1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (137)

ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" (7)

כ"ז סיון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

למדנו על פי הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", שהנר הוא הכלי שמחזיק את השמן והפתילה והתורה היא האור שמדליק את הנר, וכך בגוף יש את האברים והחיות – התורה הוא החיות, האור, והכלים-האברים, כל אבר עם הפעולה שלו, הם המצוות. בפרק הזה הוא מסביר את מעלת החיות, שהיא כמו הדם הסובב בגוף ומחבר את כל האברים יחד. בפרק הבא הוא מסביר את מעלת המצות, שיש בהן את הרצון של ה'. רצון הוא מקיף רחוק ודם הוא מקיף קרוב. הוא שהתורה היא אור החכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"

כך הוא בבחי' אור החכ' דתו' ["אורייתא מחכמה נפקת".] שהוא המאיר בכל מצוה שנק' אבר מיוחד באופן מיוחד אשר לפי אופן מהות הכלי של המצוה כך היא בחי' אור החכמה דתו' שבה הרוחני [והאור מאיר בכל אבר – אור ו-אבר הם כמעט אותה מלה.], וכן יש כוונה פרטית בכל מצוה ומצוה בהאור העליות שממשיכים ע"י [וצריכים ללמוד את כתבי האריז"ל לדעת את הכוונה הפרטית.], כמו תפילין בהמשכת מוחין לז"א וצדקה בחי' חסד וכדומה [כפי שהסברנו.] בכל מצוה יש כוונה פרטית,

וכל זה מבחינת אור התורה שמאיר בכל מצוה ומצוה וכשם שדם הנפש שבאבר שלמעלה מהתחלקות האברים וסובב הולך בכל האברים בשוה והיינו מבחי' גילוי מקיף דחי' [החיה היא המקיף הקרוב, ה-ל של הצלם, שהוא מקיף קרוב הנוגע בפנימי וההתכללות שהיא פועלת היא בפנימיות כפי שהוסבר.] כמו"כ יובן בענין התו' דכתיב זאת התורה אדם א' דם [ה-א שמלובשת בתוך הדם, ה-ל דצלם, כנ"ל.] והוא מבחי' מקיף דחכ' [עד כה השתמש בביטוי "מקיף דחיה", ורק אחרי שאמר שזו התורה – "אורייתא מחכמה נפקת" – הוא מחליף לביטוי "מקיף דחכמה", היינו הך. חכמה היא בחינת אדם, והכתר שמעליה הוא "לא אדם" – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא". התורה היא טעם, היא חכמה,  מקיף קרוב.] שכולל כל המצות בבחי' התכללות יחד ועושה התכללות במצות ג"כ שמצוה א' יש ממצות האחרות ג"כ [כעת הוא מתחיל ענין חדש, שהתורה פועלת שבכל מצוה יש מכל המצוות, רק שכל המצוות בתוך כל מצוה הן בהעלם. בכל אופן, העובדה שכל המצוות קיימות בכל מצוה באה לידי ביטוי בהלכה מאד חשובה, של "העוסק במצוה פטור מן המצוה":], וראי' לזה ממה שאמרו כל העוסק במצוה פטור מן המצוה [כי הדם-התורה כוללת את כל המצוות, פועלת בהן התכללות, ולכן פטור מהמצוה השניה. בגלוי הוא לא מקיים את המצוה השניה, אלא רק פטור ממנה – הוא פטור כי יש התכללות, אבל בגלוי לא קיים אותה כי היא נמצאת שם רק בהעלם.] והעוסק במצות הכנסת כלה פטור מק"ש שהיא מדאורייתא [אפשר לחשוב שהכנסת כלה היא לא מדאורייתא, אך בפשטות היא כן מדאורייתא – חלק ממצות גמילות חסד. בכל זאת, הכנסת כלה היא לא מצוה פרטית מדאורייתא אלא בכלל מצוה גדולה והנה באה מצוה פרטית מדאורייתא – קריאת שמע – והעוסק בהכנסת כלה פטור.] כמ"ש בזהר בההוא ינוקא שהבין בריחא דלבושייהו [של חכמים שעסקו בהכנסת כלה בטרחה כל כך גדולה של הספיקו לקרוא קריאת שמע.] דלא קראו ק"ש [כל מצוה היא לבוש לנפש, אז הוא הריח בריח הלבושים שהם לא קראו קריאת שמע. מבינים מהסיפור הזה שני דברים: דבר ראשון, מצד החכמים מבינים שהיו פטורים מהמצוה – הם ידעו מה שהם עושים, ולא קראו קריאת שמע כי היו פטורים.], הרי מובן דבמצוה א' יש התכללות מכל המצות יחד [לכן הם היו פטורים, כי ק"ש היתה כלולה בפנימיות במצוה שלהם.] וטעם הדבר שהבין דלא קראו ק"ש דאף גם שבמצות הכנסת כלה הרי יש בה התכללות דמצות ק"ש, הוא מפני דהתכללות זו היא רק בהעלם אבל בגילוי הם מחולקות זמ"ז [הדבר השני שמבינים הוא מהינוקא, שהריח שלא קראו – מה שמלמד שההתכללות של קריאת שמע במצוה שלהם היתה רק בפנימיות, אבל בחיצוניות הכנסת כלה לחוד וקריאת שמע לחוד, ולכן לא מריחים שקראו קריאת שמע. עד כאן מספיק בשביל להבין את מה שהוא רצה, אבל הוא מוסיף לנו עוד הסבר פנימי על שתי המצוות האלה:] דמצות הכנסת כלה היא בבחינת זווג גופני דזו"נ [זווג גופני הוא בכלל יחוד זו"נ, לעומת זווג נשיקין שהוא יחוד או"א. לא מתכוון כאן לזווג גופני דזו"נ לעומת זווג רוחני שלהם, אלא שהזווג הגופני הוא זו"נ. והזווג הוא] בחי' יחוד פנימי שהוא השפעה עצמית [זווג שנועד להוליד, וההמשכה שבו היא עצמית – עצמי הוא אפילו יותר מפנימי. בהכנסת כלה הם פעלו יחוד זו"נ פנימי שפועל השפעה עצמית.], וק"ש היא בחי' יחוד חיצוני דאו"א [יחוד יותר גבוה, כי הוא באו"א, אך הוא יותר חיצוני. הוא יחוד נצחי, תדיר, לכן צריכים לקרוא ק"ש פעמיים ביום, ערב ובקר, כי הוא יחוד שמחדש ומקיים את כל העולמות.] ויש יתרון במצות ק"ש דחיצוני' שבעליון גבוה מבחי' פנימי' שבתחתון [בכל אחד יש יתרון – התחתון הוא פנימי אבל החיצוניות של העליון גבוה מפנימיות התחתון, חיצוניות המוחין למעלה מפנימיות המדות. כמובן שיש גם את הפן ההפוך, והם דנו והכריעו לפי הפן ההפוך – שעדיף להם להתעסק בהכנסת כלה יותר מקריאת שמע. (הבחירה שלהם היתה לכתחילה, לא רק בדיעבד?) לא שיכלו לקרוא קריאת שמע – היו כל כך עסוקים עד שלא היה להם זמן אפילו לומר "שמע ישראל", סימן שהיו באמת עסוקים. אם היה להם זמן ודאי שהיו צריכים גם לקרוא. כתוב ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה" אם המצוה הנוספת תבלבל את המצוה שהוא עוסק בה – היו ממש עסוקים. איך אפשר לתת לכל זה איזה משל? היחוד העליון הוא חב"ד והיחוד התחתון הוא מדות. יכול להיות יחוד עליון בחיצוניות, חב"ד או חב"דניק שהוא חיצוניות של חב"ד, חב"דניק חיצוני, ולעומת זה יכול להיות חסיד פולין שהוא מדות אבל הוא פנימי ועצמי, הוא מוליד. לכל אחד יש מעלה לעומת השני. חסיד קאצק יכול לעשות המשכה פנימית ועצמית להוליד – אבל מתוך הבטן, משהו עצמי אבל יותר תחתון, מהמדות. ויכול להיות חסיד חב"ד שמתבונן אבל בחיצוניות – גם זה פועל ויש בכך מעלה גדולה, נצרך לקיום העולמות.], וכללות ההתכללות שבמצות זהו ע"י התורה שהיא בחי' אדם א' דם בחי' מקיף דחכ' [שוב משתמש בביטוי "מקיף דחכמה" ולא "מקיף דחיה" כי מדבר על התורה.] שכולל כל המצות [הדין הראשון שההתכללות שפועלת התורה גורמת הוא "העוסק במצוה פטור מן המצוה", ויוצא מכך דין נוסף:] לכן גזרו אומר דת"ת כנגד כולם לפי שאור התורה כולל כל המצות ועושה ההתכללות בהמצות ג"כ דאף שמחולקים באברים פרטים [כל אבר הוא מצוה וללמעלה הוא אבר דמלכא.] ויש חיות ואור פרטי בכל מצוה לפי פעולתה שפועלת למעלה ובנפש האדם למטה, מ"מ משתתפים יחד בפעולה א' עד שהעוסק במצוה א' פטור מן המצוה האחרת.

קיצור. יבאר דהשתתפות הכחות והתחברות האברים בא מההתכללות שבהעלם, ויש עוד אופן התכללות שבא מצד הרצון [בפרק זה פרט רק לגבי ההתכללות הראשונה שעל ידי הדם, על ידי התורה, ונשאר לו לפרט בפרק הבא לגבי הרצון – שהוא יותר גבוה, מקיף דיחידה.] ועם היות שפועל בהכחות ובאברים אמנם עיקרו באברים החיצונים [והוא פועל בעיקר בתנועה, ואז כל הגוף משתתף בתנועת האבר הפרטי בגילוי, לא בהעלם.], והטעם הוא מפני שהתכללות פנימית שמהדם היא ממקיף דחי' שהוא מקור לנר"נ [מקיף דחיה "נוגע ואינו נוגע" בנר"נ ומתחבר אליהם, נרנ"ח. כמו שהלבוש מתחבר לגוף, בעוד הבית הוא רחוק ולא מתחבר לגוף.] וכחות הגלוים וההתכללות באברים החיצוני' הוא ממקיף דיחידה [הוא רחוק, לא קרוב לאברים החיצוניים, אבל פועל לפי הכלל שכל הגבוה ביותר יורד-נופל יותר ויותר רחוק מהפנימי.], וברוחני' הנה המצות הן אברים [כל מצוה היא אבר.], וההתכללות היא ע"י התו' [כפי שלמדנו היום.] אבל ההתכללות היא בהעלם [ההתכללות באה לידי ביטוי בכלל של "העוסק במצוה פטור מן המצוה", אבל היא בהעלם ולכן בגלוי לא פעלו את המצוה המתכללת.].

לט) והנה זהו ההפרש בין תורה למצות דהמצות הן תחת הזמן דוקא [כעת מתחיל ענין חדש, שהמצוות למטה מהזמן והתורה למעלה מהזמן.] להיות שהמצות הן בבחי' חיצוני' האברים ובגשמי' הנה כל אבר יש לו מקום מיוחד בגוף וחיות ופעולה מיוחדת וכן הוא ברוחני' במעשה המצות שיש בכל מצוה אור רצה"ע [כעת לא מדבר על התורה, אלא אור שמאיר ישר מהמקיף הרחוק – באברים החיצוניים, כל מצוה ומצוה, יש אור של היחידה שבנפש – עוד לפני שהתורה מחיה את המצוה.] שמאיר בפרט בהמצוה ההיא [שה' רוצה אותה. כעת מוסיף דבר שלא אמר קודם, שהאור של רצון ה' עובר בדרך מעבר] ע"י החכ' דתורה [חידוש, ווארט שהוא לא אמר קודם. מזכיר את המושג "קביעה רצונית" אצלנו, שכמה שיש רצון תקיף שלמעלה מטעם ודעת – אחרי שיש אמונה בא רצון – הוא צריך להכנס לכלים כדי לפעול במציאות בלי לשבור אותה, חייב לעבור דרך השכל. זו הנוסחא של הרבי – "אורות דתהו בכלי דתיקון" – ורק כך האור פועל במציאות בצורה מתוקנת. אנחנו אומרים שהפעולה באה מהרצון, אבל הרצון עובר דרך החכמה. ה' רוצה שאניח תפילין – רצון שלמעלה מכל ההלכות של תפילין בתורה – אבל אם אניח לפי הרצון בלי חכמת התורה איזה תפילין אניח?! אולי אשים שתי קופסאות על הראש שלא שוות כלום. ה' רוצה שאניח תפילין ולשם כך צריך את כל הלכות תפילין לדעת מה להניח. ההנחה היא בגלל הרצון, אבל צריכה לעבור דרך החכמה – ה' רוצה דווקא בהתאם להלכות, שהן ודאי לפי הכוונה הפנימית של המצוה, כמו שכתב שתפילין הם המשכת מוחין בז"א. כמו שכתוב בתניא שההמשכה הפנימית בכל מצוה היא על פי ההלכה ושינוי קטן מההלכה מבטל את כל ההמשכה. צריך את התורה כדי לגלות את הרצון הזה.] ולכן יש עת קבועה לכל אחת ואחת [התורה היא למעלה מהזמן, אך אומרת לגבי כל מצוה מה הזמן שלה. זו סוגיא עמוקה אם לילה זמן תפלין או לא וצריך ללמוד הרבה תורה לעומק כדי לדעת את הדין. שבת היא ודאי לא זמן תפלין. הנחת תפלין בחול המועד היא סוגיא אדירה. אנחנו לא מניחים תפלין בחוה"מ לפי הזהר, שאומר שזה חילול המועד, אך יש מי שאומר אדרבא – מי שלא מניח תפלין בחוה"מ כמו מישהו שלא מניח תפלין בסתם יום. צריך ללמוד תורה לעומק, ויש גם "מנהג ישראל תורה". ה' רוצה שתניח תפלין, אבל צריך את התורה לדעת מתי הוא רוצה שתניח תפלין.] אך זהו בחי' רצה"ע שמתפשט בחכ' ומדות בכלים דמ"ע בכאו"א בפרט, הגם שיש בכל מצוה התכללות משארי המצות אבל התכללות זו היא בהעלם, אמנם בשרש התו' כמו שהיא למע' מהתלבשות במצות בפרט והוא בחי' מקיף דחכ' [מקיף דחיה כפי שלמדנו.] דתורה דלמע' מבחי' נר"נ שמתלבשים באברים וכלים דמעהמ"צ ה"ה כולל כל המצות יחד [והיא גם למעלה מהזמן.] כמו הדם שסובב והולך בכל האברים בשוה מפני שמאיר בו בחי' מקיף דחי' [משנה מחכמה לחיה לפי הענין.] כמו"כ בחי' אור דתו' בעצם הוא למע' מבחי' התחלקות דמצות בפרט כ"א כולל אותם יחד [הכנסת כלה וקריאת שמע מצד התורה הן היינו הך. מה הביטוי לכך שהתורה היא למעלה? גם בממד הזמן:], לכך כשלומד תורה בכל דין המצות בפרט אף שלא בזמנן ושלא במקומן  ה"ז כאלו עשאן בזמן ובמקומן [יש גם מצוות התלויות במקום, כמו מצוות התלויות בארץ ישראל או במקדש. לכן משה רבינו התפלל תקטו תפלות, כמנין "ואתחנן", כדי להכנס לארץ ישראל ולקיים את המצוות התלויות בה. יש מצוות התלויות בזמן ויש מצוות התלויות במקום, אבל התורה היא למעלה מהכל – גם היום, כשאין מקדש, לומדים את כל סדר קודשין ו"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" גם היום. (ועל ידי הלימוד מצד ההתכללות מקיים את כל המצוות?) כתוב שאדם מקיים את כל המצוות על ידי ההתכללות וכו', חוץ ממצוות המלך – שהמלך מוציא בהן את כולם בהיותו נשמה כללית. אבל חוץ ממצוות המלך אדם צריך לקיים את כל המצוות ואפילו להתגלגל לשם כך. למשל, כהן – מצד המעלה שלו – מפסיד מצות פדיון הבן. סימן שצריך להיות פעם כהן ופעם ישראל, כל אחד למצוות שלו, אבל המלך מוציא את כולם. הוא מדבר על מצוות שלא בזמן ובמקום. יש שלשה ממדים – עולם שנה נפש. היה יכול להוסיף ל"שלא בזמןנ" ו"שלא במקומן" גם "שלא בנפשן" – הדוגמה שאמרנו כעת, שיש מצוה שמצד הנפש צריך להיות כהן כדי לקיים אותה. לכל מצוה יש הגבלות בפועל הן מצד הזמן, הן מצד המקום והן מצד הנפש. כשאני לומד את מצוות הכהונה אני מקיים את המצוות בלימוד אף שאיני כהן. כל אחד אומר את כל הנשיאים – אם אני משבט פלוני יהי רצון שיאירו בי כל הניצוצות. מה אם אתה כהן ואתה יודע שאינך שייך לכל הנשיאים האלה? הרבי אמר, וכתוב ב"היום יום", שאף על פי כן אומרים את הנשיאים ואת ה"יהי רצון", ש"אם אני משבט כך וכך" – איך יתכן?! מצד ההתכללות וגם מצד הגלגול – יתכן שאתה כהן בגוף ויש בך גלגול של שבט נפתלי. הכל אפשרי. גם מצד הגלגול, וגם מצד ההתכללות שהיום יכול להאיר בך אור שבט פלוני. התורה פועלת התכללות, שבכל יום יאיר בך האור של כולם. התכללות היא עיקר גדר הקדושה – דבר שאין בו התכללות לא שייך לצד הקדושה – והתורה היא הפועלת את ההתכללות, היא הדם. רק שיש משהו עוד יותר גבוה מהדם, הרצון, כפי שיסביר.] לפי ששרשה הכללי מבחי' מקיף דחכ' מקור כל המשכות פרטי' שנמשך בכלים דמצות, ובעסקו בתו' בדיני המצות ממשיך משרשם בבחי' המקיף [על ידי לימוד התורה הוא ממשיך למצוה את שרש המצוה כפי שנמצא בתוך המקיף. זה גם אחד הפירושים של "וחי בהם". הפשט הוא שלא צריכים למסור את הנפש על כל המצוות – אלא רק על שלש מצוות של "יהרג ואל יעבור" – כי כתוב "וחי בהם". יש הרבה פירושים פנימיים, ואחד מהם שצריכים להמשיך חיות לתוך כל המצוותץ. כתוב ש"וחי בהם" שוה עא, מנין הסנהדרין, מקור כל התורה. עא הוא גם מי שהשלים את "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", שעם הכולל הוא כבר ב"וחי בהם". יש גם בחינה של "בהם" בחיים – "ימי שנותינו בהם". למעלה מכך צריכים להמשיך את הרצון, שלמעלה גם מ"שבעים פנים לתורה" – עא הוא סמל מובהק של תורה, שכוללת את כל שבעים הפנים.], וז"ש [בתחלת פ"ג בקהלת, לפני כח העתים – "עת ללדת ועת למות" עד "עת מלחמה ועד שלום", יד לטוב ו-יד ההיפך שסימנן "בידך עתותי". עיקר העת שייך למלכות, מחזור האשה שבימי החדש, שמתחלק ל-יד ו-יד, דוד ו-דוד. דוד אומר "בידך עתותי", כל העתים שלי, "כל משבריך וגליך עלי עברו" – פסוק שאמר גם דוד וגם יונה הנביא בבטן הדג. לפני שמתחיל למנות את כח העתים מ"עת ללדת" עד "עת שלום", יש פסוק כללי שאומר:] לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים [בדרך כלל בספר קהלת כתוב "תחת השמש", כמו "אין כל חדש תחת השמש" יש שם רבים, אבל באופן נדיר יש גם שלשה "תחת השמים" ואזה אחד מהם. יש פה שתי בחינות, זמן ועת – זמן לשון זכר ועת לשון נקבה. אחר כך הוא מונה רק את העתים, "עת ללדת וגו'", אבל התחיל "לכל זמן". זו הפעם העיקרית בתנ"ך שיש את המלה זמן – אצלנו זו מלה רווחת, אבל בתנ"ך היא נדירה לגמרי. זמן על פי פשט הוא להיות מזומן, כמו שעתיד (בעבר-הוה-עתיד) הוא לשון מעותד ומוכן, "עתידים ליום הזה", "הנני מוכן ומזומן". העתיד הוא להיות מוכן וגם זמן הוא להיות מזומן למשהו. סימן שעיקר הזמן קשור לעתיד. זמן הוא זכר, "עלמא דדכורא שלא משתנה", אבל בזמן במציאות יש עתים – עלמא דנוקבא, כח עתים של שינויים. זמן הוא יחוד מה ו-בן – סוד מהיטבאל, סוד עולם התיקון בקבלה.] דדוקא תחת השמים שזהו כמו שנמשך הרצה"ע ע"י בחי' חכ' בדרך פרט בכלים דמצות שם יש זמן ועת קבועה לכל מצוה, אבל למע' מהשמים היינו שרש התורה בבחי' עצם החכ' קודם שמתפשט עדיין בחי' חיות פרטי והוא בחי' מקיף דחכ' שם לא יש זמן ועת קבוע וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה אף שלא בזמנה ושלא במקומה [וגם 'שלא בנפשה', אם אינו כהן.] ה"ה כאלו הקריב עולה,