1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (156)

ד"ה "אנכי ה' אלקיך" (8)

כ"ט תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו פה בפרק מד, עמ' 179:

מד) והנה אחרי ההתבוננות בהעמקת הדעת בענין הגילוים בגעה"ת ועליון [שהם הנושא שלנו כאן במאמר, שיש שני עדן ושני גן עדן.] שמקבלים מהשני בחי' עדן עילאה [גן עדן עליון, בינה, עלמא דאתכסיא, מקבל מעדן עילאה שהוא מוחא סתימאה.] ועדן תתאה [גן עדן תחתון, מלכות, עלמא דאתגליא, מקבל מעדן התחתון שלפי האדרא רבא הוא מוחין דז"א. כעת מוסיף מושגים חדשים שלא היו עד כה. אומר שמכל ההתבוננות עד כה בפשטות] מובן דגעה"ת הוא בחי' אספקלריא שאינה מאירה וגעה"ע הוא בחי' אספקלריא המאירה [מה פירוש?], דההפרש הוא בין כה לזה כמארז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה ["כה אמר הוי'", אספקלריא שאינה מאירה, דלא נהרא.] ו[מוסיף עליהם ]משה [ש]נתנבא בזה [שייך בהשגחה פרטית לפרשה שלנו, לרש"י – שצריך להזכיר שהיום, כ"ט תמוז, יום ההילולא שלו, זי"ע ועכ"י – שמביא בתחלת הפרשה על הפסוק "זה הדבר אשר צוה הוי'" את ההשואה בין "משה נתנבא ב'זה'" לשאר הנביאים. חז"ל אומרים ש"כה" היינו אספקלריא שאינה מאירה – שתיכף נסביר יותר – ואילו משה רבינו רואה ברור, הוא מצביע ואומר "זה הדבר אשר צוה הוי'", וזו אספקלריא המאירה, "זה".], והיינו דגעה"ע בחי' זה שהוא אספקלריא המאירה, והגם דבשניהם בגעה"ת וגעה"ע הו"ע השגה [בפרק הקודם הוא הסביר באריכות שהשגה של גן עדן העליון אינה השגה שכלית אלא השגה של ראית המהות. גן עדן התחתון הוא השגה ממש, השגה שכלית. בכל אופן, גם לגן עדן העליון, ראית המהות, הוא קורא סוג של השגה – ידיעה של ראית המהות. בכל גן עדן יש השגה מסוימת – זה ראיה וזה שמיעה.] הנה לפי ההבדלים המבוארים לעיל [מה שלמדנו בפרקים הקודמים.] מובן דגעה"ת הוא השגה דחיצוני' בינה [כל השגה קשורה לבינה. המלים השגה והבנה הן שמות נרדפים לבינה. רק שיש חיצוניות בינה,], דההשגה היא בחי' יש והיא בחיצוני' האור [מרגישים את הישות של הענין, כמו שדברנו אתמול על לימוד מדע לעומת לימוד תורה, שמרגישים את ה"יש" ומה שתופסים בהשגה זו הוא רק חיצוניות האור. כמו שאמר, וידגיש שוב, שהשגה זו באה במורגש – יש "יש" של חיצוניות האור וגם "יש" שלי תוך כדי ההשגה. הכל אלקות, אין שם פסולת, אך בכל אופן יש הרגשת היש, לכן צריכים לטבול בנהר די נור העליון כדי לשכוח את הישות הזו ולהגיע לגן עדן העליון.], והשגה דגעה"ע היא בחי' פנימי' בינה [עליה כתוב "פנימיות אמא פנימיות עתיק", כמו שגם על פנימיות חכמה כתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק". היא מקבלת מפנימיות עתיק, עדן עילאה וכו'. בפנימיות הבינה אין הרגשת היש. הסברנו שחיצוניות הבינה היא ידיעת החיוב, מה שאפשר לתפוס בשכל, ואילו את הפנימיות אי אפשר לתפוס – "תכלית הידיעה שלא נדע". פנימיות בינה כולה בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע", שער הנון של הבינה. כמו שאמרנו רמז ש-עדן הוא עד-נון, עד שער הנון. יש "עד ולא עד בכלל" – גן עדן תחתון, ויש "עד ועד בכלל" – גן עדן עליון.], שהוא השגת השלילה [שעל ידה באים לראית המהות, כפי שנתבאר בפרק הקודם.] והיא ההשגה בפנימי' האור [ראית המהות, כנ"ל. עד כאן היתה קצת חזרה, וכעת אומר משהו חדש:], וזהו ג"כ מארז"ל דע מאין באת ולאן אתה הולך [הוא נותן למארז"ל פירוש מיוחד על פי חסידות. יש במאמר "אין" ו"אן" – עם י ובלי י. יש לכך כמה פירושים, אבל כאן מסביר ש"אין" היינו גן עדן עליון – שם היה מקום הנשמה לפני ירידתה לעולם – וכשהיא יורדת לעולם נעשית מלווה הרבה הרגשת היש, ולכן (הלוואי) "ולאן אתה הולך", יורד ל"אן" שהוא גן עדן תחתון. כעת עבודתו בעולם הזה היא לחזור לגן עדן עליון, ואפילו במדרגה יותר גבוהה. בכל אופן, זה פירוש חשוב מאמד במשנה בפרקי אבות:], וידוע דמאין באת [האין, "החכמה מאין תמצא" בפנימיות הבינה,] קאי על געה"ע שזהו מקום הנשמה קודם בואה לגוף [שהיתה בלי הרגשת היש בכלל.] ולאן אתה הולך הוא ג"ע התחתון [כשאדם יורד לעולם הזה היעד המידי שלו שיגיע לגן עדן התחתון – שישמור תורה ומצוות. יש לו יש, וכאשר ישמור תורה ומצוות וישיג את ידיעת המציאות – חיצוניות בינה – הוא יגיע לגן עדן תחתון. אחר כך הוא צריך את נהר די נור כדי לעלות חזרה לגן עדן עליון. בכל אופן, החידוש כאן הוא ש"אין" היינו גן עדן עליון ו"אן" הוא גן עדן תחתון.], וגעה"ת נק' אן שהוא ל' מקום [סתם, "אנה אלך", "אנה מפניך אברח". "אין" אינו מקום ואילו "אן" הוא מקום. הוא לא כותב בפירוש, אבל רומז לכך שגן עדן תחתון הוא מה שאנחנו קוראים 'מקומי', אבל גן עדן עליון אינו מקומי, למעלה מהמקום, הוא אין. כתוב בפסוק "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה". המילה "מקום" הולכת עם בינה, השאלה אם יש מקום או ש"אי זה מקום בינה" אומר שאיני יכול לזהות את "מקום בינה" כי היא 'לא מקומית' (היום בלשון המדע). אם יש מקום בבינה היינו חיצוניות הבינה, שרש גן עדן התחתון, אבל אם הכוונה שאין מקום היינו פנימיות הבינה, גן עדן עליון, עליה נאמר "והחכמה מאין תמצא" בפנימיות הבינה, שאין בה מקום מוגדר אלא היא תופעה לא מקומית.], וגעה"ע נק' אין [עם י, אבא, פנימיות אבא שמאירה בבינה. כתוב ש-אין היינו א-י-ן – א היא כתר, פלא; ה-י הוא נקודת החכמה, ובפרט יסוד אבא שהוא "ונהר יצא מעדן", שהוא גם הברק של אבא, היסוד של אבא; ה-י מאיר ב-ן של אין – שער הנון של הבינה. יש כאן את כל הג"ר, מ-א ל-י ל-ן. היות שגן עדן העליון הוא אין – אני הוא אין – אין שם הרגשת היש. זה עיקר גדר גן עדן העליון, שהאדם הוא אין שם.] ע"ש גילוי החכ' שבגעה"ע וההשגה היא השגת השלילה שהיא בחי' אין [השגה של אין, ש'איני יודע כלום'. כתוב ש"לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע", גימטריא קסא. כתוב שמשה רבינו הוא קסא-קפד, שני שמות. ממשה לומדים ש"לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". זו ההשגה שמביאה לידי ראית המהות בגן עדן העליון. ראית המהות היא עין בעין, אבל ה-א היא כידוע פנימיות ה-ע – פנימיות העין שרואה את האין, את מהות האלקות.] ובפרט ע"י עבודה שנמשך מפנימי' החכ' [ומגיעה לפנימיות אמא, גן עדן עליון.] וע"כ בכדי לבא לגעה"ע [לעלון מה"אן" ל"אין".] זהו דוקא כשהנשמה היא בבחי' אין ומ"ה [לחזור למצב של מה, כמו "ונחנו מה" של משה רבינו. כעת חוזר למה שדבר שגן עדן עליון הוא נבואת משה רבינו. כתוב "ולא קם נביא עוד בישראל... אשר ידעו הוי' פנים אל פנים", אך בכל יהודי יש נקודה וניצוץ של משה רבינו, בחינת "זה". משה רבינו הוא הקשר שלך לגן עדן העליון, וגם ההבטחה שלך – היכולת שלך – להגיע למדרגה זו..], ולכן צריכה טבילה [אותיות הביטל, צריך לבטל את היש לגמרי.] בנה"ד [העליון. לא נה"ד התחתון, מזיעת החיות, שבין גיהנם ל"אן", גן עדן התחתון. נהר שבין שני הגן עדן.] שהו"ע הביטול לגמרי ממציאות הראשון,

אך גם מציאות הראשון אינו בבחי' יש ממש כמו בחי' המציאות דנבראים [לא יש כמו שאני מרגיש עצמי בעולם הזה, אלא יש ביחס לאין העליון. הרי זה גן עדן – לשון עדין – והרגשת היש היא הרבה יותר עדינה ממה שאני מרגיש כאן למטה.] בתערובות פסולת שזהו הישות שלהם [ביש שאני מרגיש כעת יש תערובת טוב ורע. יש בזה גם איזו ישות שאני אולי מרגיש משהו בקדושה, אבל בעיקר אני מרגיש את האגו שלי, את הגאוה שלי, שזו לגמרי תערובת של פסולת בתוך הישות. בגן עדן תחתון זו גם הרגשת היש, אבל אין שם רע, אין שם פסולת, אלא הרגשת היש של ההשגה האלקית, שגם בכך יש ישות.], דבג"ע הכל הוא בבחי' אלקות [אין שם פסולת, אין שם אגו ממש.] רק שהוא במורגש [אין שם ישות ממש, אבל אני מרגיש שאני מבין ומשיג את האלקות – מרגיש זאת, ומרגיש טוב עם זה. כתוב "קרבת אלהים לי טוב" – זה בגן עדן התחתון.], ו[כדי להגיע לגן עדן העליון ]צ"ל ביטול המורגש לגמרי ולהיות בבחי' ביטול עצמי [לאפוקי בטול היש, שהוא הבטול של גן עדן התחתון. הבטול במציאות לגמרי הוא האין עצמו של גן עדן העליון. (יש רמז יפה ש"לאן" בגימטריא אנכי. אין זה אני ו"לאן" – תכלית ירידת הנשמה – היא אנכי, שיכול להשאיר את האין.) יש 'אין' ויש 'אן' – גם 'אני' וגם 'אנכי' מתחיל ב-אן, גוף ראשון מתחיל ב-אן. יש י שאמורה לחזור להיות בין ה-א ל-נ. לאן זה באמת בגימטריא אנכי ויש עוד הרבה גימטריאות של 81, כמו טבע, כסא, כונה, ט ברבוע. ה-אן באמת רומז ל'אני' ול'אנכי'. רק שנבין עוד טפה, נחזור. הוא לא חוזר על כך שיש שתי בחינות של אספקלריא, שגן עדן התחתון הוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה וגן עדן העליון הוא בחינת אספקלריא המאירה, בחינת 'כה' ובחינת 'זה'. איפה זה מופיע בתורה? כשה' אומר לאהרן ומרים את המעלה המיוחדת של משה רבינו, שאצל כל הנביאים "במראָה אליו אתודע" – ראי, אור חוזר, שהוא מקור הביטוי אספקלריא שאינה מאירה – אבל אצל משה רבינו "ומראֶה ולא בחדות". רואים שהתורה בפירוש עושה משחק מלים – אלה אותן אותיות וכל ההבדל הוא רק נקוד, בין הקמץ של מראָה לסגול של מראֶה. מראָה היא "כה", כי אתה מקבל את האור החוזר מהראי והוא רק בערך, מטושטש, אי אפשר לזהות ממש אלא "כה" ב-כ הדמיון, ומראֶה הוא אספקלריא המאירה, כמו שרואים דרך זכוכית בהירה ושקופה. זו עדיין אספקלריא, אך היא בהירה ושקופה. המלה שקוף היא מלה חשובה היום, כמו אדם שקוף שאפשר לראות "תוכו כברו". במראֶה יש שקיפות ואצל מי שאינו שקוף מקבלים הדים, אור חוזר. כמו הסתכלות בראי, שכתוב שיש בה גם מעלה. צדיק מבחינתי הוא דווקא כמו ראי, שאני יכול לראות את עצמי דרכו. יש בחינה של מראָה, והרבי הרש"ב כותב הרבה בע"ב שיש לראי שרש בכתר שיותר גבוה מהחכמה, רק היות ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" השרש שלו הוא באמת הרבה יותר. בכל אופן, יש כאן שתי בחינות שיקוף – השתקפות בראי או שקיפות גמורה של אספקלריא המאירה. כמה שוה המלה מראה? אם נחשב ניקוד יהיה הבדל, אבל האותיות עולות "צלם אלהים" ("בצלם אלהים" כבר שוה אברהם. יש ב-צלם אלהים, ב בחינות של "צלם אלהים", שתי בחינות של מראה שהן גם שתי בחינות גן עדן. כמה עולות שתי הנבואות יחד? כה ועוד זה (ר"ת זך) עולה לז, יחידה. דווקא בחבור שתי הנבואות, מראָה ומראֶה, מקבלים מספר מאד חשוב – לז. בן הזוג של לז הוא כג, כידוע, יחידה ו-חיה. מראה-זה מראה-כה עולה תענוג, רבוע של 23. התחלנו מ-כה ו-זה שעולים 37 ובן הזוג הוא 23 (חיה-יחידה, בכיה-חדוה וכו', חתך הזהב של 60) ובסוף קבלנו 23 ברבוע. אלה שתי בחינות גן עדן, שמבטלות גם את הישות של הקדושה. קוראים כעת על מב מסעות – כל מסע הוא בטול הישות, גם הישות של הקדושה. אתה נמצא בגן עדן תחתון – צריך לצאת משה. (הרס"ג מתרגם "במראה ולא בחדות" – "בראיה ולא בדבורים". אצל נביאים רגילים יש דבור בלבד – שומעים קול ומילים.) כנראה שהמראָה רק מחזירה מילים, גן עדן עליון הוא ראית המהות וכנראה גן עדן התחתון הוא שמיעה. (מה גן עדן התחתון משקף?) הוא משקף איך שאני תופס. כמו שכתוב – נעם אלימלך מפורסם – שהנביאים ש'רואים את ה'' (כמו ישעיהו) רואים את שרש נשמתם. שרש נשמתך הוא באמת "חלק אלוה ממעל ממש", אך זו אספקלריא שאינה מאירה – אתה בעצם רואה את עצמך. זו הרגשת עצמי בדרגה מאד גבוהה, זו נבואה. חוץ ממשה רבינו, שאינו רואה את עצמו. השתקפות היא השתקפות שלי בדרגה מאד גבוה אבל בשקיפות איני נמצא כאן כלל. כנראה מי שזוכה לכך הוא מי ששקוף לגמרי, שתוכו כברו ומיד אפשר לראות את נקודת הלב. בתורה אין את המלה שקיפות. יש בתורה השקפה. בישיבות מוסר לומדים 'השקפה' – מה ההשקפה שלך. כנראה שכל ההשקפה שלומדים בפוניביז' וכיו"ב היא במקרה הטוב גן עדן התחתון, השתקפות, "במראה אליו התודע". גן עדן העליון הוא ההשקפה שלומדים כאן, ההשקפה של החסידות. החסידות חדשה את ההשקפה של גן עדן העליון, האין, לעומת ה"אן" שהוא עדיין האני שלך, לא בתוך האין. איך עולים מהאן לאין? צריך איזה נהר די נור. כל חסיד צריך בחיים שלו, בעבודת ה' שלו, לעבור איזה נהר די נור – להכניס את ה-י בתוך ה-אן ולהפוך אותו ל-אין, להגיע ל"במראה ולא בחדות". גם משהו חשוב מאד, המראָה – כמו שאמרו קודם בשם רבינו סעדיה גאון שהיא קול – היא שמיעה בדרך של חדה, לא דבורים ברורים. כך כתוב בפירוש. איך הרס"ג מפרש את "ולא בחדות"? (בשמיעה ולא בראיה). יפה, הוא מפרש כל שמיעה כחדות. חסיד צריך ללמוד איך לא לשדר חדות. זה מאד קשה. זה נקרא להיות פתוח באמת, שקוף באמת. יש ווארט בחסידות שאומרים למישהו, כמו התם של רבי נחמן, דבר אתי אבל בלי ליצנות – כי איני מבין בליצנות שלך, אתה מתלוצץ ממני ואני חושב שזה רציני. יש הרבה אנשים כאלה. התם אומר 'דבר איתי, אבער אָן ליצנות', ולפי מה שכתוב כאן – דבר איתי, אבל בלי חדות. תאמר לי דוגרי, כמו שאומרים היום – תאמר לי מה שאתה רוצה, בלי סיבובים וחדות. (הרס"ג אומר על הענין של משקוף, החלק העליון של המסגרת, שמשקיף על מה שיותר נמוך – השקפה היא מלמעלה למטה בלבד.) ודאי, השקפה היא מלמעלה למטה – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים". יש השקפה של גן עדן תחתון והשקפה של גן עדן עליון, שהיא שקיפות אמתית. (המשקיף מסתכל רק מלמעלה למטה.) כתוב שהמתפלל צריך שיתן את עיניו למטה ולבו למעלה. רבי אייזיק מדבר הרבה על כך. חושבים שכל ההתבוננות היא להתבונן למעלה, אבל הוא אומר שעיקר ההשקפה הוא להתבונן על הלמטה – אלקות בפשיטות ומה שצריך עיון הוא השלחן הזה. לכן כמשתפללים עיקר ה"עיניו למטה" – לחקור את החדה האמתית, מה זה עושה כאן? מה אני עושה כאן? אבל "לבו למעלה" – "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא", סוד הקטרת. עד כאן על ההבדל בין מראֶה למראָה, בין "זה" ל"כה".],

[כעת משהו חדש:] ויובן זה ג"כ בעבודה שבלב, דהנה כתיב ומלתם את ערלת לבבכם ופי' ומלתם את ערלת לבבכם, דהנה בכאו"א יש האהבה לאלקות [יסוד היסודות של ספר התניא, שלכל יהודי יש אהבה מסותרת בלב לה'. פשוט בתניא שזה ממש גדר ההבדלה בין ישראל לעמים, שלכל יהודי יש אהבה עצמית לה'. כל יהודי, כמו שיש לו אמונה – אמונה היא משהו יותר מקיף, אבל משהו יותר פנימי – לכל יהודי יש אהבה בלב שלו, רק שזה יכול להיות מכוסה בהרבה קליפות, שלא רואים זאת והוא עצמו לא מרגיש זאת. אבל אם חופרים נכון לכל יהודי יש אהבה.] וכמ"ש צור לבבי וחלקי [כך קוראים לאהבה זו. איפה כתוב הפסוק הזה? מה הפסוק הקודם? הזכרנו אותו אתמול. פרק ע"ג, והפסוק הקודם הוא "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". שאלו אתמול על גן עדן העליון, שאדה"ז אמר שאינו רוצה שום דבר – רק את ה' עצמו. לכאורה הוא שולל גם את השלילה, ידיעת השלילה של גן עדן העליון. הסברנו שהיות שזו שלילה, וכאן אין לו משהו יותר גבוה מגן עדן עליון, כנראה שגם שם זוכים – אין שם 'אני', וכמו שיש ראית המהות אני גם לוקח אותך, "ויקחו לי תרומה". מאד מענין שהוא רומז כאן לפסוק הזה, כי הפסוק שאדמו"ר הזקן דרש הוא "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", והפסוק הבא הוא "כלה שארי ולבבי" ואז כתוב מה שמביא כאן "צור לבבי וחלקי" ומסיים "אלהים לעולם". על פי פשט "כלה שארי ולבבי" היינו שהגוף כלה. הגוף הוא לא נצחי, ומה שכן נצחי הוא הנשמה. זה פשט הפסוק, ש"כלה שארי ולבבי" – הגוף הולך לכליון – אבל "צור לבבי וחלקי", מה שיש לי "חלק אלוק", וכאן מגדיר שהיינו אהבה מסותרת לה', "אלהים", ניצוץ אלקי, עומד "לעולם". זה גדר היהודי, הנצחיות של עם ישראל, כל אחד ואחד. זה הפשט, והוא מתחבר ל"מי לי בשמים". היות שהוא אומר שזו בחינת גן עדן, זה מחזק מה שאמרנו אתמול, שכאן גן עדן העליון הוא רק אלקות. אדה"ז שלל את גן עדן, 'רוצה רק אותך בעצמך', קשור למה שמסביר כאן על גן עדן העליון – ששוללים הכל ואז רואים את המהות ותופסים אותה. לכן אמר שגן עדן עליון אינו השגה והוא כן השגה – השגה היא תפיסה. זה פסוק מאד חשוב. בחסידות את תחלת הפסוק, "כלה שארי ולבבי", לא מפרשים לפי הפשט – שהגוף הולך לאיבוד – אלא שמדובר כאן בכלות הנפש ודווקא במדרגת "כלה עילאה". זה המאמר הראשון בלקו"ת לשה"ש, שיש "כלה תתאה", "כלתי נפשי", כליון של בטול היש לאין, ו"כלה עילאה" שהיא הפסוק הזה, "כלה שארי ולבבי", 'אויס' לגמרי, שאין שם 'אני' בכלל. אין 'אני' שיתבטל כי הוא בטל בעצם. ההמשך לכך הוא "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם".], שדוד אמר זה בעד כללות ישראל [פסוק שדוד המלך אומר בתהלים, ואומר אותו – כמו את כל הפסוקים – בשביל כל יהודי, בשביל כללות ישראל.], דהתוקף וההתאמצות הוא חלקי אלקי' [כל ה"צור לבבי", שהוא הנקודה הפנימית, רעותא דלבא ואובנתא דלבא, הוא "חלקי אלהים", מה שיש לי "חלק אלוה" בתוך הלב שלי, הוא] השגת אלקו' [בפנימיות הלב.] והקירוב לאלקו' (ועמ"ש בפי' ספורנו [לא הסתכלתי.]) וכן כתי' אני ישנה [בגלותא אבל] ולבי ער דהגם דאני ישנה בגלותא דמצרים ובבל ומ"מ ולבי ער [מהו הלב? "צור לבבי",] היא האהבה שיש לכאו"א רק שהיא מוסתרת ומלובשת בגוף ונה"ב המעלימים ומסתירים על אור האה' ותאוות הגוף מונעים ומעכבים לבלי הגלות נגלות האהבה מההעלם אל הגילוי, וכענין רשע מכתיר את הצדיק [יש פסוק בנביא שהרשע, הנה"ב, מכתיר – מסובב ומקיף – את הצדיק שהוא ה"צור לבבי", וכך הוא מסתיר את האהבה המסותרת שבלב. צריך לצאת מהמעגל של ה"רשע מכתיר את הצדיק".],