פרק ח

וכן עולה "תולדות פרץ" –

הפסוק המסיים את מגילת רות ומייחס את דוד המלך החל מן הדור החמישי לאברהם אבינו [דוד עצמו הוא הדור הדוד מאברהם, ואברהם עולה דוד במספר קטן], כאשר בין פרץ לדוד יש עשרה דורות כנגד עשר ספירות של מלכות, מכתר ועד מלכות.

המיוחד בבטוי הזה, שחז"ל מציינים אותו, הוא הכתיב המלא:

"תולדות "מלא דמלא", כמו בתחילת הבריאה – "תולדות השמים והארץ" – לפני חטא אדם הראשון.

יש רק פעמיים בכל התנ"ך שהמילה 'תולדות' נכתבת בכתיב "מלא דמלא", כלומר עם האות ו פעמיים. כל השאר או חסרים ו אחת, הראשונה או השניה, או "חסר דחסר" – ללא האות ו [כמו אצל ישמעאל – "תלדת ישמעאל"]. בכל התורה מופיעה המילה 'תולדות' יב פעמים ובכל התנ"ך רק עוד פעם אחת, הפסוק שלנו.

הפעם הראשונה היא הפסוק הראשון בספור השני של מעשה בראשית – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – בו מופיע לראשונה שם הוי', שם הרחמים, לפני שם אלקים. הפעם השניה היא גם בפרשת בראשית, בפסוק שלדעת בן זומא הוא ה"כלל גדול בתורה" [שלא כר' עקיבא שאמר על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"] – "זה ספר תולדות אדם".

מעבר קלטת

גמרא זה מלשון גומר, לגמור את הכלי שיהיה ראוי לעבודת ה'. איך גומרים כלי? על דרך מאמר הלל "זיל גמור" עם הרגל האחת. על ידי אהבת ישראל תגמור את הכלי שלך.

"נעוץ תחילתן בסופן", שכן למוד המקרא זה אהבת ה' והגמר, הגמרא, תלוי בעיקר באהבת ישראל. ר' נחמן מברסלב מסביר שאדם שוכח את התלמוד שלו כי שוכח את האות המיוחדת של הנשמה שלו בתורה. אם אתה לא אוהב את היהודי הזה חסרה לך האות שלו בתורה, ואילו שתלמד את זה בשכל החלק הזה לא יקלט אצלך בכי טוב וממילא תשכח אותו. שכחה היא חיסרון בהתקשרות לעם ישראל. זה בעיקר קשור עם למוד הגמרא, כאשר יש כמה דעות – "אלעזר בני אומר כך וכו'" – וכל אחד אומר את דעתו על פי שרש נשמתו. בשביל להתקשר לחלק הזה של התורה בפנימיות צריך להיות קשור עם שרשי כל הנשמות, להעריך נכון את דעתו ולהיכן היא נוטה. על יהושע כתוב "איש אשר רוח בו – שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד", וכך זה בלמוד הגמרא. כל זה מרומז בתשובת הלל לגר, שמצות אהבת ישראל היא כל התורה כולה, ועם הפרוש הזה "זיל גמור" – תגמור ותסיים את הכלי.

אדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל היא הכלי לאהבת ה', וממילא ללא אהבת ישראל אי אפשר לייצב את אהבת ה' בנפש. אם נדמה לאדם שאוהב בקביעות את ה' ללא אהבת ישראל זה ודאי דמיון שוא. הכלי פועל את הקביעות בנפש. ממילא מה שאומר הרבי מהר"ש, שגמרא היא לגמור את הכלי, זה לגמור את אהבת ישראל שתהיה בשלמות. על זה נאמר בסיום הש"ס "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", שהשלום זה החבור ההתקשרות שבין נשמות עם ישראל.

כל זה היה להסביר את דעת ר' עקיבא, שהכלל הגדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך". בא עמיתו, בן זומא, ואומר שהכלל הגדול בתורה הוא "זה ספר תולדת אדם". כאמור, זו הפעם השניה שמופיעה המילה 'תולדות' בתורה. פרשת נח שאחריה מתחילה מיד עם המילה 'תולדות': "אלה תולדת נח" [עד כדי ששואלים מדוע נקרא שם הפרשה נח ולא תולדות, ואילו אצל יצחק קוראים לפרשה 'תולדות', במקום לקרוא לה פרשת יצחק? זה יתבאר בהמשך]. בהמשך פרשת נח מופיעה המילה עוד שלשה פעמים: "אלה תולדת נח", "אלה תולדת שם", "אלה תולדת תרח". הפעם השביעית היא בפרשת חיי שרה אצל ישמעאל – "אלה תלדת ישמעאל" – בכתיב חסר דחסר.

הפעם הבאה, השמינית, היא בתחילת פרשת תולדת – "אלה תולדת יצחק". הזכרנו, שהמילה מופיעה יג פעמים בכל התנ"ך, כנגד יג תקוני דיקנא ו-יג מדות הרחמים ["ואברהם זָקֵן – זָקָן – בא בימים וה' ברך את אברהם בכל". "בכל" אלו התולדות שלו], כאשר העיקרי והחשוב שבתקוני הדיקנא הוא המזל השמיני, כנגד 'תולדת' של יצחק השמיני בתורה. "אבא יונק ממזל השמיני", מזל "נצר חסד", עליו אומר הבעש"ט "אָיִן – מזל לישראל" [לכן ראשי התבות נצר חסד לאלפים הם נחל, דרכו יורד ונמשך השפע]. ביאת המשיח – "תולדות פרץ", האחרון – תלויה בכך ש"יכלו כל הנשמות שבגוף", שכל התולדות יצאו לעולם הזה.

המזל העליון הוא "תולדת יצחק" והמזל התחתון הוא "תולדות פרץ" [עליו קוראים בחג השבועות, חג מתן תורה, החג שבשלשת הרגלים מכוון כנגד יצחק, ובו קבלנו את התורה "מפי הגבורה", מדתו של יצחק]. אצל אברהם אבינו לא מוזכרת המילה 'תולדות', בעוד שאצל אביו תרח ושני בניו, יצחק וישמעאל [ואף אצל נכדו יעקב], מוזכרת. הסוד של המילה 'תולדות' הוא אחד מן החוטים הכי פנימיים שחורזים את התורה כולה, מבריאת האדם בפרק השני דרך לידת האבות ועד ללידת פרץ ושושלת דוד המלך 'מלכא משיחא'.

נחזור להופעת המילה בתורה. הפעם התשיעית והעשירית, שכנגד תקון התשיעי "לאלפים" הרומז לתקון אלופי עשו, היא בפרשת אלופי עשו והיא מופיעה שם פעמיים, בתחילתה ובסופה. הפעם ה-יא היא בתחילת פרשת וישב "אלה תלדות יעקב יוסף". כאן, ובשני הפעמים שאצל אלופי עשו, הכתיב שונה. הוא מחסיר רק את האות ו הראשונה. הכתיב המיוחד הזה נמצא רק עוד פעם אחת, בפעם ה-יב שבפרשת במדבר – "ואלה תלדות אהרן ומשה". הפעם ה-יג והאחרונה היא, כאמור, במגילת רות – "ואלה תולדות פרץ".

זו היתה סקירה על המילה 'תולדות' בתנ"ך בהקשר לרמז פשט רמז דרוש סוד העולה תולדות פרץ, שהוא כנגד תקון "ונקה" מבין תקוני דיקנא. מבואר בקבלה, שכל סוד הזווג והמשכת התולדות קשור עם המשכת תקוני הדיקנא. באותיות של קבלה, הזיווג הראשון שיש בכל סדר ההשתלשלות הוא בין המזל השמיני ובין המזל ה-יג, בין "נצר חסד" לבין "ונקה", בין "תולדת יצחק" לבין "תולדות פרץ", ולפי הזיווג הזה מתקיים הזיווג בין אבא ואמא עילאין, בין ישראל סבא ותבונה ובין כל שאר הפרצופים שבכל העולמות כדי להוליד "זרע חיא וקימא". "נעוץ סופן בתחילתן", המזל הראשון באחרון [המילה אחד עולה יג, כמו בפיוט 'אחד מי יודע' בו סופרים מאחד עד יג], ולכן 'תולדות' הראשון והאחרון שניהם כתובים בכתיב 'מלא דמלא', ואז "קאתי מר" ו"ישי הוליד את דוד – דא מלכא משיחא".

בקצרה נסביר את ההבדל בין סוגי הכתיב השונים במילה תולדות. מי שעשה את זה באריכות, על דרך הקבלה והחסידות, הוא הרבי מקומרנא. האבן עזרא כותב שזה תחום שבכלל לא שייך לפשט ואי אפשר להבינו על דרך הפשט ולדורשו. השל"ה כותב על זה, שבזה גדול כוחה של פנימיות התורה, שיכולה ומסוגלת לדרוש כתיב מלא וחסר על דקויותיו. אותו רבי מקומרנא כתב גם ספר של חלומות וחזיונות שנתגלו לו בחלום [על דרך ספר החזיונות של ר' חיים ויטאל או מה שסיפר ר' נחמן מברסלב לתלמידו כפי שנכתבו בתפזורת בספריו, ועוד כמה צדיקים]. באחד החלומות שם מספר שנגלה לו המגיד ממזריטש ולימד אותו כמה דרכים איך לדרוש מלא וחסר בתורה. לא דרך אחת אלא עומק לפנים מעומק. זו הקדמה להסבר שנסביר על המילה 'תולדות' כדי להדגיש שלא זה ההסבר היחיד שניתן להסביר, אלא יש אין סוף ממדים.

לענינינו, האות ו הראשונה של המילה 'תולדות' היא אות פ הפועל של השרש י-ל-ד, בעוד האות ו השניה היא אות של ריבוי. כשיש תופעה כזו בתורה של כתיב חסר באות ו השניה, ו הריבוי, דורשים אותה חז"ל – כמו במילה "סוכת" או לוחת" – מלשון יחיד, סוכה אחת או לוח אחד. הדרך הנכונה להבין את היחס ואת המשמעות של שתי אותיות ו הללו הוא על דרך איכות וכמות. מן המילה תולדות יש לקחת אב טיפוס לכל הכתיב שבתורה כולה. על המילה "תולדות השמים והארץ בהבראם" הראשונה, "מלא דמלא", דורשים חז"ל: "עולם על מילואו נברא", בצורה משוכללת ומלאה כל טוב. 'תולדות' קשורה עם מצות "פרו ורבו" ברבוי תולדות. כתוב בקבלה ש"פרו" הוא מצד האורות, מצד אבא, ו"רבו" מצד הכלים, מצד אמא. במילים אחרות: "פרו" זה ריבוי תולדות מצד האיכות ו"רבו" זה ריבוי תולדות מצד הכמות. חז"ל אומרים שאם היה כתוב רק "פרו" אחד היה מוליד רק אחד, ואילו לאחר שכתוב גם "רבו" אז אחד צריך להוליד לפחות שנים. כך גם בתוך המילה 'תולדות': האות ו הראשונה היא ו האיכות, היא חלק מן השרש ואף הפותחת אותו ("הכל הולך אחר הפתיחה") והיא האות הגוברת בו ואילו האות ו השניה היא אות ו הכמות.

בפרט, מן הפעם השניה והלאה, עד "תלדת ישמעאל" ולא עד בכלל, כתובה המילה תולדות רק עם האות ו הראשונה, ו האיכות, ללא האות ו השניה, ו הכמות. כלומר, יש הולדה של איכות ללא הולדה של כמות. יש התגברות הצורה על החומר בהתגלות התולדות. לא זו תכלית כוונת הבריאה. כוונה הבריאה היא שתהיה הולדה באיכות ובכמות, גם "פרו" וגם "רבו" – "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", דוקא. אצל ישמעאל זה ברור, שאין לו לא כמות ולא איכות. לפי האור החיים הקדוש מעמדו של ישמעאל הוא עבד כנעני, ולפי מה שאמרנו אין לו לא "פרו" ולא "רבו". אחר כך מגיע עשו, ואצלו זה הפוך, שהריבוי קיים ואילו האיכות איננה. עשו אומר "יש לי רב" – ריבוי נפשות.

מה שצריך להסביר זה את הפעם הבאה, אצל יעקב, ויש בזה שתי דרכים, שלילית וחיובית. דרך אחת, החיובית, היא להסביר, שדוקא אצל יעקב העבודה והענין הוא בריבוי תולדות. להבדיל מאברהם ויצחק, שהולידו כל אחד מהם רק בן אחד ממשיך הדרך, יעקב צריך להעמיד יב שבטי י-ה. הוא צריך להרבות בבנים, בשבטים, ולשם כך עליו להעלים – לא לסלק – את היחוד הפנימי. בחסידות מבואר, שבשביל בנין הכלים יש להחשיך ולהעלים את האור, על דרך "צמצום שלא כפשוטו". אצל עשו זה "צמצום כפשוטו" לגמרי, וענין האיכות חסר לגמרי, בעוד שאצל יעקב זו רק העלמה. כאשר יעקב אבינו אומר "יש לי כל" זו מדת ההסתפקות במועט, שיש לו כל צרכו. בלשון החסידות זה ההבדל בין צמצום במובן של סילוק האור הפנימי – כמו עשו המבזה את הבכורה – לבין צמצום במובן של העלמה לשם תקון העולמות. עיקר העבודה של יעקב אבינו היא עבודת תקון העולמות. בלשון הקבלה, אברהם ויצחק הם כנגד עולמות התהו עקודים ונקודים ואילו יעקב היא כנגד עולם הברודים, עולם התקון, ולשם כך יש למעט את האור ולהרבות בכלים. מעוט האור נעשה או על ידי הסתפקות במועט, כלשון ספרי המוסר, ובעומק יותר זה "צמצום שאינו כפשוטו" בלשון בספרי החסידות. כאשר כל הכלים בריבויים יתוקנו אז יתגלה בהם האור שלא הצטמצם בביאת "ואלה תולדות פרץ". שוב, יעקב עושה דבר שדומה למעשה עשו אבל שונה ממנו מן הקצה אל הקצה.

הדרך השניה להבין את הכתיב אצל יעקב קשורה עם תחילת פרשת וישב, שם כתובה המילה תולדות – "אלה תלדות יעקב יוסף". שם מסופר על מעשי יוסף שהולידו קנאה אצל אחיו והתגלגלו למכירתו למצרים, סיבת הגלות עד היום הזה. זה סיפור של ריב – מריבה מלשון ריבוי – בין אחים, שענינו ריבוי כמות ביחס לאיכות, ריבוי חומר ביחס לצורה. לכן חסרה ו האיכות, זו שמאחדת בין השבטים.

שני הפירושים – החיובי והשלילי – קשורים זה עם זה באופן שהפרוש השלילי משתלשל ויורד מן הפרוש החיובי. הפרוש החיובי אמר שהכתיב רומז לעבודת התקון – מעוט האור לשם ריבוי כלים. מה ההבדל בין לידת יעקב ללידת אברהם ויצחק? חז"ל אומרים "אין קוראים אבות אלא לשלושה, אברהם יצחק ויעקב". לפי זה, אברהם ויצחק הולידו אבות ואילו יעקב הוליד רק שבטים, ולא אבות. יש כאן ירידת הערך ביחס לכח ההולדה. בקבלה מבואר, שהאבות הם נשמות של עולם האצילות בעוד שרש נשמת השבטים הוא בראש עולם הבריאה [בריאה מלשון בר, בחוץ, ומלשון רב, ריבוי]. יעקב מוליד נשמות של ריבוי. מאידך גיסא, על יעקב כתוב ש"מיטתו שלימה" ורק הוא לא הוציא פסולת בעוד שמאברהם יוצא ישמעאל ומיצחק יוצא עשו. מבין כל השבטים יש יוצא מן הכלל: יוסף הצדיק, שנשמתו גם מעולם האצילות. הוא יורד למצרים, למיצרי הגבול של העולמות התחתונים, אבל שרשו בעולם האצילות. לכן האחים לא הבינו אותו. כל המשך הסיפור שיבוא בהמשך הפרשה הוא סיפור של טמיעת יוסף בין העמים והוא מתחיל מהעלמת ערכו גם בעיני אחיו. יוסף מתעלם. זה בדיוק הסוד של העלמת האור לשם ריבוי הכלים, של ה"צמצום לא כפשוטו". האחים לא מכירים אותו, חושבים שהוא רשע שצריך להרוג אותו ורק לאחר 21 שנה הם מתחילים להרגיש שמענישים אותם מן השמים – "אבל אשמים אנחנו" [הרבי שליט"א מדגיש לאחרונה שזו מעלתם של השבטים, שברגע שהרגישו שמענישים אותם מן השמים חיפשו אחורה 21 שנים לפשפש במעשיהם, עד שמצאו את הגורם לעונש]. יוסף הוא אור האצילות שיורד ומתעלם בתוך רעית אחיו, בתוך עולם הבריאה, עד שנאה. אחר כך יורד יותר ויותר: לבור, לבית פוטיפר, לבית הסוהר במשך יב שנה [כנגד יב השבטים. אחד מהסודות של יוסף הוא שכל דבר מתרגם אצלו לממד הזמן, וזו אחת הדוגמאות. היה ראוי לישב שם רק י שנים, כנגד י האחים שהשתתפו במכירתו, אבל נענש בשנתיים נוספות בגלל שסמך על שר המשקים]. הסתרת יוסף היא, אם כן, הסתרת כח המוליד של יעקב. כח המוליד הוא הכח של האב בו גנוז הבן שמוליד בעצמו, ויוסף הוא כח המוליד של יעקב כפי שיצחק הוא כח המוליד של אברהם. יוסף הוליד את ראובן מיעקב, אף על פי שבפועל נולד רק אחריו. "כבד את אביך – לרבות אחיך הגדול", והאריז"ל מסביר שזה בגלל שהאח הבכור משתתף עם האב בהולדת שאר האחים, וממילא הוא על דרך אבא. בבחינה הזו יוסף הוא הבכור של יעקב. כאשר האחים רבים עם יוסף זה משתלשל גם למריבה בין האחים – ראובן ויהודה וכו'. רש"י מסביר, שתחילת המריבה החלה כאשר האחים זלזלו בבני השפחות ובעקבות כך יוסף התחבר עימהם. כלומר, הוא כבר הרגיש חוסר אחדות בעם ישראל, שיש עדה מיוחסת בעיניה המזלזלת בפשוטי העם וזה הרגיז אותו עד כדי התחברות והזדהות עמם. יחד עם זה עשה מעשה שאיננו בסדר: סיפור לשון הרע על האחים. כל אחד מוסיף אש למדורת השנאה, ובסך הכל ו האיכות מתעלמת ו-ו הריבוי מתגלה. שוב, השרש לכך הוא העלמה לצורך התקון.

כעת ניתן להבין מדוע יוסף הוא עיקר שטנו של עשו – "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". אצל עשו חוסר האיכות הוא צמצום לשם סילוק אור בעוד אצל יוסף הצמצום הוא "שלא כפשוטו". הוא הכנגד שלו [על דרך המחלוקת בין המקובלים בענין הצמצום כפשוטו או לא]. כל הסיפור הזה בא מ"עצה עמוקה של אותו צדיק", של קיום ברית בין הבתרים וירידה למצרים – "ירידה צורך עליה".

אם כן, העלמת יוסף – כח ההולדה של יעקב אבינו – היא היא העלמת האות ו הראשונה מן המילה 'תלדות' אצל יעקב, אות ו האיכות.

[על האדמו"ר הזקן – שהמגיד ממזריטש העיד לתלמידיו עליו ש"חכמתו בינתו ודעתו עד אין חקר" – מסופר שהיה יושב שבועיים על כל מילה בספר התניא להחליט אם לכתוב אותה בכתיב מלא או חסר. בכל זאת, תופעה בולטת היא שרוב המילים בספא התניא כתובות בכתיב מלא, בשונה מאשר בתורה, החל משער הספר – "כי קרוב אליך הדבר מאוד", ולא "מאד" כמו בתורה. הוא מפורצי הדרך של הלשון המודרנית וזו תופעה שאומרת דרשני. לענינינו, זה אומר שהאדמו"ר הזקן רוצה לומר שהגיע הזמן לגלות שה"צמצום לא כפשוטו" בהדיא, על דרך הגילוי שיהיה לעתיד לבוא. אגב, זה גם הבדל בין ספרי הנ"ך לבין החומש. הנביאים מגלים הרבה אור שנעלם ומצומצם בתוך התורה ולכן יש בהם ריבוי של כתיב מלא].

נסכם: הפרוש הראשון היה על דרך התקון, שהעלמת אות ו הראשונה אצל יעקב מלמדת על דרך התקון, של העלמת אור לשם ריבוי הכלים. אחר כך יש את המחשת הענין הזה בסיפור העלמת יוסף הצדיק על דרך "הצמצום שלא כפשוטו". לבסוף, יש את הפרוש עם המשמעות השלילית, שהאחדות בין האחים מתעלמת ומגיעה לכדי ריב. זו דוגמה להסתעפות והשתלשלות של פרושים אחד מן השני. החורבן עצמו בא מן הבנין, והוא שלב בתוך התהליך הכולל, שסופו הוא "אלה תולדות פרץ" – "מלא דמלא" – בבנין עדי עד.

בכל יג הפעמים שמופיעה המילה בתנ"ך יש דוד פעמים את האות ו, כאשר אות ו הראשונה ב"תולדות" של "תולדות פרץ" היא האות ה-יג ואות ו הריבוי שלו היא האות ה-דוד. ו האיכות היא האות ו של "תולדת יצחק", של המזל העליון "נצר חסד", ואילו ו הכמות היא האות ו של "תלדות יעקב", של המזל התחתון "ונקה". מן המזל העליון יונק פרצוף אבא, שהוא החלק של האיכות, של "פרו", ואילו מן המזל התחתון יונק פרצוף אמא, שהוא חלק הכמות, של בחינת "רבו".

כל זה היה הקדמה למילה "תולדות" שב"תולדות פרץ". נחזור לענין. "תולדות פרץ" מקביל למערכת ארבעת רבדי התורה, שכנגד ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן. הנהר הרביעי, נהר פרת, הוא כנגד אבא, כנגד "פרו", בעד שאר שלשת הנהרות הן כנגד "ורבו". פרץ הוא פרי צדיק [כמו שארץ ישראל היא אור זרוע לצדיק, זריעת האור לצדיק] והוא קשור ותכלית ה"פרו ורבו" של עם ישראל. פרץ הוא מלשון "ופרצת", הפרצה של הקדושה כדי לכבוש את העולם כולו – "ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו". זה עיקר הדגש של פרץ, וזו מטרת הרמז של הפרק הזה.

אחרי כל זה נמשיך בקריאת הפרק:

כמו בתחילת הבריאה – "תולדות השמים והארץ" –

יש רמז חשוב שכותב הרש"ש, גדול המקובלים מאז האריז"ל, בתחילת ספרו רחובות הנהר על הפסוק הזה. הוא אומר שכל המושגים בכתבי האריז"ל הם יחסיים, ולכן גם מה שנחשב לעולם התקון זה רק יחסי. הוא מביא ש"תולדות השמים והארץ" הם ראשי תבות תהו. כלומר, תהו זה חוסר תקון ומצב שהוא תקון ביחס למצב קודם – "עולם על מילואו נברא" – הוא עדין תהו ביחס למצב הבא של "אלה תולדות פרץ" שעתיד להיות בסוף כל הדורות. בתחילת הבריאה אין ריבוי תושבים – "ואדם אין לעבוד את האדמה" – ולכן הוא עדין תהו ביחס לתכלית הכונה של "ורדו בדגת הים" בכל העולם כולו.

וכן יהיה ביתר שאת ויתר עז בבא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן – "יעלה הפורץ" [שנאמר על המשיח] – גלוי שרש נהר פרת – "הוא פרת" "'הוא' דמעיקרא", כלומר שהנהר היוצא מעדן, שכולל את כל ארבעת הנהרות, הוא שרש פרת עצמו)

ולכן אלו ארבעת המדרגות בתורה שתכליתה היא לפרות ולרבות בחיצוניות ובפנימיות – "זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול הימנו", כדברי בן זומא. מה שר' עקיבא אומר, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הגדול בתורה, זה אחרי שיש נשמות על הארץ, אבל כדי לפרות ולרבות ולהוציא את כל הנשמות צריך את המקור של התולדה, הכח לפרות ולרבות בפנימיות, כח האין סוף שניתן במתן תורה.

הפסוק החשוב ביותר בתורה של פרץ הוא הסיסמה שהרבי נתן לחב"ד – "ופרצת ימה וקדמה צפונה וקדמה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". אם כן, צריך לתת רמז לקשר בין ארבעת רוחות העולם שבפסוק הזה לבין ארבע המדרגות של התורה מלמעלה למטה [בכל פעם הם כתובים בסדר אחר]. ימה כנגד הסוד, קדמה כנגד הדרוש, צפונה כנגד הרמז ונגבה כנגד הפשט. הרמז הראשון הוא דברי הרמב"ן על ברכת יעקב לנפתלי "ים ודרום ירשה". הוא מסביר שים הוא עלמא דאתכסיא ויבשה, הדרום המנוגב והיבש, היא עלמא דאתגליא. אלו הסוד והפשט. לפי זה, ה"פרצת" מתחילה עם גלוי סודות התורה בעולם, ואילו לפשט נגיע בסוף. קודם צריך לפרוץ את הים, לחדש את הסוד שבכל דבר. אחר כך פורצים אל הדרוש, הרמז והפשט.

בכל הנהרות – "ופרצת ימה ("סוד" סתום ומכוסה "כמים לים מכסים" [הטעמים של התורה]) וקדמה (נקודת הזריחה הראשונה ב"דרוש" – פנימיות המכוון)

הנקודה בה נאחזים וממנה מפתחים את הדרוש היא נקודת הזריחה, והדרוש עצמו הוא מהלך השמש ברקיע. יש נשמות שאוהבות את עולם הסוד ונקראות בזהר "נוני ימא", דגים שבים. מי שאוהב להסתכל על הזריחה אוהב גם להסתכל על השקיעה, על כניסת השמש אל תוך הים בלילה. זו בחינת "ימה" – אל תוך הים, בעוד הזריחה היא נקודת היציאה מתוך הים, מתוך ההעלם, אל היום, אל הגילוי.

מעבר קלטת

יש מקום יותר קטן ויש מקום הכי קטן, מקום אפסי שתופס רק נקודה אחת. במתמטיקה זה נקרא גבול (limit). זה נקרא שהגבול מתקטן ובמערב של אותו מקום קטן נמצאת השכינה. זה מה שנקרא שהשכינה נמצאת בכל מקום.

מה שאמרנו כעת הוא כלל גדול שנוגע בכל פנימיות התורה. אם יש שני מאמרים סותרים, כמו ששכינה במערב מול זה ששכינה בכל מקום, איך אפשר לומר ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"? צריך להקטין את המקום. אם נשים פה מחיצה בתוך החדר אז שכינה שבמערב תהיה בשני מקומות שונים, פעמיים גלוי שכינה. אם נעשה את זה עוד פעם אז תהיה שכינה ארבע פעמים, וכן הלאה. ככל שנקטין את המקום כך תהיה שכינה בכל נקודת מקום. אם המקום גדול אז פרוש המאמר יהיה ממשי ואז תהיה רק שכינה במקום מוגדר ואז תהיה נפקא מינה בין שני המאמרים הללו, אבל אם המקום יותר קטן אז ההפרש שבין שני הפרושים הופך להיות רק הפרש מהותי, ללא נפקא מינה גשמית כלל.

מהו ההפרש המהותי? זה ש"שכינה במערב" אומר שהיא בכיוון של ספירת היסוד, כח המוליד. ברכת יוסף היא ברכת הדגים, ברכת הים, ויוסף הוא נהר פרת שכנגד האצילות. זהו רמז נוסף לכך ש"ימה" הוא בבחינת נהר פרת, בבחינת יסוד והשכינה שבמערב. זה אומר שעיקר גלוי האלוקות הוא בגלוי פנימיות התורה, תורת הסוד. להרגיש שהתורה היא ממני והלאה, ושכמה שלא למדתי עוד לא למדתי כלום. זה קשור עם למוד פנימיות התורה. הפעולה הראשונה של ה"פורץ", של המשיח, היא לפרוץ לכיוון "ימה", ללמוד הסוד. אחריה באה הזריחה של הדרוש, אחריה:

וצפנה ("רמז" צפון בתגין [ו"די לחכימא ברמיזא"] ששרשם בכתר עליון [בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"], רצונו יתברך כנ"ל)

יש לכך רמז בפשט, שיש דיון בפוסקים לגבי מיקום התגין על גבי האותיות. נפסק להלכה שאת התגין כותבים מעל צד שמאל של האות, והשמאל הוא צד צפון. היום יש הרבה שאוהבים לחפש צופנים בתורה, אז זהו חלק שקשור עם הרמז בתורה, לא הדרוש או הסוד, והם מוצפנים בתגין של אותיות התורה.

ונגבה (בחינת "יבשה" ו"עלמא דאתגליא" – "פשוטו של מקרא" – כמבואר בפרוש הרמב"ן על פסוק "ים ודרום ירשה").

בזה השלמנו את הרמז של ארבעת המדרגות שכנגד תולדות פרץ, כללות כח המוליד, כח האין סוף של כיבוש המציאות – "ורדו" – בביאת המשיח במהרה.

* * *

אנחנו ממשיכים להתבונן ברמזים העולים מארבעת חלקי התורה, פשט רמז דרוש סוד. בפרק ט נמשיך עם הרמז האחרון למספר הזה והא הפסוק בפרק מג בתהילים "שלח אורך ואמתך המה ינחוני". בכל רמז יש איזה מבט וחידוש מיוחד שיוצא ממנו. נחזור בקצרה: בפרק ז ראינו איך ארבעת רבדי התורה נעשים בשתי ממדים לשלוב של ארבעה בשלשה, לפי סדר עבודה, בצורה של חשן המשפט. בפרק ח ראינו את תכלית הכוונה שבגלוי ארבעת רבדי התורה – "זה ספר תולדות אדם" וכח ההולדה שיש בתורה כאשר היא בשלמותה, הכח להגשים את האין סוף בעולם, עד ללידת נשמת מלך המשיח. זהו ה"פרו ורבו" ברוחניות שהוא המקור ל"פרו ורבו" שבגשמיות [אגב, הזכרנו בשעורים הקודמים שלארבעת הנהרות שיוצאים מגן עדן יש מקור בנהר המקורי, הנהר של האצילות, כאשר הסדר שלהם שם הוא חסד-גבורה-תפארת-יסוד. לפי זה, נהר פרת הוא הנהר שכנגד היסוד, מדת יוסף הצדיק שהתברך בברכת יעקב "בן פורת יוסף". הכוונה היא שיש ליוסף חן – פורת זה חן – ושהוא מקור הפריה ורביה. "אלה תולדות יעקב יוסף", כלומר כח המוליד שיחש אצל יעקב הוא יוסף הצדיק עצמו]. בכל יהודי יש נצוץ משיח וכאשר כל אחד מגלה את הנצוץ הזה, מוליד אותו, אז המשיח האמיתי יבוא. המשיח לא נולד. הוא במצב של משבר, בתוך כדי הלידה. כל אדם שעובר משבר צריך לדעת שזה משבר שעתיד להוליד. יש אנשים שעוד לא הגיעו לשלב של המשבר, כמו אשה בהריון שעוד לא הגיע זמנה ללדת. זהו תהליך פנימי. לגלות משיח שבתוך עצמך זה לא דבר פשוט, וצריך לעבור את כל התהליך, עם הצער והיסורים שבו. המשיח נקרא בן – "בני אתה אני היום ילידתיך". זו תכלית כל התורה כולה בשלמותה. זו היתה הנקודה העיקרית של הרמז השני.

מה שנלמד היום זו נקודת מבט חדשה על התורה, שהחידוש שיש בפסוק הזה הוא שיש בתורה שני ממדים – אור ואמת. זה כלל גדול בחסידות, שהתורה נקראת אור וגם אמת. ביום הראשון של מעשה בראשית נאמרה המילה 'אור' ה פעמים, וחז"ל אומרים על כך שזה כנגד ה חומשי תורה שב"תורה אור". התרגום למילה תורה הוא אורייתא [וכן תורה היא אורה בחילוף אתב"ש]. מצד שני התורה היא גם אמת – "אין אמת אלא תורה", וכן "משה אמת ותורתו אמת". על משה גם נאמר טוב – "ותרא כי טוב הוא" – וחז"ל פרשו שהבית בו נולד התמלא אורה וכן פרשו שנולד מהול. מה שהוא נלד מהול זה מצד האמת שבו, שהוא איש אמת, ואילו התמלאות הבית אורה זה מצד האור שבו. שתי התכונות הללו באות לידי ביטוי בתורה שהוא מביא לנו [אגב, מה שכתוב "ותרא אותו" יוכבד, ולא עמרם, זה סימן שהוא לא היה נוכח שם. זה קשור עם מה שהרבי אומר בזמן האחרון וחוזר ומדגיש שיש מנהג 'פראי', חדש, שבעלים נכנסים לחדר הלידה להיות יחד עם היולדת, מנהג שאינו מדרך הצניעות – לא על פי תורה ולא על פי דרך ארץ. מה שהאשה זקוקה בשעת הלידה הם דברים של קדושה שמחזקים אצלה את האמונה והבטחון בה'. לכן עליה להצטייד בספרי תורה, תהילים וכד', שיחזקו אותה. מן הפסוק הזה ישנה ראיה לכך (זה יותר מן הפסוקים בהם כתוב שהאמא נותנת את השם לילד, כי זה לא מורה שהבעל לא היה נוכח שם). זה כדאי שכל אחד ידע וגם יפרסם לאחרים שלא יודעים].

שוב, היום נדבר על שני הממדים שיש בתורה, האמת והאור, שאנו מבקשים מה' שישלח לנו – "שלח אורך ואמתך המה ינחוני". כשיש אור אתה רואה את הדרך אבל ללא אמת אתה לא יודע לאן ללכת. אין לך יעוד. הרגשת היעד תלויה בחוש האמת וזה שלא תכשל ותפול תלוי באור. מתי אפשר להגיע לשניהם יחד? כאשר התורה היא בשלמותה – "תורת ה' תמימה" על כל ארבעת רבדיה – כמו בכל הרמזים שלנו בפרק הזה.

פרק ט

וכן עולה "שלח אורך ואמתך המה ינחוני". שלח עולה הוי' פעמים אחד. "אורך" הוא בחינת "תורה אור", ו"אמתך" היא בחינת "תורת אמת".

כמו שכתוב "תורה אור" כתוב גם "תורת אמת". הפסוק שמכנה את התורה במילים "תורה אור" מסתיים במילים "ודרך חיים תוכחות מוסר", ואילו הפסוק שמכנה את התורה "תורת אמת" נמצא בסיום ספרי הנביאים, בספר מלאכי – "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא... תורת אמת היתה בפיהו... ורבים השיב מעון". יש מפרשים שהכהן כאן הוא אהרן הכהן, יש מפרשים שזה פינחס נכדו ויש מפרשים שזהו אליהו הנביא המוזכר מיד אחר כך – "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים..." – כאשר יבוא עם המשיח ועם משה רבינו, וכהן צדק [ארבעה אלו נקראו בספר מיכה "ארבעה חרשים"]. לפי פרוש זה, "ורבים השיב מעון" הוא אותו התפקיד שממלא אליהו – "והשיב לב אבות על בנים".

מה ההבדל בין שני הבטויים לתורה? הבטוי "תורה אור" בא לאחר הבטוי "נר מצוה". נר מצוה הוא מי שהולך לנר המצות של ה'. אלו הצדיקים. השרש צוה הוא בעצם רק אות אחת בלבד, האות צ [רק היא עיצורית, בעוד השאר הן אותיות אהו"י הנוספות]. זהו רמז לכך ש"נר מצוה" שייך לעבודת הצדיק, זה שהולך בדך ה' מימים ימימה, לא חטא ולא יחטא. או שהוא צדיק בשם המושאל, שהוא תמיד צדיק בדין, זכאי במעשיו, שזהו הבינוני של ספר התניא, או שהוא  צדיק ממש, בשם התואר, זה שביער את הרע לגמרי והפך אותו לטוב. איך שלא יהיה, צדיקים הם מקיימי המצות תמידים כסדרן.

היום, כשמלמדים עברית, יש שטוענים שקוראים לאות הזו צדי, ולא צדיק. האריז"ל מסביר, שההבדל ביניהם הוא לפני התקון ואחריו. התרגום על המילה "תהו ובהו" בתחילת התורה מתרגם "צדיא וריקניא". כלומר, צדי הוא תהו, מצב לא מיושב, אחד שעובד את ה' בצורה לא מיושבת ולא מתוקנת. אחרי תקון העולמות הוא נקרא צדיק. כמו כן, המילה צדי מרמזת לשרש המילה ציון – ציה. ציון, על פי פשט, היא ירושלים, מרכז הישוב בארץ הקדש, ואילו השרש של המילה הוא הפוך, במובן של ציה ושממה – "בארץ ציה ועיף בלי מים". איך מתישבת הסתירה הזו? הבעש"ט מפרש את הפסוק "כן בקדש חזיתיך" כך: הלואי שכשאגיע לקדש אשמר את אותם געגועים לציון שהיו לי ב"ארץ ציה ועיף בלי מים". הציה, הצימאון והגעגועים, הם הפנימיות של ציון המיושבת. לפי הקבלה 'נקודת ציון' היא נקודה פנימית יותר מאשר ירושלים, היא יסוד נוקבא, יסוד המלכות ועל מנת לעשות את הכלי לקבל את האור מלמעלה צריך לגלות את הגעגועים והצימאון שהיו בגלות, במצב של ציה.

לענינינו, עיקר המצוה היא יחוד אותיות וה שבשם, יחוד תחתון, ולכן המילה מצוה היא האות צ, הצדיק, שמייחדת אותיות וה. על זה נאמר הפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" – בית היא המלכות ו"תפארת אדם" היא האות ו שבשם. כך זה במילה מצוה, מה שאין כן במילה ציה – שהיא אורות דתהו – אם האות צ ממשיכה את הגעגועים של התהו, של המדבר ה"עיף בלי מים", אל תוך מקום הקדש זהו יחוד עליון יותר, יחוד של אותיות יה שבשם.

את כל זה אמרנו כדי להסביר שהעבודה של "תורה אור" נמשכת מעבודת "נר מצוה" – עבודת הצדיקים. מה שאין כן "תורת אמת" היא הכח ל"השיב מעון". זהו פסוק שמתאים לנביא האחרון שעמד לעם ישראל, שרואה את העתיד איך הנבואה עומדת להסתלק מעם ישראל והגלות תתארך ללא ראית "קץ הפלאות", והכל תלוי רק בדבר אחד: בעשית תשובה, כדברי הרמב"ם. כל הנבואה שלו היא נבואה של תשובה, שיש בה נתינת כח לימי הגלות עד ביאת גואל צדק, ועד לסיומה בפסוק "והשיב לב אבות על בנים". רש"י מפרש שם "על – על ידי הבנים", שהבנים משפיעים על האבות לשוב בתשובה. הרבי שליט"א מאד מדגיש את הפרוש הזה, שתפקיד הדור הצעיר בימינו הוא להחזיר את האבות בתשובה. מי נותן כח לבנים להשיב את האבות? זהו אליהו הנביא [אליהו עולה בן].

יש בן שמכבד את אביו, מקיים את מצות כיבוד האב – להגדיל ולהכביד את כבוד האב. תפקיד הבן הוא להוסיף משקל וכובד באביו. כיבוד האב שלנו ביחס לקב"ה הוא להרבות בכובד שלו, "להרבות בכבוד שמים". כמו במצות אהבת ה' – שלא רק שתאהב את ה' אלא "שיהא שם שמים מתאהב על ידך", שאתה תשפיע על אחרים בדוגמה חיה שיאהבו אותו בזכותך – כך גם ביחס למצות כיבוד. מתי ראוי לעשות כך לאב? כאשר הוא בבחינת אבינו שבשמים. אבל מה לעשות אם אביו לא הולך בדרך הישר? אם כבוד זה להקטין את הכבוד שלך ולהרבות בכבודו, כמו לגבי ה', אז איך הוא יכול לכבד אותו ולפרסם את שמו בעולם [זו בעיה של בעלי תשובה]? אין ברירה, הוא צריך להחזיר אותו קודם בתשובה. את זה עושה אליהו הנביא.

כאמור, אליהו עולה בן וגם משיח במספר סידורי עולה בן – "בני אתה". מה ההבדל בין הבן שעושה אליהו לבן שעושה המשיח? אלו שתי פעולות שהבן עושה לאביו: אליהו פועל שהבן יחזיר את האבא בתשובה והמשיח פועל שהבן יפרסם את אביו בעולם ויתקן עולם במלכות שד-י. לכן אליהו מגיע דוקא לפני המשיח.

אגב, כל הענין הזה, שהבן צריך להחזיר את האב בתשובה, שייך לכאורה רק אצל בשר ודם. איך זה יתאים כלפי שמיא? הרי כיבוד האב למטה משתלשל מלמעלה, מאבינו שבשמים, אז מה זה להחזיר את אבינו שבשמים בתשובה כדי שנוכל לפרסם אלוקות בעולם? צריך לומר שיש בחינה של אליהו הנביא גם כלפי שמיא, שעד שלא מחזירים אותו בתשובה יש איזו אי-הבנה חמורה ביותר בין הבן, היהודי, לאביו שבשמים. כל זמן שהם לא משדרים יחד הבן לא שלם כדי לכבד את אביו כראוי. לדוגמה, כמו אחד שטוען שלא יכול להשלים עם הקב"ה לאחר השואה, לאחר שנרצחו ששה מליון יהודים. מי שבועט בכל הוא כופר, אבל יש אחד של בועט ובכל זאת יש לו בעיה עם האבא שלו. הוא אוהב את האבא שלו, הוא מכיר בהשגחה פרטית שלו, אבל קשה לו לפרסם את שמו בעולם כל עוד זו ההתנהגות שלו. היו לי ששה מליון אחים ואבא הלך והרג את כולם, אז זה מה שהוא יפרסם בעולם? זה לא כל כך פשוט. צריך לעשות משהו שהבן יחזיר את אביו בתשובה וזו עבודת אליהו הנביא. אחר כך הוא יכול להתחיל להיות המשיח.

איך מחזירים את האבא בתשובה, עד להרגשה שלנו? את זה עושים על ידי צעקה, כמו ישראל במצרים, שרק אחרי שצעקו אל ה' כתוב "וידע אלקים", שה' ידע אותם. דעת זו התקשרות ועד אז לא היה כל כך מקושר עמם. היה איזה פער, נתוק, בין התפיסה של היהודי הסובל את סבל הגלות לבין ההשגחה האלקית. היתה להם – למרות האמונה בו – תמיהה על ההנהגה. כאשר צועקים לה' 'עד מתי?' זה פועל אצל ה' שהוא יודע אותנו. אז אנחנו מרגישים שה' חזר בתשובה ואז אפשר להתחיל להיות משיח ולצאת ממצרים, מגלות לגאולה שלמה. זה הכח שפועל אליהו. גם לפני זה ה' ידע אבל אנחנו לא היינו מסוגלים להרגיש את ההתקשרות שלו אלינו. היה לנו את זה רק בבחינת אמונה, לא בהרגשה ובהתקשרות. מתי ה' חוזר בתשובה לגבי? כאשר אני מרגיש שה' איתי. זה "וידע אלקים" ואז אפשר להתחיל לפעול בבחינת משיח. זה תלוי בצעקה של 'עד מתי', שכלו כל הקיצין ואי אפשר לסבול יותר את הגלות.

כל זה היה להסביר את הבטוי "תורת אמת" – תורה שמביאה לתשובה. צריך אמת כדי לדעת את היעד. רק עם אור אפשר ללכת הפוך, לסטות לגמרי מן התכלית. זו עבודת התשובה. בלשון החסידות: יש בתורה אור ומאור. האמת היא המאור שבה. מתוך האמת, המאור, יוצא אור. לצדיק שמקיים את כל התורה כולה יש אור אבל אין לו עדין "דרך חיים". זה יותר מ"תורה אור", זה "תורת אמת".

יש צדיקים שיכולים ללכת הפוך כי אין להם יעד. יכולים אפילו לטעון שאין יעד, שהמצות הן היעד ואם ה' רוצה להביא את המשיח אז שיביא. יש חלוקת תפקידים: אני עושה מצות והוא יביא את המשיח. בעל תשובה הוא אחד שיודע שגם הוא צריך להשתתף בביאת המשיח. זה אחד מן ההבדלים החשובים בין צדיק ובעל תשובה. לצדיק יש סיפוק מן החיים שלו. הוא הולך מחיל אל חיל ויש לו אור. הכל בסדר אתו, אבל יכול להיות שהוא הולך בעיגול, סביב עצמו, כי הוא לא מרגיש את הצורך והנחיצות שהוא צריך ללכת בכיוון מסוים כדי להגשים אותו בעולם. זה נקרא "תורת אמת". בשביל לחזור בתשובה צריך לומר שאני חייב לצאת מן מצב שלי עכשיו – "אסורה נא – מכאן להתקרב לשם". תמיד צריך ללכת ליעד אחר, לְשמה. לאן? בשביל זה צריך אמת – "ניכרין דברי אמת". לכן המשיח צריך לבוא "לאתבא צדיקיא בתיובתא", להחזיר אותם בתשובה, שילכו בכיוון, לקראת יעד. כל עוד לא הולכים אליו במודע המשיח לא יכול לבוא. כולם 'מבסוטים' מן המקום שבו הם נמצאים.

לפעמים, לבעל תשובה יש אמת כל כך גדולה ללא מספיק אור ואז גם הוא יכול לפול. כשהמאור יותר מדי קרוב אפשר לא לראות אותו בכלל. לכן צריך קצת "מרחוק ה' נראה לי", שעם כל האמת שיש לו צריך קצת "מרחוק ה'" כדי שיהיה האור בבחינת "נראה לי". זו הבקשה מה' "שלח אורך ואמתך" כדי ששניהם דוקא יחד – "המה ינחוני". לשם כך צריך את התורה תמימה – בפשט רמז דרוש וסוד שבה.

"אמת" היא בחינת המאור שבתורה, שעליו נאמר "המאור שבה יחזירנו למוטב" – בחינת "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון". נמצא ש"אורך" הוא כנגד עבודת הצדיקים ו"אמתך" כנגד עבודת הבעלי תשובה [וצריך את שניהם].

קו הימין, קו החסד, שייך יותר לאור שבתורה ואילו קו השמאל שייך לעבודת האמת. לפעמים בחז"ל אמת היא מדת הדין – "דין אמת" – ואז זה באמת בקו השמאל, אבל לפעמים היא מדת הרחמים – "תתן אמת ליעקב" שהוא בחינת רחמים: "אל שדי יתן לכם רחמים" הם ראשי תבות ישראל, ואז היא בקו האמצע. לעומת האמת, האור הוא תמיד בקו ימין. על אברהם אבינו כתוב "אברהם התחיל להאיר", "מי העיר [האיר] ממזרח". לפעמים אדם עובד בקו הימין והוא צריך לכלול בה גם את קו השמאל ולפעמים זה להיפך, שהוא עובד בקו השמאל והוא צריך לכלול בו את קו השמאל. קו השמאל הוא כל כך חזק, אמת כל כך חזקה, שאתה לא רואה את האור. מרוב עצם, מרוב מאור, לא רואים אור. בקדושה, זה מתבטא במעשים של הוראת שעה כמו הקנאות של פינחס. להתרחק מעט כדי לראות את האור זה כבר קו האמצע, אמת של רחמים. עדין העיקר זו השמאל, אבל זה כבר "מרחוק ה' נראה לי" וזו העבודה שלנו היום. לעתיד לבוא העיקר יהיה יצחק, לא יעקב, כי אז נוכל לקבל את כל האמת גם מקרוב.

זה שיש התכללות בקו האמצע בין האור והאמת, זה בגלל שיש משהו למעלה משניהם. זה ה"שלח", שאתה תשלח לי את האמת ואת האור, לא שאני אשים אותם בכוחות עצמי. אם הצדיק, שעובד בעיקר בבחינת אור, מבקש מן הקב"ה שהוא ישלח לו אור ואמת אז תהיה התכללות בין שניהם. זו התפארת. על התפארת כתוב שיש בה שתי בחינות: "תפארת לעשיה" ו"תפארת לו מן האדם". "תפארת לעשיה" זה בעיקר עבודת הצדיקים ו"תפארת לו מן האדם" זו בעיקר עבודת בעלי התשובה. שתי ההתכללויות נעשות על ידי "שלח", על ידי שבאות מלמעלה. על ברכת נותן התורה אומרים חז"ל שבית המקדש נחרב "שלא ברכו בתורה תחילה". למדו תורה אבל שכחו את נותן התורה, שכחו את ה"שלח".

עד כאן דברנו על כך שגם הצדיקים וגם בעלי התשובה צריכים לפעות יחד, כל אחד בעינינו, להגשמת היעד. כעת אנו מוסיפים של אחד מהם, בפני עצמו, צריך להתכלל בשני – הצדיק בעבודת בעל התשובה ובעל התשובה בעבודת הצדיק. הקב"ה רוצה גם את קיום המצות וגם את מסירות הנפש להבאת הגאולה [לשוב בתשובה זה על דרך לשוב לציון]. גם כאשר יש זמנים בהם מתגבר אצל האדם אחד מן הצדדים הללו הוא צריך לכלול בו את הצד השני. זה נקרא שתורת ה' היא תמימה.

וזהו "המה ינחוני", שהן כאשר אני במדרגת "צדיק" והן כאשר אני במדרגת בעל תשובה, דברי תורה [שהיא קו האמצע והיא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", מכתר עליון ועד סוף כל דרגין, וזוהי בחינת ה"שלח"], שתכלית כולם היא "הוי' אחד" –

למה אותו צדיק, שלא חושב כל כך על הגאולה ולפעול אותה, יכול לטעון כך? מה שרש האמת שיש בתוך ההצטדקות שלו [הרי "כל שקר  - וכאן זה שקר דק – שאין אמת בתחילתו לא מתקיים בסופו"]? הוא אומר שיש אמת יותר גדולה מאשר ביאת המשיח. בלשון הישיבות: "עולם הבא איז א-גוטע זאך, לערנען תורה איז א-באסער זאך" וללמוד תורה זה יותר מעולם הבא, זה התקשרות עם הקב"ה, עם העצמות בלשון החסידות. זה יסוד האמת שיש בתוך השקר, אלא שהיא לא חדרה מספיק עמוק כדי ליצור התכללות בין האור והאמת. פשט המילה "שלח" היא מלשון שליחות, כפי שהרבי שליט"א תמיד מדגיש ששליח עם י כוחות הנפש עולה משיח, ואילו אצל אותו צדיק זה רק פעל עליו הארה. אם אין בנתינת התורה הרגשת שליחות אז ה"שלח" הוא לא כל כך אמיתי. אני לא מכיר שהיא באמת ממך וש"לערנען תורה איז א-בעסער זאך" זה רצינות, אלא אני רק שר את זה במצות אנשים מלומדה כמו שלימדו אותי לשיר. בשביל לומר את זה באמת צריך להביא את המשיח.

"טל תורה מחייהו" [זה מה שיש בתורה שאין בשום דבר אחר, אפילו בביאת המשיח, ואם מתקשרים בטל הזה באמת אזי המה] – ינחוני בדרך הישרה שהיא "תפארת (בחינת יעקב עמוד התורה) לעשיה (בחינת "שכל טוב לכל עושיהם", בחינת "אורך" כנ"ל)

"עשיה" כאן זה מלשון תקון, מי שמתקן את התורה. האור הוא הכח המתקן, המקיים את המצות המתקנות את העולם בכלל. אבל הוא לא מודע למה שעליו לתקן בעצמו. גם מי שעושה תשובה עושה תקונים, מתקן, אז מה ההבדל ביניהם? זה בגלל שיש תקון של תקון האדם, להביא אותו לידי משיח. ידוע הרמז באריז"ל שאדם הוא אדם דוד משיח. כשאדם הראשון חטא בעץ הדעת איבד את יכולתו, את הפוטנציה שלו, להיות המשיח. התקון שנקרא תשובה זה לתקן את הנפילה הזו, של אדם הראשון שלא הגשים את עצמו להיות המשיח. אחד שחושב כך על התקונים שלו הוא חושב על המשיח ואילו מי שחושב רק על תקון המעשים, למרות שעושה מעשים חשובים, לא מודע לתכלית. כבר נפסק שבלי תשובה לא נגאלים והכל תלוי בתשובה. חייבים להיות מודעים לתקון האדם – אדם דוד משיח. זה נקרא:

ותפארת לו מן האדם (על ידי תקון חטא אדם הראשון בתשובה שלמה – "אמתך")".

שתי העבודות הללו תלוית בתורה, בשלמות התורה. בשאר הפרקים אנו עוברים להתבונן בשאר המערכות של התורה, כמו מערכת התנט"א.

* * *

נחזור על מה שראינו עד כאן. בפעם האחרונה למדנו על הפסוק "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" שעולה כללות פרדס מדרגות התורה. זה היה הרמז השלישי בסדרת הרמזים, כאשר בכל רמז היה חידוש והבהרה לגבי סגולת התורה כאשר היא שלמה, תמימה ומשיבת נפש.

הפעולה הראשונה שהתורה פועלת היא השתלבות עם מערכת אחרת, נוספת, בממד אחר – מקרא משנה ותלמוד – והתכללות בה. הסברנו, שהתכללות זו היא התכללות מערכת ההשכלה שבתורה עם מערכת העבודה של התורה. הזכרנו את דברי הרבי מהר"ש לגבי סדר העבודה: ראשית העבודה בקריאה להוציא את האהבה המסותרת שבו מהעלם וגלוי, אחר כך עליו לעבוד לשנות את טבע מדותיו ולבסוף לגמור את תקון הכלי להיות ראוי למשוך ולאוב את האור אל תוך הכלי. שלשה שלבים אלו הם הכנעה-הבדלה-המתקה, עולמות-נשמות-אלקות, שלמד הבעש"ט. למוד המקרא יורד לתקן את עולם העשיה, המשנה – אותיות נשמה – מגלה את הנשמה האלקית שיש ביהודי [כתוב שגם קבוץ גלויות היא בזכות למוד המשניות, ובנפש זו עבודת קבוץ כל הנצוצות הקדושים, כל חלקי הנשמה, שלו שהתפזרו במציאות]. למוד הגמרא היא בטל השכל שלי, גם השכל של הקדושה, בהעמקת הדעת בדברי התורה – שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – לה' וזה מה שגומר את הכלי ומגלה את האלקות. הממד המאוזן של קו העבודה מגלה בשלמות את הקו האנכי של ממד ההשכלה בתורה.

הרעיון הזה, שרק כאשר ממד אחד נגמר בשלמות מופיע הממד הבא, מוכר מתהליך ההתבגרות, שעד שאדם לא מתבגר הוא לא יכול לשאת אשה. ידוע הרמז, שבגרות עולה תורה. כאשר הוא מתבגר הוא מסוגל לזהות את בת זוגו ואז מתגלה ממד חדש, שלם בפני עצמו. כאשר מערכת שלמה בפני עצמה היא אינה מסתפקת בעצמה. להיפך, היא מחפשת משהו חדש. עד להשלמת ההתבגרות האדם שקוע בתוך עצמו ולא מסוגל לצאת מעצמו החוצה. ברגע שמגיע לבגרות מספיקה מסוגל לצאת מעצמו ולראות עוד דבר שלם, שהתפתח באותו זמן והיה מיועד לו כל הזמן – "...בשעת הלידה בת פלוני לפלוני" – רק שלא היה מסוגל להכיר אותו, ולהתחבר עמו. הפאר הוא כאשר כל מערכת מהווה כיוון אחר, שלם, ושניהם יחד מתחברים ומתכללים, כאשר בכל דרגה ודרגה במערכת אחת יש את כל השלבים של הממד האחר. זה נקרא בלשון הקבלה תקון ואז יש תולדה.

לכן בא הרמז הבא, ששלמות התורה היא מקור התולדה בקדושה, עד כדי התולדה העיקרית – לידת המשיח. המשיח בא רק לאחר ש"יכלו כל הנשמות שבגוף" על ידי קיום מצות "פרו ורבו" כפשוטו. המשיח הוא הכח להוליד את הנשמות, גם לפני שהוא עצמו מתגלה, על דרך יוסף הצדיק – הכח שבתוך יעקב להוליד תולדות עוד לפני שהוא עצמו נולד, "יוסף ה' לי בן אחר". לפני שבוע קראנו את פרשת ויגש והפטרתה, העוסקים במפגש והיחוד שבין יוסף ויהודה, שעליו כתוב בזהר "אחד באחד יגשו – יתקרבון מלכא למלכא". בתורה יהודה בא למטה מיוסף – "ויגש אליו יהודה" – וזה משקף את המצב בעולם הזה ואילו בהפטרה, המדברת על המציאות שתהיה לעתיד לבוא, עץ יהודה יהיה על עץ יוסף – "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם".

בחסידות מוסבר שיוסף ויהודה הם, בכללות, המעשה והתלמוד. במחלוקת בגמרא דעת ר' טרפון היא ש"מעשה גדול" ואילו דעת ר' עקיבא היא ש"תלמוד גדול", "נמנו וגמרו [כל החכמים שהיו שם] – גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כלומר, התלמוד גדול לא בגלל מעלתו העצמית, אלא רק מפני שמביא לידי מעשה. הגדלות שיש בתלמוד זה הכח שיש בו להביא לידי מעשה. מבואר בחסידות, שכל זה רק עכשיו, כל עוד עיקר העבודה היא עבודת הברורים. אז חכמת התורה נותנת כח לידי המעשה לגמור ולהצליח לברר ברורים – "כולם בחכמה איתברירו". בירור היא אבחנה בין טוב לרע, בין כשר לפסול, ולשם כך צריך נתינת כח של חכמה בתוך המעשה. מה שאין כן לעתיד לבוא, כשיקוים הכתוב "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ותסתיים עבודת הברור, תפקיד המעשה יהיה להמשיך אורות עליונים [בלשון הקבלה: עבודת היחודים] ואז הכח לייחד טמון בעצם מעשה. הוא לא זקוק לקבל הבהרה ונתינת כח מן התורה על מנת לקיימו. לכן לעתיד לבוא "מעשה גדול", כדעת ר' טרפון.

התגלות נצוץ משה רבינו בכל דור יש שלש רמות. בקבלה מובא, שטרפון עולה משה ובגמרא מובא, שחכמים היו קוראים אחד לשני משה – "משה שפיר קאמרת". עיקר ניצוצו של משה רבינו מתגלה בחכמים, ב"עיני העדה", שבכל דור. מבואר בתניא שנשמת שמה רבינו מתלבשת גם בכל יהודי. המילים האחרונות בתורה, תורת משה, הם "לעיני כל ישראל" בהם תיקן משה את העיניים של כל ישראל. ידוע, שעולם התהו שנשבר – מקור החטאים והנפילות שיש בנשמה – יצא מאור העיניים ואותו תקן משה רבינו, שהוא בבחינת שם מה החדש – "ונחנו מה" – דרך התלבשות נצוץ ממנו בכח הדעת שבכל יהודי ויהודי. נצוץ המשיח שבכל יהודי מתקן את כח המסירות נפש שבו, ונצוצו של משה רבינו מתקן את העיניים שלו, את כח הדעת שבו – התבוננות ותקיעת הדעת המולידה מדות, אהבה ויראה. אצל חכמי הדור נמצא הנצוץ הזה ביתר תוספת, אולם בעיקר הוא מתגלה ב"חד בדרא", ב"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", בגדול הדור.

שוב, הניצוץ הזה נמצא בכל יהודי ויהודי. כל אחד מסוגל על ידי רבוי יגיעה – "יגיעת נפש ויגיעת בשר" – לדעת את ה', אפילו אם הוטמע בעברות ועוונות, עד כדי הכרה והולדת אהבת ה' ויראתו בלב. לכך הוא מגיע רק אחרי הכנעה רבה של היש החיצוני שלו. אצל החכמים נצוץ משה רבינו נמצא בגלוי, והוא ניכר בנביעת חידושי אורייתא ובראיה ברורה ביחס לכשר והפסול, הטמא והטהור וכו'. הם נקראו "עיני העדה" ואצלם משה רבינו נמצא בגלוי. זו בחינת הבדלה, ללא עבודה של הכנעה יחסית. הם עברו כבר את זה. אצל כל אדם צריך להילחם הרבה עם הגוף – הכולל את כל התדמית האישית שיש לו בינו לבין עצמו – ולהשפיל אותו כדי לגלות את הניצוץ שבו. חכמי העדה עברו את זה ומשה רבינו נמצא אצלם בגלוי, בדעה הברורה שיש להם בתורת ה' ובכך הם העיניים המובילות את כל הגוף. אבל מעל כולם יש את ה"חד בדרא", שהוא ההתפשטות של משה שבכל דור ודור. זה כבר המתקה. מה ההבדל בין הבדלה להמתקה? הבדלה זה שהטוב עומד נבדל מן הרע ולא צריך להילחם אתו אבל אין לו עדין כח נוסף שנחוץ כדי להמתיק אותו. הוא יכול להורות הלכות – תפקיד כל רב בישראל – לכל מי ששואל ממנו, אבל לתקן את אותו רע שנבדל ממנו, את העיניים שבתוך הזולת, הוא עדין לא מסוגל. המתקה בכל מקום היא ההתעצמות באור גופא – התחברות האור והאמת עליהם דברנו בפעם הקודמת – הנותנת כח לחזור ולהמתיק את הרע. כאשר משה רבינו נותן את התורה הוא לא רק אומר לנו מה לעשות. הוא נותן אותה באופן שה' עצמו נותן אותה, ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן". ה' מתחיל את עשרת הדברות עם "אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית". קודם הוא נותן את עצמו בתורה, את הכח להכח להגיע ולהדמות אלי ואחר כך את שאר המצוות [אגב, ראשי התבות הללו הם משפט בארמית, והשואל יכול לומר שזהו דרוש רחוק מן הפשט. אולם באמת זה קשור עם הפשט, שכן ה' מתחיל עם המילה 'אנכי' ולא עם נתינת הוראות בלבד]. גם אתה היהודי הפשוט תהיה חלק מן ה"אנכי". יש חכם אחד בכל דור שמסוגל לכך, וזו ההמתקה שבנשמת משה רבינו. הוא נותן את כל עצמותו ומזכה את כולם לעלות למדרגתו.

מבואר, שאצל החכמים ששרתה עליהם הרוח ממשה רבינו – "ואצלת מן הרוח אשר עליך" – הדבר התבטא בכך שידעו כל מה שנאמר למשה מיד גם בלי לשמוע את זה במפורש ממנו. הוא נתן את עצמו כל כך עד כדי שמרוב ההתקשרות שלו עמהם הם מיד יודעים כל מה שהוא יודע. יש תופעה כזו בין חברים נאמנים הקשורים בקשר הדוק. מה ההבדל בינם לבינו? מה הגדולה שלו לגבם? משה קיבל את זה במראה הנבואה ממש בעוד שאצלם זה רק בבחינת "גלוי וידוע". יש ביניהם פער עצום. הם לא חווים את החויה (וחוויה פה זה לא מונח טוב, כי אין הרגשת היש) בצורה ישירה ומאחדים עם ה' תוך כדי כך. בחסידות, זה המשל שבין הספירות שבעולם האצילות – שהם בבחינת "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון" – ובין ההיכלות והנשמות שבו. משה רבינו העלה אותם למדרגת האצילות, למדרגת עצמו, ובכל זאת הם רק מקיפים אותו מבחוץ. הם בבחינת האות ע, שכנגד ע הזקנים, המקיפה אות האות א, שכנגד המופלא שבסנהדרין, מבחוץ.

לפי מושגי הבעש"ט, משה רבינו עצמו הוא במדרגת ההמתקה, רוחו של משה שבתוך שבעים הזקנים היא בסוד ההבדלה וניצוצו שבתוך כל נשמות ישראל הוא במדרגת ההכנעה. במילים של קבלה, משה הוא האצילות שבאצילות, הזקנים הם בי"ע שבאצילות ומה שמשה ממשיך לכל ישראל במקומם, בתוך הדעת התחתון של הרגשת היש, זה אצילות שבבי"ע.

מה שהנצוץ הזה פועל אצל כל יהודי זה את 'יחודא תתאה' בתוך דעת תחתון שבו, את היחוד התחתון בו מתגלה שהכל הוא ה'. דעת תחתון זה למטה מיחודא תתאה. זה רק הרגשה שלמטה, היש, זו המציאות הממשית, ללא הרגשת "אין עוד מלבדו" שכל המציאות בטלה בה, ואילו למעלה זה האָיִן. זו הרגשה איך כל היש הזה מתחדש מן האין. זו גם מדרגה ולא כל אחד זוכה לה. אבל יחודא תתאה זה להאיר את האצילות – את היחוד של משה רבינו בתוכו, בעולמות התחתונים בי"ע, בתוך היש הנפרד. זה תוך כדי הרגשת חידוש היש מן האין להרגיש קצת את ה"כולא קמיה כלא חשיב", שהוא בטל ומבוטל ל"אין עוד מלבדו". זה להרגיש את מה שמשה רבינו מרגיש, אבל פה למטה. בשביל זה צריך הרבה הכנעה ובטול היש, אפילו של ההרגשה הראשונה שבקדושה, את ההרגשה של הדעת התחתון [זו ה"יגיעת נפש" שיש בכוחו של משה רבינו בדעת].

אצל הזקנים זה ללא דעת תחתון כלל. אצלם זה רק דעת עליון, שלמעה זה היש ולמטה האין. בדעת תחתון הלמעלה אינו מושג ונעלם ממני, ולכן הוא נקרא אין, ובכל זאת הוא יכול להרגיש את התהוותו מן האין, מן הנעלם. לעומת זאת, דעת עליון זה להיפך. מצד נקודת המבט הזו "כולא קמיה כלא חשיב" – כל המציאות וכל ההוויה. הכל בטל ומבוטל. בריאת העולם היא בריאת אין מיש. זה אין, זה קונץ, שה' ברא שום דבר. כך רואים את העולם מלמעלה, ממבט של עולם האצילות, וכך רואים אותו הזקנים. אבל למשה יש את המראה הזה ממש. הוא חלק מן היחוד הזה, ולא רק רואה אותו כך.

אלו היו שלש המדרגות בנשמת משה רבינו, כאשר הבטחת המשיח לבעש"ט באגרת המפורסמת היא, שביאתו תלויה בכך שכל יהודי יוכל לעשות "עליות ויחודים כמוך". כלומר, לעשות את מה שמה רבינו עצמו עושה. לכן ביאת המשיח זה בעיקר לגלות את ה"אתפשוטתא דמשה" שבכל אחד. לפני כן העיקר זה לקבל את ההוראה מחכמי הדור, עיני העדה, אבל כדי להגיע לסיום הגלות צריך להגיע לסיום התורה – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", שבה משה מביא את כולם למדרגת עצמו.

איך הגענו לכל זה? אמרנו שר' עקיבא הוא זה שמביא את הדעה של יוסף, ש"תלמוד גדול", ור' טרפון מביא את דעת יהודה ש"מעשה גדול". הזכרנו שטרפון עולה משה – היחיד מבין כל חכמי ישראל שעולה כך. על ר' עקיבא כתוב שעקיבא הן אותיות יעקב עם הכולל. ר' עקיבא הוא עמוד התורה שבעל פה, כפי שיעקב הוא עמוד התורה מבין האבות, וכל המשניות שנויות אליבא דדעתו, על ידי חמשת תלמידיו. כתוב בזהר ש"משה מלגאו ויעקב מלבר" – משה נכנס ומתלבש בפנימיות יעקב. יעקב הוא התפארת ומשה הוא הדעת והדעת היא נשמת התפארת, נשמת זעיר אנפין, מדות הלב הכלולות במדת התפארת. מן הרמז הזה משמע, שהדעה של "מעשה גדול" ביחס לדעה ש"תלמוד גדול" היא כיחס שבין הנשמה לגוף. יש כאן דוגמה יפה של חותם המתהפך: יעקב אבינו, המתגלה בנשמת ר' עקיבא, סובר כמו יוסף ש"תלמוד גדול" בסוד דברי הזהר ש"גופא [יעקב] ובריתא [יוסף] חשבינן חד", מה שאין כן דוד, שבעולם הזה הוא למטה מיוסף, עתיד להתעלות לפנימיות מידת יעקב – למדת משה רבינו, שהוא נשמת יעקב, בסוד "הוא גואל ראשון [משה] הוא גואל אחרון [דוד]" ועד שלעתיד לבוא "עד דוד הגדיל" והלכה תפסק כמותו ש"מעשה גדול" [הרבי שליט"א מסביר, שההלכה הראשונה נפסקה על ידי הסנהדרין – "נמנו וגמרו" – וכך יהיה גם לעתיד על ידי המשיח, שתבוא סנהדרין גדולה יותר תדון ותחליט לפסוק אחרת ותשנה את ההלכה].

עדין צריך להסביר ולהבין יותר טוב את הענין, איך יתכן ש"מעשה גדול" מתלמוד. תקון המעשה הרי הוא תקון החצוניות של כל העולמות בעוד התלמוד מתקן את הפנימיות, בלשון הקבלה. במילים אחרות, המעשה הוא כלי והתלמוד הוא אור, ואם כן כיצד יתגלה לעתיד שהמעשה גדול, ואיך זה מסתדר עם זה שמשה הוא הנשמה ויעקב הוא הגוף? את זה נסביר בהמשך, אבל קודם נמשיך עם הקשור בין הרמז של פרק ח – שפרדס עולה תולדות פרץ – עם הרמז של הפרק שקדם לו בסוד חשן המשפט.

אמרנו, שהשלמות של ממד אחד היא על דרך התבגרות, שהוא יכול להכיר לגלות את בן זוגו ולהשתלב אתו למערכת שניה, דו-ממדית. מתוך היחוד הזה יש תולדה והתולדה היא "תולדות פרץ" – הכח להוליד עד אין סוף, עד "וישי הוליד את דוד" מלכא משיחא.

נוסיף עוד קצת בזה. כאן דברנו על הולדת ראש המשפחה ממנו יצא המשיח, פרץ בן יהודה, אבל בכל זאת, כל המושג של תולדה והכח להוליד שייך דוקא ליוסף הצדיק – "אלה תולדות יעקב יוסף". כל הכח שיש בישראל סבא, בעם ישראל כולו, קשור עם יוסף. בשביל שיהודה יוכל להוליד הוא צריך להתקרב אל יוסף – "ויגש אליו יהודה" "אחד באחד יגשו – יתקרבון מלכא למלכא" – ולקבל ממנו מלמטה את הכח הזה. הוא צריך לקבל מן הדעה ש"תלמוד גדול". "גדול תלמוד" זה יוסף עצמו, "גדול מעשה" זו נשמת משה רבינו שתתגלה לעתיד בסוד "עד דוד הגדיל", ואילו "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" זו הגישה של יהודה אל יוסף, כשהוא נכלל בו מלמטה כדי לקבל ממנו את כח ההולדה.

אם כן, הרמז הראשון הוא בסוד ההתכללות של מדרגות, וזה בעיקר "גדול תלמוד". הרמז השני, שפרדס עולה תולדות פרץ הוא בבחינת "גדול תלמוד [אבל לא מצד עצמו אלא כזה] שמביא לידי מעשה". זה למוד בבחינת "לאפשא בה" (בטוי שהרבי שליט"א מאד אוהב), להרבות בתורה. לאט ללמוד תורה כדי לעמוד על המקום, שאני אשנן את הכל והכל יהיה על לשוני. העיקר זה להרבות בה. זה הכח של יוסף – "יוסף ה' לי בן אחר" – שתמיד רוצה להוסיף. זה "גדול תלמוד" ולכן ההולדה מתחילה מן ההולדה מתוך התורה, ולפי ערך ההוספה בה כך יש הוספה בפריה ורביה בגשמיות. לשם כך צריך להיות "ויגש אליו יהודה", שיהודה אבי פרץ צריך להתבטל לדוד. כאשר הוא מתבטל ומתקשר אליו הופך להיות התלמוד "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ואז המשיח יכול לבוא גם בפועל. זה הרמז השני, שיוצא מתוך הרמז הראשון.

בסוף, בא הרמז השלישי, שפרדס עולה שלח אורך ואמת המה ינחוני. ברמז הזה, התורה עצמה בטלה ל"מעשה גדול", שהאמת של התורה היא למעלה מן האור שבה – היא המאור ביחס לאור, עליו נאמר "המאור שבה מחזירו למוטב – כמעלת בעל תשובה על הצדיק הגמור. "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גדולים אינם יכולים לעמוד". בגמרא מובאת מחלוקת על ענין זה, מי עדיף צדיק או בעל תשובה. המחלוקת הזו תלויה במחלוקת האם "מעשה גדול" או תלמוד גדול" ונפסקה ההלכה שבעלי תשובה עדיפים. בכל התורה יוסף הוא הצדיק והוא צריך בסוף לבוא והתקשר על בעל התשובה. בעל תשובה הוא יהודה – "צדקה ממני" – שהודה ולא בוש. וידוי היא המצוה המעשית, החלק המעשי, של התשובה, שעיקרה בלב. "רשע תן תודה", תתוודה. כך גם דוד המלך, כאשר בא אליו נתן הנביא להוכיחו על חטאו הודה מיד – "חטאתי לה'" – שלא כשאול המלך שניסה להצטדק ולפיכך נלקחה ממנו המלכות. את היכולת הזו הוא קיבל מיהודה. "לא היה ראוי דוד לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד". לכן לעתיד יתקיים "עד דוד הגדיל" ו"מעשה גדול". גם כאן התורה מתקשרת במעשה, רק שכאן דוד מלמעלה ויוסף בא מלמטה.

רמז נוסף לפסוק הזה, שלא אמרנו בפעם הקודמת, וקשור למה שהסברנו כעת: אמרנו, שאם מפרידים את המילה שלח משאר הפסוק היא עולה הוי' פעמים אחד. הסברנו את מהות הרמז, שיש מכנה משותף בעבודת צדיקים ובעבודת בעלי התשובה, באורך ובאמתך, ועל ידי ההכרה בכך נעשית התכללות ביניהם. זה נעשה על ידי שלח, על ידי הוי' אחד, שהוא זה ששולח אלי את האור והאמת שלו. מה עולה לסכום שאר הפסוק – אורך ואמתך המה ינחוני? זה עולה 878 = יתרון האור וכן עולה חשך במילוי [וכן משיח במילוי, וכן חשך ענן וערפל. רק אותיות המילוי של חשך עולה ענן וערפל ועוד]. מילוי האותיות זה העיבור, הפוטנציה, וכל מה שיש בפוטנציה בחשך הוא הוא אותו יתרון האור היוצא מן החשך.

מה זה אומר? שהאור והאמת שמנחים אותי הם בסוד "עד דוד הגדיל", בסוד "מעשה גדול", בסוד המקום של בעלי תשובה שצדיקים גמורים אינם עומדים בו. האור מנחה לי את הדרך והאמת את היושר, היעד אליו צריך להגיע. אני יכול להסתובב במקום מואר, אבל סביב עצמי, והאמת היא החוש בהכרת היעד. אמת בקבלה זה יושר, אור ישר, בעוד אור יכול להיות גם אור מקיף, אור של עיגולים. על אליעזר עבד אברהם נאמר שהודה לה' על שהנחה אותו ב"דרך אמת". מוסבר שזה מה שזכה לראות את "רבקה יוצאת". מה שהוא ראה בה אצת מידת החסד, את גמילות החסדים שלה איתו ועם גמליו, זה שייך לאור, אבל לראות את "רבקה יוצאת" זה לראות את הנצוץ של עם ישראל, את היקר מזולל, יוצא מתוך עמקי הקליפות מהם הוא טמוע ושקוע. זו עלית הניצוץ שנמצא בקליפת נגה, היוצא 'לעילא ולעילא', עד רישא דלא אתיידע. גמילות החסדים שלה עולה עד רישא תניינא, עד מדרגת הגלגלתא, אבל התשובה שלה עולה עד לרישא דלא אתיידע. על זה הודה אליעזר לה', שהנחה אותו בדרך אמת.

מזה לומדים שעיקר ההנחיה שיש בפסוק "המה ינחוני" מתייחס לאמת שבתורה, לעבודת התשובה שבה והוא "יתרון האור מן החושך". החלק הראשון בפסוק הוא הכח לייחד את שתי המדרגות של אור ואמת, ואילו החלק השני זה "יתרון האור מן החושך". אם כי יש התכללות בין שתי המדרגות, אמת באור ואור באמת, עיקר הפסוק הוא בסוד בעל התשובה, המשיח שמחזיר את הצדיק בתשובה, "עץ יוסף" מתחת "עץ יהודה" בסוד "מעשה גדול".

כעת ניתן לחזור ולהסביר מה שכתוב בספרי החסידות, בעיקר בספרי הרבי הרש"ב, שבפנימיות באמת "מעשה גדול", בעוד שהמעשה הוא רק כלי ביחס לאור התלמוד. במילים של השיעור הערב, מעלת נשמת משה על גוף יעקב, מעלת ר' טרפון על ר' עקיבא [בר הפלוגתא של ר' עקיבא בכל הש"ס הוא ר' ישמעאל, ומבואר על זה באריכות בקבלה וחסידות

* * *

לאחר שהשלמנו את למוד מערכות הפרדס והטנתא בעצמן, ואת הקבלתן למערכת ארבעת הנהרות היוצאים מעדן להשקות את הגן בשרשן בנהר העליון, המשכנו ברמזים כלליים למערכת הראשונה, מערכת הפרדס. ראינו שלשה רמזים, שבכל אחד מהם ראינו היבט אחר שיש בלמוד התורה כאשר היא בשלמותה דוקא – כח ההתכללות, כח ההולדה וכח איחוד האמת והאור שבתורה.

בפרק הבא נמשיך עם רמז נוסף ששווה בערכו למערת הטנתא בתורה:

פרק י

טעמים נקדות תגין אותיות [כפי שהן מדויקות בכתיבתן בתורה] עולה אל פעמים אדני, בסוד אל אדני – שם העשיה – כמבואר בכתבי האריז"ל.

בכל מקום, שם אל הוא תמיד שם החסד ושם אדני הוא שם המלכות. שניהם יחד מהווים את החיות הפנימית של עולם העשיה. אם נגענו בזה אז נשלים את מערכת השמות שמחיה את שלש העולמות בריאה-יצירה עשיה. בהשגחה פרטית, אנחנו בפרשת וירא בה נאמר "וארא אל אברהם יצחק ויעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". השם שמחיה את עולם הבריאה הוא השם אל שדי, השם שמחיה את עולם היצירה הוא שם אל הוי' – "אל הוי' ויאר לנו" (סיום פרקי ההלל בתהילים) והשם שמחיה את עולם העשיה הוא השם אל אדני.

לכאורה, שם הוי' הוא מעל לשם שדי, אז מדוע הוא רק בעולם היצירה, שמתחת לעולם הבריאה? אלא, שזה על דרך הפסוק "יוצר אור ובורא חשך". שם הוי' הוא שם של גלוי אור שבעולם היצירה, אבל בעולם הבריאה יש חשך שלמעלה מגלוי אור, חושך של אור פנימי המאיר לעצמו, כמו אור השכל, החב"ד. שרש השכל של הנבראים הוא בעולם הבריאה. בלשון הרמב"ם זהו עולם של "שכלים נבדלים" – מלאכים עליונים של עולם הבריאה. המלאכים הרגילים של עולם היצירה הם מיכאל וגבריאל, העובדים את ה' באהבה ויראה. אלו מלאכים של רגש. כמו שאצל האדם יש יצרים – יצר טוב ויצר רע – וכתוב בקבלה שאלו מלאכים, מלאך טוב ומלאך היפך הטוב. יצר הוא מלשון יצירה, נטיה מסוימת, רגש מסוים ועולם היצירה הוא עולם של נטיות ורגשות. לעומתם, עולם העשיה הוא עולם של כוחות טבעיים, מוטבעים. כוחות הטבע הפיזיקאליים הם על דרך האופנים – המלאכים של עולם העשיה. האופנים הם גלגלים, כמו עולם הטבע שמסתובב כמו גלגל. יש בו ריבוי אופנים מאופנים שונים. שוב, עולם העשיה הוא עולם של כוחות טבעיים, עולם היצירה הוא עולם של יצרים ורגשות ועולם הבריאה הוא עולם של שכל טהור, בו המלאכים הם השרפים (שבספר ישעיהו). כל עולם מהם מקבל את חיותו מצרופי השמות הללו.

נפרט: עולם הבריאה מקבל את חיותו מן השם אל שדי, בסוד הפסוק "נשמת שדי תבינם". זהו שם של בינה. לאבות נגלה ה' בשם אל שדי, דרך השכל הנברא, דרך הנשמה. בקבלה כתוב שעולם הבריאה נקרא מחצב הנשמות. אפילו שבכללות יש נשמות מעולם האצילות כמו נשמת האבות, ויש נשמות מעולם העשיה, אבל בפרטות הנשמות שבכל עולם הם עולם הבריאה שבאותו עולם. הנשמה משיגה את האלוקות באמצעות השכל הנברא: יש ראיה פנימית, יש שמיעה פנימית. אלו החושים שקשורים בכוחות השכל ומרכזם הוא בכח הדעת. הקב"ה מתגלה אל הנשמות באמצעות השכל, שהוא אור המאיר לעצמו. זה עוד לא גלוי אור החוצה, כמו ב"יוצר אור" של עולם היצירה.

ידוע, שאל שדי עולה משה, כאשר ה' אומר למשה שלאבות הוא נגלה רק בשם זה. כלומר, ה' אומר למשה שכל מה שהוא נגלה לאבות היה בעצם התגלות שלו, של משה בעצמו, דרך נשמתו, אבל למה ה' נגלה בעצמותו. רש"י מדייק "ושמי הוי' לא נודעתי להם" – ולא 'לא הודעתי להם', שמשמעותו הוא פועל יוצא, כמו ב"יוצר אור" של עולם היצירה. הרי בפשטות ה' כן התגלה לאבות בשם הוי', ככתוב הרבה פעמים בספר בראשית, אלא שזהו שם אל הוי' של עולם היצירה, שלמטה משם אל שדי, שהוא התגלות אלוקית דרך החושים, דרך השכל הטהור – 'נודעתי' הוא לשון נפעל של המשכת העצם, שמשמעותו היא התחברתי ונתקשרתי בעצמי אליך, משה, ולא רק הארה ממני החוצה. האבות קבלו מחיצוניות שם אל שדי, מחיצוניות השכל, ואילו משה מקבל מפנימיות השם הזה [שעולה כשמו]. זו המשכת עצם שם הוי'.

שם הוי' הוא גם שם עצם וגם שם התואר. בפסוק "הוי' | הוי' אל רחום וחנון" יש "פסיק טעמא בגוויהו", בין שני השמות, כאשר השם הראשון הוא שם העצם (כמבואר באבן עזרא שם) והשני הוא שם התואר על שם שמהווה את המציאות, ויש הפסק ביניהם. אצל משה – "משה משה" – אין פסיק טעמא בגוויהו [ולכבוד הילולת הרמב"ם: אין הבדל והפסק בין משה רבינו, הראשון, לבין רבינו הרמב"ם, השני]. לענינינו, אותו הפסק שמפסיק בין שני השמות הוא אותו שם אל שדי של "בורא חשך", והוא הפרסה המפסיקה בין שם הוי', שם העצם, של עולם האצילות לבין שם הוי' שנסמך ל-יג מדות הרחמים – "הוי' אל רחום וחנון..." – של עולם יצירה [זהו שם אל הוי', רק בהיפוך]. שם הוי' זה הוא שם הוי' של סדר ההשתלשלות. בריאה היא התהוות של העולם יש מאין, בעוד שיצירה הוא מושג ששייך להשתלשלות לפי הסדר: י צמצום, ה התפשטות, ו המשכה, ה התפשטות. זו יצירה של יש מיש, של העלול מן העילה שלו. יצירה היא יוצא אור, יציאת העלול מעילתו. כל זה בשם הוי' של ההשתלשלות, אבל שם הוי' של שם העצם הוא שם הוי' של אחדות פשוטה – עצם אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. הפסיק שביניהם הוא הצמצום, הצמצום הראשון שקדם לכל ההשתלשלות. זה לא הצמצום של אות י משם הוי' של ההשתלשלות. שָם הצמצום הוא לצורך הגלוי החוצה, על מנת להמציא נקודה שממנה אפשר להאיר אור החוצה ואילו הצמצום הראשון הוא צמצום של חשך – "ישת חשך סתרו" – שלא אמור לצאת ולהתגלות לנבראים אלא הוא מיחוד לנשמות עם ישראל בלבד.

אותו צמצום, אותו "פסיק טעמא בגוויהו", הוא בסוד עולם הבריאה העומד בין האצילות – שם הוי' הראשון – ובין היצירה – שם הוי' השני – והוא שם אל שדי, מקור מחצב הנשמות. בתוך הקו הזה גופא יש פנימיות וחיצוניות. פנימיות הקו, הקשורה עם נשמת משה רבינו, היא בסוד "ושמי הוי' לא נודעתי להם – אלא לך" ואילו מחיצוניותו של אותו קו מקבלים האבות. לכן את האבות לא משבחים בהשגת שם הוי'.

נסכם: מה שה' נגלה לאבות בשם הוי' זה בעצם שם אל הוי' של עולם היצירה, והוא נמוך משם אל שדי של עולם הבריאה [אור המאיר לזולתו לעומת אור המאיר לעצמו], שגם בו ה' נגלה אליהם. משה רבינו, לעומתם זוכה להתגלות שם העצם, שם הוי' של עולם האצילות, שנודע אליו – נפעל ונמשך אליו ומתחבר בפנימיות שם אל שדי – נשמת משה בעצמו.

כל זה היה כדי להסביר שכללות ארבעת מדרגות הטנתא עולים אל אדני, שם עולם העשיה בכתבי האריז"ל. נעשה רמז מכל מה שלמדנו: אל אדני של עולם העשיה, אל הוי' של עולם היצירה, אל שדי של עולם הבריאה ושם הוי' של עולם האצילות עולים עד מתי (524), שהרבי שליט"א מרבה לומר בזמן האחרון ותובע מכל אחד מאתנו לצעוק אותו. המקום הכי חשוב שמוזכר הבטוי הזה בתנ"ך הוא בספר דניאל: "עד מתי קץ הפלאות", לגבי הגאולה העתידה. גם דוד המלך צעק אותו כמה פעמים בספר תהילים, ובעוד נביאים. אז שכל אחד יכוון.

[מי שיכול יחד עם צעקה מה טוב... האדמו"ר האמצעי כותב שתפלת צדיקים או בינונים היא תפלה מיושבת, אבל תפלת בעל תשובה היא ללא ישוב הדעת אלא בצעקה פשוטה – "צעק לבם אל הוי'". המשיח בא להחזיר את כולם בתשובה, גם את הצדיקים, ושכולם יתפללו כמו בעלי תשובה. שמי שהיה עד היום עם ישוב הדעת אז שיצא מזה קצת. שיתחיל לצעוק. לפי זה לא שייך גם לצעוק וגם לכוון, אבל כיוון שהקב"ה הוא 'נמנע הנמנעות' ונושא הפכים, אז כנראה גם בתוך היהודי יש מקום כזה – ויש מצוה להדמות אליו יתברך – שיכולים להיות שני דברים שונים ומשונים גם יחד. כמו שה' בוכה במסתרים על גלות עם ישראל – "במסתרים תבכה נפשי" – ויחד עם זה שמח בחדרים החיצוניים, עם המלאכים – "עז וחדוה במקומו", כך גם היהודי יכול לכלול ולשאת שני מצבים הפכיים. זו הנקודה הפנימית ביותר של כל ספר התניא ושל כל החסידות – להגיע למצב של "בכיה תקיעא בלבא מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבא מסטרא דא", בכי מצד אחד של הלב ושמחה מן הצד השני בעת ובעונה אחת. זה מצב של נשיאת הפכים, של צדיק ובעל תשובה כאחד.

ידוע, שבתקיעת שופר יש ארבע מדרגות: תקיעה-שברים תרועה תקיעה. בחסידות, התקיעה הראשונה היא צעקה פשוטה, השברים הם סוד האנחה, התרועה היא הבכי – "אשרי העם יודעי תרועה". מתוך הצעקה הפשוטה מגיעים לבכי. כל זה שייך לאילו של יצחק, שמדתו מדת הגבורה השייכת לצד שמאל של הלב, ואילו השמחה שייכת לצד הימין שבלב שיש בכל יהודי – "ועמך כולם צדיקים".

לענינינו, אפשר לצעוק עד מתי בצעקה ויחד עם זה לכוון כוונה, שמקורה בשמחה. הצעקה גבוהה מן הכוונה ואם צריך לוותר על אחד מהם זה על הכוונה, אבל להחזיק בשניהם יחד זה עוד יותר טוב. זה על דרך עצמותו יתברך הנושאת הפכים. לכוון כוונה זה שעשוע, זה שיא השמחה, ואילו לצעוק מתוך כאב עצום של חבלי לידה, וזה לא פשוט יחד. לא פשוט, אבל גם את זה הרבי רוצה, שבחדר לידה יהיו תמונות של 'שיר המעלות' ושאר דברים שהיולדת תוכל להתחזק מהם. לצעוק מחבלי הלידה ויחד עם זה לכוון כוונות של 'שיר המעלות'. אז אפשר וצריך לצעוק לה' ויחד עם זה לכוון את כל הכוונות של העולמות ושמותיהם – עד מתי תתגלה ה' בכל העולמות].

עוד דבר נוסף על השם אל שדי, העולה משה, שנגזר מן הפסוק "ונשמת שדי תבינם". זהו פסוק שאמר אליהו בן ברכאל [העולה משיח], הדמות שמופיעה אחרי שלשת רעי אויב, שמנסים להוכיח אותו ולא מוצאים חן לא בעיני איוב ולא בעיני ה'. לאחר שנכשלו מגיע אֶלִיהוּ ואומר להם "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". כלומר, ישבתי שתקתי והמתנתי בשקט ובדרך ארץ [שקדמה לתורה. "להט החרב המתהפכת לשמור את דרך ארץ החיים" – מכאן לומד תנא דבי אליהו שדרך ארץ קדמה לתורה] כל זמן שדברתם. רציתי ללמוד מכם תורה. כעת כשהתייאשתם אני אדבר ולכן "נשמת שדי תבינם".

בלשון הקבלה, השכל של "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, הוא שכל של אחור, שכל של ידע ההולך ומצטבר, מתוך ספרים או התפתחות שכלית. זה מוחין דאמא, בשכל והדרגה. אבל המוחין הללו לא יכוונו לפנימיות הצער של החיים. לא יוכלו לחשוף את הסוד של הסבל שיש בעולם. זהו הסבל של רפח הניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, שעלינו לבררם. לברר אותם זה רק כשאדם עובר משברים בחיים, ולהבין אדם שעובר אותם ולעזור לו לצאת מהם צריך שכל של פנים, לא של אחור. צריך שכל של "נשמת שדי תבינם".

באחד מן הפרושים לשם שדי מביא רש"י את דברי חז"ל "שיש באלוקותי דעי לכל בריה ובריה", כלומר שהאלקות נמצאת בכל מקום, בכל העולמות ובכל מדרגות הדצח"ם. כל שכן כאשר מדובר על נשמת היהודי – "חלק אלו-ה ממעל ממש" ו"חלק הוי' עמו" – שיש בה גלוי אלקות ממש.

זהו הסוד הפנימי של השם אל שדי: אל הוא שם החסד, אבל כאן משמעותו היא יותר כללית של גלוי אלוקות. גלוי האלוקות של עולם הבריאה, דרך שם אל שדי, הוא גלוי דרך ה"די", דרך הנברא. הוא צומח מתוך הארץ של עצמו, מיניה וביה. "אתם תהיו לי ארץ חפץ נאום ה'", ובכם יקרא השם "חפצי בה". זו עוצמה רבה של אלוקות שצומחת מתוככם. זה נקרא אל שדי. השם אל הוי' הוא גלוי של אלוקות מלמעלה למטה והוא השם של עולם היצירה, שתפקידו לגלות את האלוקות באופן כללי, את האור והטוב של ה' [הוי' הוא שם החסדים, "טבע הטוב להיטיב"]. כאשר האלוקות מתגלה אל הנברא כשהיא מתלבשת בתוך המלכות של השם, דרך שם אדני – "והיה ה' למלך על כל הארץ" – זהו השם אל אדני של עולם העשיה, שתפקידו לגלות את ה' כמלך על כל הארץ. ואילו אל שדי בעולם הבריאה הוא גלוי אלוקות שמתגלה דרך השכל הפנימי שלך, בבחינת "נשמת שדי תבינם", בראש בלב ובכליות [עד שנעשות כשני רבנים, כמו אצל אברהם אבינו].

לפי זה, יוצא ששם אל שדי הוא בהשם הגבוה ביותר והוא נגלה אל האבות. אברהם מגיע לארץ ישראל וכליותיו מלמדות אותו. כך גם יצחק ויעקב, על דרך אליהו בן ברכאל. אבל אם מתבוננים בפסוק רואים שיש יותר מזה. יש "שמי הוי'... נודעתי" וזה שם הגאולה. הוא מתגלה למשה רבינו כדי להוציא אותנו מן הגלות. אל שדי הוא בסוד "אוירא דארץ ישראל מחכים", כאשר יושבים לבטח בה. אז הארץ צומחת ומלמדת את האדם מלמטה למעלה. אבל יותר מזה זה להוציא אותנו מן הגלות ולשם כך צריך גלוי של שם העצם, שם הוי'.

יוצא שיש פה שוב מעין נשיאת הפכים: היחוד של משה רבינו, שמתדמה יותר לעצמותו יתברך מאשר האבות ולכן הוא נקרא נשמה של אצילות שבאצילות, הוא בכך ששם ה' נמשך בו בסוד "אנכי הוי' אלקיך – אנכי מי שאנכי" והגלוי של העצמות ניתן לו במתנה על מנת לתת אותה לכל ישראל. הגלוי שהיה לאבות היה רק בבחינת ריח טוב – "האבות ריחות הן" – ואילו הבנים שקבלו תורה ממשה בסיני קיבלו את עצם המהות – "שמן תורק שמך" – ממנו נודף הריח הטוב. לכן משה עצמו עולה אל שדי, כי הוא קיבל בעצמו את הריח והוא יותר מכולם לומד תורה מעצמו ועם כל זה – זה לא השיא אלא בהמשכת העצמות. שוב, אצל משה רבינו נשיאת ההפכים היא בין "נשמת אדם תלמדנו" ו"נשמת שדי תבינם" ויחד עם זאת מתן תורה בין הגלות ובין ארץ ישראל [וכידוע, ממוצע צריך לאחוז במקום גבוה משני הצדדים אותם הוא מחבר].

כאשר כל מה שעליו דברנו עד כאן יורד מטה מטה, אל השם אל אדני של עולם העשיה, שם יש את הגלוי המיוחד של למוד המקרא, ודוקא בו יש גלוי של כל מדרגות הטנתא:

מבואר לעיל שהמקרא, שבו סוד טנתא יורד להתלבש בעשיה לתקן את בחינת ה"עולמות" שבה.

זה התבאר בפרק ז, שבכתבי האריז"ל וכן בספר התניא כתוב שהמקרא יורד אל עולם העשיה לתקן את העולמות, המשנה יורדת אל עולם היצירה לתקן את המלאכים שבו ובנפש אלו היצרים והמדות, התלמוד יורד לעולם הבריאה לתקן את השכל [בעיקר אצל נשמות ישראל שלומדות באמצעותו] ובכך גומרים את הכלי – בטול השכל החיצוני לשכל התורה ולזכות בכך לרבוי סברות מתוך עצמו. בלמוד המשנה אומר כל חכם את מה שקיבל מרבו בלי להדגיש את הבטוי האישי ואת הסברא האישית של כל תנא. כל אחד אומר מה שהוא קיבל. המיוחד בגמרא היא הסברא. זה גלוי האלוקות של השם אל שדי, שה"די" שיש באלוקותי בכל בריה מספיקה לרבוי סברות אצלם. לזה אפשר לזכות כאשר האדם מבטל את השכל שלו לשכל של הקב"ה.

לפי איך שהסברנו היום, הגלוי של המקרא בעולם העשיה הוא גלוי המלכות של ה'. גלוי השגחה פרטית. כתוב ש"לא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובמלכות בית דוד" ומסביר הבעש"ט את הכפילות שהכפירה בה' היא במציאותו או באחדותו או בקדמותו וכו' – ארבעת עיקרי הרמב"ם הראשונים, אבל כפירה במלכות בית דוד זה לכפור בהשגחה פרטית. עיקר גלוי מלכות בית דוד היא ההשגחה הפרטית של ה' בעולם. זה גלוי של ה' בלבוש מלכות – "לב מלכים אין חקר". המלך מפקח ומשגיח על כולם. זו השגחה בעניני גשמיות, ברחוב וכו'. ככל שהגלוי של ההשגחה הוא בדברים פעוטים ומרגישים שה' משגיח ומפקח זה נקרא יותר שיש גלוי שה' הוא מלך – "והיה ה' למלך על כל הארץ". זה הסוד של ה' אל אדני בעולם העשיה.

איזה חלק בתורה מגלה את הגלוי הזה? התנ"ך. זהו החלק התחתון בתורה, שהוא הראשון, והוא קשור עם שם הוי' דלעילא. במקום אחר בספר (שער ארבע עולמות) מבואר הפסוק "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", שהמילה 'אף', שבאה לפני עולם העשיה, באה לרבות את המדרגה של "אנכי" [העולה אף], של העצמות, של האצילות שבאצילות, ולגלות אותה בעולם העשיה. יש קשר בין שם העצם לבין שם אל אדני – גלוי אלקות בלבוש מלכות, בלבוש השגחה פרטית. אדם הולך ברחוב וצריך משהו ופתאום ה' מזמין לו אותו. כמה שהדוגמה יותר פשוטה כך זה יותר עצמי, יותר אל אדני. זה נקרא מלכות בית דוד בה כפרו ישראל ולה אנו מחכים לחידושה.

המקרא הוא החלק בתורה שניתן מפי הגבורה למשה רבינו, ושעליו נאמר "ושמי הוי' לא נודעתי להם" רק למשה רבינו. ממילא המקרא, מה שנמשך באמצעות פנימיות נשמת משה רבינו, נמשך עד למטה לעולם העשיה. "כל הגבוה ביותר יורד מטה מטה ביותר".

כעת נמשיך עם רמזים נוספים, שיוצאים בפרטיות:

והנה טעמים עולה אחד ברבוע כללי [מספר מרובע מבטא תמיד שלמות] –

בקבלה, ובמיוחד בפרושי הגר"א לספר יצירה, מבואר שיש יג [אחד] טעמים-מפסיקים, הנקראים גם מלכים. הראשון שיש לנו ממנו חיבור אודות הטעמים הוא רבינו אהרן בן אשר, שישב בטבריה לפני למעלה מאלף שנה, והוא כותב שיש יב טעמים, והוא קושר אותם בתוך שיר שכתב עם יב השבטים, יב החושים ו-יב המזלות. תמיד שיש יב יש את הכולל – כמו חודש העיבור בשנה ושבט לוי בשבטי ישראל – וכך היא דרך הקבלה במנין יג הטעמים.

אם מוסיפים לטעמים הללו, למלכים, את הטעמים המשרתים המספר מגיע ל-לב טעמים, כנגד לב נתיבות חכמה, כמבואר באריכות בפרוש הראב"ד לספר יצירה. זה מתאים מאד עם מה שלמדנו בתחילת השער, שמדרגת הטעמים של התורה קשורה עם החכמה. גם יג המלכים, העולים אחד, קשורים עם החכמה – רק בה מתגלה "אחד האמת", כמבואר בתניא, ומשם מאיר לשאר הספירות. אחד בהכאת אותיות – א פעמים ח פעמים ד – עולה לב.

נחזור לרמז: המשמעות של ריבוע היא שכל מדרגה כוללת את שאר המדרגות בה. כאשר טעמים עולה אחד בריבוע זה אומר של אחד מ-יג הטעמים כולל את כל הטעמים בו.

גלוי "אחד האמת" בחכמה – י שבשם דוקא כנודע (תניא פרק לה בהגהה [בשם רבו המגיד הקדוש ממזריטש]).

קודם יצא לנו שכל ארבעת מדרגות הטנתא עולות אל פעמים אדני – שם עולם העשיה. השם אדני עצמו הוא גם כפולה של יג – ה פעמים יג. לפי זה, במקום לומר אל פעמים אדני אפשר לומר אחד פעמים קנה, כאשר קנה הוא ה פעמים אל. קנה הוא מספר חשוב בקבלה: הכתר הוא תרך עמודי אור, המתחלקים לשני עמודים – כל עמוד עולה יש. אחר כך כל שי מתחלק לשני קנים, כאשר כל קנה עולה חצי יש, בסוד הפסוק "קנה חכמה קנה בינה". יש קו המידה ויש קנה המידה. בכל יש ויש יש שני קני מידה.

אם מדרגת הטעמים עולה אחד בריבוע כללי – יג פעמים יג – ממילא שאר המדרגות עולות יג פעמים קמב. המספר הזה עולה למספר הנהר חדקל, שכנגד עולם הבריאה ומדרגת הנקדות, הכוללת את שלש העולמות התחתונים בי"ע. הוא גם סופי התבות של האבות – אברהם יצחק ויעקב – להם נגלה ה' רק בשם אל שדי של עולם הבריאה. בקבלה הוא שם קדוש, והוא בדיוק השם הקדוש שדי בחילוף אתב"ש, לפי הסדר למפרע [הסדר של המשנה הראשונה במסכת אבות: "על התורה" – כנגד יעקב – "על העבודה" – כנגד יצחק – "ועל גמילות חסדים" – כנגד אברהם].

כללות הטנתא עולה אחד פעמים קנה (סוד "קנה חכמה"). סוד "קנה" כולל את ה"קנה" שבגוף, שמגלה ומשפיע את הטעמים ואת הנקדות, וכן את "קנה הסופר", שכותב את התגין ואת האותיות וד"ל.

כתוב בקבלה שיש שתי מדרגות של קנה: יש קנה הקול ויש קנה הסופר, הקולמוס. בארבעת המדרגות טנתא יש שתי מדרגות נגלות, שנכתבות בספר התורה על הקלף על ידי הסופר בקולמוסו, ושתי מדרגות נסתרות, שנקראות רק בעל-פה מתוך קנה הקורא.

טעמים נקדות ("תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין") עולה זך ברבוע כללי,

בדרך כלל זך רומז ל-כז אתוון דאורייתא, אבל אצלנו האותיות הן למטה מן הטעמים והנקדות. לכן צריך להסביר כאן ש-זך הוא האור שיוצא מהן ומאיר בתוך זך האותיות:

שהם פנימיות ומהות האור והחיות של זך אתוון דאורייתא – סוד "שמן זית זך".

שמן זית זך הוא חכמה בכלל, וכאשר היא מתחברת עם הבינה – "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – הם מזככים את הגוף. חכמה בפני עצמה היא בטול במציאות ואילו החיבור שלה עם הבינה נקרא זכוך הגוף. חכמה מכונה "חיוהי" – חיות פנימית ללא גוף, ואילו עם הבינה היא מכונה "גרמוהי" – סוד הגוף עצמו. מה שצריך לזכך בסוף הן האותיות והכח לכך בא מיחוד אבא ואמא – יחוד לצורך התהוות העולמות. ללא היחוד הזה היתה המציאות נעשית עכורה ולא מזוככת והעולם מתמוטט מיד מרוב הגסות. האור הפנימי שמזכך אותו בתמידות הוא היחוד של אבא ואמא.

פרק יא

בפרק הבא יבוא רמז על כללות ארבעת הנהרות פישון גיחון חדקל פרת, שלכולן שרש בנהר המקורי. זו מערכת מובהקת של חלק המקרא, שכן היא היחידה שכתובה במפורש בתורה. הם עולים יחד 1,345 – אלף ומשה.

פישון גיחון חדקל פרת עולה אלף אורות שניתנו למשה רבינו עליו השלום בשעת מתן תורה

המספר הזה מבואר במיוחד בספרי הרבי מקומרנא, שאוהב לפרש את דברי הבעש"ט מתוך כתר שם טוב. זה המספר שהוא הכי אוהב לדרוש כי יש לנו עליו כוונה מפורשת מן הבעש"ט. עיקר מה שהבעש"ט הנחיל לנו היא קבלה שלמה [כלשון ר' אייזיק מהומיל 'קבלת הבעש"ט'] בדרך השראה ואינה קשורה בדרך כלל עם כוונות פרטיות. הכוונה הזו היא אחת הבודדות וצריך לומר שיש לה קשר עם ההשראה הכללית – גלוי האחדות הפשוטה. האריז"ל בא לגלות השתלשלות מעשה בראשית – עולמות, פרצופים וכו' – אבל הבעש"ט בא לגלות אלוקות.

קבלת הבעש"ט היא על דרך בעל התשובה, שצועק לה' בלי לכוון כוונות בסדר והדרגה. גלוי ההשראה של הבעש"ט מתגלה גופא בדרך של צעקה. ידוע שהאדמו"ר הזקן, הממשיך הפנימי של דרך הבעש"ט, רצה לקרוא לכל תנועת החסידות תנועת בעלי תשובה. זו התמצית שלה. למה לא הנהיג כך? כדי שזה שאינו חסיד יחשוב שמתכוונים עליו שהוא רשע. ההיפך מבעל תשובה זה או רשע או צדיק. הוא אמר שאם אנשים היו מבינים שהכוונה היא ההיפך מצדיק, שהמשיח צריך לבוא ולהפוך את כולם – גם הצדיקי – לבעלי תשובה אז היה משאיר את השם הזה, אבל כיוון שמבינים שההיפך זה רשעים – ויתר על הרעיון. בכל זאת, הענין הפנימי הוא אך ורק תשובה. צעקה היא תנועה פשוטה בנפש, שלא שייכת לכוונות וכו', וכך גם כללות תורת הבעש"ט.

בכל זאת, בחסידות חב"ד רואים "פנים חדשות באו לכאן", המון המשכה בטוב טעם בהשכלה מפורטת, שלא היתה קודם לכן. יש כאן נשיאת הפכים, ולכן היו רבים שלא הבינו וחשבו שיש כאן דרך אחרת. זה בא 'לסבך את הענינים'. זה בא לגלות אחדות פשוטה – צעקה פשוטה. ידוע הסיפור על הצעקה של אותו הנער שלא ידע לקרוא וצעקתו בקעה את כל הרקיעים, שלא הצליחו כל המכוונים האחרים. כל הפרטיות של ההשכלה זה רק כדי להגיע למצב המושלם של נשיאת שני הפכים בנושא אחד. שוב, אם צריך לוותר על אחד מהם אז צריך לוותר על ההשכלה, כי הצעקה זה העצם, ובכל זאת המגמה היא להגיע למצב של נשיאת הפכים. כל זה בנוגע לנשיאת ההפכים של חסידות חב"ד.

אצל הבעש"ט בעצמו זה עוד לא היה מסוגנן בצורה כזו, ובכל זאת יש בידינו כמה כוונות המסורות מן הבעש"ט עצמו. יש רק שלש-ארבע כוונות כאלו: כוונת השופר, שכל מהותה היא צעקה פשוטה ובכל זאת יש עליה כוונה. כוונת המקוה, שענינה הוא בטול [אותיות טבול] ויחד עם זה יש כוונה לאותו הזמן. שתי הכוונות הללו הן כמעט אותה כוונה [קשורה עם השם הקדוש אלד, כידוע ליודעים].

לענינינו, כוונה נוספת היא הכוונה לקדושת כתר בתפלת מוסף. הבעש"ט אומר שבכל פעם שאומרים – בשבת או ביום טוב – את קדושת כתר יש לכוון בשם הקדוש ככה, שהוא ראשי תבות כתר כל הכתרים [שככה עולה משה, משה ללא האות ש הוא מה – "ונחנו מה" – העולה ככה]. כל הבטוי הזה במלואו – כתר כל הכתרים – עולה אלף ועוד משה, כללות ארבעת הנהרות, כללות הנהרה והאור של התורה, כמו שהסברנו. נהר הוא הבינה, וידוע בקבלה ש"התגלות עתיקא בבינה" והוא גלוי של אמונה פשוטה מן הכתר – כתר כל הכתרים. האלף הם אלף האורות שהסתלקו ממשה רבינו בעת חטא העגל והם חוזרים אליו בכל שבת בשעת 'רעוא דרעוין'.

(אלף אורות הוא סוד שרש נשמת ישראל בעל שם טוב סוד "עשה עמנו (ישראל) אות לטובה (בעל שם טוב)",

את הרמז הבא לא אומר הבעש"ט בעצמו, אבל חסידים – בעיקר בחב"ד – מוסיפים: אלף עולה ישראל בעל שם טוב. משה רבינו קיבל בעת מתן תורה את נשמת הבעש"ט בעצמו. רק ישראל לבד עולה עשה עמנו והמילים בעל שם טוב עולות אות לטובה. כעת הוספנו לזה רק את מערכת ארבעת הנהרות.

סוד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני"),

רמז נוסף: אלף עולה תלמיד ותיק – "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני" – שהבעש"ט עצמו הוא התלמיד ותיק, והוא ניתן למשה מסיני. להרבה מגדולי ישראל היה נראה החידוש שלו כחידוש לגריעותא – "חדש אסור מן התורה" – אבל באמת החידוש הזה כבר נאמר למשה מסיני. עתיד עולה תלמיד, שיש תלמיד שהוא בבחינת העתיד ובכל זאת הכל ניתן למשה מסיני בסוד אלף אורות. מה הכוונה שהם הסתלקו וחוזרים בשבת? שאפילו משה רבינו בעצמו לא מודע – כל זמן שאלף האורות מסולקים ממנו – שכל מה שהבעש"ט מחדש ניתן לו עצמו והוא עלול לא להיות מודע לזה. על זה כתוב שמשיח עולה משה רק כאשר מתחבר אליו אחד, כאשר זוכה לגלוי של אחד האמת [העולה בעל שם טוב].

סוד שם ככה ראשי תבות כתר כל הכתרים שעולה כנ"ל, כמבואר מהבעש"ט זי"ע.

פרק יב

כאשר לוקחים את כל שלש המערכות שלמדנו בשער הזה יחד יש בהם יב מילים וחמישים אותיות. בדיוק כמו במנין יב שבטי י-ה. באבני חשן האפוד חקוקים שמות השבטים בחלוקה של כה אותיות בכל כתף.

בשלש הקבוצות המקבילות הנ"ל: טעמים נקדות תגין אותיות; פשט רמז דרוש סוד; פישון גיחון חדקל פרת יש חמישים אותיות, כנגד חמישים שערי בינה שבתורה (משה רבינו עליו השלום השיג את שער הנון בשעת הסתלקותו כידוע. יש לומר על פי זה שהוא סוד אות ה-ת של "פרת", בסוד "תיו רשים רשימו לעתיק יומיא" – שרש "ת עלמין דכסופין" לעתיד לבא וד"ל).

יש סוד בקבלה, שמבואר בחסידות, על הצמצום שהופך בעצמו להיות לעתיד "ת עלמין דכסופין". בקצור נמרץ: הרבי בעצמו מדבר על כך בזמן האחרון, שהוא עצמו 'צריך עיון' עליו וכל שכן החסידים, על הסוד שהחשך עצמו יאיר. יש הרבה מדרגות באתהפכא, אבל השיא הוא התיאור שהעולם כמנהגו נוהג וכאילו נשאר מה שהיה וזה עצמו יאיר באור עצמי, בגלוי עצמותו יתברך. זה סוד שבסופו של דבר אמור להסביר את כל מה שהולך כאן בעולם, מתחילתו ועד סופו. ללא זה, אין שום הסבר והצדקה לכל מה שה' עושה בעולם. במיוחד כאשר היעוד הסופי הוא תחית המתים, נשמות בגופים כאן בעולם הזה הגשמי, בתוך הצמצום והחשך של הצמצום. אם היו מדליקים את האור היה הכל העלם, ולא זו התכלית. התכלית היא לא שלא נראה את עצמנו. החשך – העולם מלשון העלם – ישאר רק שהוא יאיר. לא סתם אור אלא יאיר עצמות ה', שלמעלה מכל אור.

סוד הצמצום הוא האות ת, ועליה עצמה נאמר "ת רשים רשימו לעתיק יומיא". החשך הזה עצמו, מקורו הוא בפנימיות עתיק יומין, בפנימיות הכתר. שוב, החשך לא יפסיק להיות חשך ורק יתהפך לאור אלא הוא ישאר חשך ועם זה הוא יאיר. הוא יגלה את העצמות. על הדבר הזה אומר הרבי שזה נקודת התורף של כל החסידות, ומי שחושב שהוא מבין את זה – אך ורק מרמה את עצמו [עד כדי כך שאומר שאפילו הוא בעצמו לא מבין את זה וכו']. זה נקרא שער הנון, שאפילו משה רבינו [שבדור] לא משיג. הוא מקור הבטוי איני יודע – "לעולם ילמד אדם את עצמו לומר איני יודע" – העולה ונקה, שנקי מכל שכל [כידוע, אמא יונקת ממזל ונקה. כלומר, זו הפנימיות של אמא, של השכל].

המילה פְּרָת היא מלשון "פרו ורבו", אבל האות ת עושה ממנו פֹּרָת, מלשון חן [חן בהכאה – ח פעמים נ – עולה ת]. מה שאדם משיג את מט השערים כדי לפרות ולרבות בתורה, להשיג כל מה שאפשר ולהרבות בה, זה ה-פר שבמילה פרת, אבל האות ת היא החן שנוסף לה. זה חן כזה ששום עין לא רואה אותו – "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" ו"עין לא ראה אלקים זולתך", אפילו עינו של משה רבינו – "לא שזפתו עין איה".

על האות ת הזו נאמר "ת רשים רשימו לעתיק יומיא", שזה עצם הצמצום, שעצם הצמצום והחשך הוא זה שרושם את הרושם שלו בפנימיות עתיק יומין, בפנימיות האמונה הפשוטה, והוא יתגלה לעתיד בסוד "ת עלמין דכסופין".

הכל [כל שלש המערכות] עולה בגימט' הוי' פעמים לעולם בסוד "יהי כבוד הוי' לעולם ישמח הוי' במעשיו"

יש הרבה הסברים בחסידות למילים כבוד הוי' שבפסוק. לענינינו, זה הכבוד של שם הוי' דלעילא, שם העצם, והוא זה שימשך אל תוך העולם.

ו"אין 'כבוד' אלא תורה" [על כל המדרגות שלה, עליהן למדנו], בחינת "תורת הוי' [דלעילא] תמימה" ("שלמה" בפרדס וכו') שאזי דוקא היא "משיבת נפש", בגלוי "ישמח הוי' במעשיו" ב"ישמח ישראל בעשיו" –

יש שני משיחים: משיח בן דוד בהעלאה מלמטה למעלה ומשיח בן יוסף בהמשכה מלמעלה למטה. השמחה של ה' במעשיו היא המשכה מלמעלה למטה ואילו ההעלאה של דוד היא השמחה של ישראל בה' – "ישמח ישראל בעשיו". היחוד הזה, שהו יחוד יסוד ומלכות בקבלה, הוא כאשר "ישמח ה' במעשיו" מתגלה בתוך ה"ישמח ה' במעשיו", שמעלה אותו בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, בסוד "עד דוד הגדיל". אז משיח בן יוסף מת ומסתתר בתוך משיח בן דוד. הוא מת וחי ביחד [לכן יש מחלוקת אם הוא מת, כי הוא מסתתר לגמרי, על דרך ארונו של יוסף – "וישם בארון במצרים", בהסתר].

ישמח אותיות משיח – יחוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – "עד דוד הגדיל" –

נאמר על דוד ביחס ליהונתן בן שאול. יהונתן הוא בסוד משיח בן יוסף [הוא מבנימין, אבל הוא מבני רחל ביחס לדוד שבא מיהודה] וכאשר בכו, כשנודע ששאול רוצה להרוג את דוד, כתוב שדוד הגדיל בבכי שלו. זה מה משיח בן דוד עולה מלמטה על גבי מה שמשיח בן יוסף נכנס בתוכו, והוא מעלה אותו בעלוי אחר עלוי עד אין סוף. האדמו"ר הזקן מסביר על פי זה, שזהו מה שלעתיד לבא הנשמה תזון מן הגוף, מן החיצוניות.

קודם צריך להיות המשכה של "יהי כבוד הוי לעולם", של מתן תורה מלמעלה למטה, וזה קורה כאשר התורה נלמדת בשלמותה. אז נמשך "הוי' דלעילא" ועמו משיח בן יוסף, בבחינת "ישמח הוי' במעשיו" שמתלבש – כנשמה בגוף – במשיח בן דוד, בגוף, והגוף עם הבכי והצעקה שבו [יוסף הוא הרמזים והכוונות שלו] היא יותר גדולה.

שוב, התורה בשלמותה ממשיכה את שם הוי' דלעילא למטה, עם משיח בן יוסף, וזה מתלבש במשיח בן דוד – "עד דוד הגדיל", ומשיח מחזיר את הצדיקים בתשובה, בסוד אור חוזר.

במהרה בימינו אמן.