1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (155)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (7)

כ"ח תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

פרץ העיר שמה שכתוב כאן, "והאי קרומא אתפסיק מז"א", משמע קצת שעדיין מדבר על הקרום של אריך, אך זו לא הכוונה – מדובר על הקרום דזעיר, בכל מח יש קרום רק שבזעיר הוא נפסק והנהר יוצא באתגליא ואילו באריך הקרום לגמרי מכסה על המח.

הגענו לעמ' 179 לענין של "והחכמה מאין תמצא" – גם החכמה היא בחינת "אין", ו"תמצא" היינו מציאות, לכן מסבירים ש"החכמה מאין תמצא" בבינה – הבינה היא היש ושם יש מציאות, אבל החכמה היא עדיין בבחינת אין, וזהו בעצם החבור של החכמה עם הכתר, ואפילו פנימיות הכתר כמו שיסביר:

וכידוע בענין והחכמה מאין תמצא שגם החכ' היא בחי' אין שלמע' מהשגה, והיינו שהאין דחכ' הוא בחי' אין דכתר, וזהו בחי' מ"ה דחכ' [חכמה היא הרי כח-מה, יש מה בחכמה ו-מה בתפארת, בזעיר, שעל כך נאמר "מה שמו [אבא, בחכמה] ומה שם בנו [ה-מה של זעיר]". הרי יש עסמ"ב – עב ב-י, סג ב-ה עילאה, מה ב-ו ו-בן ב-ה תתאה – שם מה לכאורה בזעיר, אבל כתוב בפירוש שחכמה היא כח-מה, אם כן, זהו שרש ה-מה בחכמה, והוא האין של החכמה.] הוא בחי' אין דכתר ממש שנמצא בין הנאצלים [חכמה נמצאת בין הנאצלים. יש ביטוי שמובא בחסידות, שחכמה היא "נקודה דנעיץ" והכתר הוא "נקודה דלא נעיץ". הכתר הוא למעלה מכל הספירות ולא ממש נמצא בתוכן, "לא נעיץ". שניהם בחינת נקודה – הכתר הוא נקודה לא מצוירת, חסרת ממדים, והחכמה היא י, נקודה מצוירת. בכל אופן, שניהם בחינת אין, ונקודת החכמה נעוצה ונמצאת בין הנאצלים. ביטוי יפה, שקצת מזכיר את מה שאמר המגיד ממעזריטש על אצילות בכלל, 'אצילות איז אויך דא', שאצילות נמצאת בכל העולמות. אצילות היא חכמה, וכמו שחכמה דאצילות נמצאת בכל הנאצלים כך אצילות נמצאת בכל העולמות.], והאין דכתר ש[בא על ידי החכמה ו]מהותו ממש נמצא בנאצלים [כאן לא מבחין בין האין של כתר לאין של החכמה, "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ממש, אך כן כתוב שאם הכתר היה לבד הוא לא היה בין הנאצלים, ורק באמצעות החכמה הוא נמצא בין הנאצלים.] זהו בחי' פנימי' הכתר [התענוג של הכתר, ועוד יותר למעלה רדל"א – האמונה של הכתר.], וענין שנמצא בין הנאצלים היינו שבא בציור דחכ' [כנ"ל, שאם הכתר לא היה בא בציור דחכמה הוא לא היה בין הנאצלים. המלה 'ציור' היא בדיוק הבחינה שאמרנו, שכתובה במקומות אחרים, שחכמה היא נקודה מצוירת – נקודה, אך יש לה ציור. הציור של החכמה ממציא את הכתר בכל הנאצלים, בכל הספירות דאצילות.] אבל הוא למע' מהשגה [לא שכל רגיל של השגה. השגה היא בחינת יש, והחכמה היא עדיין אין – לא השגה ממש. בכל אופן, חכמה היא כן מושג של השכלה, אז מהי חכמה אם אינה השגה?] והוא הידיעה שבראיית המהות [כמו שאדם יודע משהו שהוא רואה ממש בעיניו – לא ידיעה שלמד משהו מרבו, וכעת יודע אותו בהשגה, אלא ידיעה ישירה שאתה מסתכל על משהו  ויודע אותו מתוך כך. בדרך כלל כתוב בחסידות שראית המהות היא גדלות ב', ועיקר גדלות ב' הוא מצד אבא-חכמה. גדלות א' היא ידיעת המציאות – השגה, אותה הוא שולל כאן – וגדלות ב' היא ראית המהות, שהיא הידיעה של חכמה.] וזהו [ידיעת החכמה, שמאירה דרך יסוד אבא, היא מה] שמאיר בגעה"ע [בא מעדן, ממו"ס, נמשך דרך החכמה ומתגלה לגמרי בבינה, וגילוי זה הוא גן עדן העליון. מכאן והלאה נראה יותר ויותר שכל הנושא של גן עדן תחתון וגן עדן עליון ממש בא להגדיר מה החידוש של החסידות. הרצוי של החסידות, וחסידות חב"ד בפרט, הוא שכולנו נגיע לגן עדן העליון. כל הענין הוא לבוא לידיעה של ראית מהות. גן עדן תחתון הוא מה שהיה כל הדורות, גם לפני החסידות – עבודת ה' בבחינה של גן עדן תחתון, אבל אנחנו, חסידים, צריך לשאוף להגיע לעבודה של גן עדן העליון. לכן אדמו"ר הזקן מסר את הנפש שלכל יהודי תהיה נגיעה וטעם ביחודא עילאה, שהוא הענין של גן עדן העליון. אם כן, כל הענין של גן עדן העליון – שהסביר במאמר הקודם ובמאמר הזה – הוא להסביר מה המהות של החסידות. (אדמו"ר הזקן אמר שאינו רוצה את גן עדן.) גן עדן זה אינו גן עדן – יש בו גילוי של ראית המהות, שהוא אלקות. הגן עדן העליון הוא בדיוק מה שהוא שלל – ה'איני צריך גן עדן' הוא גן העדן העליון, שהוא גילוי אלקות. יש מליון מדרגות של גן עדן תחתון – את כולן הוא שלל.], והגם דג"ע הוא השגה ואיך נאמר שבגעה"ע גילוי מ"ה דחכ' שלמעה מהשגה, צריכים לפרש שההשגה דגעה"ע היא [לא השגה רגילה אלא] השגת השלילה [כעת הוא מכניס מושגים חדשים, שבעצם הם מושגים של הרמב"ם. מהי השגת השלילה? שאני שולל את כל ההשגות. זו התשובה למה ששאלת הרגע. אם השגה היא על ידי שאני שולל את הכל – שאיני רוצה את גן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רק אותך עצמך – היינו שאני שולל כל מה שאפשר להשיג בדרך חיוב ומגיע להשגת השלילה. זה ווארט חשוב ביותר, שקשור למה שלמדנו במאמר הקודם שבגן עדן עליון אין הרגשת היש בכלל, גם לא הרגשת התענוג. בגן עדן התחתון יש הרגשת היש, הרגשת תענוג, והיא בדיוק מה שצריך לשלול כדי להגיע לגן עדן העליון. זה הענין החב"די.] שבזה הוא יחוד פנימי דחו"ב [שהוא לשם לידת נשמות חדשות, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל. היחוד החיצוני של חו"ב הוא לשם קיום העולמי, והוא חייב להיות תמידי – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". היחוד הפנימי של או"א הוא בחינת משיח, יהיה לעתיד לבוא, כי הוא מוליד נשמות חדשות שלא היו כלולות אפילו באדם הראשון, נשמות של משיח שכתוב שתאכלנה את הנשמות של היום. מה פירוש אכילה? כליון, בטול היש.] כי השגת השלילה מביאה לידי ראיית המהות [זו תוספת שצ"ע אם הרמב"ם מביא אותה. הרמב"ם אומר שיש משהו בהשגת השלילה, אבל לא משתמש בדיוק בביטוי שכאן. כתוב "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", וברגע שאני רואה אותך איני רוצה שום גילוי או התפשטות אחרת. הוא אומר שכדי להגיע לראית המהות צריך להשיג את כל ההשגות, כל מה שהיה וכל מה שיש.], וזהו ההפרש בין השגת החיוב להשגת השלילה [השגת החיוב היא כשאתה חכם, גאון, משיג משהו, ראש ישיבה. במקרה הטוב, אם אינך יותר מדי בעל ישות מזה, באמצעות השגת החיוב תגיע לגן עדן התחתון – אבל אין לך קשר לגן עדן העליון.] והיינו לבד ההפרש דבהשגת החיוב הנה ההשגה היא בגוף ועצם דבר וענין המושג [כשאני משיג משהו אני אוחז בו ועוסק בו.] ובהשגת השלילה הרי גוף ועצם ענין המושג אינו יודע [איני לי שום אחיזה בגוף ועצם הדבר, איני יודע אותו.] אלא שכל ענין השגתו הוא בזה שהוא מושלל מעניני החיוב [הידיעה שהדבר שאני מחפש – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". כל ההשגה היא כביטוי המפורסם, "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" – ידיעה שאיני יכול לדעת. אין לי עסק בדבר, אלא רק בכך שאני צריך להגיע לידיעה ברורה שאיני יודע אותו.] דזה מה שמשיג בהחיוב אינו שייך בהשלילה [כל מה שניתן להשיג בדרך חיוב לא שייך לגבי השלילה.] הנה לבד זאת הרי ההפרש בין השגת החיוב להשגת השלילה הוא דהשגת החיוב אינה מביאה לידי ראי' [השגת הענין היא רק מוחין דאמא, שבמקרה הטוב מביאה לשמיעה ובמקרה הכי טוב מביאה לשמיעה פנימית, דערהער, אבל לא מביאה לראיה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא".] להיות שהיא ההשגה בחיצוני' הענין ומסתפק בהשגת הענין [הוא בעצם נותן כאן כלל להבנת מדע לעומת תורה. כל המדע שיש כאן, כל חוקי הטבע, הוא לתפוס את החיצוניות. תפיסת הפנימיות היא דווקא דרך שלילה, שאיני יכול לדעת את הדבר, ואז פתאום העצם מתגלה ואני רואה אותו. אם הוא מבין מה קורה כאן, את החוקים, הוא מסתפק בכך. אבל, אפשר לומר ב"ה, שכל פעם המדענים כל פעם מבינים שלא הגיעו לסוף – רואים שיש עוד שאלות וכו' – וכ"ש כשהגיעו  לחוק אי-הודאות, שיודעים שאי אפשר לדעת הכל. המדענים הם – אפשר לומר – מטומטמים, כן חושבים שתהיה אפשרות לדעת הכל ולכן כל הזמן חוקרים עוד. כנראה ה' עשה כך כדי שיהיה כח מניע להתקדם, שלא יתייאשו, ולכן חושבים שאו-טו-טו נבין כל מה שיש בעולם. זו התפיסה בחיצוניות, מוחין דאמא. אם הוא יבין טוב הוא יהיה מבסוט, "מסתפק בהשגת הענין", אך מניעה אותו הלאה הידיעה שעדיין לא השיג הכל.], רק בעומק המושג דהיינו נקודת התמצית ע"י העמקת הדעת בזה בא לידי הכרה בהענין [שהיא עדיין ידיעת המציאות, כמו הדערהער שהזכרנו, אך עדיין אינה ראיה.], אבל השגת השלילה מביאה לידי ראיית המהות, וזהו בחי' יחוד פנימי דאו"א [יחוד פנימי דחו"ב שהזכיר קודם. על כתוב "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדר דר", וחז"ל דורשים "'שמי' עם יה – שסה, 'זכרי' עם וה – רמח". במצוות עשה יש ידיעת החיוב ובמצוות לא-תעשה אתה שולל ודוחה, ידיעת השלילה. כתוב ששרש ה-שסה, הלא-תעשה, הם ב"'שמי' עם יה" – יחוד י-ה, יחוד פנימי דאו"א שמוליד נשמות חדשות. כנראה שמה שאצלי מושלל יהיה אצל אותן נשמות בדרך חיוב. כלומר, אצלן השלילה כבר מביאה לידי ראית המהות – אצלן כבר תהיה מדרגת ראית המהות.], וכמו שמי עם י"ה שס"ה ל"ת דגילוי בחי' י"ה היינו יחוד פנימי דאו"א הוא ע"י ההעדר [השלילה, לא תעשה.] דוקא שז"ע ל"ת, כמו"כ גילוי עצמו' החכ' בבינה [ה-מה של החכמה, האין של החכמה.] הוא ע"י השגת השלילה [לא יכול להיות על ידי חיוב.], וזהו ההפרש בין געה"ת לגעה"ע דגעה"ת הוא בחי' השגת החיוב [על דרך "'זכרי' עם וה – רמח".] והוא ההשגה בהאלקות שבא בהשתל' [שייך לאלקות של ממלא כל עלמין שבא בהשתלשלות, מתאים את עצמו, מודד את עצמו – על ידי קו המדה – בהתאם לכל בחינה ומדרגה. אם כן, גן עדן התחתון הוא בעצם הבנת כל סדר השתלשלות. דברנו לפני כמה שבועות על המצוה לדעת את ההשתלשלות, כמו שאדה"ז פוסק באגה"ק – כדברי בעל ספר החרדים בשם ראשונים, בשם גאון. כל מצוות עשה הן "'זכרי' עם וה – רמח", ויש פה מצות עשה של ידיעת ההשתלשלות, שאדמו"ר הזקן כותב שם שהיא עולה על כולנה – היא ה'שפיץ' של כל מצוות עשה. כל מצוות עשה הן ידיעת החיוב, כפי שכותב כאן. על ידי המצוה של ידיעת מציאות כל סדר השתלשלות אדם זוכה לגן עדן – גן עדן התחתון.], וההשגה דגעה"ע היא השגת השלילה [תכלית הידיעה שנדע שלא נדע.] שזהו באוא"ס שלמע' מהשתל' [ועד לעצמות ה', עד מה שאדה"ז אמר שאיני רוצה שום דבר אלא רק אותך בעצמך.], וההשגה היא בבחי' אין שאינה בבחי' תפיסא [שעליה כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". ההשגה היא אין וגם האדם הוא אין – הוא בתכלית הבטול, הדרגה של גן עדן העליון, כפי שלמדנו במאמר הקודם.], ובאים עי"ז לידי הכרה וראי' [קודם המלה 'הכרה' היתה הדערהער של גן עדן התחתון, השגת החיוב, וכאן 'הכרה' היא מעבר לראיה, לגן עדן העליון. אם כן, גם בהכרה יש שתי מדרגות. הכרה היא פנימיות הדעת. יש דעת ששייכת למצות עשה של "וידעת היום" ויש דעת עליון – כמו יחודא עילאה – ששייכת לראית המהות.].

קיצור. יבאר דיש ב' מדרי' עדן א) עדן תתאה ועדן עילאה [ומה החילוקים ביניהם? לפי האדרא זוטא:], ב) תתאה חכ' דאצילות ועילאה חכ' סתימאה [אבל לפי האד"ר עדן תתאה הוא חכמה דז"א. המשך החילוקים כאן עדיין לפי האד"ז:], ג) תתאה יש לו שירותא וסיומא [כמו ברק המבריק, שקודם לא היה – היה חשך – ופתאום הוא מאיר, "ויהי אור", יש לו התחלה. כל דבר שיש לו התחלה גם יש לו סוף. אם לא תופסים את הברק על ידי הבינה הוא מיד נגמר – מתגלה ונגמר.], [אבל עדן] עילאה אין לה שירותא וסיומא [הוא למעלה הזמן.], ד) תתאה אתגליא ועילאה אתכסיא [די פשוט, שהתתאה מתגלה, לכן חכמה דאצילות נקראת ראשית הגילוי, אבל עדן עילאה הוא מכוסה, לכן נקרא סתימאה.], ה) תתאה אקרי אתה [הוא גלוי, ולכן אפשר לפנות אליו בלשון נוכח.] עילאה אקרי הוא [הוא סתום, לכאן אפשר להתייחס אליו רק בלשון נסתר.] ו) תתאה קרומא אתפסק [הקרום שלו, קרומא דז"א, נפסק. כאן מדבר לפי האד"ר, שעדן תתאה הוא מוחא דז"א.] עילאה קרומא חפיא [מכסה עליו לגמרי.] ז) תתאה הוי' השני, עילאה הוי' הראשון ["הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים. לא הזכרנו, אבל יש לכל דבר שם העצם ושם התואר. שם הוי' העליון הוא שם העצם, שאין בו שום השגה, ואילו שם הוי' השני הוא שם התואר – מתואר כך על שם שמהוה בכל רגע מעשה בראשית, הוי' מהוה. גם בקריאת שמע כתוב ששני שמות הוי' הם כמו שני שמות הוי' לפני יגמה"ר, והמלה "אלהינו" היא כמו "פסיק טעמא", ואז "אחד" היינו יג מדות הרחמים. כלומר, "הוי' אלהינו הוי' אחד" משקף בדיוק את יג מדות הרחמים. הוא אמר שיש שלשה סוגי שמות – שם העצם, שם התואר ושם הפעולה. אפשר לומר, אולי כתוב, שב-יג מדות הרחמים שם הוי' הראשון הוא שם העצם, שם הוי' השני הוא שם התואר, על שם שמהוה את העולמות, ואחר כך יש עוד שם, שם "אל" שהוא כבר ממדות הרחמים, והוא מתאר פעולה של ה', שסולח ומרחם בפועל. אפשר לומר ששם א-ל, "חסד אל", הוא בחינת פעולה יחסית. יש עצם ותואר ופעולה. לפי חז"ל שם הוי' הראשון הוא לפני שאדם חטא ושם הוי' השני הוא אחרי שאדם חטא ועשה תשובה. יש כוללים שם הוי' אחד ביגהמ"ר ויש שכוללים את שני השמות, אך בזהר כתוב שמתחילים למנות מ"אל". אלה שלש שיטות מאיפה מתחילים למנות – שתי השיטות הראשונות הן בראשונים ובזהר יש את השיטה השלישית, כאשר "הוי' הוי'" היינו שתי הפאות. החטא הוא סוד הצמצום שאדם עושה לעצמו. כשה' ברא את האדם הוא ראה שאדם עתיד לחטוא ולצמצם את עצמו. אם אדם לא היה חוטא אף פעם הוא היה באור אין סוף כל החיים, ואז היה חי לנצח, אבל אדם חוטא באיזה שלב – מצמצם את עצמו – והיינו ה"פסיק טעמא". גם כשאדם חוטא ה' עדיין "אלהינו", אבל כאשר עושה תשובה חוזר לשם הוי' השני. לפי הפשט הוא שם הוי' השני, הנמוך יותר, כנראה שיש בכך ענין – ה' דווקא רוצה להוות מציאות, שתהיה לו דירה בתחתונים. כשאדם מתדמה לה' ומאמץ לעצמו את מדות הרחמים – "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'" – אז הוא נעשה בבחינת "אל רחום וחנון". "אני אמרתי אלהים אתם" – ה' רוצה שנהיה "אל" ונהיה "רחום וחנון", "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון" וכך כל המדות. (למה "אלהינו" שוה אמונה?) זה הסוד של "כאשר היתה באמנה אתו" – שגם בחטא נשארת אמונה. יש מעלה ב"אלהינו" על אמונה, כי באמונה יש חמש אותיות ובשם "אלהינו" יש שש אותיות. אמונה עולה ו פעמים טוב – כל צירופי טוב – וזה מתגלה במלה עם שש אותיות, כשכל אות שוה בממוצע טוב. אם כן, אמר שעדן תתאה הוא שם הוי' השני ועדן עילאה הוא שם הוי' הראשון.], ומשני בחי' עדן נמשכים שני בחי' גן [מכל עדן יוצא נהר והנהר בא להשקות את הגן – בסוף יוצא גן.], א) געה"ע עתיק ומאיר בבינה [על ידי יסוד אבא, נעשה יחוד פנימי של אבא ואמא, ואז האין של הכתר והחכמה מאיר בתוך הבינה ממש – זהו גן עדן העליון, ידיעת השלילה.] וגעה"ת חו"ב דז"א [הם עדן שלו.] ומאיר במל' ב) געה"ע יחוד י"ה ["'שמי' עם יה – שסה", מצוות לא תעשה.] וגעה"ת יחוד ו"ה ["'זכרי' עם וה – רמח". מצוות עשה הן גן עדן התחתון, החל מהמצוה של ידיעת סדר השתלשלות בהפשטת הגשמיות.], ג) [עיקר הענין בעבודה:] געה"ע השגת השלילה וגעה"ת השגת החיוב [כעת אפשר לתפוס מאד יפה מהי העליה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון דרך נהר די נור ודרך העמוד החלול. כל מה שאינו יודע צריך איזה נהר די נור שישלול אותו – שאני מבין שכל מה שאני יודע הוא 'לא זה'.

יש רמז נחמד, שעל המלאכים כתוב "וקרא זה אל זה ואמר". את המלה 'אל' – השער הראשון של אלב"ם – אפשר להפוך ואז יוצא 'זה לא זה'. ידיעת השלילה היא ''זה לא זה'. "וקרא זה אל זה" היינו מלאכים – כמו תלמידים או אברכים בכולל – שלומדים בצוותא, בחברותא, וכל אחד קורא לשני, מתפלפלים יחד ומלבנים יחד את ההלכה, הכל "וקרא זה אל זה". אבל צריך להגיע למדרגה של 'זה לא זה'. "זה אל זה" הוא עדיין בגדר גן עדן התחתון אבל 'זה לא זה' היינו העליה דרך נהר די נור והעמוד החלול לגן עדן העליון – עיקר המקום של החסידים.

חשבתי שאפשר להסביר את זה לפי מאמר חז"ל ש"הרבה קבלתי מרבותי, ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם". יש שלש מדרגות – רב-חבר-תלמיד. יש הרבה רמזים מאד יפים בזה. קודם כל אחד צריך "עשה לך רב". אחר כך כתוב "וקנה לך חבר". במשנה בפרקי אבות לא כתוב שגם תעשה לך תלמידים, אך בע"ה כאשר תקיים את ה"עשה לך רב וקנה לך חבר" בסוף תלמד הרבה תורה ויהיו לך תלמידים. כמו שיעבץ מתפלל בתנ"ך שיהיו לו הרבה תלמידים, כל אחד צריך להתפלל שבסוף יהיו לו הרבה תלמידים. מה לומדים מהרב? ידיעת החיוב – לומדים דברים. גם מהחברים – כשמתפלפלים ביחד – הלימוד הוא עדיין בגדר ידיעת החיוב. אבל למה תלמיד? מה פירוש "ומתלמידי יותר מכולם"? בסוף השיעור התלמיד אומר לרב 'לא הבנתי שום דבר' – כי באמת לא הבין – או שיש לו קושיא גדולה  שמפריכה הכל. הפירוש הרגיל שהקושיות של התלמידים מחדדות ומביאות לדרגות יותר נעלות של הבנה, אבל לפי דרכנו אפשר לומר ש"ומתלמידי יותר מכולם" היינו שכמו שהתלמיד פתאום אומר שלא מבין, או שמקשה, גם אני מבין שלא הבנתי כלום – בזכות התלמיד אני מגיע לידיעת השלילה, שכל השיעור שמסרתי הוא גארנישט, שום דבר לא שוה. זה "ומתלמידי יותר מכולם", בזכות התלמיד הטוב ששולל אותי לגמרי אני יוצא משולל, ואם אני מתבטל כדבעי אני עולה לגן עדן עליון בזכות התלמידים.

אם כבר אמרנו את השלשה, שכל אחד קודם צריך רב ואחר כך חבר ואחר כך תלמיד, נעשה תרגיל בחשבון לסיום: רב-חבר-תלמיד גם עולה בגימטריא וגם במספר האותיות. רב הוא 202 ו-חבר הוא 208 – חבר הוא לקחת את הרב, להפוך אותו ולשים ח בהתחלה. יש מושג רב-חבר, שקודם היה רב שלך והפך להיות חבר שלך, כמו רמ"מ מויטבסק לגבי אדמו"ר הזקן. יכולים להיות כמה פירושים ל-ח שמוסיפים – חיות או משהו אחר. הקשר של האותיות מראים שרב וחבר הולכים יחד, אבל תלמיד הוא משהו אחר – לכן בפרקי אבות כתוב "עשה לך רב וקנה לך חבר" בלי להזכיר תלמידים. תלמיד קופץ הרבה במספר – 484, שלמות של 22 ברבוע, כל אותיות התורה ברבוע. כתוב ש-תלמיד שוה עתיד, לעתיד לבוא. בהווה "עשה לך רב וקנה לך חבר", ואם אתה מקיים זאת העתיד שלך שיהיה לך תלמיד, הרבה תלמידים, תלמיד טוב שיכול לשלול אותך ולהביא אותך לבחינת אין גמור, גן עדן עליון. נעשה סדרה מהמספרים: בין רב ל-חבר יש 8 ובין חבר ל-תלמיד יש 274 (מרדכי). הבסיס של הסדרה הוא 266 (חברון, צמצום). מה יהיה המספר הבא? ההפרש הבא הוא 540 והמספר הבא הוא 1024 – לב ברבוע! מספר האותיות בק"ש ועוד המון דברים. בזכות הרב והחבר התלמיד הופך מ-כב ברבוע ל-לב ברבוע – עולה מ-כב אותיות ל-לב נתיבות חכמה (שהם י ספירות ו-כב אותיות). בזכות הסדרה משלימים את כב האותיות, שהן הכלים, עם י הספירות, שהן האורות, ומגיעים ל-לב ברבוע. רואים שהשלישיה הזו מאד מכוונת. הווארט היה שדווקא בזכות התלמיד עולים לגן עדן העליון – מבינים שלא הבנתי שום דבר.].