1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער ל"ז – התגלות הכבוד ועבודת התשובה

כ"א שבט תשמ"ו – תל אביב

פרקים ב-ג

הקבלת שנגל"ה לסדר ההשתלשלות ביחס לכבוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל: המבנה והשתקפותו בשם הוי'

סוד השנגל"ה: מבנה המציאות כנגד אותיות שם הוי'

שער "התגלות הכבוד בעבודת התשובה". למדנו לפני שבוע[ב] שאחד המושגים הראשיים בקבלה הוא המושג שנגל"ה[ג], ראשי תיבות: שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י. כמו שיש מושג ראשון בקבלה נרנח"י: נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י, כך יש מערכת עוד יותר רחבה. נרנח"י כולל רק את הנשמה, המרכיבים, השלבים והבחינות שלה. יש מערכת יותר רחבה בקבלה גם כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י – שנגל"ה. כאשר הקוץ של ה-י הוא שורש הנשמה; י – הנשמה עצמה; ה ראשונה שבשם – הגוף. הנשמה יורדת להתלבש בתוך הגוף, "מאגרא רמא לבירא עמיקתא".

שורש הנשמה, כמו שנלמד בהמשך, נקרא "אגרא רמה", הפסגה הגבוהה. כאשר היא יורדת להתלבש בתוך הגוף, היא יורדת "מאגרא רמא לבירא עמיקתא", לבור עמוק. כלומר שהגוף עצמו הוא בסוד הבור העמוק; אחר כך הגוף מתלבש בתוך לבושים, כנגד ו שבשם הוי'; ובסוף האדם, שעכשיו חי עם נשמה פנימית ולבוש בתוך לבושים, נכנס ודר בתוך דירה, בתוך היכל, בתוך בית שמקיף אותו מרחוק. הלבוש מקיף אותו מקרוב, לכן כתוב שהלבוש מכוֹן להשראת המקיף הקרוב, שהוא החיה שבנפש. ההיכל-הבית מקיף את האדם מרחוק, ועל כן הוא המכון להשראת המקיף הרחוק, היחידה שבנפש.

נעוץ סופן בתחילתן: הקשר בין כבוד השורש לכבוד ההיכל

לפני שבוע התחלנו להתבונן בכך שכל אחת מהמדרגות הללו מכונה בשם כבוד, והבאנו פסוקים ומאמרי חז"ל לכך שכל מדרגה ומדרגה נקראת כבוד, סוג אחר של כבוד.

אם נסתכל בעמוד תס"ג נראה את קיצור הפרק הראשון שלמדנו לפני שבוע, והוא שהקוץ של ה-י, הכתר בקבלה שנקרא קוצו של י, נקרא בכתבי האר"י ז"ל שורש, והוא כנגד הכבוד שעליו נאמר "כבוד הוי' יאספך"[ד]. אמרנו שבכל מקום בתנ"ך שכתוב "כבוד הוי'" הכוונה היא לשורש נשמות עם ישראל, כנסת ישראל בקבלה. כאשר הנשמה מסתלקת מתוך הגוף היא נאספת אל תוך כבוד ה'. על כך כתוב "כבוד הוי' יאספך", הנשמה נאספת לתוך שורשה הכולל והאמתי, שהוא כבוד ה'. אמרנו שכאשר צדיק מסתלק ונאסף לתוך כבוד ה', גם החיים עלי אדמות, אנחנו כולנו, יכולים להתקשר ולקבל גילוי הארה ממדרגה זו של כבוד ה'. גם במשכן, בבית המקדש שיש לנו – לא צריך הסתלקות של צדיק – כל הסוד שלו הוא להוריד את כבוד ה' בארץ. גם כל קרבן שמקריבים בבית המקדש מעורר בסוד אתערותא דלתתא את גילוי כבוד ה', כלומר שורש נשמות עם ישראל.

לכן בית המקדש עבור כולנו הוא לחזור לאותו מקום שהשורש של כולנו מתגלה בו. אם כן, בית המקדש כולל כרגע את כל מדרגות הכבוד, מראשית המדרגה הראשונה כבוד ה' שמתגלה בבית המקדש האחרון, שהוא "ובהיכלו כלו אומר כבוד"[ה]. בית המקדש על פי פשט הוא בית, אמרנו שבית כאן הוא המדרגה האחרונה, ההיכל. בתוך הבית המתוקן והמושלם, בית המקדש, יש גילוי השורש, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[ו]. זה הפסוק הראשון שהבאנו לפני שבוע, "כבוד הוי' יאספך". הפסוק השני הוא הבקשה של משה רבינו. משה רבינו ביקש מה' "הראני נא את כבודך"[ז], וגם זו בקשה לגילוי שורש נשמות עם ישראל, כמו שהסברנו קצת לפני שבוע.

אחר כך המדרגה השניה היא הנשמה, והבאנו לה שני פסוקים. הנשמה כאן לפי האריז"ל היא כנגד י של שם הוי'. עוד פעם, הערכים העיקריים כאן – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י – הם אחת ההקדמות העיקריות של כל כתבי האריז"ל. אנחנו מתבוננים ומתעמקים להקביל עוד דברים נוספים למערכת הזאת. אם כן, האריז"ל אומר ש-י של שם הוי' היא הנשמה בכלל, כלומר הנשמה שיורדת להתייחד עם הגוף, כמו ש-י מתייחדת עם ה עילאה שבשם, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ח], כמו שדיברנו קצת לפני שבוע.

"למען יזמרך כבוד": הנשמה כביטוי לכבוד בתוך הגוף

על הנשמה שבתוך הגוף ומתגעגעת לחזור למקור חוצבה למעלה כתוב "למען יזמרך כבוד ולא ידום"[ט]. היא כל הזמן מזמרת בלב מתוך געגועים ושירת הנשמה לחזור לשורשה. מה זה "כבוד" בפסוק הזה? הנשמה שבתוך הגוף, כך מוסבר. "דקרי תדיר ולא שכיך"[י], זה התרגום בלשון הזהר. היא קוראת ומתגעגעת תדיר, כל הזמן, ולא דוממת, "ולא שכיח" אף פעם.

אחר יש עוד פסוק בו הנשמה מכונה כבוד – "לכן שמח לבי ויגל כבודי"[יא]. "יגל כבודי", הנשמה שלי שמחה. הסברנו שהפסוק הראשון "למען יזמרך כבוד ולא ידום" הוא עבודה של רצוא בנשמה. הנשמה חיה בתוך הגוף וכל חיות נמצאת בתנועה מתמדת של רצוא ושוב. "למען יזמרך כבוד" בבחינת רצוא; "לכן שמח לבי ויגל כבודי" בתנועת שוב, שמחה.

"ותחת כבודו"-"והארץ האירה מכבודו"-"ובהיכלו כלו אמר כבוד"

אחר כך המדרגה השלישית, הגוף שכנגד ה עילאה שבשם. על כך יש פסוק בנביא, בישעיהו, "ותחת כבודו יקד יקֹד כיקוד אש"[יב]. הסברנו שהפסוק הזה נדרש על שרפת נשמותיהם של נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה בחנוכת המשכן. הנשמה נשרפה בתוך הגוף, הגוף נשאר שלם ועל כך כתוב "תחת כבודו", תחת הגוף, בערה האש. כך דורשים את הפסוק "ותחת כבודו" – מתחת, מבפנים, בתוך הגוף, "יקד יקד כיקוד אש". בפסוק זה הגוף מכונה כבוד.

אחר כך הלבוש. על הלבוש יש שני פסוקים, קודם אני אקרא את הפסוק השני – "לכבוד ולתפארת"[יג]. הלבושים של הכהן הגדול וגם של כל הכהנים נקראו כבוד – "לכבוד ולתפארת". יש עוד פסוק בנביא, "והארץ האירה מכבודו"[יד]. חז"ל דורשים אותו[טו]: מהיכן נבראת האורה? מאיפה ה' ברא אותה? הוא התעטף בלבוש ומהמלבוש של ה' יצא האור. הלבוש של ה' מכונה כבוד – "והארץ האירה מכבודו" – ודורשים חז"ל שהאור שמאיר את הארץ יוצא מהכבוד של ה'. מהו הכבוד של ה'? הלבוש שלו, כך דורשים חז"ל. אם כן, בפסוק הזה הלבוש נקרא כבוד.

אחר כך המדרגה האחרונה, אחרון-אחרון חביב, ההיכל שכנגד ה תתאה שבשם הוי', שנקרא כבוד בפסוק מפורש. זהו הפסוק היחיד שכתובה במפורש המדרגה המקבילה יחד עם המלה כבוד: "ובהיכלו", לשון היכל ממש, "כלו אומר כבוד". עד כאן בקיצור חזרתי על מה שלמדנו לפני שבוע בפרק הראשון.

מתחת לכסא הכבוד: הכבוד המכוסה ושורש הנשמות

אפשר להוסיף כאן עוד שתי נקודות: נקודה אחת לגבי המדרגה הראשונה והסבר שני לגבי המדרגה האחרונה. המדרגה הראשונה היא שורש והאחרונה היא היכל. לגבי השורש, להסביר יותר טוב ששורש הנשמה נקרא כבוד, ידוע מאמר חז"ל[טז] ששורש נשמות עם ישראל נחצבו מתחת לכסא הכבוד. זה מאמר חשוב שלא ציטטתי לפני שבוע. כתוב ששורש הנשמות הוא מתחת לכסא הכבוד של ה'. אפשר ללמוד ולהבין זאת כפשוטו, שכיוון שהוא מתחת לכסא הכבוד, לכן יש לו שייכות וקשר לכבוד, כפשוטו. זה כבר מקשר לנו בין שורש הנשמה לבין הכבוד, כבוד ה', שהנשמות באות מתחת לכסא כבודו של הקב"ה.

אבל יש הסבר הרבה יותר עמוק לזה שמוסבר בחסידות, והוא שכסא מלשון כיסוי[יז] ומסבירים שהוא מלשון אתכסיא. כלומר שסוד כסא הכבוד הוא שהכבוד מכוסה – יש כח שמכסה על הכבוד. מה שמכסה, מסתיר ומעלים על הכבוד נקרא כסא הכבוד, שהוא מכסה על הכבוד.

לפי זה, מה הפירוש "מתחת לכסא הכבוד"? בדיוק כמו בפסוק השלישי, הפסוק של הגוף. כתוב שם "ותחת כבודו", אז איך הסבירו חז"ל את הפסוק הזה? ש"תחת כבודו" הכוונה בתוכו. לפעמים המלה תחת פרושה בתוך לבוש מסתיר. "תחת כבודו" היינו בתוך הגוף שהוא הכבוד. כך אפשר לפרש, ממש באותה דרך, מה נקרא "תחת כסא הכבוד". ניתן לפרש בתוך כיסוי הכבוד, כלומר, בכבוד עצמו. כסא הכבוד מכסה על הכבוד ו"תחת לכסא הכבוד" הכוונה שהוא בתוך הכיסוי, מתחתיו, שם יש את הכבוד עצמו. יש ביטוי "בכבודו ובעצמו"[יח]. כמו שעוד נסביר אותו קצת בהמשך – יש עצם וכבוד. יש ביטוי "בכבודו ובעצמו" ומביטוי זה רואים שכבוד קשור עם המושג עצם. נצטרך להסביר זאת תכף בפרק השני.

אם כן, חציבת הנשמות מתחת לכסא הכבוד, הכוונה שה' הוציא את שורש הנשמות מבפנים, מתוך הכסא, מתוך הכיסוי שמכסה על הכבוד, וממילא שורש הנשמות הוא עצם הכבוד, "בכבודו ובעצמו" של ה'. זו היתה נקודה נוספת להסביר את המדרגה הראשונה כאן – שורש, שהוא בסוד "מתחת כסא הכבוד".

סוד ה-ה' תתאה: ההיכל ככח הדיבור וההבעה

להסביר את המדרגה האחרונה, היכל: אם נתבונן שוב על הפסוק שמקשר את ההיכל לכבוד, הוא הפסוק המפורש בתהלים פרק כ"ט "ובהיכלו כלו אומר כבוד"[יט]. נתבונן עוד קצת בפסוק הזה. קודם כל רואים שהפסוק הזה מדבר על הבעה – "אומר". זה מיד מעלה קשר נוסף למלכות, ה תתאה שבשם, כיוון ש-ה תתאה היא בסוד ההבעה, בסוד הדיבור. רואים שהפסוק עצמו מדבר ו"אומר" – "יום ליום יביע אֹמר"[כ]. אם כן, הפסוק הזה הוא פסוק שמביע אומר, כאשר הבעת האומר היא פנימיות המלכות, ה תתאה שבשם.

סוד ה"הי-כל": חמישים שערי הבינה בגילוי המלכות

אם מתבוננים עוד יותר, כתוב "ובהיכלו כלו אומר כבוד". יש ודאי דרוש-רמז בפסוק זה, שהמלה היכל מחולקת ל-הי וכל, כמו שלמדנו-הזכרנו לפני שבוע. בתוך המלה היכל יש סוד בקבלה שהוא הי כל, כאשר ה פעמים י עולה כל. זה רמז חשוב שמובא בקבלה. כל עולה 50, יש חמישים שערי בינה ב-ה עילאה שבשם, ואחר כך יש התגלות נוספת של אותם חמישים שערים במלכות. כתוב בקבלה שחמישים שערים בבינה ועוד גילוי של אותם חמישים שערים במלכות הם יחד מאה שערים[כא]. אלו "מאה שערים"[כב] של יצחק אבינו, גם מאה שערים בירושלים, עיר הקודש. הרי אנחנו יודעים שיש חמישים שערים. בכל הקבלה כתוב חמישים שערי בינה. מאיפה בא מאה שערים? זה פסוק שנאמר לגבי יצחק אבינו. יצחק אבינו הוא ה שבשם הוי'. הוא גם ה עילאה וגם ה תתאה. בכל אחת מאותיות ה יש חמישים שערים וביחד מאה שערים. משם מקור המושג מאה שערים. אם כן, כאן במלכות יש שוב הי כל. המלה היכל מחולקת להי וכל.

מה הפסוק אומר? "ובהיכלו כלו אומר כבוד". ברור במלים אלה בפסוק: המלה "כלו" היא כל של ההיכל. אם רק מתבוננים קצת לעומק במלים "ובהיכלו כלו", מה זה "כלו"? הכל שלו, הכל של ההיכל. כלומר, אותן שתי אותיות כל במלה היכל. "ובהיכלו כלו" – כל של היכל – "אומר כבוד".

היכל למפרע: פירוש "כלו אומר כבוד" כסוד אור חוזר

אם כאן הפסוק רוצה לייחד את כל של היכל ולומר שהוא "אומר כבוד", צריך לכוון הלאה ששתי המלים "אומר כבוד" הן כנגד האותיות ה ו-י. אבל הפסוק דורש את המלה "היכל" למפרע. אמרנו שמדרגה זאת האחרונה היא בסוד אור חוזר, הסברנו בשבוע שעבר. גם כאן, אם רק נתבונן במלים "ובהיכלו כלו אומר כבוד" הן פירוש האותיות של היכל למפרע. כלומר, יש כל, אחר כך יש "אומר", המושג אומר בחז"ל תמיד קשור עם האות י שמספרה עשר, "בעשרה מאמרות נברא העולם"[כג]. בקבלה ה-י היא החכמה, שכאשר היא מאירה במלכות היא נותנת בה את כח הדיבור, את כח האומר. "לאמר", לומר משהו פרושו כח החכמה – ה-י שבשם הוי' המאירה במלכות. זהו כח הדיבור.

החכמה עצמה נקראת מדבר. יש הרי ארבע מדרגות של מציאות: דומם-צומח-חי-מדבר. דומם כנגד ה תתאה, צומח כנגד ו, חי כנגד ה עילאה ומדבר כנגד י שבשם[כד].

זה גם מסביר לנו מה שכתוב בפסוק שכנגד ה-י – "למען יזמרך כבוד ולא ידום". כלומר, ב-י יש גם זמרה מתמידה שאינה דוממת, כלומר היא היפך של הדממה. כאשר ה-י הזאת מאירה במלכות, שנקראת על שם כך חכמה תתאה או חכמת שלמה[כה], נותנת ה-י, החכמה, בדומם את כח הדיבור. זהו "אומר", כח ההבעה שיש במלכות.

שוב, כתוב בקבלה שכח ההבעה של המלכות הוא בכח ה-י של שם הוי', המתגלה-מאיר בתוך ה תתאה שבשם –ממדרגת המדבר אל מדרגת הדומם. הכוונה להניע את מוצאות הפה, שיוציאו דברי אומר, דברי הבעה. זה ודאי המלה "אומר". שוב, כמו שהזכרתי קודם, הדבר הזה משתקף בכך שה' ברא את העולם בעשרה מאמרות. כתוב שעשרה מאמרות הם כח ה-י[כו], כח החכמה שמאיר במלכות לתת לה את היכולת לדבר בכלל, ובפרט לדבר עשרה מאמרות.

גם במתן תורה היו עשרת הדברות. כתוב שעשרת הדברות הם פנימיות עשרה מאמרות[כז]. הם גם באים מכח ה-י שמאירה במלכות. אם כן, "כלו" היינו כל של היכל. גם כן, אם רוצים לדייק את זה עוד יותר: כתוב "ובהיכלו", אז יש את כל שלש האותיות "כלו" בתוך המלה "בהיכלו". כתוב "ובהיכלו כלו". יש ממש חזרה פעמיים על אותיות כלו – "ובהיכלו כלו".

"כלו" הוא כנגד ה"כל". אחר כך "אומר" הוא כנגד י של המלה היכל. מכאן יוצא ש"כבוד" הוא כנגד ה. נסביר זאת יותר בהמשך, שיש באמת ה מדרגות של כבוד, וסוד הכבוד הוא סוד הגילוי בכלל, והגילוי-ההתגלות, עלמא דאתגליא, מה שמתגלה, כמו המלכות שמכונה ה שבשם – הוא הכבוד בכל מקום. כל ה המדרגות הללו שלמדנו כולן בבחינת מלכות, כיון שכולן בבחינת גילוי, התגלות. באמת כל השער הזה שייך לגילוי, ולכן השם שלו נקרא "התגלות הכבוד", כמו שנסביר יותר בעומק. כבוד הוא כח של גילוי שבתוך העצם.

אם כן, מה למדנו עכשיו? התבוננות על המלים "ובהיכלו כלו אומר כבוד", ששלש המלים "כלו אומר כבוד" הן פשוט מפרשות את המלה "ובהיכלו" הפוך, למפרע: יש "כלו"; י; ה – "כלו אומר כבוד".

אם כן, זו היתה התוספת השניה לפרק הראשון שלמדנו לפני שבוע.

ב.     פרק ב: "ונגלה כבוד הוי'": סוד שנגל"ה, גילוי העצמות ועבודת התשובה

"ונגלה כבוד ה'": הכבוד כשורש ומטרת ההתגלות

אחרי שתי ההקדמות הללו אפשר להמשיך לפרק השני. הפרק השני מסביר לנו את ההקדמה שעכשיו אמרנו, שכבוד בכללות, כל המדרגות של כבוד – כולם ענינן גילוי אור שקודם היה נעלם בתוך העצם. כיון שכל הענין של כבוד הוא לגלות את העצם, לכן קראנו לשער הזה "התגלות הכבוד". מאין לי שכל המדרגות הללו של כבוד הן ענין של גילוי? אני קורא בתחלת פרק ב:

הַקֶּשֶׁר הַמְּיֻחָד הַנָּ״ל שֶׁבֵּין ״כָּבוֹד״ לְשנגל"ה מְרֻמָּז בַּפָּסוּק ״וְנִגְלָה כְּבוֹד הוי׳ וְגו׳״

זה פסוק שנאמר לעתיד לבוא בביאת המשיח – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי פי ה' דבר"[כח], כתוב בישעיהו. מה יש לנו כאן? את המלה "ונגלה כבוד הוי'", כלומר שכבוד ה' הוא הדבר שמחכה ורוצה ומשתוקק להתגלות. בכל משך ימי עולם הכבוד מחכה ורוצה להתגלות, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[כט]. חז"ל מפרשים את הפסוק הזה ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"[ל], כלומר שהכבוד עתיד להתגלות בתוך הבריאה. כל מה שה' ברא אותו בשביל שהכבוד שלו יתגלה בעולם. מהו הכבוד שלו? שורש נשמות עם ישראל.

"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו'". "בשמי" היינו כמו שהוא בשם, בעולם האצילות, כמו שלמדנו בפעם אחרת[לא]. "ולכבודי" היינו בשביל כבודי, בגלל שמטרת הבריאה היא "לכבודי". "בראתיו יצרתיו" – בראתי אותו ויצרתי אותו. "אף עשיתיו" – אף עשיתי אותו. אחר כך מסיימים בפסוק הזה ואת הפירוש שלו חז"ל מביאים בסיום פרקי אבות[לב], ומסיימים אותם עם עוד פסוק "ונאמר: הוי' ימלֹך לעולם ועד". כלומר גילוי הכבוד זהה עם "הוי' ימלֹך לעולם ועד"[לג], כאשר מלכות בכללותה היא ענין ההתגלות. אם כן, כל המדרגות, משורש עד היכל, כולם מדרגות של התגלות המלכות, שהיא התגלות הכבוד.

רמז שנגל"ה בפסוק "ונגלה כבוד הוי'": הקשר בין המבנה לגילוי

ראשי התבות המקובלים בכתבי האר"י ז"ל לכל חמש המדרגות שלמדנו הוא שנגל"ה. ראשי תבות שנגל"ה הם כמו נרנח"י, ראשי תבות מאד חשובים בכתבי האר"י ז"ל, לכן חזרנו על המלה הזאת כמה פעמים לפני שבוע, שנגל"ה, שהיא תכנס לתודעה, שנגל"ה, צריך לזכור אותה.

אם מתבוננים בראשי התבות שנגל"ה רואים שיש בהם אותיות נגלה, רק שבמקום ו בפסוק "ונגלה כבוד הוי'" יש ש, אבל חוץ מזה האותיות בדיוק לפי הסדר. זאת אומרת, ראשי תבות נשמה-גוף-לבוש-היכל הם בדיוק ראשי תבות נגלה. אם כן, זה הרמז הכי מובהק לקשר את כל מדרגות שנגל"ה עם מדרגות של כבוד. זה הדבר הראשון שעשינו פה.

דבר ראשון בנינו פה התבוננות שכל אחת משנגל"ה קשור למדרגה מסוימת של כבוד. הדבר הכי פשוט להוכיח-להראות זאת בַּקשר הוא בזה שראשי התבות שנגל"ה הם ממש אותיות נגלה, והמלה "נגלה" מצטרפת לכבוד ה' בפסוק "ונגלה כבוד הוי'". במקום ש של שנגל"ה יש ו, כמו שעכשיו נסביר למה.

— ״נִגְלָה״ רָאשֵׁי תֵּבוֹת נְשָׁמָה גּוּף לְבוּשׁ הֵיכַל [בדיוק לפי הסדר], וְהַ־ו שֶׁל תֵּבַת ״וְנִגְלָה״ בָּאָה לְרַבּוֹת אֶת הַשֹּׁרֶשׁ הַנֶּעֱלָם,

כתוב בחז"ל[לד] שכל פעם שיש ו אפשר לדרוש אותה לרבות עוד מדרגה נעלמת. זה כלל בחז"ל. אם כתוב "ונגלה", ו עצמה באה לרבות עוד משהו, עוד מדרגה שנעלמת. מהי המדרגה החמישית? השורש. בדיוק לפי הסדר תמיד בקבלה שהכתר הוא בעל-מודע, ועל כן הוא נעלם יחסית לארבע המדרגות שכנגד י-ה-ו-ה. מדרגה חמישית זו מתרבה בסוד האות ו של "ונגלה".

אם כן, כל חמש האותיות במלה "ונגלה" הן ממש כנגד שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, והכל בשביל גילוי כבוד ה' שיהיה לעתיד לבוא בשלמות – "ונגלה כבוד הוי'".

סוד ה"אד": היחס שבין אחד לארבע במעשה בראשית

ארבע מדרגות גלויות ומדרגה אחת נעלמת הוא מבנה כללי הרבה פעמים בתורה, ובמיוחד שייך לפרק הזה. יש פסוק חשוב בתחלת התורה, בתחלת הסיפור השני של מעשה בראשית – "ואד יעלה מן הארץ"[לה]. כתוב בזהר ובקבלה[לו] שאד הוא גם תחלת המלה אדם. באותו פסוק כתוב "ואדם אין לעבוד את האדמה"[לז], שלא היה עדיין אדם. אבל איך התחיל להירקם-להיווצר האדם? על ידי אד שעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.

אחר כך כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[לח]. אם אנחנו קוראים את הסיפור השני של מעשה בראשית, פרק ב בתחילת התורה – רואים שקודם אין אדם, כתוב "אדם אין", אחר כך, מיד אחרי שכתוב "אדם אין" כתוב "ואד יעלה מן הארץ", ממש בסמיכות, וכתוב שאד הוא התחלה של אדם, כמו במלה אדם שמתחילה א-ד. אחר כך "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". בכל הסדר הזה אנחנו צריכים עכשיו להתבונן.

לעניננו, חוץ מהמשמעות הפשוטה שאד הוא כמו הבל, באמת לבן השני של אדם הראשון קוראים הבל, והבל קשור עם אותו אד שעלה בתחלה מן האדמה מן הארץ. חוץ מהפשט של אד כתוב שבאותיות אד יש כלל גדול של יחסיות שמופיע בכל התורה כולה, ובמיוחד בסודות מעשה בראשית, היחס של 1 ל-4. כתוב שבכל פעם שיש יחס בתורה של 1 ל-4 הוא בסוד המלה אד. איפה רואים את הדבר הזה במעשה בראשית? באחד הפסוקים הסמוכים, כתוב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[לט]. אם כן, יש נהר אחד (א) שיוצא מעדן להשקות את הגן, וכאשר הוא מגיע לגן – משם והלאה הוא נפרד ומתחלק לארבעה ראשים (ד). אם כן, יש יחס של 1 ל-4. זה יחס ברור. יש יחסים שצריך לבדוק את חשבון הגימטריא של המלים. למשל בגן עדן יש עץ הדעת טוב ורע ויש עץ החיים. אם עושים את החשבון רואים דבר יפה מאד ונפלא שעץ החיים הוא רבע מעץ הדעת טוב ורע בדיוק בחשבון. עץ החיים שוה ל-233, ועץ הדעת טוב ורע שוה ל-932, פי ארבע. כלומר, עץ הדעת טוב ורע הוא בדיוק אותו יחס של ארבעת הנהרות שיוצאים מהגן. מה שיוצא מהגן יוצא מתחום עולם האצילות בו יש אחדות, ונכנס לתחום העולמות הנפרדים בהם יש הרגשת היש, הרגשת האגו. אותו יחס בדיוק יש בין עץ החיים לבין עץ הדעת טוב ורע, כמו שמבואר בקבלה ובחסידות[מ] שעץ הדעת טוב ורע סודו התחלת הרגשת האגו, היש.

בשני העצים יש עוד יחס של 1 ל-4. אם רק נוציא את המלה "טוב" מתוך "עץ הדעת טוב ורע" ונשוה טוב לחיים של "עץ החיים" נראה יחס הפוך, שטוב הוא רבע מחיים. בעץ הראשון כתוב "עץ החיים", בעץ השני כתוב "עץ הדעת טוב", וכתוב בחסידות שלעתיד לבוא, כאשר העולם יתברר ויתוקן, ישאר רק עץ הדעת טוב[מא]. ישאר עץ הדעת, אבל רק טוב, לא טוב ורע. והטוב יהיה שורש אפילו לגבי חיים. זהו יחס בשני כיוונים, רמז מאד-מאד נהדר. יש עוד הרבה דוגמאות, הבאתי רק קצת דוגמאות, ליחס שמופיע הרבה מאד במעשה בראשית של 1 ל-4. היחס הזה תמיד נקרא אד.

כאן יש לנו את היחס בפסוק "ונגלה כבוד הוי'", שיש בו ארבע מדרגות גלויות כנגד י-ה-ו-ה (ד), ומדרגה נעלמת כנגד קוצו של י המרומזת רק בתוספת האות ו (א), שבאה לרבות עוד מדרגה אחת חמישית, השורש הנעלם. זו כוונת הכתוב כאן, שהיחס של "ונגלה" לגבי ראשי התבות שנגל"ה הוא בסוד אד.

בְּסוֹד א דְּ״אד״ כְּדִלְקַמָּן.

בכבודו ובעצמו: סוד "יהי אור" וגילוי העצמות

אם כן, זה היה פרק ב. מה היה התוכן הפרק? שכל המושג כבוד וכל מדרגות שנגל"ה קשורים כולם עם התגלות העצם. יש הרבה מדרגות של התגלות. אבל הכבוד הוא ההתגלות העצם, כמו הביטוי שאמרנו קודם: "בכבודו ובעצמו". כבוד הולך יחד עם עצם.

אם באמת נעשה עוד גימטריא פשוטה ונצרף את שתי המלים עצם כבוד. כמה זה יצא? אלו שתי המדרגות שהולכות יחד "בכבודו ובעצמו", מספר מאד חשוב בקבלה (232), בגימטריא "יהי אור"[מב]. כללות ההתגלות של עצם האין סוף, בגימטריא דבר הוי', בגימטריא ד פעמים חן כנגד ארבעת מילויי שם הוי'. בשם הוי' יש ארבעה מילויים עיקריים: ע"ב-ס"ג-מ"ה-ב"ן. יחד הם המספר הזה והממוצע של ארבעתם הוא חן.

אם כן, עכשיו עשיתי עוד רמז לחבר את עצם וכבוד, ולהסביר שכל המושג כבוד הוא גילוי העצם. כאשר מתקנים את הכבוד שהוא גילוי העצם, בכך גם חוזרים בתשובה שלמה.

התגלות הכבוד ועבודת התשובה: בין הכבוד המדומה לכבוד האמיתי

אמרנו לפני שבוע שבסוף נקשר את התגלות הכבוד עם עבודת התשובה. זה השם המלא כאן של השער: "התגלות הכבוד ועבודת התשובה". כתוב שתשובה היא שאדם חוזר לגלות את עצמו האמתי. תשובה פרושה לשוב לה', אבל זוהי שיבה לכבוד ה', לשוב לגלות את עצמו האמתי, את הכבוד האמתי. בשביל להגיע לאותו כבוד צריך לברוח מהכבוד החיצוני, כמו שחז"ל אומרים ש"כל מי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. וכל מי שבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו"[מג].

יש שמבינים את המאמר הזה לא נכון, חושבים שהכוונה שאם אני רודף אחר הכבוד אותו כבוד בורח ממני, אני לא משיג אותו, זה הפירוש הפשוט. אבל זה פירוש חיצוני בלבד. באמת הפירוש העמוק האמתי הוא שאלו שני סוגי כבוד לגמרי, בגלל שיש באמת אנשים בעולם הזה שרודפים אחרי כבוד ומשיגים אותו. הם רוצים כבוד וגם מקבלים כבוד, אלו כל החיים שלהם. כל החיים שלהם הם להגיע לכבוד חיצוני, לשם כך הם חיים. אם כן, איך מתאים לְמה שחז"ל אומרים שכל מי שרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו? הרי אנחנו רואים שיש אנשים שרוצים את הכבוד וגם משיגים את הכבוד בעולם הזה?

אלא מה, חייבים לומר שאלו שני סוגי כבוד, הם לא אותו הכבוד בכלל. מי שרודף את הכבוד כאן בעולם הזה – הכבוד האמתי, שהוא גילוי שורש נשמתו, בורח ממנו, ואז הוא חייב לחזור בתשובה. בגלל שברגע שהוא רודף את הכבוד, הכבוד האמתי שלו בורח ממנו לגמרי ואז הוא מתרחק הרחק מאד-מאד משורשו.

מה זה לחזור בתשובה? לברוח מהכבוד המדומה, התחתון, החיצוני, ואז הכבוד רודף אחריו, גם כן, לא הכבוד שברח ממנו. כשבורח מהכבוד הזה למטה – הכבוד האמתי שלו רודף אחריו. זה נקרא לחזור בתשובה. כל הסוד של חזרה בתשובה הוא לברוח מהכבוד. אם האדם באמת בורח מהכבוד למטה, הכבוד למעלה רודף אחריו.

מהו הכבוד שרודף אחריו? התגלות העצם שלו, בגלל שכבוד הוא גילוי העצם. כיוון שכל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[מד], ככל שיש גילוי עצם יהודי בעולם נוסף יותר – יש גילוי עצמותו יתברך בעולם. "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים"[מה].

אם כן, זהו כללות התוכן של השער הזה, והוא מתחיל להופיע כאן בפרק ב, הרעיון של המשפט הזה בפרק ב הוא שכל המושג כבוד הוא גילוי. איזה גילוי? גילוי העצם, "יהי אור".

ג.      פרק ג: השתלשלות הבריאה – משנגל"ה ועד צמצום וקו

מדרגות ההשתלשלות: משרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל ועד אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות

עכשיו נתחיל את פרק ג. פרק ג ענינו לקשר לכל ההתבוננות שהתבוננו עד עכשיו את השתלשלות העולמות. עד עכשיו יש לנו שתי מערכות: מערכת שנגל"ה, ובמקביל אליה מערכת פסוקים שבכולם מופיע הכבוד כנגד מדרגות שנגל"ה. זה היה פרק א.

זה מה שיש לנו עד עכשיו. כעת צריכים לקשר זאת עם עוד מערכת שלמה ולראות איך מדרגות שנגל"ה עם בחינות הכבוד שכנגדן, הן כנגד כללות השתלשלות העולמות. נראה כאן, בפרק זה, לא רק שהן כנגד כללות השתלשלות העולמות שנקראת בקבלה מעשה בראשית, אלא שהן גם מרומזות בפירוש באותו סיפור של תחלת התורה, הסיפור של יצירת אדם הראשון. כלומר, יש בזה את הסוד השלבים בהם נברא אדם הראשון כמו שמסופר בתחלת התורה.

זהו התוכן של פרק ג שאנחנו מתחילים ללמוד עכשיו. הוא מיוסד על פי גימטריא הכוללת את כל חמש הלשונות האריז"ל:

וְהִנֵּה שֹׁרֶשׁ, נְשָׁמָה, גּוּף, לְבוּשׁ, הֵיכַל עוֹלֶה בְּדִיּוּק: אֵין סוֹף, צִמְצוּם, רְשִׁימוּ, קַו, עוֹלָמוֹת.

כמו שנסביר בהמשך, חמשת המושגים הללו הם כללות כל ההשתלשלות בכתבי האריז"ל. אם כן, עכשיו אנחנו מתחילים להתבונן ברובד נוסף בההתבוננות שלנו, והוא על פי השוויון בדיוק של חמש המדרגות שהאריז"ל מביא – שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל – ל-אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות.

בקיצור, אנחנו ודאי מכירים את המבנה הכי פשוט של הקבלה: קודם היה אור אין סוף, ואחר כך צמצום. בתוך החלל שנוצר על ידי הצמצום נשאר רשימו של האור הראשון. לאחר מכן נמשך קו של אור ממש מהאור אין סוף לתוך החלל שנקרא קו, ומסביב לקו נתהוו ומתהווים תמיד כל העולמות. זו כללות התמונה של מעשה בראשית, השתלשלות המדרגות לפי קבלת האריז"ל. קודם יש אור אין סוף, אחר כך צמצום. הצמצום עושה חלל. באמת החלל הוא רק לגבינו, לא לגבי ה'. בתוך החלל נשאר רשימו, כלומר שיש רשימו בתוך החלל, רושם של האור הראשון, שהמונח המדויק שלו בקבלה הוא רשימו. אחר כך נמשך קו, והקו הוא "כח הפועל בנפעל" הפועל את התהוות כל העולמות בתוך החלל הפנוי, בו חומר הגלם שבסוד הרשימו.

אף על פי שהסדר הוא כך: אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות, באמת ברור לכל מתבונן שהקו למשל הוא לא מדרגה רביעית בערך שלו, אלא שבערך שלו הקו הוא בודאי בערך שני ביחס לאין סוף, כיון שהקו נמשך אחר כך מאור אין סוף לתוך הצמצום והחלל הפנוי. באמת לפי סדר הזמנים, כביכול – אין זמן חלילה, אלא "סדר זמנים" קדם לכל כתוב[מו], יש כביכול סדר זמנים – צריך להיות אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות. אבל לפי סדר המעלות בעצם ודאי שהסדר הוא אין סוף, קו, ואחר כך צמצום ורשימו ועולמות. בדבר זה נתבונן כאן. איך אנחנו מתחילים? מהשוויון של שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל לאין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות.

סוד ה"צָר": צמצום ורשימו כשורש הגוף והלבוש

כדי להבין זאת צריך להתבונן בתחלת התורה:

בִּבְרִיאַת אָדָם הָרִאשׁוֹן נֶאֱמַר ״וַיִּיצֶר [ה' יצר אותו. בספר יצירה, הספר שבא לנו מאברהם אבינו, כתובה הרבה פעמים[מז] הלשון 'צר' במקום יצר, שה' צר כל דבר] (צַר רָאשֵׁי תֵּבוֹת צִמְצוּם רְשִׁימוּ [כלומר שבתחלה יש צמצום ורושם], כְּנֶגֶד גּוּף וּלְבוּשׁ כְּדִלְקַמָּן) הוי׳ אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״.

כמו שנסביר בהמשך, הצמצום הוא סוד הגוף, הרשימו הוא סוד הלבוש והקו באמת הוא סוד הנשמה שיורדת להתלבש בתוך הגוף, כאשר האין סוף הוא השורש והעולמות הם ההיכל. עכשיו הסברתי קיצור כל מה שנתבונן.

אנחנו עכשיו רוצים להתבונן שסוד הצמצום הראשון הוא התהוות הגוף, החלל עצמו. הצמצום הראשון הוא סוד התהוות שורש הגוף. בקבלה כתוב שהרושם הוא של המלבוש של ה'[מח]. האור הראשון בו ה' "שער בעצמו בכח כביכול כל מה שעתיד להיות בפועל"[מט] נקרא רשימו, רושם של לבוש. אם כן, אחרי הצמצום הראשון, הרשימו הוא סוד הלבוש לגבי הצמצום.

אחר כך שה' מוריד-מאיר קו לתוך צמצום החלל הפנוי עם הרשימו, שהוא שורש הלבוש, הוא עדיין חשוך כמובן. כל עוד הקו לא מאיר, מציאות הגוף והלבוש היא חשוכה, הם עדיין לא גלויים, אבל הם שם במציאות ממש. כאשר ה' מאיר קו לתוך צמצום המקום הפנוי הוא כביכול מוריד נשמה לתוך הגוף. בדיוק כמו שכתוב בסדר בריאת האדם, שקודם האדם היה גוף, גולם, ורק אחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[נ]. אחרי שהיה קיים גוף, וכמו שנסביר, בתחלה ה' ברא את האדם הראשון גוף ולבוש יחד, "לבושיה מיניה וביה"[נא]. בתחלה אדם הראשון היה גוף ולבוש ביחד. הלבוש שלו היה החשמל של העור שלו, כמו שנסביר בהמשך. אדם הראשון היה גוף ולבוש לפני שהוא קיבל נשמה. מהם גוף ולבוש? סוד הצמצום והרשימו. אחר כך ה' נפח באפיו נשמת חיים וזה כמו להמשיך את הקו מאור אין סוף לתוך החלל, שהוא הגוף. רק אחר כך, בסוף, אחרי שהיתה הנשמה בתוך הגוף ואדם הראשון כבר היה חי, ה' הכניס אותו לגן עדן, שזהו ההיכל.

אם כן, כשאנחנו נתבונן עכשיו בשלבי בריאת אדם הראשון, מה היה קודם? ודאי היה שורש נשמתו באור האין סוף. קודם היה אור. האור של מעשה בראשית הוא שורש נשמת האדם. אז ודאי הדבר הראשון שהיה – היה אור, שהוא שורש הנשמה. אור בגימטריא אין סוף. אבל מה היה מיד אחרי האור, שהוא השורש? לא היתה עדיין המשכת הנשמה הפנימית שמתלבשת בתוך הגוף, אלא קודם נוצרו הגוף והלבוש, שעליהם כתוב "וייצר". "ויצר" לשון צר. צר הוא פשוטו כמשמעו, דבר צר, וגם מלשון יצירה. צר הוא ראשי תיבות צמצום רשימו שכנגד הגוף והלבוש.

כתוב "ויצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה". מהו "עפר מן האדמה"? עדיין לפני שהוא קיבל את הנשמה, כשהוא עדיין רק גוף ולבוש. זה בסוד הקבלה הצמצום והרשימו. ורק אחר כך כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". "ויפח באפיו נשמת חיים" הוא בסוד הקו של אור אין סוף היורד לתוך החלל.

אחר כך כתוב "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם", שה' נטע גן בעדן מקדם, הוא הכין את ההיכל, "וישם שם את האדם". ה' שם בתוך ההיכל את האדם, שעכשיו הוא נשמה בתוך גוף בתוך לבוש והוא נכנס לתוך הבית שלו, לתוך ההיכל.

מכאן אפשר גם ללמוד להרבה אנשים שצריכים בית, שבשביל לזכות לבית צריכה להיות נשמה בתוך הגוף, בתוך הלבוש לפחות. קודם יש רק גוף ולבוש. לפחות צריך את נפיחת הנשמה בתוך הגוף, ואחר כך מוצאים את הבית. זה הסדר של מעשה בראשית.

"לבושיה מיניה וביה": אור החשמל של אדם הראשון קודם החטא

מִקֹּדֶם נוֹצַר גּוּפוֹ [לפני שהנשמה ירדה להתלבש בתוכה] וּ״לְבוּשֵׁיהּ מִנֵּיהּ וּבֵהּ״

לאותו גוף היה לבוש ממילא, יחד עם הגוף בא הלבוש. בדיוק כמו בקבלה, שהצמצום והרשימו באים יחד, אין שום הבדל והפרש ביניהם, עד כדי כך שכשלומדים את ספרי הקבלה המקוריים מאד קשה להבחין אפילו מהו צמצום ומהו רשימו, מה ההבדל הדק בין זה לזה. זאת כיוון שבאמת הם באים יחד, בסוד "לבושיה מיניה וביה", שהלבוש הוא חלק ממנו. כך היה צריך להיות, וכך היה אצל אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת. מהו אותו לבוש שהוא "מיניה וביה"? זה נקרא מלבוש אור החשמל. מלבוש בגימטריא חשמל.

כתוב שכל גופו של אדם הראשון מבריק ומצוחצח, שהפיק אור[נב], וכך היה עד חטא עץ הדעת. על ידי חטא עץ הדעת הוא הפסיד את אותו לבוש ראשון, לכן ה' היה צריך להלביש אותו "כותנות עור" עם ע, מלשון עיוור. כלומר, הסתרת האור הראשון עם א שהיווה את לבושו הראשון. אבל כאשר הוא נברא בתחלה הוא היה גוף ש"לבושיה מיניה וביה". מהו?

(סוֹד מַלְבּוּשׁ אוֹר הַחַשְׁמַל, כַּמְּבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ״ל וּבַתַּנְיָא פֶּרֶק ב [הדבר הזה כל כך חשוב ויסודי שאפילו בספר התניא הוא מובא מיד בתחלת הספר, בפרק ב', לגבי בריאת האדם ושורש נשמתו. הוא גם מצטט מכתבי האר"י ז"ל איך שבתחלה הלבוש של אדם הראשון היה החשמל, סוד אור החשמל, שהיה "מיניה וביה" עד חטא עץ הדעת. כך האדם נברא בתחלה]), וְאַחַר כָּךְ נָפַח ה׳ יִתְבָּרַךְ בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים [רק אחר כך נמשך הקו. הקו הוא נשמת החיים שה' נופח לתוך החלל. החלל הוא הגוף]. נִמְצָא שֶׁסֵּדֶר הַמַּדְרֵגוֹת בִּבְרִיאַת הָאָדָם הוּא: שֹׁרֶשׁ (שֶׁבִּבְחִינָה זוֹ הָאָדָם הוּא ״קֶדֶם״ לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית —

יש פסוק  בתהלים "אחור וקדם צרתני"[נג], וחז"ל אומרים[נד] שיש באדם שתי בחינות, אחור וקדם. על פי פשט הוא נברא אחרון ביום הששי, אחור לכל שאר מעשה בראשית ואילו נשמתו היא קדם למעשה בראשית. על כך כתוב בחז"ל:

״מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר״ [שאין שום דבר שקודם למחשבת ישראל, כאשר מחשבת ישראל היא שורש נשמת עם ישראל. בבחינת השורש אנחנו "קדם" של מעשה בראשית – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[נה]], וְ״אַתֶּם קְרוּיָם אָדָם״ דַּוְקָא).

הבחינה של "קדם" היא דבר ששייך דווקא לנשמות עם ישראל, לא לשאר אומות העולם. "קדם" של נשמת אדם הראשון הוא השורש שלו, שזהו שורש נשמות עם ישראל – "אתם קרויים אדם"[נו] – בבחינת הקדם. בחינת "אחור" של האדם שייכת לכולם, יהודי ולהבדיל גם לא-יהודי. באחור יש שוויון, אבל הקדם מיוחד לעם ישראל בסוד מאמר חז"ל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", ו"אתם קרויים אדם".

סדר ההשתלשלות באדם: משורש נעלם ועד היכל גן עדן

אחרי השורש בא:

גּוּף, [ויחד עמו]לְבוּשׁ, [ורק אחר כך] נְשָׁמָה, [ורק בסוף] הֵיכַל. (כַּמְּבֹאָר בַּפָּסוּק שֶׁבָּא מִיָּד אַחַר הַפָּסוּק הַנָּ״ל ״וַיִּיצֶר וְגו׳״ [של יצירת האדם ונפיחת נשמת חיים לתוכו]: ״וְיִטַּע הוי׳ אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר״).

אם כן, התורה ממש מקפידה לתת לנו את כל השלבים, את כל סדר שנגל"ה, רק שבאמת השורש נעלם כאן. העלמות השורש קשורה גם למבואר במקום אחר, שבאותו פסוק שאדם הראשון נברא נאמרות כל המדרגות נפש-רוח-נשמה-חיה, שגם הן כנגד י-ה-ו-ה. אלו ארבע המדרגות הגלויות, חוץ מהיחידה שנעלמת. כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", בפסוק יש לשון נשמה, לשון נפש ולשון חיה, ואם מסתכלים בתרגום אונקלוס בפסוק רואים שהוא מתרגם "נפש חיה" – "רוח ממללא", וממילא יש גם רוח. אם כן, בפסוק הזה יש נפש-רוח-נשמה-חיה. מה חסר? יחידה.

כלומר, יש ארבע מדרגות גלויות, ד של אד, אבל המדרגה החמישית, השורש, נעלמת. בסיפור זה גופא ה' מספר לנו את כל השלבים. השורש נעלם, אותו אנחנו צריכים להבין ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", "אחור וקדם צרתני", זו מדרגת הקדם. אבל מה כתוב בפירוש? כתוב: "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", וברגע שיצר אותו עפר מן האדמה יש לו גוף ולבוש, "לבושיה מיניה", ואחר כך "ויפח באפיו" שזו נשמה, ובסוף "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וכו', וישם שם את האדם אשר יצר".

סוד ה-ו-י-ה: צירוף ההתהוות של אדם הראשון

יש כאן עוד דיוק מאד יפה: כתוב "גן בעדן מקדם". כלומר, יש שורש לגן הזה בקדם. מהו קדם? השורש. יש כאן רמז לשורש, שהוא "גן בעדן מקדם", וזה מה שהסברנו קודם, שדווקא בהיכל יש השראת השורש, היחידה.

כמו שההיכל מקיף את האדם מרחוק, כך הוא "מכוֹן לשבתך עולמים"[נז] לשורש, לבית המקדש. בית המקדש הוא היכל ובו מתגלה השורש. לכן גם כאן, בבריאת אדם הראשון בהיכל, שהוא גן עדן – כתוב "מקדם". לא כתובה המלה קדם בהקשר אחר – לא לגוף ולא ללבוש ואפילו לא לנשמה. לא כתוב על הנשמה 'ויפח באפיו נשמת חיים מקדם'. לא כתוב שהנשמה באה מקדם, רק שהגן הוא מקדם – "גן בעדן מקדם", הוא ממש נמשך מקדם. הוא בעדן, אבל מגיע מקדם. אם כן, כאן יש לנו סוד ש"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[נח].

מה למדנו עד עכשיו? ששורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל שוה בדיוק לאין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות ושסדר זה הוא כמו של בריאת האדם, לא כמו הסדר שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, כיוון שכאן הנשמה באה אחרי הגוף והלבוש.

אם כן, איזה צירוף של שם הוי' יוצא לנו? אמרנו שהנשמה היא כנגד י שבשם, הגוף כנגד ה ראשונה, הלבוש כנגד ו וההיכל כנגד ה תתאה שבשם. איזה צירוף יש בסיפור של בריאת אדם הראשון? הויה. הצירוף של התהוות אדם הראשון לפי הסוד שאנחנו מסבירים עכשיו הוא הצירוף הויה, הצירוף החמישי מתוך י"ב צירופי שם הוי'. בחודשי השנה הצירוף החמישי הוא כנגד חודש מנחם אב[נט].

הצירוף הישר מול הצירוף החמישי

יש י"ב צירופים של שם הוי' כנגד י"ב חודשי השנה, וכאן אנחנו רואים שסדר התהוות אדם הראשון הוא גוף-לבוש-נשמה-היכל, שעושה צירוף הויה, הצירוף החמישי:

בְּסוֹד יב צֵרוּפֵי שֵׁם הוי׳ ב״ה הוּא צֵרוּף הויה, הַצֵּרוּף הַחֲמִישִׁי, כַּאֲשֶׁר פְּנִימִיּוּת הַהֲוָיָה הִיא סוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּכְתָּבוֹ — צֵרוּף הַיָּשָׁר וְהָרִאשׁוֹן.

ודאי שפנימיות כל הויה היא לפי הסדר הרגיל י-ה-ו-ה, כמו שכתוב לגבי חודש ניסן ה"ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[ס]. אין שום מציאות לשום חודש אם אין את הראשון. "הכל הולך אחר הפתיחה"[סא], אחר הראשון. הראשון, שהוא ניסן, נקרא הצירוף הישר י-ה-ו-ה. ודאי שהוא נעלם בתוך הצירוף הויה. בפנימיות הצירוף החמישי ודאי קיים כח הצירוף העיקרי המקורי הראשון – י-ה-ו-ה.

הצירוף העיקרי הוא בדיוק בסוד נגלה. כתוב "ונגלה" – נגל"ה – נשמה-גוף-לבוש-היכל. זהו הצירוף הפנימי-הישר. איך שמתגלה בסדר מעשה בראשית הוא לפי הצירוף החמישי, הויה, של גוף-לבוש-נשמה-היכל. כלומר, ברור שהצירוף הראשון ניצב מתחת, אמרנו קודם שתחת פרושו תוך, לצירוף החמישי בסוד בריאת אדם הראשון, וממילא בסוד שלמות בריאת כל העולם כולו.

סוד ה-ה' במילויה

וְהוּא סוֹד מִלּוּי הָאוֹת ה בְּ־א: הא —

הדבר הזה כתוב בקבלה, שבחמישי הרבה פעמים יש בפנימיותו את הראשון. זה סוד מילוי ה, שממלאים את האות ה באות א, כמו "הא לכם זרע"[סב]. בפרקי אבות יש תנא שנקרא "בן הא הא"[סג], כמו שיש "בן בג בג"[סד]. באמת בג עולה רק חמש, בלי א. קודם יש "בן בג בג", אחר כך בא "בן הא הא" שעולה ה עם א. בג בג הא הא עולה יחד כב. זה אחד מסודות כ"ב אותיות התורה.

כללות כל הדיבור הוא ה. כתוב ש-ה היא האות של כל הדיבור[סה], כל הכבוד. י היא כח הדיבור, כמו שלמדנו קודם בסוד הפסוק "ובהיכלו כלו אומר כבוד". י היא הכח לדבר שיורד מהחכמה, והדיבור עצמו של כל מעשה בראשית הוא ה. על כך כתוב "בהבראם"[סו] "ב-ה בראם"[סז]. ה היא "אתא קלילא"[סח] בלשון הזוהר, האות הקלה, אות ההבל, לכן היא גם בגימטריא אד. האות ה עצמה בלי מילוי א היא אד – "ואד יעלה מן הארץ" – אות ההבל בה ה' בורא את העולם כולו. בתוך ה יש מילוי נעלם של א. זוהי א שניצבת בתוך ה-ה.

״בְּהִבָּרְאָם״ ״בְּ־ה (הא) בְּרָאָם״ וְדַ״ל. [ה-א בריבוע פרטי – ה בריבוע ועוד א בריבוע – עולה סוד שם הוי'].

"סוף הכבוד לבוא": עבודת התשובה והחשת הגאולה

אם כן, אנחנו פה נסיים כאן הערב. הערב התחלנו ללמוד איך שנגל"ה הם כנגד אין סוף-צמצום-רשימו-קו-עולמות. צריך להסביר בהמשך הפרק הזה כל אחד בפני עצמו. הסעיף הראשון של הפרק שלמדנו הערב הוא רק בכללות, להסביר איך הם מקבילים לסדר הבריאה של אדם הראשון, שיש את כל המדרגות הללו, שהכל קשור עם תיקון האדם, שתיקון האדם הוא תיקון הכבוד – לברוח מן הכבוד, כמו שאמרנו קודם, ואז הכבוד האמתי רודף אחריו.

אפשר לסיים את זה עם עוד מאמר חז"ל, כתוב "סוף הכבוד לבוא". כלומר שכל הענין הזה של גילוי הכבוד הוא הסוף לבוא, זה בחינת לעתיד לבוא. לכן זה קשור עם תשובה, תשובה קשורה עם הסוף. "סוף הכבוד לבוא". אבל בשביל להחיש את הסוף, זה כמו שכתוב "בעתה אחישנה"[סט] לגבי ביאת המשיח, שאם זוכים אחישנה ואם לא זוכים בעתה[ע]. כלומר שיש לנו אפשרות להחיש את הסוף.

אם רוצים להחיש את הסוף זה תלוי רק בדבר אחד – לברוח מן הכבוד. בגלל שככל שבורחים מן הכבוד אז ככה הכבוד שזה הסוף. זה גם קשור עם הפסוק הראשון "כבוד ה' יאספך", שזה כמו סוף כל אדם. מה זה כבוד ה'? שהוא מת, כמו שאומרים שבא הסוף. הסוף זה הכבוד, בזה גמרנו, "כבוד ה' יאספך". אז אם רוצים להחיש את הסוף הזה הטוב, כמו שאומרים "סוף טוב הכל טוב", אז אם רוצים סוף טוב ולהחיש את זה, זה תלוי רק בדבר אחד – שזה בריחה מן הכבוד, מן הכבוד החיצוני. אם כן, כל הענין של תשובה הוא לתקן את הכבוד, לברוח מן הכבוד החיצוני ואז הכבוד האמיתי רודף אחריו. זה נקרא גילוי שורש נשמתו, גילוי העצם. הכבוד זה גילוי העצם בכבודו ובעצמו, וזה לשון חז"ל "סוף הכבוד לבוא"[עא].