1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (116)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (7)

כ"ג אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו הניגון של ר' הלל (שרש"ח אהב).

אתמול למדנו את כל החשבונות שמי שהוא תלמיד חכם צריך לעשות כדי שלא יתגאה בתורה שלו. הדבר האחרון שהוא אמר שתכלית התורה היא לפעול תיקון מדות, אז אם הוא למד הרבה תורה ועדיין יש לו גאוה סימן שהתורה לא פעלה בכלל את תכלית הכוונה שלה:

גם צריך להתבונן מה פעלה בו התורה שלמד [חוץ מהידע, שאינו מבין ממש את התורה, היא צריכה לפעול בו.] ויהי' מרא דחושבנא בפרטי מחדו"מ ושאם ימצא שאינה כדבעי למהוי הרי הוא גרוע ממי שלא למד וחברו אם הי' לומד הי' בודאי טוב ממנו [כי הלימוד כן היה פועל בו, והוא למד והלימוד לא פעל בו.] ובו לא פעל אור התורה מאומה ומובן מזה גופא מה שמנשא א"ע בלימוד התורה שזה היפך כוונת התורה [זה שהוא מרגיש גדול, שהוא יודע הרבה תורה, ממש ההיפך הגמור מכוונת התורה – לא רק שהלימוד לא פעל בו את הזיכוך אלא עשה לו את ההיפך. מי שזוכה ללמוד תורה ולקבל אור תורה – אור התורה צריך לפעול בטול בנפשו. תוצאת אור התורה היא בטול, אין.], כי אור התורה צריך לפעול ביטול בנפשו דאורייתא מחכ' נפקת וחכ' היא בחי' ביטול כח מה ולכן חכ' היא אות י' [באותיות שם הוי', י-ה-ו-ה. "הכל הולך אחר הפתיחה", הראש של שם הוי' הוא אות י, האות הקטנה, שאצל בעלי המסורה נקראת "זעירא". מוסר ההשכל של האות י,] שהיא אזעירת גרמה [שממעט את עצמו, "כי אתם המעט מכל העמים". למה?] והיינו מפני הקירוב דבחי' חכ' לאוא"ס ב"ה [מכל הספירות חכמה מקבל את אוא"ס בקירוב מקום.] דכל שיותר קמי' הוא יותר כלא [חשיב, כפי שמסביר אדה"ז באגרת הקדש ב. החכמה היא הכי קרובה, אז מי שזוכה לחכמה היא צריכה לפעול בו בטול.], ולכן התורה שהיא חכמתו ורצונו ית' ה"ה פועלת ביטול בנפשו [ואם אצל אחד לא פעל בטול, אלא רק עשה ההיפך –] וזה שמתנשא מלימוד התורה הרי מובן כמה הוא רחוק מאמיתת התורה [הוא לגמרי רחוק, מסלף את האור והחשך – במקום "תורה אור" התורה בשבילו היא חשך, היא פעלה אצלו גאוה.] וכאשר לעתים קרובים יהי' שעה ארוכה בהתבוננות אלו וכיוצא באלו [כל הדברים האמורים הם התבוננות כדי לבטל את הגאוה. אם הת"ח רוצה להיות עובד ה', ויקדיש זמן להתבוננות זו,] יפעול בנפשו ההכנעה והשפלות [אז מה הדרך להגיע להכנעה ושפלות? הדרך של חב"ד היא התבוננות – להתבונן בנושאים אלה בחשבון צדק. אצלנו מוסבר שיש בטול-ענוה-הכנעה-שפלות כנגד י-ה-ו-ה. במאמר הוא התחיל עם ענוה ושפלות ואחר כך התמקד בעיקר על שפלות וכשהגיע לאור התורה הוסיף בטול, וכאן הוסיף את המלה הכנעה – שרש"י מביא על "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (בחסידות הרבה פעמים מצטטים את רש"י "הכנעה ושפלות"). אם כן, יש לו כבר את כל ארבעת הגוונים – הכל בטול, אבל בגוונים שונים. בטול הוא חכמה ושפלות היא מלכות, מדת דוד המלך. הכנעה בין ספירות הלב היא בעיקר הוד – מי שמודה בהכנעה. התפלה מתחילה מ"הודו להוי'" – העיקר לפני התפלה להגיע להכנעה, כובד ראש, על ידי התבו ננות.. שרש הענוה הוא לאה, שהיא בינה – "בינה עד הוד אתפשטת". אז יש לו את כל ארבע המילים, שמצד אחד הן כמעט מילים נרדפות, אבל לכל אחת יש ערך בפני עצמה. הוא משתמש בכולן, כאשר הבסיס של הכל הוא שפלות.], [עד כאן דבר על מי שגסות הרוח שלו היא בגלל הישגים, שלמד הרבה תורה וכו'. אומר שיש עוד סוג:] ואם הגסות היא מצד טבע תולדתו ["עיר פרא אדם יולד", ומאז שהוא ילד קטן – בלי שהוא גאון בתורה – הוא גראב, הביטוי באידיש שתיכף יזכיר.] שבתולדתו הוא חומרי וגס [הגוף שלו, לא רק הנפש הבהמית שלו.], גראב געבארן [– נולד גס. אם יש משהו תולדתי, איך מטפלים בו? יש כאן ספר עצות למטפלים, למשפיעים, איך להשפיע, איך להוריד אצל הזולת את הגאוה והגסות שלו.], הנה צריך ביטושים לבטש א"ע [נכנסת כאן מלה חדשה – בטוש, שהיא הנושא של פרק כט בספר התניא.] וכמאמר רב מתיבתא בזהר [המובא בתניא תחלת פכ"ט] אעא דלא שליט בי' נורא מבטשין לי' [אם יש עץ שהוא כל כך עבה שהאש לא נתפסת בו, צריכים לבטש אותו – לחתוך אותו לחתיכות קטנות עד שהאש תתפס בו. ואותו הדבר, אומר רב מתיבתא:] גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא [כמו בעץ הגס] מבטשין לי' וסליק נהורא [ואיך מבטשים את הגוף?] והו"ע הסיגופים [לכאורה צריכים להסתגף, כדי לשבור את הגוף, את החומריות שלו.] שמסגף נפשו ועי"ז נכנע חומרו [הגס בתולדתו. השבירה היא על ידי סיגופים, אבל כעת הוא אומר שאצל חסידים – מהבעש"ט והלאה – לא מדובר בסיגופים כפשוטם. כעת מגיע לתכלית הפרק הזה – חוץ מזה שכל הפרק מסביר שפלות, הוא דן בענין האתכפיא. כמו שאמרנו שצריכים להסביר מה ענין האתכפיא בדור שלנו. מצד אחד צריך לבטש את הגוף, לעשות סיגופים, אך הסיגופים אינם כפשוטם.], וענין הסיגופים הנה לא כמו שסוברים העולם דכל ענינם הוא בתעניות והעדר השינה לצער עצמם [להלחם נגד הגוף, לא לאכול ולא לישון, לגרום צער. יש אפילו בעיה פסיכולוגית, שאדם רוצה לצער את עצמו. פעם זו כן היתה המשמעות של סיגופים, זה הפשט. אבל מהם סיגופים? בכל אופן צריכים משהו לשבור את החומריות...] אלא אמיתת ענין הסיגופים הוא לעצור עצמו בכל אותם הענינים הגשמי' או ענינים הרוחני' שיש להם יחס אל הגשם [הוא צריך כח של מח שליט על הלב, שהוטבע באדם באשר הוא אדם, כמו שכתוב בזהר ומובא בתניא – שלאדם יש אפשרות בטבע לשלוט בעצמו, מח שליט על הלב, להתאפק, כמו יוסף שהוא מתאפק. גם המן התאפק. יש שנים בתנ"ך שהתאפקו – יוסף הצדיק והמן הרשע. סימן שיש שני סוגי איפוק – איפוק טוב ואיפוק רע. סימן שיש זמנים שצריך להתאפק ויש זמנים שאסור להתאפק וצריכים לעשות מה שצריך לעשות בזריזות, זריזות במתינות. בכל אופן, ה"מבטשין ליה" הוא כן להשתמש בכח הטבוע בו, של מח שליט על הלב, כדי לעצור את עצמו ממותרות בעיקר. לא לצער את עצמו, אלא לעצור את עצמו מהתפשטות היש בענינים גשמיים או בענינים בהם הרוחניות מזינה ומעודדת את רדיפת התאוה הגשמית.] כגון למנוע עצמו גם מדבור המותר במשך איזה שעות ביום [אין מה לדבר על דיבור שאינו כשר וטהור בשלמות, כגון אבק לשון הרע, כמו שכתוב בתניא. או, להגיב בשעת מריבה, כתוב "תֹלה ארץ על בלימה" וחז"ל דורשים על הבולם עצמו בשעת מריבה – הנעלבים ואינם עולבים – ש"עליו העולם עומד". וכידוע הגימטריא היפה, ש"תלה ארץ על בלימה" שוה בראשית – ראשית עבודת ה', וראשית הקיום של הבריאה, כפשט הפסוק. דבור אסור או עם מריבה – ודאי לא לדבר. אבל כאן נותן דוגמה של אתכפיא לשם אתכפיא, שאדם מחליט שהוא עושה 'תענית דבור קטן' – הוא לא משתמש בביטוי הזה, אבל כך קוראים לזה. אומר שתענית מאכול אינה עניננו, אבל לעשות תענית דבור כן. שיש שעות שבהן הוא לא מדבר עם אף אחד. צריך לעשות הרבה חשבון קודם שלא יפגע במישהו – כמו שבעל לא יפגע באשתו, שאם פתאום אשתו נכנסת ואומרת משהו והוא לא בתענית דבור, צריך לדעת מיד איך להפסיק את תענית הדבור, אתכפיא על האתכפיא, לשבור את האתכפיא. בכל אופן יש כזה דבר – הוא מלמד אותנו שיש בחסידות כזה דבר שאדם מונע את עצמו מדבור המותר. הדבור האסור אסור, וכאן מדבר על המותר – כמו הווארט הידוע 'מה שאסור אסור, ומה שמותר מיותר'. תוך כדי שהוא מונע עצמו מדבור המותר, עושה איזו תענית דבור, הוא ממליץ כאן על עוד אתכפיא, עוד אתכפיא מומלצת (לפחות בדור של הרבי הקודם, שכותב את המאמר):] לפרוש עצמו ממאכלים הטובים [לא שהוא צם, אבל לא הולך לאכול כל יום סטייקים ומעדנים מיוחדים. אמרנו קודם שיש עוד מלה שהוא לא השתמש בה – גוון נוסף. יש בטול-ענוה-הכנעה-שפלות, ויש גם צניעות. בשכינה ביניהם מוסבר שצניעותא – כמו ספרא דצניעותא – היינו כתר, קוצו של י ביחס לבטול-ענוה-הכנעה-שפלות. מי שצנוע ממש לא בא לו לאכול סטייק, אין לו משיכה לזה. אם לא בא לו – לא צריך לעשות אתכפיא. כאן מדובר שאולי כן בא לו, אבל הוא במח שליט על הלב אומר לו – אתכפיא, פורש. הוא כן אוכל דברים טובים ובריאים – כאן יש המלצה מפורשת לאכול בריא. הרי היות הגוף בריא הוא מדרכי עבודת ה', כמו שהרמב"ם פוסק בהלכות דעות. צריך לאכול בריא, זו מצוה, כי יש מצוה להיות בריא – "בראשית ברא", קודם כל להיות בריא. לכן לגבי אוכל ותעניות הרבי הצ"צ אמר לכלה שלו, הרבנית רבקה, שמותר לאכול לפני התפלה כדי שיהיה כח להתפלל בדבעי, וזה עדיף מלא לאכול ואז כמו שאתה חלש גם התפלה חלשה, ועוד יותר גרוע שתוך כדי שאתה מתפלל אתה חושב על האוכל, על ארוחת בקר. מוטב לגמור קודם. הוא התחיל את הווארט בכך ש'יהודי צריך להיות בעל כח' – לא רק בריא, שאין לו מחלה, אלא בריא במובן של כחות. זה הווארט, "בראשית ברא", קודם כל הבריאות, להיות בעל כח. (אוכל בריא הוא גם יקר, איכותי.) יתכן שחנות טבע קצת יותר יקרה. בכל אופן, כמו שהרמב"ם כותב, שאם אדם בריא בטבעו והוא גם מתעמל – פעילות גופנית – גם אכילה של דברים לא הכי בריאים לא יזיקו לו. לכן, בחור ישיבה חזק – לא משנה אם אוכל מה שאוכל. חוץ מזה ש???. (לפעמים זה מה שיש לאכול, או מה שמעורר, והעיקר לא להיות מונח?) ודאי שהעיקר לא להיות מונח, ואם יש שפלות פשוט צריכים. בכל אופן הוא כותב כאן כמה כיוונים לאתכפיא, ודאי הוא כותב לבחורי ישיבה במשפט הזה. נקח בחור ישיבה 'תמים' בתומכי תמימים – הדוגמה שהיו נותנים הוא לחם עם חמאה. האם צריך את החמאה או לא? זו תמיד היתה הדוגמה בתומכי תמימים, שתמים יכול לוותר על החמאה – יכול לאכול את הלחם בלי החמאה. באמת היו תמימים שלא אכלו חמאה, אבל כמדומני שהרבי קצת המתיק את זה – שמותר לאכול חמאה. (מה זה ענינים רוחניים שיש להם יחס אל הגשם? כמו שבת?) אם אדם מפריז בשבת, דווקא בחב"ד אומרים שלא להפריז בגשמיות אפילו שזו מצוה של ענג בשבת. אולי גם זה נכלל כאן, אבל העיקר כאן ענינים רוחניים שנותנים גושפנקא לגשמיות. יכולים להיות ענינים רוחניים, כמו בחסידות, שמסבירים את המעלה של הגשם – רוחניות שמרוממת את הגשם. מתוך זה אפשר גם להמשך אחרי הגשם שלא בקדושה. (עם כל זה, למה הראשונים נהגו בסיגופים כפשוטם?) קודם כל, אדמו"ר הזקן אומר בתניא שטבע הגוף היה אחר – היו חזקים מאד ולא הזיק להם, ואם מישהו ידע שיזיק לו הוא מבין מהגמרא שהיה אסור לו להתענות, כי החליש אותו מהתורה ועבודת ה'. בכללות היו חזקים ובריאים, והתענית לא הזיקה, ואדרבא – כשאדם חזק צם, ולא מזיק לו, יש לו פתאום יום חופש. הכיף הכי גדול – לא צריך ללכת לאכול, לא צריך לרדת למטבח, הוא יכול ללמוד. אם הגוף בריא זה הכי כיף שיכול להיות. בדורות שלנו, שלא הכי חזקים... היינו באמצע גימטריא, כמה שוה "בעל כח"? 130, ה פעמים (ממוצע כל אות) הוי'. בקבלה ה"פ הוי' הם חמשה חסדים או חמש גבורות, כי הגבורות של הדעת הן גם שמות הוי' (במדות הגבורות הן שמות אלקים, אבל בדעת גם החסדים וגם הגבורות שמות הוי'). על פי פשט בעל כח מתאים לגבורות, אבל גבורות שהן שם הוי'. עצם המלה הוי' היא לשון בריא וחזק – שיש לו הויה אמתית. הצמח צדק אמר זאת דווקא לאשה, שבדעתה שולטות ה הגבורות. כדי שיהודי יהיה בעל כח הוא צריך לאכול – לא שאמר לכולם, אבל אם את צריכה אז תאכלי לפני התפלה. היות שיש ירידת דורות, התקבל לכולם – בחב"ד יש מושג שכולם יטעמו משהו לפחות. לא כמו אלה שסוברים שצריך להפריז – איני מחזיק מזה בכלל – אבל צריך לאכול כדי להתחזק, שלא תהיה חלש. (דברו קצת על עניני אכילה.) יש בשר שנקרא שלמים – שמטיל שלום. אם הבשר עושה שלום בבית הוא בשר טוב, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". בכל אופן, הוא מסביר מה הסיגופים שלנו, הבטוש המומלץ אצלנו – לבלום את פיו וגם לפרוש ממאכלים הטובים] ולאכול מאכלים המוכרחים לו [לבריאות הגוף.] ו[אם הוא רוצה לעשות אתכפיא, שיאכל ]דוקא אלו שאינם אהובים עליו וכדומה [שיאכל לא מה שהכי אוהב, כמו לחם וחמאה, אבל שיאכל מאכלים בריאים. אמרנו שכל המושג של מאכלים בריאים, כמו שאמרנו קודם, נעשה יותר מוכר בדורות האחרונים. "וזאת לפנים בישראל" לא היה כזה מושג, רק מאכלים מוכרחים – מה שאדם מוכרח לאכול. אבל שבהם יאכל את אלה שאין לו אליהם משיכה ותאוה.], דענין הסיגופים [המומלצים, הפשט של סיגופים.] הוא מה שעושה היפך רצונו [שיש לו רצון פנימי לשלוט על הרצון החיצוני שלו, כמו "בטל רצונך מפני רצונו" ו"עשה רצונו כרצונך". כתוב בתניא ש"מח שליט על הלב" היינו הרצון שמתלבש במח – הוא הרצון. יש רצון במח ששליט על הרצונות החיצוניים של הלב, לעשות היפך רצונו.] ובזה הנה הוא שובר את החומרי' ומזמן לזמן מזדכך גופו [אם כן, מה הוא הסביר כאן? שיש זיכוך ובטול על ידי התבוננות, להוריד התנשאות של תלמיד חכם וכיוצא בזה, ויש גם עבודה לזכך את הגוף למי שנולד גראב, גס (רוב האנשים...) על ידי סוג של אתכפיא ממש. אפשר לומר שהיחס בין שני הדברים האלה הוא גם יחסית בין בטול לזיכוך. עיקר למוד התורה צריך לפעול בטול, והעבודה של הסיגופים המומלצים על דרך החסידות היא לפעול זיכוך. לפני כמה שיעורים למדנו שבטול וזכוך הם צמד, חכמה ובינה, ואלה כאן שתי הדרכים לטפל בגסות הרוח. (כל זה גם לנשים?) אצל נשים כל הענין יותר בחסד. כמו שהצמח צדק אמר לאשה, שהיא יותר צריכה לקחת בחשבון שלא תהיה חלשה, במיוחד אשה צעירה שצריכה להביא בע"ה הרבה ילדים לעולם – לא צריך למנוע ממנה שום דבר שמחזק אותה לקיים את היעוד שלו. אבל נשים יכולות ללמוד את המאמר הזה – המאמר הזה בשביל כולם, כמו כל מאמר. (יש את הסיפור שהרבי הרש"ב רצה לזכך בחור גס.) כן, הוא נתן לו לעבוד במצות, ואחרי שעבד קשה והזיע ראו על פניו שינוי דרסטי, מהקצה אל הקצה, שהוא הזדכך.].

קיצור. יבאר הענינים רעים הבאים בסבת גסה"ר [פרק מאד חשוב בעבודה, שמסביר למה גורמת גסות הרוח:], א) תאוותיו מרובות [ככל שיש לו גסות ורוח וגאוה יש לו יותר תאוות, כי יש לו יותר התפשטות היש.], ב) אין מעצור לרצונותיו [הוא חייב להשיג את מה שהוא רוצה, לא יכול לחיות בלי זה. כמו "עם הארץ אסור לאכול בשר" כפירוש הרבי מהר"ש, שאסור וקשור לבשר ולא יכול להתקיים בלעדיו.], ג) נכשל גם באיסורים [מכיון שחייב למלא את תאותיו, אף שהוא יהודי שומר מצוות, גסות הרוח במשך הזמן תדרדר אותו להכשל גם באיסורים.], ד) מוצא היתרים לעצמו [גם לגבי דברים מפוקפקים, כמו בכשרות שלהם, הוא ימצא היתר על כל דבר, אם זה רצונו ותאוותו.], ה) משוחד מרצונותיו [בכללי החנוך וההדרכה הוא אומר שהמדה הרעה הראשונה היא שהאדם מצטדק ומתנצל, כמו שאול המלך שבמקום להודות בחטא הוא מצטדק. הוא קורא לזה שם בביטוי מאד חשוב – "אויב בלבוש אוהב". מצדיק אותו, כאילו אוהב אותו, אבל באמת הוא האויב הכי גדול של האדם. חמשת הדברים הללו הם בכלל החסד של הקליפה – הכנעני או עמלק. המדה הראשונה שגסות הרוח של עמלק מולידה היא חסד.], בא ו) לכלל כעס [גבורה דקליפה.], ז) לידי התפארות [תפארת דקליפה.], ח) מונעו מלתת צדקה [בנצח, המעשה, או שכולל כל הנהי"מ כמו שהסברנו. "המעשה הוא העיקר", ואם יש לו גסות רוח אין לו פרוטה מיותרת – צריך הכל לעצמו. אם כן, גסות הרוח – "ראשית גוים עמלק" – מביאה אותו לכל המדות הרעות, לפי הסדר.], [מכיון שהגיע לענין הצדקה,] יבאר במהות הצדקה ואשר ריבוי השפע שנותנים לאדם הוא בשביל א) צדקה [שירגיש שהכסף הוא רק פקדון כדי שיתן אותו הלאה.], ב) נסיון [שהכסף נועד לעשות לו נסיון – שלא ירגיש ששייך לו, שלא יביא אותו להתנשאות ושירגיש שהוא מלך העולם. אם הוא יעמוד בנסיון ריבוי הכסף הוא יגיע לדעת, "מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת" – "אין עשיר אלא בדעת". אם כן, נותנים לאדם שפע או בשביל צדקה או בשביל עצם הנסיון, וכמו ששלמה המלך אומר – נסיון העשיר קשה מנסיון העני.], יסביר דהכלי לאלקות הוא ביטול [אם אדם לומד תורה והלימוד לא מביא אותו לידי בטול, אז התורה ממש פעלה את ההיפך של הכוונה.], שבירת הגסות הוא ע"י א) ההתבוננות שהוא רחוק מלהיות בן תורה [זו עצה בשביל בני תורה, לראות כמה הוא רחוק מלהיות בן תורה באמת.], ב) שבירת החומריות [מה שלמדנו כעת בסוף, שבירת החומריות – בטוש וסיגופים, אתכפיא – לפי דרך החסידות, שהוא מתחיל דווקא מדבור, ה"תֹלה ארץ על בלימה", ואחר כך כולל גם לא ללכת אחרי מאכלים שאתה דווקא אוהב אותם בגשמיות, אפשר להסתפק בלי זה. היום בהחלט אפשר לומר שזו אכילה בריאה, שאדם יאכל בריא באמת. כמו שאמרו קודם, שאם אתה אוכל יותר מדי זה גם לא בריא. יש כאלו, גם אצל בעלי המוסר, לא בחסידות – כתוב אפילו בשו"ע – שעושים אתכפיא בכך שמשאירים משהו בצלחת, לא אוכלים עד הסוף. (לא מובא בחסידות?) יתכן שכן, אבל מקובל גם אצל כולם, גם אצל בעלי המוסר. (רבי שאול זיסלין, המשפיע בליובאוויטש, בכינוס של ששים שנה לתומכי תמימים כבדו אותו כי היה מורם מכולם – הוא אמר שליובאוויטש היא אתכפיא, ואמר שהביטוי הוא שמשאירים משהו בסוף האוכל.) זה סוג של אתכפיא, שמשאירים משהו. כלומר, שהוא לא ממלא את תאותיו – הוא משאיר משהו, וכבר יוצא ידי חובת אתכפיא. (שישאיר משהו שלא ימלא את הבטן...) זה מדרכי הבריאות, כפי שהרמב"ם כותב.].

וזהו ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך דהנה אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו מעניני העולם