התוועדות ל"ג בעומר

חלק שני: "ונתן הוד למשה"

א. "שבת אחים" – משה וקרח

לימוד זכות על קרח

נספר סיפור שני, על הרבי: פעם אחת בשבת פרשת קרח[פ], הרבי אמר בשיחה שקרח הוא אישיות מיוחדת מאד – יש פרשה שלמה על שמו. הרבי אמר שקרח עצמו הוא טוב (והשלילה היא רק של מחלוקת קרח). קרח הוא יהודי, הוא אומר שכל העדה כולם קדושים[פא], הוא רואה ברוח הקדש את כל השושלת שיוצאת ממנו[פב], כולל שמואל[פג] הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן[פד]. אם כן, אומר הרבי, קרח הוא בעצם טוב, ומהפרשה הזו צריך ללמוד שלכל יהודי – גם מי שחולק על משה רבינו! – יש נקודה טובה, שצריך לתפוס אותה וכך לקרב אותו, עד שיתקרב גם למשה רבינו (ויודה, בשמחה, ש"משה אמת ותורתו אמת"[פה]). ידוע[פו] שהדור שקרח יודה למשה הוא הדור של הגאולה. רוצים גאולה – אז זקוקים לקרח, עם הטענה שלו "כי כל העדה כֻלם קדֹשים", עם ה'דמוקרטיה' שלו[פז].

בהתוועדויות היה חסיד שהיה ממונה להתחיל את השירים אחרי כל שיחה. הוא היה מקשיב לשיחה ותפס איזה נקודה וחשב שמתאים שיר מסוים, ובדרך כלל כיוון נכון. אחרי השיחה הזו, שהרבי דבר בהתלהבות על קרח, לימד זכות שהוא 'בחור טוב' וצריך לקרב אותו, הוא חשב שהניגון הכי מתאים לשיר הוא "וכל קרני רשעים אגדע"[פח]. הוא התחיל לשיר בהתלהבות, בקול האדיר שלו, "וכל קרני רשעים", וכולם שם, אלפי החסידים, אחריו. הרבי מיד עשה פרצוף, הפסיק אותו, ואמר – 'עושים לי "להכעיס"?! אני אומר שקרח הוא צדיק ואתם שרים "וכל קרני רשעים אגדע"?!', צריך לשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[פט]!'. כמובן, כשהרבי אמר בפירוש מה לשיר – כולם התחילו לשיר.

"צדיק כתמר יפרח"

כשהרבי אמר שקרח הוא צדיק הוא רמז, כמובן, לרמז שמופיע בספרים[צ] – "צדיק כתמר יפרח"[צא] ס"ת קרח, רמז שלעתיד לבוא קרח עתיד להתקן ולפרוח, והרבי אומר שכבר הגיע הזמן לתיקון הזה. הפסוק לא רק מלמד על כך שיש לקרח תיקון והוא עתיד לפרוח כצדיק אלא מסביר גם מהו התיקון הזה:

"תמר" לשון תמורה. הרבה פעמים המובן של תמורה הוא שלילי, היכלות הקליפה נקראים גם 'היכלות התמורות'[צב] ובספר יצירה ישנן שבע תמורות שליליות לשבע המדות הטובות[צג] (גם הדמויות שנקראו "תמר" בתנ"ך 'סובלות' ממורכבות גדולה[צד]). אך כשם שיש תמורה של "טוב ברע" יש גם תמורה של "רע בטוב"[צה] – לקרח יש את הכח להמיר את הרע לטוב, ואפילו ל"טוב מאד"[צו] שטמון דווקא ברע[צז]. "יפרח" רומז לבירור רפח ניצוצין שנפלו בשבירת עולם התהו[צח]. בבירור הניצוצות מגלים את עצמת ה"אורות דתהו", אותו "טוב מאד" ששייך דווקא לתהו. "צדיק כתמר יפרח" הוא הכח המיוחד דווקא לקרח לברר את כל רפח הניצוצין ולהמיר-להתמיר אותם לטוב. קרח הוא ניצוץ של "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[צט] – יש לו זיקה לחשך ולתהו ולנפילת הניצוצות (מת-רפח) אך מכח תיקונו זוכים גם ל"רוחו של מלך המשיח"[ק] הרמוזה בפסוק.

ברכות ל"ג בעומר

תיכף גם אנחנו נשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – פסוק, שיר, סיפור מובהק בזהר[קא] של רשב"י וגם מה שקורה כאן עכשיו, ב"ה. רשב"י דרש על "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" וירד גשם – כל הגשמיות, כל ההשפעות של ל"ג בעומר, נמשכות על ידי "הנה מה טוב ומה נעים וגו'".

ההשפעה העיקרית של ל"ג בעומר היא בנים[קב] – שלום בית ובנים. אמרנו קודם[קג] שבדרך כלל כותבים בחז"ל יוחי בלי א – שמעון-יוחי שוה 500, "פרו ורבו"[קד]. יש סגולה מיוחדת ביום הזה. גם הסוד של הקשת והחץ שייך לסוד הזיווג, ליסוד היורה חצים[קה] ומקיים את ה"פרו ורבו" (וכן הילדים נמשלו ל"חצים ביד גבור"[קו]), כמו שר"א אבולעפיא אומר ש"יורה כחץ" אותיות כח היוצר[קז]. בכל אופן, רשב"י ממשיך את כל הברכות על ידי "אנן בחביבותא תליא מלתא"[קח] – "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

"שבת אחים" – משה וקרח – טוב ונעים

מי הם האחים? משה ואהרן[קט], כמו שתיכף נסביר. כאן הרבי אומר שהם משה וקרח! זו השאיפה, שמשה רבינו, הסמכות התורנית, וקרח, מי שלועג ורוצה לבטל זאת לטובת ה'דמוקרטיה' שלו, ש"כל העדה כֻלם קדֹשים", יקיימו "שבת אחים". שמו המקורי של משה הוא "טוב"[קי], "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[קיא], וכנראה שקרח הוא "נעים". על משה ואהרן כתוב "ונחנו מה"[קיב], "מה טוב ומה נעים", אבל כנראה שבדור של משיח שני ה"מה" הם משה וקרח. מקרח יוצא שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן – הוא הסבה של שמואל, והסבה היא השרש שגדול מהמסובב[קיג]. תיכף נשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ונכוון על משה וקרח.

ה"שבת אחים" של משה וקרח הוא בעצם חיבור השמים והארץ[קיד] המופיעים בפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". משה הוא סוד "תורה מן השמים" ("השמים" אותיות מי-משה למפרע), המשכה מלמעלה למטה, וקרח הוא סוד ההעלאה מלמטה (מבטן האדמה[קטו]) למעלה[קטז], כח הארץ. ורמז: משה-קרח (653) ועוד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – פסוק המרמז כי ראשית העבודה היא לייחד את שתי הנשמות, "את השמים ואת הארץ", להבריא את הקרע ביניהן וכך לגלות את שם "אלהים" (לשון רבים, שאף על פי כן הוא שם קדוש) – מקבלים שלש פעמים ('חזקה') את פסוק היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קיז] (שגם הוא רומז ליחוד שתי הנשמות).

בפרט, "שבת אחים גם יחד" היינו יחוד הנצח וההוד[קיח], ולפי הפירוש כעת משה בנצח (המדה שלו במדות הלב[קיט]) וקרח בהוד – התיקון הוא הודאת קרח בנצחון של משה (וקרח צריך להודות בשמחה, כנ"ל, 'להפסיד בכוונה'[קכ] למשה)[קכא]. ממוצע כל מלה ביחוד של משה-נצח קרח-הוד הוא צדיק – הגילוי ש"ועמך [כל היהודים הכלולים במשה (הצדיק השמימי, העובד מלמעלה למטה) וקרח (הצדיק הארצי, העובד מלמטה למעלה)] כֻלם צדיקים"[קכב] (כנ"ל בענין "צדיק כתמר יפרח"). כל היחוד הזה עולה בגימטריא שפלות, בה תלויה הודאת כח והיחוד בינו לבין משה, המביאה ל"עת רצון" של הגאולה האמתית והשלמה.

"אגדיל המדורה"

נאמר עוד רמז על קרח: אנחנו מכניסים עכשיו את קרח לל"ג בעומר, למדורה. כתוב "גם אני אגדיל המדורה"[קכג] ("גם אני" הוא ביטוי מיוחד בתנ"ך, שאי"ה יוסבר בהמשך). המלה מדורה היא מלה נדירה, החוזרת רק עוד פעם אחת בתנ"ך[קכד]. בין כל מושגי האש – נר, לפיד, אבוקה, מדורה[קכה] – מדורה היא הגדולה ביותר. והנה, "אגדיל המדורה" שוה קרח – הגדלת המדורה היא הכח של קרח.

פשט הפסוק, לפי ההקשר, אינו חיובי – באמת קרח עושה "אגדיל המדורה" באופן לא רצוי, מגדיל את האש בתוך עם ישראל, אש המחלוקת ר"ל. אבל יש מדורה של ל"ג בעומר, מדורה טובה. בקליפה קרח מגדיל את מדורת המחלוקת בעם ישראל ובקדושה הוא מגדיל את המדורה של אהבת ישראל, של אחדות ישראל, ושל אהבת ה'. זהו כח של קרח, "אגדיל המדורה".

כעת נשיר "הנה מה טוב ומה נעים" ונחשוב על משה וקרח.

ב. "ונתן הוד למשה"

תיקון לג ב-לג בעומר

רשב"י חבר את הזהר, את תיקוני הזהר וגם זהר חדש. בתיקוני הזהר יש שבעים תיקונים, כנגד שבעים פנים של פנימיות התורה[קכו], שנתנה היום, ב-לג בעומר[קכז], גל, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קכח]. לכן מתאים ביותר לפתוח את תיקון גל ולראות מה כתוב בו – אולי קשור ל-לג בעומר באופן מיוחד. אם כבר לומדים תיקון גל ב-לג בעומר, אפשר בכל יום בספירת העומר ללמוד תיקון אחד, "תספרו חמשים יום"[קכט] עד שבועות, עד התיקון החמישים, ולהמשיך עד כ"ו בסיון – כך לגמור את כל תיקוני הזהר.

הרמז המובהק בתיקון גל ל-לג בעומר, יום ה"הוד בהוד", הוא סיום התיקון הזה. בסיום ממש כתוב: "הדא הוא דכתיב 'ונתן הוד למשה'". אלה המלים האחרונות של תיקון 33, גל – "זה מה שכתוב 'ונתן הוד למשה'". צריך כמובן ללמוד את כל ההקשר, אבל זהו הסיום, החיתום – "הכל הולך אחר החיתום"[קל].

"ונתן הוד למשה" – הפסוק הלא-קיים

עוד לפני שמבינים את ההקשר, הסיום הוא כבר פלא, כי אין כזה פסוק בתנ"ך... כל המפרשים קמים ומזדעזעים מהסיום הזה. הגר"א אוהב לשנות גרסאות כדי ליישב את הדברים לפי השכל האנושי הפשוט – זו דרכו בכל מקום. לכן בפירושו לתיקונים על אתר הוא אומר שצריך לכתוב, כמו שכתוב במקום אחר בזהר[קלא], לא "הדא הוא דכתיב" אלא "כמה דאוקמוה [כמו שלמדו החכמים] ונתן הוד למשה, כמו שנאמר 'ונתתה מהודך עליו'[קלב]". הוא קצת משנה, מוסיף פסוק, ומסתדר – ה' אומר למשה "ונתתה מהודך עליו", לתת מההוד שלו על יהושע, ומכאן לומדים[קלג] שיש למשה הוד, קרני הוד. ההוצאה לאור של חב"ד נקראת קה"ת – "קרני הוד תורה". "תורה צוה לנו משה"[קלד], "זכרו תורת משה עבדי"[קלה], התורה של משה היא הוד, הוד והדר, הוד שבהוד. שוב, מהפסוק מובן שהקב"ה נתן הוד למשה ואז משה נותן מההוד ליהושע – "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה"[קלו].

לא חייבים לקבל את התיקון הזה של הגר"א. אדמו"ר הזקן אמר שכל רב בישראל צריך לעיין בפירוש הגר"א על השו"ע, אבל לא חייבים לפסוק כמוהו[קלז]. שוב, לא צריך לקבל את דעתו – אבל כן להיות בקיאים בה. גם בנסתר שבתורה אפשר לומר כך – מאד כדאי להיות בקי בכל דברי הגר"א בנסתר. לא חייבים לקבל, אבל חשוב ללמוד – להבין את השכל שלו.

כמובן, מסתמא מה שכתוב כאן קשור לפסוק "ונתתה מהודך עליו", אבל אצלנו פשוט כתוב "הדא הוא דכתיב 'ונתן הוד למשה'". אין כזה פסוק, אבל היות שהזהר עושה מהביטוי פסוק – מותר לו... – נחשב כמה שוה הסיום של תיקון גל, "גל עיני", לג בעומר: "ונתן הוד למשה" שוה 896. מה אומר המספר הזה? איך הוא קשור להוד? שוה בדיוק מה שבהשגחה פרטית אנחנו מייחסים לפנימית ספירת ההוד – תמימות[קלח], אצלנו ההוד הוא תמימות, ששוה בדיוק הפסוק "ונתן הוד למשה"!

מדת משה ורשב"י – נצח או הוד?

בכל אופן, גם לפי הגרסה הפשוטה וגם לפי גרסת הגר"א, עדיין יש קושיא גדולה – הרי כתוב שמשה רבינו הוא ספירת הנצח ואהרן הוא ספירת ההוד. למה כאן ההוד הוא המדה המיוחדת של משה (וזהו כל הענין כאן, כפי שתיכף נראה)? איך עושים אצל משה רבינו את ההוד עיקר, כשבדרך כלל אצלו הנצח עיקר ואילו ההוד שייך לאהרן?

זהו הענין העיקרי בו צריך להעמיק בו בהוד שבהוד, היום של רשב"י, שהוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. חלק חשוב מאד בזהר הוא הדו-שיח שנקרא רעיא מהימנא – כל החלק הזה בזהר הוא שיחה בין רשב"י לרעיא מהימנא, משה רבינו. הם מדברים אחד עם השני, עם כל פער הדורות ביניהם, סימן שזהו שרש נשמה אחד. ואכן, כתוב בכתבי האריז"ל[קלט] שרשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה – בגלגול הראשון קוראים לו משה ובגלגול הבא שמעון[קמ]. אם כן, גם רשב"י לכאורה צריך להיות שייך לנצח – אבל הוא מסתלק בהוד שבהוד. למשה יש כמה בחינות.

במוחין, או שמשה רבינו הוא חכמה[קמא], "מן המים משיתהו"[קמב], או שהוא דעת, כמו שכתוב בספר תניא קדישא[קמג] שהוא הדעת של כללות נשמות ישראל, ו"משה זכה לבינה"[קמד] – יש בו את כל החב"ד. אבל במדות הלב משה רבינו הוא הנצח, וכאן משמע שבמדות הלב משה רבינו הוא ההוד, תופס את מקומו של אהרן[קמה]. כתוב כאן שמשה הוא ההוד, ואם מתבוננים בענין, בעצם רשב"י, שהוא משה רבינו, אומר שמשה רבינו הוא הוד וגם אני ההוד – הוד שבהוד – וממילא גם משיח הוא ההוד[קמו]. קרני הוד, הוד והדר, שייכים למלך – "הוד מלכות"[קמז].

"גם אני"

חוץ ממשה ואהרן, יש עוד ערכים של נצח והוד. לפני שנה דברנו[קמח] על נצח והוד בקשר לתורת המשחקים, 'גיים-תיאורי', וקשרנו אותו לסוד המלה "גם" – אמרנו שכל פעם שכתוב בתורה "גַם", לשון ריבוי, יש רמז גם ל'גֵם', 'גיים'. אנחנו אוהבים לעשות מליצות. גם מלא, גימל מם, בגימטריא 163 – נצח-הוד.

קודם הזכרנו ביטוי מיוחד, "גם אני" – מי הראשון שאמר "גם אני"? עשו – "ברכני גם אני אבי"[קמט]. כמה פעמים הוא אומר זאת? הוא מתעקש, אומר פעמיים "ברכני גם אני אבי" – 'רק ברכה אחת יש לך?! ברכני גם אני!'. עשו הוא "איש יֹדע ציד איש שדה"[קנ]. 'גיים' באנגלית, חוץ ממשחק, פירושו גם ציד – בגימטריא "גם אני".

שוב, הסברנו ש'גיים-תיאורי' הוא המשחק של נצח והוד, "תרין פלגי גופא"[קנא] – הנצח מנצח וההוד מפסיד. הסברנו שלפעמים מישהו מתכוון "לכתחילה אריבער" להפסיד – יש אחד שמשחק על מנת להפסיד. הצדיק 'משחק' עם הקב"ה – לפעמים הוא משחק עם הקב"ה כדי לנצח אותו, "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[קנב] ואז הקב"ה אומר "נצחוני בני"[קנג], ולפעמים הוא משחק כדי להפסיד (כפי שאומר דוד המלך[קנד] שלא עמד בנסיון בת שבע, למרות שהיה בכחו לכפות את יצרו, כדי שלא יאמרו שהעבד ניצח את אדוניו[קנה]!). אנחנו מסבירים[קנו] ש"הקב"ה גוזר והצדיק מבטל" שייך להוד – שהקב"ה יודה לי.

בדרך כלל אנחנו מודים לה' – יש פסוק בתנ"ך שה' מודה לנו? יש פסוק אחד כזה בתנ"ך, בספר איוב – המלה "אודך" מופיעה 15 (הוד) פעמים בכל התנ"ך[קנז]. הפעם האחרונה, "הכל הולך אחר החיתום", היא בסוף ספר איוב – כשה' פונה לאיוב. בסדר ספר איוב קודם יש את שיחות איוב עם שלשת הרעים שלו. אחר כך באה דמות חדשה, אליהוא בן ברכאל, בגימטריא משיח, שמוכיח אותו נכון – הוא מגלה לו רזין דאורייתא, שלפי הרמב"ן היינו סוד הגלגול[קנח]. אחר כך מתגלה אליו הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואחד הפסוקים שהקב"ה אומר לו הוא "וגם אני אודך" – גם אני אודה לך – "כי תושִע לך ימינך"[קנט].

איך מסבירים את הפסוק הזה? הקב"ה כל הזמן אומר לאיוב – 'אתה טוען שאתה צדיק ומה שעשיתי לך לא בסדר', אומר ש'אני הצדיק והקב"ה לא בסדר'. ברגע שתוכיח לי – כך מפרשים[קס] "כי תושִע לך ימינך" – שאתה באמת צדיק בעיני, לא רק בעיניך, אז אודה לך. כשתהיה צדיק באמת – אני מודה לך. "תושִע לך ימינך" מלמד שעיקר הצדקות שאני מבקש ממך, על מנת להודות לך, הוא "ימינך"[קסא], בחינת "ימינו תחבקני"[קסב] – השפעת חסד בכלל[קסג] ובפרט קרוב נפשות לה', "ימין מקרבת"[קסד]. זו ההופעה האחרונה של המלה "אודך" והפעם היחידה שהקב"ה אומר שהוא מוכן להודות לבשר ודם. [בתנאים מסוימים...] כן.

המלה "תוֹשִׁע" מופיעה כאן, במקום היחיד בתנ"ך, בכתיב חסר י. 'בזכות' התופעה הזו, הפסוק המופלא הזה מופלא גם ברמזים שלו: "וגם אני אודך כי תושִע לך ימינך" שוה 1127, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קסה]. 1127 עולה 23 פעמים 49, ומכיון שיש בפסוק 23 אותיות ממוצע כל אות הוא 49 (7 ברבוע), שהוא גם הערך של המלה הראשונה בפסוק – "וגם"! כלומר, כל אות בפסוק שוה בממוצע "וגם" – וגם וגם וגם... – מתי שרים ככה? בפורים. כנראה שהודאת ה' לאדם שייכת לפורים, כאשר מגיע ל"עד דלא ידע"[קסו]. יש פה 23 פעמים "וגם", כנראה ככה צריך לשיר, ואז מקבלים את הפסוק "וגם אני אודך כי תושִע לך ימינך"[קסז].

ג. צלם ההוד

להודות במושכל-מורגש-מוטבע

נחזור לענין העיקרי שלנו כאן – הסוד של ההוד (מדת משה, רשב"י ומשיח): כשאומרים להודות, כמה פירושים בכך? כמה רמות של הודיה ישנן? כתוב[קסח] שבכללות יש שלש רמות – שלש בחינות שונות של להודות:

יש להודות על חטא – להתוודות, וידוי, לשון הוד, "רשע תן תודה"[קסט].

יש להודות על טובה, "דע לומר תודה", מאמר האות דלת אצלנו[קע], כפי שנראה תיכף. ה' עושה לי טובה ואני מודה לו תמיד, "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו"[קעא], הוא עושה לי חסד כל רגע. אני נושם וצריך על כל נשימה ונשימה להודות לה', להלל ולקלס לקוב"ה[קעב]. כמובן, גם כשאדם עושה לי טובה עלי להודות לו – הכרת הטוב היא בסיס תיקון המדות[קעג]. זו הרמה השניה של להודות.

יש רמה שלישית של להודות – להודות על האמת, "מודים חכמים לרבי מאיר"[קעד]. הודאה על האמת היא קצת כמו וידוי. כשאני מודה על האמת, שהאמת איתך, לא איתי, מתברר שמה שחשבתי קודם הוא כמו חטא, לחטא יחשב. חטא הוא חסרון. הדעה שלי היתה חסרה ואני מודה-מכיר שאתה צודק ובכך בעצם מודה-מתוודה על הטעות שלי. בכל אופן, הפשט של וידוי הוא ביחס לחטא ממש – "אשמנו, בגדנו, גזלנו...", "על חטא שחטאנו לפניך...".

הוידוי על חטא (בפשט), מתוך הכנעה, הוא תיקון המעשה – שייך למוטבע שבנפש. הודיה על טובה נובעת מתוך הרגש – שייכת למורגש שבנפש. הודאה על האמת היא שכל, הודאה בצדקת דעתו של הזולת – שייכת למושכל שבנפש (והוא ענין "קבל את האמת ממי שאמרו"[קעה], יסוד הרמב"ם, כנודע, וכמבואר במ"א). אכן, הכל מתחיל מהמוטבע וגם כלול בו – ראשי התיבות של שלשת הדברים עליהם צריך להודות, חטא-טובה-אמת, הם חטא[קעו]! ועוד רמז נאה: צריך להודות על חטא, להודות על טובה ולהודות על אמת – בגימטריא תשפ"א[קעז], זו שנה מיוחדת בה צריך להודות!

"הוד והדר" ו"הוד מלכות" – השלמת הצלם

הסברנו שלש רמות של להודות – מי שזוכה לכל שלש הרמות האלה, זוכה אחר כך ל"הוד והדר"[קעח], ועוד יותר, ל"הוד מלכות", ש"כתר עליון איהו כתר מלכות"[קעט]. מה ההבדל בין "הוד והדר" ל"הוד מלכות"?

חמשת השמות של הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה[קפ] הן בסוד הצלם[קפא]: ה-צ כוללת שלש מדרגות – נפש-רוח-נשמה (שכנגד מוטבע-מורגש-מושכל[קפב]). להודות על חטא היינו תיקון הנפש, "נפש כי תחטא"[קפג]; להודות על טובה שייך לתיקון הרוח-הרגש; ולהודות על האמת שייך לנשמה, "נשמת שדי תבינם"[קפד]. אחר כך, באים "הוד והדר" ו"הוד מלכות", שהם ערך אחר לגמרי – לא פירוש של להודות. מה הם "הוד והדר" ו"הוד מלכות"? ל"הוד מלכות" זכה שלמה, "מלך שהשלום שלו"[קפה]. גם המשיח יזכה ל"הוד מלכות" – העיקר אצל המשיח הוא ה"הוד מלכות" שלו, "איהי בהוד"[קפו]. "הוד והדר" הוא החיה שבנפש, ה-ל של הצלם, ו"הוד מלכות" הוא היחידה, ה-ם של הצלם, ה-ם הסתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[קפז] שנאמר במשיח.

הרבה פעמים צריך לתרגם מילה בשביל להבין אותה – ככה אומר גם ר"א אבולעפיא[קפח]. אנחנו ב"הוד שבהוד". מה ההבדל בין "הוד והדר" ל"הוד מלכות" (במשמעות המלה הוד)? לועזית אצלי היא אנגלית – "הוד והדר" היינו 'אורה' (aura) ואילו "הוד מלכות" היינו 'מג'יסטי' (majesty). שני דברים נחמדים מאד – ובכל אופן יש הבדל ביניהם. "הוד והדר", עצם ה'אורה', הילה, אור מקיף – הוא גילוי החיה שבנפש. אבל "הוד מלכות", 'מג'יסטי', הוא בעצם גילוי הרוממות העצמית של המלך, כפי שקוראים לכך בחסידות.

ידוע[קפט] שלמלך יש בעצם הנפש רוממות עצמית, בחויה הפנימית שלו שפלות (כמאמר דוד המלך "והייתי שפל בעיני"[קצ]), ובהתגלות החיצונית שלו אל העם יש התנשאות – רוממות, שפלות, התנשאות על עם. הרוממות העצמית היא כתר, הכתר שבכתר, והגילוי שלה הוא "הוד מלכות" – לו זכה שלמה ולו יזכה משיח. "הוד מלכות" כזה הוא יותר מסתם "הוד והדר". המלבי"ם מסביר[קצא] שהיחס בין "הוד" ל"הדר" הוא בין היפי הפנימי של המלך, מדותיו הטובות (החל מענוה וכו'), לבין הופעתו המרשימה מול העם (ביפיו ובקומתו, בעושר ובחיל). כלומר, "הוד והדר" הם בפירוש פנימיות המלך (עם כל שפלותו) והתנשאותו החיצונית – שני מושגי ה"הוד" כאן מתייחסים לתכונות המלך עצמו ("הוד מלכות" ברוממות העצמית ו"הוד [והדר]" בשפלות הפנימית[קצב]) ו"הדר" להופעתו מול העם[קצג].

שוב, "הוד מלכות" ו"הוד הדר" הם שני המקיפים, להם זוכים בזכות שלש המדרגות הכלולות ב-צ של הצלם – להודות על חטא, להודות על טובה ולהודות על שכל, להודות שאתה צודק, "מודים חכמים לרבי מאיר. הכל מתחיל מלהודות על חטא, מלמטה למעלה:

צנפשוידוי על חטא

רוחהודיה על טובה

נשמההודאה על האמת

לחיההוד והדר (aura)

םיחידההוד מלכות (majesty)

ד. מעבר משה מהנצח להוד

הודו של משה – ההשפעה לדור הבא

נחזור לשאלה העיקרית בה פתחנו – למה כתוב כאן שמדת משה היא הוד? נאמר את הווארט כאן, ואחר כך נעשה הפסקה ונשיר "בר יוחאי" של נדבורנא. הווארט העיקרי יהיה שיש משה רבינו שהוא נצח ויש עוד משה רבינו – שבעצם הוא אותו אחד, אבל הוא "פנים חדשות" של משה רבינו – שהוא הוד. הפנים האלה של משה רבינו, בהן דווקא הוא ההוד (ולא אהרן אחיו), הן המתגלגלות ברשב"י – ההוד של משה רבינו מתגלגל כרבי שמעון בר יוחאי, ואחר כך מתגלגל הלאה למלך המשיח.

ראינו שיש קשר בין "ונתן הוד למשה" לבין הפסוק "ונתתה מהודך עליו" – השפעת הודו של משה לתלמידו המובהק יהושע. לאור זאת, מתבקש לומר שאצל משה עצמו השייכות לנצח היא ה"אור המאיר לעצמו" שלו ואילו השייכות להוד היא ה"אור המאיר לזולתו" שלו. כלומר, השפעת משה לדורו ולדורות הבאים ("אתפשטותא דמשה בכל דרא"[קצד]) היא דווקא מספירת ההוד[קצה] – מדתו של אהרן אחיו (שכנראה אצל אהרן היא ה"אור המאיר לעצמו" שלו). במצרים משה נזקק לאהרן כדי להשפיע לפרעה[קצו], בהמשך הוא נזקק לו כדי לקרב את עם ישראל לקבל את השפעתו (שהרי משה הוא "שושבינא דמלכא" ואהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"[קצז]) וגם לדורות, לעם ישראל ולכל בני העולם[קצח], הוא משפיע באמצעותו ומכח מדתו ("הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה [תורת משה]"[קצט]) – ועל שיתוף הפעולה הזה בהנהגה ובהשפעה נאמר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

מההתבוננות הזו יוצא עוד ענין חשוב: כפי שהוזכר, בתניא כתוב שניצוץ משה רבינו שיש בכל יהודי הוא כח הדעת שלו. הניצוץ הזה מתבטא במדת היראה בנפש, עליה נאמר ש"לגבי משה מילתא זוטרתי היא"[ר] (ולכך ההתייחסות שם בתניא – שלגבי ניצוץ משה שבכל נפש היראה היא ברת-השגה ו"מילתא זוטרתי"). אבל אם משה משפיע על כל אחד דרך ההוד, שפנימיותו תמימות (כנ"ל), מובן שניצוץ משה מתבטא גם בתמימות של כל יהודי. מבואר בחסידות[רא] שדווקא את מדת התמימות אי אפשר לרכוש מבחוץ, והיא שייכת רק למי שתמים מיסודו – כיצד, אם כן, יכול כל יהודי לקיים את מצות "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[רב]? מכח ניצוץ נשמת משה שבו (כמפורש שם בסמוך: "נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך הוי' אלהיך אליו תשמעון"[רג]). לכל יהודי יש תמימות משרש נשמת משה, ומכחה הוא יכול לקיים "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". עולה, אם כן, שיש שלש הופעות של ניצוץ משה בכל אחד ואחת מישראל – בדעת (מושכל), ביראה (מורגש) ובתמימות (מוטבע)[רד]. חידוש יפה וחשוב.

לפני שנעמיק בהסבר העיקרי היום על המעבר של משה רבינו עצמו מנצח להוד, נזכיר שבמפרשי תיקוני הזהר יש כמה פירושים לפלא הזה, תירוצים לקושיא מה פתאום הוא כותב כאן בסוף שמשה רבינו הוא הוד:

תירוץ ראשון: למשה ניתן ההוד של כלת-משה

תירוץ אחד, שכתוב בכמה וכמה מקומות בקבלה[רה], וגם הגר"א מביא על אתר, הוא שכאשר אני עומד מולך פנים בפנים – רגל ימין שלי מכוונת כנגד רגל שמאל שלך ולהיפך, הנצח שלי מול ההוד שלך וההוד שלי מול הנצח שלך. פנים בפנים היינו יחוד, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[רו], וכך ביחוד זכר ונקבה הנצח של האיש כנגד ההוד של האשה. כתוב בכמה מקומות בקבלה וחסידות[רז] ש"משה זכה לבינה" היינו הפרצוף הפנימי של המלכות, שנקרא כנסת ישראל – כנסת ישראל היא-היא "כלת משה"[רח] והיא-היא הבינה לה זוכה משה רבינו.

לפי ההסבר הזה, "ונתן הוד למשה" הכוונה להוד של הנוקבא, בת הזוג שלו, העומד מול הנצח שלו, המדה העיקרית שלו. כלומר, לפי הפירוש הזה משה נשאר נצח, רק שנותנים לו – לנצח – את מה שעומד מולו, ההוד שלה, כאשר הם מזדווגים, נעשים אחד, "והיו לבשר אחד"[רט]. זהו פירוש אחד.

תירוץ שני: גילוי יסוד אבא בהוד

פירוש שני, אחר לגמרי, שכתוב במקום אחד בכתבי האריז"ל[רי], הוא שמשה רבינו הוא בעצם יסוד אבא[ריא] – המקור של ה"ברק המבריק על השכל"[ריב] – ו"יסוד אבא ארוך"[ריג], מתארך ונמשך בכל פרצוף הז"א, מדות הלב, אבל הוא נמשך באלכסון מימין לשמאל ולכן מגיע אל ההוד. למדנו הרבה פעמים[ריד] שרבי לוי יצחק מברדיטשוב מסביר[רטו] את סוד האלכסון כהסתכלות באין. מי שמסתכל באין לא מסתכל ישר, הוא מסתכל עליך קצת באלכסון, באין שלך, ואז הוא יכול לראות את ה'אורה' על הראש שלך, את ה"הוד והדר" שלך. יש דברים שקורים באלכסון.

כתוב, כלל יותר מוכר ממה שאנחנו הולכים להסביר עכשיו, שכל הקו האמצעי בספירות הוא בעצם לא קו ישר אלא קצת באלכסון. הקו האמצעי הוא קו הספירות כתר-דעת-תפארת-יסוד-מלכות – הכל באמצע, אבל הקו מתחיל מנטיה ימינה ומסתיים בנטיה שמאלה: בכתר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[רטז] – הוא באמצע, אבל הכל בו ימין, הוא נוטה לימין. גם הדעת עדיין נוטה ימינה לגבי הציר האמצעי של עץ החיים. הקו ממשיך לתפארת, בה הוא עדיין טפה ימינה[ריז], אבל כשהוא נמשך מהתפארת עד היסוד הוא כבר מתהפך ונוטה שמאלה – היסוד כבר נוטה קצת לשמאל[ריח], לגבורה (זהו סוד יוסף-יצחק, יוסף נוטה ליצחק). גם המלכות היא בכלל באמצע (כפי שנלמד בהמשך), אבל לכיוון שמאל. שוב, כל הקו האמצעי יורד באמצע מימין לשמאל[ריט].

לגבי האמור כאן, כתוב במקום אחד בכתבי האריז"ל שאותו דבר לגבי המשכת "יסוד אבא ארוך". אבא בצד ימין, חכמה, אבל היסוד שלו נמשך למטה באלכסון, וכאן החידוש שהוא בוקע ויוצא מספירת ההוד. למה הדבר דומה? לידוע היום במדע שמח הימין שולט על צד שמאל של הגוף ולהיפך. כך, יסוד אבא מגיע לרגל שמאל, ושם הוא יוצא החוצה, מתגלה. מה היא רגל שמאל? הוד. היות שיסוד אבא הוא משה רבינו, יוצא שההתגלות שלו בספירת ההוד[רכ]. זהו פירוש שני למה שכתוב כאן בסוף תיקון לג בתקו"ז, "ונתן הוד למשה".

תירוץ שלישי: מעבר משה לאלף החמישי

הפירוש שלישי הוא מה שהתחלנו לומר קודם, שבעצם יש שני משה רבינו – אחד בנצח ואחד בהוד. הפירוש הזה לא מופיע במפרשים – הוא פירוש שלנו, המבוסס על מה שכתוב כאן קודם בתיקוני הזהר. כתוב כאן, דבר ידוע[רכא], שעל האלף החמישי נאמר "הודי נהפך עלי למשחית"[רכב] ו"נתנני שוממה כל היום דוה [היפוך הוד]"[רכג].

האלף החמישי כבר ראוי להיות ימות המשיח, שהרי "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח"[רכד]. "שני אלפים תורה" הם עד סוף האלף הרביעי – הזמן של חתימת ששה סדרי משנה (סוף המשנה והתחלת תקופת האמוראים), סוף התורה שבעל פה. אחר כך מתחילים "שני אלפים ימות המשיח". האלף הראשון של "ימות המשיח" אמור היה להיות האלף החמישי (המשיחי), אבל למעשה מה קרה באלף החמישי? הכל התהפך לרעה – חורבן וגלות כל הצרות של עם ישראל התחילו והתרכזו באלף החמישי. ששת האלפים הולכים לפי הספירות – "שני אלפים תורה" הם התפארת והנצח, סוד "איהו [התפארת] בנצח [מתמקם בספירת הנצח]"[רכה], והאלף החמישי הוא כבר ההוד. בפוטנציאל "שני אלפים ימות המשיח" הם התכל'ס של התורה, לשם כך השם נתן תורה, אבל למעשה לא זכינו והתהפך. דווקא "הודי נהפך עלי למשחית", האלף החמישי התהפך עלי – כך כתוב כאן – והפך להיות "דוה", לשון נדה, "כל היום דוה". כל שכן עכשיו, האלף הששי, ההמשך שלו. צריך שמשיח יבוא כבר – יש לו אלפים שנה לבוא, "אלפים שנה ימות המשיח". אנחנו אוכלים עכשיו את ימות המשיח, רק שכבר הגענו לעקבתא דעקבתא וצריך להאמין שמשיח כבר כאן ורק לפקוח עינים ולראות אותו, כך הרבי אומר[רכו].

בכל אופן, יוצא שממתן תורה עד סוף האלף הרביעי משה רבינו הוא משה של התורה – "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי". אבל מה קורה לו בסוף האלף הרביעי, במעבר לאלף החמישי? משה רבינו צריך להחליף פאזה לגמרי. עד סוף האלף הרביעי משה רבינו הוא היה משה רבינו של תורה, אבל מתחלת האלף החמישי והלאה צריך להיות משה רבינו של ימות המשיח. עד סוף האלף הרביעי משה רבינו "הוא גואל ראשון", אבל מתחלת האלף החמישי משה רבינו צריך להיות "הוא גואל אחרון"[רכז]. הכל הוא משה אחד, כפי שה' פונה אליו לראשונה בסנה – "משה משה"[רכח], ו"לא פסיק טעמא בגוויהו"[רכט] – אבל המשה הראשון הוא של הנצח, עד סוף האלף של הנצח, ומשה השני הוא המשה של ההוד.

מי שמכיר קצת את כל הענין של רשב"י יודע שאף על פי שהוא בתנאים – הוא מקדים את הזמן שלו. כל מה שהוא כותב, כל ספר הזהר, שייך לעתיד. בכלל, גם גדולי ישראל פקפקו קצת מתי נכתב ספר הזהר[רל] – זהו ספר של רשב"י, משה רבינו, אבל הוא משקף לגמרי את הרוח של האלף החמישי, במיוחד בתיקוני הזהר. בניגוד לדברי חז"ל בש"ס ובמדרשי ההלכה והאגדה – שנאמרו באופן גלוי לדורם – ספר הזהר אמנם נכתב באלף הרביעי, אך הוא התגלה בהשגחה פרטית רק באלף החמישי, אליו הוא מיועד (גילוי ספר הזהר באלף החמישי הוא על דרך יציאת-גילוי יסוד אבא בהוד דווקא, כנ"ל בתירוץ השני לשייכות ההוד למשה). שוב, זהו כבר ספר של האלף החמישי – ספר בו משה רבינו הוא ההוד, הוא כבר לא הנצח, הוא עבר פאזה.

עכשיו משה רבינו הוא ההוד, וכל המדות של ההוד מתבטאות בו (כולל ההיפוך ל-נדה, ס"ת "ונתן הוד למשה"): בתור נשמה כללית של כל ישראל הוא צריך להודות על החטא, "אשר נשיא יחטא"[רלא], "אשרי הדור שהנשיא חוטא ומודה"[רלב]; הוא צריך להודות על הטובות שהקב"ה מחיה אותנו בגלות; הוא צריך להודות על האמת בשכל, 'אתה צודק, לא אני צודק'. אז הוא זוכה ל"הוד והדר" ובסוף גם ל"הוד מלכות". לכן הפסוק שמביא הזהר הוא לא פסוק – הוא לא בתורה של האלף השלישי והאלף הרביעי, אלא בתורה של האלף החמישי והלאה, והוא מתייחס לספירה העיקרית של משה אז.

זהו פירוש שלישי של מה שכתוב כאן בזהר, הפירוש שלנו. נאמר עליו לחיים. שוב, משה ורשב"י הם אותו ענין, אותה נשמה. לחיים לחיים. כמובן, כל זה קשור למעבר מזכר ("איהו בנצח") לנקבה ("איהי בהוד") – שאנחנו מייחסים בדרך כלל לתורת הבעל שם טוב[רלג]. כאן רואים שהמעבר מתחיל כבר ממשה רבינו, רעיא מהימנא[רלד], אליבא דרבי שמעון בר יוחאי.

למשה רבינו קוראים בן עמרם, לרשב"י קוראים בר יוחאי ולדוד המלך בן ישי – כולם בהוד. משה ורשב"י הסברנו, ודוד, חוץ מזה ש"איהי בהוד", כתוב שיש שני משוררים לעם ישראל – שמואל, שיוצא מבני קרח, ודוד, שהם נצח והוד. שמואל תקן את הנצח, "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'", והוא משורר מצד הנצח. המשורר השני, שהוא משח – "רמה קרני", "'קרני' ולא 'פכי'" – הוא בהוד, "נעים זמרות ישראל". לפעמים כתוב שמשה ואהרן בנצח והוד, החידוש שלנו כעת ש"משה משה" בנצח והוד, וגם שמואל ודוד בנצח והוד. בהוד יש משה, מהאלף החמישי במיוחד, יש אהרן ויש דוד. שייכות משה באלף החמישי להוד היא כי צריך להתחבר עם דוד, להתאחד עם דוד. הרי כתוב שמשיח הוא משה בפנימיות ודוד וחיצוניות – נשמתו נשמת משה וגופו בן דוד. כל השלשה נקראו על שם אבא שלהם – בן עמרם (לא אומרים משה אלא בן עמרם), בר יוחאי (כמו בשיר ששרנו, לא כתוב שמעון, אלא בר יוחאי) ובן ישי. כמה שוה בר יוחאי? אמרנו שיש הרבה גימטריאות לרשב"י, כל מיני ואריציות של השם שלו. בר יוחאי עולה 237, "ואבא היום אל העין", הסוד של קפיצת הדרך – משם יוצא השם, צירוף שם ה-טוב של הבעל שם טוב, ר"ת "ואבא היום אל העין", של קפיצת הדרך, קפיצת הארץ. כך אומר הבעל שם טוב. "אל העין" ב-ע, אבל גם אני במילוי. "גם אני" – "גם" במילוי שוה נצח-הוד ו-אני במילוי שוה 237, חצי דעת – משה רבינו הוא הדעת, בחברים באידרא רשב"י הוא הדעת. הוא הדעת, בנו רבי אלעזר הוא החכמה, רבי אבא הבינה וכו'. חצי דעת, דעת היא "תרין עטרין דדעת" – "אני אני הוא". אני במילוי הוא קפיצת הדרך, ששוה בר-יוחאי. "גם" במילוי שוה נצח-הוד ו"אני" במילוי חצי דעת, וביחד שוה שלמות כל האלף-בית, בדיוק 400, ה-ת.