1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (117)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (8)

כ"ד אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו הניגון של ר' הלל (שרש"ח אהב).

אנחנו בסוף המאמר, בהסבר הפסוק, הד"ה "לך לך":

וזהו ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך דהנה אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו מעניני העולם [הוא התבונן בעולם ומתוך כך הכיר את "בעל הבירה", כך בלשון חז"ל. הוא חקר מי עשה את העולם. כתוב שהוא ראה "בירה דולקת" וחקר – אין פה אחראי? עד שבסוף הציץ עליו בעל הבירה. אם כן, הוא הכיר את ה'] על פי חקירה [העובדה שהוא הכיר את ה' על פי חקירה אומרת שהיא באה לו מלמטה למעלה. יש מאמרי חסידות שמבדילים בין הכרת אלקות של משה רבינו להכרת אלקות של אברהם אבינו. אם כי שה' לא דבר עם משה רבינו עד מראה הסנה, כתוב שהכרת האלקות שלו היתה לכתחילה מלמעלה למטה. יש מצב של "אלקות בפשטות" – שפשוט שיש אלקות, לא צריך להוכיח, אפילו לא צריך כל כך להתבונן בזה. כמו שאצל רוב הנשמות "עולמות בפשיטות", פשוט שיש מציאות, השלחן הוא בפשיטות, כך אצל נשמות גבוהות – נשמות דאצילות, ומשה רבינו הוא אפילו אצילות דאצילות, חכמה דאצילות – "אלקות בפשיטות" וכל המציאות צריכה עיון והוכחה, 'תוכיח לי שיש שלחן'. מכאן משמע שאברה אבינו, לפחות בהתחלה, היה צריך לחקור אם יש או בעל הבית. כלומר, בתחלה הוא לא היה "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות" אלא בדיוק להיפך, עולמות בפשיטות, ראה שיש עולם, בירה דולקת, והוא חקר אם יש בעל הבית לבירה, שברא אותה ועדיין משגיח עליה, לא משך ידו מלהשגיח. אז אברהם מתחיל ממדת כל אדם, עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, אבל תכלית היהודי להגיע להיפך – אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות. נראה כאן בהמשך שזה הפירוש הפנימי של מה שה' אומר כאן לאברהם אבינו – שצריך לצאת "מארצך וממולדתך ומבית אביך" ולהגיע "אל הארץ אשר אראך". הווארט כאן, בקיצור, ש"ארצך" היינו עבודת ה' מלמטה למעלה, שעולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, צריך לגלות אלקות. ה' אומר לו שאתה נשמה דאצילות, צריך להיות מרכבה לה', ולכן אתה צריך להמשיך אור מלמעלה למטה – עבודה שנקראת "אל הארץ אשר אראך", צריך ארץ, אבל "אשר אראך", גילוי אור מלמעלה למטה, גילוי שהאלקות בפשיטות והמציאות בהתחדשות. זה כאן המהלך בקיצור – הוא לא משתמש בלשונות של פשיטות והתחדשות, אבל הוא כתוב במקום אחר לגבי ההבדל בין אברהם למשה.], והיינו דמהיש [עולמות בפשיטות.] בא אל האין [אלקות.] ואשר כל עניני העולם הם ע"פ השגתינו בהשגחתו הפרטית ית' ואשר זה הוא חיותם וקיומם [הוא מתכוון שכל מה שאנחנו מכירים בעולם לפי ההשגה שלנו, כל מה שרואים שקורה בעולם, כולו בהשגחה פרטית – יש בעל הבית לבירה, לא הפקר. יש בעל הבית שמשגיח ומפקח על הבית שלו. לא רק שה' משגיח ומפקח – כשאני משגיח על משהו לא אומר שאני מחיה אותו, אבל כשה' מסתכל על משהו הוא מקרין חיות וקיום. עצם ההתהוות היא על ידי ההשגחה – שהדבר בכלל קיים בתחלה. כשאומרים "חיות וקיום" הכוונה שהקיום הוא של החיות – שלא תסתלק – אבל קודם צריך להוות. יש הויה, חיות וקיום – הכל באמצעות השגחתו הפרטית של ה' על כל דבר ודבר. אברהם אבינו מתחיל מזה, אף אחד לא היה פה ללמד אותו, כולם היו עובדי עבודה זרה – כולל אבא שלו – וכל החינוך שלו היה על פסלים וע"ז. היה צריך לחקור בעצמו.], ואחרי רוב חקירות ודרישות [יש ביטוי בחז"ל של שבע חקירות, בחקירות ודרישות שדיין חייב לחקור את העדים. גם כאן, אברהם אבינו הוא דיין שחוקר ודורש את העדים – העדים הם העולם – מי עומד מאחורי הקלעים, מאחורי הסיפור. אם יש שבע חקירות ודרישות הן כנגד שבע מדות – אברהם אבינו, שמדתו חסד, כולל את כל שבע המדות. כשהוא חוקר את המציאות בשבע חקירות ודרישות הוא ממשיך מהדעת.] בא לידי זה שהעיקר בבריאת העולמות הוא העולם התחתון הגשמי [ווארט יפה מאד: יש, להבדיל, גוים שגם כאילו מחפשים רוחניות, ובאים לידי מסקנה שהעיקר לעזוב את העולם הזה, ככל דתות המזרח להבדיל – שהעולם הזה הוא דמיוני, חלום, ושהוא בית כלא, והעיקר הוא לצאת מכאן. בזמן של אברהם אבינו יש הרבה כאלה, להבדיל, שחקרו והגיעו למסקנה שהתכלית היא להשתחרר מהעולם הזה. יש להם איזה תענוג רוחני שהם רוצים להגיע אליו, העולם הזה הוא צער, היפך התענוג, ורוצים לצאת מכאן ולהגיע לתענוג שלהם. הוא כותב כאן שעיקר היהדות, לפי החסידות ודאי, שתכלית הכוונה היא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא". אם כי יש גם את משקל הנגד, שהוא בעצם השלמה, ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", אבל עיקר הסיבה שה' ברא אותנו הוא העבודה ונחת רוח שאנחנו עושים לאבינו יתברך דווקא פה, בעולם הזה. גם התכלית הכי רחוקה, אחרי גן עדן, שהעולם הזה יהיה דירה בתחתונים. זה החידוש ההפוך מן הקצה אל הקצה – מסקנת אברהם אבינו היא ההיפך הגמור ממסקנת כל מי שחקר ודרש ורוצה ורוחניות והעיקר אצלו לצאת מכאן, להבדיל. אדרבא, "לך לך", צריך להכנס לכאן עם המודעות הנכונה. אז חוץ מכך שגילה את ה', את ההשגחה הפרטית, "בעל הבירה", בחקירות שלו הוא הגיע גם למסקנה שהעיקר בבריאה הוא העולם התחתון הגשמי, כדי לעשות אותו דירה לו יתברך.] ומסר נפשו לפרסם אלקותו ית' בעולם [מאז שעמד על דעתו. עד אברהם אבינו ה' היה רק "אלהי השמים", שהכירו אותו בשמים מלאכי רום, וכשהגיע אברהם ה' הפך להיות גם "אלהי הארץ", כי הוא פרסם אותו בארץ. ועדיין, דרך העבודה שלו היתה חקירה, מלמטה למעלה.] וזה הי' תכלית רצונו [מה שהוא רוצה בחיים, השליחות שלו בחיים.] ובמילא הנה כל ענין עבודתו היתה בדרך מלמטלמ"ע [לגלות את האלקות מתוך המציאות, כפי שהוא עשה בעצמו – מצא עולם, מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, וצריך כל הזמן לחשוף את האלקות שמסתתרת. כמו המשל המפורסם של המגיד ושל רבי ברוך ממעזיבוז, שהעולם הזה הוא משחק מחבואים – ה' מתחבא ורוצה שנגלה אותו. אם אנחנו מתייאשים מלחפש אותו ה' מאד מסכן, כמו ילד שחושב שכולם מחפשים אותו ובסוף מתברר שכולם התייאשו והלכו למקום אחר. אותו אחד מחכה שיחפשו אותו, עומד בפינה, ופתאום רואה שלא מחפשים אותו – הוא מאד מסכן. כך אם אנחנו לא מחפשים את ה' עושים אותו, כביכול, כמו הילד המסכן. בכל אופן, זו עבודת אברהם אבינו בעולם הזה – לחפש את ה' מתוך המציאות, ולכך קוראים עבודה מלמטה למעלה.] לזכך את חומרי העולם [כשמחפשים את ה' מתוך העולם עושים זיכוך לחומריות, כפי שלמדנו כל המאמר. אתמול דברנו על שתי הדרכים של בטול וזכוך: להתבונן שלהיות חכם גדול זה לא שוה, צריך להשאר בשפל, שפלות שהיא תכלית הלימוד – בטול. דרך למי ש'גראב', גס בטבע, של אתכפיא וכו' – זכוך. אני חוזר ומדגיש שגם האתכפיא עליה דובר, כפי שחקרנו, היא לאנשים שגסים בטבעם – 'גראב געבארן' – וגם אצלם אין הכוונה לא לאכול. בדור שלנו, שעיקר הגאוה של אנשים בגלל המעלות המדומות – אני חכם וכו' – התיקון שלהם בכלל לא שייך לאתכפיא, אלא ענין של התבוננות, שצריך הרבה להתבונן בשפלות שלי. בכל אופן, כך או כך, מי שמחפש באמת את ה' – שזו מגמת פניו – מזכך את העולם.] ובזה הלביש כחות נפשו להרגיל א"ע בכמה מדות טובות [הוא מסביר כאן משהו מאד יפה. לכל אחד יש רצון, השליחות שלו, מה שרוצה להשיג. כדי להשיג את הרצון שלי אני צריך לתקן את המדות שלי בהתאם. כאן הדוגמה, אם אני רוצה להשפיע על כולם – אנשים מאד רחוקים – איני יכול להתנהג כמו שמאי הזקן, שבא גר להתגייר והוא דחה אותו באמת הבנין. כתוב ש"אין הקפדן מלמד" – כמו ש"אין הבישן למד" כך "אין הקפדן מלמד", רבי קפדן לא מצליח ללמד, רק הלל מצליח. אומרים שהוא הצליח כי היה ענו, אבל איך זה בא לידי ביטוי? רש"י כותב זאת על ה"ענו" שאמור במשה רבינו – שהוא "שפל וסבלן". הביטוי המעשי של ענוה הוא שהוא סבלן. כך הוא כותב כאן, ווארט מאד חשוב – אם המטרה שלך בעולם לקרב את כל האנשים, אתה צריך לתקן את מדותיך בהתאם, שתוכל לעשות זאת, והעיקר הוא סבלנות. ווארט יפה ביותר. רצון האדם הוא "ארצך", ותיקון המדות שלו כדי שתעזורנה לו להגשים את הרצון נקרא "מולדת". יש כאן שלשה דברים – ארץ, מולדת, בית אבא. הרצון הוא "ארצך", תיקון המדות כדי שיתאימו לרצון נקרא "מולדתך" – מולדת כוללת מדות – וכדי להשיג את המטרה, לפתוח עסק, צריך סברות מחוכמות, שכל, שנקרא "בית אביך". שוב, יש שליחות בחיים – אדם צריך קודם כל את הארץ, את הרצון, שהוא העיקר; אחר כך את תיקון המדות בהתאם לרצון ואחר כך הוא צריך שכל טוב, סברות ישרות, איך לגשת למטרה שלו ולהשיג אותה. על כל שלשת הדברים האלה ה' אומר לאברהם – עזוב את מה שהיה לך עד עכשיו, עזוב את הרצון הראשון שלך ואת המדות הטובות שלך וכו'. כשקוראים את הפסוק חושבים שהכל דברים רעים – "ארצך" היינו חרן, ארץ טמאה; "מולדתך" היינו מולדת טמאה ו"בית אביך" היינו בית מלא פסלים. אבל הפשט הוא פשיטא – לא צריך לומר לאברהם לעזוב את הדברים הרעים. החידוש כאן הוא שהכל אומר שאברהם צריך לעזוב את הדרך בה עבד את ה' בהתחלה – רצון טוב, מדות טובות, שכל טוב – אך היות שהכל היה מלמטה למעלה ה' אומר לו לעזוב זאת ולהגיע לגילוי מלמעלה, "אל הארץ אשר אראך", כפי שיסביר. הפשט שהוא עוזב את כל הסביבה הראשונה שלו, אבל כאן נותן פירוש חסידי, מתוך כך שפשיטא שאם יש סביבה רעה צריך לעזוב. אצל רוב האנשים הדרך היא חקירה – העולמות בפשיטות וצריך מתוכם לגלות אלקות, הלואי שאגלה את האין מתוך היש – אברהם צריך לגלות זאת לכולם ולשם כך צריך לתקן מדות, והעיקר הוא תיקון הסבלנות:] כמו הסבלנות [בהתחלה לא היתה לאברהם אבינו סבלנות – הוא הלך ושבר את כל הפסלים של אבא שלו. (השבירה לא למעליותא?) כן, כמו המאמר "ראשית דרכו של גואל ישראל" – הדבר הראשון שמשה רבינו עשה הוא להרוג את המצרי שמענה את אחיו, לא יכל לסבול זאת, אבל לכן סבל כל החיים שהקליפות רדפו אותו, השב"כ רדף אותו כל החיים כי הרג את המצרי, כך כתוב בזהר. אחר כך הוא היה ענו וסבלן. אותו דבר אברהם אבינו, הוא לא כותב בפירוש שלא היה סבלן בהתחלה, אבל כותה שהיה צריך להרגיל עצמו להיות סבלן – כי יש לו רצון, ואי אפשר להשיג את הרצון בלי תיקון מדות בהתאם.] אשר יוכל להמשיך עבודתו להסביר ענין האלקות גם לפשוטים ביותר [צריך להסביר לכולם שיש ה'.], אז די גאר גאר פראסטע מענשען [האנשים הכי פשוטים בעולם.], דער עם החמור [כתוב "שבו לכם פה עם החמור" וחז"ל דורשים "עם הדומה לחמור" – יש אנשים שהם חמורים. הולך על אליעזר, שאחר כך מתגלגל ונעשה יוסף הצדיק, בניהו בן יהוידע עד שנעשה משיח בן דוד. הוא מתחיל מלהיות חמור, אליעזר, כנען. גם את האנשים האלה צריך לקרב, יש בהם ניצוץ משיח, דווקא בתוך ה'גאר גאר פראסטע מענשען', הכי פשוטים בעולם.], זאל אויך האבן עפעס א בעגריף אין געטליכקייט [שגם להם תהיה השגה כל שהיא באלקות.] אז הוא ית' איז אל אחד ומנהיג את עולמו בהשגחה פרטית [הגילוי של אברהם אבינו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", א-ל אחד שמנהיג את העולם.], וואס געבען דאס צו פארשטיין אנשים פשוטים בכלל און אטומי המוח בפרט [לתת זאת שיהיה מושג גם לאנשים פשוטים בכלל, ולא סתם פשוטים אלא צריך לעבוד עם אטומי המוח. יש ווארט, בדיחה, כשלומדים בחסידות על "חכמה סתימאה" מזדהים עם זה – שגם לי יש חכמה סתומה, הכל אטום אצלי, מדרגה מאד גבוהה, כח המשכיל. בכל אופן, אם שייך לאברהם אבינו אולי שייך עוד יותר לדור שלנו, צריך לעבוד עם אנשים – לא רק פשוטים אלא אטומי מח – וגם להם צריך להביא אלקות. איך אפשר?] קען נאר דער וואס איז א מופלא בסבלנות [רק מי שמופלא בסבלנות. כל פעם שמדבר באידיש הסבה שמדובר במשהו פנימי ועדין שיכול להסביר רק באידיש, במאמע-לשון. כדי להבין אלקות לאטומי מח, "עם הדומה לחמור", צריך רק מדה אחת – להיות מופלא בסבלנות. ביטוי יפהפה, יש כל מיני הפלאה – יש מופלא בשכל או במשהו אחר וכאן צריך להיות 'מופלא בסבלנות', כמו אין סוף, בלי גבול. צריך סבלנות בלי סוף, "והאיש משה ענו מאד", וכאן אברהם אבינו צריך לאמץ סבלנות אין סופית, והיינו תיקון אין סופי. (היום מדובר על יהודים, אז למה אומר "עם החמור"?) זה אנשים שדומים לחמורים, אתה לא מכיר כאלה? (מדובר באליעזר, שלמד כל מה שרבו מסר לו.) כמה שהוא חשוב, הוא "ארור כנען". חמור היינו חומר – כל מי שמושקע בחומריות. יש גשמיות ויש חומריות. גשמיות היא פרווה, לא פסול – "ונתתי גשמיכם בעתם" בפרשת השבוע – אך ברגע שנעשה חומרי זו בעיה, "רוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ" שוקעת בחומריות, ואברהם בא לתקן זאת. חמר אותיות רמח, שוה אברהם – תפקידו לתקן ולזכך את החומר. בכל אופן, המדה הנדרשת לשליחותו היא סבלנות, וצריך לתקן אותה עד הקצה האחרון, עד שמגיע להיות 'מופלא בסבלנות', ביטוי מופלא בעצמו.], ואברהם אבינו מצד עוצם גודל רצונו ["ארצך"] לפרסם אלקותו ית' בעולם הנה הקנה בעצמו את המדות טובות [הוא לא נולד איתן אלא הרגיל עצמו, הרגל נעשה טבע שני. יש גימטריא יפה שטבע שני שוה אמת – לא לחשוב שטבע שני אינו אמת, הוא נעשה האמת שלך.] עד שנהיו אצלו כתולדתו ממש [הופך להיות האמת שלו. כך הוא מפרש את המלה "מולדתך", שהמדות המתוקנות נעשות כמו-מולדות.] וגם [חוץ מהרצון ותיקון המדות, "ארצך" ו"מולדתך",] העמיק במחשבותיו למצא ענינים משלים באורים וסברים איך לבאר ולהסביר את הענינים דהשגחה פרטית והדומה מעניני אלקות דזהו בית אביך [כל מה שהוא ממציא שכלים וענינים ומשלים, יכול לנאום בחסד, לתת הרצאה טובה, שיעור טוב – ולשם כך צריך להכין – היינו תיקון השכל שלו, הכל לשם המטרה שלו.], אב הוא חכמה [ומהו הבית של האב?] ובית אביך המה עניני השכלה והשגה [כמו משלים שעוזרים לך להבהיר את הכוונה שלך. כל זה ראשית העבודה של אברהם – מפרש את ארצך-מולדת-בית אביך לטוב. הכל כדי לפרסם אלקות, אבל הכל בחרן – פרסום אלקות בחו"ל, לפני שמגיעים לארץ. אבל, אברהם אבינו לא הבין את גודל נשמתו. יש לו את הרצון הכי טוב, הוא עובד על עצמו, מקנה לעצמו מדות טובות, ממציא משלים והכל,] אמנם להיות אברהם אבינו נשמה כללית [נשמה דאצילות וכו',] ומדריגתו הפרטי' [לא העולם שרוצה לקרבו לה', אלא הוא בינו לבין עצמו,] באופן עבודתו היא בדרך מרכבה אשר אופן זיכוך ובירור חומריות העולם הוא בדרך המשכת האור מלמעלמ"ט [בירור של אור ישר, כפי שדברנו במאמר הקודם.] ולא בדרך ואופן ההזדככות מלמטלמ"ע [בירור של אור חוזר, הפרשת פסולת מבר כל הזמן. הוא באופן אישי, פרטי, שייך לעבודה מלמעלה למטה – שיתגלה אצלו איך אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות.], וזהו תוכן ענין הידיעה שהודיע הקב"ה לאברהם אבינו באמירה זו לך לך [הוא מודיע לו את גודל מעלת נשמתו הוא, ושהוא צריך לחזור לשרש נשמתו. יש לך רצון הכי טוב, אתה שליח הכי טוב של הרבי, אבל אתה עוד לא יודע את המדרגה המיוחדת שיש לך מצד שרש נשמתך, ואותה צריך לממש. המימוש הזה נקרא "אל הארץ אשר אראך". כל מה שעשית עד עכשיו טוב יפה, אבל הוא ארצך, מולדתך, בית אביך – כעת צריך לצאת מכל זה ולהגיע "אל הארץ אשר אראך". ה' מגלה לו בגיל שבעים וחמש, שעד כה פרסמת אותי מלמטה למעלה, וכעת צריך להגיע למי שאתה באמת – לעבוד אותי מלמעלה למטה:] דאתה אברהם הנה עבודתך בדרך מלמעלמ"ט ודרך עובדי ה' בנשמתם [ביטויים שהסביר קודם, עד כה היית מעובדי ה' בגופם וכעת צריך להגיע לדרגת נשמות דאצילות, גילוי אלקות מלמעלה, שנקרא עובדי ישראל בנשמתם.], ולך לך לשרש נשמתך [קודם תכיר בגודל נשמתך, נשמה כללית וכו'.] ותצא מארצך שהוא עוצם הרצון [הכי טוב בעולם] לזכך את הארץ שהוא הגשמי' בדרך מלמטלמ"ע [צריך לשנות את הכיוון בו תזכך את הארץ. עד כה עשית זאת מלמטה למעלה, איך?] ע"י [באמצעות] מולדתך שהן המדות טובות המכוונות לזה [ועיקרן הסבלנות, כפי שאמר, להיות מופלא בסבלנות.], ומבית אביך הם ההשכלות וההשגות בביאורים והסבר עניני אלקו' [חשבת הרבה מאד איך להסביר, שתהיינה לך פנים מאירות ופנים מסבירות להסביר לכולם.] הנה מכ"ז [ארצך, מולדתך ובית אביך.] תצא ותבוא [לעבודה שתואמת את שרש נשמתך, עבודה שלמעלה למטה –] אל הארץ שהם הגשמי' אשר אראך [היה נכון מאד מה שהשגת, שעיקר התכלית הוא למטה – לא לצאת מהעולם. התכלית היא הארץ, אבל צריך לבוא אליה, להאיר לארץ ולדרים עליה, בדרך של מלמעלה למטה.], דבאמת הנה תכלית כוונת הבריאה הוא בירור וזיכוך הגשמי' ע"פ העבודה [השגת נכון.], אבל עבודתך [המיוחדת] היא בדרך מלמעלמ"ט דוקא, דזהו אשר אראך, [כעת עונה על השאלה ששאל בתחלה, למה בהתחלה מזכיר שלשה דברים – ארצך, מולדתך, בית אביך – ובסוף אומר רק ארץ, "אל הארץ אשר אראך", ולא מזכיר מולדת ובית אב חדשים:] ולכן הנה בהיציאה מזכיר כולם היינו ארץ מולדת ובית אביך [כולם היו לצורך עבודתו בתחלה.] ובסדר הזה דוקא [אף שלכאורה קודם יוצאים מהבית, אחר כך מהמולדת ואחר כך מהארץ, כפי ששאל בהתחלה. אך לפי הפירוש ברוחניות זהו דווקא הסדר – קודם צריך לצאת מעצם הרצון לתקן את העולם מלמטה למעלה:] שמקדים ארץ שהוא כינוי לרצון וגשמי' ומולדת ובית אביך הם רק טפלים שהם רק דרכי העבודה [אחרי שיש לך את הארץ-הרצון אתה מתאים את המדות שלך והשכל שלך. מתאים לעצמך מדות מתוקנות הראויות להשיג את המטרה שלך וממציא שכלים ומשלים וביאורים מתאימים להפצת הרעיון שלך. מולדתך ובית אביך הם רק לצורך ארצך, לכן הם טפלים אליה, וזהו הסדר בהתחלה.], ובביאה [עיקר התכלית שלו] מזכיר רק ארץ שהוא הכינוי לגשמי' [והתכלית להפיץ אלקות בעולם, לגלות בו אור, "אשר אראך".], וזהו שפרש"י לך לך להנאתך ולטובתך שהקדים הנאה לטובה [חוזר לשאלה הראשונה, למה הקדים את ההנאה לטובה, את האור המקיף לאור הפנימי, את המותרות להכרחי. מסביר שהסדר מתאים לעבודת אברהם – אתה צריך לגלות אור בעולם הזה מלמעלה למטה, לחשוף "אלקות בפשיטות". כל אחד הוא חוקר, וגם אתה התחלת ככה, אבל עיקר החידוש שלך הוא לגלות אור גדול, אפילו בדרך השראה, שלא יבינו אותו עד הסוף – כמו שלמדנו בל"ג בעומר שיש נשמות של אור מקיף, כמו רשב"י, שהוא מפרסם אלקות. לא כולם מבינים אותו, אבל הוא מפרסם אלקות נטו. ככה אתה צריך לעשות מלמעלה למטה, לשפוך המון גילוי אלקות, המון חסידות, הגם שלא יבינו אותך עד הסוף. תתחיל מאור מקיף, שנקרא הנאה – דווקא אור מקיף, הגם שלא מבינים אותך עד הסוף, יש הרבה כיף לשמוע. זה כיף לא הכרחי, לא צריכים אותו בשביל לחיות – הוא תוספת. מתחילים עם תוספת ואחר כך מגיעים גם להכרח – כך אתה, אברהם אבינו, צריך להשפיע אלקות בעולם. כך מתרץ את הקושיא הראשונה שלו:] לפי דלך לך הוא שיעלה ויגיע לשרש עצם הנשמה וימשיך אור עצם הנשמה בהארת הנשמה [מהשרש להמשיך לתוך ההארה שמתלבשת בתוך הגוף. עד כה עבד את ה' רק עם מודעות של הארת הנשמה שבתוך הגוף, ולא עם מודעות לשרש הנשמה שלו. כעת ה' אומר לו שאתה צריך לעבוד אותי מתוך השרש, להיות מודע לשרש ולהמשיך ממנו הארה לתוך הגוף.] ובדרך עבודה מלמעלמ"ט הנה לזה מקדים הנאה שהוא במדרי' מקיפים שבנשמה לטובה שהוא במדרי' פנימי' שבנשמה, ולהורות על אופן העבודה שהיא בדרך מלמעלה למטה [תכלית הכוונה של אברהם אבינו. (זו עבודת רשב"י?) כן, כמו להוריד גשם על ידי דרוש – שאומר דרוש בחסידות, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ויורד גשם.].