1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (154)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (6)

כ"ז תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו פה בעמ' 178, התחלנו פרק מג. הוא מסביר שיש שני עדן – עדן עילאה ועדן תתאה. הפירוש הראשון שהוא מביא מהאדרא-זוטא הוא שעדן עילאה היינו חכמה סתימאה שבכתר, בעצם בתוך ה"קדם", ועדן תתאה הוא חכמה דאצילות, שבדרך כלל נקראת חכמה עילאה דאצילות, אבל מבחינת העדן, התענוג, היינו עדן תתאה ביחס לעדן עילאה בכתר. עדן עילאה נקרא בלשון הזהר עדן עילאה סתימאה דכל סתימין. הוא הביא מהזהר שיש שלשה חילוקים בין עדן עילאה לעדן תתאה:

הא' דחכ' דאצי' הנה ומהאי עדן איקרי שירותא [חכמה דאצילות נקראת הראשית, ההתחלה, "ראשית חכמה יראת הוי'".], [אבל] דבעתיקא לא אקרי ולא הוי שירותא וסיומא [אין בעתיקא התחלה וסוף, הוא למעלה לגמרי ממושגי הזמן, ההתחלה והסוף. כך חכמה סתימאה, כח המשכיל – ההברקות באות ממקום שאין בו לא התחלה ולא סוף, זה החילוק הראשון.], והב' ובגין דלא הוי' בי' שירותא וסיומא לא אקראי אתה [היות שאין שם התחלה וסוף לא רואים אותו בכלל. דבר שהוא למעלה מהזמן, בלי התחלה ובלי סוף, אי אפשר לראות אותו – לכן הוא חכמה סתימאה, ולכן אי אפשר לקרוא לו 'אתה' בלשון נוכח, כי אין התגלות מולי, ואפשר לקרוא לו רק 'הוא' בלשון נסתר.], והג' בגין דאתכסיא ולא אתגלאי אקרי הוא [לכאורה המשך של ב', אבל אומר אותו בפני עצמו – היות שהוא מכוסה ולא מגולה נקרא 'הוא'.], ומאתר דשירותא אשתכח אקרי אתה [מהמקום שיש התחלה, חכמה דאצילות, נקרא 'אתה'. אם כן, בחילוק השלישי הוא הוסיף את המלה אתכסיא ואתגליא. חכמה סתימאה היא אתכסיא – לא רק שאין התחלה וסוף, אלא מכוסה בעצם, ולכן הוא רק בחינת 'הוא'. חכמה דאצילות אינה מכוסה, היא רק גלויה. בדרך כלל מלכות היא "עלמא דאתגליא", אבל ראשית המודע היא החכמה, היא כבר גלויה וגם בה אפשר לומר 'אתה', משא"כ בחכמה סתימאה. עד כאן למדנו אתמול, מה שהביא מהאד"ז.],

[כעת מביא מהאד"ר, שמועה קצת אחרת על עדן תתאה, ומכאן ואילך יסתמך רק על הפירוש הזה ויפרש לפיו:] ובאידרא רבא זח"ג דקכ"ח ע"ב מבאר בפרטי' יותר ההפרש בין עדן העליון דמו"ס [בכתר, למעלה מעולם האצילות.] לעדן התחתון דאצי' [עד כה, לפי מה שקראנו באד"ז, עדן תתאה הוא חכמה עילאה דאצילות, שהיא התענוג התחתון. כאן מפרש טפה אחרת,] אשר ממוצא דבר מובן דעדן התחתון הוא חכ' דז"א [פרצוף המדות של עולם האצילות. כאן השינוי בין שני המקורות בזהר – אם מדובר בחכמה דאצילות או בחכמה דז"א דאצילות.], דאי' שם בחללא דגלגלתא קרומא דאוירא דחכמתא עילאה סתימאה דלא פסק [בחלל הגלגלתא – הכתר – יש את קרומא דאוירא, השלישי מ-ז תיקוני גלגלתא דכתר עליון. סימן התיקונים הוא ג"ט קע"ר פ"ח – גלגלתא (שם חסד דעתיק), טלא דבדולחא (חכמה עילאה סתימאה שם גבורה דעתיק), קרומא דאוירא (שם תפארת דעתיק) שמכסה לגמרי על מו"ס. "דלא פסק" הכוונה שאינו נפסק, אלא מכסה את המח לגמרי, מהתחלה עד הסוף. הוא לגמרי מכוסה וממילא אי אפשר לקרוא לו 'אתה' אלא רק 'הוא'.], והאי לא שכיח [לא נמצא עבורי, אין לי שום גישה אליו, לא יכול לראות אותו ולחוות אותו. איני יכול להצביע על כח המשכיל, מקור ההברקות ונביעת האין-סוף.] ולא אתפתח [אין בו שום פתח, מכוסה לגמרי בקרומא דאוירא.], והאי קרומא אתחפיא על מוחא דאיהו חכמתא סתימאה [הקרום הזה מכסה לגמרי על המח הסתום בכרת.] ובגיני כך אתכסיא האי חכמתא דלא אתפתחא בההוא קרומא [לכן כל החכמה שם לגמרי מכוסה, ולא נפתח, לא מתגלה מתוך הקרום.], והיינו דמשו"ז נק' מוחא סתימאה [כינויו מוחא סתימאה מכיון שהוא מכוסה לגמרי, סתום, בקרום.], עוד שם [באד"ר] והאי קרומא אתפסק מזעיר אנפין [כשמגיע למטה, לפרצוף ז"א, הוא כן נפסק – אין שם כיסוי של הקרומא. הוא כותב בפירוש שהגילוי של החכמה, עדן תתאה, הוא מז"א – אבל זו חכמה, אם כן זו החכמה דז"א. אחר כך הוא יסביר שמדובר בכל המוחין דז"א.] ובגיני כך [היות שהקרום נפסק והחכמה נפתחת, יש גילוי של החכמה בז"א,] מוחא אתפשיט ונפיק לתלתין ותרין שבילין [המח מתפשט ויוצא ל-לב נתיבות חכמה. לפי זה לב נתיבות חכמה מתפשטות מהחכמה דז"א. כך יוצא מהאד"ר, ולא כפי שלמדנו קודם שמדובר בחכמה עילאה דאצילות.], הה"ד [בתחלת התורה.] (בראשית ב. י) ונהר יוצא מעדן [שיסביר שהנהר הוא היסוד דז"א ועדן בפסוק הוא עדן תתאה, חכמה דז"א.] מ"ט משום דקרומא אתפסק דלא מחפייא על מוחא [מכיון שהקרום בז"א נפסק ולא מכסה על המח, לכן יכול לצאת ממנו נהר. מעדן עילאה, לכאורה, נהר לא יכול לצאת כי הוא מכוסה לגמרי. אם כי בהמשך נראה שכן יש גילוי ממנו, עד בינה דאצילות, לפי פירוש זה של האד"ר. בכל אופן, בז"א הקרום מפסיק.], א"כ מפרש עדן [תתאה כ]חו"ב דז"א [מוסיף כאן את הבינה, שזה החיות של ז"א, המוחין שלו.] ונהר היינו יסוד דז"א [כל המהלך כאן הוא קצת חידוש בקבלה. בפשטות – כמו אצל הרמ"ק שלפני האריז"ל – מוסבר אחרת. עיקר קבלת האריז"ל הוא פירוש על שתי האדרות וספרא דצניעותא. היה לו גילוי אליהו והוא השכיל לעומק בחלקים הפנימיים יותר של הזהר. אבל בסדר הרגיל בזהר בהכל יש עשר ספירות, ובדרך כלל עדן הוא חכמה והנהר הוא בינה, וכאשר הנהר נכנס למדות הוא מתחלק לנחלים שיוצאים מהנהר הגדול וכשמגיע למלכות כתוב "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". או, אם לא מגיע לים, אז מגיע לגן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" – שגם הוא המלכות. אז מיד הנהר הוא בינה – "רחובות הנהר" – וכאן הנהר הוא יסוד. תיכף נתעמק בכך יותר. הנהר משפיע למלכות, ומי משפיע? יסוד. הוא כותב שיש חו"ב דז"א והנהר שיוצא מז"א הוא יסוד דז"א שמשקה את הגן-המלכות. שוב, בדרך כלל מפרשים נהר על בינה וכאן – גם ביחס לעדן תתאה, והוא ימשיך כך גם ביחס לעדן העליון – הנהר הוא בחינת יסוד. כשנגיע לעדן עילאה נסביר זאת יותר.] יוצא מעדן חו"ב דז"א שהוא עדן תחתון, וכן [כמו שיוצא נהר מעדן תחתון להשקות את המלכות, כך] הוא בח"ס שהוא עדן עליון הנה [חידוש:] אע"ג דקרומא חפיא על מו"ס [ולכן אין גילוי ואיני יכול לקרוא לו 'אתה' אלא רק 'הוא',] מ"מ מאיר בבינה [מגיע איזה אור ממו"ס. בחסידות תמיד מוסבר שיש אור ממו"ס – כל הברקות, אור החכמה, מגיעות מכח המשכיל, מבריקות בחכמה ומתיישבות בבינה. אז אף שעדן עליון הוא מכוסה – שאיני יכול לזהות אותו ולקרוא לו 'אתה' – מגיע ממנו אור, ואדרבא, כל האור מגיע ממו"ס. תכלית המו"ס היא שיאיר בסוף בבינה,] דזהו פי' המאמר התגלות עתיק הוא בבינה [דווקא. זו תכלית כל המו"ס. קודם הוא מתגלה כנקודה בחכמה עילאה ואחר כך הוא מתגלה בהתרחבות והתפשטות והתיישבות בבינה. זו התכלית. הבינה היא העולם הבא – עולם הבא מקבל ממו"ס.], וכן מובן ממ"ש בזח"א [מביא עוד מקור מהזהר. אמרנו שהפרק הזה מלא וגדוש מקורות מזהר ומקבלה.] דקנ"ח ע"א בענין תרין עלמין עלמא דאתכסיא בינה ועלמא דאתגליא מל' [כל עולם, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, הוא בחינת גן עדן (לא עדן אלא גן עדן). גן עדן עליון הוא בינה, עלמא דאתכסיא, וגן עדן תחתון הוא מלכות, עלמא דאתגליא.] ושם ע"ב [ממשיך ואומר:] כגוונא דא הוי' הוי' [שני שמות הוי' לפני יגמה"ר. יש שם הוי' שמאיר בעלמא דאתכסיא ועוד הוי' שמאיר בעלמא דאתכסיא:] תרין עלמין נינהו דא באתגליא ודא באתכסיא [לכן יש "פסיק טעמא" בין שני שמות הוי' שם, אלה שתי מדרגות, שני עולמות.], וידוע דשם הוי' הראשון הוא בעתיק ומאיר בעלמא עילאה בינה [מקור שם הוי' זה הוא בעתיק והגילוי שלו, תכלית ההתגלות שלו, בבינה דאצילות. שם הוי' השני הוא בז"א והגילוי שלו הוא במלכות, בנוקבא.], ומשתי המדריגות עדן [שבתחלה הוסברו כמו"ס וחכמה דאצילות, אבל מהאד"ר היה מובן שאלה מו"ס וחכמה דז"א. משתי מדרגות עדן] הם שתי המדרי' גן עדן שז"ע ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן [מכל עדן יוצא נהר להשקות גן עדן.], והיינו דגעה"ע זהו אימא עילאה שמקבלת מעדן העליון בחי' ח"ס דהתגלות עתיק בבינה [כמו שהסברנו הרגע.], והוא התענוג שבעדן העליון [כל זה אותיות של קבלה, לא חסידות עדיין, כי בחסידות צריך להבין את הדברים בנפש – מהו התענוג העליון – אבל קודם כל אומר הכל באותיות של קבלה.], ועז"נ [בענין שבת קדש, שיוצא לפי זה שהיא בעיקר ג"ע העליון.] אז תתענג על הוי' [מצד אחד בא משם הוי' השני, אבל כתוב "על הוי'", למעלה מהוי',] על דוקא שהוא למע' מז"א [כי הולך על שם הוי' השני. תענוג זה יותר גבוה משם הוי' השני, הוי' דז"א.], וגעה"ת היינו מל' שמקבלת מעדן התחתון בחי' חכ' דז"א ע"י הנהר שהוא יסוד ז"א, [הסברנו את הנהר התחתון, הנהר שיוצא מגן עדן התחתון, ומהו הנהר שיוצא מגן עדן העליון? כעת משלים את ההסבר:] ונהר שמקבל געה"ע הוא יסוד אבא [לא בינה. שתי בחינות ה"נהר" כאן הן בחינת יסוד. הנהר שיוצא מעדן התחתון הוא יסוד ז"א והנהר שיוצא מעדן העליון הוא יסוד אבא. על יסוד אבא כתוב תמיד שהוא הברק הגלוי שמבריק על השכל, הברק שיוצא ממו"ס. אותו ברק נקרא כאן הנהר של גן עדן העליון, הנהר שיוצא מעדן העליון לגן עדן העליון, לבינה. כעת מכניס עוד מושג בקבלה:] שמקבל ממזל השמיני [כתוב שאבא יונק מהמזל השמיני דדיקנא דאריך, "נוצר חסד". על פי פשט "נוצר חסד לאלפים" הוא ביטוי אחד – בגמרא זו אחת מ-יג מדות הרחמים – אבל בזהר ובאריז"ל מתחלק לשנים, "נצר חסד" היינו התיקון השמיני ו"לאלפים" התיקון התשיעי. ידוע הרמז ש"נצר חסד לאלפים" הוא סוד הנחל העליון. יש את "כל הנחלים הולכים אל הים" – נחלים שאחרי הנהר – ויש את הנחל שלמעלה מהנהר והוא השרש שלו. עליו כתוב "נצר חסד לאלפים" – ה"אלפים" היינו המוחין, ובפרט "אאלפך חכמה" שיונק מהמזל העליון.] שהוא בחי' שמן הטוב [היות שהוא שמיני. נותן לנו כאן המון מושגים. השמיני הוא בחינת שמן, שמיני לשון שמן – "שמן הטוב שיורד על הזקן". המזל השמיני הוא השכבה הארוכה של השערות בחוץ. המזל ה-יג הוא השכבה של השערות בפנים, מה שיוצא מהגרון. אבל עיקר אורך הזקן שרואים הוא המזל השמיני. כל תיקוני הדיקנא הם חלקים אחרים של הזקן, אבל כשאני אומר שיש למישהו זקן אני מתכוון בעיקר לתיקון השמיני. עליו כתוב "כשמן הטוב שיורד על הזקן זקן אהרן". לכן הוא אומר ששמיני לשון שמן – "שמן הטוב שיורד על הזקן". מאיפה בא השמן הטוב הזה, שנמשך דווקא דרך המזל השמיני? הוא אומר שבא מעתיק, ולא סתם ממו"ס אלא ממדרגת עתיק שבתוך מו"ס. איזו ספירה של עתיק יש בתוך מו"ס? גבורה דעתיק, התיקון השני מ-ז תיקונים, שנקרא טלא. שמן עולה 390 ו-טל 39 – יחס של אחד לעשר. י"פ טל עולה שמן, וזה התיקון השני מ-ז תיקונים, שמבחינה מסוימת הוא התיקון העצמי ביותר, כמו שהרבי הרש"ב מאריך מאד בע"ב. שם, בתיקון טלא דבדולחא, יש את מקור השמן הטוב שבא מעתיק. הוא מתגלה ונמשך בתיקון השמיני, "נוצר חסד", שמגיע ליסוד אבא – הנחל מגיע ליסוד אבא, ועל שמו יסוד אבא נקרא נהר, הנהר שיוצא מהעדן העליון.] בחי' עתיק שבמו"ס, וכידוע [מביא עוד כלל, שלא כל כך ידוע אבל לו הוא ידוע...] דשמן הטוב הוא גבו' דעתיק המלובש במו"ס, דמו"ס [עצמו, החיצוניות שמקבלת את השמן הטוב.] הוא בחי' חמר טוב [זה כן ידוע, שמו"ס הוא "חמר טוב דשקיט על דורדייא", יין המשומר מששת ימי בראשית שהוא שוקט על שמריו. מו"ס הוא מח שקט ומיושב, מח של סבא שדעתו שקטה עליו – שוקט על שמריו. המח בפני עצמו הוא יין הטוב, יין המשומר, ובתוכו יש שמן – שמן של עתיק. לפעמים מסבירים שאלה שני חגים, חנוכה ופורים – חנוכה הוא השמן ופורים הוא היין. לפי זה חנוכה הוא עוד יותר פנימי, כי השמן הוא הפנימיות של היין. השמן הוא דווקא גבורה דעתיק. מכאן אפשר להבין למה בחנוכה היתה גבורה ממש של החשמונאים, שמצד עצמם – מצד עולם התיקון – הם חלשים, אך קבלו כחות דתהו ולכן "מסרת גבורים ביד חלשים". חנוכה הוא שמונה ימים, בסוד התיקון השמיני. לפי הכוונות ביום השמיני של חנוכה מגיעים לתיקון השמיני, "נוצר חסד". מו"ס מצד עצמו הוא יין הטוב, היין הכי טוב, יין המשומר ששוקט על שמריו.] וגבו' דעתיק [שמתלבשת בתוך מו"ס] הוא בחי' שמן הטוב, וידוע דשמיני הוא לשון שמן [כפי שכתב קודם. כל השמן הזה נמשך ביסוד אבא. מה אנחנו קוראים כעת, קבלה או חסידות? כמובן שהכל חסידות. כתוב שההבדל בין קבלה לחסידות הוא אותו הבדל – קבלה היא יין וחסידות היא השמן. כתוב "יפוצו מעינותיך חוצה" – מעין הוא לכאורה מים, אבל כתוב שמעין החסידות הוא שמן, "שמן זית זך כתית למאור", שמן המשחה של מלך המשיח. המשיח נקרא על שם השמן או על שם היין? משיח הוא שמן, נמשח בשמן – משיח לשון משיחה. כל גילוי המשיח הוא "יפוצו מעינותיך חוצה" כפי שאמר לבעל שם טוב. השמן כאן מתגלה ביסוד אבא, אבל מקור השמן הוא בגבורה דעתיק. לכן חשמונאי אותיות משיח נאו, כי הוא בחינת משיח, בחינת שמן.], וזהו דיסוד אבא שמקבל ממזל השמיני [של הדיקנא, שהוא עיקר הזקן.] היינו בחי' שמן הטוב [הנהר שיוצא מעדן עליון] זהו שמאיר בגעה"ע [שהוא כבר בינה – התגלות עתיקא באמא, בבינה.], ולפי"ז געה"ע הוא יחוד י"ה [יחוד אבא ואמא.] שמאיר שם גילוי החכ' [החכמה מאירה בבינה, יחוד אבא ואמא.] דביו"ד נברא עוה"ב [עולם הבא הוא אמא, אבל י הוא חכמה. "ב-י נברא העולם הבא" הוא עצמו יחוד או"א, והיינו מה שהנהר יוצא מעדן העליון ומשקה את גן עדן העליון.], ועם היות דג"ע הוא בחי' בינה [ובבינה בדרך כלל אין גילוי של החכמה, ובפרט של פנימיות החכמה], מ"מ בגעה"ע מאיר פנימי' החכ' [ומהי פנימיות החכמה? בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, וגם בחיצוניות יש פנימיות וחיצוניות. המלה פנימיות בכל מקום היא הג"ר של אותו פרצוף או אותה ספירה, והג"ר היינו מה שהוא מקבל ממה שלמעלה ממנו. כמו שכתוב כבר ברמ"ק, שבכל ספירה יש ראש-תוך-סוף – הראש מה שהיא מקבל מהספירה הקודמת, התוך הוא הספירה בפני עצמה והסוף היינו השפעתה לספירה הבאה. זה כלל גדול בקבלה. בכתבי האריז"ל הראש, שמקבל ממה שמעלה ממנו, נקרא פנימיות. בכלל, המושג 'פנימי' – 'פנימיות' – מאד חשוב בחסידות. פנימי כאן הוא הראש, החב"ד, לכן זה מושג חשוב בחב"ד. הפנימיות היא מה שמקבל מלמעלה – לכן כדי להיות פנימי צריך להיות מקושר לרבי.] והיינו כמו שחכ' מקבלת ע"י מזל השמיני מבחי' עתיק שבמו"ס [זו פנימיות החכמה, מה שהיא מקבלת מהמקור ממש – השמן הטוב שבתוך היין הטוב.], והיינו דזהו מה שממשיכים ע"י תומ"צ [כדי להמשיך המשכה זו ממש בגילוי, מצדנו, מצד אתעדל"ת, צריך את התורה והמצוות שלנו.], דהנה בג"ע כתיב שם מלא הוי' אלקים [מסביר עוד סוד: בתורה, בסיפור השני של מעשה בראשית, בו מסופר על גן עדן – בסיפור הראשון אין גן עדן – יחד עם "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", יש שם מלא. כמעט שאין את השם המלא בכל התנ"ך – יש עוד כמה פעמים בודדות – ואילו בסיפור השני של מעשה בראשית יש כל הזמן שם מלא, "הוי' אלהים" יחד. סימן שהשם המלא שייך לגן עדן, כי זהו סיפור של גן עדן. (למה הוא לא מביא שהבינה מקבלת מתיקון ה-יג?) יש כאן עוד הרבה דברים שהוא לא מביא... בעצם הוא כן רומז לכך, אך לא כותב בפירוש. אם יש זיווג בין חכמה לבינה מקורו בקבלה הוא הזיווג בין המזלות גופא. לכן ביום השמיני של חנוכה, שמכוונים את התיקון השמיני, מכוונים את כל התיקונים עד הסוף כדי לעשות זיווג בין השמיני ל-יג. ברגע שיש את זיווג המזלות יש זיווג חו"ב. אם הוא כותב שיש זיווג חו"ב כבר אומר שיש זיווג מזלות. אמרנו שבזקן יש שתי שכבות, שהחיצונית, הנראית לעין, היא התיקון ה-ח ממנו יונק אבא, והפנימית, שגם יורדת עם כל השערות, היא ה-יג. לתפוס את הזקן מהחוץ ועד הפנים ולמשוך בו זה יחוד של שני המזלות. הכל נקרא מזלות, אבל דווקא שני אלה מכונים בפרט מזלות כי הם ארוכים ונוזלים – שם השמן נוזל. יש שתי בחינות של נזילה, בחוץ ובפנים. החוץ הוא השמיני והפנים הוא ה-יג.], וצ"ל [שהכל מתפרש בשתי רמות, יש עדן עליון ונהר עליון וגן עליון ויש עדן תחתון ונהר תחתון וגן תחתון – ובכל אחד יש שם מלא, "הוי' אלהים".] דבגעה"ת הוא הוי' דז"א ואלקים בחי' מל' [הגן. כלומר, "הוי' אלהים" בגן עדן תחתון היינו ז"א ומלכות, העדן יחד עם הנהר (שהוא יסוד ז"א) והגן.], וע"י עבודה ההמשכה מחו"ב דז"א [העדן, לחבר דרך הנהר לגן.], והוא בחי' ו"ה [ז"א ומלכות.], ובגעה"ע הוי' ואלקים הן בחי' חו"ב [החכמה, עם הנהר העליון – יסוד אבא – ממשיכה מעדן העליון, והבינה היא המקבלת, גן עדן העליון, עלמא דאתכסיא.], וע"י עבודה שנהנין מזיו תורתן ועבודתן [כפי שכתב בפרק הקודם, שעיקר גן עדן העליון, שם "שכר מצוה מצוה" ודווקא שם נאמר "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה". יש עבודה להמשיך מעדן התחתון למלכות, יחוד וה, אבל עיקר השכר, "שכר מצוה מצוה", הוא בגן עדן העליון.] הוא שמאיר פנימי' החכ' והוא מ"ה דחכמה [יש שם מ"ה דחכמה ויש שם מ"ה דז"א – "מה שמו ומה שם בנו כי תדע".] כמו שהחכ' היא בחי' אין [מה על דרך "ונחנו מה" של משה רבינו.], וכידוע בענין והחכמה מאין תמצא שגם החכ' היא בחי' אין שלמע' מהשגה [לא רק שהיא נמצאת מאין, אבל היא יש, אלא שהיא עצמה עדיין אין והיש הוא רק בבינה – "והחכמה מאין תמצא [בבינה]".], והיינו שהאין דחכ' הוא בחי' אין דכתר, וזהו בחי' מ"ה דחכ' הוא בחי' אין דכתר ממש שנמצא בין הנאצלים [שפנימיות החכמה שייכת למקור, כנ"ל.],

כעת מתחיל ענין חדש, רק נסכם את המושגים החדשים שלמדנו כאן. נתחיל מהסוף, הוא אומר שיש שתי בחינות של "הוי' אלהים" – שם מלא. למעלה "הוי'" הוא עד יסוד אבא ו"אלהים" הוא באמא. הוא לא כותב, אך בדרך כלל כששם אלקים הוא באמא הוא "אלהים חיים". סתם אלקים בגבורה דז"א או במלכות, ושם אלקים דאמא הוא "אלהים חיים" – זו בחינת עולם הבא, שמקבלת משם הוי', מיסוד אבא שהוא הנהר שיוצא מעדן עליון. אבל "הוי' אלהים" של עדן תחתון וגן עדן תחתון היינו המוחין דז"א שנמשכים על ידי היסוד דז"א ומגיעים לשם אלקים של המלכות. על אלהים של המלכות כתוב בכל מקום שהוא בגימטריא הטבע – טבע המציאות, העולם. יש רמז יפהפה, היות שאוהבים כאן לעשות חשבונות. ידוע ששם הוי' ברבוע פרטי – רבוע כל אות – עולה מקום, לכן קוראים לה' מקום. בתור שמות של ה', "מקום" אינו כפולה של שם הוי' – האם הוא כפולה של שם אחר? כן, ו"פ א-ל. כמו שאברהם – עדן-עדן – הוא ח"פ א-ל. ו"פ א-ל היינו ששה כיוונים, שהרי "אל" מתפרש גם כוקטור, כיון, והמקום מורכב מששה כיוונים – ששה כיוונים אלקיים. לכן מקום הוא כינוי של הקב"ה. נעשה אותה פעולה לגבי שם אלקים – 1, 900, 25, 100, 1600 – 2626, משהו מופלא ביותר, 26-26 היינו "הוי'-הוי'", כמו לפני יג מדות הרחמים. דווקא משום אלקים יוצאת כפולת הוי'. בשם הוי' קבלנו בחשבון זה כפולה של שם א-ל, לא של שם הוי', ודווקא מאותה פעולה ממש בשם אלקים קבלנו כפולת שם הוי' – 101 פעמים הוי'. מהו 101? כתוב בחסידות, בתו"א והרבה פעמים אצל אדמו"ר האמצעי, ש-101 – כמו שאדם לומד פרקו מאה פעמים ואחד – הוא "מאין". כשאדם לומד את הפרק שלו 101 פעמים הוא ממשיך את "והחכמה מאין תמצא". מאה פעמים הן החכמה, אבל אם אתה רוצה להגיע למו"ס עם השמן הטוב וכל מה שלמדנו היום צריך ללמוד מאה ואחת פעמים. דווקא שם אלקים ברבוע פרטי עולה 101 פעמים הוי'.

הרמז של "הוי' אלהים" הוא סוד יבק. סוד יבק (יחוד-ברכה-קדושה) רומז בקבלה או לשם "הוי' אלהים" או אהי' הוי' א-דני (כי אלהי-ם עולה אהי' א-דני), אך אין שלישית שמות אלה בתורה, אז בתורה עיקר ה-יבק הוא "הוי' אלהים". יש כאן שתי מדרגות של "הוי' אלהים", שעולה דרך. כתוב שאברהם אבינו מלמד את בניו וביתו אחריו "דרך הוי'". איך רבי נחמן מסביר – בתורה החשובה של אלול – את הסוד של דרך? פעמיים בקי (לא יבק) – בקי ברצוא ובקי בשוב. בקי ברצוא כנגד "הוי' אלהים" למעלה ובקי בשוב כנגד "הוי' אלהים" למטה. עד כאן ענין אחד.

הענין השני קשור למה שהעירו שממש בתחלת התקו"ז כתוב שכל ספירה היא סוג אחר של זהר. הכתר הוא זהר נסתר, נעלם. החכמה שם היא זהר בהיר – בהיר בשחקים. הבינה שם היא זהר שמבהיק ומבריק ברקים. לכן שאלו, הרי המשל שלנו בכל מקום הוא שברק היינו חכמה בכלל ויסוד אבא בפרט. כאן כתוב בפירוש שבינה היא ברק. 'דא כתר' ו'דא חכמה' היינו הגהה של מישהו, שהכניסו כאילו כנוסח אחר, אבל זו הגהה ולא נוסח. בזהר כתובים רק הדימויים, שכל ספירה היא זהר אחר – הכל מתחיל  מ"המשכילים יזהירו". פשיטא שכנגד הספירות, לכן מישהו כתב בצד 'דא כתר, דא חכמה, דא בינה' – זה לא מהנוסח, אך פשוט שזהו הפשט, ולכן שאלו איך תואם את מה שכתוב בחסידות שברק הוא חכמה, אבא. התשובה, בהשגחה פרטית, באה ממה שלמדנו היום – כי המושג ברק הוא הנהר העליון, כפי שלמדנו כעת. זהו שפע ואור שיוצא כהברקה. בפירושי התקו"ז מסבירים שהוא מדמה את הבינה לברק כי מדובר במה שיוצא מיסוד אמא ומבריק את המוחין דז"א. עיקר המוחין דז"א בא ממוחין דאמא, כמו תפלין של רש"י (שיש לנו כעת על הראש). למי שיש תפלין דרש"י באים ברקים לתוך ראשו מאמא. אפשר לומר שהברקים האלה הם גם נהר שיורד לתוך הראש שלו. כך מסבירים כאן המפרשים – שאמא נקראת ברק כי היא מבריקה מוחין. הברקה היא כמו ירית חצים – "ויצא כברק חצו" – היא זורקת, יורה חצים לתוך הראש של הבן שלה, לכן היא נקראת ברק. נלך לאריז"ל וגם לרמ"ק – כשפותחים בערכי הכינויים של הפרדס, איך הוא מסביר ברק? מי שלומד הרבה חסידות חושב שהוא מיד יאמר שברק הוא חכמה, הברקה, אבל לא כותב ככה. הספר המקביל באריז"ל לערכי הכינויים של הרמ"ק הוא מאורי אור, וגם מפרש אותו דבר – לא חכמה. גם פלא שלא מזכירים את התקו"ז כלל. שניהם אומרים בפשיטות שברק הוא ספירת היסוד, כי יסוד הוא המשפיע, כמו שאמרנו שהנהר משפיע. למשל, יש תופעה מאד מענינת שלפני מתן תורה כתוב "קולות וברקים", ומיד אחרי עשרת הדברות כתוב "קולות ולפידים". שואלים – מה קרה לברקים, שהם הפכו להיות לפידים? הרמ"ק מסביר מאד יפה. הוא אומר שהברק מיד בורח, אבל ברגע שהברק מתעבה קצת, מתממש, הוא הופך להיות לפיד. לפני מתן תורה היו ברקים, ומיד אחרי מתן תורה הם הפכו ללפידים. הוא אומר שהיות שברק בכל מקום הוא יסוד, אז הלפיד הוא התעבות היסוד בתוך המלכות או אפילו לפני כן, כשרק עומד להשפיע למלכות. בכל אופן, יש ברק ויש לפיד. במאורי אור מוסיף שיש ברק ויש בקר. הרי ברק הוא אחד השרשים שכל ששת צירופיו בעלי משמעות בלשון הקדש. כאן מזכיר רק ברק ובקר. בקר הוא הצירוף שלפני ברק, לפי סדר האלף-בית. הוא אומר שהבקר הוא גילוי הברק בתוך המלכות. לפי כל הפירושים של הקבלה ברק הוא ספירת היסוד – לא חכמה ולא בינה אלא יסוד. איך זה מסתדר עם חסידות? החסידות אומרת בפשטות שכל החכמה היא "ברק המבריק על השכל" – מה זה? מה שהוא כתב כאן, הנהר העליון. הכל יסוד – הברק הוא יסוד אבא. יסוד אבא הוא מקור הברקים, כפי שכתוב בחסידות. בתקוני זהר מדובר על יסוד אמא, שגם הוא מבריק – מבריק לתוך המוחין של ז"א. כל מי שמבריק, שיורה חצים למישהו – וירית חצים היא בחינת יסוד – הוא סוד הברק. אם כן, הברק הוא בעיקר ספירת היסוד, כך כתוב בכל מקום, רק שאצלנו הוא גילוי יסוד אבא – כפי שכתב כאן – שמקבל מהשמן הטוב, גבורה דעתיק, דרך מו"ס שנקרא כח המשכיל.