא הוא גם הסביר מה הקשר. היה שם בציבור תלמיד חכם אחד, כנראה יהודי פיקח ועושה גימטריאות מהר, שמיד שם לב שרבי שמעון בן יוחאי עולה 765 ו"ידיד נפש אב הרחמן" עולה 764 – אחד פחות. אפשר להוסיף כולל, אבל רואים שהוספת כולל היא לא לכתחילה – זו לא היתה אפשרות בסיפור. הרבי תפס את המחשבה שלו, או שראה על הפנים שלו שהגימטריא לא מסתדרת לו, והוא אמר לו: 'אתה הרי תלמיד חכם, אתה צריך לדעת שברוב הפעמים בגמרא כתוב רבי שמעון בן יוחי, בלי א, ואז הוא שוה בדיוק אותו דבר'.

רבי צבי-הירש ורשב"י

לפני שנתבונן ברמז, נרחיב עוד על הקשר של רבי צבי הירש מזידיטשוב ורשב"י:

סיפור ההסתלקות שלו מענין, היתה מגפה והוא הסתלק מתוך המגפה[ה]. הוא הסתלק בתחלת נשיאות הצמח צדק. כפי שאמרנו קודם, גם הצמח צדק שבח מאד את הידע הרחב והמעמיק שלו בספר הזהר. בכל אופן, אחרי ההסתלקות שלו, היו צדיקים גדולים באותו דור – רבי מאיר מפרימישלאן וגם הבני-יששכר[ו] – שאמרו שהנסיעה להשתטח על קברו ביארצייט שלו, י"א תמוז, היא כמו הנסיעה למירון לרשב"י בל"ג בעומר. לכן סגולה להזכיר אותו בל"ג בעומר, חוץ מכך שהסיפור שספרנו קרה בל"ג בעומר. זהו משפט מאד מיוחד, שלא שמעתי על אף צדיק אחר – לא על הבעל שם טוב ולא על אף אחד אחר. על הרבה צדיקים כתוב שיש להם קשר נשמתי לרשב"י – גם לאדמו"ר הזקן[ז], גם לרבי נחמן[ח] – אבל כאן משהו מיוחד.

בכלל, הוא החשיב את עצמו כתלמיד מובהק של רשב"י, שהוא הרבי האמתי שלו[ט]. יש סיפור יפה עליו[י], בין המון סיפורים, שפעם אחת באו שני שד"רים מארץ ישראל, כנהוג. כנראה שהיו קשורים אליו. השד"רים שהיו באים מהארץ הביאו תמיד איזה חפץ, 'חפצא', מארץ ישראל – שמאד יקר בעיני כל צדיקי חו"ל. השד"רים הביאו שתי אבנים מארץ ישראל והראו לו אותן בתור רבי. הוא שאל אותם 'מאיפה האבנים האלה?' והם השיבו שלקחו את האבנים האלה מהקבר של רשב"י, ממירון. בהתחלה הם לא אמרו שהם נותנים לו את האבנים מתנה, אבל הוא מאד חמד אותן – אמר שהוא רוצה את האבנים האלה. הם אמרו 'בשבילנו האבנים האלה הן שמירה – אנחנו בנסיעה מהארץ, מסתובבים בחו"ל, צריך שמירה'. הוא אמר – 'אל תדאגו, אתן לכם סגולה עוד יותר טובה לשמירה. תבואו מחר בבקר'.

מה היה? כל הלילה הוא ישב וכתב פירוש על האידרא. הפירוש אולי מופיע ב"עטרת צבי", ספרו על הזהר, או ב"צבי לצדיק", הספר שלו על תיקוני הזהר. בסוף, אחרי שכתב את הפירוש על האידרא כל הלילה, הוא כתב פתק, צעטל, ובו הוא כותב לרשב"י – כמו שכותבים מכתב לרבי – "נא להודיעני אם כוונתי לאמת, תלמידך צבי בן הינדא". היו כמה אנשים שראו את המכתב והעידו שכך בדיוק היה כתוב שם. הוא אמר לשלוחים 'כשתחזרו לארץ, קחו את הפתק ותניחו אותו על קבר רשב"י במירון, ותראו מן השמים שהוא התקבל'. הם נתנו לו את האבנים ולקחו את הכתב שלו, וכשחזרו לארץ הניחו על הקבר, ולפי הסיפור ראו יד של אש שיוצאת מהקבר ולוקחת את הפתק. זהו סיפור שלו.

בכל אופן, הוא חתם "תלמידך צבי בן הינדא", תלמיד מובהק של רשב"י, אז כנראה סגולה לספר את הסיפור שלו היום ולעשות את הגימטריא – רבי שמעון בן יוחי בגימטריא "ידיד נפש אב הרחמן".

"ידיד נפש אב הרחמן" – מוחין דאבא

צריך להבין מה הקשר בין הדברים – למה רבי שמעון בן יוחי הוא "ידיד נפש אב הרחמן". מה מקור הביטוי "ידיד נפש אב הרחמן"? פיוט ששרים, גם בנוסח חב"ד, נוסח האריז"ל – לפני מנחה של שבת. שרים זאת גם בשבת, כך יש נוהגים. זהו פיוט של רבי אלעזר אזכרי, המופיע בסוף ספרו – "ספר חרדים"[יא]. ראשי התיבות של הבתים בפיוט הם י-ה-ו-ה והבית הראשון שמתחיל "ידיד נפש" שייך לאות י של שם הוי' ב"ה, חכמה עילאה (ידיד היינו יד-יד, יוד-יוד, וכן ידיד עולה יחוד העולה כח, סוד כח-מה אותיות חכמה).

בהוספה של עשרת ימי תשובה בברכה השניה של שמונה עשרה אומרים "מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים", ובתפלת מוסף ומנחה של שבת ותפלת נעילה אומרים "אב הרחמים" במקום "אב הרחמן". מה ההבדל? כתוב בכוונות ש"אב הרחמן" הוא בחכמה ו"אב הרחמים" הוא כבר קוצו של י, כתר[יב].

בכל אופן, "אב הרחמן" שייך ל-י. בדרך כלל אומרים שרשב"י שייך לבינה, "זיהרא דאמא עילאה"[יג] – זהו תיאור של ספר הזהר, אבל רשב"י עצמו הוא מוחין דאבא, שבת קדש, "מאן 'פני האדון הוי''[יד] ['הוי' בחכמה'[טו]] – דא רשב"י"[טז] (רשב"י הוא "פני שבת"[יז]).

ועוד רמז מכוון: במספר קדמי, "ידיד נפש" עולה 1825, יהי פעמים חכמה[יח], שהוא-הוא חשבון שלשת המילויים של חכמה (כנגד חכמה דפרצוף אבא, חכמה דפרצוף ז"א, חכמה דפרצוף נוקבא דז"א) – חית כף מם הי חית כף מם הא חית כף מם הה[יט]!

רחמי רשב"י

יש עוד עומק ב"ידיד נפש אב הרחמן": נעשה חשבון של המלים בלי "רחמן" – "ידיד נפש אב ה" עולה שמעון. לא כתוב בסיפור הפירוט הזה בגימטריא, אבל מסתמא רבי צבי-הירש חשב זאת. כלומר, "ידיד נפש אב הרחמן" היינו שמעון רחמן. שמעון הוא שם של גבורה – ראובן-שמעון-לוי הם חסד-גבורה-תפארת[כ]. יסוד החגיגה והשמחה שלנו היום הוא ש"אנן בחביבותא תליא מילתא"[כא] – אנחנו קיימים בחביבות, באהבה. הדור הקודם היה דור של עשרה הרוגי מלכות, שבראשם עמד רבי עקיבא, מצד הגבורות – לכן כולם מסרו את הנפש על קידוש ה', כמו דור השואה[כב]. אחר כך קם רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, ואומר שהדור שלנו הוא דור אחר לגמרי – "אנן בחביבותא תליא מלתא", אנחנו רק אהבה. פלא ששמעון, שהוא גבורה, אומר שאצלנו העיקר אהבה – אהבת ישראל, אחדות ישראל, חביבות, חיבור בין הנשמות. אלה הם רחמים בעצם – לרחם, לעורר את הרחמים של הקב"ה.

מה כתוב על ספר הזהר הקדוש? "בהאי חיבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[ה] יצאו מהגלות ברחמים. מי אומר זאת? "אב הרחמן". יש משהו ברבי שמעון שמעורר רחמים. הוא האומר שהעבודה שלנו היא אהבה ואחדות בינינו, חביבות בינינו, ועבודה כזו מעוררת את גילוי ה"ידיד נפש אב הרחמן" לגאלנו ברחמים.

באלף-בית שלנו[כג] ה-יוד היא "ידיד ורֵע דרוש" – ה"ידיד ורע" שם הוא הקב"ה, "רעך ורע אביך"[כד]. בפיוט "ידיד נפש" רואים שהקב"ה הוא הידיד שלנו. יש לי ידיד, שהוא בורא עולם. הוא גם אבא שלי, אבל לא סתם אבא שאני מתייחס אליו במורא, הוא ה"ידיד נפש" שלי, "ידיד נפש אב הרחמן". את כל הדברים האלה מגלה רבי שמעון בן יוחי, וזו ודאי הכוונה של הגימטריא של רבי צבי הירש. שמעון עצמו הוא הרחמן כאן – חידוש גדול.

מתן תורה של פנימיות התורה: "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"

יש עוד הרבה גימטריות יפות מאד של המספר 764. אפשר לומר רבי שמעון בר יוחאי או בן יוחאי ולכתוב יוחאי או יוחי – יש הרבה אפשרויות לגימטריאות של רשב"י, אבל רבי צבי הירש העדיף את הגימטריא הזו, שיהיה שוה 764. יכול להיות שחוץ מ"ידיד נפש אב הרחמן" – שתיכף נשיר לכבוד לג בעומר, לכבוד רשב"י – הוא כיוון לעוד גימטריות יפות שיש לאותו מספר. יש קרוב ל-20 גימטריות ממש יפהפיות, אבל לא נאמר כרגע את כולן (נשלים ונבנה מהם פרצוף בהמשך אי"ה), אלא רק כמה כנגד י-ה-ו-ה וקוצו של י. אמרנו כבר ש"ידיד נפש אב הרחמן" הוא גילוי של אבא, ה-י שבשם.

היום, ל"ג בעומר, הוא יום מתן תורה של פנימיות התורה[כה]. חג שבועות הוא מתן תורה של כל התורה כולה, בה כלול הכל, אבל בגלוי קבלנו בחג שבועות את חלק הנגלה שלה. אבל ל"ג בעומר הוא, בגלוי, "מתן תורה" של נשמתא דאורייתא. רשב"י אמר על עצמו "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא"[כו] – שייך לנשמתא דאורייתא.

רגילים לצטט שרשב"י אמר לפני הסתלקותו היום "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" – בקשר אחד אני דבוק בו לגמרי, בו אני אחוז ובו אני להוט. זו בחינת צדיק. אדמו"ר הזקן מביא[כז] שבגלל שהוא "אחידא" ו"להיטא" רק בקוב"ה – הוא פטור מתפלה, כי הוא תמיד מתפלל. לא צריך לעורר אצלו שום דבר. הבינוני של התניא צריך לעורר את עצמו, אבל מי ש"ביה אחידא ביה להיטא" לא זקוק להתעוררות – הוא דבוק וקשור לקב"ה בעצם. כתוב בחסידות[כח] שתפלה היא לשון "התופל כלי חרס"[כט], והוא ממילא כל הזמן בדבקות עם ה'. אבל המשפט הנ"ל הוא בעצם חיבור שני משפטים שונים באדרא זוטא, סיפור ההסתלקות של רשב"י. במקום אחד כתוב שאמר "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה"[ל], עד כאן. אחר כך, על הפסוק "בהוי' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו"[לא], הוא אמר ודרש על עצמו ש"נשמתי ביה אחידא ביה להיטא". המשפט הזה, כפי שהוא כתוב באידרא, "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא", שוה בגימטריא בראשית.

חוץ מספר הזהר רשב"י כתב עוד ספר, שאפשר לומר שהוא המשלים לספר הזהר ובמדה מסוימת אפילו הקדמה לספר הזהר – שבעים תיקונים, שנקראים תיקוני הזהר[לב]. שבעים התיקונים הם על המלה "בראשית" – "שבעים פנים לתורה"[לג]. במקום אחד[לד] כתוב ששבעים הפנים הם לב נתיבות חכמה[לה] ועוד עשרה מאמרות בהם נברא העולם[לו] ועוד כח עתים של ספר קהלת[לז] – הכל יחד שבעים. ה"שבעים פנים לתורה" מכניעים ומנצחים את שבעים השרים של אומות העולם[לח]. כתוב בזהר[לט] שגם ליצר הרע יש שבעים פנים, וכנגד שבעים הפנים של יצר הרע צריך את שבעים הפנים של התורה, שהם היסוד של סודות התורה. את הכל דורש רשב"י על המלה "בראשית", המלה הראשונה של התורה, ויפה מאד שהמשפט האחרון שהוא אמר, "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא" שוה "בראשית".

על הממד הפנימי של מתן תורה, שרש מתן תורה של פנימיות התורה, כתוב "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[מ] – מהפנים של הקב"ה לפנים שלנו. המדה הכי פנימית בנפש היא מדת הרחמים[מא]. כתוב בפירוש[מב] ש"פנים בפנים" היינו סוד התפארת – פנימיות התפארת היא הרחמים. הגילוי מאבא, אב הרחמן, הוא בתפארת. והנה, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" שוה אותו מספר, רבי שמעון בן יוחי.

רמזי המלכות, הבינה והכתר

במלכות יש עוד פסוק של פנים, "כל כבודה בת מלך פנימה"[מג]. "כל כבודה בת מלך פנימה" שוה בדיוק אותו דבר. אנחנו ה"בת מלך", כנסת ישראל. כל הכבוד של הבת מלך, הכבוד שלנו, הוא הפנימיות שלנו. על פי פשט "כל כבודה בת מלך פנימה" הוא הצניעות שלנו – היא היפי שלנו, הלבוש שלנו (כבוד הוא לבוש[מד]). אם כן, יש לנו "ידיד נפש אב הרחמן" ב-י, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" ב-ו ו"כל כבודה בת מלך פנימה" ב-ה תתאה.

ב-ה עילאה לא נשים פסוק, אלא ניב ידוע, עם ווארט ידוע שלנו. 764 בגימטריא מרה שחורה, שהיא אותיות הרהור שמח[מה]. מי מסוגל להפוך מרה שחורה להרהור שמח? רבי שמעון בן יוחי. כנראה שזהו הענין המיוחד, הכח המיוחד, של רשב"י, ה"זיהרא דאמא עילאה" – הכח לקחת מרה שחורה של מישהו ולהפוך אותה להרהור שמח. דווקא ללומדי רזי תורה יש מרה שחורה – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[מו], וכמו שאדמו"ר האמצעי מעיד[מז] שלמקובלים ולצדיקים הכי גדולים יש מרה שחורה. את המרה שחורה שיש להם בלב הם מפנים כלפי מעלה, לא מתייאשים ח"ו, ובזכות עבודה זו מקבלים את הכלי, הלב נשבר, הראוי לקבל רזי תורה – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", וכך הופכים את ה"מרה שחורה" ל"הרהור שמח". איפה הופכים דברים בקבלה, איפה עושים אתהפכא? באמא[מח]. האתהפכא הזו נקראת המתקה, ו"אין הדינים נמתקים אלא בשרשם"[מט]. מהו שרש הדינים? אמא עילאה, "מינה דינין מתערין"[נ]. לכן הרמז הזה, ש"מרה שחורה" הופכת ל"הרהור שמח", שייך לאמא[נא].

הקוצו של י כאן יהיה ביטוי מהזהר עצמו – רזא דמהימנותא, הכי מתאים לרשב"י. אמונה היא רדל"א, הכתר שבכתר, כתר כל הכתרים.

ולסיכום:

קוצו של י "רזא דמהימנותא"

י "ידיד נפש אב הרחמן"

ה מרה שחורה – הרהור שמח

ו "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"

ה "כל כבודה בת מלך פנימה"

השלמות פרצוף הרמזים

עד כאן ראינו מבחר מצומצם יחסית של חשבונות. בכל מספר יש הרבה רמזים, פסוקים וביטויים, אבל למספר הזה יש יותר מהרגיל – הוא יוצא דופן. לכן, יחסית קל להשלים[נב] כאן את הרמזים לפרצוף שלם, שבכל מהספירות יש בו יותר מרמז אחד. ההסבר הוא ב'אותיות קצרות', והעיקר כאן הוא לפרוש תמונה שלמה ומרהיב – "תן לחכם ויחכם עוד":

שלש הספירות הראשונות, כתר-חכמה-בינה, רמוזות בביטוי "תהו ובהו וחשך"[נג] (הקודם לשבעת ימי בראשית, שכנגד שבע מדות הלב)[נד] – גם את אורות התהו הללו מסוגל רבי שמעון בן יוחי להמשיך בכלים דתיקון.

הכתר בפני עצמו, כפי שראינו, הוא "רזא דמהימנותא" – אך מתוך הסוד-החשוך של הכתר נמשך-מבריק האור אל החכמה, בסוד "אורות מאֹפל [אמר ויהי]"[נה].

בחכמה עצמה, בנוסף לרמז הראשון ("ידיד נפש אב הרחמן") יש גם את הפסוק "הראני נא את כבֹדך"[נו] – גילוי "כבוד עילאה"[נז] (לב נתיבות חכמה), סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נח] שיתגלה רק על ידי משיח[נט]. כפי שכבר הוזכר, "ידיד נפש אב הרחמן" הוא סוד מוחין דאבא של רשב"י – מוחין דאבא מאירים בשבת[ס], והמספר 764 עולה גם "לכבוד שבת", כאשר בשבת, "מעין עולם הבא"[סא], זוכים בכבוד ועונג שבת ל'טעימה' מ"הראני נא את כבֹדך" שלעתיד.

לספירת הבינה, בנוסף לרמז שכבר הובא (מרה שחורה ההופכת להרהור שמח), שייך רבי שמעון בן יוחי עצמו – בעל ספר הזהר, שמ"זיהרא דאמא עילאה", כנ"ל.

לחכמה-בינה-דעת יש גם רמז משותף, המשפחה היסודית של האנושות, ממנה הושתת העולם – אדם-חוה-שת. אדם כנגד מה דחכמה (ובכלל אדם הוא שם המעלה של המוחין[סב], "חכמה – מוחא"[סג]); חוה, "אם כל חי"[סד], כנגד הבינה, אמא עילאה; שת, היסוד והתשתית לכל הבריאה, וכידוע בכוונת הלולב[סה] שהיסוד דקדושה, מדת ההתקשרות, עולה עד לשרשו בדעת להמשיך משם את הטפה כו' (שת נולד אחרי הבל וקין, ימין ושמאל[סו] – "תרין עטרין שבדעת" – שלא החזיקו מעמד). המוחין הללו, שבסופו של דבר (אחרי הנפילה) הם הבסיס לקיום הטבעי של המציאות, מאירים בנה"י (מוחין של המוטבע).

לחסד שייך האור, שנברא ביום הראשון למעשה בראשית, יום החסד, ועליו נאמר "ומתוק האור"[סז] (כאשר כח ההמתקה של האור מתבטא ב"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[סח] – התכללות הכל ב"יום אחד", שכולו "אור כי טוב", אחרי ההכנעה של "אור וחשך משתמשין בעירבוביא" וההבדלה של "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", ודוק).

לגבורה שייכים הביטויים "מעז יצא מתוק"[סט] (המצטרף ל"ומתוק האור" שבחסד, כאשר הדבש – אליו מכוון הביטוי הזה, דבש שרדה שמשון מגופת האריה, בגימטריא גבורה – מסוגל להאיר את העינים[ע]) ו"את האלהים אני ירא"[עא] (ביטוי יראה-גבורה מובהק[עב]).

לתפארת שייך הביטוי "פנים בפנים דבר הוי' עמכם", כנ"ל.

לנצח ולהוד גם יחד, "תרין פלגי גופא"[עג], שייך הביטוי "אליכם אישים אקרא"[עד].

ההוד בפרט הוא גם סוד "מאסף לכל המחנֹת"[עה] – כח התיקון והאיסוף של שבט דן, הירוד שבשבטים[עו], לאסוף ולהציל את כל מי שנופל ל"עומק תחת"[עז] (העומק של ספירת ההוד[עח]).

שלמות תיקון היסוד ("וצדיק יסוד עולם"[עט]) הוא גילוי העטרה בברית המילה – עטרת היסוד.

במלכות, כפי שכבר הוזכר, הרמז הוא "כל כבודה בת מלך פנימה".

ולסיכום:

	כח"ב "תהו ובהו וחשך"
	כתר "רזא דמהימנותא" ו"אורות מאֹפל"
חכמה "ידיד נפש אב הרחמן", "הראני נא את כבֹדך", לכבוד שבת		בינה "מרה שחורה-הרהור שמח" ו"רבי שמעון בן יוחי"
	חב"ד אדם-חוה-שת
חסד "ומתוק האור"		גבורה "מעז יצא מתוק" ו"את האלהים אני ירא"
	תפארת "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"
	נצח והוד "אליכם אישים אקרא"
		הוד "מאסף לכל המחנֹת"
	יסוד "עטרת היסוד"
	מלכות "כל כבודה בת מלך פנימה"

בכל אופן, רבי צבי הירש מזידיטשוב בחר את הגימטריא "ידיד נפש אב הרחמן". נשיר עכשיו "ידיד נפש" – מתאים לשיר בל"ג בעומר, לכבוד רבי שמעון בן יוחי. לחיים לחיים.

חלק שני: "ונתן הוד למשה"

א. "שבת אחים" – משה וקרח

לימוד זכות על קרח

נספר סיפור שני, על הרבי: פעם אחת בשבת פרשת קרח[פ], הרבי אמר בשיחה שקרח הוא אישיות מיוחדת מאד – יש פרשה שלמה על שמו. הרבי אמר שקרח עצמו הוא טוב (והשלילה היא רק של מחלוקת קרח). קרח הוא יהודי, הוא אומר שכל העדה כולם קדושים[פא], הוא רואה ברוח הקדש את כל השושלת שיוצאת ממנו[פב], כולל שמואל[פג] הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן[פד]. אם כן, אומר הרבי, קרח הוא בעצם טוב, ומהפרשה הזו צריך ללמוד שלכל יהודי – גם מי שחולק על משה רבינו! – יש נקודה טובה, שצריך לתפוס אותה וכך לקרב אותו, עד שיתקרב גם למשה רבינו (ויודה, בשמחה, ש"משה אמת ותורתו אמת"[פה]). ידוע[פו] שהדור שקרח יודה למשה הוא הדור של הגאולה. רוצים גאולה – אז זקוקים לקרח, עם הטענה שלו "כי כל העדה כֻלם קדֹשים", עם ה'דמוקרטיה' שלו[פז].

בהתוועדויות היה חסיד שהיה ממונה להתחיל את השירים אחרי כל שיחה. הוא היה מקשיב לשיחה ותפס איזה נקודה וחשב שמתאים שיר מסוים, ובדרך כלל כיוון נכון. אחרי השיחה הזו, שהרבי דבר בהתלהבות על קרח, לימד זכות שהוא 'בחור טוב' וצריך לקרב אותו, הוא חשב שהניגון הכי מתאים לשיר הוא "וכל קרני רשעים אגדע"[פח]. הוא התחיל לשיר בהתלהבות, בקול האדיר שלו, "וכל קרני רשעים", וכולם שם, אלפי החסידים, אחריו. הרבי מיד עשה פרצוף, הפסיק אותו, ואמר – 'עושים לי "להכעיס"?! אני אומר שקרח הוא צדיק ואתם שרים "וכל קרני רשעים אגדע"?!', צריך לשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[פט]!'. כמובן, כשהרבי אמר בפירוש מה לשיר – כולם התחילו לשיר.

"צדיק כתמר יפרח"

כשהרבי אמר שקרח הוא צדיק הוא רמז, כמובן, לרמז שמופיע בספרים[צ] – "צדיק כתמר יפרח"[צא] ס"ת קרח, רמז שלעתיד לבוא קרח עתיד להתקן ולפרוח, והרבי אומר שכבר הגיע הזמן לתיקון הזה. הפסוק לא רק מלמד על כך שיש לקרח תיקון והוא עתיד לפרוח כצדיק אלא מסביר גם מהו התיקון הזה:

"תמר" לשון תמורה. הרבה פעמים המובן של תמורה הוא שלילי, היכלות הקליפה נקראים גם 'היכלות התמורות'[צב] ובספר יצירה ישנן שבע תמורות שליליות לשבע המדות הטובות[צג] (גם הדמויות שנקראו "תמר" בתנ"ך 'סובלות' ממורכבות גדולה[צד]). אך כשם שיש תמורה של "טוב ברע" יש גם תמורה של "רע בטוב"[צה] – לקרח יש את הכח להמיר את הרע לטוב, ואפילו ל"טוב מאד"[צו] שטמון דווקא ברע[צז]. "יפרח" רומז לבירור רפח ניצוצין שנפלו בשבירת עולם התהו[צח]. בבירור הניצוצות מגלים את עצמת ה"אורות דתהו", אותו "טוב מאד" ששייך דווקא לתהו. "צדיק כתמר יפרח" הוא הכח המיוחד דווקא לקרח לברר את כל רפח הניצוצין ולהמיר-להתמיר אותם לטוב. קרח הוא ניצוץ של "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[צט] – יש לו זיקה לחשך ולתהו ולנפילת הניצוצות (מת-רפח) אך מכח תיקונו זוכים גם ל"רוחו של מלך המשיח"[ק] הרמוזה בפסוק.

ברכות ל"ג בעומר

תיכף גם אנחנו נשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – פסוק, שיר, סיפור מובהק בזהר[קא] של רשב"י וגם מה שקורה כאן עכשיו, ב"ה. רשב"י דרש על "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" וירד גשם – כל הגשמיות, כל ההשפעות של ל"ג בעומר, נמשכות על ידי "הנה מה טוב ומה נעים וגו'".

ההשפעה העיקרית של ל"ג בעומר היא בנים[קב] – שלום בית ובנים. אמרנו קודם[קג] שבדרך כלל כותבים בחז"ל יוחי בלי א – שמעון-יוחי שוה 500, "פרו ורבו"[קד]. יש סגולה מיוחדת ביום הזה. גם הסוד של הקשת והחץ שייך לסוד הזיווג, ליסוד היורה חצים[קה] ומקיים את ה"פרו ורבו" (וכן הילדים נמשלו ל"חצים ביד גבור"[קו]), כמו שר"א אבולעפיא אומר ש"יורה כחץ" אותיות כח היוצר[קז]. בכל אופן, רשב"י ממשיך את כל הברכות על ידי "אנן בחביבותא תליא מלתא"[קח] – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

"שבת אחים" – משה וקרח – טוב ונעים

מי הם האחים? משה ואהרן[קט], כמו שתיכף נסביר. כאן הרבי אומר שהם משה וקרח! זו השאיפה, שמשה רבינו, הסמכות התורנית, וקרח, מי שלועג ורוצה לבטל זאת לטובת ה'דמוקרטיה' שלו, ש"כל העדה כֻלם קדֹשים", יקיימו "שבת אחים". שמו המקורי של משה הוא "טוב"[קי], "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[קיא], וכנראה שקרח הוא "נעים". על משה ואהרן כתוב "ונחנו מה"[קיב], "מה טוב ומה נעים", אבל כנראה שבדור של משיח שני ה"מה" הם משה וקרח. מקרח יוצא שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן – הוא הסבה של שמואל, והסבה היא השרש שגדול מהמסובב[קיג]. תיכף נשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ונכוון על משה וקרח.

ה"שבת אחים" של משה וקרח הוא בעצם חיבור השמים והארץ[קיד] המופיעים בפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". משה הוא סוד "תורה מן השמים" ("השמים" אותיות מי-משה למפרע), המשכה מלמעלה למטה, וקרח הוא סוד ההעלאה מלמטה (מבטן האדמה[קטו]) למעלה[קטז], כח הארץ. ורמז: משה-קרח (653) ועוד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – פסוק המרמז כי ראשית העבודה היא לייחד את שתי הנשמות, "את השמים ואת הארץ", להבריא את הקרע ביניהן וכך לגלות את שם "אלהים" (לשון רבים, שאף על פי כן הוא שם קדוש) – מקבלים שלש פעמים ('חזקה') את פסוק היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קיז] (שגם הוא רומז ליחוד שתי הנשמות).

בפרט, "שבת אחים גם יחד" היינו יחוד הנצח וההוד[קיח], ולפי הפירוש כעת משה בנצח (המדה שלו במדות הלב[קיט]) וקרח בהוד – התיקון הוא הודאת קרח בנצחון של משה (וקרח צריך להודות בשמחה, כנ"ל, 'להפסיד בכוונה'[קכ] למשה)[קכא]. ממוצע כל מלה ביחוד של משה-נצח קרח-הוד הוא צדיק – הגילוי ש"ועמך [כל היהודים הכלולים במשה (הצדיק השמימי, העובד מלמעלה למטה) וקרח (הצדיק הארצי, העובד מלמטה למעלה)] כֻלם צדיקים"[קכב] (כנ"ל בענין "צדיק כתמר יפרח"). כל היחוד הזה עולה בגימטריא שפלות, בה תלויה הודאת כח והיחוד בינו לבין משה, המביאה ל"עת רצון" של הגאולה האמתית והשלמה.

"אגדיל המדורה"

נאמר עוד רמז על קרח: אנחנו מכניסים עכשיו את קרח לל"ג בעומר, למדורה. כתוב "גם אני אגדיל המדורה"[קכג] ("גם אני" הוא ביטוי מיוחד בתנ"ך, שאי"ה יוסבר בהמשך). המלה מדורה היא מלה נדירה, החוזרת רק עוד פעם אחת בתנ"ך[קכד]. בין כל מושגי האש – נר, לפיד, אבוקה, מדורה[קכה] – מדורה היא הגדולה ביותר. והנה, "אגדיל המדורה" שוה קרח – הגדלת המדורה היא הכח של קרח.

פשט הפסוק, לפי ההקשר, אינו חיובי – באמת קרח עושה "אגדיל המדורה" באופן לא רצוי, מגדיל את האש בתוך עם ישראל, אש המחלוקת ר"ל. אבל יש מדורה של ל"ג בעומר, מדורה טובה. בקליפה קרח מגדיל את מדורת המחלוקת בעם ישראל ובקדושה הוא מגדיל את המדורה של אהבת ישראל, של אחדות ישראל, ושל אהבת ה'. זהו כח של קרח, "אגדיל המדורה".

כעת נשיר "הנה מה טוב ומה נעים" ונחשוב על משה וקרח.

ב. "ונתן הוד למשה"

תיקון לג ב-לג בעומר

רשב"י חבר את הזהר, את תיקוני הזהר וגם זהר חדש. בתיקוני הזהר יש שבעים תיקונים, כנגד שבעים פנים של פנימיות התורה[קכו], שנתנה היום, ב-לג בעומר[קכז], גל, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קכח]. לכן מתאים ביותר לפתוח את תיקון גל ולראות מה כתוב בו – אולי קשור ל-לג בעומר באופן מיוחד. אם כבר לומדים תיקון גל ב-לג בעומר, אפשר בכל יום בספירת העומר ללמוד תיקון אחד, "תספרו חמשים יום"[קכט] עד שבועות, עד התיקון החמישים, ולהמשיך עד כ"ו בסיון – כך לגמור את כל תיקוני הזהר.

הרמז המובהק בתיקון גל ל-לג בעומר, יום ה"הוד בהוד", הוא סיום התיקון הזה. בסיום ממש כתוב: "הדא הוא דכתיב 'ונתן הוד למשה'". אלה המלים האחרונות של תיקון 33, גל – "זה מה שכתוב 'ונתן הוד למשה'". צריך כמובן ללמוד את כל ההקשר, אבל זהו הסיום, החיתום – "הכל הולך אחר החיתום"[קל].

"ונתן הוד למשה" – הפסוק הלא-קיים

עוד לפני שמבינים את ההקשר, הסיום הוא כבר פלא, כי אין כזה פסוק בתנ"ך... כל המפרשים קמים ומזדעזעים מהסיום הזה. הגר"א אוהב לשנות גרסאות כדי ליישב את הדברים לפי השכל האנושי הפשוט – זו דרכו בכל מקום. לכן בפירושו לתיקונים על אתר הוא אומר שצריך לכתוב, כמו שכתוב במקום אחר בזהר[קלא], לא "הדא הוא דכתיב" אלא "כמה דאוקמוה [כמו שלמדו החכמים] ונתן הוד למשה, כמו שנאמר 'ונתתה מהודך עליו'[קלב]". הוא קצת משנה, מוסיף פסוק, ומסתדר – ה' אומר למשה "ונתתה מהודך עליו", לתת מההוד שלו על יהושע, ומכאן לומדים[קלג] שיש למשה הוד, קרני הוד. ההוצאה לאור של חב"ד נקראת קה"ת – "קרני הוד תורה". "תורה צוה לנו משה"[קלד], "זכרו תורת משה עבדי"[קלה], התורה של משה היא הוד, הוד והדר, הוד שבהוד. שוב, מהפסוק מובן שהקב"ה נתן הוד למשה ואז משה נותן מההוד ליהושע – "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה"[קלו].

לא חייבים לקבל את התיקון הזה של הגר"א. אדמו"ר הזקן אמר שכל רב בישראל צריך לעיין בפירוש הגר"א על השו"ע, אבל לא חייבים לפסוק כמוהו[קלז]. שוב, לא צריך לקבל את דעתו – אבל כן להיות בקיאים בה. גם בנסתר שבתורה אפשר לומר כך – מאד כדאי להיות בקי בכל דברי הגר"א בנסתר. לא חייבים לקבל, אבל חשוב ללמוד – להבין את השכל שלו.

כמובן, מסתמא מה שכתוב כאן קשור לפסוק "ונתתה מהודך עליו", אבל אצלנו פשוט כתוב "הדא הוא דכתיב 'ונתן הוד למשה'". אין כזה פסוק, אבל היות שהזהר עושה מהביטוי פסוק – מותר לו... – נחשב כמה שוה הסיום של תיקון גל, "גל עיני", לג בעומר: "ונתן הוד למשה" שוה 896. מה אומר המספר הזה? איך הוא קשור להוד? שוה בדיוק מה שבהשגחה פרטית אנחנו מייחסים לפנימית ספירת ההוד – תמימות[קלח], אצלנו ההוד הוא תמימות, ששוה בדיוק הפסוק "ונתן הוד למשה"!

מדת משה ורשב"י – נצח או הוד?

בכל אופן, גם לפי הגרסה הפשוטה וגם לפי גרסת הגר"א, עדיין יש קושיא גדולה – הרי כתוב שמשה רבינו הוא ספירת הנצח ואהרן הוא ספירת ההוד. למה כאן ההוד הוא המדה המיוחדת של משה (וזהו כל הענין כאן, כפי שתיכף נראה)? איך עושים אצל משה רבינו את ההוד עיקר, כשבדרך כלל אצלו הנצח עיקר ואילו ההוד שייך לאהרן?

זהו הענין העיקרי בו צריך להעמיק בו בהוד שבהוד, היום של רשב"י, שהוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. חלק חשוב מאד בזהר הוא הדו-שיח שנקרא רעיא מהימנא – כל החלק הזה בזהר הוא שיחה בין רשב"י לרעיא מהימנא, משה רבינו. הם מדברים אחד עם השני, עם כל פער הדורות ביניהם, סימן שזהו שרש נשמה אחד. ואכן, כתוב בכתבי האריז"ל[קלט] שרשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה – בגלגול הראשון קוראים לו משה ובגלגול הבא שמעון[קמ]. אם כן, גם רשב"י לכאורה צריך להיות שייך לנצח – אבל הוא מסתלק בהוד שבהוד. למשה יש כמה בחינות.

במוחין, או שמשה רבינו הוא חכמה[קמא], "מן המים משיתהו"[קמב], או שהוא דעת, כמו שכתוב בספר תניא קדישא[קמג] שהוא הדעת של כללות נשמות ישראל, ו"משה זכה לבינה"[קמד] – יש בו את כל החב"ד. אבל במדות הלב משה רבינו הוא הנצח, וכאן משמע שבמדות הלב משה רבינו הוא ההוד, תופס את מקומו של אהרן[קמה]. כתוב כאן שמשה הוא ההוד, ואם מתבוננים בענין, בעצם רשב"י, שהוא משה רבינו, אומר שמשה רבינו הוא הוד וגם אני ההוד – הוד שבהוד – וממילא גם משיח הוא ההוד[קמו]. קרני הוד, הוד והדר, שייכים למלך – "הוד מלכות"[קמז].

"גם אני"

חוץ ממשה ואהרן, יש עוד ערכים של נצח והוד. לפני שנה דברנו[קמח] על נצח והוד בקשר לתורת המשחקים, 'גיים-תיאורי', וקשרנו אותו לסוד המלה "גם" – אמרנו שכל פעם שכתוב בתורה "גַם", לשון ריבוי, יש רמז גם ל'גֵם', 'גיים'. אנחנו אוהבים לעשות מליצות. גם מלא, גימל מם, בגימטריא 163 – נצח-הוד.

קודם הזכרנו ביטוי מיוחד, "גם אני" – מי הראשון שאמר "גם אני"? עשו – "ברכני גם אני אבי"[קמט]. כמה פעמים הוא אומר זאת? הוא מתעקש, אומר פעמיים "ברכני גם אני אבי" – 'רק ברכה אחת יש לך?! ברכני גם אני!'. עשו הוא "איש יֹדע ציד איש שדה"[קנ]. 'גיים' באנגלית, חוץ ממשחק, פירושו גם ציד – בגימטריא "גם אני".

שוב, הסברנו ש'גיים-תיאורי' הוא המשחק של נצח והוד, "תרין פלגי גופא"[קנא] – הנצח מנצח וההוד מפסיד. הסברנו שלפעמים מישהו מתכוון "לכתחילה אריבער" להפסיד – יש אחד שמשחק על מנת להפסיד. הצדיק 'משחק' עם הקב"ה – לפעמים הוא משחק עם הקב"ה כדי לנצח אותו, "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[קנב] ואז הקב"ה אומר "נצחוני בני"[קנג], ולפעמים הוא משחק כדי להפסיד (כפי שאומר דוד המלך[קנד] שלא עמד בנסיון בת שבע, למרות שהיה בכחו לכפות את יצרו, כדי שלא יאמרו שהעבד ניצח את אדוניו[קנה]!). אנחנו מסבירים[קנו] ש"הקב"ה גוזר והצדיק מבטל" שייך להוד – שהקב"ה יודה לי.

בדרך כלל אנחנו מודים לה' – יש פסוק בתנ"ך שה' מודה לנו? יש פסוק אחד כזה בתנ"ך, בספר איוב – המלה "אודך" מופיעה 15 (הוד) פעמים בכל התנ"ך[קנז]. הפעם האחרונה, "הכל הולך אחר החיתום", היא בסוף ספר איוב – כשה' פונה לאיוב. בסדר ספר איוב קודם יש את שיחות איוב עם שלשת הרעים שלו. אחר כך באה דמות חדשה, אליהוא בן ברכאל, בגימטריא משיח, שמוכיח אותו נכון – הוא מגלה לו רזין דאורייתא, שלפי הרמב"ן היינו סוד הגלגול[קנח]. אחר כך מתגלה אליו הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואחד הפסוקים שהקב"ה אומר לו הוא "וגם אני אודך" – גם אני אודה לך – "כי תושִע לך ימינך"[קנט].

איך מסבירים את הפסוק הזה? הקב"ה כל הזמן אומר לאיוב – 'אתה טוען שאתה צדיק ומה שעשיתי לך לא בסדר', אומר ש'אני הצדיק והקב"ה לא בסדר'. ברגע שתוכיח לי – כך מפרשים[קס] "כי תושִע לך ימינך" – שאתה באמת צדיק בעיני, לא רק בעיניך, אז אודה לך. כשתהיה צדיק באמת – אני מודה לך. "תושִע לך ימינך" מלמד שעיקר הצדקות שאני מבקש ממך, על מנת להודות לך, הוא "ימינך"[קסא], בחינת "ימינו תחבקני"[קסב] – השפעת חסד בכלל[קסג] ובפרט קרוב נפשות לה', "ימין מקרבת"[קסד]. זו ההופעה האחרונה של המלה "אודך" והפעם היחידה שהקב"ה אומר שהוא מוכן להודות לבשר ודם. [בתנאים מסוימים...] כן.

המלה "תוֹשִׁע" מופיעה כאן, במקום היחיד בתנ"ך, בכתיב חסר י. 'בזכות' התופעה הזו, הפסוק המופלא הזה מופלא גם ברמזים שלו: "וגם אני אודך כי תושִע לך ימינך" שוה 1127, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קסה]. 1127 עולה 23 פעמים 49, ומכיון שיש בפסוק 23 אותיות ממוצע כל אות הוא 49 (7 ברבוע), שהוא גם הערך של המלה הראשונה בפסוק – "וגם"! כלומר, כל אות בפסוק שוה בממוצע "וגם" – וגם וגם וגם... – מתי שרים ככה? בפורים. כנראה שהודאת ה' לאדם שייכת לפורים, כאשר מגיע ל"עד דלא ידע"[קסו]. יש פה 23 פעמים "וגם", כנראה ככה צריך לשיר, ואז מקבלים את הפסוק "וגם אני אודך כי תושִע לך ימינך"[קסז].

ג. צלם ההוד

להודות במושכל-מורגש-מוטבע

נחזור לענין העיקרי שלנו כאן – הסוד של ההוד (מדת משה, רשב"י ומשיח): כשאומרים להודות, כמה פירושים בכך? כמה רמות של הודיה ישנן? כתוב[קסח] שבכללות יש שלש רמות – שלש בחינות שונות של להודות:

יש להודות על חטא – להתוודות, וידוי, לשון הוד, "רשע תן תודה"[קסט].

יש להודות על טובה, "דע לומר תודה", מאמר האות דלת אצלנו[קע], כפי שנראה תיכף. ה' עושה לי טובה ואני מודה לו תמיד, "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו"[קעא], הוא עושה לי חסד כל רגע. אני נושם וצריך על כל נשימה ונשימה להודות לה', להלל ולקלס לקוב"ה[קעב]. כמובן, גם כשאדם עושה לי טובה עלי להודות לו – הכרת הטוב היא בסיס תיקון המדות[קעג]. זו הרמה השניה של להודות.

יש רמה שלישית של להודות – להודות על האמת, "מודים חכמים לרבי מאיר"[קעד]. הודאה על האמת היא קצת כמו וידוי. כשאני מודה על האמת, שהאמת איתך, לא איתי, מתברר שמה שחשבתי קודם הוא כמו חטא, לחטא יחשב. חטא הוא חסרון. הדעה שלי היתה חסרה ואני מודה-מכיר שאתה צודק ובכך בעצם מודה-מתוודה על הטעות שלי. בכל אופן, הפשט של וידוי הוא ביחס לחטא ממש – "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", "על חטא שחטאנו לפניך...".

הוידוי על חטא (בפשט), מתוך הכנעה, הוא תיקון המעשה – שייך למוטבע שבנפש. הודיה על טובה נובעת מתוך הרגש – שייכת למורגש שבנפש. הודאה על האמת היא שכל, הודאה בצדקת דעתו של הזולת – שייכת למושכל שבנפש (והוא ענין "קבל את האמת ממי שאמרו"[קעה], יסוד הרמב"ם, כנודע, וכמבואר במ"א). אכן, הכל מתחיל מהמוטבע וגם כלול בו – ראשי התיבות של שלשת הדברים עליהם צריך להודות, חטא-טובה-אמת, הם חטא[קעו]! ועוד רמז נאה: צריך להודות על חטא, להודות על טובה ולהודות על אמת – בגימטריא תשפ"א[קעז], זו שנה מיוחדת בה צריך להודות!

"הוד והדר" ו"הוד מלכות" – השלמת הצלם

הסברנו שלש רמות של להודות – מי שזוכה לכל שלש הרמות האלה, זוכה אחר כך ל"הוד והדר"[קעח], ועוד יותר, ל"הוד מלכות", ש"כתר עליון איהו כתר מלכות"[קעט]. מה ההבדל בין "הוד והדר" ל"הוד מלכות"?

חמשת השמות של הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה[קפ] הן בסוד הצלם[קפא]: ה-צ כוללת שלש מדרגות – נפש-רוח-נשמה (שכנגד מוטבע-מורגש-מושכל[קפב]). להודות על חטא היינו תיקון הנפש, "נפש כי תחטא"[קפג]; להודות על טובה שייך לתיקון הרוח-הרגש; ולהודות על האמת שייך לנשמה, "נשמת שדי תבינם"[קפד]. אחר כך, באים "הוד והדר" ו"הוד מלכות", שהם ערך אחר לגמרי – לא פירוש של להודות. מה הם "הוד והדר" ו"הוד מלכות"? ל"הוד מלכות" זכה שלמה, "מלך שהשלום שלו"[קפה]. גם המשיח יזכה ל"הוד מלכות" – העיקר אצל המשיח הוא ה"הוד מלכות" שלו, "איהי בהוד"[קפו]. "הוד והדר" הוא החיה שבנפש, ה-ל של הצלם, ו"הוד מלכות" הוא היחידה, ה-ם של הצלם, ה-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[קפז] שנאמר במשיח.

הרבה פעמים צריך לתרגם מילה בשביל להבין אותה – ככה אומר גם ר"א אבולעפיא[קפח]. אנחנו ב"הוד שבהוד". מה ההבדל בין "הוד והדר" ל"הוד מלכות" (במשמעות המלה הוד)? לועזית אצלי היא אנגלית – "הוד והדר" היינו 'אורה' (aura) ואילו "הוד מלכות" היינו 'מג'יסטי' (majesty). שני דברים נחמדים מאד – ובכל אופן יש הבדל ביניהם. "הוד והדר", עצם ה'אורה', הילה, אור מקיף – הוא גילוי החיה שבנפש. אבל "הוד מלכות", 'מג'יסטי', הוא בעצם גילוי הרוממות העצמית של המלך, כפי שקוראים לכך בחסידות.

ידוע[קפט] שלמלך יש בעצם הנפש רוממות עצמית, בחויה הפנימית שלו שפלות (כמאמר דוד המלך "והייתי שפל בעיני"[קצ]), ובהתגלות החיצונית שלו אל העם יש התנשאות – רוממות, שפלות, התנשאות על עם. הרוממות העצמית היא כתר, הכתר שבכתר, והגילוי שלה הוא "הוד מלכות" – לו זכה שלמה ולו יזכה משיח. "הוד מלכות" כזה הוא יותר מסתם "הוד והדר". המלבי"ם מסביר[קצא] שהיחס בין "הוד" ל"הדר" הוא בין היפי הפנימי של המלך, מדותיו הטובות (החל מענוה וכו'), לבין הופעתו המרשימה מול העם (ביפיו ובקומתו, בעושר ובחיל). כלומר, "הוד והדר" הם בפירוש פנימיות המלך (עם כל שפלותו) והתנשאותו החיצונית – שני מושגי ה"הוד" כאן מתייחסים לתכונות המלך עצמו ("הוד מלכות" ברוממות העצמית ו"הוד [והדר]" בשפלות הפנימית[קצב]) ו"הדר" להופעתו מול העם[קצג].

שוב, "הוד מלכות" ו"הוד הדר" הם שני המקיפים, להם זוכים בזכות שלש המדרגות הכלולות ב-צ של הצלם – להודות על חטא, להודות על טובה ולהודות על שכל, להודות שאתה צודק, "מודים חכמים לרבי מאיר. הכל מתחיל מלהודות על חטא, מלמטה למעלה:

צ נפש וידוי על חטא

רוח הודיה על טובה

נשמה הודאה על האמת

ל חיה הוד והדר (aura)

ם יחידה הוד מלכות (majesty)

ד. מעבר משה מהנצח להוד

הודו של משה – ההשפעה לדור הבא

נחזור לשאלה העיקרית בה פתחנו – למה כתוב כאן שמדת משה היא הוד? נאמר את הווארט כאן, ואחר כך נעשה הפסקה ונשיר "בר יוחאי" של נדבורנא. הווארט העיקרי יהיה שיש משה רבינו שהוא נצח ויש עוד משה רבינו – שבעצם הוא אותו אחד, אבל הוא "פנים חדשות" של משה רבינו – שהוא הוד. הפנים האלה של משה רבינו, בהן דווקא הוא ההוד (ולא אהרן אחיו), הן המתגלגלות ברשב"י – ההוד של משה רבינו מתגלגל כרבי שמעון בר יוחאי, ואחר כך מתגלגל הלאה למלך המשיח.

ראינו שיש קשר בין "ונתן הוד למשה" לבין הפסוק "ונתתה מהודך עליו" – השפעת הודו של משה לתלמידו המובהק יהושע. לאור זאת, מתבקש לומר שאצל משה עצמו השייכות לנצח היא ה"אור המאיר לעצמו" שלו ואילו השייכות להוד היא ה"אור המאיר לזולתו" שלו. כלומר, השפעת משה לדורו ולדורות הבאים ("אתפשטותא דמשה בכל דרא"[קצד]) היא דווקא מספירת ההוד[קצה] – מדתו של אהרן אחיו (שכנראה אצל אהרן היא ה"אור המאיר לעצמו" שלו). במצרים משה נזקק לאהרן כדי להשפיע לפרעה[קצו], בהמשך הוא נזקק לו כדי לקרב את עם ישראל לקבל את השפעתו (שהרי משה הוא "שושבינא דמלכא" ואהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"[קצז]) וגם לדורות, לעם ישראל ולכל בני העולם[קצח], הוא משפיע באמצעותו ומכח מדתו ("הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה [תורת משה]"[קצט]) – ועל שיתוף הפעולה הזה בהנהגה ובהשפעה נאמר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

מההתבוננות הזו יוצא עוד ענין חשוב: כפי שהוזכר, בתניא כתוב שניצוץ משה רבינו שיש בכל יהודי הוא כח הדעת שלו. הניצוץ הזה מתבטא במדת היראה בנפש, עליה נאמר ש"לגבי משה מילתא זוטרתי היא"[ר] (ולכך ההתייחסות שם בתניא – שלגבי ניצוץ משה שבכל נפש היראה היא ברת-השגה ו"מילתא זוטרתי"). אבל אם משה משפיע על כל אחד דרך ההוד, שפנימיותו תמימות (כנ"ל), מובן שניצוץ משה מתבטא גם בתמימות של כל יהודי. מבואר בחסידות[רא] שדווקא את מדת התמימות אי אפשר לרכוש מבחוץ, והיא שייכת רק למי שתמים מיסודו – כיצד, אם כן, יכול כל יהודי לקיים את מצות "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[רב]? מכח ניצוץ נשמת משה שבו (כמפורש שם בסמוך: "נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון"[רג]). לכל יהודי יש תמימות משרש נשמת משה, ומכחה הוא יכול לקיים "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". עולה, אם כן, שיש שלש הופעות של ניצוץ משה בכל אחד ואחת מישראל – בדעת (מושכל), ביראה (מורגש) ובתמימות (מוטבע)[רד]. חידוש יפה וחשוב.

לפני שנעמיק בהסבר העיקרי היום על המעבר של משה רבינו עצמו מנצח להוד, נזכיר שבמפרשי תיקוני הזהר יש כמה פירושים לפלא הזה, תירוצים לקושיא מה פתאום הוא כותב כאן בסוף שמשה רבינו הוא הוד:

תירוץ ראשון: למשה ניתן ההוד של כלת-משה

תירוץ אחד, שכתוב בכמה וכמה מקומות בקבלה[רה], וגם הגר"א מביא על אתר, הוא שכאשר אני עומד מולך פנים בפנים – רגל ימין שלי מכוונת כנגד רגל שמאל שלך ולהיפך, הנצח שלי מול ההוד שלך וההוד שלי מול הנצח שלך. פנים בפנים היינו יחוד, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[רו], וכך ביחוד זכר ונקבה הנצח של האיש כנגד ההוד של האשה. כתוב בכמה מקומות בקבלה וחסידות[רז] ש"משה זכה לבינה" היינו הפרצוף הפנימי של המלכות, שנקרא כנסת ישראל – כנסת ישראל היא-היא "כלת משה"[רח] והיא-היא הבינה לה זוכה משה רבינו.

לפי ההסבר הזה, "ונתן הוד למשה" הכוונה להוד של הנוקבא, בת הזוג שלו, העומד מול הנצח שלו, המדה העיקרית שלו. כלומר, לפי הפירוש הזה משה נשאר נצח, רק שנותנים לו – לנצח – את מה שעומד מולו, ההוד שלה, כאשר הם מזדווגים, נעשים אחד, "והיו לבשר אחד"[רט]. זהו פירוש אחד.

תירוץ שני: גילוי יסוד אבא בהוד

פירוש שני, אחר לגמרי, שכתוב במקום אחד בכתבי האריז"ל[רי], הוא שמשה רבינו הוא בעצם יסוד אבא[ריא] – המקור של ה"ברק המבריק על השכל"[ריב] – ו"יסוד אבא ארוך"[ריג], מתארך ונמשך בכל פרצוף הז"א, מדות הלב, אבל הוא נמשך באלכסון מימין לשמאל ולכן מגיע אל ההוד. למדנו הרבה פעמים[ריד] שרבי לוי יצחק מברדיטשוב מסביר[רטו] את סוד האלכסון כהסתכלות באין. מי שמסתכל באין לא מסתכל ישר, הוא מסתכל עליך קצת באלכסון, באין שלך, ואז הוא יכול לראות את ה'אורה' על הראש שלך, את ה"הוד והדר" שלך. יש דברים שקורים באלכסון.

כתוב, כלל יותר מוכר ממה שאנחנו הולכים להסביר עכשיו, שכל הקו האמצעי בספירות הוא בעצם לא קו ישר אלא קצת באלכסון. הקו האמצעי הוא קו הספירות כתר-דעת-תפארת-יסוד-מלכות – הכל באמצע, אבל הקו מתחיל מנטיה ימינה ומסתיים בנטיה שמאלה: בכתר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[רטז] – הוא באמצע, אבל הכל בו ימין, הוא נוטה לימין. גם הדעת עדיין נוטה ימינה לגבי הציר האמצעי של עץ החיים. הקו ממשיך לתפארת, בה הוא עדיין טפה ימינה[ריז], אבל כשהוא נמשך מהתפארת עד היסוד הוא כבר מתהפך ונוטה שמאלה – היסוד כבר נוטה קצת לשמאל[ריח], לגבורה (זהו סוד יוסף-יצחק, יוסף נוטה ליצחק). גם המלכות היא בכלל באמצע (כפי שנלמד בהמשך), אבל לכיוון שמאל. שוב, כל הקו האמצעי יורד באמצע מימין לשמאל[ריט].

לגבי האמור כאן, כתוב במקום אחד בכתבי האריז"ל שאותו דבר לגבי המשכת "יסוד אבא ארוך". אבא בצד ימין, חכמה, אבל היסוד שלו נמשך למטה באלכסון, וכאן החידוש שהוא בוקע ויוצא מספירת ההוד. למה הדבר דומה? לידוע היום במדע שמח הימין שולט על צד שמאל של הגוף ולהיפך. כך, יסוד אבא מגיע לרגל שמאל, ושם הוא יוצא החוצה, מתגלה. מה היא רגל שמאל? הוד. היות שיסוד אבא הוא משה רבינו, יוצא שההתגלות שלו בספירת ההוד[רכ]. זהו פירוש שני למה שכתוב כאן בסוף תיקון לג בתקו"ז, "ונתן הוד למשה".

תירוץ שלישי: מעבר משה לאלף החמישי

הפירוש שלישי הוא מה שהתחלנו לומר קודם, שבעצם יש שני משה רבינו – אחד בנצח ואחד בהוד. הפירוש הזה לא מופיע במפרשים – הוא פירוש שלנו, המבוסס על מה שכתוב כאן קודם בתיקוני הזהר. כתוב כאן, דבר ידוע[רכא], שעל האלף החמישי נאמר "הודי נהפך עלי למשחית"[רכב] ו"נתנני שוממה כל היום דוה [היפוך הוד]"[רכג].

האלף החמישי כבר ראוי להיות ימות המשיח, שהרי "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח"[רכד]. "שני אלפים תורה" הם עד סוף האלף הרביעי – הזמן של חתימת ששה סדרי משנה (סוף המשנה והתחלת תקופת האמוראים), סוף התורה שבעל פה. אחר כך מתחילים "שני אלפים ימות המשיח". האלף הראשון של "ימות המשיח" אמור היה להיות האלף החמישי (המשיחי), אבל למעשה מה קרה באלף החמישי? הכל התהפך לרעה – חורבן וגלות כל הצרות של עם ישראל התחילו והתרכזו באלף החמישי. ששת האלפים הולכים לפי הספירות – "שני אלפים תורה" הם התפארת והנצח, סוד "איהו [התפארת] בנצח [מתמקם בספירת הנצח]"[רכה], והאלף החמישי הוא כבר ההוד. בפוטנציאל "שני אלפים ימות המשיח" הם התכל'ס של התורה, לשם כך השם נתן תורה, אבל למעשה לא זכינו והתהפך. דווקא "הודי נהפך עלי למשחית", האלף החמישי התהפך עלי – כך כתוב כאן – והפך להיות "דוה", לשון נדה, "כל היום דוה". כל שכן עכשיו, האלף הששי, ההמשך שלו. צריך שמשיח יבוא כבר – יש לו אלפים שנה לבוא, "אלפים שנה ימות המשיח". אנחנו אוכלים עכשיו את ימות המשיח, רק שכבר הגענו לעקבתא דעקבתא וצריך להאמין שמשיח כבר כאן ורק לפקוח עינים ולראות אותו, כך הרבי אומר[רכו].

בכל אופן, יוצא שממתן תורה עד סוף האלף הרביעי משה רבינו הוא משה של התורה – "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי". אבל מה קורה לו בסוף האלף הרביעי, במעבר לאלף החמישי? משה רבינו צריך להחליף פאזה לגמרי. עד סוף האלף הרביעי משה רבינו הוא היה משה רבינו של תורה, אבל מתחלת האלף החמישי והלאה צריך להיות משה רבינו של ימות המשיח. עד סוף האלף הרביעי משה רבינו "הוא גואל ראשון", אבל מתחלת האלף החמישי משה רבינו צריך להיות "הוא גואל אחרון"[רכז]. הכל הוא משה אחד, כפי שה' פונה אליו לראשונה בסנה – "משה משה"[רכח], ו"לא פסיק טעמא בגוויהו"[רכט] – אבל המשה הראשון הוא של הנצח, עד סוף האלף של הנצח, ומשה השני הוא המשה של ההוד.

מי שמכיר קצת את כל הענין של רשב"י יודע שאף על פי שהוא בתנאים – הוא מקדים את הזמן שלו. כל מה שהוא כותב, כל ספר הזהר, שייך לעתיד. בכלל, גם גדולי ישראל פקפקו קצת מתי נכתב ספר הזהר[רל] – זהו ספר של רשב"י, משה רבינו, אבל הוא משקף לגמרי את הרוח של האלף החמישי, במיוחד בתיקוני הזהר. בניגוד לדברי חז"ל בש"ס ובמדרשי ההלכה והאגדה – שנאמרו באופן גלוי לדורם – ספר הזהר אמנם נכתב באלף הרביעי, אך הוא התגלה בהשגחה פרטית רק באלף החמישי, אליו הוא מיועד (גילוי ספר הזהר באלף החמישי הוא על דרך יציאת-גילוי יסוד אבא בהוד דווקא, כנ"ל בתירוץ השני לשייכות ההוד למשה). שוב, זהו כבר ספר של האלף החמישי – ספר בו משה רבינו הוא ההוד, הוא כבר לא הנצח, הוא עבר פאזה.

עכשיו משה רבינו הוא ההוד, וכל המדות של ההוד מתבטאות בו (כולל ההיפוך ל-נדה, ס"ת "ונתן הוד למשה"): בתור נשמה כללית של כל ישראל הוא צריך להודות על החטא, "אשר נשיא יחטא"[רלא], "אשרי הדור שהנשיא חוטא ומודה"[רלב]; הוא צריך להודות על הטובות שהקב"ה מחיה אותנו בגלות; הוא צריך להודות על האמת בשכל, 'אתה צודק, לא אני צודק'. אז הוא זוכה ל"הוד והדר" ובסוף גם ל"הוד מלכות". לכן הפסוק שמביא הזהר הוא לא פסוק – הוא לא בתורה של האלף השלישי והאלף הרביעי, אלא בתורה של האלף החמישי והלאה, והוא מתייחס לספירה העיקרית של משה אז.

זהו פירוש שלישי של מה שכתוב כאן בזהר, הפירוש שלנו. נאמר עליו לחיים. שוב, משה ורשב"י הם אותו ענין, אותה נשמה. לחיים לחיים. כמובן, כל זה קשור למעבר מזכר ("איהו בנצח") לנקבה ("איהי בהוד") – שאנחנו מייחסים בדרך כלל לתורת הבעל שם טוב[רלג]. כאן רואים שהמעבר מתחיל כבר ממשה רבינו, רעיא מהימנא[רלד], אליבא דרבי שמעון בר יוחאי.

למשה רבינו קוראים בן עמרם, לרשב"י קוראים בר יוחאי ולדוד המלך בן ישי – כולם בהוד. משה ורשב"י הסברנו, ודוד, חוץ מזה ש"איהי בהוד", כתוב שיש שני משוררים לעם ישראל – שמואל, שיוצא מבני קרח, ודוד, שהם נצח והוד. שמואל תקן את הנצח, "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'", והוא משורר מצד הנצח. המשורר השני, שהוא משח – "רמה קרני", "'קרני' ולא 'פכי'" – הוא בהוד, "נעים זמרות ישראל". לפעמים כתוב שמשה ואהרן בנצח והוד, החידוש שלנו כעת ש"משה משה" בנצח והוד, וגם שמואל ודוד בנצח והוד. בהוד יש משה, מהאלף החמישי במיוחד, יש אהרן ויש דוד. שייכות משה באלף החמישי להוד היא כי צריך להתחבר עם דוד, להתאחד עם דוד. הרי כתוב שמשיח הוא משה בפנימיות ודוד וחיצוניות – נשמתו נשמת משה וגופו בן דוד. כל השלשה נקראו על שם אבא שלהם – בן עמרם (לא אומרים משה אלא בן עמרם), בר יוחאי (כמו בשיר ששרנו, לא כתוב שמעון, אלא בר יוחאי) ובן ישי. כמה שוה בר יוחאי? אמרנו שיש הרבה גימטריאות לרשב"י, כל מיני ואריציות של השם שלו. בר יוחאי עולה 237, "ואבא היום אל העין", הסוד של קפיצת הדרך – משם יוצא השם, צירוף שם ה-טוב של הבעל שם טוב, ר"ת "ואבא היום אל העין", של קפיצת הדרך, קפיצת הארץ. כך אומר הבעל שם טוב. "אל העין" ב-ע, אבל גם אני במילוי. "גם אני" – "גם" במילוי שוה נצח-הוד ו-אני במילוי שוה 237, חצי דעת – משה רבינו הוא הדעת, בחברים באידרא רשב"י הוא הדעת. הוא הדעת, בנו רבי אלעזר הוא החכמה, רבי אבא הבינה וכו'. חצי דעת, דעת היא "תרין עטרין דדעת" – "אני אני הוא". אני במילוי הוא קפיצת הדרך, ששוה בר-יוחאי. "גם" במילוי שוה נצח-הוד ו"אני" במילוי חצי דעת, וביחד שוה שלמות כל האלף-בית, בדיוק 400, ה-ת.

חלק שלישי: תיקוני זהר לג

א. יראת ה' – עבודה ושכר

לכבוד לג בעומר נלמד את תיקון לג בתיקוני הזהר[רלה]. תיקון גל שייך לגאולה – גאולה לשון גל[רלו]. גאולה בגימטריא מה, "מה טוב ומה נעים"[רלז] (ששייך לל"ג בעומר[רלח]), ועולה גם ג"פ הוד – סימן מובהק שמכל הספירות הגאולה שייכת לספירת ההוד, הוד שבהוד, לג בעומר, "גל עיני"[רלט]. שלש פעמים הוד מכוונות כנגד שלשת פירושי הודיה שאמרנו קודם[רמ] – להודות בחטא, להודות. על הטובה ולהודות על האמת – או לשלש אותיות ה-צלם שאמרנו קודם[רמא] (שלשת פירושי ההודיה כנגד ה-צ, "הוד והדר"[רמב] כנגד ה-ל ו"הוד מלכות"[רמג], התכלית, כנגד ה-ם).

שמות אלהים במעשה בראשית

אני מתחיל לקרוא מהתחלה. שוב, כל התיקונים הם על המלה "בראשית" (שעולה בגימטריא "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא"[רמד], כפי שאמר רשב"י על עצמו), וכך פותח גם התיקון הזה:

בראשית דא פקודא קדמאה, דאתרמיז בל"ב שבילין, דאינון ל"ב אלקי"ם דעובדא דבראשית,

במעשה בראשית מופיע רק שם אלקים[רמה], החוזר לב פעמים בכל ששת ימי בראשית. לב שמות אלקים של מעשה בראשית הם לב נתיבות חכמה בהם ה' ברא את העולם. מהם לב השבילים-הנתיבות?

כ"ב אתוון ועשר אמירן דאתכלילן בהו,

בתחלת ספר יצירה כתוב שה-לב מתחלקים לעשר ספירות ו-כב אותיות[רמו] כאן כתוב כב אותיות ועשרה מאמרות הכלולים בהן – כל מאמר הוא מילים שמורכבות מאותיות.

ההתייחסות לשם אלקים במעשה בראשית היא הקדמה להסבר שלו בהמשך. כעת הוא פונה לנושא העיקרי שלו – היראה, הרמוזה גם היא במלה "בראשית":

היראה – אמונה, מצוה ותיקון

תקונא קדמאה יראה,

קודם הוא משתמש בביטוי "פקודא קדמאה" ואחר כך "תקונא קדמאה" – לא אותו דבר. מה ההבדל? ב"פקודא" אני מציית, מקיים את פקודת המלך, עושה מה שצריך לעשות. ב"תקונא" אני כבר מתקן איזה פגם, חטא, חסרון שיש בי – אני עושה תיקון. אלה שתי רמות – המצוה והתיקון של המצוה. חוץ מהמצוה והתיקון, כתוב "כל מצותיך אמונה"[רמז] – הכל מתחיל מאמונה.

אם כן, צריך להאמין במצוות – להאמין שהן מצוות ה'. צריך לקיים את המצוה, את הפקודה שה' נתן לנו. וצריך להיות מודע לכך שבקיום המצוה עושים תיקון – גם בנפש שלי וגם בחלקי בעולם.

מעבר למשמעות של תיקון חטא וחסרון, במלה תיקון יש גם משמעות של לבוש[רמח] – כל תיקון היינו לבוש המאפשר את התגלות האור הפנימי כלפי חוץ ושומר אותו מיניקת החיצונים. זו המשמעות של התיקונים בפרצופים העליונים – ז תיקוני גלגלתא[רמט], יג תיקוני דיקנא[רנ] וכו' – הכל חלק מתהליך התלבשות הנשמה בגוף. רבי אייזיק מהומיל מסביר[רנא] שכל ספר התניא מבוסס על שלישית המושגים השתלשלות-התלבשות-השראה – שלשה אופנים של גילוי אלקות. אם התיקון ענינו התלבשות, המצוה-הפקודה הקושרת בין המלך לעם שייכת לסדר השתלשלות, הירארכיה של מעבר פקודות מלמעלה למטה. ההשראה היא רעותא דלבא, דבקות, שהיא עומק האמונה. כלומר, האמונה בכל מצוה היא המשכת המקיף – הארה מתוך מקור ההשראה האלקית.

ניתן סימן לשלש הרמות האלה בכל מצוה – אמונה-מצוה-תקון ראשי תיבות אמת[רנב].

מה ה-אמת הראשונה? כתוב כאן, מה שכתוב גם בתחלת פרק מא בתניא, ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היינו מצות היראה. "ראשית [העבודה]" היינו "בראשית", "ראשית חכמה יראת הוי'"[רנג], כמו שמיד יסביר. תיקון גל, "גל עיני", פותח בכך שהראשית היא היראה – יראה היא המצוה הראשונה, התיקון הראשון וגם האמונה הראשונה.

יראה מתוך אהבה

הגדרת היראה כמצוה הראשונה חשובה מאד. יש מאמר שלם של רבי הלל מפאריטש[רנד] שאומר שהמניע הפנימי של היראה הוא אהבה. הוא מסביר שמצות היראה – "את הוי' אלהיך תירא"[רנה], "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה"[רנו] – היא מצות עשה דאורייתא. בספר התניא כתוב[רנז], על בסיס דברי הזהר[רנח], שהכח המניע של כל מצוות עשה הוא אהבה והכח המניע של כל מצוות לא-תעשה הוא יראה. היראה מניעה מצוות לא-תעשה, אבל היות שהיראה גופה היא מצות עשה, סימן שהיראה בעצמה באה מאהבה. אהבה היא המקור והשרש של קיום מצות היראה, וגם כדי שהמצוה תעשה ותפעל את התיקון שלה היא צריכה לבוא מתוך אהבה. אני צריך לפחד מה', לירא את ה', מפני שאני אוהב אותו! זהו ווארט מאד חזק וחשוב של רבי הלל.

שוב, תמיד, גם כאן, כתוב שהיראה שייכת למצוות לא תעשה והאהבה למצוות עשה, אבל יראה עצמה היא מצות עשה. גם אהבה וגם יראה באות ממקור כל המצוות, האמונה – "כל מצותיך אמונה". כל המצוות מתחילות מאמונה (כנ"ל), כאשר במצוות עשה צריך עם האמונה גם אהבה ובמצוות לא-תעשה צריך עם האמונה גם יראה, אבל היראה עצמה באה מאהבה.

מה הרמז? יש רמז שהגר"א מביא (בהקשר אחר)[רנט]: כאן כתוב ש"בראשית" היינו יראה, כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת הוי'", אבל אפשר להתבונן גם ברמז של המלה "בראשית". יש מושג שנקרא "חשבון דחנוך". מה פירוש? כל מי שעוסק בקבלה צריך לדעת – "חשבון דחנוך" הוא מספר קטן[רס]. חנוך, הרבי של משה רבינו[רסא], וממילא גם של רשב"י (שהוא גלגול של משה רבינו[רסב]), עשה גימטריא במספר קטן – החשבון של מספר קטן כל כך מתעצם עמו עד שנקרא על שמו, "חשבון דחנוך". והנה, "בראשית" ב"חשבון דחנוך" עולה אהבה (13), רמז מובהק שהיראה – סוד המלה "בראשית" – באה מאהבה.

את שרש האהבה הקודם ליראה ומניע אותה אפשר לראות בעוד תופעה במלה "בראשית": האות העיקרית בשרש אהב היא ב והאות העיקרית בשרש ירא היא ר (שאר האותיות, בשני השרשים, הם מאותיות האמנתיו הנוספות לאותיות הראשיות[רסג]), כך שבמלה "בראשית" עצמה קודמת האהבה, ב (ודווקא ב רבתי, "אהבה רבה"), ליראה, ר (האות השלישית, ה-א הנחה, היא ה-א המשותפת לשני השרשים, ראש שרש אהב וסוף שרש ירא, ושרשה האמונה הכוללת את האהבה והיראה ומצטרפת אליהן, כנ"ל).

סדר האהבה והיראה

אם מצוות לא תעשה באות מיראה, שהיא גופא מאהבה, מה ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא-תעשה? פשוט, אהבה כשרש למצוות עשה היא גלויה ואילו האהבה שהיא שרש מצוות לא-תעשה היא מסותרת, לא גלויה. כדי להוציא אותה לגילוי, שתהיה "אהבה כאש", תכלית האהבה, צריך התבוננות מיוחדת[רסד] – האהבה הגלויה קובעת ברכה לעצמה ונקראת "פקודא תנינא", כפי שיאמר בהמשך.

כמו שהזכרנו, כתוב בתניא שראשית העבודה היא יראה. אחר כך מתקיים "דרכו של איש לחזר אחרי אשה"[רסה], האהבה (הזכרית) מחזרת אחרי "אשה יראת הוי'"[רסו]. הוא אומר[רסז] שזהו הכלל, אבל יש יוצא מהכלל – בעל תשובה, כמו רבי אלעזר בן דורדיא[רסח]. בשביל לחזור בתשובה צריך לפעמים אהבה חזקה, בוערת, לפני היראה. זו תופעה יוצאת מהכלל, כמו שבעל תשובה הוא בכלל יוצא דופן – שייך למשיח, שנקרא "קיסר"[רסט], יוצא דופן[רע]. היוצא דופן (שאולי הוא הדבר היותר מצוי בדורנו, דור של תשובה) הוא שאהבה קודמת ליראה אבל הכלל הוא שיראה קודמת לאהבה, כפי שכתוב כאן – היראה היא "פקודא קדמאה" והאהבה "פקודא תנינא" (אכן, הביטוי "פקודא תנינא" עצמו רומז לאות ב, ה-ב של "בראשית", שהיא האהבה הקודמת ליראה כנ"ל).

שתי מדרגות יראה – מלכות דקדושה ומלכות דקליפה

ועלה אתמר ראשית חכמה יראת ה',

כאן הכוונה ב"ראשית חכמה יראת הוי'" היא ל"אשה יראת הוי'" – ה"ראשית" מלמטה למעלה.

המלה "בראשית" רומזת שיש ב מדרגות של "ראשית"[רעא]. יש לכך כמה הסברים, וההסבר העמוק שנוגע לכאן הוא שיש "ראשית" מלמעלה למטה ו"ראשית" מלמטה למעלה, "ראשית" של אור ישר ו"ראשית" של אור חוזר, "ראשית" של "חכמה בראש" ו"ראשית" של "חכמה בסוף"[רעב], "ראשית" של "כבוד עילאה", "כבוד נאצל" (מלמעלה למטה), ו"ראשית" של "כבוד תתאה", "כבוד נברא" (מלמטה למעלה)[רעג]. אם "ראשית" היא יראה, "ראשית חכמה יראת הוי'", אז שתי מדרגות ה"ראשית" הן שתי מדרגות של יראה – יראה עילאה ויראה תתאה[רעד]. "יראה עילאה" היא יראת הרוממות, יראת-בשת בספירת החכמה (ולראשית העליונה הזו מכוון הרמז ש"בראשית" אותיות ירא-בשת[רעה]), ה"ראשית" של אור ישר מלמעלה למטה. יראה תתאה היא היראה הבסיסית, עליה כתוב שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", היראה בספירת המלכות, "אשה יראת הוי'", ה"ראשית" של אור חוזר מלמטה למעלה. כאן מדברים על היראה הזו, "אשה יראת הוי'".

הוא אכן ממשיך שיש שתי יראות, אבל הוא יסביר אותן אחרת:

דאית דחילו ואית דחילו.

'יש יראה ויש יראה'. שוב, בדרך כלל כשאומרים כך מתכוונים ליראה עילאה ויראה תתאה[רעו] (כנ"ל), אבל כאן הכוונה למשהו אחר – יש יראה מצד הקדושה ויש יראה רעה ונפולה מצד הקליפה. היראה של הקדושה היא השכינה:

יראת ה' דא שכינתא מלכות קדישא,

מפורש כאן שמדובר במלכות, ה"ראשית" מלמטה.

יראה רעה דא רצועה לאלקאה לחייביא,

היראה הטובה היא "אשה יראת הוי' היא תתהלל", המלכות דקדושה, ומיהי היראה הרעה?

ומאי ניהו? סם המות דסמא"ל, נוקבא דיליה,

כמו שיש פרצוף רחל, "אשה יראת הוי'" דקדושה, כך בלעומת-זה היראה היא לילית, הנוקבא של סמא"ל (לשון סם, סם המות).

"יראת הוי' טהורה"

שוב, היראה הטובה כאן היא ה"אשה יראת הוי'" – "יראת הוי' טהורה"[רעז]. "יראת הוי' טהורה" הוא אחד מתוך ששה ביטויים בפרק יט בתהלים – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש, עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי. פקודי הוי' ישרים משמחי לב, מצות הוי' ברה מאירת עינים. יראת הוי' טהורה עומדת לעד, משפטי הוי' אמת צדקו יחדו". "יראת הוי' טהורה" היינו הביטוי החמישי, כנגד ההוד (של לג בעומר), אם מקבילים את הביטויים ל-ו קצוות מחסד עד יסוד.

חז"ל מקבילים[רעח] את הביטויים לששה סדר משנה, לא לפי הסדר. "תורת הוי' תמימה" היינו סדר נשים, "עדות הוי' נאמנה" סדר זרעים, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" סדר מועד (שמחה) "מצות הוי' ברה מאירת עינים" סדר קדשים, "יראת הוי' טהורה" סדר טהרות ובסוף "משפטי הוי' אמת צדקו יחדו" סדר נזיקין. שני הסדרים האמצעיים לפי סדר הש"ס, נשים-נזיקין שלומדים בישיבות, הולכים כאן לראש ולסוף – סדר נשים כאן הולך לראש, "הכל הולך אחר הפתיחה"[רעט], כולל את כל הש"ס (כמו שמכנים את מסכת כתובות 'ש"ס קטן'[רפ]), וסדר נזיקין הולך לסוף, "הכל הולך אחר החיתום"[רפא]. ארבעת הסדרים שמופיעים כאן באמצע הם לפי הסדר.

"יראת הוי' טהורה" היינו "אשה יראת הוי'". המסכת העיקרית בטהרות ששייכת היום ולומדים היום – ולכן רק עליה יש גמרא – היא מסכת נדה (שנקראת "דוה", היפוך אותיות הוד, כנודע[רפב]). מה היעוד של ימות המשיח, עולם הבא? שהיא תהיה "טהורה עומדת לעד", כאשר "בינה עד הוד אתפשטת"[רפג] לגמרי. פנימיות המלכות, כלת משה[רפד], כפי שאמרנו, מתקנת את הנדה – את קללת חוה. איפה כתובה פעם ראשונה מלה "גם", ה'גיים' הראשון בתורה[רפה]? "ותתן גם לאישה עמה"[רפו] – החטא. מי השחקנים ב'גיים' הראשון? אדם וחוה – "איהו בנצח, איהי בהוד"[רפז]. ב'גיים' הראשון, המשחק הראשון, שניהם מפסידים – המנצח הוא הנחש. בסוף הוא מפסיד בגדול. בכל אופן, הקללה היא נדה, בין היתר והתיקון נקרא "טהורה עומדת לעד" – "יראת הוי' טהורה עומדת לעד", סוד כלת משה, ש"בינה עד הוד אתפשטת".

שכר וענש – יראה טהורה ויראה נפולה

כעת הוא אומר חידוש גדול יפה, הפוך מהסדר הרגיל. כמו שאמרנו, בתניא כתוב, לפי הזהר, שהיראה היא הכח המניע לקיום מצוות לא-תעשה של התורה – שסה מצוות לא-תעשה. כאן הוא אומר שהיראה הטהורה, "יראת הוי' טהורה עומדת לעד", היא השכר של מי שמקיים מצוות לא-תעשה. כשאדם לא אוכל טרף וכו' – השכר שלו הוא יראה טהורה. לעומת זאת, העונש של מי שעובר על מצוות לא-תעשה, ה"רצועה לאלקאה לחייביא", הוא יראה רעה, חרדות, פחדים.

עוד פעם, הוא כותב כאן יסוד, שפחדים וחרדות רעות הם העונש לאדם שעבר עבירה, הרצועה להלקות אותו – היראה הרעה עצמה נקראת רצועה להלקות את החייבים, עונש על אי-קיום מצוות לא-תעשה של התורה. לעומת זאת, השכר הטוב למי שכן מקיים את מצוות לא-תעשה של התורה שלו הוא "יראת הוי' טהורה עמדת לעד".

נקרא בפנים:

יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דלא תעשה,

יראת ה' כאן אינה המניע של מצוות לא-תעשה אלא השכר שלהן – השכר של מי שנקי לגמרי, מדקדק במצוות לא תעשה קלה כבחמורה, הוא "יראת הוי' טהורה עומדת לעד".

ולעומת זאת, יראה רעה היא העונש למי שעובר על מצוות לא-תעשה:

יראה רעה איהי רצועה לאלקאה למאן דאעבר עלייהו.

עד כאן כבר ווארט מאד יפה.

ב. מדד היראה

מה העיקר בחיים?

כעת יש עוד ביאור בענין היראה שאומר רבי שמעון לבנו רבי אלעזר:

קם רבי שמעון ואמר אלעזר ברי,

אית מאן דדחיל לקודשא בריך הוא בגין דיחון בנוי ויסגי עותריה בהאי עלמא, ואי חסר מהאי לא דחיל ליה, האי לא שוי ליה יראת ה' לעקרא,

יש מי שירא את הקב"ה – כלומר, שעושה מצוות מתוך יראה – כי רוצה שילדיו יחיו ויהיה לו הרבה עושר. כלומר, עבודתו היא עבודה שלא לשמה לגמרי – הוא מקיים מצוות בשביל שיהיה לו טוב בעולם הזה. אם חסר לאותו אחד ממה שהוא מצפה לו – הוא מפסיק לפחד מה'. כלומר, מפסיק לדבוק בו בקיום התורה והמצוות. אותו אחד, שיראתו היא בשביל שילדיו יחיו ויהיה לו עושר, לא עושה את יראת ה' עיקר בחייו. היראה נקראת כאן גם "ראשית" וגם "עיקר", כמו בתחלת פרק מא בתניא (שכבר הזכרנו).

אבל מאן דדחיל לקודשא בריך הוא בין בטיבו בין בעאקו, הא דא שוי יראת ה' ביה לעקרא,

אבל מי שירא שמים גם כשטוב לו בחיים וגם שיש לו צרות – הוא עושה את יראת ה' עיקר בחייו. עיקר היינו הדבר הכי חשוב – אצלו יראת ה' היא העיקר והגשמיות אינה עיקר, לכן הוא ירא ה' בין אם טוב לו ובין אם רע לו. היראה הזו היא עבודה "לשמה".

על יסוד החלוקה הראשונה בין שני היראים מפרט רבי שמעון שלש מדרגות של יראה:

דתלת דרגין אינון דיראה,

אית יראה בין בטיבו בין בעאקו,

יש יראה בין שטוב לך ובין שלא טוב לך.

ואית יראה דדחיל לקודשא בריך הוא בטיבו ולא בעאקו,

יש יראה שניה, של מי שירא את ה' כשטוב לו בגשמיות, ולא ירא כשלא טוב לו.

ואית יראה דלא שוי לה עליה לעקרא בין לטיבו בין לעאקו,

יש יראה שלישית, של מי שלא ירא את ה' – לא עושה מהיראה עיקר – אפילו כשטוב לו, וכל שכן לא כשרע לו. גם למדרגה הזו הוא קורא מדרגה של יראת ה'. כמו במשניות של "ארבע מדות" בפרקי אבות[רפח], בהן גם מי ש"אינו עושה ואינו הולך" נחשב בין "הולכי בית המדרש"[רפט].

יראה של צדיקים, בינונים ורשעים

כאן יש חידוש מאד יפה, שלפי שלש היראות הללו הוא מגדיר את הצדיק, הבינוני והרשע. החלוקה הזו היא היסוד של התניא, כמובן, רק שלכאורה מה שכתוב כאן שונה מההסבר בתניא. שלש היראות מגדירות את הצדיק, הבינוני והרשע:

צדיק גמור שוי לה עליה לעקרא בין לטיבו בין לדינא,

צדיק גמור הוא מי שיראת שמים היא העיקר אצלו בחיים. שוב, יראת שמים כאן היא משהו כללי. אנחנו מסבירים תמיד[רצ] שיראה היא רגישות – להיות רגיש לה'. זהו העיקר שלי בחיים, שאני רגיש ומרגיש את נוכחות ה', "שויתי ה' לנגדי תמיד"[רצא]. מי שכל הזמן העיקר אצלו הוא הרגישות לבורא עולם, בין אם טוב לו ובין אם רע לו – הוא צדיק גמור. כך מגדיר כאן בתיקוני הזהר.

בינוני שוי ליה עליה לטיבו ולא לדינא

הבינוני הוא מי שהיראה אצלו לא עיקר כל כך – היא חשובה אצלו רק כשטוב לו, אבל כשלא טוב לו, כשרע לו, אז לא.

רשע גמור לא שוי ליה עקרא לא בטיבו ולא בדינא

רשע הוא מי שהיראה אף פעם לא העיקר אצלו – לא כשטוב לו ולא כשרע לו.

למה אמרנו שהחלוקה כאן היא לא כמו בתניא? קודם כל, כי פה יש שלש מדרגות ולא חמש מדרגות – בתניא אדמו"ר הזקן מחלק[רצב] גם בין "צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו", "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור", ובאותו אופן בין "רשע וטוב לו" ו"רשע ורע לו", "רשע גמור ו"רשע שאינו גמור". כאן יש רק שלש מדרגות, צדיק גמור, בינוני ורשע – סוד הצבור, צדיקים בינונים ורשעים[רצג].

אנחנו לומדים כאן תיקוני זהר, אך בתניא מביא אדמו"ר הזקן מקור אחר בזהר, מרעיא מהימנא. בתניא אומר ש"צדיק וטוב לו" היינו צדיק שיש לו רק טוב בלב, "צדיק גמור", ו"צדיק ורע לו" הוא צדיק שיש לו קצת רע בלב. כאן מוסבר ש"צדיק גמור" עובד את ה' כשטוב לו וכשרע לו – החידוש הוא יותר כאשר רע לו, כלומר יש מעלה ב"צדיק ורע לו" על ה"צדיק וטוב לו". כמובן, כאן הוא מפרש את ה"וטוב לו" וה"ורע לו" בצורה אחרת – בתניא הכוונה שיש לו איזה רע, קצת יצר הרע בלב, וכאן מפרש כפשוטו, "טוב לו" בעולם הזה בגשמיות ו"רע לו" בגשמיות. מי הדוגמה בגמרא[רצד] ל"צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו"? רבה ורב חסדא – שניהם צדיקים גמורים, רק שרבה סבל כל החיים ולרב חסדא היה טוב כל החיים. פעם למדנו שאדמו"ר הזקן הוא גלגול של רבה[רצה]. גם בפשט, יש "צדיק ורע לו" שיותר מעולה, יותר חידוש, מ"צדיק וטוב לו". כך כתוב כאן בזהר.

האמונה והיראה כאן הולכות יחד, יהודי ירא שמים. מי שבשלמות האמונה והיראה בין אם טוב לו ובין אם רע לו – הוא הצדיק הגמור. מי שאין לו יראה בכלל, בטוב וברע, הוא הרשע הגמור. הבינוני הוא אחד שרגיש לה', קשור לה', רק כשטוב לו. נלמד זכות על הבינוני ונסביר שכאשר רע לו – המצב מבלבל את דעתו. כמובן, כאן הבינוני הוא בכלל לא הבינוני של התניא. כאן הבינוני הוא מי שכאשר טוב לו הוא ירא שמים וכאשר רע לו – הקשר לה' נחלש. שוב, נלמד זכות, לא כי הוא מזלזל – כי הוא מתבלבל, קשה לו, הוא חלש. ה"רע לו" מחליש אותו, מחליש את דעתו. דעת היא התקשרות, ואם הרע מחליש את דעתו – הוא מחליש את הקשר שלו לקב"ה.

[שאלה: לכאורה, רואים שדווקא כאשר רע צועקים לה', כמו בכל ספר שופטים – נזכרים בה', מתחילים להרגיש אותו, דווקא כשרע.] כאן מדובר על משהו ממושך. אם פתאום רע – ודאי אדם צועק לה'. אבל אם הוא לא נענה, ככל שהמצב הרע נמשך הוא נחלש. מי שממשיך כל הזמן לצעוק לה' באמונה שלמה – הוא כאן הצדיק הגמור, הוא בסדר גמור. יותר מזה, הצעקה כשמרגישים את הכאב לא מחייבת יראת שמים. כשכואב צועקים לאבא, אבינו שבשמים – זהו טבע אצל כל יהודי, אבל הצעקה הזו לא מבטאת יראת ה' ולא מובילה בהכרח לקיום מצוות, כפי שרואים גם בימי השופטים. גם בצרה הממושכת של גלות מצרים בני ישראל צעקו ונושעו, בלי שהצעקה היתה מלווה בהתחזקות בעבודת ה'. כשגנב נמצא בסכנה הוא צועק לה', אבל ממשיך לגנוב – "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[רצו]. כלומר, אפשר לצעוק ולהמשיך להיות חלש ביראת ה' ובעבודתו.

בכל אופן, מה הרווחנו? פירוש פשוט ומחודש מהם צדיק-בינוני-רשע.

ג. אהבה ויראה במלכות

קבלת המלכות משמאל ומימין

כעת הזהר מקשה על מה שאמר קודם:

ושכינתא אמאי אתקריאת יראה, דהא היא מסטרא דעמודא דאמצעיתא אתנטילת,

יראה היא שמאל, בגימטריא גבורה, אבל השכינה-המלכות נמצאת בקו האמצעי – כמו שאמרנו קודם – ובתוך מדות הלב היא מקבלת מהתפארת, שיש בה גם אהבה וגם יראה. מדוע, אם כן, מודגשת כאן היראה?

אלא כמה דעמודא דאמצעיתא נטיל מרחמי ודינא דאינון ימינא ושמאלא, הכי איהי נטלא מתרוייהו,

ההבדל בין המלכות לתפארת, אף ששתיהן בקו האמצעי, הוא שבתפארת האהבה והיראה נמצאות יחד. התפארת מאוזנת, ממוזגת, כמו שכתוב בחסידות[רצז], בין אהבה ויראה, כמו תפארת שממוזגת מגוונים שונים. המלכות, לעומת זאת, מקבלת בכל זמן רק מאחד מהם – היא בקו האמצעי, אך יש זמנים בו המלכות מקבלת בעיקר מהשמאל של עמודא דאמצעיתא ויש זמנים בהם היא מקבלת בעיקר מהימין. הוא לא כותב עוד דבר עיקרי, שאמרנו קודם, שאף ששתי הספירות הללו בקו האמצעי, התפארת נוטה לימין והמלכות נוטה לשמאל[רצח]. מכיון שהמלכות יחסית בשמאל יש לה נטיה לקבל דווקא מהשמאל, אבל בכל אופן כותב כאן שמקבלת בזמנים שונים והשם שלה משתנה לפי המקור ממנו היא מקבל:

מסטרא דשמאלא דא אתקריאת יראה פחד יצחק, דמסטרא דימינא אהב"ה אתקרי,

יש כאן חידוש – הוא אומר שלפעמים המלכות היא לא יראה. כשהמלכות מקבלת משמאל היא נקראת יראה וכשהיא מקבלת מהימין היא נקראת אהבה. מענין שכתוב כאן אהב"ה עם גרשיים, כמו שם קדש.

תיקון המלכות – מיראה לאהבה

כאשר המלכות מקבלת מהימין ונקראת אהבה, זו בעצם המצוה השניה של התורה:

ודא פקודא תניינא

מה המצוה הראשונה? כפי שהוא פתח כאן, היראה נקראת "פיקודא קדמאה", היא ה"בראשית" – "ראשית חכמה יראת הוי'". המצוה הראשונה היא יראה, אבל המצוה השניה של התורה – לפי מעשה בראשית – היא "יהי אור"[רצט]. כמו שהמלה "בראשית" היא "פיקודא", רומזת למצות היראה, גם ה"פיקודא" השני, המצוה השניה, רמוזה במעשה בראשית – בדיבור הראשון של ה', "יהי אור", צווי שיהיה אור, שתהיה אהבה[ש]. גם ב"בראשית" רמוזה האהבה, ב"חשבון דחנוך" כנ"ל, אבל עיקר האהבה, גילוי כל האהבה, בא אחר כך, ב"ויאמר אלהים יהי אור". ורמז יפה: בראשית" ועוד "יהי אור" עולה ה"פ אהבה-יראה (אהבה-יראה פו"א).

דאתמר בה ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

ה' הוא קוב"ה, התפארת במושגי הקבלה, והוא אומר למלכות – "אהבת עולם אהבתיך", אני אוהב אותך אהבת עולם, "על כן משכתיך", אני מושך אליך, "חסד", אני נותן לך חסד ואהבה, שתרגישי אהבה, שתהיי אהבה ושתקראי אהבה. כך הוא מפרש את הפסוק "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד".

איזה עוד פסוק מביאים לתאר את השלב השני של המלכות, כאשר המלכות הופכת מיראה לאהבה? בכלל, המלכות היא אנחנו, הציבור, כמו המדינה. מהי יראה? למה בתחלה המלכות היא יראה? מורא מלכות, "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"[שא]. מלכות מתחילה מאיזה משטר, מדין וגבורה – "בנין המלכות מן הגבורות"[שב]. בלי גבורה ויראה אין זו מלכות כלל – חייבים "'שום תשים עליך מלך'[שג] שתהא אימתו עליך"[שד]. אבל מה תכלית המשטר? שבסוף תהיה אהבה. עוד לא זכינו לכך, אבל זו התכלית. מה הפסוק שאומר זאת? "חסדי דוד הנאמנים"[שה], מלכות דוד צריכה להגיע לאהבה וחסד.

מהי אותה אהבה? מה המצב בארץ כל זמן שהמלכות היא רק משטר בלי אהבה? "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום"[שו]. בשביל ה"תהו ובהו וחשך" צריך משטר, שקצת יסדר את המציאות. יש משטר שיש בו בכח, בפוטנציאל, אהבה – שמכיר את היעד שלו – ואז אפשר לומר "'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' זו רוחו של מלך המשיח"[שז]. הרוח היא הכיוון, כמו "כי רוח החיה באופנים"[שח] – כשיש כיוון נכון זו רוחו של משיח, ואז זוכים ל"יהי אור", "חסדי דוד הנאמנים".

את התהליך המדובר רואים במלכות בית דוד. יחסית, מלכות דוד עצמו היא מלכות של גבורה, לכן הוא איש מלחמות ודינים[שט], ואילו מלכות שלמה היא כבר מלכות של חסדים, שלום ואהבה[שי], עד לתכלית של בנין בית המקדש – "ושכנתי בתוכם"[שיא] באהבה (כאשר מורא מקדש מרחף מלמעלה והחויה הפנימית היא אהבה). כאן יש דוגמה יפהפיה למה שכבר אמרנו, כיצד בפנימיות שרש היראה עצמה הוא אהבה קודמת – הרי העם המליך את דוד מתוך אהבה וחשק (כאהבת כלה לחתן, אהבת דודים), קבלת מורא מלכות דוד היתה מתוך אהבה[שיב].

ד. האש של ל"ג בעומר

כינויים של אש

בקטע הבא בתיקוני הזהר מדובר על כינויים שונים של אש. כשחושבים על אש עולים לראש כל מיני מושגים – נר, אבוקה וגם מדורה, כמו שעושים בל"ג בעומר. כמו שיש אבוקה, יש עוד מלה חשובה בתורה – לפיד, לפיד אש. הלפידים מופיעים בברית בין הבתרים[שיג] ובמתן תורה, "וכל העם רואים את הקולֹת ואת הלפידִם"[שיד]. יש גם לפידות, "דבורה אשה נביאה אשת לפידות"[שטו], חז"ל אומרים[שטז] שהוא נקרא כך היה עושה פתילות עבות למנורת המקדש, שעמדה אז במשכן שילה. המלה לפיד חשובה מאד – צריך להבין מהו לפיד.

בכלל, מהו ההבדל בין כל המילים האלה – נר, לפיד, אבוקה, מדורה? ברור שמדורה יותר גדולה גם מלפיד ומאבוקה. הפסוק אומר "אגדיל המדורה"[שיז] – מדורה היא הכי גדולה.

מה היחס בין לפיד ואבוקה? יש מי שאומר[שיח] שאותו דבר – לפיד בלשון המקרא ואבוקה בלשון חז"ל. אין אבוקה במקרא – יש אבק, יש מאבק, אבל אין אבוקה. בלשון חז"ל, "אין אבוקה פחות משתים"[שיט], כמו אבוקה של נר הבדלה, שצריך שתהיה מורכבת משתי פתילות[שכ]. לכן כתוב בקבלה[שכא] שהאבוקה שייכת לזיווג, שנים, זכר ונקבה. מהו מאבק? כמו חיבוק, אבוק[שכב]. מה יותר גדול, לפיד או אבוקה? שוב, יש מי שאומר שאותו דבר, לפיד בלשון מקרא ואבוקה בלשון חז"ל, אבל זו מלה כל כך אחרת שברור שיש הבדל. יש כל מיני רמזים בקבלה לאבוקה – כמו אבק[שכג], סוד יבק[שכד] (כשהאותיות בק היינו ברכה-קדושה[שכה], עם המון סודות בקבלה בענין) ועוד. ברור שאבוקה היא משהו מיוחד, וגם לפיד הוא משהו מיוחד.

נר הוא הכי קטן, אבל נר בגימטריא אור גדול – "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול"[שכו]. איפה ראו "אור גדול"? בנר אחד קטן, "נר הוי' נשמת אדם"[שכז]. בכל יהודי יש נר, נר קטן שהוא בעצם אור גדול מאד, כי הוא "חלק אלוק ממעל ממש"[שכח] ו"כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[שכט]. על כל המלים האלה נחשוב כעת, כשנמשיך ללמוד את תיקוני הזהר.

אור ונר – תורה ומצוה בתפארת

נקרא בפנים:

ומתרין סטרין אלין אתקרי עמודא דאמצעיתא אור ונר,

עמוד האמצעי – התפארת – נקרא אור מצד הימין שלו ונר מצד השמאל שלו. מה הפסוק העיקרי של נר ואור? "כי נר מצוה ותורה אור"[של]. המפרשים מסבירים[שלא], פשט כאן בזהר, ששניהם בתפארת. סתם תורה היא יעקב ("איש תם יֹשב אהלים"[שלב]), התפארת, "עמודא דאמצעיתא", "עץ החיים". גם כללות תריג מצוות הן תפארת ("תפארת גופא"[שלג] הכולל רמח אברים ו-שסה גידים, רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה), יעקב, "'עם לבן גרתי'[שלד] ו-תריג מצוות שמרתי"[שלה], אבל שמירת המצוות שלו היא מתוך גבורה, מתוך איזה חשך של "עם לבן גרתי". אנחנו אומרים בהרבה פרצופים שכללות תריג מצוות בתפארת, אבל גם תורה, פשוט סתם ללמוד תורה, בתפארת.

כאן יש יסוד חשוב שהתורה של התפארת היא הימין של התפארת וכללות המצוות של התפארת – כל המצוות מתוך יראת שמים – הן השמאל של התפארת. השמאל של התפארת הוא "נר [מצוה]", אבל יש בו אור גדול, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בתניא[שלו] שעיקר האור העצום במצוות. בכל זאת, האור הגלוי, הוא בלימוד התורה – החויה של הארה שהאדם מקבל כשהוא לומד, מבין ומקבל השראה מהתורה. לכן הוא אומר שאור הוא החסד-הימין של התפארת ונר הוא הגבורה-שמאל של התפארת.

הרמב"ם מסביר[שלז] שתורה ומצוה (בפסוק "ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה"[שלח]) הן תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה הן הרבה פעמים ז"א ומלכות[שלט], וכאן רואים ששרש ה"מצוה" בשמאל של ז"א, הגבורות הנמשכות למלכות ("מלכות פה, תורה שעל פה קרינן לה"[שמ]), סוד היראה הנמשכת לשכינה כמבואר כאן.

אורה ואבוקה – ימין ושמאל במלכות

כעת הוא עובר לדבר על שתי מדרגות בשכינה-במלכות:

ושכינתא אורה אבוקה,

כמו שהתפארת היא אור-נר, מימין ומשמאל, גם לשכינה יש שתי בחינות, ימין ושמאל, אורה-אבוקה. במקום אור – אורה, ב-ה; ובמקום נר – אבוקה.

יש רמז יפהפה שאבוקה היא הגבורה-היראה של האשה – אותיות אבוקה הן ראשי התיבות של מטבע הברכה "[ברוך אתה הוי' אלהינו מלך] העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו", והמלים "העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו" עולות "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[שמא]!

זהו חידוש, כי אבוקה היא יותר מנר – יש כאן יותר אש במלכות, יותר תשוקה באשה מגבר, "ואל אישך תשוקתך"[שמב]. אמנם כתוב גם "אני לדודי ועלי תשוקתו"[שמג] – יש שוק ימין ("איהו בנצח"[שמד]), "עלי תשוקתו", ושוק שמאל ("איהי בהוד"^קד), "ואל אישך תשוקתך", "נצח והוד תרין שוקין"[שמה] – אבל בשוק שמאל יש יותר תשוקה. בשבע הנביאות[שמו], המכוונות כנגד שבע המדות מחסד עד מלכות[שמז], הנביאה שכנגד ההוד היא אביגיל – כתוב[שמח] שהיא גלתה את שוקה ודוד הלך שלש פרסאות לאורה. היראה אצלה, אצל ה"אשה יראת הוי'", היא אבוקה. בכלל חידוש שבתוך היראה, השמאל, יש אש בוערת – אבוקה של זיווג, אבוקה לשון חיבור (שיש בו ברכה וקדושה) ו"אין אבוקה פחות משנים". לעומת זאת, השמאל של האיש הוא בסך הכל נר.

שוב, השמאל של האיש הוא נר והשמאל של האשה אבוקה, הימין של האיש הוא אור והימין של האשה אורה. ככה כתוב כאן. ביחס בין חסד, שנמשך מלמעלה למטה, לגבורה, שעולה מלמטה למעלה, האבוקה (שמאל האשה) מעלה מ"ן לנר (שמאל האיש) ואילו האור (ימין האיש) ממשיך מ"ד לאורה (ימין האשה)[שמט].

אורה ליהודים היתה אורה,

על הימין של האשה, כתוב במגלת אסתר "ליהודים היתה אורה"[שנ] – גילוי החסדים של המלכות-האשה.

אבוקה הכי אוקמוהו מארי מתניתין דצדיקים קיימין קמי שכינתא כנר לפני האבוקה.

בעלי המשנה לימדו אותנו[שנא] שהצדיק בפני השכינה הוא כנר בפני האבוקה – בסוף הנר נשאב, "לאשתאבא בגופא דמלכא"[שנב], אבל כאן המדובר בגופא דשכינתא, הנר נכלל באבוקה. כאן כתוב שהנר הוא השמאל של האיש, השמאל של התפארת, אז איך מתאים ש"צדיקים בפני השכינה כנר בפני האבוקה"? הגר"א בביאור שלו לתקו"ז כאן מסביר שהכוונה כאן שהצדיק משפיע לשכינה. לא שהצדיקים למטה והשכינה כללות נשמות ישראל למעלה מהם, אלא שהצדיק הוא היסוד, סיום התפארת, והוא המשפיע לשכינה, אלא שבסוף המשפיע מתבטל בתוך השכינה, כנר בפני האבוקה. אלה דימויים מאד מיוחדים.

לפיד ומדורה – יסוד וירידת המלכות לבי"ע

בין המושגים שהזכרנו קודם, כאן כתוב רק על נר ואבוקה, כמאמר חז"ל המצוטט בתקו"ז. אבל אמרנו שב-לג בעומר עושים מדורה והזכרנו גם את המלה לפיד. בספרי הערכים, ערכי הכינויים בקבלה, כמו מאורי אור (שמצטטים תמיד מכתבי האריז"ל בחב"ד), כל המושגים הללו – נר, אבוקה, לפיד (ותיכף נאמר מה כתוב על מדורה) – הם מלכות. המלכות היא "נר ישראל"[שנג], המלכות היא אבוקה, המלכות היא לפיד – הכל מלכות.

בכל זאת, כאן כתוב בפירוש שנר הוא השמאל של הז"א ואבוקה היא השמאל של המלכות – סימן שגם לפיד צריך להיות משהו מיוחד בפני עצמו. אמרנו שלפי פשט לפיד בלשון מקרא מאד דומה לאבוקה בלשון חז"ל. מה בכל אופן יכול להיות ההבדל? מהו לפיד? בתנ"ך יש סיפור מיוחד של שמשון עם לפידים. מה הוא עושה אתם? קושר אותם לזנבות של שועלים – הוא לקח שלש מאות שועלים, קשר אותם זנב אל זנב ושם שם לפיד, והם הלכו ושרפו את כל שדות הפלשתים[שנד]. מה מסמל כאן הלפיד? כמו שאבוקה היא יחוד של שתי פתילות, כך לפיד הוא יחוד של שני זנבות, קצת יותר למטה. איפה היחוד הזה בספירות? ספירת היסוד. לפיד הוא סמל של יסוד (ורמז: לפיד-יסוד עולה צדיק, סוד "צדיק יסוד עולם"[שנה]), המשך התפארת. לפיד הוא לשון מקרא, ביסוד, ואבוקה לשון חז"ל, במלכות. ככה מתיישב אצלי מאד פשוט. אם נר הוא תפארת, וגדולים ממנו הם הלפיד והאבוקה, ואבוקה כאן בלשון חז"ל היא "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", אז הלפיד הוא היסוד. איך משתמשים היום במלה 'פיד', בלי ה-ל? 'אייטם' – משהו שמתחדש, חדשות.

לגבי מדורה, כתוב בערכים במאורי-אור שהיא בכלל קליפות – אש של קליפה. אבל המדורה שלנו ב-לג בעומר היא "אגדיל המדורה" בקדושה. המדורה בקליפות היינו המדורה של קרח לגריעותא[שנו]. הסדר כאן הוא מהקטן לגדול – הכי קטן הכי עליון. אם נכוון שהנר בשמאל של התפארת, הלפיד בחינת יסוד והאבוקה (סמוכה ומקושרת) היא השמאל של המלכות – המדורה היא כבר בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. באמת העולמות התחתונים הם מקום הקליפה, רק ששם יש גם את המדורה הטובה. המלה מדורה היא פלא, משרש דור, דירה – דווקא במדורה יש איזו "דירה בתחתונים"[שנז]. בעולמות התחתונים צריך לשרוף את חומות הגלות[שנח] – יש משהו שצריך לשרוף בעולם הזה. יש גם משהו שצריך להדליק, עושים במדורה 'הדלקה', להדליק משהו בגדול, שיבער חזק – אש הקדש של הגאולה. למדורה שייך כל ה'דור' הזה – כנראה שבכל ל"ג בעומר כשעושים מדורה עוברים דור. "דור דור ודורשיו"[שנט], לכן צריך לדרוש איזו דרשה חדשה בל"ג בעומר, עושים מדורה חדשה. כל זה קורה בעולמות התחתונים.

סיכום מדרגות האש

כך נכוון את הנר, הלפיד, האבוקה והמדורה:

תפארת

ימין שמאל

אור נר

יסוד

לפיד

מלכות

ימין שמאל

אורה אבוקה

מלכות בבי"ע

מדורה

בכל אופן, כאן כותב רק על נר ואבוקה – נר בז"א ואבוקה במלכות. מובן שאורה, לשון נקבה, מקבלת מאור, לשון זכר – החידוש כאן הוא בנר ואבוקה, שהנר בטל בפני האבוקה. הנר הוא המשפיע אבל בכל זאת הוא בטל בפני האבוקה. בשמאל האיש בטל לאשה, בגלל תופעת האלכסון בו הקו האמצעי הולך מימין לשמאל – השמאל של התפארת בטל לשמאל של המלכות, שנוטה יותר לצד הגבורות.

ה. שם הוי' בשם אלקים

הארות הוי' ואדנות

כעת תיקון לג עובר לעוד ענין, הסבר של צד הימין וצד השמאל בשמות ה':

מסטרא דימינא יקו"ק, מסטרא דשמאלא אדנ"י דתמן דין,

במעשה בראשית מופיע רק שם אלקים, כפי שהוא הקדים. אכן, מצד ימין של הז"א, ומשתקף גם במלכות, יש את שם הוי' ("כשם שאני נכתב"[שס]), ומצד שמאל יש את שם אדנות ("כשם שאני נקרא"קכ), שם א-דני שבתוכו יש את המלה דין, הכח של השמאל. הימין והשמאל, כפי שהוא הסביר קודם, הם אור ונר, וכעת הוא חוזר ששני השמות שמשתקפים בשם אלקים (המקבל כאן מהימין ומהשמאל), הוי' ואדנות, הם בעצמם האור והנר:

ובגין דא ביומא קדמאה ויאמר אלקי"ם יהי אור, בגין דחמש אור אינון ביומא קדמאה, ואינון ה' עלאה ומתמן נהרין, י' בשמאלא ודא נר, ה"י מן אלקי"ם ה' לימינא י' לשמאלא,

הוא מתחיל כעת משהו חדש וחשוב מאד. הוא רוצה לרמוז את הימין והשמאל, שם הוי' ושם א-דני, בתוך שם אלקים, שרק הוא מופיע בפירוש במעשה בראשית. בתוך שם אלהים יש מוחין, האותיות ה ו-י. תיכף הוא ידרוש ששם אלהים הוא מלא-ה-י. תמיד דורשים שיש בשם אלהים אותיות אלם ו-יה – שאם המוחין (י-ה) מסתלקים משם אלקים הוא נשאר אלם, נשאר "כרחל לפני גזזיה נאלמה"[שסא]. אבל כאן הפוך, לא אלם אלא מלא, והחסדים לפני הגבורות – הוא אומר שה-ה היינו החסדים וה-י הגבורות, הפוך ממה שהייתי חושב.

יש כמה פירושים בענין: יש פירוש[שסב] שה-ה וה-י של שם אלהים הם סופי התיבות של שם י-ה-ו-ה ושל שם א-דני. אפשר גם להבין בפשטות, ש-י היא צמצום, נקודה, כח של גבורה, ו-ה היא התפשטות והתרחבות שמתאימות לחסד (כמו בהסבר שאותיות שם הוי' ב"ה הן צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[שסג]). גם בשם הוי', ה-י רומזת לגבורה דעתיק[שסד] (המתלבשת במו"ס דאריך, חכמה סתימאה), צמצום כח המשכיל להמשיך מא"ס של חכמת הרב נקודת מוצא שראויה להעביר הלאה, להאיר הלאה[שסה].

ה אורות

בפשט כאן הוא מסביר שה-ה היא מימין לפי התופעה של הופעת המלה "אור" – המלה שמצד ימין, כנ"ל – חמש פעמים ביום הראשון של מעשה בראשית[שסו], כנגד חמשה חומשי תורה[שסז], "תורה אור". הוא אומר שכל חמשת ה"אור" יוצאים מה-ה הראשונה של שם הוי', בינה, אמא. מה הם ה האורות? ה הספירות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד, ה חסדים שמתפשטים בז"א – הכל מאיר מהבינה לשם הוי'.

אנחנו ב-לג בעומר, הוד שבהוד. מה האור שכנגד ההוד? "ויקרא אלהים לאור יום". השלב בו האור מקבל שם, "יום", בשביל להבדיל אותו מהחשך. אחרי "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", ה"אור" הרביעי, שכנגד הנצח, בא "ויקרא אלהים לאור יום" – הוא מקבל את התחום שלו[שסח], את השם שלו, מתעצם ב"יום" שלו, ובסוף "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", הכל, הערב והבקר, הופך להיות "יום". ה"ויקרא אלהים לאור יום" הוא ההוד, התכלית. הכל יוצא מאמא, מבינה (ש"עד הוד אתפשטת"[שסט]).

הגר"א מסביר את מה שכתוב כאן, שה-ה מימין וה-י משמאל, לפי הפשט של ה פעמים "אור" שהוא מזכיר. היום הראשון של הבריאה הוא בכללות יום של חסד, ובו כתוב ה פעמים "אור" – ה מהצד של החסד. אחר כך, ביום השני, שהוא היום של הגבורה, נשלם הסוד של אור-מים-רקיע[שע] כשכתוב ה פעמים "מים"[שעא] ו-ה פעמים "רקיע"[שעב], סך הכל י ביום של הגבורה.

בכל אופן, בשם אלהים ה-ה כתוב בימין וה-י שמאלית לה, והוא אומר שה-י בצד שמאל היא ה"נר" וה-ה בצד ימין היא ה"אור".

שם הוי' בשם אלקים

כעת הוא רוצה לרמוז לנו את שם הוי' בתוך שם אלהים, "הוי' הוא האלהים"[שעג], אלהים בגימטריא כלי הוי'[שעד]. הוא אומר שבתוך שם אלהים יש ה-י, רק שהיחס ביניהם הפוך, ויש גם ו. מהי ה-ו? כתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[שעה], הדעת היא נשמת התפארת, האות ו. המלה מלא היא האות ו – כאשר התפארת מקבלת מוחין, מקבלת חסדים וגבורות, היא מלא ה-י. כל זה רמוז בשם אלהים:

ו' מל"א מתרוייהו עמודא דאמצעיתא, בן י"ק, ודא איהי רזא אלקי"ם מל"א ה"י,

הז"א – התפארת, ה-ו – הוא בן י-ה, מלא ה-י.

דא כתיבת קדמאה.

יש כמה פירושים בביטוי הזה[שעו], והפירוש הפשוט שבמעשה בראשית יש רק שם "אלהים".

נאמר את ההמשך בקיצור: הוא הסביר כיצד יש בשם אלקים י, ה וגם ו (מלא). כדי להשלים את שם הוי' צריך גם ה תתאה. איפה היא? לא אות אחרת, אלא ש-אלהים בצירוף אחר הוא מליאה. אנחנו תמיד דורשים[שעז] ש-אלהים צירוף "מאליה", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[שעח], אבל כאן הוא דורש מליאה. יש כאן מלא, ו (שמקבלת מה-י ו-ה), ו-ה תתאה שהיא מליאה מהכל, מקבלת מהכל. כך הוא מסביר שבתוך שם אלהים יש רמז לכל י-ה-ו-ה. הגר"א כותב שיש כאן שיבוש לשון, אבל כאן כתוב מה שאמרנו כעת:

ורזא דמלה ה"א אלקי"ם דא מליאה בהפוך אתוון, ודא ה' זעירא, דאיהי מליא מתלת אתוון,

המלכות, ה תתאה, שנקראת כאן ה זעירא, מלאה משלש האותיות שקדמו לה, י-ה-ו.

הצירוף התחתון והצירוף העליון

מכאן הוא מדבר על כמה צירופי שם הוי':

ואתעבידת קיו"ק,

כאשר המלכות מקבלת משלש האותיות שלפניה, כפי שהוא הסביר עד כאן, נעשה הצירוף ה-י-ו-ה – קודם יש ה-י, ימין-שמאל (בשם אלהים), ואז נמשך לתפארת, ו (מלא), ובסוף יש גם רמז ל-ה תתאה (מליאה). הצירוף ה-י-ו-ה, הוא הצירוף ה-יא בסדר הצירופים, הצירוף של חדש שבט[שעט], והוא קורא לו הצירוף הקטן של המלכות.

לעילא איהי קוי"ק,

לפי הגר"א יש כאן שיבוש גדול בגרסה. נאמר בקיצור לפי דבריו: יש צירוף ה-ה-ו-י – הוא לא כותב, אבל הצירוף הזה יוצא מסופי התיבות "וצדקה תהיה לנו כי"[שפ], זהו צירוף לעילא, בבינה. שוב, הצירוף ששייך למלכות הוא ה-י-ו-ה, הצירוף של חדש שבט, והצירוף ששייך לבינה הוא ה-ה-ו-י, שלפי השיטה הרגילה הוא הצירוף של חדש אלול, בגימטריא בינה, מאד מתאים. אכן, כפי מה שהוא יסביר, בצירוף ה-ה-ו-י ה-ה הראשונה היא בעצם המלכות. לפי חכמת הצירוף, מי שמכיר[שפא], הדבר יותר מתאים לשיטה של רבי אברהם אבולעפיא, שזהו צירוף אדר ולא אלול, הצירוף שבא אחרי שבט. בכל אופן, לא כתובים כאן החדשים בכלל, או מספרי הצירופים.

סוד ה-הוד – הפיכת ה-ד ל-ה

נאמר בקיצור מה שיהיה כתוב כאן בסוף: הוא רוצה לומר כאן שהמלכות היא ד שנעשית ה. עכשיו הוא מגיע לסוד המלה הוד – צירוף האותיות ה-ו-ד. יש כמה רמזים במלה הוד. במדות הלב, ה-ד היא הנצח, המדה הרביעית, ה-ה היא ההוד, המדה החמישית, וה-ו היא היסוד, המדה הששית. מרכיבים את הספירות נצח-הוד-יסוד ומקבלים הוד. לפי הרמז הזה, כל הנה"י כלולים בתוך ההוד[שפב].

הוא כותב שה-ה היא בעצם ד עם ו בתוכה, הרגל של ה-ד היא ו. הוא כותב שלכתחילה, באיזה עולם קדום, היתה ל-ד רגל. רק שכאשר "הודי נהפך עלי למשחית"[שפג] הרגל הזו נחסרה ממנה. אולי כך יהיה גם לעתיד לבוא – ה-ד תקבל את הרגל ששייכת לה בעצם. זהו עיקר תכלית התיקון כאן – החזרת הרגל שמגיעה ל-ד, שעושה אותה דומה ל-ה. המפרשים מסבירים[שפד] שודאי גם אז ה-ד תהיה אחרת מה-ה, כדי שיהיה אפשר להבחין בין שתי האותיות. בכל אופן, גם ל-ד יש רגל – והרגל של ה-ד, שהיא הרגל של המלכות, היא ספירת ההוד, שנקראת "ירך יעקב"[שפה]. תיכף נקרא את המלים בפנים.

לפי ההסבר הזה, האותיות של הוד מכוונות אחרת: ה-ד, כאשר הרגל מסתלקת ממנה והיא נשארת רק בצורת ד, היא הנצח – כאילו ספירת ההוד מתבטלת, מפסידה את ה'גיים', את המשחק, לגמרי לספירת הנצח (המנצחת), שרק היא נשארת, יש רק ד בלי רגל. ספירת ההוד, שהיא הרגל ("ירך יעקב"), היא ה-ו שבתוך ה-ד. ה-ה היא הכח שמחבר אותם יחד – היסוד. כך מסביר הגר"א בפירושו. שוב, לפי סדר האותיות ד-ה-ו הן נצח-הוד-יסוד, אבל לפי פירוש הגר"א כאן יש חילוף בין היסוד וההוד – ההוד הוא הרגל (ה-ו), וכשמחברים יחד את ה-ד וה-ו (הרגל) נעשית צורת ה – סוד היסוד, כח החיבור שמחבר אותם. כל ההסבר הזה שייך לבנין המלכות, ה תתאה של שם הוי'. קצת מסובך, אבל זה מה שכתוב כאן.

מה היה הענין של הצירוף לעילא? הצירוף העליון הולך לפי סדר האותיות – יש בהתחלה ה, שהיא בעצם ד עם הרגל שבתוכה, ורק אחריה באה ה-ה, כסדר האותיות. ד היא לפני ה, אבל אם יש גם ל-ד רגל רואים שתי ה, כמו בצירוף שמוסבר כאן. איזו ה קודמת? ה-ה של המלכות. בשם הוי' תמיד יש שתי ההין, ובחכמת הצירוף, אם ה-ה הראשונה שולטת בצירוף אלה שלשת החדשים של הקיץ – אם "וצדקה תהיה לנו כי" זהו הצירוף של אלול, כפי שמקובל, אזי ה-ה הראשונה בצירוף אמורה להיות ה-ה של הבינה וה-ה השניה ה-ה של המלכות. אבל איך שכתוב כאן, צירוף ה-ה-ו-י הוא כסדר האותיות, כאילו כתוב ד-ה-ו-י, כאשר ה-ה הראשונה היא בעצם ד, המלכות. כך כותב הגר"א בפירוש, שהצירוף שלמעלה הוא דווקא כאשר האשה לפני האיש, "אשת חיל עטרת בעלה"[שפו], זהו סדר האותיות העולה מלמטה למעלה. לפי זה, הצירוף צריך להיות אדר, כי בחדשי החרף ה-ה הראשונה בצירוף היא ה תתאה (אם כן, בעצם יש כאן ערבוב של שתי כוונות – לכל זה הוא לא נכנס). שוב, בצירוף ה-ה-ו-י ה-ה שהיא בעצם ד היא המלכות, אחר כך ה-ה היא בינה, אחר כך ה-ו היא לידת הז"א-התפארת מהבינה, ובסוף ה-י היא הנר שלו, הגבורות של התפארת, אבל הכל עכשיו צירוף של שם הוי'.

"ונתן הוד למשה"

אחרי ההקדמה נקרא בפנים:

ובה מתחילין אתוון דאורייתא ה"ו ולבתר ט"י,

הצירוף שלמעלה הוא לפי סדר האותיות[שפז].

ואנה אשתכח ה' בתראה,

איפה כאן האות השניה?

אלא ד' הות למהוי ה', אלא מאן גרם דפרח מינה ו' דאיהו ירך דילה,

מי גרם ל-ד, שהיתה צריכה להיות כמו ה, שה-ו שלה, הרגל שלה, תפרח ממנה?

אלא נתנני שוממה כל היום דוה

כך כתוב באיכה[שפח], וה"דוה" כאן הוא ה"הוד" – ה-ו שבתוך ה-ד (שגורם לה להראות כמו ה) – שמתהפך בזמן הגלות:

דוה דא הוד דאיהו ירך דילה דאתחזרת איהו דוה באלף חמשאה,

למה היא, המלכות, "דוה" באלף החמישי?

בגין דפרח מניה ירך, דעליה אתמר ותקע כף ירך יעקב,

במאבק עם שרו של עשו התקיים "ותקע כף ירך יעקב" – ה-ו, ה"ירך יעקב", מסתלקת מתוך ה-ד.

אשתמודע דמימינא קא מתחלת לממני את ד' עד נצח,

אם מתחילים לספור את ספירות הלב מימין, מהחסד (א), ה-ד הוא נצח, כנ"ל, וההוד הוא הירך השלמה של ה-ד, הנצח, ה-ו שנכנסת לתוכה. זו תכלית ה'משחק', להכניס את ההוד לתוך הנצח (או לגלות את ההוד בתוך הנצח) – אז ה-ד נראית כמו ה, תכלית התיקון.

ודא איהו דאתיהיב למשה, הדא הוא דאתמר ונתן הוד למשה.

משה רבינו הוא הנצח[שפט], ה-ד, וכשהוא מקבל את "ירך יעקב", ההוד שנכנס לתוכו, ה-ד הופכת להיות ה ונתקן האלף החמישי – חוזר מ"דוה" ל-הוד – ועל זה הביטוי "ונתן הוד [ו] למשה [ד]"[שצ]. הקטע כאן בסוף הוא קצת מסובך, אבל זו התכלית של משה – תיקון האלף החמישי, האלף שכנגד ההוד, בו עיקר הגלות (סוד "הודי נהפך עלי למשחית")[שצא], ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[שצב] באה לשמור עלינו ולקיים אותנו בגלות (על ידי מדת התמימות, פנימיות ההוד, העולה ""ונתן הוד למשה", מדתו של משיח, כמו שלמדנו בלוח "היום יום"[א]).

יש עוד הרבה שנשאיר לפעם הבאה. נסיים ב"ואמרתם כה לחי".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מעלה להזכיר את רבי צבי-הירש מזידיטשוב בל"ג בעומר.
• ספר הזהר שייך למוחין דאמא אך רשב"י עצמו זכה למוחין דאבא (סוד "פני שבת").
• דורו של רבי עקיבא הוא דור של גבורות ומסירות נפש (כדור השואה) ורשב"י אומר שדורנו שייך רק לאהבה – "אנן בחביבותא תליא מלתא".
• רבי שמעון שייך בשמו לגבורה – אך הוא מלמד תורה שכולה אהבה ורחמים.
• הקב"ה, אבינו הרחמן, הוא גם ידיד-הנפש שלנו.
• שבעים פנים לתורה (ולפנימיות התורה) נותנים כח להתמודד עם שבעים פני היצר הרע ולהכניע את שבעים אומות העולם.
• רשב"י דבוק בעצם בקב"ה תמיד – "ביה אחידא ביה להיטא" – ולכן פטור מתפלה.
• "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" – במתן תורה של פנימיות התורה זכינו למדת הרחמים, המדה הפנימית ביותר בנפש.
• "כל כבודה בת מלך פנימה" – הכבוד שלנו הוא הפנימיות שלנו.
• היפי שלנו הוא הצניעות שלנו.
• בעלי מרה שחורה שלא מתייאשים (אלא מפנים אותה לעבודת ה') – זוכים לרזי תורה והופכים אותה להרהור שמח.
• פנימיות התורה בכלל והחסידות (ספר התניא) בפרט היא 'תיקון חוה'.
• בכבוד שבת זוכים לטעימה מ"הראני נא את כבֹדך" העתידי.
• כל יהודי – כולל קרח החולק על משה – הוא טוב וצדיק, וכשאוחזים בנקודה הטובה שלו אפשר לקרבו למשה רבינו.
• הבאת הגאולה תלויה בהודאת קרח למשה.
• כח קרח הוא לברר ניצוצות ולהמיר את כל הרע לטוב מאד.
• עיקר השפעת ל"ג בעומר היא שלום בית ובנים.
• על משה ה'תורני' וקרח ה'דמוקרט' לקיים "הנה מה טוב [משה] ומה נעים [קרח] שבת אחים גם יחד".
• בקליפה קרח מגדיל את מדורת המחלוקת ובקדושה הוא מגדיל את מדורת אהבת ה' ואהבת ישראל.
• "ונתן הוד למשה" – הפסוק הלא-קיים שמצטט הזהר – בגימטריא תמימות (פנימיות ההוד).
• ההוד הוא מדת משה, מדת רבי שמעון בר יוחאי ומדת משיח.
• יש להיות בקי בדברי הגר"א, בנגלה ובנסתר, גם אם לא פוסקים כמותו.
• ה' מודה לצדיק הפועל בדרך של "ימינך" – בהשפעת חסד וקירוב רחוקים.
• וידוי על חטא הוא תיקון המוטבע (נפש), הודיה על טובה היא תיקון המורגש (רוח) והודאה על האמת היא תיקון המושכל (נשמה).
• מי שמודה על חטאיו, מודה על הטובה ומודה על האמת מתקן את הנר"נ שלו וזוכה ל"הוד והדר" (חיה) ו"הוד מלכות" (יחידה).
• הנצח של משה הוא "אור המאיר לעצמו", אך כדי להאיר לזולתו (לדורו ולדורות, לישראל ולעמים) הוא נזקק למדת ההוד – מדת אחיו אהרן.
• ניצוץ משה נמצא בכל יהודי במושכל, במורגש ובמוטבע – בדעת, ביראה ובתמימות.
• תירוץ א: ההוד לו זכה משה הוא הוד הנוקבא שכנגד מדתו שלו – נצח הדכורא.
• תירוץ ב: ההוד לו זכה משה היינו סיום הארת יסוד אבא – הנוטה באלכסון מימין לשמאל – בהוד.
• משה של "שני אלפים תורה" ("הוא גואל ראשון") הוא בנצח ומשה של "שני אלפים ימות המשיח" ("הוא גואל אחרון") בהוד.
• משה שבהוד בא לתקן את "הודי נהפך עלי למשחית" באלף החמישי.
• ספר הזהר נכתב באלף הרביעי אך הוא שייך לעתיד – תודעת האלף החמישי.
• הפסוק "ונתן הוד למשה" לא נמצא ב"תורת משה" אלא בתורת האלף החמישי.
• שרש כל מצוה הוא אמונה וכל מצוה עושה תקון בנפש ובעולם.
• מצוה-תקון-אמונה היינו השתלשלות-התלבשות-השראה שבמצוה.
• המניע הפנימי ליראת ה' (גלויה) הוא אהבת ה' (נסתרת).
• בסדר הרגיל יראה קודמת לאהבה אך לעתים – אצל בעלי-תשובה – האהבה קודמת ליראה.
• יראה עילאה היא ה"ראשית" מלמעלה (חכמה) ויראה תתאה ה"ראשית" מלמטה (מלכות).
• השכינה היא "יראת הוי' טהורה" והנוקבא דס"מ היא יראה רעה.
• יראת ה' טהורה היא השכר על שמירת מצוות לא-תעשה (ולא רק המניעה לה).
• העונש על עבירות הוא יראה נפולה, דאגות ופחדים.
• הצדיק עושה מהיראה עיקר בכל מצבי החיים; הבינוני עושה מהיראה עיקר רק כשטוב לו; אצל הרשע היראה לעולם אינה העיקר.
• יראה היא רגישות לה' – אצל הצדיק העיקר הוא רגישות לה' בכל מצב, "שויתי הוי' לנגדי תמיד".
• אצל האדם הרגיל-הבינוני המצב הרע מבלבל את הדעת ומחליש את ההתקשרות לה'.
• אצל האדם הרגיל-הבינוני כאשר צועקים ולא נענים והקושי נמשך הצעקה לה' נחלשת.
• צעקה לה' מתוך כאב היא טבע יהודי שלא מעיד בהכרח על התחזקות ביראת שמים.
• כשהמלכות מקבלת מהשמאל היא נקראת יראה וכשהיא מקבלת מהימין היא נקראת אהבה.
• ראשית תיקון המלכות היא יראה, משטר קפדני, ותכליתה אהבה, "חסדי דוד הנאמנים".
• מלכות דוד מתחילה בגבורותיו כאיש מלחמה וממשיכה לאהבה ושלום במלכות שלמה.
• המניע הפנימי להמלכת דוד הלוחם הוא אהבה אליו.
• חטא שלמה היא שהכביד על העם עד לבטול באהבתם אליו.
• התורה והמצוות הן בתפארת – "תורה אור" מימין (בחוית אור בלימוד) ו"נר מצוה" משמאל (בהתגברות לקיום מצוות גם בחשך).
• בשמאל גובר כח האשה (בהעלאת מ"נ מהאבוקה לנר) ובימין גובר כח האיש (בהמשכת מ"ד מהאור לאורה).
• הנר (יסוד) משפיע לאבוקה (מלכות) אך בסופו של דבר בטל בה.
• בהדלקת המדורה שורפים את הגלות ומדליקים אש קדש של גאולה.