1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (104)

ד"ה "אלה תולדות נח" (3)

ה' אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

לא) והנה עבודת הבירורים היא העבודה דששת ימי החול, אבל בשבת אין העבודה לברר בירורים דבשבת בורר אסור, והענין הוא דהנה ידוע דעבודת בירורי הניצוצות דתהו שנפלו בשבירת הכלים ונתלבשו בדברים גשמיים הם על שני אופנים, הא' הבירור בדרך אור חוזר [בירור פסולת מתוך אוכל, שהוא עיקר מלאכת הבירור בשבת.] והב' הבירור בדרך אור ישר [בורר אוכל מתוך פסולת, שאם אוכל מיד מותר בשבת ולא נקרא בורר, אך בכל אופן הוא בורר ומבדיל בין הטוב והרע. אלה שני אופנים, שצריכים להבין אותם בעבודת ה':], דבשני האופנים הנה הוא הפרדת הפסולת והעלאת הניצוץ [הטוב, האוכל.] אלא שההפרש הוא באופן הבירור אם הוא באופן אשר עיקר ההתעסקות [עיקר המחשבה והעיסוק שלו.] הוא בבירור הניצוץ והעלאתו [העלאת הבר מתוך הפסולת.], או דאופן ההתעסקות הוא בהסרת החומרי' [חומריות היא הגסות, הפסולת. במלאכת בורר בגשמיות הכל חומרי, גם האוכל וגם הפסולת, אבל בעבודת ה' הפסולת היא החומריות – צריך להסיר את החומריות מהנפש. בשבת עיקר הבורר הוא בירור דאור חוזר, וכך יסביר שגם בעבודת ה' זו עיקר העבודה – עבודה בה עיקר ההתעסקות הוא עם החומריות. הנפש האלקית יורדת ומתלבשת בנפש הבהמית כדי להתעסק איתה – הוא מתעסק בגשמיות, להסיר את הפסולת.],

וכמו עד"מ במצרף לכסף [מביא משל בגשמיות, מצירוף וזיכוך החומר.] שיש ב' אופנים בהצירוף הא' שלוקח חתיכת כסף כמו שהיא [בטבע] מעורב בסיגים ופסולת ומהתך אותו [תוך כדי ההיתוך הכסף מתבשל ואז אפשר להפריד בין החלקים שבו.], הנה בהיתוך הראשון לוקח ממנו פסולת היותר גס שאין בו חלקי כסף כלל [העין שלו בוחנת מה כאן לא כסף, ומה שהכי גס – הכי לא כסף – הוא מוציא בפעם הראשונה. מוציא את החומריות הגמורה, את הפסולת שאין בה בר.], ונשאר הכסף מנוקה קצת [יותר מנוקה קודם,] ועדיין יש בו הרבה פסולת [דקה שמעורבת בכסף.] ומהתך אותו עוד הפעם ולוקח ממנו עוד פסולת שאינו גס כ"כ כמו הקודם אבל מ"מ הוא פסולת, והכסף נעשה מנוקה יותר ומהתך אותו עוד ומסיר ממנו עוד פסולת, וככה הוא עושה כמה פעמים עד שמוציא ממנו כל חלקי הסיגים והפסולת גם היותר דק [צריך לעבוד הרבה פעמים. בפעם הראשונה לוקח את הכי גס, וכנראה גם הכי הרבה בכמות, אבל הוא צריך להתמיד בעבודתו – לא להרפות, לומר שדי בכך. צריך לרצות שיהיה כסף נקי לגמרי, ואז עושה את הבירור שוב ושוב – "מצורף שבעתיים". מלשון הפסוק אפשר להבין שצריכים לעשות את הצירוף והבירור שבע פעמים עד שיוצא לו טהור ונקי. כנראה גם בעבודה עם הגוף צריך שבע פעמים להוציא את החומריות – קודם כל הכי גס, ואחר כך יותר דק ויותר דק.], והכסף יוצא נקי לגמרי מכל סיג ופסולת [מביא דווקא דוגמה מכסף, ולא מדבר אחר, גם כי יש פסוק – "כסף צרוף מזוקק שבעתים" ו"מצרף לכסף [וכור לזהב ואיש לפי מהללו" – וגם כי רוצים בסוף תוצר נקי, שוה כסף. יש משהו בכסף שמבקש בסוף לצאת נקי. ב-יג מדות הרחמים התיקון האחרון הוא "ונקה", הנקיות היא התכלית. במשנת רפב"י נקיות הוא ההתחלה – "נקיות מביאה לידי טהרה" – אך כנראה, כפי שאמור במשנה, אם יש לך נקיות הכל נמשך מזה, כל המעלות הטובות. בנפש כסף הוא אהבה – כנראה הדבר הראשון שצריכים לזקק בנפש הוא מדת האהבה, שתהיה נקיה. אחר כך צריכים לזקק את האהבה, את מדת היראה. (עושים היתוך כסף ב-700 מעלות.) זה "מזוקק שבעתיים". יש גם רמז מילולי במלה היתוך – השער-השרש הוא תוך, כנראה שעל ידי ההיתוך חוזרים לװכיות הדבר כדי להוציא את הפסולת מתוכו ממש. צריך הרבה חום בשביל ההיתוך. לפעמים היתוך הוא כדי לחבר ולהלחים, כאן היתוך הוא כדי להפריד. (הסבירו מה ההבדל בין זהב לפני היתוך ואחרי היתוך, שלפני היתוך אפשר לטחון אותו, יכול להתפורר, כמו שמשה טחן את עגל הזהב עד אשר דק.) כתוב שעגל הזהב בגימטריא כח המדמה, יש שם הרבה עירוב ופסולת. תוך גם לשון היתוך וגם לשון תיווך – היתוך גם מגיע לתוך ומנקה, ואחרי שהוא מנקה הוא גם מתווך ומלחים בין דברים. שער תך הוא המלכות של פרצוף אלב"ם – "כלם בחכמה עשית", 'כלם באלב"ם עשית' כמו שכתוב במגלה עמוקות. אם כן, פעולת ההיתוך היא תיקון המלכות – "הוי' בחכמה יסד ארץ" – האחור של מלכות דאלב"ם (כת-תך הם מלכות דאלב"ם). שייך גם לשם כהת – השם ה??? מ-עב שמות – השם בו הכה משה את המצרי, "רשע למה תכה", השם שיוצא מר"ת "כל הנשמה תהלל".], ונמצא דבהיתוך הראשון יוצא הפסולת היותר גס והכסף מעורב עדיין עם הפסולת ובהיתוך האחרון [סוד השביעי] יוצא פסולת היותר דק והכסף נקי לגמרי [אהבה נקיה לגמרי, כנ"ל. לאופן הראשון של הבירור קוראים בירור דאור חוזר, כי הוא מתעסק עם הפסולת – מלמטה למעלה. הייתי יכול לומר שיש בירור ישר ובירור חוזר, אבל קוראים להם דווקא בירור דאור ישר ובירור דאור חוזר – איפה האור כאן? בכל בירור השאלה מה אתה מחפש, על מה אתה מסתכל. בבירור דאור חוזר אתה מסתכל על הפסולת, ולשם כך צריכים אור לזהות את הפסולת כדי להוציא אותה – לאור הזה קוראים אור חוזר. לאור שמסתכל על הטוב קוראים אור ישר. כמו שכתוב בקבלה שיש אור שיוצא מהעינים – המבט על הטוב הוא עין ימין והמבט על הלא-טוב כדי להפריש אותו הוא עין שמאל. האור שיוצא מעין ימין הוא אור ישר, שמחפש את הטוב, והאור שיוצא מעין שמאל הוא אור חוזר, שמחפש את הפסולת להפריש אותה. איפה כל זה רמוז בתורה? במאמר הפתוח הראשון בתורה – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", "יהי אור" הוא אור ישר ו"ויהי אור" הוא אור חוזר. כבר בתחלת הבריאה יש רמז לעבודת הבירורים. איך אני יודע שהאור הזה בא לברר, שיש מה לברר? מהפסוק הקודם – "והארץ היתה תהו ובהו וגו'". יש תהו, שבירת הכלים, נופלים ניצוצות לברר, ואז "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – שני סוגי אור, שהם בעצם שני סוגי בירור, שני סוגי הסתכלות הוא אומר שעיקר עבודת ה' הוא דווקא בירור דאור חוזר – הנפש האלקית מתלבשת בנפש הבהמית ובגוף כדי להסיר את החומר. לשם כך צריכים עין שמאלית חזקה – להסתכל על הפסולת ולהוציא אותה.],

והאופן הב' הוא שבהיתוך הראשון [הכל היתוך, עם אש והכל, אבל כאן מוציאים הפוך:] יוצא הכסף היותר טוב ונקי לגמרי ואין בו תערובות פסולת כלל [בפעם הראשונה אתה מוציא כסף נקי (כמו שבבירור ההפוך יצאה פסולת גמורה).], והשאר נשאר הכל בפסולת, אבל יש בו עדיין הרבה כסף [ואתה לא הולך לזרוק לפח. זו מנטליות אחרת לגמרי – רצית כסף נקי, ומיד קבלת אותו, אבל רוצים להציל את מה שנשאר. הכסף השני פחות נקי מהראשון, כמו שהפסולת שיצאה בפעם הראשונה היתה הכי גסה. (הסבירו את תהליך הצירוף עד שנעשה "עפרות זהב".) דברנו הרבה לאחרונה על עפר, גם על עֹפר האילים וגם על עֹפרת – מתכת אחרת לגמרי, אבל היא תחת הזהב בפרצוף המתכות, הוד שתחת הגבורה.], ואח"כ בהיתוך ב' לוקח מהפסולת עוד כסף נקי אבל אינו דק כ"כ כמו הכסף הראשון, והפסולת הנשאר הוא גס יותר, כי ע"י שנלקח ממנו הטוב היינו הכסף נעשה הפסולת יותר גס, ויש בו עדיין חלקי כסף עד שבהיתוך האחרון נלקח כל הכסף אף שאינו דק כ"כ ונשאר הפסולת היותר גס שאין בו חלקי הטוב ונשלך לחוץ, ונמצא שבהיתוך הראשון מצטרף ומתברר היותר טוב ודק ובהיתוך הב' מתברר ג"כ הטוב אלא שאינו בדקות כ"כ ובכל פעם נדחה פסולת גס יותר שיש בזה טוב עדיין שג"ז הולך בכלל הפסולת לגבי הטוב שנלקח ממנו [אבל יש עדיין טוב.], עד שבהיתוך האחרון מתברר כל הטוב גם שאינו דק בעצם כ"כ ונדחה הפסולת היותר גס,

וכמו בשמנים שבמקדש במנחות פ"ט שלשה זתים הן ובהם שלשה שלשה שמנים כו' [בכל סוג זית יש שלש דרגות של שמן.] הראשון [הזית הראשון הוא שבראש הזית והשמן הראשון הוא הטפה הראשונה שיוצאת ממנו. השמן הראשון כשר] למנורה והשאר למנחות כו' הראשון שבראשון אין למעלה הימנו כו' [הוא נקרא בתורה "שמן זית זך" ורק הוא כשר למנורה. היום כשמוכרים שמן משתמשים במלה "מעולה", אבל זה לא שמן זית זך של התורה – ודאי לא השמן הראשון הזה, לא השמן הראשון שבראשון. לא על כל שמן מותר לכתוב מעולה, אבל אין להם תואר יותר מזה.] דעם היות שגם השני נקי רק שהראשון הוא טוב ודק בעצם [יש בו משהו איכותי, שהוא בעצם הכי טוב.] והשני אינו בדקות כ"כ, והשמן השלישי הוא אינו דק וזך כמו השני [כל שמן הוא פחות מהקודם.],

והדוגמא מב' אופני צירוף הכסף אם ההתעסקות היא בהוצאת הכסף מהפסולת או שההתעסקות היא בהפרדת הפסולת מהכסף [אחרי כל המשל מגיע לעיקר:] הנה כן הוא בעבודה הרוחניות בעבודת הבירורים בהבירור דאו"ח ואו"י [מכאן עד סוף הפרק יסביר את הבירור דאו"ח. הוא קובע שהוא העיקר, במיוחד בתחלת העבודה. לאחרונה דברנו הרבה על אתכפיא בדור שלנו, עד כמה העבודה היא בעיקר עבודת אתכפיא, כמו שלמדו במשך כל הדורות בחב"ד. אתכפיא יותר קשורה, כמובן, לבירור של אור חוזר – שאתה עוסק בחומריות כדי להסיר אותה, שאתה נלחם נגד משהו. בירור של אור ישר אתה מחפש את הטוב. כמו שדבר בפרק הקודם על מישהו שיש בו עין טובה, שמחפש רק את הטוב, את הנקודות הטובות בכולם. יש קצת מלחמה – המלחמה לא להסתכל על הרע, להתקע ולעסוק בו – אבל בכללות זו לא דרך של עימות, "אך טוב", עבודה של צדיקים. עבודת הבינונים היא דווקא לעסוק עם הרע ולהסיר אותו. השאלה כמה תואם את עבודת חב"ד וכמה תואם את המקור, עבודת הבעש"ט, "סור מרע" על ידי "ועשה טוב" וכל מיני דרגות שיש בכך. בכל אופן, הוא אומר שתחלת העבודה היא בירור דאור חוזר, העיסוק הוא ברע. "המתעסק עם מנוול מתנוול" – צריך להיות מוכן גם להתנוול. כמו שדרשנו פעם ש"לך לך" – הציווי הראשון ליהודי הראשון – הוא "לכלך", צריך להיות מוכן להתלכלך. אם אתה לא מוכן להתלכלך אתה לא יכול לעשות שום עבודה. בתחלת העבודה, "המתעסק עם המנוול" בהכרח מתלכלך במדת מה. זו תחלת העבודה, עבודה של אתכפיא, כפי שהוא יסביר.], דהבירור דאו"ח הוא שמסיר תחלה הפסולת היותר גס, והיינו דהאדם בתולדות הוא גס וחומרי [יש בחסידות את הביטוי של התעדנות – צריך להתעדן. עדינות היא כמו גן עדן, אבל ברגע שאדם גורש מגן עדן הוא גס בטבעו והעבודה היא להסיר את הגסות.] וכמו עיר פרא אדם יולד ונמשך אחר החומרי' [ילד, אם לא מחנכים אותו, בטבעו נמשך רק אחרי החומריות, אחרי הטבע. הוא אומר שנמשך אחרי החומריות] כבהמה וחי' ממש אוכל ושותה ועושה צרכיו בפני הכל בלא שום ביוש כלל [אם לא מחנכים תינוק הוא עושה את צרכיו בפרהסיא, אין לו שום בעיה, אין לו שום בושה. צריכים לחנך אותו לדרך ארץ. בכללי החינוך וההדרכה של הרבי הקודם הוא אומר שילד, עוד לפני שמחנכים אותו למצוות, מחנכים אותו לדרך ארץ – לנקיות. ראשית החינוך היא לנקיות.], ועם היות שיש בו טוב שהוא הנה"א שנמצא בו בהעלם [בבחינת מקיף,] גם בתחלת יצירתו [לא רק מרגע שהוא נולד אלא עוד קודם. כתוב בשו"ע – מביאים בבר מצוה – שגמר כניסת הנה"א לגוף היא בבר מצוה, אבל זה הגמר. מהלידה נמצאת הנה"א בהעלם, וכעת אומר עוד יותר – כבר מרגע שנוצר בבטן יש לו נפש האלקית, לעובר יש נה"א. לכן יש דעה בחז"ל – וזו ההלכה – שגם נפלים קמים בתחית המתים. מרגע שהוא נוצר בבטן יש לו נפש אלקית ששייכת אליו. "תחלת יצירתו" היינו ארבעים ימי העיבור, שאז נוצר הולד.] וכמ"ש בהלו נרו עלי ראשי וגו' וכמא' רז"ל נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה כו' ומכש"כ כאשר נולד יש בו הנה"א בהעלם [אז ודאי יש לו זיקה לנפש האלקית שלו – נמצאת בהעלם, במקיף. צריכים לומר שבבטן הנפש האלקית היא כמו נר דולק על ראשו – לגמרי מקיף, לא 'בו' אלא 'על ראשו'. ברגע שהוא נולד הנר הראשון כבר נכנס בו, רק בהעלם, שגם נקרא מקיף כי הוא בהעלם.], אבל הוא בהעלם ובבחי' מקיף לבד [לכן כאשר נולד הוא נמשך אחרי הנפש הבהמית וכו':], ובעיקרו ה"ה נמשך אחרי הנה"ב להתאוות דברים גשמי' ומעניני רוחני' הוא רחוק [אין לו משיכה טבעית לרוחניות, אלא רק רוצה לאכול ולשתות ועושה צרכיו בפרהסיא כנ"ל.], וזה אשר הנה"א הוא בבחי' מקיף הענין בזה דאין לו התפשטות לפעול איזה פעולה טובה [הוא לא מתפשט בכחות הגלויים שבנפש, באברי הגוף והכחות הגלויים, שאז היה פועל איזו פעולה טובה מכח הנפש האלקית. אין לו כח לפעול כי אין לו כח להתפשט.] והוא ע"ד כמו בכל יום דקודם התפלה הנשמה היא רק באופן שאינה מתפשטת בגוף בבחי' פנימי' רק עומדת בבחי' מקיף [כמו שמביא במאמר "לכה דודי" לפני החתונה, שאז זהו "אדם אשר נשמה באפו" – הנשמה רק באף, ולא מתפשטת באיברים. יש כאן ווארט יפה, שחוזר עליו כמה פעים, שבתחלת החיים התינוק הוא כמו לפני התפלה. כל סדר החיים של האדם הוא כמו סדר היום. כל יום כשקמים בבקר, לפני שמתפללים, נמצאים כמו אותו תינוק שמצד טבעו נמשך אחרי חומריות וגשמיות, כי הנשמה לא התפשטה לגמרי בגוף. התפלה היא כדי שנשמה כן תתפשט בגוף – הולכים להתפלל כדי לגדול, לגדול מתינוק לפחות לבר מצוה. לכן לובשים בעיקר תפלין של רש"י – שהם בר מצוה, מוחין דאמא. תפלין דר"ת הם לגדול עד גיל עשרים – מוחין דאבא, שבן עשרים מוכר בנכסי אביו. בכל אופן, הוא אומר שסדר היום הוא כמו סדר החיים. ב"חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו" הדוגמה היא שהנשמה באף, "אשר באפו נשמת חיים", וכאן הדוגמה שבעיבור הנשמה היא "נר על ראשו" ואחר כך נכנס אבל לא מתפשט – לכן כנראה לא מביא את הפסוק, כי הדימוי שונה, שם "באפו" וכאן "על ראשו", אך הרעיון אותו רעיון.], וכן הוא בתחלת ימי האדם שהנשמה האלקית היא אצלו בבחי' מקיף לבד ומה שפועל בו בכח פנימי הוא הנה"ט וע"כ הוא נמשך אחר הטבעי' [טבעי – שולטת אצלו הנפש הטבעית ולכן נמשך אחר הטבעיות.],

וטעם הדבר הוא לפני דנשמות הרגילות [כעת קצת מסתייג, שמה שדובר כעת הוא בנשמות הרגילות – רוב הנשמות האלקיות, שבהן גם הנשמה האלקית נקראת "זרע בהמה". רק אצל צדיקים הנשמה היא "זרע אדם" – עליו לא מדובר, מהרגע הראשון הוא נמשך אחרי רוחניות. מי הדוגמה? משה רבינו, שמרגע שנולד כתוב "ותרא אותו כי טוב הוא" – מרגע שנולד נתמלא הבית אורה, הנפש האלקית גלויה לגמרי. בו כתוב "והנה נער בוכה", הוא גדול מהרגע הראשון – לא נמשך לאכול ולשתות ולעשות צרכיו בפני הכל. מה שדובר כאן הוא ברובא ברובא, בנשמות שצריכות לשאוף להיות בינוניות – "הלואי בינוני" – אבל הנשמות דאצילות הן מהרגע הראשון במקום אחר לגמרי, והדבר מתבטא בכל משך החיים שלהם. עבור הנשמות הרגילות – רובנו – העבודה עם הגוף, להיות "עובדי ה' בגופם", ואילו הנשמות דאצילות הן "עובדי ה' בנשמתם" מהרגע הראשון.] הנה בכללותן הן נתפסות בגשם, ולכן הנה כללות מהות עבודתן הוא שהם עובדי הוי' בגופם, ומהאי טעמא הנה בתחלת ימיהם הנשמה האלקית היא אצלם בבחי' מקיף