1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (135)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (5)

כ"ד סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אתמול התחלנו ללמוד שיש שני דברים שפועלים התכללות בין כל האברים. אחד הוא הדם, הדם שסובב-הולך בכל האברים, לכן אם אבר אחד חולה אפשר לרפא אותו על ידי הקזת דם מאבר אחר לדוגמה. בכל זאת, הוא אומר, ההתכללות של האברים לא מתגלה – היא נמצאת, אבל היא בהעלם, מצד הדם שסובב-הולך. אחר כך הוא חדש, וזה הנושא העיקרי של ההמשך כאן, שיש את הרצון שבנפש – הרצון שבנפש קשור למערכת העצבים. שהמח – הרצון שבמח דווקא – נותן פקודות לאברים. הפקודות עוברות דרך גידי הרצון – שהם העצבים – והן מגיעות בן רגע, היות שנוסעות במהירות האור כמעט, היות שזו תופעה חשמלית ולא מכנית, וכל האברים נשמעים לפקודת הרצון. החידוש הוא שהתכללות כל האברים יחד היא בגלוי – כשהרצון אומר לאיזה אבר לנוע כל הגוף משתתף בזה, כל האברים. זו תופעה חשובה מאד, שכל תנועה של כל אבר כוללת את כל הגוף, הגוף משתף פעולה. התנועה היא הדבר החיצוני יותר – הרצון שולט על חיצוניות האברים והדם על פנימיות האברים – אך היא באה ממקום יותר גבוה, ולכן ההתכללות היא בגלוי, לא כמו הדם שפועל התכללות בהעלם. זה הנושא שהתחלנו אתמול, וכעת נמשיך בו:

אמנם יש עוד ענין ההתכללות בהאברים שבא בהם בגילוי והוא מה שכל האברים נשמעים אל הרצון הראש עם הרגל דככה מנענע ברגל ע"י הרצון כמו בראש ממש בשוה וברגע א' ממש עד שמנענע כל אברי גופו בבת אחת ע"י הרצון, והתכללות זאת הוא מהתגלות הרצון בהאברים החיצונים דוקא לא בהדם הפנימי [יש תופעות פנימיות, שהרצון של אדם – רגיל עכ"פ – לא שליט עליהם. למשל, על עצם סיבוב הדם – אני יכול לרצות שהדם שלי יסתובב יותר מהר ויותר טוב. כתוב שכל החוליים הם בגלל בעיה במחזור הדם. האם הרצון הוא מספיק חזק שיכול להשפיע ישירות על הדם? או, אם ח"ו יש לאדם בעיה בלב, ברצון שלו הוא יכול (במקום צינתור) לפתוח עורק שנסתם? כתוב שיש צדיקים שיכולים, אך אדם רגיל לא יכול. הרצון שולט על החיצוניות, על התנועות, כל עוד האדם בריא. הוא יכתוב שיכולה להיות מחלת שיתוק שגורמת שהרצון לא ישלוט. אבל בדרך כלל הרצון שולט על החיצוניות ולא על הפנימיות, אא"כ צדיק גדול ששולט גם על המערכות הפנימיות של הגוף שלו – ישנם סיפורים כאלה.], שהרי אנו רואים שאף שהדם סובב והולך תמיד מראש לרגל מ"מ אם לא ירצה לנענע ברגל לא ינענע [מה שהרצון עושה הדם לא עושה ומה שהדם עושה הרצון לא עושה – כל אחד פועל במישור אחר. הדם לא עושה את תפקיד הרצון, אבל גם הרצון לא שולט הדם כמו שאמרנו.], וכידוע בחולי מאנייע [סוג של שיתוק] ר"ל שהוא שנעשה קלקול בגידי הרצון [העצבים שמעבירים פקודות מהמח לאברים.] שנסתלק הרצון מן התנועה ואז לא יתנענע כלל ויהי' מונח כאבן דומם ר"ל, ואף שאור וחיות הנפש והיא התנועה החיונית נמצא בכל אבר ואבר כבכל אדם [היכולת להניע, כח התנועה, נמצאת – אבל הוא לא יכול להפעיל אותה, לא יכול להגיע אליה, כי יש קלקול בפיקוד. בכלל רואים כאן כמה חשוב בכל מערכת שהפיקוד יעבוד נכון. יתכן שהחילים בשטח מוכנים ומוכשרים, הכל בסדר גמור, אבל אם הפיקוד לא זורם – שיש קלקול בין מפקד-העל לחילים בשטח – הכל משותק ר"ל.] מ"מ לא ינענע בהאברים, כי התנועה היא ע"י התגלות הרצון בחיצוני' האברים [כל פעם הוא מדגיש שזו פעולה מהחיצוניות, לא מהפנימיות.] ולא מהדם לבד [שסובב ומחבר את האברים.], והרי אנו רואים דעיקר שליטת פעולת הרצון הוא בהאברים דוקא משא"כ בהדם גם אם לא ירצה שיסבב לא יפעול הרצון מאומה [כפי שאמרנו קודם (אא"כ מדובר בצדיק מיוחד ביותר).], וגם בהכחות [כמו ראיה ושמיעה וכו' כפי שהסביר קודם.] לא יפעל הרצון כ"כ כמו בחיצוני' האברים [בעצם סיבוב הדם, ותהליכים ממש פנימיים בגוף, הרצון לא משפיע כלל באדם רגיל. גם לגבי עצם הכחות הרצון לא ממש פועל. הוא פועל בחיצוניות, הפריפריה, בתנועות. אם אדם יחליט ברצון לא לראות או כן לראות יותר טוב, לראות בלי משקפים – זה לא כמו שאדם יחליט שהדם לא יסתובב, שאין לו השפעה בכלל – על הכחות יש קצת השפעה. יש כאן שלש מדרגות: על הדם לא יכול לשלוט בכלל, על הכחות לא כל כך אבל מעט כן, ובעיקר הוא שולט על חיצוניות האברים שהיא התנועה שלהם. (כתוב ב"היום יום" שצריך להיות בריא, מה זה אומר?) משהו כללי מאד – צריך לרצות בריא ולעשות מה שצריך לשם כך, על דרך הטבע ובתפלות לה'. יש עילה ויש סיבה – עילה פועלת ישיר בדרך הטבע ויש סיבה שפועלת במקיף. כל מה שהוא יסביר לגבי הרצון שהוא המקיף – אפילו המקיף הרחוק. יש מה שהמקיף משפיע ישירות על חיצוניות האברים. אצל חולה הרצון הוא איזה סבה שיכנס לתהליך של ריפוי, אבל לא שהרצון מרפא אותו ממש. כדי להתרפאות צריך לרצות להתרפאות. עוד לפני הרצון יש אמונה. כל הנושא הזה שייך למה שאנחנו קוראים "קביעה רצונית". על מה שהוא אמר שהרצון לא יכול לשנות את הדם – לומר לדם להסתובב או לא להסתובב – הקדמנו שאצל צדיקים גדולים יש כח לשנות את הפנימיות. בכל הנושא של קביעה רצונית יש התקרבות לכך שהרצון יפעל גם בפנימיות – חיזוק של הרצון. (שם זה לפעול על המציאות, לא על הפנימיות, לא?) גם אתה חלק מהמציאות – לקבוע שתהיה בריא זה שינוי המציאות. (לא עובר דרך גידי ההרגשה?) השאלה איך עובר – דרך גידי הרצון או בצורה אחרת. כל פעם מגלים דברים חדשים – אפילו כעת בחדשות, פלא גדול שהרופאים מצאו משהו שלא ידעו, גידים שמחברים בין המח למערכת החיסונית, מערכת הלימפה. פלאי פלאים, ממש בימים האחרונים עדכנו שמצאו סוג של גידים בלימפה שלא ידעו מקיומם. איך יתכן שכל הרופאים עם כל הידע וכל המכשור לא ידעו על גידים שיש בגוף. זה יכול לעזור ברפואת כל מיני דברים. אולי יש עוד דברים שעוד לא יודעים מהם.], נמצא דהתגלות הרצון הוא בחיצוני' האברים דוקא וכולל את האברים כולם [ואז כל הגוף זז.] שפועל בהרגל כמו בראש ובשניהם בבת אחת שכל האברים שוים [עוד מלה חשובה: ביחס לרצון הכל שוה. צריך לומר שהדם באמת מחבר את כולם, אבל לא שאצלו כולם אותו דבר. רוצים לעשות אחדות בעם ישראל, ויש בכך שתי גישות. לפי גישה אחת, יש אמנם דעות ועדות שונות, אבל צריך לכבד את כולם ושתהיה הבנה. אפילו, להבדיל, בין ישראל לעמים – צריך שלום בלי לטשטש את הזהות של כל אחד, לפעול התכללות ושלום. זה הראש של הדם. הראש של הרצון הוא משהו אחר, היות שהוא מקיף רחוק ביחס אליו כולם שוים ממש. אלה שתי גישות איך לעשות התכללות או אחדות – או מצד החיה שבנפש, הדם, חיה-חיים, או מצד היחידה שבנפש, הרצון. זה עיקר נושא הפרק הזה:],

וטעם וסבת הדבר מפני מה באה התכללות זאת בחיצוני' האברים דוקא הוא כידוע שיש ב' מקיפים בנפש, מקיף דחי' ומקיף דיחידה שנק' מקיף הקרוב [מקיף החיה קרוב לנר"נ. הביטוי עליו הוא "נוגע ואינו נוגע" – הוא לא ממש פנימי, אבל הוא נוגע בפנימיות. בסוד הצלם הפנימיות היא ה-צ, שכוללת את הנר"נ. החיה, שהיא הדם כאן, היא ה-ל של הצלם – קרוב לנר"נ, נוגע ואינו נוגע, ולכן הרבה פעמים מצטרף לנר"נ ואומרים נרנ"ח.] ומקיף הרחוק [היחידה, ה-ם שבצלם, ה-ם הסתומה עליה כתוב "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", לגמרי אינו נוגע – לגמרי מעל הפנימיות – והכל אצל שוה. (לעתיד לבוא, בימות המשיח, גילוי היחידה, יהיה שויון מוחלט ביהדות? לא תהיינה עדות?) מה אתה רוצה? זה כח הרצון – איך שרוצים כך יהיה. כמו שהיה כתוב בעלון על השמש – קורה מה שהצדיקים רוצים, אם רוצים שהשמש תהיה באמצע היא באמצע ואם רוצים שהארץ תהיה באמצע כך יהיה. גם אתה צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", אז יהיה מה שרוצים... יכול להיות שיש צדיק שהוא בבחינת רצון, שהוא משיח, שהוא בבחינת יחידה. אי אפשר לומר שיש לו חסרון שלא מבין שיש הבדל בין ראש לרגל. אם הוא לא מבין שאלה שני דברים שונים זו בעיה שלו, חסרון, ואי אפשר לומר שביחידה דווקא יש חסרון. צריך לומר שכן מבין שיש ראש עם תפקיד שלו, עם חכמה בראש, ויש רגל עם תפקיד שלה – אלה שני דברים שונים – אך הוא יכול להקרין ולהפעיל מתוך תחושה שכולם שוים. למשל, אם הוא מלך, השויון הוא שכולם בטלים. כמו שהבעל שם טוב אהב את היהודים הפשוטים כי יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות. הוא למד שגם תלמידי חכמים, הראש, יהיו כמו היהודים הפשוטים – שגם הם יהיו בבטול פשוט לה', ולא רק מתוך החכמה שלהם. בצורה פשוטה, לפני המשיח יושב תלמיד חכם עצום ויהודי פשוט לגמרי, ויש לו יכולת להתייחס באמת וגם להקרין שלהם שאתם אותו דבר, אתם שוים. לא שהוא לא יודע שזה ת"ח וזה יהודי פשוט – יודע טוב מאד – אך מקרין לנקודת השויון שלהם וכך מפעיל אותם. יש אצלו "מצא מין את מינו" – הנקודה המשותפת בכולם היא הוא שבכולם, הוא רואה את הרצון הפשוט, את עצמו, בתוך כולם, ובכך כולם שוים. זה היחוד של מקיף היחידה.], מקיף דחי' הוא מקיף הקרוב [כמו שהסברנו, ה-ל של הצלם קרובה ל-צ של הצלם, דבוקה בו, מרחפת מעליו "נוגעת ואינה נוגעת", אבל היחידה היא רחוקה מה-צ.] שהוא מקור לכחות הגלוים שבנפש והוא המתגלה בהדם [החיה היא מקיף, אך היא מתגלה בתוך הדם. חיה, לשון חיות, היא המקיף הכללי שמתגלה בדם.] להיות כי הדם הוא הנפש דעיקרו בבחי' הכחות הגלוים שהוא נר"נ שבנפש [הנפש כאן הוא כל הנר"נ, הכחות הגלויים, והאור הפנימי] המתלבש בהדם מאיר שם גם הארת בחי' מקיף דחי' מקור נר"נ, ולהיות שהמקיף אין בו התחלקות [זהו גדר של מקיף, שאין בו התחלקות אלא רק התייחסות להתחלקות. אמרנו שגם בחיה יש ממד של שויון, אך לא כמו ביחידה. היות שהחיה היא מקיף היא חייבת להיות עם איזו השקפה של שויון, אבל השויון לא מתגלה – עדיין מתייחס לכל אחד באשר הוא, ורק סובב-הולך ומנסה לחבר בין כולם. כמו אחד שמנסה בכל הכח לחבר בין העדות. יש לו איזה בסיס של שויון שבאמצעותו הוא מנסה לחבר הכל. (לכן אדם הראשון הוא חיה, כי הכל בא ממנו?) באדם הראשון כתוב "ויהי האדם לנפש חיה", לפני החטא הוא גם זכה לחיה, ואם היה זוכה לעמוד בנסיון היה זוכה לחיה – היה נעשה משיח, נעשה יהודי. יהודי צריך גם יחידה – כל יהודי הוא משיח. הוא נפל ונשאר רק עם הארת החיה. החיה היא אדם, א-דם, כפי שהסביר במאמרים הקודמים וימשיך להסביר. זאת אומרת שהיחידה שבנפש היא לא-אדם, למעלה מאדם. בתוך האדם גופא היינו מה שהאדם שואף להגיע לא-ד-ם, כשה-מ היא המשיח. בכל אופן, יחסית, החיה היא האדם והיחידה היא "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". באדם יש באמת התחלקות – כמה שיש שויון והתכללות יש לאדם שיעור קומה, יש אברים, ו"לא אדם" הוא פשוט.] וכולל כל הכחות יחד לכן מזה [שאין בו התחלקות בעצם] נעשה סבוב והילוך הדם בכל האברים והתכללות כל הכחות שבפעולה א' באבר פרטי המיוחד אליו משתתפים כחות שארי האברים ג"כ [אך ההשתתפות הזו היא בהעלם.],

אבל בחי' מקיף דיחידה הוא מקיף הרחוק שאינו בערך הפנימי כלל [אינו "נוגע ואינו נוגע", לא מרחף.] שהוא למע' מע' מהכחות פנימי' שהם נר"נ [ה-ם הסתומה של הצלם, שלמעלה מעלה מה-צ של הצלם.] ואינו בגדר מקור להם ה"ה מתגלה בחיצוני' האברים דוקא, וכידוע הכלל דכל כח עליון ביותר מתגלה בתחתון ביותר [דווקא מכיון שהוא הכי עליון, אינו מקור, השטח שלו בחיצוניות. גם נוגע לשליחות, שככל שאדם יותר גבוה – או אפילו בחינת "לא אדם" – כך מקום השליחות שלו יותר רחוק, "יפוצו מעינותיך חוצה". יש כאלה שהשליחות שלהם רחוק-רחוק, בהדו או במקום רחוק בחו"ל. ככל שהשליחות באה יותר גבוה המקום שלה יותר רחוק. רק – אפשר לומר ב"ה – יש מספיק חוצה, הרבה ריחוק, אפילו כאן בארץ. כדי להגיע למקומות הכי רחוקים צריך להגיע מהמקום הכי עליון, מהיחידה שבנפש. לפעמים אומרים לאנשים שפועלים עם רחוקים – למה אתה לא מצליח לפעול עם הקרובים? עם החבד"ניקים? למה אתה לא פועל עם הת"ח אלא רק עם הפשוטים? באמת יש בכך חסרון, אבל זה מתאים – הכי עליון מגיע דווקא להכי תחתון, ולא כל כך מגיע למקום האמצעי, הקרוב אליו. הוא דווקא מדלג לרחוקים וקופץ על הקרובים – כך הטבע של הכח העליון ביותר.] דנעוץ תחלתן בסופן דוקא ולא באמצעיתן [אף שהאמצע יותר קרוב אליו.] לכן הנה הארת מקיף דיחידה מתגלה דוקא בחיצוני' האברים בהתכללות יחד שכולם שוים ממש [שוב משתמש במלה שויון. אמרנו שברור שמי שבבחינת יחידה יודע שיש הבדל בין ראש לרגל, אבל הוא מוצא את המשותף, את הנקודה השויונית ביניהם. קודם אמרנו שמדובר בנקודה מאד פנימית, של בטול, אך כשמתבוננים רואים שלא כותב כך – הוא כותב שמוצא את השויון דווקא בחיצוניות שלהם. יש פה תלמיד חכם עצום ויהודי פשוט לגמרי – איך אני מוצא את השויון ביניהם? או בבטול שלהם, שכל אחד יכול להיות בטל למלך אותו דבר, או במשהו אחר לגמרי, שבחיצוניות שלהם הם דומים. אתה התלמיד חכם הגדול צריך לאכול ולישון, וגם אתה היהודי הפשוט צריך לאכול ולישון. בחיצוניות לגמרי – אתה עושה צרכים? אתה מלאך שרת שאין לו צרכים?! אני מגיע ומוצא את השויון שלהם בחיצוניות, זה בן אדם וזה בן אדם, זה צריך לעשות צרכים וזה צריך לעשות צרכים. דווקא שם אני מתייחס אליהם – בבית הכסא – ושם אני מגיע אליהם בשוה. איך נסביר מה שאמרנו כעת? יש כאן שני אנשים בדרגות שונות, והרצון צריך לחפש את המכנה המשותף, נקודת השויון. יש שתי נקודות שויון, נקודה פנימית שנקראת בטול ונקודה חיצונית שנקרא לה שפלות. אלה בדיוק שני היסודות שלנו – הבטול והשפלות. בבטול שלהם, אם הם זוכים לבטול בגילוי, הם שוים. שפלות ודאי יש להם – שניהם בני אדם קרוצים מחומר. לכן שפלות היא הכי חשובה ובסיסית. יש להם שויון בבטול, ביכולת להתבטל, ויש שויון בעצם השפלות הקיומית שלהם. הרצון מזהה את שתי הנקודות האלה וככה הוא פועל את ההתכללות. כאן הוא דווקא מדגיש ומוצא את השויון בחיצוניות. שוב, יש ראש ורגל, מה השויון? בשניהם יש את מערכת העור, החיצונית. מצד השכל שבראש – אין שכל ברגל, הם שונים לגמרי, זו פנימיות. מצד החיצוניות, כמו העור או השערות או כח התנועה – הם אותו הדבר. דווקא בחיצוניות יש שויון, בעוד שבפנימיות – בתכנים הפנימיים – הם אחרת. המדע היום כל כולו שואף להשוות את הכל. המדע ודאי יודע שיש הבדל בין ראש לרגל, אבל רוצה שהכל יהיה שוה – הכל תאים, רוצה לומר שהכל מכני, מכניזם, והכל אותו דבר. זו המשמעות של מדע כמותי ולא איכותי – רוצה לשלול ככל שניתן איכויות, שהכל יהיה כמות והכל יהיה חומר, אין רוח, וכך להשוות הכל. בעצם אין הבדל בין אדם גדול לאדם קטן – זה חומר וזה חומר. אבל בפנימיות העובדה שכולנו חומר היא נקודת השפלות שלנו. יש נקודת בטול, שאנחנו יכולים להיות בטלים למלך, למשיח, לה'.] יותר מההתכללות שבאברים וכחות הנפש שנעשה ע"י מקיף דחי' שהוא בחי' א' שבדם דאדם שאין זה רק בהעלם כמו במלאכה שביד שהעיקר בגילוי הוא כח התנועה שביד וכח השמיעה שבאזן או כח ההילוך שברגל וכדומה הם בו בהעלם לבד [אף על פי שכל הכחות כן משתתפים – הם בהעלם.], נמצא שאינם מתכללים שיהי' בהתכללות יחד בשוה ממש [לא רואים שהכל שוה, רק שהם משתפים פעולה – מגבים זה את זה. הכחות האחרים נמצאים ברקע ומגבים את הפעולה. אם כעת הגיע זמן העין לראות כל הכחות משתתפים בכך שמגבים את הראיה שבעין, אבל לא שמרגישים התכללות בין הראיה והשמיעה וכו'.], אבל בחיצוני' האברים נעשה ההתכללות שמתכללים יחד ומתנענעים כולם בבת אחת הראש והרגל או משתתפים יחד בתנועה א' בהילוך כל גופו [כשאדם הולך – כל הגוף שלו הולך.], דזהו ע"י מקיף דיחידה [שבא ממקום יותר גבוה ומגלה במקום יותר נמוך, בחיצוניות. עד כאן המשל, וכעת יעבור לנמשל – התורה והמצוות, שהתורה היא הדם והמצוות הן הרצון, האכילה והשתיה.],