התוועדות ל"ג בעומר

חלק שלישי: תיקוני זהר לג

א. יראת ה' – עבודה ושכר

לכבוד לג בעומר נלמד את תיקון לג בתיקוני הזהר[רלה]. תיקון גל שייך לגאולה – גאולה לשון גל[רלו]. גאולה בגימטריא מה, "מה טוב ומה נעים"[רלז] (ששייך לל"ג בעומר[רלח]), ועולה גם ג"פ הוד – סימן מובהק שמכל הספירות הגאולה שייכת לספירת ההוד, הוד שבהוד, לג בעומר, "גל עיני"[רלט]. שלש פעמים הוד מכוונות כנגד שלשת פירושי הודיה שאמרנו קודם[רמ] – להודות בחטא, להודות. על הטובה ולהודות על האמת – או לשלש אותיות ה-צלם שאמרנו קודם[רמא] (שלשת פירושי ההודיה כנגד ה-צ, "הוד והדר"[רמב] כנגד ה-ל ו"הוד מלכות"[רמג], התכלית, כנגד ה-ם).

שמות אלהים במעשה בראשית

אני מתחיל לקרוא מהתחלה. שוב, כל התיקונים הם על המלה "בראשית" (שעולה בגימטריא "נשמתי ביה אחידא ביה להיטא"[רמד], כפי שאמר רשב"י על עצמו), וכך פותח גם התיקון הזה:

בראשית דא פקודא קדמאה, דאתרמיז בל"ב שבילין, דאינון ל"ב אלקי"ם דעובדא דבראשית,

במעשה בראשית מופיע רק שם אלקים[רמה], החוזר לב פעמים בכל ששת ימי בראשית. לב שמות אלקים של מעשה בראשית הם לב נתיבות חכמה בהם ה' ברא את העולם. מהם לב השבילים-הנתיבות?

כ"ב אתוון ועשר אמירן דאתכלילן בהו,

בתחלת ספר יצירה כתוב שה-לב מתחלקים לעשר ספירות ו-כב אותיות[רמו] כאן כתוב כב אותיות ועשרה מאמרות הכלולים בהן – כל מאמר הוא מילים שמורכבות מאותיות.

ההתייחסות לשם אלקים במעשה בראשית היא הקדמה להסבר שלו בהמשך. כעת הוא פונה לנושא העיקרי שלו – היראה, הרמוזה גם היא במלה "בראשית":

היראה – אמונה, מצוה ותיקון

תקונא קדמאה יראה,

קודם הוא משתמש בביטוי "פקודא קדמאה" ואחר כך "תקונא קדמאה" – לא אותו דבר. מה ההבדל? ב"פקודא" אני מציית, מקיים את פקודת המלך, עושה מה שצריך לעשות. ב"תקונא" אני כבר מתקן איזה פגם, חטא, חסרון שיש בי – אני עושה תיקון. אלה שתי רמות – המצוה והתיקון של המצוה. חוץ מהמצוה והתיקון, כתוב "כל מצותיך אמונה"[רמז] – הכל מתחיל מאמונה.

אם כן, צריך להאמין במצוות – להאמין שהן מצוות ה'. צריך לקיים את המצוה, את הפקודה שה' נתן לנו. וצריך להיות מודע לכך שבקיום המצוה עושים תיקון – גם בנפש שלי וגם בחלקי בעולם.

מעבר למשמעות של תיקון חטא וחסרון, במלה תיקון יש גם משמעות של לבוש[רמח] – כל תיקון היינו לבוש המאפשר את התגלות האור הפנימי כלפי חוץ ושומר אותו מיניקת החיצונים. זו המשמעות של התיקונים בפרצופים העליונים – ז תיקוני גלגלתא[רמט], יג תיקוני דיקנא[רנ] וכו' – הכל חלק מתהליך התלבשות הנשמה בגוף. רבי אייזיק מהומיל מסביר[רנא] שכל ספר התניא מבוסס על שלישית המושגים השתלשלות-התלבשות-השראה – שלשה אופנים של גילוי אלקות. אם התיקון ענינו התלבשות, המצוה-הפקודה הקושרת בין המלך לעם שייכת לסדר השתלשלות, הירארכיה של מעבר פקודות מלמעלה למטה. ההשראה היא רעותא דלבא, דבקות, שהיא עומק האמונה. כלומר, האמונה בכל מצוה היא המשכת המקיף – הארה מתוך מקור ההשראה האלקית.

ניתן סימן לשלש הרמות האלה בכל מצוה – אמונה-מצוה-תקון ראשי תיבות אמת[רנב].

מה ה-אמת הראשונה? כתוב כאן, מה שכתוב גם בתחלת פרק מא בתניא, ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היינו מצות היראה. "ראשית [העבודה]" היינו "בראשית", "ראשית חכמה יראת הוי'"[רנג], כמו שמיד יסביר. תיקון גל, "גל עיני", פותח בכך שהראשית היא היראה – יראה היא המצוה הראשונה, התיקון הראשון וגם האמונה הראשונה.

יראה מתוך אהבה

הגדרת היראה כמצוה הראשונה חשובה מאד. יש מאמר שלם של רבי הלל מפאריטש[רנד] שאומר שהמניע הפנימי של היראה הוא אהבה. הוא מסביר שמצות היראה – "את הוי' אלהיך תירא"[רנה], "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה"[רנו] – היא מצות עשה דאורייתא. בספר התניא כתוב[רנז], על בסיס דברי הזהר[רנח], שהכח המניע של כל מצוות עשה הוא אהבה והכח המניע של כל מצוות לא-תעשה הוא יראה. היראה מניעה מצוות לא-תעשה, אבל היות שהיראה גופה היא מצות עשה, סימן שהיראה בעצמה באה מאהבה. אהבה היא המקור והשרש של קיום מצות היראה, וגם כדי שהמצוה תעשה ותפעל את התיקון שלה היא צריכה לבוא מתוך אהבה. אני צריך לפחד מה', לירא את ה', מפני שאני אוהב אותו! זהו ווארט מאד חזק וחשוב של רבי הלל.

שוב, תמיד, גם כאן, כתוב שהיראה שייכת למצוות לא תעשה והאהבה למצוות עשה, אבל יראה עצמה היא מצות עשה. גם אהבה וגם יראה באות ממקור כל המצוות, האמונה – "כל מצותיך אמונה". כל המצוות מתחילות מאמונה (כנ"ל), כאשר במצוות עשה צריך עם האמונה גם אהבה ובמצוות לא-תעשה צריך עם האמונה גם יראה, אבל היראה עצמה באה מאהבה.

מה הרמז? יש רמז שהגר"א מביא (בהקשר אחר)[רנט]: כאן כתוב ש"בראשית" היינו יראה, כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת הוי'", אבל אפשר להתבונן גם ברמז של המלה "בראשית". יש מושג שנקרא "חשבון דחנוך". מה פירוש? כל מי שעוסק בקבלה צריך לדעת – "חשבון דחנוך" הוא מספר קטן[רס]. חנוך, הרבי של משה רבינו[רסא], וממילא גם של רשב"י (שהוא גלגול של משה רבינו[רסב]), עשה גימטריא במספר קטן – החשבון של מספר קטן כל כך מתעצם עמו עד שנקרא על שמו, "חשבון דחנוך". והנה, "בראשית" ב"חשבון דחנוך" עולה אהבה (13), רמז מובהק שהיראה – סוד המלה "בראשית" – באה מאהבה.

את שרש האהבה הקודם ליראה ומניע אותה אפשר לראות בעוד תופעה במלה "בראשית": האות העיקרית בשרש אהב היא ב והאות העיקרית בשרש ירא היא ר (שאר האותיות, בשני השרשים, הם מאותיות האמנתיו הנוספות לאותיות הראשיות[רסג]), כך שבמלה "בראשית" עצמה קודמת האהבה, ב (ודווקא ב רבתי, "אהבה רבה"), ליראה, ר (האות השלישית, ה-א הנחה, היא ה-א המשותפת לשני השרשים, ראש שרש אהב וסוף שרש ירא, ושרשה האמונה הכוללת את האהבה והיראה ומצטרפת אליהן, כנ"ל).

סדר האהבה והיראה

אם מצוות לא תעשה באות מיראה, שהיא גופא מאהבה, מה ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא-תעשה? פשוט, אהבה כשרש למצוות עשה היא גלויה ואילו האהבה שהיא שרש מצוות לא-תעשה היא מסותרת, לא גלויה. כדי להוציא אותה לגילוי, שתהיה "אהבה כאש", תכלית האהבה, צריך התבוננות מיוחדת[רסד] – האהבה הגלויה קובעת ברכה לעצמה ונקראת "פקודא תנינא", כפי שיאמר בהמשך.

כמו שהזכרנו, כתוב בתניא שראשית העבודה היא יראה. אחר כך מתקיים "דרכו של איש לחזר אחרי אשה"[רסה], האהבה (הזכרית) מחזרת אחרי "אשה יראת הוי'"[רסו]. הוא אומר[רסז] שזהו הכלל, אבל יש יוצא מהכלל – בעל תשובה, כמו רבי אלעזר בן דורדיא[רסח]. בשביל לחזור בתשובה צריך לפעמים אהבה חזקה, בוערת, לפני היראה. זו תופעה יוצאת מהכלל, כמו שבעל תשובה הוא בכלל יוצא דופן – שייך למשיח, שנקרא "קיסר"[רסט], יוצא דופן[רע]. היוצא דופן (שאולי הוא הדבר היותר מצוי בדורנו, דור של תשובה) הוא שאהבה קודמת ליראה אבל הכלל הוא שיראה קודמת לאהבה, כפי שכתוב כאן – היראה היא "פקודא קדמאה" והאהבה "פקודא תנינא" (אכן, הביטוי "פקודא תנינא" עצמו רומז לאות ב, ה-ב של "בראשית", שהיא האהבה הקודמת ליראה כנ"ל).

שתי מדרגות יראה – מלכות דקדושה ומלכות דקליפה

ועלה אתמר ראשית חכמה יראת ה',

כאן הכוונה ב"ראשית חכמה יראת הוי'" היא ל"אשה יראת הוי'" – ה"ראשית" מלמטה למעלה.

המלה "בראשית" רומזת שיש ב מדרגות של "ראשית"[רעא]. יש לכך כמה הסברים, וההסבר העמוק שנוגע לכאן הוא שיש "ראשית" מלמעלה למטה ו"ראשית" מלמטה למעלה, "ראשית" של אור ישר ו"ראשית" של אור חוזר, "ראשית" של "חכמה בראש" ו"ראשית" של "חכמה בסוף"[רעב], "ראשית" של "כבוד עילאה", "כבוד נאצל" (מלמעלה למטה), ו"ראשית" של "כבוד תתאה", "כבוד נברא" (מלמטה למעלה)[רעג]. אם "ראשית" היא יראה, "ראשית חכמה יראת הוי'", אז שתי מדרגות ה"ראשית" הן שתי מדרגות של יראה – יראה עילאה ויראה תתאה[רעד]. "יראה עילאה" היא יראת הרוממות, יראת-בשת בספירת החכמה (ולראשית העליונה הזו מכוון הרמז ש"בראשית" אותיות ירא-בשת[רעה]), ה"ראשית" של אור ישר מלמעלה למטה. יראה תתאה היא היראה הבסיסית, עליה כתוב שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", היראה בספירת המלכות, "אשה יראת הוי'", ה"ראשית" של אור חוזר מלמטה למעלה. כאן מדברים על היראה הזו, "אשה יראת הוי'".

הוא אכן ממשיך שיש שתי יראות, אבל הוא יסביר אותן אחרת:

דאית דחילו ואית דחילו.

'יש יראה ויש יראה'. שוב, בדרך כלל כשאומרים כך מתכוונים ליראה עילאה ויראה תתאה[רעו] (כנ"ל), אבל כאן הכוונה למשהו אחר – יש יראה מצד הקדושה ויש יראה רעה ונפולה מצד הקליפה. היראה של הקדושה היא השכינה:

יראת ה' דא שכינתא מלכות קדישא,

מפורש כאן שמדובר במלכות, ה"ראשית" מלמטה.

יראה רעה דא רצועה לאלקאה לחייביא,

היראה הטובה היא "אשה יראת הוי' היא תתהלל", המלכות דקדושה, ומיהי היראה הרעה?

ומאי ניהו? סם המות דסמא"ל, נוקבא דיליה,

כמו שיש פרצוף רחל, "אשה יראת הוי'" דקדושה, כך בלעומת-זה היראה היא לילית, הנוקבא של סמא"ל (לשון סם, סם המות).

"יראת הוי' טהורה"

שוב, היראה הטובה כאן היא ה"אשה יראת הוי'" – "יראת הוי' טהורה"[רעז]. "יראת הוי' טהורה" הוא אחד מתוך ששה ביטויים בפרק יט בתהלים – "תורת הוי' תמימה משיבת נפש, עדות הוי' נאמנה מחכימת פתי. פקודי הוי' ישרים משמחי לב, מצות הוי' ברה מאירת עינים. יראת הוי' טהורה עומדת לעד, משפטי הוי' אמת צדקו יחדו". "יראת הוי' טהורה" היינו הביטוי החמישי, כנגד ההוד (של לג בעומר), אם מקבילים את הביטויים ל-ו קצוות מחסד עד יסוד.

חז"ל מקבילים[רעח] את הביטויים לששה סדר משנה, לא לפי הסדר. "תורת הוי' תמימה" היינו סדר נשים, "עדות הוי' נאמנה" סדר זרעים, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" סדר מועד (שמחה) "מצות הוי' ברה מאירת עינים" סדר קדשים, "יראת הוי' טהורה" סדר טהרות ובסוף "משפטי הוי' אמת צדקו יחדו" סדר נזיקין. שני הסדרים האמצעיים לפי סדר הש"ס, נשים-נזיקין שלומדים בישיבות, הולכים כאן לראש ולסוף – סדר נשים כאן הולך לראש, "הכל הולך אחר הפתיחה"[רעט], כולל את כל הש"ס (כמו שמכנים את מסכת כתובות 'ש"ס קטן'[רפ]), וסדר נזיקין הולך לסוף, "הכל הולך אחר החיתום"[רפא]. ארבעת הסדרים שמופיעים כאן באמצע הם לפי הסדר.

"יראת הוי' טהורה" היינו "אשה יראת הוי'". המסכת העיקרית בטהרות ששייכת היום ולומדים היום – ולכן רק עליה יש גמרא – היא מסכת נדה (שנקראת "דוה", היפוך אותיות הוד, כנודע[רפב]). מה היעוד של ימות המשיח, עולם הבא? שהיא תהיה "טהורה עומדת לעד", כאשר "בינה עד הוד אתפשטת"[רפג] לגמרי. פנימיות המלכות, כלת משה[רפד], כפי שאמרנו, מתקנת את הנדה – את קללת חוה. איפה כתובה פעם ראשונה מלה "גם", ה'גיים' הראשון בתורה[רפה]? "ותתן גם לאישה עמה"[רפו] – החטא. מי השחקנים ב'גיים' הראשון? אדם וחוה – "איהו בנצח, איהי בהוד"[רפז]. ב'גיים' הראשון, המשחק הראשון, שניהם מפסידים – המנצח הוא הנחש. בסוף הוא מפסיד בגדול. בכל אופן, הקללה היא נדה, בין היתר והתיקון נקרא "טהורה עומדת לעד" – "יראת הוי' טהורה עומדת לעד", סוד כלת משה, ש"בינה עד הוד אתפשטת".

שכר וענש – יראה טהורה ויראה נפולה

כעת הוא אומר חידוש גדול יפה, הפוך מהסדר הרגיל. כמו שאמרנו, בתניא כתוב, לפי הזהר, שהיראה היא הכח המניע לקיום מצוות לא-תעשה של התורה – שסה מצוות לא-תעשה. כאן הוא אומר שהיראה הטהורה, "יראת הוי' טהורה עומדת לעד", היא השכר של מי שמקיים מצוות לא-תעשה. כשאדם לא אוכל טרף וכו' – השכר שלו הוא יראה טהורה. לעומת זאת, העונש של מי שעובר על מצוות לא-תעשה, ה"רצועה לאלקאה לחייביא", הוא יראה רעה, חרדות, פחדים.

עוד פעם, הוא כותב כאן יסוד, שפחדים וחרדות רעות הם העונש לאדם שעבר עבירה, הרצועה להלקות אותו – היראה הרעה עצמה נקראת רצועה להלקות את החייבים, עונש על אי-קיום מצוות לא-תעשה של התורה. לעומת זאת, השכר הטוב למי שכן מקיים את מצוות לא-תעשה של התורה שלו הוא "יראת הוי' טהורה עמדת לעד".

נקרא בפנים:

יראת ה' איהי אגרא למאן דנטיר פקודין דלא תעשה,

יראת ה' כאן אינה המניע של מצוות לא-תעשה אלא השכר שלהן – השכר של מי שנקי לגמרי, מדקדק במצוות לא תעשה קלה כבחמורה, הוא "יראת הוי' טהורה עומדת לעד".

ולעומת זאת, יראה רעה היא העונש למי שעובר על מצוות לא-תעשה:

יראה רעה איהי רצועה לאלקאה למאן דאעבר עלייהו.

עד כאן כבר ווארט מאד יפה.

ב. מדד היראה

מה העיקר בחיים?

כעת יש עוד ביאור בענין היראה שאומר רבי שמעון לבנו רבי אלעזר:

קם רבי שמעון ואמר אלעזר ברי,

אית מאן דדחיל לקודשא בריך הוא בגין דיחון בנוי ויסגי עותריה בהאי עלמא, ואי חסר מהאי לא דחיל ליה, האי לא שוי ליה יראת ה' לעקרא,

יש מי שירא את הקב"ה – כלומר, שעושה מצוות מתוך יראה – כי רוצה שילדיו יחיו ויהיה לו הרבה עושר. כלומר, עבודתו היא עבודה שלא לשמה לגמרי – הוא מקיים מצוות בשביל שיהיה לו טוב בעולם הזה. אם חסר לאותו אחד ממה שהוא מצפה לו – הוא מפסיק לפחד מה'. כלומר, מפסיק לדבוק בו בקיום התורה והמצוות. אותו אחד, שיראתו היא בשביל שילדיו יחיו ויהיה לו עושר, לא עושה את יראת ה' עיקר בחייו. היראה נקראת כאן גם "ראשית" וגם "עיקר", כמו בתחלת פרק מא בתניא (שכבר הזכרנו).

אבל מאן דדחיל לקודשא בריך הוא בין בטיבו בין בעאקו, הא דא שוי יראת ה' ביה לעקרא,

אבל מי שירא שמים גם כשטוב לו בחיים וגם שיש לו צרות – הוא עושה את יראת ה' עיקר בחייו. עיקר היינו הדבר הכי חשוב – אצלו יראת ה' היא העיקר והגשמיות אינה עיקר, לכן הוא ירא ה' בין אם טוב לו ובין אם רע לו. היראה הזו היא עבודה "לשמה".

על יסוד החלוקה הראשונה בין שני היראים מפרט רבי שמעון שלש מדרגות של יראה:

דתלת דרגין אינון דיראה,

אית יראה בין בטיבו בין בעאקו,

יש יראה בין שטוב לך ובין שלא טוב לך.

ואית יראה דדחיל לקודשא בריך הוא בטיבו ולא בעאקו,

יש יראה שניה, של מי שירא את ה' כשטוב לו בגשמיות, ולא ירא כשלא טוב לו.

ואית יראה דלא שוי לה עליה לעקרא בין לטיבו בין לעאקו,

יש יראה שלישית, של מי שלא ירא את ה' – לא עושה מהיראה עיקר – אפילו כשטוב לו, וכל שכן לא כשרע לו. גם למדרגה הזו הוא קורא מדרגה של יראת ה'. כמו במשניות של "ארבע מדות" בפרקי אבות[רפח], בהן גם מי ש"אינו עושה ואינו הולך" נחשב בין "הולכי בית המדרש"[רפט].

יראה של צדיקים, בינונים ורשעים

כאן יש חידוש מאד יפה, שלפי שלש היראות הללו הוא מגדיר את הצדיק, הבינוני והרשע. החלוקה הזו היא היסוד של התניא, כמובן, רק שלכאורה מה שכתוב כאן שונה מההסבר בתניא. שלש היראות מגדירות את הצדיק, הבינוני והרשע:

צדיק גמור שוי לה עליה לעקרא בין לטיבו בין לדינא,

צדיק גמור הוא מי שיראת שמים היא העיקר אצלו בחיים. שוב, יראת שמים כאן היא משהו כללי. אנחנו מסבירים תמיד[רצ] שיראה היא רגישות – להיות רגיש לה'. זהו העיקר שלי בחיים, שאני רגיש ומרגיש את נוכחות ה', "שויתי ה' לנגדי תמיד"[רצא]. מי שכל הזמן העיקר אצלו הוא הרגישות לבורא עולם, בין אם טוב לו ובין אם רע לו – הוא צדיק גמור. כך מגדיר כאן בתיקוני הזהר.

בינוני שוי ליה עליה לטיבו ולא לדינא

הבינוני הוא מי שהיראה אצלו לא עיקר כל כך – היא חשובה אצלו רק כשטוב לו, אבל כשלא טוב לו, כשרע לו, אז לא.

רשע גמור לא שוי ליה עקרא לא בטיבו ולא בדינא

רשע הוא מי שהיראה אף פעם לא העיקר אצלו – לא כשטוב לו ולא כשרע לו.

למה אמרנו שהחלוקה כאן היא לא כמו בתניא? קודם כל, כי פה יש שלש מדרגות ולא חמש מדרגות – בתניא אדמו"ר הזקן מחלק[רצב] גם בין "צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו", "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור", ובאותו אופן בין "רשע וטוב לו" ו"רשע ורע לו", "רשע גמור ו"רשע שאינו גמור". כאן יש רק שלש מדרגות, צדיק גמור, בינוני ורשע – סוד הצבור, צדיקים בינונים ורשעים[רצג].

אנחנו לומדים כאן תיקוני זהר, אך בתניא מביא אדמו"ר הזקן מקור אחר בזהר, מרעיא מהימנא. בתניא אומר ש"צדיק וטוב לו" היינו צדיק שיש לו רק טוב בלב, "צדיק גמור", ו"צדיק ורע לו" הוא צדיק שיש לו קצת רע בלב. כאן מוסבר ש"צדיק גמור" עובד את ה' כשטוב לו וכשרע לו – החידוש הוא יותר כאשר רע לו, כלומר יש מעלה ב"צדיק ורע לו" על ה"צדיק וטוב לו". כמובן, כאן הוא מפרש את ה"וטוב לו" וה"ורע לו" בצורה אחרת – בתניא הכוונה שיש לו איזה רע, קצת יצר הרע בלב, וכאן מפרש כפשוטו, "טוב לו" בעולם הזה בגשמיות ו"רע לו" בגשמיות. מי הדוגמה בגמרא[רצד] ל"צדיק וטוב לו" ו"צדיק ורע לו"? רבה ורב חסדא – שניהם צדיקים גמורים, רק שרבה סבל כל החיים ולרב חסדא היה טוב כל החיים. פעם למדנו שאדמו"ר הזקן הוא גלגול של רבה[רצה]. גם בפשט, יש "צדיק ורע לו" שיותר מעולה, יותר חידוש, מ"צדיק וטוב לו". כך כתוב כאן בזהר.

האמונה והיראה כאן הולכות יחד, יהודי ירא שמים. מי שבשלמות האמונה והיראה בין אם טוב לו ובין אם רע לו – הוא הצדיק הגמור. מי שאין לו יראה בכלל, בטוב וברע, הוא הרשע הגמור. הבינוני הוא אחד שרגיש לה', קשור לה', רק כשטוב לו. נלמד זכות על הבינוני ונסביר שכאשר רע לו – המצב מבלבל את דעתו. כמובן, כאן הבינוני הוא בכלל לא הבינוני של התניא. כאן הבינוני הוא מי שכאשר טוב לו הוא ירא שמים וכאשר רע לו – הקשר לה' נחלש. שוב, נלמד זכות, לא כי הוא מזלזל – כי הוא מתבלבל, קשה לו, הוא חלש. ה"רע לו" מחליש אותו, מחליש את דעתו. דעת היא התקשרות, ואם הרע מחליש את דעתו – הוא מחליש את הקשר שלו לקב"ה.

[שאלה: לכאורה, רואים שדווקא כאשר רע צועקים לה', כמו בכל ספר שופטים – נזכרים בה', מתחילים להרגיש אותו, דווקא כשרע.] כאן מדובר על משהו ממושך. אם פתאום רע – ודאי אדם צועק לה'. אבל אם הוא לא נענה, ככל שהמצב הרע נמשך הוא נחלש. מי שממשיך כל הזמן לצעוק לה' באמונה שלמה – הוא כאן הצדיק הגמור, הוא בסדר גמור. יותר מזה, הצעקה כשמרגישים את הכאב לא מחייבת יראת שמים. כשכואב צועקים לאבא, אבינו שבשמים – זהו טבע אצל כל יהודי, אבל הצעקה הזו לא מבטאת יראת ה' ולא מובילה בהכרח לקיום מצוות, כפי שרואים גם בימי השופטים. גם בצרה הממושכת של גלות מצרים בני ישראל צעקו ונושעו, בלי שהצעקה היתה מלווה בהתחזקות בעבודת ה'. כשגנב נמצא בסכנה הוא צועק לה', אבל ממשיך לגנוב – "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"[רצו]. כלומר, אפשר לצעוק ולהמשיך להיות חלש ביראת ה' ובעבודתו.

בכל אופן, מה הרווחנו? פירוש פשוט ומחודש מהם צדיק-בינוני-רשע.

ג. אהבה ויראה במלכות

קבלת המלכות משמאל ומימין

כעת הזהר מקשה על מה שאמר קודם:

ושכינתא אמאי אתקריאת יראה, דהא היא מסטרא דעמודא דאמצעיתא אתנטילת,

יראה היא שמאל, בגימטריא גבורה, אבל השכינה-המלכות נמצאת בקו האמצעי – כמו שאמרנו קודם – ובתוך מדות הלב היא מקבלת מהתפארת, שיש בה גם אהבה וגם יראה. מדוע, אם כן, מודגשת כאן היראה?

אלא כמה דעמודא דאמצעיתא נטיל מרחמי ודינא דאינון ימינא ושמאלא, הכי איהי נטלא מתרוייהו,

ההבדל בין המלכות לתפארת, אף ששתיהן בקו האמצעי, הוא שבתפארת האהבה והיראה נמצאות יחד. התפארת מאוזנת, ממוזגת, כמו שכתוב בחסידות[רצז], בין אהבה ויראה, כמו תפארת שממוזגת מגוונים שונים. המלכות, לעומת זאת, מקבלת בכל זמן רק מאחד מהם – היא בקו האמצעי, אך יש זמנים בו המלכות מקבלת בעיקר מהשמאל של עמודא דאמצעיתא ויש זמנים בהם היא מקבלת בעיקר מהימין. הוא לא כותב עוד דבר עיקרי, שאמרנו קודם, שאף ששתי הספירות הללו בקו האמצעי, התפארת נוטה לימין והמלכות נוטה לשמאל[רצח]. מכיון שהמלכות יחסית בשמאל יש לה נטיה לקבל דווקא מהשמאל, אבל בכל אופן כותב כאן שמקבלת בזמנים שונים והשם שלה משתנה לפי המקור ממנו היא מקבל:

מסטרא דשמאלא דא אתקריאת יראה פחד יצחק, דמסטרא דימינא אהב"ה אתקרי,

יש כאן חידוש – הוא אומר שלפעמים המלכות היא לא יראה. כשהמלכות מקבלת משמאל היא נקראת יראה וכשהיא מקבלת מהימין היא נקראת אהבה. מענין שכתוב כאן אהב"ה עם גרשיים, כמו שם קדש.

תיקון המלכות – מיראה לאהבה

כאשר המלכות מקבלת מהימין ונקראת אהבה, זו בעצם המצוה השניה של התורה:

ודא פקודא תניינא

מה המצוה הראשונה? כפי שהוא פתח כאן, היראה נקראת "פיקודא קדמאה", היא ה"בראשית" – "ראשית חכמה יראת הוי'". המצוה הראשונה היא יראה, אבל המצוה השניה של התורה – לפי מעשה בראשית – היא "יהי אור"[רצט]. כמו שהמלה "בראשית" היא "פיקודא", רומזת למצות היראה, גם ה"פיקודא" השני, המצוה השניה, רמוזה במעשה בראשית – בדיבור הראשון של ה', "יהי אור", צווי שיהיה אור, שתהיה אהבה[ש]. גם ב"בראשית" רמוזה האהבה, ב"חשבון דחנוך" כנ"ל, אבל עיקר האהבה, גילוי כל האהבה, בא אחר כך, ב"ויאמר אלהים יהי אור". ורמז יפה: בראשית" ועוד "יהי אור" עולה ה"פ אהבה-יראה (אהבה-יראה פו"א).

דאתמר בה ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

ה' הוא קוב"ה, התפארת במושגי הקבלה, והוא אומר למלכות – "אהבת עולם אהבתיך", אני אוהב אותך אהבת עולם, "על כן משכתיך", אני מושך אליך, "חסד", אני נותן לך חסד ואהבה, שתרגישי אהבה, שתהיי אהבה ושתקראי אהבה. כך הוא מפרש את הפסוק "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד".

איזה עוד פסוק מביאים לתאר את השלב השני של המלכות, כאשר המלכות הופכת מיראה לאהבה? בכלל, המלכות היא אנחנו, הציבור, כמו המדינה. מהי יראה? למה בתחלה המלכות היא יראה? מורא מלכות, "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"[שא]. מלכות מתחילה מאיזה משטר, מדין וגבורה – "בנין המלכות מן הגבורות"[שב]. בלי גבורה ויראה אין זו מלכות כלל – חייבים "'שום תשים עליך מלך'[שג] שתהא אימתו עליך"[שד]. אבל מה תכלית המשטר? שבסוף תהיה אהבה. עוד לא זכינו לכך, אבל זו התכלית. מה הפסוק שאומר זאת? "חסדי דוד הנאמנים"[שה], מלכות דוד צריכה להגיע לאהבה וחסד.

מהי אותה אהבה? מה המצב בארץ כל זמן שהמלכות היא רק משטר בלי אהבה? "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום"[שו]. בשביל ה"תהו ובהו וחשך" צריך משטר, שקצת יסדר את המציאות. יש משטר שיש בו בכח, בפוטנציאל, אהבה – שמכיר את היעד שלו – ואז אפשר לומר "'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' זו רוחו של מלך המשיח"[שז]. הרוח היא הכיוון, כמו "כי רוח החיה באופנים"[שח] – כשיש כיוון נכון זו רוחו של משיח, ואז זוכים ל"יהי אור", "חסדי דוד הנאמנים".

את התהליך המדובר רואים במלכות בית דוד. יחסית, מלכות דוד עצמו היא מלכות של גבורה, לכן הוא איש מלחמות ודינים[שט], ואילו מלכות שלמה היא כבר מלכות של חסדים, שלום ואהבה[שי], עד לתכלית של בנין בית המקדש – "ושכנתי בתוכם"[שיא] באהבה (כאשר מורא מקדש מרחף מלמעלה והחויה הפנימית היא אהבה). כאן יש דוגמה יפהפיה למה שכבר אמרנו, כיצד בפנימיות שרש היראה עצמה הוא אהבה קודמת – הרי העם המליך את דוד מתוך אהבה וחשק (כאהבת כלה לחתן, אהבת דודים), קבלת מורא מלכות דוד היתה מתוך אהבה[שיב].

ד. האש של ל"ג בעומר

כינויים של אש

בקטע הבא בתיקוני הזהר מדובר על כינויים שונים של אש. כשחושבים על אש עולים לראש כל מיני מושגים – נר, אבוקה וגם מדורה, כמו שעושים בל"ג בעומר. כמו שיש אבוקה, יש עוד מלה חשובה בתורה – לפיד, לפיד אש. הלפידים מופיעים בברית בין הבתרים[שיג] ובמתן תורה, "וכל העם רואים את הקולֹת ואת הלפידִם"[שיד]. יש גם לפידות, "דבורה אשה נביאה אשת לפידות"[שטו], חז"ל אומרים[שטז] שהוא נקרא כך היה עושה פתילות עבות למנורת המקדש, שעמדה אז במשכן שילה. המלה לפיד חשובה מאד – צריך להבין מהו לפיד.

בכלל, מהו ההבדל בין כל המילים האלה – נר, לפיד, אבוקה, מדורה? ברור שמדורה יותר גדולה גם מלפיד ומאבוקה. הפסוק אומר "אגדיל המדורה"[שיז] – מדורה היא הכי גדולה.

מה היחס בין לפיד ואבוקה? יש מי שאומר[שיח] שאותו דבר – לפיד בלשון המקרא ואבוקה בלשון חז"ל. אין אבוקה במקרא – יש אבק, יש מאבק, אבל אין אבוקה. בלשון חז"ל, "אין אבוקה פחות משתים"[שיט], כמו אבוקה של נר הבדלה, שצריך שתהיה מורכבת משתי פתילות[שכ]. לכן כתוב בקבלה[שכא] שהאבוקה שייכת לזיווג, שנים, זכר ונקבה. מהו מאבק? כמו חיבוק, אבוק[שכב]. מה יותר גדול, לפיד או אבוקה? שוב, יש מי שאומר שאותו דבר, לפיד בלשון מקרא ואבוקה בלשון חז"ל, אבל זו מלה כל כך אחרת שברור שיש הבדל. יש כל מיני רמזים בקבלה לאבוקה – כמו אבק[שכג], סוד יבק[שכד] (כשהאותיות בק היינו ברכה-קדושה[שכה], עם המון סודות בקבלה בענין) ועוד. ברור שאבוקה היא משהו מיוחד, וגם לפיד הוא משהו מיוחד.

נר הוא הכי קטן, אבל נר בגימטריא אור גדול – "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול"[שכו]. איפה ראו "אור גדול"? בנר אחד קטן, "נר הוי' נשמת אדם"[שכז]. בכל יהודי יש נר, נר קטן שהוא בעצם אור גדול מאד, כי הוא "חלק אלוק ממעל ממש"[שכח] ו"כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[שכט]. על כל המלים האלה נחשוב כעת, כשנמשיך ללמוד את תיקוני הזהר.

אור ונר – תורה ומצוה בתפארת

נקרא בפנים:

ומתרין סטרין אלין אתקרי עמודא דאמצעיתא אור ונר,

עמוד האמצעי – התפארת – נקרא אור מצד הימין שלו ונר מצד השמאל שלו. מה הפסוק העיקרי של נר ואור? "כי נר מצוה ותורה אור"[של]. המפרשים מסבירים[שלא], פשט כאן בזהר, ששניהם בתפארת. סתם תורה היא יעקב ("איש תם יֹשב אהלים"[שלב]), התפארת, "עמודא דאמצעיתא", "עץ החיים". גם כללות תריג מצוות הן תפארת ("תפארת גופא"[שלג] הכולל רמח אברים ו-שסה גידים, רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה), יעקב, "'עם לבן גרתי'[שלד] ו-תריג מצוות שמרתי"[שלה], אבל שמירת המצוות שלו היא מתוך גבורה, מתוך איזה חשך של "עם לבן גרתי". אנחנו אומרים בהרבה פרצופים שכללות תריג מצוות בתפארת, אבל גם תורה, פשוט סתם ללמוד תורה, בתפארת.

כאן יש יסוד חשוב שהתורה של התפארת היא הימין של התפארת וכללות המצוות של התפארת – כל המצוות מתוך יראת שמים – הן השמאל של התפארת. השמאל של התפארת הוא "נר [מצוה]", אבל יש בו אור גדול, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בתניא[שלו] שעיקר האור העצום במצוות. בכל זאת, האור הגלוי, הוא בלימוד התורה – החויה של הארה שהאדם מקבל כשהוא לומד, מבין ומקבל השראה מהתורה. לכן הוא אומר שאור הוא החסד-הימין של התפארת ונר הוא הגבורה-שמאל של התפארת.

הרמב"ם מסביר[שלז] שתורה ומצוה (בפסוק "ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה"[שלח]) הן תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה הן הרבה פעמים ז"א ומלכות[שלט], וכאן רואים ששרש ה"מצוה" בשמאל של ז"א, הגבורות הנמשכות למלכות ("מלכות פה, תורה שעל פה קרינן לה"[שמ]), סוד היראה הנמשכת לשכינה כמבואר כאן.

אורה ואבוקה – ימין ושמאל במלכות

כעת הוא עובר לדבר על שתי מדרגות בשכינה-במלכות:

ושכינתא אורה אבוקה,

כמו שהתפארת היא אור-נר, מימין ומשמאל, גם לשכינה יש שתי בחינות, ימין ושמאל, אורה-אבוקה. במקום אור – אורה, ב-ה; ובמקום נר – אבוקה.

יש רמז יפהפה שאבוקה היא הגבורה-היראה של האשה – אותיות אבוקה הן ראשי התיבות של מטבע הברכה "[ברוך אתה הוי' אלהינו מלך] העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו", והמלים "העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו" עולות "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[שמא]!

זהו חידוש, כי אבוקה היא יותר מנר – יש כאן יותר אש במלכות, יותר תשוקה באשה מגבר, "ואל אישך תשוקתך"[שמב]. אמנם כתוב גם "אני לדודי ועלי תשוקתו"[שמג] – יש שוק ימין ("איהו בנצח"[שמד]), "עלי תשוקתו", ושוק שמאל ("איהי בהוד"^קד), "ואל אישך תשוקתך", "נצח והוד תרין שוקין"[שמה] – אבל בשוק שמאל יש יותר תשוקה. בשבע הנביאות[שמו], המכוונות כנגד שבע המדות מחסד עד מלכות[שמז], הנביאה שכנגד ההוד היא אביגיל – כתוב[שמח] שהיא גלתה את שוקה ודוד הלך שלש פרסאות לאורה. היראה אצלה, אצל ה"אשה יראת הוי'", היא אבוקה. בכלל חידוש שבתוך היראה, השמאל, יש אש בוערת – אבוקה של זיווג, אבוקה לשון חיבור (שיש בו ברכה וקדושה) ו"אין אבוקה פחות משנים". לעומת זאת, השמאל של האיש הוא בסך הכל נר.

שוב, השמאל של האיש הוא נר והשמאל של האשה אבוקה, הימין של האיש הוא אור והימין של האשה אורה. ככה כתוב כאן. ביחס בין חסד, שנמשך מלמעלה למטה, לגבורה, שעולה מלמטה למעלה, האבוקה (שמאל האשה) מעלה מ"ן לנר (שמאל האיש) ואילו האור (ימין האיש) ממשיך מ"ד לאורה (ימין האשה)[שמט].

אורה ליהודים היתה אורה,

על הימין של האשה, כתוב במגלת אסתר "ליהודים היתה אורה"[שנ] – גילוי החסדים של המלכות-האשה.

אבוקה הכי אוקמוהו מארי מתניתין דצדיקים קיימין קמי שכינתא כנר לפני האבוקה.

בעלי המשנה לימדו אותנו[שנא] שהצדיק בפני השכינה הוא כנר בפני האבוקה – בסוף הנר נשאב, "לאשתאבא בגופא דמלכא"[שנב], אבל כאן המדובר בגופא דשכינתא, הנר נכלל באבוקה. כאן כתוב שהנר הוא השמאל של האיש, השמאל של התפארת, אז איך מתאים ש"צדיקים בפני השכינה כנר בפני האבוקה"? הגר"א בביאור שלו לתקו"ז כאן מסביר שהכוונה כאן שהצדיק משפיע לשכינה. לא שהצדיקים למטה והשכינה כללות נשמות ישראל למעלה מהם, אלא שהצדיק הוא היסוד, סיום התפארת, והוא המשפיע לשכינה, אלא שבסוף המשפיע מתבטל בתוך השכינה, כנר בפני האבוקה. אלה דימויים מאד מיוחדים.

לפיד ומדורה – יסוד וירידת המלכות לבי"ע

בין המושגים שהזכרנו קודם, כאן כתוב רק על נר ואבוקה, כמאמר חז"ל המצוטט בתקו"ז. אבל אמרנו שב-לג בעומר עושים מדורה והזכרנו גם את המלה לפיד. בספרי הערכים, ערכי הכינויים בקבלה, כמו מאורי אור (שמצטטים תמיד מכתבי האריז"ל בחב"ד), כל המושגים הללו – נר, אבוקה, לפיד (ותיכף נאמר מה כתוב על מדורה) – הם מלכות. המלכות היא "נר ישראל"[שנג], המלכות היא אבוקה, המלכות היא לפיד – הכל מלכות.

בכל זאת, כאן כתוב בפירוש שנר הוא השמאל של הז"א ואבוקה היא השמאל של המלכות – סימן שגם לפיד צריך להיות משהו מיוחד בפני עצמו. אמרנו שלפי פשט לפיד בלשון מקרא מאד דומה לאבוקה בלשון חז"ל. מה בכל אופן יכול להיות ההבדל? מהו לפיד? בתנ"ך יש סיפור מיוחד של שמשון עם לפידים. מה הוא עושה אתם? קושר אותם לזנבות של שועלים – הוא לקח שלש מאות שועלים, קשר אותם זנב אל זנב ושם שם לפיד, והם הלכו ושרפו את כל שדות הפלשתים[שנד]. מה מסמל כאן הלפיד? כמו שאבוקה היא יחוד של שתי פתילות, כך לפיד הוא יחוד של שני זנבות, קצת יותר למטה. איפה היחוד הזה בספירות? ספירת היסוד. לפיד הוא סמל של יסוד (ורמז: לפיד-יסוד עולה צדיק, סוד "צדיק יסוד עולם"[שנה]), המשך התפארת. לפיד הוא לשון מקרא, ביסוד, ואבוקה לשון חז"ל, במלכות. ככה מתיישב אצלי מאד פשוט. אם נר הוא תפארת, וגדולים ממנו הם הלפיד והאבוקה, ואבוקה כאן בלשון חז"ל היא "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה", אז הלפיד הוא היסוד. איך משתמשים היום במלה 'פיד', בלי ה-ל? 'אייטם' – משהו שמתחדש, חדשות.

לגבי מדורה, כתוב בערכים במאורי-אור שהיא בכלל קליפות – אש של קליפה. אבל המדורה שלנו ב-לג בעומר היא "אגדיל המדורה" בקדושה. המדורה בקליפות היינו המדורה של קרח לגריעותא[שנו]. הסדר כאן הוא מהקטן לגדול – הכי קטן הכי עליון. אם נכוון שהנר בשמאל של התפארת, הלפיד בחינת יסוד והאבוקה (סמוכה ומקושרת) היא השמאל של המלכות – המדורה היא כבר בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. באמת העולמות התחתונים הם מקום הקליפה, רק ששם יש גם את המדורה הטובה. המלה מדורה היא פלא, משרש דור, דירה – דווקא במדורה יש איזו "דירה בתחתונים"[שנז]. בעולמות התחתונים צריך לשרוף את חומות הגלות[שנח] – יש משהו שצריך לשרוף בעולם הזה. יש גם משהו שצריך להדליק, עושים במדורה 'הדלקה', להדליק משהו בגדול, שיבער חזק – אש הקדש של הגאולה. למדורה שייך כל ה'דור' הזה – כנראה שבכל ל"ג בעומר כשעושים מדורה עוברים דור. "דור דור ודורשיו"[שנט], לכן צריך לדרוש איזו דרשה חדשה בל"ג בעומר, עושים מדורה חדשה. כל זה קורה בעולמות התחתונים.

סיכום מדרגות האש

כך נכוון את הנר, הלפיד, האבוקה והמדורה:

תפארת

ימיןשמאל

אורנר

יסוד

לפיד

מלכות

ימיןשמאל

אורהאבוקה

מלכות בבי"ע

מדורה

בכל אופן, כאן כותב רק על נר ואבוקה – נר בז"א ואבוקה במלכות. מובן שאורה, לשון נקבה, מקבלת מאור, לשון זכר – החידוש כאן הוא בנר ואבוקה, שהנר בטל בפני האבוקה. הנר הוא המשפיע אבל בכל זאת הוא בטל בפני האבוקה. בשמאל האיש בטל לאשה, בגלל תופעת האלכסון בו הקו האמצעי הולך מימין לשמאל – השמאל של התפארת בטל לשמאל של המלכות, שנוטה יותר לצד הגבורות.

ה. שם הוי' בשם אלקים

הארות הוי' ואדנות

כעת תיקון לג עובר לעוד ענין, הסבר של צד הימין וצד השמאל בשמות ה':

מסטרא דימינא יקו"ק, מסטרא דשמאלא אדנ"י דתמן דין,

במעשה בראשית מופיע רק שם אלקים, כפי שהוא הקדים. אכן, מצד ימין של הז"א, ומשתקף גם במלכות, יש את שם הוי' ("כשם שאני נכתב"[שס]), ומצד שמאל יש את שם אדנות ("כשם שאני נקרא"קכ), שם א-דני שבתוכו יש את המלה דין, הכח של השמאל. הימין והשמאל, כפי שהוא הסביר קודם, הם אור ונר, וכעת הוא חוזר ששני השמות שמשתקפים בשם אלקים (המקבל כאן מהימין ומהשמאל), הוי' ואדנות, הם בעצמם האור והנר:

ובגין דא ביומא קדמאה ויאמר אלקי"ם יהי אור, בגין דחמש אור אינון ביומא קדמאה, ואינון ה' עלאה ומתמן נהרין, י' בשמאלא ודא נר, ה"י מן אלקי"ם ה' לימינא י' לשמאלא,

הוא מתחיל כעת משהו חדש וחשוב מאד. הוא רוצה לרמוז את הימין והשמאל, שם הוי' ושם א-דני, בתוך שם אלקים, שרק הוא מופיע בפירוש במעשה בראשית. בתוך שם אלהים יש מוחין, האותיות ה ו-י. תיכף הוא ידרוש ששם אלהים הוא מלא-ה-י. תמיד דורשים שיש בשם אלהים אותיות אלם ו-יה – שאם המוחין (י-ה) מסתלקים משם אלקים הוא נשאר אלם, נשאר "כרחל לפני גזזיה נאלמה"[שסא]. אבל כאן הפוך, לא אלם אלא מלא, והחסדים לפני הגבורות – הוא אומר שה-ה היינו החסדים וה-י הגבורות, הפוך ממה שהייתי חושב.

יש כמה פירושים בענין: יש פירוש[שסב] שה-ה וה-י של שם אלהים הם סופי התיבות של שם י-ה-ו-ה ושל שם א-דני. אפשר גם להבין בפשטות, ש-י היא צמצום, נקודה, כח של גבורה, ו-ה היא התפשטות והתרחבות שמתאימות לחסד (כמו בהסבר שאותיות שם הוי' ב"ה הן צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[שסג]). גם בשם הוי', ה-י רומזת לגבורה דעתיק[שסד] (המתלבשת במו"ס דאריך, חכמה סתימאה), צמצום כח המשכיל להמשיך מא"ס של חכמת הרב נקודת מוצא שראויה להעביר הלאה, להאיר הלאה[שסה].

ה אורות

בפשט כאן הוא מסביר שה-ה היא מימין לפי התופעה של הופעת המלה "אור" – המלה שמצד ימין, כנ"ל – חמש פעמים ביום הראשון של מעשה בראשית[שסו], כנגד חמשה חומשי תורה[שסז], "תורה אור". הוא אומר שכל חמשת ה"אור" יוצאים מה-ה הראשונה של שם הוי', בינה, אמא. מה הם ה האורות? ה הספירות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד, ה חסדים שמתפשטים בז"א – הכל מאיר מהבינה לשם הוי'.

אנחנו ב-לג בעומר, הוד שבהוד. מה האור שכנגד ההוד? "ויקרא אלהים לאור יום". השלב בו האור מקבל שם, "יום", בשביל להבדיל אותו מהחשך. אחרי "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", ה"אור" הרביעי, שכנגד הנצח, בא "ויקרא אלהים לאור יום" – הוא מקבל את התחום שלו[שסח], את השם שלו, מתעצם ב"יום" שלו, ובסוף "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", הכל, הערב והבקר, הופך להיות "יום". ה"ויקרא אלהים לאור יום" הוא ההוד, התכלית. הכל יוצא מאמא, מבינה (ש"עד הוד אתפשטת"[שסט]).

הגר"א מסביר את מה שכתוב כאן, שה-ה מימין וה-י משמאל, לפי הפשט של ה פעמים "אור" שהוא מזכיר. היום הראשון של הבריאה הוא בכללות יום של חסד, ובו כתוב ה פעמים "אור" – ה מהצד של החסד. אחר כך, ביום השני, שהוא היום של הגבורה, נשלם הסוד של אור-מים-רקיע[שע] כשכתוב ה פעמים "מים"[שעא] ו-ה פעמים "רקיע"[שעב], סך הכל י ביום של הגבורה.

בכל אופן, בשם אלהים ה-ה כתוב בימין וה-י שמאלית לה, והוא אומר שה-י בצד שמאל היא ה"נר" וה-ה בצד ימין היא ה"אור".

שם הוי' בשם אלקים

כעת הוא רוצה לרמוז לנו את שם הוי' בתוך שם אלהים, "הוי' הוא האלהים"[שעג], אלהים בגימטריא כלי הוי'[שעד]. הוא אומר שבתוך שם אלהים יש ה-י, רק שהיחס ביניהם הפוך, ויש גם ו. מהי ה-ו? כתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[שעה], הדעת היא נשמת התפארת, האות ו. המלה מלא היא האות ו – כאשר התפארת מקבלת מוחין, מקבלת חסדים וגבורות, היא מלא ה-י. כל זה רמוז בשם אלהים:

ו' מל"א מתרוייהו עמודא דאמצעיתא, בן י"ק, ודא איהי רזא אלקי"ם מל"א ה"י,

הז"א – התפארת, ה-ו – הוא בן י-ה, מלא ה-י.

דא כתיבת קדמאה.

יש כמה פירושים בביטוי הזה[שעו], והפירוש הפשוט שבמעשה בראשית יש רק שם "אלהים".

נאמר את ההמשך בקיצור: הוא הסביר כיצד יש בשם אלקים י, ה וגם ו (מלא). כדי להשלים את שם הוי' צריך גם ה תתאה. איפה היא? לא אות אחרת, אלא ש-אלהים בצירוף אחר הוא מליאה. אנחנו תמיד דורשים[שעז] ש-אלהים צירוף "מאליה", "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[שעח], אבל כאן הוא דורש מליאה. יש כאן מלא, ו (שמקבלת מה-י ו-ה), ו-ה תתאה שהיא מליאה מהכל, מקבלת מהכל. כך הוא מסביר שבתוך שם אלהים יש רמז לכל י-ה-ו-ה. הגר"א כותב שיש כאן שיבוש לשון, אבל כאן כתוב מה שאמרנו כעת:

ורזא דמלה ה"א אלקי"ם דא מליאה בהפוך אתוון, ודא ה' זעירא, דאיהי מליא מתלת אתוון,

המלכות, ה תתאה, שנקראת כאן ה זעירא, מלאה משלש האותיות שקדמו לה, י-ה-ו.

הצירוף התחתון והצירוף העליון

מכאן הוא מדבר על כמה צירופי שם הוי':

ואתעבידת קיו"ק,

כאשר המלכות מקבלת משלש האותיות שלפניה, כפי שהוא הסביר עד כאן, נעשה הצירוף ה-י-ו-ה – קודם יש ה-י, ימין-שמאל (בשם אלהים), ואז נמשך לתפארת, ו (מלא), ובסוף יש גם רמז ל-ה תתאה (מליאה). הצירוף ה-י-ו-ה, הוא הצירוף ה-יא בסדר הצירופים, הצירוף של חדש שבט[שעט], והוא קורא לו הצירוף הקטן של המלכות.

לעילא איהי קוי"ק,

לפי הגר"א יש כאן שיבוש גדול בגרסה. נאמר בקיצור לפי דבריו: יש צירוף ה-ה-ו-י – הוא לא כותב, אבל הצירוף הזה יוצא מסופי התיבות "וצדקה תהיה לנו כי"[שפ], זהו צירוף לעילא, בבינה. שוב, הצירוף ששייך למלכות הוא ה-י-ו-ה, הצירוף של חדש שבט, והצירוף ששייך לבינה הוא ה-ה-ו-י, שלפי השיטה הרגילה הוא הצירוף של חדש אלול, בגימטריא בינה, מאד מתאים. אכן, כפי מה שהוא יסביר, בצירוף ה-ה-ו-י ה-ה הראשונה היא בעצם המלכות. לפי חכמת הצירוף, מי שמכיר[שפא], הדבר יותר מתאים לשיטה של רבי אברהם אבולעפיא, שזהו צירוף אדר ולא אלול, הצירוף שבא אחרי שבט. בכל אופן, לא כתובים כאן החדשים בכלל, או מספרי הצירופים.

סוד ה-הוד – הפיכת ה-ד ל-ה

נאמר בקיצור מה שיהיה כתוב כאן בסוף: הוא רוצה לומר כאן שהמלכות היא ד שנעשית ה. עכשיו הוא מגיע לסוד המלה הוד – צירוף האותיות ה-ו-ד. יש כמה רמזים במלה הוד. במדות הלב, ה-ד היא הנצח, המדה הרביעית, ה-ה היא ההוד, המדה החמישית, וה-ו היא היסוד, המדה הששית. מרכיבים את הספירות נצח-הוד-יסוד ומקבלים הוד. לפי הרמז הזה, כל הנה"י כלולים בתוך ההוד[שפב].

הוא כותב שה-ה היא בעצם ד עם ו בתוכה, הרגל של ה-ד היא ו. הוא כותב שלכתחילה, באיזה עולם קדום, היתה ל-ד רגל. רק שכאשר "הודי נהפך עלי למשחית"[שפג] הרגל הזו נחסרה ממנה. אולי כך יהיה גם לעתיד לבוא – ה-ד תקבל את הרגל ששייכת לה בעצם. זהו עיקר תכלית התיקון כאן – החזרת הרגל שמגיעה ל-ד, שעושה אותה דומה ל-ה. המפרשים מסבירים[שפד] שודאי גם אז ה-ד תהיה אחרת מה-ה, כדי שיהיה אפשר להבחין בין שתי האותיות. בכל אופן, גם ל-ד יש רגל – והרגל של ה-ד, שהיא הרגל של המלכות, היא ספירת ההוד, שנקראת "ירך יעקב"[שפה]. תיכף נקרא את המלים בפנים.

לפי ההסבר הזה, האותיות של הוד מכוונות אחרת: ה-ד, כאשר הרגל מסתלקת ממנה והיא נשארת רק בצורת ד, היא הנצח – כאילו ספירת ההוד מתבטלת, מפסידה את ה'גיים', את המשחק, לגמרי לספירת הנצח (המנצחת), שרק היא נשארת, יש רק ד בלי רגל. ספירת ההוד, שהיא הרגל ("ירך יעקב"), היא ה-ו שבתוך ה-ד. ה-ה היא הכח שמחבר אותם יחד – היסוד. כך מסביר הגר"א בפירושו. שוב, לפי סדר האותיות ד-ה-ו הן נצח-הוד-יסוד, אבל לפי פירוש הגר"א כאן יש חילוף בין היסוד וההוד – ההוד הוא הרגל (ה-ו), וכשמחברים יחד את ה-ד וה-ו (הרגל) נעשית צורת ה – סוד היסוד, כח החיבור שמחבר אותם. כל ההסבר הזה שייך לבנין המלכות, ה תתאה של שם הוי'. קצת מסובך, אבל זה מה שכתוב כאן.

מה היה הענין של הצירוף לעילא? הצירוף העליון הולך לפי סדר האותיות – יש בהתחלה ה, שהיא בעצם ד עם הרגל שבתוכה, ורק אחריה באה ה-ה, כסדר האותיות. ד היא לפני ה, אבל אם יש גם ל-ד רגל רואים שתי ה, כמו בצירוף שמוסבר כאן. איזו ה קודמת? ה-ה של המלכות. בשם הוי' תמיד יש שתי ההין, ובחכמת הצירוף, אם ה-ה הראשונה שולטת בצירוף אלה שלשת החדשים של הקיץ – אם "וצדקה תהיה לנו כי" זהו הצירוף של אלול, כפי שמקובל, אזי ה-ה הראשונה בצירוף אמורה להיות ה-ה של הבינה וה-ה השניה ה-ה של המלכות. אבל איך שכתוב כאן, צירוף ה-ה-ו-י הוא כסדר האותיות, כאילו כתוב ד-ה-ו-י, כאשר ה-ה הראשונה היא בעצם ד, המלכות. כך כותב הגר"א בפירוש, שהצירוף שלמעלה הוא דווקא כאשר האשה לפני האיש, "אשת חיל עטרת בעלה"[שפו], זהו סדר האותיות העולה מלמטה למעלה. לפי זה, הצירוף צריך להיות אדר, כי בחדשי החרף ה-ה הראשונה בצירוף היא ה תתאה (אם כן, בעצם יש כאן ערבוב של שתי כוונות – לכל זה הוא לא נכנס). שוב, בצירוף ה-ה-ו-י ה-ה שהיא בעצם ד היא המלכות, אחר כך ה-ה היא בינה, אחר כך ה-ו היא לידת הז"א-התפארת מהבינה, ובסוף ה-י היא הנר שלו, הגבורות של התפארת, אבל הכל עכשיו צירוף של שם הוי'.

"ונתן הוד למשה"

אחרי ההקדמה נקרא בפנים:

ובה מתחילין אתוון דאורייתא ה"ו ולבתר ט"י,

הצירוף שלמעלה הוא לפי סדר האותיות[שפז].

ואנה אשתכח ה' בתראה,

איפה כאן האות השניה?

אלא ד' הות למהוי ה', אלא מאן גרם דפרח מינה ו' דאיהו ירך דילה,

מי גרם ל-ד, שהיתה צריכה להיות כמו ה, שה-ו שלה, הרגל שלה, תפרח ממנה?

אלא נתנני שוממה כל היום דוה

כך כתוב באיכה[שפח], וה"דוה" כאן הוא ה"הוד" – ה-ו שבתוך ה-ד (שגורם לה להראות כמו ה) – שמתהפך בזמן הגלות:

דוה דא הוד דאיהו ירך דילה דאתחזרת איהו דוה באלף חמשאה,

למה היא, המלכות, "דוה" באלף החמישי?

בגין דפרח מניה ירך, דעליה אתמר ותקע כף ירך יעקב,

במאבק עם שרו של עשו התקיים "ותקע כף ירך יעקב" – ה-ו, ה"ירך יעקב", מסתלקת מתוך ה-ד.

אשתמודע דמימינא קא מתחלת לממני את ד' עד נצח,

אם מתחילים לספור את ספירות הלב מימין, מהחסד (א), ה-ד הוא נצח, כנ"ל, וההוד הוא הירך השלמה של ה-ד, הנצח, ה-ו שנכנסת לתוכה. זו תכלית ה'משחק', להכניס את ההוד לתוך הנצח (או לגלות את ההוד בתוך הנצח) – אז ה-ד נראית כמו ה, תכלית התיקון.

ודא איהו דאתיהיב למשה, הדא הוא דאתמר ונתן הוד למשה.

משה רבינו הוא הנצח[שפט], ה-ד, וכשהוא מקבל את "ירך יעקב", ההוד שנכנס לתוכו, ה-ד הופכת להיות ה ונתקן האלף החמישי – חוזר מ"דוה" ל-הוד – ועל זה הביטוי "ונתן הוד [ו] למשה [ד]"[שצ]. הקטע כאן בסוף הוא קצת מסובך, אבל זו התכלית של משה – תיקון האלף החמישי, האלף שכנגד ההוד, בו עיקר הגלות (סוד "הודי נהפך עלי למשחית")[שצא], ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[שצב] באה לשמור עלינו ולקיים אותנו בגלות (על ידי מדת התמימות, פנימיות ההוד, העולה ""ונתן הוד למשה", מדתו של משיח, כמו שלמדנו בלוח "היום יום"[א]).

יש עוד הרבה שנשאיר לפעם הבאה. נסיים ב"ואמרתם כה לחי".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מעלה להזכיר את רבי צבי-הירש מזידיטשוב בל"ג בעומר.
• ספר הזהר שייך למוחין דאמא אך רשב"י עצמו זכה למוחין דאבא (סוד "פני שבת").
• דורו של רבי עקיבא הוא דור של גבורות ומסירות נפש (כדור השואה) ורשב"י אומר שדורנו שייך רק לאהבה – "אנן בחביבותא תליא מלתא".
• רבי שמעון שייך בשמו לגבורה – אך הוא מלמד תורה שכולה אהבה ורחמים.
• הקב"ה, אבינו הרחמן, הוא גם ידיד-הנפש שלנו.
• שבעים פנים לתורה (ולפנימיות התורה) נותנים כח להתמודד עם שבעים פני היצר הרע ולהכניע את שבעים אומות העולם.
• רשב"י דבוק בעצם בקב"ה תמיד – "ביה אחידא ביה להיטא" – ולכן פטור מתפלה.
• "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" – במתן תורה של פנימיות התורה זכינו למדת הרחמים, המדה הפנימית ביותר בנפש.
• "כל כבודה בת מלך פנימה" – הכבוד שלנו הוא הפנימיות שלנו.
• היפי שלנו הוא הצניעות שלנו.
• בעלי מרה שחורה שלא מתייאשים (אלא מפנים אותה לעבודת ה') – זוכים לרזי תורה והופכים אותה להרהור שמח.
• פנימיות התורה בכלל והחסידות (ספר התניא) בפרט היא 'תיקון חוה'.
• בכבוד שבת זוכים לטעימה מ"הראני נא את כבֹדך" העתידי.
• כל יהודי – כולל קרח החולק על משה – הוא טוב וצדיק, וכשאוחזים בנקודה הטובה שלו אפשר לקרבו למשה רבינו.
• הבאת הגאולה תלויה בהודאת קרח למשה.
• כח קרח הוא לברר ניצוצות ולהמיר את כל הרע לטוב מאד.
• עיקר השפעת ל"ג בעומר היא שלום בית ובנים.
• על משה ה'תורני' וקרח ה'דמוקרט' לקיים "הנה מה טוב [משה] ומה נעים [קרח] שבת אחים גם יחד".
• בקליפה קרח מגדיל את מדורת המחלוקת ובקדושה הוא מגדיל את מדורת אהבת ה' ואהבת ישראל.
• "ונתן הוד למשה" – הפסוק הלא-קיים שמצטט הזהר – בגימטריא תמימות (פנימיות ההוד).
• ההוד הוא מדת משה, מדת רבי שמעון בר יוחאי ומדת משיח.
• יש להיות בקי בדברי הגר"א, בנגלה ובנסתר, גם אם לא פוסקים כמותו.
• ה' מודה לצדיק הפועל בדרך של "ימינך" – בהשפעת חסד וקירוב רחוקים.
• וידוי על חטא הוא תיקון המוטבע (נפש), הודיה על טובה היא תיקון המורגש (רוח) והודאה על האמת היא תיקון המושכל (נשמה).
• מי שמודה על חטאיו, מודה על הטובה ומודה על האמת מתקן את הנר"נ שלו וזוכה ל"הוד והדר" (חיה) ו"הוד מלכות" (יחידה).
• הנצח של משה הוא "אור המאיר לעצמו", אך כדי להאיר לזולתו (לדורו ולדורות, לישראל ולעמים) הוא נזקק למדת ההוד – מדת אחיו אהרן.
• ניצוץ משה נמצא בכל יהודי במושכל, במורגש ובמוטבע – בדעת, ביראה ובתמימות.
• תירוץ א: ההוד לו זכה משה הוא הוד הנוקבא שכנגד מדתו שלו – נצח הדכורא.
• תירוץ ב: ההוד לו זכה משה היינו סיום הארת יסוד אבא – הנוטה באלכסון מימין לשמאל – בהוד.
• משה של "שני אלפים תורה" ("הוא גואל ראשון") הוא בנצח ומשה של "שני אלפים ימות המשיח" ("הוא גואל אחרון") בהוד.
• משה שבהוד בא לתקן את "הודי נהפך עלי למשחית" באלף החמישי.
• ספר הזהר נכתב באלף הרביעי אך הוא שייך לעתיד – תודעת האלף החמישי.
• הפסוק "ונתן הוד למשה" לא נמצא ב"תורת משה" אלא בתורת האלף החמישי.
• שרש כל מצוה הוא אמונה וכל מצוה עושה תקון בנפש ובעולם.
• מצוה-תקון-אמונה היינו השתלשלות-התלבשות-השראה שבמצוה.
• המניע הפנימי ליראת ה' (גלויה) הוא אהבת ה' (נסתרת).
• בסדר הרגיל יראה קודמת לאהבה אך לעתים – אצל בעלי-תשובה – האהבה קודמת ליראה.
• יראה עילאה היא ה"ראשית" מלמעלה (חכמה) ויראה תתאה ה"ראשית" מלמטה (מלכות).
• השכינה היא "יראת הוי' טהורה" והנוקבא דס"מ היא יראה רעה.
• יראת ה' טהורה היא השכר על שמירת מצוות לא-תעשה (ולא רק המניעה לה).
• העונש על עבירות הוא יראה נפולה, דאגות ופחדים.
• הצדיק עושה מהיראה עיקר בכל מצבי החיים; הבינוני עושה מהיראה עיקר רק כשטוב לו; אצל הרשע היראה לעולם אינה העיקר.
• יראה היא רגישות לה' – אצל הצדיק העיקר הוא רגישות לה' בכל מצב, "שויתי הוי' לנגדי תמיד".
• אצל האדם הרגיל-הבינוני המצב הרע מבלבל את הדעת ומחליש את ההתקשרות לה'.
• אצל האדם הרגיל-הבינוני כאשר צועקים ולא נענים והקושי נמשך הצעקה לה' נחלשת.
• צעקה לה' מתוך כאב היא טבע יהודי שלא מעיד בהכרח על התחזקות ביראת שמים.
• כשהמלכות מקבלת מהשמאל היא נקראת יראה וכשהיא מקבלת מהימין היא נקראת אהבה.
• ראשית תיקון המלכות היא יראה, משטר קפדני, ותכליתה אהבה, "חסדי דוד הנאמנים".
• מלכות דוד מתחילה בגבורותיו כאיש מלחמה וממשיכה לאהבה ושלום במלכות שלמה.
• המניע הפנימי להמלכת דוד הלוחם הוא אהבה אליו.
• חטא שלמה היא שהכביד על העם עד לבטול באהבתם אליו.
• התורה והמצוות הן בתפארת – "תורה אור" מימין (בחוית אור בלימוד) ו"נר מצוה" משמאל (בהתגברות לקיום מצוות גם בחשך).
• בשמאל גובר כח האשה (בהעלאת מ"נ מהאבוקה לנר) ובימין גובר כח האיש (בהמשכת מ"ד מהאור לאורה).
• הנר (יסוד) משפיע לאבוקה (מלכות) אך בסופו של דבר בטל בה.
• בהדלקת המדורה שורפים את הגלות ומדליקים אש קדש של גאולה.