1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (105)

ד"ה "אלה תולדות נח" (4)

ז' אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ביום ששי התחלנו לדבר על "עובדי הוי' בגופם" לעומת "עובדי הוי' בנשמתם". עובדי ה' בגופם צריכים לעשות בירור בדרך אור חוזר, להוציא את הפסולת, אבל לעובדי ה' בנשמתם – רק נשמות מיוחדות מאד, כמו  משה רבינו – אין כל כך עסק עם הגוף, והעבודה שלהם היא אחרת:

וטעם הדבר הוא לפני דנשמות הרגילות [רוב הנשמות, נשמות דבי"ע. דורשים את הפסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה", שרוב הנשמות הן "זרע בהמה" שהעיסוק שלהן הוא עם הגוף.] הנה בכללותן הן נתפסות בגשם, ולכן הנה כללות מהות עבודתן הוא שהם עובדי הוי' בגופם [מתעסקים עם הגוף.], ומהאי טעמא הנה בתחלת ימיהם [ראשית עבודתם בחיים.] הנשמה האלקית היא אצלם בבחי' מקיף [כך בנשמות הרגילות,] אבל נשמות הגבוהות שאינן נתפסות בגשם [מלכתחילה העולם הזה אינו תופס אותן, יש להם חוש באלקות, ובלשון הידוע בחסידות האלקות אצלן בפשיטות וכל העולמות אצלם בהתחדשות, חידוש עבורם.] מאיר בהן אור הנשמה מתחלתן בבחי' פנימי' [אצל כולם הנשמה נמצאת במקיף ואצל הנשמות המיוחדות האלה הנשמה נמצאת בפנימיות מלכתחילה.] וכמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא דמיד כשנולד הי' בו גילוי האור כי טוב ["נתמלא הבית כולו אורה" – אור הנשמה שלו, שהאירה לגמרי.] דהיינו גילוי הנשמה והם ["זרע אדם", נשמות דאצילות.] עובדי הוי' בנשמתם, כי עם הגוף אין דרושה להם שום עבודה והתעסקות להיותו טוב בתולדתו [גם הגוף שלהן טוב בתולדתו, אין בו הרבה פסולת. הוא לא כותב כאן בפירוש, אבל יתכן שגם לנשמות האלה יש עבודת בירורים בעולם הזה. איזה ברור הן צריכות לעשות? כנראה הבירור של אור ישר, להוציא רק את הטוב – כל הזמן להתעסק בטוב, להוציא את הכסף המזוקק שבעתיים. הזיקוק שלהן הוא לא להתעסק עם הפסולת אלא רק עם הטוב. עד כאן היה מאמר מוסגר, וכעת חוזר לנשמות הרגילות:],

אבל נשמות הרגילות שהן נתפסות בגשם הנה הנה"א הוא בהעלם בבחי' מקיף [דבר שנמצא אבל לא מתגלה.], ורק בהיותו בן י"ג שנה [בבר מצוה, גמר כניסת הנפש האלקית, כמו שפוסק אדה"ז בשו"ע.] מאירה בו הנה"א בבחי' או"פ [הכניסה היינו שהופך להיות פנימי, ולא מקיף כמו עד כה.], אבל [גם אז, וכך בכל חייו,] זהו בהתלבשות מאד בנה"ב [הנה"ב עדיין קובעת את הטבע של האדם, וכמו שכתוב בתניא על הבינוני שה'אני' שלו הוא הנפש הבהמית. הגם שהנפש האלקית מתגלה בפנימיות היא בגלות, קשה לה, היא "בהתלבשות מאד" (לא סתם התלבשות אלא מאד) בנפש הבהמית, כל החיים.] שנתפס בהתלבשות זאת ובא בהגשמה [הנה"א נעשית מגושמת במדת מה, כי מתלבשת בנה"ב.] וגם מתעלם אורו ע"י הסתר הנה"ב דההתלבשות היא בבחי' תפיסא [יש שני סוגי התלבשות – יש התלבשות שהמתלבש לא נתפס לגמרי, ויש התלבשות שהמתלבש לגמרי נתפס בלבוש. אצל אדם רגיל, נשמות רגילות, הנפש האלקית – גם לאחר גיל בר מצוה, שמאירה בפנימיות – מאד נתפסת בנפש הבהמית.] כ"כ דרשע מכתיר את הצדיק [פסוק בנביא חבקוק, שהרשע מכתיר – מסובב, מקיף ומלביש, עד שהוא משתלט – על הצדיק.] ונעשה מסך מבדיל על הנה"א [בגלל הסיבוב בו הרשע מכתיר את הצדיק.], דהנה בהתלבשות זו שהנה"א מתלבש בנה"ב הנה בגוף ועצם ההתלבשות נעשה התחדשות בנה"א [במקורה הנפש האלקית לא רגילה לגשמיות, לא יודעת מהי נפש הבהמית, לא יודעת מהו רע – כמו אדם טוב בעצם, שבפעם הראשונה שפוגש בעולם אנשים רעים זה חידוש בשבילו, לא רגיל לדברים רעים. זו טראומה – הוא עובר טראומה, וכך הנפש האלקית עוברת טראומה כאשר היא נכנסת לנפש הבהמית.] והוא מהתקרבותה שמתקרב להנה"ב ומכרת [דברים שלא הכירה קודם,] בעניני הנה"ב שהוא טבעי ובתאוותיו החומרי' והגשמי' הנה זה פועל השפלה גדולה ועצומה בהנה"א [האדם הטוב פתאום מכיר באנשים הלא טובים והוא חייב לחיות איתם – ההכרה הזו פועלת השפלה עצומה בנפש האלקית.], דלבד זאת דכללות ענין המציאות והגשמי' הוא חדוש דבר בהנה"א שבהיותה למע' טרם ירידתה למטה עמדה באהוי"ר וראתה אלקות ממש [כלשון הפסוק "חי הוי' אשר עמדתי לפניו" – עמדתי באהבה ויראה לפני ה'. "עמדתי" היינו "עמדה באהבה ויראה" ו"לפניו" היינו "וראתה אלקות ממש".] וכל ענין המציאות כמו שהוא למטה אינו שייך למע' [אין כזו תמונה, אין כזה ציור בכלל.], והמטה הוא רק מציאות וישות חומרי [שהנפש האלקית אף פעם לא הרגישה והכירה.], הנה לבד זאת [מהחידוש שיש עולם גשמי, לא מדובר רק בהכרה מרחוק – הכרה של המציאות כאובייקט,] הרי עצם ההתקרבות עם הנה"ב ולהתלבש בו ולהכנס בעניניו [הכרה מקרוב והתלבשות – הכרה כסובייקט.], כי הלא כל מברר צריך להכנס בעניני המתברר ולהכירו בכל עניני טבעו [כמו מחנך, שהרבי הריי"צ כותב עליו בשער החינוך וההדרכה שצריך להכיר את המחונך לא רק מצד המהות שלו אלא בכל צדדי המציאות שלו – לא רק את המהות הפסיכולוגית שלו, אלא גם את המצב הסוציאלי שלו, את הסביבה שהוא נמצא בה ומה שהוא מושפע ממנו וכו'. כעת זהו הנחלה של הנפש האלקית, כל החיים היא צריכה להכיר את הנה"ב ולהתעסק עמו.], דזה עצמו [הירידה מאגרא רמא של עמידה לפני ה' לבירא עמיקתא של התלבשות בנה"ב.] הוא השפלה גדולה וצער עצום להנה"א אשר אין בדוגמא כלל בהשפלות גשמיות [אין שום משל ודוגמה בעולם הזה שמשפילים מישהו השפלה זו שחווה הנפש האלקית.], ודוגמא דדוגמא [אין דוגמא, אבל שנוכל להבין משהו, טפה מן הים, הוא משל שכתוב בתניא למי שעובר עבירה – כאן הוא משתמש במשל הזה, של עובר עבירה, ואומר שהוא המשל לחויה הקבועה של הנפש האלקית.] הוא מי שלוקח ראשו של מלך שהוא מפונק בטבעו ומתענג בכל תענוגי יופי שבעולם וטובלו בבית הכסא כו' [זה מה שקורה כשיהודי עובר עבירה, אבל כאן אומר שהוא החויה הקבועה של הנפש האלקית בנפש הבהמית.] אשר באמת הנה גם זה [המשל עם כל חריפותו.] אינו משל מכוון להשפלת הנה"א [בירידה מאגרא רמה לבירא עמיקתא של הגוף.] שנעשה ע"י קירובו להנה"ב, ולהיות כי הנה"ב הוא [עיקר] הפועל בהעיר קטנה ע"כ הנה בגשת האדם אל הקדש כאשר ינדבו לבו ורוחו להיות עובד הוי' [בכל אופן, היהודי רוצה לעבוד את ה'. הכל הקדמה לכך שבעולם הזה הדבר הראשון הוא בירור הפסולת מן הבר, בירור בדרך אור חוזר, שהוא עיקר מלאכת "בורר" האסורה בשבת, מ-לט מלאכות. אם הוא לא היה מדגיש כל כך כמה רע לנפש האלקית בנפש הבהמית, אולי היה אפשר להקדים בירור דאור ישר – להתעסק עם הטוב. לכן הוא הקדים באריכות שרע ומר מצב הנפש האלקית בתוך הגוף והנפש הבהמית, ולכן כדי לעבוד את ה' צריכים קודם כל לדחות ולהסיר את הרע. דחית והסרת הרע הן התעסקות של עין שמאל, בירור של אור חוזר, כל הזמן להוציא את הפסולת מהבר.], ראשית דבר צריך להסיר את הפסולת היותר גס [בבירור דאור חוזר הבירור הראשון הוא להסיר את הפסולת הכי גסה, ואחר כך יותר ויותר דק – אבל תמיד זו הסרת הפסולת.] והוא החומרי' והטבעיות שמורגל בהם ומוטבע בזה בעצם טבעו [מה שהורגל בו מעודו, עוד לפני בר מצוה, כשהנפש האלקית עוד לא נכנסה – אז ה"מלך זקן וכסיל" ותיק יותר מהנה"א שנכנסת רק בבר מצוה, וגם כשהיא נכנסת היא בגלות.], וכמו בגשמי' הנה האדם בהיותו קטן מתנהג כפי טבע הבע"ח בכל עניניו [כמו שהסביר פעם קודמת, שאוכל ושותה ואפילו עושה צרכיו ברבים בלי שום בושה.] וכשמתגדל מעט מבין מה הוא נאה ומה שהוא מגונה [ככל שיש לו יותר שכל, שבא לו לאט-לאט, השכל מראה לו מה נאה. בכלל מדובר כאן על "דרך ארץ" שקדמה לתורה.] ומזמן לזמן מתרחבת ידיעתו בנאה ומגונה [הוא מבין שהדבר הזה נאה והדבר הזה מגונה.], דמה שבלתי מגונה [ובסדר גמור] לילד בן שלש הוא מגונה לילד בן שש ומה שנאה לילד בן שש מגונה לנער בן תשע [בדבר הראשון מדבר על בלתי-מגונה ומגונה ומשש עד תשע מדבר על נאה ומגונה. ילד בן שלש לא מבין שמגונה לעשות צרכיו ברבים, אבל כשהוא בן שש כבר מבין שזה מגונה – דעתו מתרחבת מכך שמכיר את העולם ורואה שאנשים לא עושים כך. רואים שתחלת ההתבגרות היא הבנה במגונה – להבין מה מגונה. אחר כך בגיל שש יש דבר שהוא חושב שהוא נאה, שהוא דבר יפה, אבל כשהוא מתבגר עוד קצת ומגיע לגיל תשע הוא מבין שהוא לא יפה. זה דיוק חשוב – שקודם כל ההבנה שלו מתרחבת במגונה ואחר כי היא מתרחבת בנאה, שגם הנאה אינו נאה. עוד דיוק, שעד גיל שש הוא ילד וכשהוא מגיע לתשע כבר נקרא נער. (יש דוגמה למעבר בן גיל שש לגיל תשע?) ילדים מתביישים גם בדברים נאים שהם עושים. ילד יכול לקפוץ ולשיר ברבים – בגיל שש זה אפילו נחמד. כשילד מגיע לגיל תשע הוא קצת מתבייש לקפוץ ולרקוד ברבים. בהלכה מגיל תשע ביאתו ביאה. גם בגוף הוא מתבגר – אז ודאי גם בדעת הוא מתקדם. אם כן, בעצם, כל הזמן הילד צריך לדחות את המגונה – בירור הפסולת מהבר, שהוא בירור דאור חוזר.] וכן מזמן לזמן מתגדל ומתרחב מרחב הנאה והמגונה [הוא מקבל יותר ויותר ידע והבנה מהו הדבר הנאה ומהו הדבר המגונה.], [כך בגשמיות,] וכן הוא בעבודה הרוחני' שצריך לעלות מדרגא לדרגא בעילוי תקון המדות וקנין השכל, דתחלת הכל צריך לעזוב את הטבעי' והרגילות המוטבעי' בו מצד ההמשכה אחרי העניני' הטבעי' של הנה"ב אשר תמיד הוא בחמדה לתאוות ותענוגי' גשמיים [וצריך להסיר זאת.].

קיצור. יבאר דיש שני אופני בירורים, א) אור חוזר, ב) אור ישר, ועד"מ צירוף הכסף על ב' אופנים [הוא הקדים אור חוזר לאור ישר, אך כשמפרט מסביר הפוך:], א) הוצאת הכסף מהסיגים [בירור דאור ישר.], ב) הפרדת הסיגים מהכסף [בירור דאור חוזר.], וההבדל דבאופן הא' [שבפירוט, אור ישר.], א) ההתעסקות בהכסף [מסתכל בעין ימין על הטוב, באור ישר.], ב) בהיתוך ראשון מוציא כסף היותר זך [ואחר כך כל פעם שעושה עוד היתוך ועוד היתוך. תמיד בפעם הראשונה מוציאים את העיקר של מה שאתה עוסק בו – באור ישר בפעם הראשונה מוציאים את עיקר הטוב ורוב הטוב ואם אתה עוסק באור חוזר בפעם הראשונה מוציאים את עיקר הפסולת, ואחר כך מתמעט והולך. רואים כאן איזה "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל" – בפעם הראשונה מוציאים את העיקר.] ובאופן הב', א) ההתעסקות בהסיגים [אור חוזר, הסתכלות בעין שמאל, על הפסולת.], ב) בהיתוך ראשון מפריד הפסולת היותר גס, בנשמות הנתפסות בגשם [רוב הנשמות, נשמות דבי"ע, "זרע בהמה".] העבודה בדרך או"ח [בירור הפסולת מהבר, להוציא את הסיגים מהכסף הטוב.] להסיר פסולת הגס דמדות הטבעיות, [תוך כדי זה] יבאר ההשפלה של הנה"א מהתלבשותה בנה"ב [שאין שום משל ודוגמה בגשמיות של השפלת מישהו שתואם כמה שהנפש האלקית מושפלת, עוברת טראומה, כאשר היא נכנסת לתוך הגוף והנפש הבהמית.].

לב) וזהו דכתיב [מביא פסוק חשוב מאד בחסידות. תמיד החסידים היו דורשים פסוק זה על מי שמתקרב לחסידות, כי כאן כתוב שצריך לעזוב את הבית וכו'. היום הפסוק הזה מתאים לבעלי תשובה, אבל פעם הוא היה הכי מתאים לאלה שגדלו בבית של מתנגדים ופתאום התעוררו להתקרב לחסידות – זה היה הפסוק שדרשו:] (תהלים מה, יא) שמעי בת [כל אחד מאתנו הוא בת. היום, בדור שלנו, אומרים שבת ר"ת בעל תשובה.] וראי והטי אזנך ושכחי עמך [הבת צריכה לשכוח את עמה, מאיפה שבאה.] ובית אביך ופרש"י שמעי בת וראי, שמעי כנס"י [כל היהודים.] וראי דרך הטוב [דרך התורה והמצוה.] והטי אזנך לתורה [צריך להטות את האזן לשמוע היטב דברי תורה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".] ושכחי עמך [מדבר על כנסת ישראל, שהעם שלה הוא המקום ממנו בא אברהם אבינו:] מעבר הנהר [כמו שאומרים בהגדה של פסח.] שאת גדלה ביניהם, ובית אביך [מקביל לפסוק הראשון שה' אמר לאברהם אבינו – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אומר בפירוש "ובית אביך", ו"עמך" כמו "מולדתך".] ע"ז שעבדו אבותיך בעבר הנהר [דבר ראשון אברהם אבינו היה צריך לשבור את הפסלים של אבא שלו.], ו[אז, אם תשכחי עמך ובית אביך ]יתאו המלך יפיך ואם תעשה כן [לעזוב את כל התרבות הזרה של העם שהיינו בו.] יתאוה המלך הקב"ה לנויי מעשיך [אז ה' יתאוה למעשים הנאים שלך, אם תקיימי את הפסוק הזה.],

[מה זה אומר לנו? כל אחד צריך לחשוב – במיוחד בעל תשובה בדור שלנו. אז היה שהיו צריכים להתנתק מבית האבא ולהתקרב לחסידות, שהיה במובן מסוים אפילו יותר קשה היום מבעל תשובה שעוזב את הבית שלו. אז היתה מלחמת עולם, ההורים היו יושבים שבעה על הילדים שנעשו חסידים – היה איום ונורא. על זה היו דורשים את הפסוק "שמעי בת וראי".] והיינו דתחלת העבודה צ"ל בד' ענינים [שיש בפסוק הזה.], ב' ענינים בקום ועשה וב' ענינים בלא תעשה [אף שהנושא שהוא מדבר עליו הוא "סור מרע", מענין שבפסוק מקדים שני עניני ה"עשה טוב" לשני עניני ה"סור מרע".], דשני ענינים דקום ועשה הוא ראיית דרך הטוב [ה"שמעי" הראשון הוא רק הקדמה, אבל העיקר הוא ה"והטי אזנך" אחר כך, לכן מקדים את הראיה. אולי ה"שמעי" היינו שאני שומע ממישהו שיש טוב, ואז צריך ללכת לראות אותו בעצמי ולהטות לו אזן.], והטיית האזן לדברי תורה [אף שאני רואה את דרך הטוב, בלי תלמוד לא אדע בדיוק מה לעשות – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אחרי שאני זוכה לראות ולזהות את דרך הטוב צריכים הטיית האזן לדברי תורה.], ושני עניני לא תעשה הוא שכחת העם נכרי שאת גדלה ביניהם ["עמך"], שלא להתערב עמהם ועזיבת הע"ז ["ובית אביך"] הכוונה עבודה שהיא זרה לך דבכללות הוא שלא להיות ככל הגוים [דרכי האמורי – שלא ללכת בדרכי הגוים.], ובעבודה הו"ע עזיבת החומרי' והישות ובחירת דרכי התומ"צ דבכללות הוא להיות נקי בבחי' עשי' בפו"מ עכ"פ ולא רק בדברים האסורים כ"א בדברים המותרים לפרוש א"ע מהתענוגים הגשמי' בדרך כפי' בפועל בדרך הכרח להכריח א"ע שלא להמשך אחרי התענוגים [נעצור כאן. מסביר שעיקר העבודה הוא לפרוש מהדברים הגשמיים בפועל, בדרך אתכפיא. אנחנו מדברים בזמן האחרון הרבה עד כמה הדגש על אתכפיא בדור שלנו. כאן מדבר על אתכפיא, כי ראשית הבירור דאור חוזר הוא הסרת הרע – אתכפיא. (???) אברהם העברי מופרש מכולם, הוא בעבר אחד והם בעבר אחר, אבל הוא רוצה להשפיע על כולם – לכתחילה הכל בשביל להשפיע, רק שכדי להשפיע צריך להיות מופרש, להיות עם רגל בחוץ.],