1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (106)

ד"ה "אלה תולדות נח" (5)

ח' אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול התחלנו להסביר את הפסוק בתהלים פרק מ"ה "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". הפסוק הבא הוא "ויתאו המלך יפיך" – ש"אם אתה עושה ככה", הבת, המלך יתאווה ליפיך. הרבי הסביר לפי פירוש רש"י, שהבת כאן היא כנסת ישראל – "???". בפסוקים האלה יש רמזים מאד יפים, שכוללים את כל האבות והאמהות. נאמר גימטריא אחת לפני שנמשיך את הענין. אפשר לומר ששתי המלים הראשונות, "שמעי בת", הן נוטריקון שבת – כתוב בזהר בכל מקום ששבת מתחלקת ל-ש ו-בת. כאן יש אמירה לבת, למלכות, שהיא נוטריקון שבת, המלכות. הגימטריא של "שמעי בת" היא 822, 6 פעמים (ממוצע כל אות) 137 – מספר מאד חשוב של מעשה בראשית וכו' – שהוא הממוצע בין שתי האמהות העיקריות, נשות יעקב, לאה-רחל. כלומר, "שמעי בת" עולה ג"פ לאה-רחל. אם הייתי מוסיף עוד לאה-רחל, עוד פעמיים 137, היה כבר 8 פעמים 137, "אשה משכלת" ("מהוי' אשה משכלת", ביטוי מאד חשוב לגבי אשה). המספר 137 לגבי אשה שייך לשרה אמנו, "בקֹלה" (קבלה, צירוף אותיות בקֹלה) – "שמע בקֹלה" – כנראה שאם הבת שומעת היא זוכה לכך שהבעל צריך לשמוע בקולה. שלשת הפעלים הראשונים כאן, "שמעי... ראי... הטי" ר"ת שרה – עוד רמז לאמהות. המשך הפסוק – עיקר הוראות הפסוק, לפי הניתוח כאן (כי "שמעי" נכלל ב"הטי אזנך" – "וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" – עולה 1250, שמות כל ארבע האמהות ושתי השפחות שהן גם אמהות, שרה-רבקה-רחל-לאה-זלפה-בלהה (כלומר, יש בפסוק הראשון ד"פ לאה-רחל – "אשה משכלת" – ועוד שמות שאר האמהות). הפסוק הבא שהוא דורש כאן, על פי חז"ל, "ויתאו המלך יפיך" שוה בדיוק אברהם-יצחק-יעקב. רמז יפהפה שהפסוק הראשון הוא כל האמהות והשני הוא האבות. אם כן, הבת שעוזבת את התרבות הזרה שלה, רואה את דרך ה' ומטה אזן לשמוע את תורת ה', היינו אמהות האומה שלנו, והמלך שמתאוה ליפי הוא אבות האומה שלנו. אם כי, שוב, הפשט הולך על כנס"י והקב"ה. המצודות ועוד אומרים שגם מדובר בכנסת ישראל, אך לעתיד לבוא – ש"והטי אזנך" היינו לשמוע תורת משיח. "ושכחי עמך ובית אביך" היינו לא ללכת אחרי גוג. כלומר, שהיום העימות שלנו – הבחירה החפשית – הוא האם הולכים אחרי גוג או אחרי משיח. גוג הוא מלך מגוג, כתוב שגוג ומגוג שוה שבעים – מה שאנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים. העימות כאן הוא האם הולכים אחרי תרבות אומות העולם, אחרי גוג, או שבורחים מגוג, שוכחים אותו, והולכים אחרי מלך המשיח.

הגענו לתחלת העמוד הבא, שעיקר העבודה הוא להסיר את התענוגים הגשמיים, את כל מה שקשור לתרבות הזרה, לגוג ומגוג – "ושכחי עמך ובית אביך" – ובתחלת העבודה צריכה להיות "כפיה בפועל בדרך הכרח להכריח את עצמו שלא להמשך אחרי התענוגים":

והיינו לא לפעול בעצמו [בהתחלה] שלא לרצות בהם שזוהי מדריגה נכונה בבעלי עבודה [לא אומר שמדובר בצדיק – לעומת בינוני (כפי שאפשר להבין בתניא) – אבל מי שעובד כמו שצריך יכול להגיע לזה.] ע"פ טעם ודעת דמוח שליט על הלב [מח שליט על הלב הוא סימן של בגרות, כמו שדברנו כמה פעמים לאחרונה. עיקר הדעת של האדם – שמקבל בבר מצוה וצריך לפתח – הוא הכח של "מח שליט על הלב". בתחלת העבודה אפילו זאת לא דורשים מהאדם, אלא רק,] כ"א רק שבפועל לא יעשה מה שהוא דבר תאווה ותענוג גופני [הייתי יכול לקרוא גם לכך מח שליט על הלב, שצריך מספיק שליטה פנימית לא לעשות. יש מח שליט על הלב לא לרצות ויש מח שליט על הלב לא לעשות. מה שדורשים מהאדם בהתחלה הוא רק המדרגה השניה – שאפילו לא קורא לה כאן מח שליט על הלב, אך לכאורה היא כן מדרגה של מח שליט על הלב – רק לא לעשות, ולא לרצות. זו ממש אתכפיא, כהסבר הרגיל בחסידות לאתכפיא, במיוחד אצל צעירים, כמו בחורי ישיבה, כמו שדברנו לאחרונה.], והכח ע"ז הוא דוקא בכח עצמי שבנפש [היכולת לשלוט על התאוות באה מכח מאד עצמי בנפש.] והוא מה שיש בכח הנפש לכבוש את רוח תאוותו [הוא רוצה, כמאמר חז"ל "אפשי" – באמת רוצה את התענוג הגשמי, האסור או אפילו בדבר היתר – אך למרות שרוצה לא עושה.] לא בדרך עבודה שפועל בעצמו שלא ירצה בהם [חוזר על כך שעבודה פנימית היא באמת לא לרצות. המגיד אמר שבעל תשובה, שגם טעם את האיסור בפועל ממש, צריך כל כך לברוח עד שאומר "אי אפשי" – זו עבודה של תשובה, אך כאן לא מדבר דווקא על בעל תשובה (למרות הרמז שאמרנו אתמול, ש"בת" היינו בעל תשובה, אך בפשט לא זה הנושא כאן). מדבר על "עיר פרא אדם יולד" של כל אחד – קודם צריך לעשות אתכפיא ואחר כך עבודה פנימית כדי לא לרצות. בעל תשובה צריך מתחלת העבודה לברוח חזק, על פי מאמר המגיד.] ואף גם שדבר המתאווה הוא חזק אצלו ותוקף רצונו בזה בכ"ז הנה יבטל את רצונו מפני רצון ה' ["אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי", אפילו לא בדבר איסור אלא בתאוות היתר.] בלי שום טענה ומענה כלל [כמו 'הרי זה מותר, למה לא לאכול את הגלידה?'.], רק מפני שיודע שזה היפך רצון ה' [איך אני יודע שגם תאוות היתר היא היפך רצון ה'? לפי פסק הרמב"ן שמובא בתניא על "והתקדשתם", "קדש עצמך במותר לך", שמדאורייתא על פי הרמב"ם.] ושאין זה כלי כלל להיות שורה בזה אור הקדושה [כל החיים הם לעשות כלי לקדושה, והוא לא רוצה לעשות שום דבר להשראת אור הקדושה, וסתם לאכול גלידה מתאוה גשמית כלל לא כלי לאור הקדושה.] ה"ה מבטל רצונו, והו"ע קדש עצמך במותר לך [אומר במפורש שמדובר בדבר היתר, ו"קדש עצמך במותר לך" הוא מדאורייתא לפי הרמב"ן.] שזהו בכח החכ' שבנפש [ששם נקודת התוקף. לפי הקבלה בתוך החכמה יש גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דעתיק ומשם מאירה לחכמה עילאה. בחכמה של כל אחד, בנפש האלקית, יש הארה של גבורה – גבורה דעתיק – הארת פנימיות הכתר דווקא בחכמה. בתניא כתוב שזה הרצון שבמח שנותן לו כח לשלוט על הלב. אם כי אמרנו שכאן מפרש "מח שליט על הלב" על העבודה. הפעולה בעצמו שכלל לא ירצה, שקורא לה כאן עבודה, היא מצד מוחין דאמא – שם סתם עבודה, "ועבד הלוי הוא". לפי זה, צריכים קודם כל את התוקף של אבא, לשלוט כאשר אתה עדיין רוצה בתאוות היתר ומתאוה לה חזק, ואחר כך עבודה היא כאשר אתה מגיע למדרגה אחרת של "מח שליט על הלב", שאתה בכלל לא רוצה. באמא יש גם מעלה, שהחסד דעתיק מאיר בה. גבורה דעתיק מאירה באבא והחסד דעתיק – הגלגלתא, "חפץ חסד הוא" – מאיר באמא. אפשר להסביר לעניננו, שכאשר זוכים ל"חפץ חסד" של הגלגלתא, שמאיר באמא דווקא, אני חפץ במה שה' חפץ – כבר עשיתי את רצוני כרצונו, כבר לא צריך לבטל את רצוני כי הרצונות תואמים אחד לשני. קודם צריכים את הגבורה דעתיק, שבאה ממו"ס ולא מהגלגלתא, שמתלבשת בחכמה, והיא פשוט לכבוש ולשלוט על היצר. (אז למה במשנה הסדר הוא הפוך, קודם "עשה רצונך" ואז "בטל רצונך"?) צריך לומר שיש עוד מדרגה באבא. כתוב בחסידות שיש דרגה יותר גבוהה של "בטל רצונך", שהיא לבטל את הרצון לה'. כאן מדברים על לבטל את הרצון לגשמיות. ב"רצוא ושוב" יש את הרצון של נדב ואביהוא, הרצון לכלות הנפש, והרצון של ה' הוא "וחי בהם". הפירוש הפנימי של "בטל רצונך מפני רצונו" הוא לבטל את הרצון של ה"רצוא" לרצון ה'. (איך מסבירים את מאמר חז"ל "עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו"?) זה כבר תלמוד ירושלמי, מדרגה של אתהפכא. הוא אמר כאן שהתאוה הגשמית לא משמשת כלי לאור הקדושה, והירושלמי אומר שאם אתה מתאוה לזה אתה יכול לעשות זאת כלי – ואז זה בסדר גמור. אם אצלך "בכל דרכיך דעהו" הפכת אותו לכלי לאור הקדושה. סתם אדם – תלמוד בבלי – לא יכול לעשות מהתאוה כלי לאור הקדושה. לכן היו צדיקים שאכלו הרבה ועשו כל מיני דברים – כל מה שעשו היה כלי לאור ה'. אם אדם מונח רק בקדושה, כל מה שהוא עושה הוא כלי לאור הקדושה.],

[כל המדובר כאן הוא המשך ההסבר של מלאכת "בורר", בירור דאור חוזר:] ועזיבת החומרי' והישות במדות ורגילות טבעי' הנה זהו הסרת הפסולת היותר גס שאין בזה טוב [בבירור דאור חוזר בפעם הראשונה מסיר את הפסולת הכי גסה, ואחר כך פחות גסה וכו'.], והיינו שאין בזה שום שימוש אל הקדושה [חוזר שמשהו שאין בו טוב הוא מה שאין בו שום שימוש אל הקדושה. אם הוא כמו הירושלמי – כבר משהו אחר.], כי הנה יש מדות טבעי' שיש בהן מ"מ איזה שימוש אל הקדושה, כמו מדת הגאוה [נותן את הדוגמה מהמדה הכי רעה, שהרמב"ם פוסק עליה "לא מיניה ולא מקצתיה", שהיא מיסוד האש דקליפה – ואפילו בה אפשר להשתמש לפעמים לשם קדושה. אם אדם יודע להשתמש לשם קדושה זה כבר משהו אחר.] שהיא מדה רעה מאד והרחיקו אותה מאד חכמי האמת [דווקא חכמי האמת אמרו שמי שיש לו גאוה וישות הוא לא כלי לקדושה בכלל.] ונק' אבי אבות הטומאה [בעל גאוה הוא מת, אבי אבות הטומאה.] שהיא אסקופה נדרסת לכל מיני רע [ממנה מגיעים לכל דבר רע בעולם בפועל.] וכמו שאנו רואים במוחש בטבעי בנ"א [כעת יורד על 'מתנגדים'...], דכמה גדולים וטובים בידיעת התורה והם יראי אלקים [גאונים בתורה ומדקדקים במצוות מתוך יראת שמים.] הנה מדת הגאוה וגסות הרוח ממאס את מהותם ומבזה ידיעת תורת ויראתם [הגאוה וגסות הרוח ממאסות לא רק את התורה והיראה שלהם, אלא את כל מהותם. ממאס את המהות שלו בפני ה' ומבזה את ידיעת התורה והיראה – גם כלפי עצמו וגם כלפי הציבור, חילול ה' הכי גדול.], בכל זה [כמה שגאוה היא אבי אבות הטומאה,] הנה גם במדה רעה זו יש בה איזה שימוש אל הקדושה, ועוד זאת [לא רק שיש שימוש,יותר מזה,] אשר העדרה לגמרי הוא חסרון [אף על פי שלכאורה פוסקים את ההלכה "לא מיניה ולא מקצתיה", אפילו לא שמץ גאוה.] וצ"ל וגם מוכרחת להיות רק שתהי' בשיעור הראוי כמארז"ל ת"ח צריך שיהי' בו שמינית שבשמינית מגסה"ר דזהו שיעור מכוון באופן המוכרח [לא באומדנא, אלא מדידה מדויקת, שלא יגלוש.] להיות המועיל, וכתיב [על יהושפט מלך יהודה, מדה של מלכות דווקא. מתי צריכים את המדה הזו? במלכות. גם תלמיד חכם נקרא מלך, "מאן מלכי רבנן". יהושפט הוא מהמלכים הצדיקים, ששמו על שם משפט – תפקיד המלך לעשות משפט. כתוב שהוא מאד כבד תלמידי חכמים, מכל המלכים הכי קשור לתלמידי חכמים, ועליו כתוב:] ויגבה לבו בדרכי הוי' [מלכות בכלל היא שפלות בפנימיות והתנשאות על עם בחיצוניות. בעל-מודע המלכות באה מרוממות עצמית. זה סוד המלכות, שיש רוממות עצמית בשרש הנעלם, ברדל"א של הנשמה; התחושה הפנימית של המלך היא "והייתי שפל בעיני", כמו דוד המלך; וההנהגה כלפי העם היא ההתנשאות על העם, ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" וכיו"ב. אם כן, שניהם נכונים – בפנימיות "לא מיניה ולא מקצתיה" ובחיצוניות "ה' מלך גאות לבש", כל הגאוה היא לבוש. צריך להיות בארון הבגדים בגד של גאוה לעת הצורך, אבל הוא בינו לבין עצמו "לא מיניה ולא מקצתיה", בתכלית השפלות והבטול כלפי שמיא, כמו דוד המלך שהיה מפזז ומכרכר בכל עז לפני ה', מבזה עצמו לכבוד שמים.], דיש זמנים מיוחדים בעובדי הוי' שצריכים לרומם עצמם בשביל תועלת בעבודה [כעת אומר עוד כלל גדול בעבודת ה'. הדבר הזה כתוב בהרבה מקומות בחסידות, במיוחד בברסלב, שאם אדם פתאום מוצא את עצמו בשפל – שפל לא חיובי, דכאות או משהו – הוא צריך לדעת איך לצאת מזה, איך לרומם את עצמו. הוא צריך קצת ישות בשביל לרומם את עצמו.], דהגבהה זו אינו ענין הניכר מבחוץ כגאוה וענוה הניכרים מבחוץ [יש ענוה או גאוה שרואים מבחוץ – שהאדם הוא בעל גאוה או בעל ענוה. אבל לא בכך מדובר כאן.] כ"א הוא בעצמו ובפנימיותו והוא דכאשר לעת מן העתים הנה ע"י ההתבוננות בחשבון הנפש בא לידי שבירת במרירות עצומה בנמיכות רוח ובשפלות עצומה [דבר טוב, הוא מתבונן בעצמו ונשבר לרסיסים. לכאורה טוב, שעשה חשבון נפש, אבל זה הביא אותו – כמו הביטוי של אדמו"ר האמצעי, שאנחנו תמיד מצטטים, אומר הכי חזק – עד שהוא ממש מואס בחייו. אין לו שום טעם בחיים, מתוך שמתבונן בראי ורואה את חסרונותיו.] עד אשר נמאס בעיניו נבזה [ובאותו רגע שנשבר לגמרי,] הנה אז צריך לעודד את עצמו [עודד הוא אחד הנביאים – צריך להביא את ההשראה של הנביא עודד ולעודד את עצמו.] ולהגביה רוחו על ידי חשבון אמת וצדק [שלמרות שפל מצבו,] אשר סוף סוף הנה כל התעסקותו הוא בדרכי הוי' [לא מדבר כאן בעבריינים, מדבר על בחור חסיד שכל עיסוקו עבודת ה'. היום צריכים קצת לעדכן זאת, לעידוד של מי שלא מעובדי ה' כל היום. בכל זאת, אדם צריך לומר לעצמו – מה אני עושה? אני בכל זאת קם בבקר ומתפלל, עוסק בעבודת ה'.] וע"י ויגבה לבו בדרכי הוי' [עם כל מה שאני לא שוה כלום, אני עוסק בדרכי ה'. מתוך ההתנחמות שלו בעיסוק בדרכי ה' יגבה לבו.] הנה עי"ז דוקא מעוררים למע' ענין כי גאה גאה [אם האדם לעת הצורך יודע להשתמש בקצת גבהות – זה מעורר למעלה את הגאוה של הקב"ה, עד לגאוה של עצמות ה', "כי גאה גאה".] שמתגאה על גיוותניא [שעל ידי גאות ה' הוא משפיל את הגאוה הרעה. אם יש לי קצת גאוה טובה היא מעוררת אצל ה' את הגאוה שלו, שמשפילה את הגאוה הרעה – שמתגאה על הגאים.] להיות ואת עשו שנאתי ["כי גאה גאה" פועל את ההבדלה של "הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי".], אך זהו [מה שאפשר להשתמש במדה זו לעבודת ה' היינו] בחי' הדקות שבמדה הזאת ושנכללת בקדושה היינו שא"ז הגבהה חומרי', אבל גסות המדות הן במדת הגאוה והן בשארי מדות טבעי' [כל מיני תאוות בחומריות.] ה"ז פסולת שאין שאין בזה טוב ושימוש אל הקדושה וצריך דיחוי לגמרי [חוזר כאן מן הקצה אל הקצה: מצד אחד אומר שיש משהו שהוא מאה אחוז פסולת. אחר כך אומר שאפילו הדבר הזה, שהוא אבי אבות הטומאה ולכאורה מאה אחוז פסולת יש בו משהו שאפשר להשתמש בו בקדושה, ואז חוזר ואומר שבכל זאת מדה זו בחומריות היא מאה אחוז פסולת שצריך להסיר בבירור הראשון בדרך אור חוזר. כלומר, יש רק שיתוף השם בלבד בין הגאוה החומרית לגאוה שאפשר להשתמש בה או בין התאוה החומרית לתאוה שאפשר להשתמש בה. שוב, לכאורה הרמב"ם פוסק ש"לא מיניה ולא מקצתיה" ולא פוסק את ה"שמינית שבשמינית" – מחלוקת בגמרא. הרבי רוצה כאן לקיים את שני הדברים, ואומר שמדובר ממש בשני ממדים שונים לחלוטין – כל מה שקשור לגסות אמתית, לחומריות, הרי "לא מיניה ולא מקצתיה" וצריך להסיר לגמרי. אבל במה שדק יש שימוש של "שמינית שבשמינית". נתנו שתי דוגמאות – או התנשאות על עם (שלא מזכיר כאן) או שאדם צריך לעודד את עצמו (כמו בברסלב). יוצא בסוף שלגבהות בה אדם מעודד את עצמו אין שום מכנה משותף עם הגאוה החמרית, שהיא גסות רוח לגמרי, שצריך לבטל ולהסיר. (אחרי ההתחזקות הוא שוב יפול לגאוה וכו' – אם היה מגיע לשפלות מתוקנת היה שמח במתנות ה', שעדיין יהודי וכו'.) בשביל זה צריך רבי, ועוד יותר – משפיע טוב – שילמד אותו להבדיל ושלא סתם יתערבב. צריך כאן באמת הבדלה, שיגיע לגאוה שלא סותרת את ה"לא מיניה ולא מקצתיה" – להסיר את הגאוה האישית לגמרי, ועדיין תהיה גבהות מעודדת. בסדר גמור שישמח "שלא עשני גוי". אמרנו שמדבר כאן על אחוז מסוים, וקטן, של העם – שיכול לעודד עצמו שעוסק כל היום בעבודת ה'. מה עם מי שלא עוסק כל היום בעבודת ה'? אם הוא מגיע לשבר צריך לשמוח "שלא עשני גוי", או אפילו סתם בכך שאני בריה של ה', שאם ברא אותי כנראה אוהב אותי ורוצה אותי. אין הכי נמי שמדבר כאן רק בסוג מסוים של האוכלוסיא, ויש התבוננויות אחרות לסוגים אחרים של האוכלוסיא, גם כדי לעודד את עצמו בכל מצב. אם הוא מעודד את עצמו הוא יוצא מהדכאון – קם ורוקד "שלא עשני גוי" – וגם בכך פועל את ה"גאה גאה" של ה', פועל את ההבדל. לכן רבי לוי יצחק מברדטישוב, עיקר המליץ ששייך לענין הזה, שמח ב"שלא עשני גוי" – הבדלה עצמית. (הענין שאני מקיים תומ"צ שייך לצדיקים?) לא, לאנשים שמקיימים תורה ומצוות, זה הכל. יש כאלה ויש כאלה – לא כולם מקיימים תורה ומצוות לדאבוננו. (אם אני יכול ללכת על ה"לא מיניה ולא מקצתיה", לחשוב "שלא עשני גוי", למה להכניס בכלל את ה"שמינית שבשמינית"?) שוב, יש תלמיד חכם שצריך להיות אפילו "נוקם ונוטר כנחש" – חז"ל אומרים שבלי זה הוא לא תלמיד חכם. זה גם אבחון, שלפני הבעל שם טוב המתנגדים הקצינו לרעה במושג שנקרא כבוד התורה, שכל כך הזדהו שאני כבוד התורה עד שהיה היתר להגיע לשיא גסות הרוח. בכל אופן, יש כזה דבר שצריך לדאוג לו – זה לא אני באמת. זו "שמינית שבשמינית" של תלמיד חכם. הוא רק הזכיר זאת, אבל כאשר התחיל לדבר על "ויגבה לבו" לא דבר על ה"שמינית שבשמינית" הזו. אמרנו שיש מכנה משותף, מלכות, של "מאן מלכי רבנן". אמרנו שההבדל הוא שאדם מעודד עצמו מתוך שבר, כמו ברסלב. בברסלב הוא סתם 'לב שבור' וכאן זה שברון חב"די, מתוך חשבון צדק, שראה איפה נמצא בעולם והגיע למיאוס בחייו ומתוך זה צריך להתעודד ולקום. השאלה היא גם איך הגעת לשבר. אם אדם נשבר בלי חשבון צדק, סתם נשבר, אז גם יתכן שהעידוד הוא ממשהו יותר כללי, כמו "שלא עשני גוי".], וענינו בבעלי עבודה אשר כבר דחו את הפסולת הגס במדות הטבעי' הנה ענין הסרת הפסולת הגס ברוחני' בכל יום הו"ע הכובד ראש שקודם התפלה בבחי' מרירות על הריחוק להיות בבחי' לב נשבר ונדכה שע"י נעשה שבירת החומרי' בכלל והסרת ההעלם וההסתר הגס, כי בכל יום בשינה הוא התגברות החומרי', וע"י הכובד ראששקודם התפלה נשבר החומרי' ואח"כ הוא בירור וזיכוך הכחות טבעי' ע"י עבודה דנה"א בהתעסקות עם הנה"ב לבררה ולזככה להפריד הרע שבכחות היינו להיות ביטול הרצון דרצונות זרות, ושהטוב יתעלה ויהי' נכלל בנה"א , וזה הבירור הוא לאט לאט ובסדר והדרגה דמעט  מעט אגרשנו מפניך ותחלה בגסות הרע ואח"כ גם בדקות הרע עד אשר מזדכך ועולה ממדרגא למדרגא בכללות מהותו, דזהו ע"י העבודה בכל יום בעבודה בתפלה בפסוד"ז שנעשה החקיקה מבחוץ בנה"ב ע"י ההתבוננות בגדולת ה' בבריאת והתהוות העולמות, שעי"ז מסיר החוחים וקוצים הסובבים את הנה"ב ומתעה ע"י במדרגה עליונה יותר דהנה"ב להיות חומרי בעצם גם לאחר שנעשה ההפרדה הכללי' בראשית העבודה מ"מ כשהוא במקומו א"א לעשותו כלי לאור אלקי, וע"י החקיקה מבחוץ שמתעלה בדרגה עליונה יותר ה"ה נעשה בדקות יותר, ער ווערט איידעלער במהותו ויכולים לעשותו כלי לקבל השכל שכלית ורוחניות, וא"כ בברכת ק"ש וק"ש שפועל ביטול פנימי בנה"ב בהכחות שלו להיות ואהבת את ה"א בכל לבבך בשני יצריך,