1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (115)

ד"ה "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (6)

כ"ב אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו הניגון של ר' הלל (שרש"ח אהב).

אתמול למדנו על המדות שבלעו"ז, ושהכל מסתעף מעמלק – גסות הרוח, ההתנשאות, ההתפשטות, הניפוח – והתיקון הוא שפלות. הוא הסביר מהו החסד דלעו"ז, הגבורה והתפארת, ובסוף הגיע ללעו"ז של המעשה בפועל, מצות הצדקה – זה הוא צריך את הכל לעצמו, אין לו מה לתת. אז הוא הסביר שעיקר הצדקה הוא שאדם נותן מתוך מה שהוא הרויח ומה שכן היה רוצה לעצמו, רק שהוא מבין שלא צריך – לא חיוני לגמרי – והוא עושה "משפט וצדקה", עושה משפט לכמה הוא ממש זקוק באמת ואת השאר, בקצת כפיה, "מעשה הצדקה", הוא נותן לצדקה. בפנימיות זהו עיקר מצות הצדקה, ששופט את עצמו מהדברים המיותרים.

וכתיב והי' מעשה הצדקה בחי' עשי' וכפי' דוקא ששופט א"ע מהדברים המותרים, וצריך לחשוב היטב מה שהוא לו בהכרח לנפשו והשאר הוא מותרות וזה צריך לתת לזולתו, ולא אמרו [חז"ל את המשפט] חייך קודמים אלא כעין מעשה שהי' בקיתון של מים שלא הספיק לשניהם [כשיש שני אנשים במדבר, ויש רק קיתון אחד של מים אצלך, אומרים ש"חייך קודמים", אבל לא על כך שיש לך מותרות, "זבח משפחה" כמו שכותב בתניא, ולזולת אין כלום – אז פשיטא שצריכים לתת.] אבל זאת א"א שהוא יתענג בכל מיני תענוג בדברים מותרים וחברו ימות ברעב,

והגם שההשפעה מן השמים נותנים לו [הוא קבל את הברכה, את הכסף.] וכהטוענים כמה טענות באופנים שונים [שהוא צריך את הכסף וכו'.], הנה האמת הגמור הוא שצריך לדעת דמה שנותנים לו אינו בשביל עצמו [הוא לא קבל ששייך לו באמת. יש על זה שיחה מפורסמת מאד של הרבי, שצדקה בלשון הקדש נגזרת מהמלה צדק. חוץ מכך שצריך לשפוט את עצמו כמה הוא ממש זקוק, וכל השאר הוא מותרות שצריך לתת, בצדק הכוונה שנתינת הצדקה היא הצדק, היא האמת, כי הכסף באמת לא שלו – ה' נתן לו את הכסף כפקדון שנמצא אצלו בכיס, אבל הוא לא שלו אלא כדי לתת למישהו אחר.], כי מי שאינו מוטעה בנפשו הרי יתבונן היטב למה ניתנה לו השפעה כזו וכי באמת מגיע לו זאת, וכשיעשה חשבון צדק [צדקה לשון צדק.] בנפשו בכל עניני הנהגותיו [האם הוא כל כך צדיק שמגיע לו?!] הרי ימצא שחברו העני [ו"כל ישראל חברים".] הוא באמת טוב ממנו [הסברנו שזה ההבדל בין שפלות לבטול. בטול היינו לדעת שכל הטוב שבו – הוא לא עשה כלום, אבל לא כלפי מישהו. שפלות היא ביחס לאחרים. לפעמים מסבירים שהענוה של משה היא ביחס למישהו האחרון – רואה את מסירות הנפש של הדור האחרון – אבל הפשט של ענוה שיודע את הטוב שבו ולא מחזיק טובה לעצמו, "לעי באורייתא תדיר ולא אחזיק טיבותא לנפשיה". עושה טוב וכאילו לא עשה כלום – "לכך נוצרת", ה' שם אותי פה ללמוד תורה, אבל לא ביחס לאחרים. שפלות היא בהחלט שכל אחד אחר יותר טוב ממני – הוא פשוט בשפל. אם האדם עושה חשבון צדק איפה אני ואיך אני מתנהג – שם בענוה, כשכן כתוב שמשה רבינו משוה את עצמו לדור של עקבתא דמשיחא, הוא גם מכניס לחשבון הזה שאין הכי נמי שקבלתי הרבה מתנות של כשרונות, אבל אם החבר שלי – כל יהודי – היה מקבל את המתנות שאני קבלתי מהשמים הוא היה מנצל אותם פי כמה וכמה יותר טוב ממני. החלק הזה של החשבון לא שייך דווקא לדרא דעקבתא דמשיחא, אלא גם למישהו אחר בדור שלו – אם מישהו אחר היה מקבל את הכשרונות שקבלתי מהלידה, לא בזכותי, ודאי וודאי היה עולה יותר גבוה ממני. החשבון הזה שייך גם לכח המדמה – איזה תיקון של כח המדמה, שהוא מדמה לעצמו שאם אתה היית עם הכשרונות שלי ודאי היית (צריך לדמיין זאת) מנצל אותם ועולה הרבה יותר ממני. בכל אופן, שפלות היא שבאמת כל אחד במציאות יותר טוב ממני, אם אני עושה חשבון נפש אמתי – אם אני כך וכך, הוא ודאי יותר טוב ממני בפועל, אז ממילא הוא בשפל, הוא הכי למטה.] ולמה אין נותנים לו [אם הוא יותר טוב ממני, למה השפע לא מגיע אליו ישירות? למה הוא צריך לעבוד דרכי?], אין זאת אלא דמה שנותנים לו השפעה כזו הוא בשביל לזכותו במצות הצדקה [ה' פשוט עשה לי טובה – נתן דרכי, כדי שתהיה לי זכות בצדקה, מרחם עלי – אבל לא שלי בכלל, רק ה' זיכה אותי. זו אפשרות אחת, שצריך לחשוב שה' נתן לי כדי לנסות אותי.], או ע"ד כי מנסה ה' אלקיכם אתכם [ווארט מאד חזק: כתוב שהנסיון של העשיר הרבה יותר מהנסיון של העני. לשניהם יש נסיון – איך להתמודד עם המציאות, עם המצב הקיומי שלי. פשיטא שלעני יש נסיון, קשה לו, ויכול גם להרהר למה ה' לא נותן לי פרנסה. אבל כתוב שהנסיון של העשיר יותר גדול – יש לו כסף, יש לו הכל, ושיבין שבאמת לא שלו זה נסיון הרבה יותר גדול בנפש. לכאורה הוא רק אומר בחצי משפט, אבל כשקוראים אחר כך את הקיצור הוא מדגיש זאת. הקיצור הוא תמצית הפרק, ואומר שם שכאשר נותנים לאדם ריבוי שפע יש לכך שתי מטרות – או בשביל צדקה (לזכות אותו, עושים לו טובה. העני טוב ממנו, היה מגיע לו את הכסף ישירות, אבל רוצים לזכות אותו) או בשביל נסיון. יש נסיון אחד לעשיר, לתת צדקה, ויש הרבה נסיונות – החל מכך שלא יחזיק עצמו גדול, לא ינפח את ה"שרש פרה רוש ולענה" של עמלק. עוד לפני שנותן צדקה הנסיון שלא יתגאה. הוא אומר שאדם מקבל שפע בשביל אחד משני דברים – או לזכות אותו, חסרות לו זכויות ומרחמים עליו, או בשביל נסיון. אחרי "כי מנסה הוי' אתכם" כתוב "לדעת" וכתוב בחסידות שתכלית הנסיון היא שאדם יגיע לדעת את ה' (לא הכוונה שה' ידע, כי הוא לא צריך "לדעת", הוא כבר יודע). אם אני עומד בנסיון אני זוכה לדעת את ה'. עיקר הנסיון הוא של העשיר. הרבי רוצה שכולם יהיו עשירים, וממילא כולם יעמדו בנסיון, ואז הכל יתמלא דעת – "ומלאה הארץ דעה את הוי'", עיקר מיעודי הגאולה. אם הנסיון של העשיר, והדעת שבעקבותיו, גדולים יותר – אז כדאי להיות עשיר. זה הסבר למה כולם צריכים להיות עשירים. ],

וכ"ז [מי שיכול לעמוד בנסיון, לדעת שהכסף אצלו כדי לתת, הוא מי שיש לו את יסוד היסודות של עבודת ה', השפלות:] מי שהוא בשפלות יתבונן במצב עצמו ובמעלות זולתו ולבבו יבין שכן הוא [שבאמת הוא יותר טוב ממני.], אבל כשהוא מנושא [עם קליפת עמלק.] ויקר בעיניו הרי הכל אצלו הכרח ואין לו מותרות כלל [כל פרוטה שיש לו היא הכרחית, חושב שסוף העולם אם יתן משהו – אין לו שום פרוטה מיותרת.], וגם יחשיב שמה שנותנים לו הוא מצד מעלתו הגדולה [הוא גם מיד חושב, בלי הרף עין של פקפוק, שאם הוא קבל שפע סימן שהוא ראוי שלעפ.], וא"כ הרי ההתנשאות מונעת אותו ממצות הצדקה [ולא יתן צדקה.], ולכן אברהם שהי' איש החסד [וגם חנך את הילדים "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".] שכל מה שהי' לו נתן לזולתו כתי' בי' ואנכי עפר ואפר [הוא היה בתכלית השפלות – משם הנדיבות שלו.] שהי' בטל ושפל אצלו שחשב אשר כל אדם טוב ממנו [כך חשב היהודי הראשון.] ולכן נתן הכל לזולתו, וכמו"כ כל מ"ע [שנכללת בצדקה, סתם מצוה היא צדקה בירושלמי, כמו שאדה"ז מביא בתניא.] בפרט יש בה כוונה פרטי' בכפי' [לכן זו מצוה מעשית, לשון כפיה.] וביטול עצמו שכ"ז שייך דוקא במי שהוא שפל וענו [אם כן, בכל קיום מצוה כדבעי יש ממד של אתכפיא.], ובאמת הנה גם מי שמציאות הישות וההתנשאות שלו אינה בהתפשטות גדולה [העמלק אצלו אינו מנופח ביותר.] כ"כ שימנע אותו מסו"מ ועש"ט בפו"מ [לא כל כך מנופח שהוא עוזב את התורה והמצוות בגלל הישות שלו.], מ"מ הרי אינו בטל [יש לו ישות,] וממילא אינו כלי לאלקו' [כמו שכתוב בתניא שהכלי לגילוי אלקות הוא אך ורק דבר אחד – בטול. אף על פי שאינו כל כך מנופח, כן שומר תורה ומצוות, אינו כלי לאלקות בכלל – כי כלי לאלקות הוא רק בטול.], וכידוע דאלקו' אינו שורה אלא במקום הביטול דוקא [רק אם מקום הוא 'אין'. לכן כתוב גם באדמו"ר הזקן וגם אצל המגיד שה' ברא את העולם יש מאין כדי שצדיקים יבואו ויהפכו את היש לאין – שלא לחזור לתהו ובהו, אלא שהישות תזדכך – זו תכלית הבריאה, ואז היש שהוא אין ובטול נעשה כלי לבטול אלקות.] וכמ"ש מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח דוקא [אצל מי אני שוכן? אצל מי שבבחינת "דכא ושפל רוח" (פסוק שכבר הביא כמה פעמים, פסוק חשוב שהוא אוהב מאד. דווקא אצל מי שבשפלות ה' שוכן ומתגלה.] ובתורה [מי זוכה לכתר תורה?] אמרז"ל (ברכות סג, ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' [לומד בשפלות וכמה שיותר אתכפיא – השפלות מביאה לאתכפיא, וכמו שלמדנו אתמול כמה שיש יותר שפלות האתכפיא יותר קלה. מצד אחד מחשיבים למעשה, אבל אם יש לו שפלות זה קל, עד כדי כך שלמדנו בשיעורים קודמים שאם אדם שפל לגמרי, שפל בעצם, הוא לא צריך לכוון אתכפיא בכלל היא היא בדרך ממילא.] וזאת התורה אדם כי ימות [באהל, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה. אחד מפירושי אהל – המושג "אהלה של תורה" – שהוא מחשיב את כל העולם הזה כדירת עראי, הוא גם בגדר "עבר מן העולם", הכל זה אהל, דירת עראי. מצד אחד יש לו קביעות עתים בתורה, אבל התורה היא במקיף אצלו – יש כמה פירושים לסוד של אהל.], ומיתה הו"ע הביטול ["בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם" – צריך שכל אחד בגיל צעיר יגיע למדרגה של "בן מאה". כתוב שלעתיד לבוא "הנער בן מאה ימות" – הפשט שלע"ל מי שבן מאה עדיין חושבים שהוא נער, אבל לפי יסוד הבעש"ט שכל התורה שייכת בכל אדם ובכל עת ובכום מקום, אז גם היום צריכים לחשוב מה פירוש "הנער בן מאה שנה ימות"? כמי שמקבל חנוך חסידי הוא כמו "הרי אני כבן שבעים שנה" של רבי אלעזר בן עזריה. מי שבאמת לומד כך הוא כאילו בן מאה, "כאילו מת ובטל ועבר מן העולם" – עבר מהעלם העולם הזה ויש לו גילוי אלקות. גם כשהוא באמת נער הוא כמו בן מאה, ועליו כתוב "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם" – עבר מהעלם אלקות כשמת ובטל בפנימיות, באופן חיובי, הוא עבר מהעלם העולם הזה ויכול לזכות. זה חינוך חסידי, מהילדים הכי קטנים.  (אולי דווקא אצל ילדים). זה התפקיד של כל מלמד, שיגיעו בכיף ל"הנער בן מאה שנה". (לפי זה איך תתכן מציאות של עשיר? אם יש לו – הוא צריך לתת, אז איך נשאר לו?) הרבי אומר בהרבה מאמרים על תפלת עני ותפלת עשיר. העשיר מתפלל למלך, מתוך דאגה למלך לבדו, "יש לך מדינה והיא חרבה וגו' יהי רצון שתבנה". זו התפלה, רק על הגאולה. היות שהעשיר לא צריך לעצמו, אבל הוא יודע שה' צריך. אפילו הכי עשיר, שהוא הכי נדבן שבעולם, הוא גם יכול לעשות חשבון נפש שאפילו אם הייתי ממש מפזר את כל ההון, את כל המליארדים שיש לי, זה היה הפותר את בעית הרעב בעולם? את העוני והמצוקה שיש בעולם? זה לא היה פותר. מי שחושב על מצב העולם כולו, יש מצוקה. אם זה באמת נוגע לו כמובן שהוא נותן הרבה, אבל הוא כאילו חווה בעצמו את המצוקה של המציאות – זה כואב לו ועל זה הוא מתפלל לה', זו התפלה שלו.], ואז דוקא יהיה קיום התורה [אם יש לו בטול, "אדם כי ימות באהל", אז התורה מתקיימת.], ולכן ניתנה התו' לנש"י דוקא מפני הביטול שבהם [ליהודי מצד הטבע יש בטול.] דכתי' אור זרוע לצדיק ["ועמך כלם צדיקים".] זרע הקב"ה את התומ"צ, וזריעה צ"ל בארץ ["בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – ארץ נוטריקון "אור זרע לצדיק". לדעת בית הלל ארץ קדמה, הוא שפל וסבלן,] ואז תהי' הצמיחה בתוס' וריבוי, ונש"י הם בחי' ארץ כמ"ש כי תהיו אתם לי ארץ חפץ שיש בהם בחי' הביטול כמ"ש כי אתם המעט מכל העמים [וחז"ל דורשים "שממעטים את עצמכם". מתי ממעטים את עצמכם? דווקא כשה' משפיע לכם שפע טוב. אתמול דברנו על קליפת ישמעאל – בקליפת ישמעאל כשה' משפיע שפע טוב הוא נעשה גדול ומתנשא מריבוי השפע. אצל עם ישראל דווקא כשמשפיעים כל טוב הם נעשים קטנים, "שממעטים את עצמכם". העיקר הוא מה שמוסבר באגרת הקדש ב, "קטנתי מכל החסדים", שמי שהוא בקדושה ככל שמשפיעים עליו יותר ומקרבים אותו יותר לה' הוא נעשה קטן בפני עצמו. שם כתוב בפירוש שההיפך הוא ישמעאל.], וכתי' אמת מארץ תצמח [גם בחינת משיח, שנאמר בו "צמח שמו ומתחתיו יצמח".], אין אמת אלא תורה [זה אחד הפירושים ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל" – "אמת מארץ תצמח", שהיא תורה חדשה.] ומארץ דוקא שהיא בחי' הביטול תהי' צמיחת אור התורה, וארז"ל (ברכות שם) כל המנבל א"ע [משפיל את עצמו לגמרי.] על ד"ת סופו מתנשא [באמת ה' ינשא אותו – לא שהוא מתנשא בעיני עצמו. מה פירוש "המנבל את עצמו"? שאינו מתבייש לגלות את חוסר ההבנה שלו, וכל דבר שקשה לו הוא שואל – הגם שהחברים שלו יצחקו עליו, אינך מבין?! גם כשצוחקים עליו הוא חייב לשאול כי הוא באמת רוצה להבין את התורה. לכך קוראים "מנבל את עצמו". מאד מענין שלמלה "מנבל" יש גם משמעות מאד שלילית, אבל כאן היא חיובית. צריך לומר שהנבול החיובי הוא מדה כנגד מדה, תיקון לניבוי השלילי. הניבול הכי שלילי הולך בנפש עם פה – נבול פה. כנראה שמי שמנבל את עצמו באופן חיובי יש בכך תיקון לניבול השני – אפשר לכתוב בספר הסגולות שלנו. (יש ת"ח שאין לו דרך ארץ נבלה טובה הימנו.) נכון, שאין לו שפלות וענוה. משה נכנס רק כשקוראים לו – על כך כתוב – הוא יכול להכנס מתי שהוא רוצה אבל הוא מחכה. אבל תלמיד חכם שאין לו דרך ארץ, שאין לו דעת – היינו הך – כתוב שנבלה טובה הימנו. שוב, מהו הניבול של הקדושה, של תלמיד חכם?] ופרש"י ששואל מרבו כל ספקותיו ["אין הביישן למד", הוא שואל.] ואפי' יש בהם דברים שחבריו מלעיגים עליו כו' ['אתה טפש? אתה טמבל?' – לא משנה לו, הכל מתוך שפלות.] וכ"ז במי שהוא בשפלות [ואז עושה זאת בטבעיות לגמרי – טבע טוב, טבע יהודי.] משא"כ המנושא אינו כלי לאלקו', ולכן זאת כל האדם בהתחלת עבודתו צריך לייגע ביגיעת נפש [התבוננות.] ויגיעת בשר [זיצ'-פלייש, שאדם יהיה מוכן לשעבד את הגוף. לשעבד את הנפש להיות מרוכז בהתבוננות זו יגיעת נפש.] להכניע את הגסות שבו להיות בבחי' שפלות [נשים לב שבפרק הקודם היו ענוה ושפלות יחד, ובפרק הזה מגיע לעצם הנקודה, וכמעט לא משתמש במלה ענוה אלא שפלות.] ואז יכול להתקרב לאלקות בתפלה ותורה [אם הוא בשפלות העבודה שלו באמת פועלת – פועלת ישועות בנפש שלו ובכלל.],

והנה העצה לזה להכניע הגסות צריך לידע בנפשו הסיבה שנדמה לו הגסות [לעשות חשבון נפש, אם יש לו כעת במודע מגמה להשפיל את הגסות שלו הוא צריך לדעת מהמ אנחנו כל כך גס, חוץ מכך שהאדם נולד "עיר פרא אדם יולד" – יש לו גסות וישות מהתולדה – יש גם סיבות בחיים שהוא מחשיב עצמו ומתגאה. צריך לדעת, ממה יש לי גסות בפשטות?] אם הוא ממה שלמד תורה הרבה וכדומה בענינים כאלו צ"ל לו שעות קבועות להתבונן איך שאין לו להתגאות בזה [שייך לפירוש הענוה שהזכרנו קודם, "לעי באורייתא תדיר ולא אחזיק טיבותיה לנפשיה". צריך הרבה להתבונן, להקדיש שעות, לכך שאין לי שום דבר להתגאות בו.] והוא כי הרי ארז"ל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת כי אין לאדם להתגאות רק כשעושה דבר ביתרון [לפנים משורת הדין, מעל ומעבר למה שהוא חייב – גם אז לא טוב להתגאות, אבל יש איזה טעם כי עושה יותר ממה שהוא צריך. אבל אם האדם יהיה בקי בכל התורה כולה, "לא פסיק פומיה מגרסא" לשניה – אין לו במה להתגאות כלל, "לכך נוצרת", לא עשה כלל יותר ואל לא להתגהות. ההשוואה שלו למישהו אחר – עם האמירה שאני טוב ממנו – היא המדרגה הכי נמוכה. אבל בעצם על גסות רוח אומר שמתגאה כי נדמה לו שיש לו מעלה עצמית, וחשבון הנפש הוא להוריד אותו מהתפיסה הזו. הוא אומר שבשכל היה מקום להתגאות, אבל גם אותו צריך להשפיל ולבטל. אבל כשהוא לומד הרבה תורה אין לו במה להתגאות בכלל. הוא צריך לאמן את השכל שלו לחשוב שאין לי במה להתהלל בכלל, הוא רק ממלא את החובה שלו.] אבל במה שעושה דבר שנצטוה ובשביל זה נברא ואם לא יעשה זאת לא תושלם הכוונה [לשמה הוא נברא ונמצא כן בעולם הזה.] אין לו מה להתגאות בזה [זה לגבי הגסות שבאה מהמעלה העצמית – שלא משוה עצמו למישהו אחר – תלמיד חכם גדול שלומד הרבה תורה.],

[עוד דבר שאנחנו מדברים עם הת"ח:] וגם צריך לדעת דכמה שלמד [גם אם חושב שלומד הרבה תורה ומבין הרבה תורה, באמת אם תעשה חשבון צדק נוקב ואמתי תראה שאתה לא מבין בכלל.] לא הגיע לעומק אמיתת חכמת התורה [גם מה שהבנת – לא הבנת, לא הגעת לעומק הבנת חכמת התורה.] כי עמוק עמוק מי ימצאנה וארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים [התורה היא אין סוף וכל דבר בתורה הוא אין סוף, וכמה שאתה מבין הוא כלום – שום דבר.], וכשיתאמת אצלו שלא הגיע לעומקה ממילא לא תהי' לו מזה התנשאות הנפש,

גם צריך להתבונן מה פעלה בו התורה שלמד [עוד דבר, יש פה כמה שלבים. תורה לשון הוראה היא כדי לעשות משהו, לתקן את עצמך, לתקן את העולם. אני תלמיד חכם גדול, יש הרבה תורה – האם התורה פעלה בי מה שצריך לפעול? האם עשתה לי תיקון נפש, תיקון מדות? אם אני הגאון הכי גדול בעולם אבל התורה לא עדנה לי את המדות (אויס אידלען-זיך)– מה שוה כל התורה שלמדתי? הרי תכלית התורה היא לעדן את המדות, לתקן אותי.

הוא אומר שאדם לא יכול להתגאות כי זו חובת הקדש שלו, "כי לכך נוצרת" – צריך ללמוד תורה, אין לו איך להתגאות. הוא מוסיף, אם בכל אופן אתה חושב שאתה גדול – אולי תשווה את עצמך למי שלומד פחות ממך. הוא לא כותב כאן, אבל אפשר להמשיך את המחשבה שלו – הוא לא יודע תורה ואתה כן, אבל נעשה חשבון, כמה שאני עמוק אני לא מבין שום דבר, וגם הוא לא מבין שום דבר. בנוסף עושה חשבון שכל הלימוד לא פעל – עוד חשבון כדי להוריד אותו. איפה הוא עומד בעולם בכלל.] ויהי' מרא דחושבנא בפרטי מחדו"מ ושאם ימצא שאינה כדבעי למהוי הרי הוא גרוע ממי שלא למד [החבר לא למד ואצלו המדות יותר מתוקנות. כעת גם אומר מה שלמשה רבינו:] וחברו אם הי' לומד הי' בודאי טוב ממנו [נמשיך, הוא באמצע כל החישוב, כל המחשבות. זו דוגמה של "רבות מחשבות" לטובה – שצריך הרבה מחשבות אמתיות, על ידי שמאמן את עצמו, איך לצאת מהגאוה, מגסות הרוח.]

ובו לא פעל אור התורה מאומה ומובן מזה גופא מה שמנשא א"ע בלימוד התורה שזה היפך כוונת התורה, כי אור התורה צריך לפעול ביטול בנפשו דאורייתא מחכ' נפקת וחכ' היא בחי' ביטול כח מה ולכן מכ' היא אות י' שהיא אזעירת גרמה והיינו מפני הקירוב דבחי' חכ' לאוא"ס ב"ה דכל שיותר קמי' הוא יותר כלא, ולכן התורה שהיא חכמתו ורצונו ית' ה"ה פועלת ביטול בנפשו וזה שמתנשא מלימוד התורה הרי מובן כמה הוא רחוק מאמיתת התורה וכאשר לעתים קרובים יהי' שעה ארוכה בהתבוננות אלו וכיוצא באלו יפעול בנפשו ההכנעה והשפלות, ואם הגסות היא מצד טבע תולדתו שבתולדתו הוא חומרי וגס, גראב געבארן, הנה צריך ביטושים לבטש א"ע וכמאמר רב מתיבתא בזהר אעא דלא שליט בי' נורא מבטשין לי' גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' וסליק נהורא והו"ע הסיגופים שמסגף נפשו ועי"ז נכנע חומרו, וענין הסיגופים הנה לא כמו שסוברים העולם דכל ענינם הוא בתעניות והעדר השינה לצער עצמם אלא אמיתת ענין הסיגופים הוא לעצור עצמו בכל אותם הענינים הגשמי' או ענינים הרוחני' שיש להם יחס אל הגשם כגון למנוע עצמו גם מדבור המותר במשך איזה שעות ביום לפרוש עצמו ממאכלים הטובים ולאכול מאכלים המוכרחים לו ודוקא אלו שאינם אהובים עליו וכדומה, דענין הסיגופים הוא מה שעושה היפך רצונו ובזה הנה הוא שובר את החומרי' ומזמן לזמן מזדכך גופו.

קיצור. יבאר הענינים רעים הבאים בסבת גסה"ר, א) תאוותיו מרובות, ב) אין מעצור לרצונותיו, ג) נכשל גם באיסוים, ד) מוצא היתרים לעצמו, ה) משוחד מרצונותיו, בא ו) לכלל כעס, ז) לידי התפארות, ח) מונעו מלתת צדקה, יבאר במהות הצדקה ואשר ריבוי השפע שנותים לאדם הוא בשביל א) צדקה, ב) נסיון, יסביר דהכלי לאלקות הוא ביטול, שבירת הגסות הוא ע"י א) ההתבוננות שהוא רחוק מלהיות בן תורה, ב) שבירת החומריות.