1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (136)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (6)

כ"ה סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

הניגון ששרנו כל השבוע הוא הניגון שהיו שרים לפני המאמר בדור של הרבי המהר"ש.

אנחנו באמצע פרק שהרבי מסביר שיש שני דברים שפועלים התכללות בכל אברי הגוף – הדם והרצון. הדם הוא מערכת הדם והרצון הוא בעצם מערכת העצבים, החלק של העצבים ששולטים במודע על התנועות של האברים. הוא אמר שהשרש של הדם הוא מהחיה שבנפש, המקיף הקרוב, ואילו שרש הרצון מהיחידה שבנפש, המקיף הרחוק. היות שהחיה קרובה לנר"נ, לכחות הפנימיים, היא פועלת על כל הכחות – כל פעם שאדם מפעיל כח אזי בזכות הדם שסובב-הולך יש התכללות של כל הכחות, אך התכללות זו היא בהעלם. בכח הרצון, כשאדם מזיז אפילו אצבע כל הגוף משתתף ואפשר לראות זאת – בכל תנועה חיצונית אפשר לראות את כל האברים, אך ההתכללות היא דווקא בחיצוניות. החלק ששולט על התנועות האדם בדרך כלל לא שולט על התנועות והתהליכים הפנימיים של הגוף כמו קצב הלב או הדם עצמו או מערכת העיכול. אמרנו שאצל צדיקים גדולים יש כח ברצון לשלוט גם על המערכות הפנימיות של הגוף, אך בדרך כלל לא ככה – הרצון פועל רק על החיצוניות. מעלת הרצון שפועלת התכללות גלויה, ורואים שכל הגוף משתתף דווקא בתנועות. הוא הסביר שהסבה לכך היא "שנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" ולא באמצעיתן – הרצון שבתחלה מתגלה בתנועה שבסוף ולא באמצע. הוא הסביר שמצד המקיף דחיה יש חילוקים ואילו מצד המקיף דיחידה הכל בשוה – בכחות יש חילוקים וכח התנועה החיצוני שוה.

כשלמדנו זאת אתמול נתנו שתי דוגמאות: הראשונה, שמלך רואה את כולם שוים. אמרנו שיש דוגמה למעלה ודוגמה למטה. יש מכנה משותף בנקודת הבטול, בפרט בטול למלך שהוא אין סוף יותר מכולם, וכיו"ב בטול ביחס לחכם מופלא שעם הארץ גמור ותלמיד חכם שוים בפניו, כמו הווארט שביחס לרבי זלמן זעזמיר אני וחתול שוים (כמה גרסאות מי אמר זאת). לא בטוח שהחתול מרגיש זאת, אבל אם חסיד פשוט ותלמיד חכם מרגישים שהם זהים ביחס לרבי – הם בבטול. כך בכל שני עבדים של המלך, שאמורים להיות בבטול כלפי המלך אף על פי שאחד הוא שר גדול, משנה למלך, והשני הכי פשוט במדינה – מצד הבטול הם שוים. זו דרגה אחת של שויון – הדרגה הכי עליונה, ששניהם בבטול בשוה. יש דוגמה של שויון למטה – כמו שיש בטול יש שפלות. יש שני אנשים, אחד גדול מאד והשני פשוט מאד, בלי מעלות גלויות, אבל מצד צרכי הגוף – לאכול, לשתות, לישון, לעשות צרכים – אפשר למצוא מכנה משותף. כשילכו לבדיקה בקופת חולים – לא משנה לרב שזה ת"ח וזה פשוט, בדיוק אותו דבר, זה פציינט וזה פציינט, זה בשר ודם וזה בשר ודם, אין שום הבדל. כשאדם מרגיש שמצד הגוף אין שום הבדל ביני לבין אחד שאין לו שום מעלה – נדמה לי שיש לי איזו מעלה שלא אין – זו שפלות. יש מכנה משותף שאנחנו שוים מצד הבטול שלנו למי שבאמת עליון משנינו – לא משנה מה היחס בינינו לבין עצמנו, אנחנו בטלים בשוה. יש גם נקודת שויון מצד השפלות שלנו, שאם מוציאים מאתנו את כל הפנימיות נשאר רק הגוף אנחנו זהים, כפי שבא לידי ביטוי בצרכי גוף האדם.

הרבי אומר שהתחושה הזו של שויון היא "נעוץ סופן בתחלתן" ולא באמצען. לדבר הזה יש ששני פסוקים, פסוק לגבי ה' ופסוק לגבי כל הבריאה כולה ובפרט לגבי האדם. לגבי ה' כתוב "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" והזהר אומר ש"אני ראשון" בתחלה ו"אני אחרון" בסוף ו"מבלעדי אין אלהים" באמצעיתא. ודאי שגם באמצע אין אף אחד, אבל בהתחלה רואים שה' הוא המלך היחיד בתחלה – "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא" – וכך בסוף "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", אך בזמן שבאמצע המלכות של ה' בהעלם. אפילו אצל האדם, כתוב במדרש קהלת – וחוזרים על זה הרבה – שיש לאדם שבעה עולמות. עד גיל שנתים הוא בעריסה וכולם משתחוים לו – דומה למלך. אחר כך מתחיל לפשוט ידים באשפה, דומה לחזיר, וכך עובר עולמות משתנים בחייו. בסוף, כשמגיע לזקנה, אם הוא ת"ח הוא חוזר להיות מלך ואם הוא ע"ה הוא נעשה קוף. תלמיד חכם מתחיל מלך ומסיים מלך – כמו "אני ראשון ואני אחרון", "אני" בחינת מלכות – ובאמצע יש לו כל מיני שלבים, כמו חזיר, בן עשר קופץ כגדי, בן שמונה עשרה סורק שערותיו ורץ אחרי אשה כסוס, אחר כך עובד כמו חמור לפרנסה, נצרך כמו כלב, ובסוף אם זוכה חוזר להתחלה. זו דוגמה חשובה של "נעוץ סופן בתחלתן" ולא באמצען – דוגמה של מלך, של "אני ראשון ואני אחרון". מי שעבד של ה' הוא אין, וכתוב "דע מאין באת ולאן אתה הולך". לאדם יש נקודת בטול ל"אני" – נקודת "אין" בתחלה ובסוף, כשמתגלה ה"אני" של ה'. לגבי שפלות האדם כתוב "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" – מצד הגוף, הצרכים הבהמיים והגשמיים של האדם, הוא עפר. הוא היה עפר וחוזר לעפר. יש גם שיחות של הרבי שאם לא מגיעים לחלק השני "מאין באת" זו מדרגה מאד גבוה של אין, אבל בחלק השני של המשנה יש "מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה". כלומר, המשנה גופא מתחילה ממכנה משותף גבוה, ואם לא מספיק לך ממשיכים למכנה המשותף הנמוך. בכל אופן, הפסוק ביחס לכל מעשה בראשית הוא "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" ובפרט כתוב באדם עצמו "מעפר באת ואל עפר תשוב". יסוד העפר הוא יסוד השפלות ואילו האני – שהופך לאותיות אין – הוא המלכות של ה' והבטול של הכל "כלא חשיב" ביחס ל"אני" של ה'.

אם כן, נתנו כעת שני פסוקים חשובים לרעיון של "נעוץ סופן בתחלתן" ולא באמצען, שהוא אומר כאן ביחס לרצון ששולט דווקא בתנועות החיצוניות של גוף. רק נסיים בגימטריא יפה: יש כאן שתי בחינות – אני ועפר. אני עפר עולה 411, תהו, המלה העשירית של התורה (ג"פ 137, ממוצע כל אות, שהוא מספר היסוד של המדע היום ובתורה של מעשה בראשית ושל גיל האדם הכי נפוץ – גיל יחיד של שלשה אנשים בתורה). המלה הכי מתאימה להיות דבר שהכל מתחיל ממנו והכל חוזר עליו היא תהו – יש גם תהו למעליותא. קצת נמתיק את התהו ונעשה את החשבון במספר סידורי – אני (25) עפר (53) עולה 78, מספר מאד חשוב, ג"פ הוי' (הכוונה של לחם שטובלים ב-מלח שלש פעמים), ו"פ (ממוצע כל מלה) אחד, כנגד ששת צירופי אחד. הערך הממוצע הוא אחד – הכל אחד, הכל מתחיל באחד והכל נגמר באחד וגם באמצע הכל אחד רק שלא רואים זאת. גם בקריאת שמע מכוונים כך – "הוי' אלהינו הוי'". בתחלה "הוי'" ובסוף "הוי'" ובאמצע "ומבלעדי אין אלהים". בסוף מגלים שהכל "אחד". זה קשור למקיף דיחידה, הרצון ששולט על תנועת האברים. כל זה השלמה לאתמול.

אנחנו בראש עמ' 107. הוא אומר שכל הענין של החיה שמתלבשת בדם ומתחברת לנר"נ, שהוא מקיף קרוב, והרצון שהוא מקיף רחוק המתגלה בתנועה, יובן בתורה ומצוות. התורה היא החיה, "אורייתא מחכמה נפקת", והמצוות הן הרצון שלמעלה מהחכמה:

והדוגמא מזה יובן בתומ"צ שהן בבחי' ציור אדם [תומ"צ הן כמו שעור קומה של אדם.] דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא [כל מצוה היא אבר של "מלכא", ז"א דאצילות.] שיש לכל מצוה ומצוה שרש מיוחד באבר א' [גם במלכא, ז"א דאצילות, וגם אצלנו יש רמח אברים – כל מצוה קשורה לאבר מסוים.] כמו מצות צדקה ביד [ומצות צדקה היא תיקון היד,  מחדירה אלקות בתוך היד. יש כוונה ידועה שצריכים לכוון כשנותנים צדקה דווקא ביד. יש ענין לתת צדקה ביד – אפשר היום דרך האינטרנט, יש הרבה דרכים, אבל יש עדיין ענין לתת צדקה ביד. כמו שיש מצות יד יש מצוות יד, ועיקר מצות היד היא לתת צדקה. מצוה לתת מיד ליד, מיד הנותן ליד המקבל, מיד העשיר ליד העני. צריך לתת מטבע – לא שטר, אפשר מטבע גדול, דינר זהב, אבל כדאי מטבע – כי כתוב שהמטבע היא האות י. באגרת הקדש בתניא כתוב "ויעש דוד שם... ויהי עושה צדקה". לומדים מהפסוק שכל פעם שהוא עשה צדקה הוא עשה שם – עשה שם הוי' על ידי הצדקה. איך? המטבע הוא ה-י, חמש אצבעות הנותן הן ה עליונה, הזרוע שהוא מושיט עושה ו וחמש אצבעות העני שמקבל הן ה תתאה, המלכות. אם כן, כל פעם כשנותנים מטבע עושים תיקון עצום של היד עם הזרוע ועושים שם, שם הוי' – לכן כתוב שזו המצוה הכללית של כל תריג המצוות, שעושים שם. (אפשר גם בקופה.) צריך לעשות שם ציור של יד... הכי טוב מיד ליד. (יש מעלה בצדקה שלא יודעים למי נתת.) הוא יכול להיות בתחפושת... אפשר לעשות יחוד זה גם כאשר נותנים לגבאי צדקה, שאינך יודע בסוף לאן יגיע. בכל אופן, יש כאן פעולה של מיד ליד, ה ו-ה, הנותן והמקבל. (הצירוף שמכוונים הוא והיה.) הרמב"ם כותב שעיקר השמחה – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כנגד מצוות פורים – הוא במצות מתנות לאביונים, שהשמחה הכי גדולה היא הצדקה. הצירוף תלוי, אם קודם אתה לוקח את המטבע יש י בראש, אבל אם קודם יש וה (זרוע ויד) ואז אתה מוסר מטבע (י) למקבל (ה) אתה יוצר את הצירוף "והיה", הצירוף של תשרי – לכן כתוב באריז"ל שעיקר הצדקה בערב סוכות –  שכתוב עליו "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". כל המצוות הן לשם שמחה – אתה שמח וגם המקבל מן הסתם שמח מאד שנתת לו, במיוחד אם נתת לו במאור פנים, או שנתת בסתר ואתה לא יודע למי נתת. בכל אופן, הצירוף הזה הוא שמחה של מצוה. הוא אומר שמתן צדקה מתקן את היד – מלביש אור בתוך הכלי.] דלמע' ענינה חסד דרועא ימינא [כמו שכתוב ב"פתח אליהו".] או ברגל בהילוך של מצוה [תיקון של הרגלים, כמו אם הולכים לבית מדרש ללמוד תורה – התורה הי אתורה אבל ההילוך, שהוא ענין בפני עצמו, הוא בגדר מצוה, תיקון רגלים. יש ענין בארץ ישראל של הליכת ד' אמות – כל הליכה היא מצוה.] וכמו תמכין דאורייתא [הם בחינת ההילוך של התורה. יש ברגלים שני דברים – שהן הולכות ושהן תומכות. על התמיכה כתוב "היקום אשר ברגליהם" – הפרנסה, הכסף של האדם, מקימה אותו על רגליו. "תמכין דאורייתא" הם כנגד נצח והוד. מוסיף עוד מלה, ענין מאד מענין:] בטרחתם [ענין הגוף והרגלים גם ללכת וגם לטרוח. מי שתומך באמת כנראה טורח הרבה. מדגיש כאן את הטרחה.] דענינו למע' הוא התעוררות מדת היסוד להשפיע שפע ברכה [זה חידוש, כי תמיד רגלים ו"תמכין דאורייתא" הן הספירות נצח והוד. איך מגיע ליסוד? משמע מכאן שהטרחה שיש ברגלים, ה"תמכין דאורייתא", מעורר את היסוד. מה יחס היסוד לנצח והוד? כתוב שהיסוד הוא רגל שלישית. כל הנה"י היינו שלש רגלים, כמו "שלש רגלים בשנה". כך גם היסוד. כתוב בפרשה לא חיובית, פרשת סוטה, שאת היסוד מעוררות דווקא הירכין – הירך, הרגל. אפילו את מצות גיד הנשה, שבירך, מקשרים בזהר ליסוד (שנקרא "גיד" סתם). בקדושה מעוררים את היסוד להשפיע – תפקיד היסוד להשפיע למלכות. זה מה שכותב כאן, ווארט מאד מענין ונחמד, שיש מצוות של רגלים, שהוא מקשר ל"תמכין דאורייתא". בדרך כלל מי שמפרנס צריך ללכת – בסוף המצוה שלו שתומך, אבל עוד קודם צריך ללכת כדי להשיג את הפרנסה. היום יושבים בבית מול המסך ומתפרנסים, אבל פעם בשביל פרנסה היה צריך להסתובב הרבה. ת"ח יושב בבית מדרש אבל כדי לפרנס צריך ללכת. מאיפה לומדים זאת? מיששכר וזבולון – "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך". יששכר לומד באהל, אבל זבולון צריך לנסוע רחוק, באוניות, לאמריקה, וכשהוא חוזר הוא תומך באחיו. כתוב באריז"ל שיששכר בחכמה וזבולון בכתר – שרשו יותר גבוה – אבל מתבטא בכך שיש לו כח ברגלים. אחר כך הרגלים החזקות תומכות בגוף, "תמכין דאורייתא". הוא מוסיף שבטרחה הרבה שלו הוא מעורר את היסוד למעלה, את היסוד של ה', להשפיע את הברכה והפרנסה. אם כן, יש ענין לטרוח באופן חיובי. לא לשכוח לרגע את ה' מתוך הטרחה – שיהיה "יגיע כפיך" ולא 'יגיע מחך', אבל הידים והרגלים צריכות לטרוח. כמו שאבא אומר לבן – תעשה משהו בחיים. אם אתה עושה משהו זה מעורר את היסוד להשפיע שפע.ב אמת צריך את הטרחה. עד כאן לגבי הרגלים, כולל הרגל השלישית שהיא ספירת היסוד.], ומצות ת"ת בראש וכמו"כ מצות תפילין בראש ובזרוע [לפי הרמב"ם אלה שתי מצוות, של יד ושל ראש. הראש הוא תיקון הראש והזרוע תיקון הזרוע. לפי סדר התורה כתוב "וקשרתם לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך" – מתחילים מתקון הזרוע ואז עולים לעשות תיקון לראש על ידי תש"ר. תפילין הן לא ממש תורה, אבל שקולות כנגד התורה. בפרשה הראשונה של ק"ש יש קודם "ושננתם לבניך" לפני "וקשרתם" ובפרשה השניה הפוך. יש פירוש, שאיני זוכר איפה כתוב, שבפרשה הראשונה היינו לימוד עם הילדים לפני בר מצוה, לפני "וקשרתם", כמו הווארט שהזכרנו שאמרו על אמרי אמת שנוסעים אליו עשרת אלפים שלא צמים ביו"כ ולא מניחים תפלין – ילדים – אבל כן לומדים תורה, נסעו לגור לללמוד. אז יש "ושננתם לבניך" לפני הנחת תפלין – אז בעיקר שינון. בפרשה השניה אחרי "וקשרתם" יש "ולמדתם אותם" – אפשר להסביר שהלימוד יותר לעיונא משינון.  הסברנו ש"ללמוד" ביחס ל"לשמוע" היינו עיון – עיקר העיון בתורה אחרי בר מצוה, אחרי תפלין. בכל אופן, יש את תיקון הראש של התורה ובתפלין יש שני תיקונים – תיקון הזרוע ותיקון הראש, שתי מצוות. כך אפשר להבין טוב מאד כמה ענינים בהלכה, שהרמב"ם עושה מתפלין שתי מצוות ואילו מק"ש – שמצוה בבקר ובערב – שתי מצוות. לפי ההסבר כאן תלוי באיזה אבר עושה את התיקון למעלה. אף על פי שק"ש מחולק – כנראה מתקן אותו אבר למעלה, ולכן נחשב למצוה אחת אף שבשני זמנים. אבל תפלין עושות תיקון למעלה בראש ובזרוע, ממשיכות אור בכלים, והיות שיש שני כלים אלה שתי מצוות אף שכתובות יחד ובדרך כלל קונים אותן יחד.], דכ"ז הוא בחיצוני' האברים [הוא משתמש כאן במושג חיצוניות בשני אופנים. בכלל אבר, שהוא כלי, הוא חיצוני לגבי האור והחיות שמתלבשת בהן – האברים מצד עצמם הם בחיצוניות. מעבר לכך מדובר על חיצוניות הכלים עצמם, כח התנועה. כאן מתייחס לכך שהאברים עצמם הם חיצוניות.] שהם בחי' כלים לבד להאור המתלבש בתוכם והיינו אור התו' [התוה בענין אותה מצוה. כשלומדים על מצות ציצית התורה היא האור וקיום המצוה בפועל הוא הכלי.] שהוא האור והחיות דמעהמ"צ וכמ"ש כי נר מצוה ותורה אור דהמצוה היא בחי' נר וכלי [לא השלהבת, אלא הכלי ששמים בו את הפתילה והשמן ואז מדליקים. כשמדליקים הוא מאיר, אבל רק המצוה היא הכלי.] ותורה הוא האור המתלבש בהכלי וכמו באברי הגוף שיש לכל אבר אור וחיות פרטי מהנפש לפי מזגו לעשות פעולתו, כך הוא בחבי' אור החכ' דתו' [שכמו שיסביר תכף היא החיה שבנפש.] שהוא המאיר בכל מצוה שנק' אבר מיוחד באופן מיוחד אשר לפי אופן מהות הכלי של המצוה כך היא בחי' אור החכמה דתו' שבה הרוחני, וכן [חוץ מהאור שמתאים לכלי כדי לעורר אותו ולהפעיל אותו, כמו כח הראיה שבעין שמפעיל אותה, שהיא הלימוד שלה, יש גם כוונה מיוחדת לכל מצוה – גם חלק מהתורה.] יש כוונה פרטית בכל מצוה ומצוה בהאור העליון שממשיכים ע"י, כמו תפילין בהמשכת מוחין לז"א [כל מצוה קשורה לאיזה אבר, אבל יש גם אינטקרציה בין האברים. כשמניחים תפלין צריכים להמשיך מוחין מפרצופי ישסו"ת לז"א. חוץ מהקשר לשני אברים של ז"א, הראש והזרוע שלו, יש כוונה בה ממשיכים מוחין מפרצוף יותר עליון לתוכו.] וצדקה בחי' חסד [המשכת אור החסד.] וכדומה בכל מצוה יש כוונה פרטית, וכל זה מבחינת אור התורה שמאיר בכל מצוה ומצוה [עד כאן. כל הפרק הזה עד הסוף בעצם מדבר רק על החיות של הדם, שהיא התורה בתוך המצוות, ולא מגיע עדיין לעצם מעלת המצוה שהוא הרצון העליון, מצד היחידה. הפרק הזה הוא המקיף דחיה, הדם שפועל התכללות במצוות, שסימן ההתכללות הוא "העוסק במצוה פטור מן המצוה" – סימן שכל המצוות כלולות בכל מצוה. הכל על דרך הדם שעושה התכללות – אך התכללות לא גלויה. בפרק הבא יגיע לעצם הרצון שיש במצוה, שבא מהיחידה, ממקום יותר גבוה.]