עליה במדרגות השבת

בע"ה

ה' תשרי תשמ"ז – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרק ה' חלק א'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את פרק ה' בשער שבת להוי' בו מוסבר מבנה פרשת השבת בהתאם לעבודה הפנימית. בתחילת השיעור חזר הרב על המבנה שהוסבר בשיעורים הקודמים, לאחר מכן הוסברה השייכות לשנה בה ניתן השיעור תשמ"ז. בהמשך הוסברו באריכות שתי תנועות היראה של שבת – במובן של בטול ושל תענוג. בחציו השני של השיעור הורחב אודות מצבים שונים במלכות דאצילות: בימות החול, בזמן תוספת שבת ובשבת עצמה, תוך הקבלתם לשלש כוונת האריז"ל למלה נר – הוי'-אדני; הוי'-אלהים; הוי'-אהיה.

א. יראת השבת ותענוג השבת

מבנה פסוקי שבת בתורה כנגד אותיות שם הוי'

כמה חודשים שאנחנו ממשיכים ללמוד את השער בספר הזה שנקרא "שבת להוי'" (אנחנו פה בעמוד רע"ד). לפני ההפסקה שלנו סיימנו את החלק הראשון של השער הזה שהנושא שלו שבת. עכשיו אנחנו מתחילים את החלק השני החל מפרק ה' כאן, שבא להסביר על דרך החסידות את העבודה הפנימית בכל אותן המדרגות שהסברנו אותן לפי המבנה הקבלי שלהן בשיעורים הקודמים.

בקיצור, אפשר לדפדף בדפים הקודמים ולראות מה היו הנושאים שלמדנו אותם עד עכשיו. עיקר השער הזה בא להסביר את הפסוקים של "ויכלו השמים והארץ"[ב], פרשת שבת במעשה בראשית, שמתחיל "יום הששי ויכלו השמים" ראשי תבות הוי', הפעם הראשונה בתורה שיש רמז לשם הוי'. אחר כך כתובות ארבע מדרגות של עליה בשבת.

יש ארבע עליות כנגד י-ה-ו-ה: "ויכל אלהים ביום הששי מלאכתו אשר עשה", מדרגה א'; אחר כך "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", מדרגה ב'; אחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי", מדרגה ג'; ולבסוף "ויקדש אתו", קודש העליון, מדרגה ד'. הסברנו באריכות איך ארבע המדרגות הללו מקבילות לאותיות שם הוי' שמרומז כבר מתחילת הפרשה "יום הששי ויכלו השמים".

אחר כך ראינו שאותו מבנה עצמו מופיע עוד כמה פעמים בתורה, ביחוד בעשרת הדברות. בפעם הראשונה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו"[ג], בפעם השניה בפרשת ואתחנן כתוב "שמור את יום השבת לקדשו"[ד]. ראינו שבשני הפסוקים הללו יש גם מבנה של שם הוי': "שמור" – ה תתאה; "זכור" – ה עילאה; "את יום השבת" – ו; "לקדשו" – י.

אחר כך התבוננו עוד יותר בפרטיות איך בהמשך הדיבור של שבת ועשרת הדברות מופיעות שוב בפרטיות אותן המדרגות. בקיצור: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" הוא הפסק מלאכה כפשוטה, אדם מפסיק לעבוד; אחר כך לשבות – "וישבת אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" היא שביתת הרגש, המדות בלב שהתפעלו תוך כדי העשיה, ועכשיו הרגש שובת וחוזר למקורו לשרשו, נח; אחר כך "ויברך" היא ברכת הבינה-אמא, השכל מתברך; "ויקדש" הוא מקור השכל שבאמת למעלה מהשכל, החכמה – אין, הבטול האמתי שנקרא קודש העליון.

אלו ארבע מדרגות שמופיעות ביום השבת כמו שהוא כתוב במעשה בראשית, בסיום מעשה בראשית, ואחר כך כמה וכמה פעמים מופיע אותו מבנה בהקשר לשבת בתורה. עד כאן קיצרתי מאד-מאד מה שלמדנו במשך הרבה חודשים בחלק הראשון של הפרק הזה – המבנה של שבת.

ראש שנת שמיטה שחל בשבת

לפני שנמשיך הערב רק נאמר שנכנסנו בשעה טובה לשנה חדשה. והשנה הזאת תשמ"ז קשורה כולה לקדושת שבת, לנושא הזה. כל השנה היא "שבת להוי'"[ה]. השנה הזאת היא שנת שמיטה, השנה השביעית של השמיטה, כולה נקראת "שבת להוי'". עוד יותר מזה, השנה הזאת התחילה מיום השבת, ראש השנה שחל ביום השבת. כתוב בחסידות, במיוחד הרבי הסביר את זה השנה[ו], כמו שבכל פעם שחל ראש השנה בשבת הוא מסביר את זה באריכות, שאם ראש השנה חל בשבת כל השנה "גופא בתר רישא אזיל"[ז] כתוב בגמרא, שהגוף הולך אחרי הראש. הביטוי הוא ראש השנה, לא תחילת השנה. אם זו תחילת השנה היא רק התחלה גרידא, עכשיו שכתוב ראש השנה הוא בדוגמת ראש וגוף, שהגוף נגרר והולך אחרי הראש, ואם הראש בבחינת שבת – כל הגוף, כל ההמשך, קדוש בקדושת שבת.

מה זה שבת? שבת היא ענג. המשמעות הפשוטה של שבת בכל מקום היא ענג – "וקראתם לשבת ענג, אז תתענג על הוי'"[ח], ולכן כל השבת הזאת היא שנת תענוג בעבודת ה'. יש כל מיני מדות בעבודת ה', בשנה כזאת שיש כמה בחינות של שבת שמתקשרות ומשתלבות יחד כל השנה היא "שבת להוי'". ראש השנה חל להיות בשבת, אז כל השנה העבודה של השנה הזאת היא עבודה מתוך ענג מחשבה.

שבת ביחס לימות החול היא גם על דרך מחשבה ביחס לדיבור. בימות החול הקב"ה פועל את בריאת העולם באמצעות הדיבור. בשבת הדיבור נפסק, עשרה המאמרות של מעשה בראשית נפסקו, ועכשיו הכל חוזר לבחינת "עלמין סתימין"[ט] במחשבה כביכול. לכן גם עבודת האדם ופעולת האדם, שאדם פועל במציאות, יכולה בשבת לפעול באמצעות המחשבה בלבד, מה שבמשך שאר השבוע הוא צריך לפעול באמצעות הדיבור. אז יש שני דברים עיקריים פשוטים בנוגע לשבת: שבת היא יום של מחשבה, ושבת היא יום של ענג, וממילא צריך להמשיך תענוג במחשבה ולפעול באמצעותה. זוהי ההוראה הפשוטה של השנה הזאת. אם כן, הנושא של שבת הוא הכי אקטואלי לנו היום בשנה הזאת.

"ויכלו" – עולמות; "ויכל" – נשמות; "וישבת... אתו" – אלקות

נתחיל ללמוד מפרק ה':

וְעַתָּה נָבוֹא בעזה"י, לְהֶסְבֵּר הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּ"ל עַל פִּי הָעֲבוֹדָה הָאֲמִתִּית, כְּפִי שֶׁמִּתְבָּאֶרֶת בְּתוֹרַת הַחֲסִידוּת.

ההמשך מכאן והלאה לקוח בעיקר מכמה מאמרים עמוקים של רבי הלל מפאריטש בתחילת ספר פלח הרימון[י] על פי המאמרים המקוריים של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק, שלשה דורות הראשונים של חב"ד, בהסבר העבודה, עבודת הנפש הפנימית של שבת על כל רבדיה, ובהקשר במקביל לכל אותן המדרגות המתבארות בפרשה "ויכלו השמים". וכאמור לעיל, קודם יש "ויכלו", "ויכלו" זו הקדמה לפני "ויכל". בקבלה[יא] ובחסידות כתוב ש"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" הוא בסוד תוספת שבת, שיהודי חייב להוסיף מהחול אל הקודש, כלומר לקדש בקדושת שבת את סוף יום הששי, אבל באמת הוא עדיין סוף יום הששי, זה נקרא תוספת שבת. על תוספת שבת כתוב "ויכלו השמים והארץ".

אחר כך, שבת עצמה נכנסת במלה "ויכל" – "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", הפסק המלאכה כפשוטה. כך כל אדם, כל יהודי, מפסיק את העבודה, "ויכל אלהים", זוהי כבר המדרגה הראשונה, השער שדרכו נכנסים לקדושת השבת עצמה. כמו שנסביר בהמשך "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" הוא עדיין בסוד העולמות, קדושת העולמות או עליתן. "ויכל אלהים" כבר מדבר מצד עלית הנשמות, אחר כך המדרגות שלמעלה ממנה הן של גילוי אלקות. כידוע, יסוד חסידות הבעל שם טוב[יב] הוא שיש תמיד שלש מדרגות: עולמות-נשמות-אלקות. עיקר ועצם השבת קשור עם נשמות ואלקות וההכנה לשבת היא עלית העולמות.

על עלית העולמות כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". אחר כך ברגע שמתחיל "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" המדובר כבר עובר למישור אחר לגמרי – עלית הנשמות. אחר כך שאר המדרגות "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" הן שלש מדרגות בגילוי קדושת האלקות שלמעלה מהנשמות. הנשמות והאלקות שייכות לעצם יום השבת, עלית העולמות להכנה לפני כניסת עצם יום השבת.

יראה של בטול

הַמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה מִלְּמַטָּה – "יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְגוֹ'" [ראשי תבות הוי' כמו שהסברנו בתחילת השער] – הוּא עִנְיַן "יִרְאוּ מֵהוי' כָּל הָאָרֶץ",

במאמרים בחסידות שעליהם בנוי ההסבר כאן בספר מתייחסים לשני פסוקים בספר תהלים, שני פסוקים מקבילים, כמו שיש הרבה דוגמאות לפסוקים מקבילים בתנ"ך. בכל זאת, אם יש שני פסוקים מקבילים – יש הבדל, והבדל חשוב בין פסוק לפסוק, הם לא אותו הדבר. כאן בהסבר של שבת בונים את ההסבר על פי שני פסוקים. שני פסוקים הם שתי מדרגות, שני מוקדים, של התבוננות. מוקד אחד של התבוננות הוא הפסוק "יראו מהוי' כל הארץ"[יג], זה פסוק אחד והפסוק השני הוא "יראו את הוי' קדשיו"[יד], לכך נגיע בהמשך.

מה ההבדלים בין שני הפסוקים האלה? פסוק אחד אומר "מהוי'", הפסוק השני אומר "את הוי'" וצריך להבין מה ההבדל בין השנים. ההבדל השני הוא – מי ירא. בפסוק הראשון הירא הוא "כל הארץ" – "יראו מהוי' כל הארץ". "הארץ" היינו העולמות – הגשמיות, הארציות. בפסוק השני זה משהו אחר לגמרי – "יראו את הוי' קדשיו", הקדושים וצריך להבין ולהסביר מי הם הקדושים שיראים "את הוי'". על פי שני הפסוקים האלה בונים את כל ההתבוננות במדרגות ובעבודה הפנימית של יום השבת.

הפסוק הראשון הוא:

בְּחִינַת בִּטּוּל כָּל הַנִּבְרָאִים (הַבִּטּוּל מְכֻנָּה בְּשֵׁם "יִרְאָה") כַּאֲשֶׁר נִכְלָלִים בִּמְקוֹרָם – חָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁבְּמַלְכוּת

במשך ששת ימי המעשה, ששת ימי בראשית, המלכות בעולם האצילות יורדת, ובאמצעות הדיבור, הדיבור האלקי, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הכל נברא יש מאין, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[טו] כמבואר בחלק ב' בספר התניא באריכות[טז], כל מה שנברא, והוא נברא תמיד, ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[יז], נברא באמצעות דיבור. יש כח שמצרף את אותיות הדיבור. הכח שמצרף את אותיות הדיבור נקרא חכמה תתאה בקבלה, החכמה שיורדת ומתלבשת בתוך המלכות, המלכות היא הדיבור, על מנת לצרף את אותיות הדיבור. חכמה תתאה זו היא מקור העולמות הנבראים, כל שלשת העולמות בריאה, יצירה ועשיה בקבלה – חכמה תתאה שבמלכות. הרגשת והכרת החכמה כמקור החיים שלי מלווה תמיד בטול שמכונה יראה. יש יראה תתאה ויש יראה עילאה.

כאן בכל המאמר הזה בכל הקשור לשבת – היראה היא יראה עילאה במובן של בטול. אף על פי שאנחנו מחלקים הרבה, כמו בתחלת הספר הזה, ומסבירים באריכות את המשמעות הפנימית של כל הספירות – מסבירים[יח] שהבטול הוא פנימיות החכמה בכל מקום, כח מה, ואילו היראה היא פנימיות הגבורה. פנימיות חסד-גבורה-תפארת היא – אהבה-יראה-רחמים; ואילו חכמה-בינה-דעת היא בטול-שמחה-יחוד, כמו שהסברנו באריכות את כל הספירות על פי העבודה הפנימית. בכל זאת, הרבה פעמים בתנ"ך בפשטות יראה קשור עם בטול. הרי המלה בטול אינה מופיעה לרוב בתנ"ך, אין בו את הביטוי בטול, אז איך אומרים בטול בתנ"ך? בדרך כלל היא מדרגה מסוימת של יראה. יש הרבה גוונים, הרבה מדרגות של יראה, והרבה פעמים בתנ"ך יראה הכוונה בטול-התבטלות. למה? הטבע הפשוט של יראה הוא לברוח מישות עצמו. כתוב שהירא בורח[יט], יש כל מיני צורות של בריחה, הבריחה הכי פנימית היינו הבריחה מעצמי, מהרגשת עצמי ליש נפרד בפני עצמו.

יראה תמיד קשורה עם בריחה, עם רצון לברוח. אהבה היא בדיוק ההפך – היא תמיד רצון להתקרב, לרוץ, "משכני אחריך נרוצה"[כ], לרוץ כלפי האהוב. היראה תמיד קשורה עם בריחה מהירוא. אבל יש יראה פנימית שהיא בריחה מהרגשת עצמו ליש, והיראה הזאת היינו בטול. היא היינו הך עם מדת הבטול, פנימיות החכמה. איך אומרים את זה בלשון הקבלה? שפנימיות חכמה סתימאה שבכתר, מקור החכמה עילאה של אצילות, היא גבורה דעתיק. גבורה בכל מקום היא יראה, ופנימיות החכמה גופא, או עוד יותר נכון ומדויק חכמה עילאה שבכתר, הפנימיות שלה, הנשמה שלה בלשון הקבלה – היינו הגבורה דעתיק יומין, כלומר היראה במדרגה הכי גבוהה. ממילא, בהרבה מקומות בחסידות[כא] היראה מזוהה עם בטול. גם בהסבר כאן, שני הפסוקים הם שתי מדרגות של בטול. יש בטול היש לאין המהוה את היש, ויש בטול במציאות. בטול היש נקרא "יראו מהוי' כל הארץ", ואילו בטול במציאות, כמו שנסביר בהמשך, נקרא "יראו את הוי' קדשיו", אבל שניהם בטול.

תוספת שבת – שלמות הכרת המקור המהוה

הבטול התחתון שנקרא בטול היש בכל מקום הוא כאשר היש מרגיש את המקור המהוה אותו, המחיה ומחדש אותו תמיד יש מאין בכל רגע. מה המקור שמהוה תמיד את היש? חכמה תתאה שבמלכות דאצילות. כאשר היא יורדת לעולמות התחתונים, היא עוזבת כביכול את מקור חוצבה למעלה באצילות ויורדת במשך כל ימי השבוע להוות את התחתונים.

במשך כל הזמן התחתונים לא מרגישים כל כך את המקור שמהוה אותם. הסוד והענין של תוספת שבת להוסיף מהחול על הקודש הוא להגיע לשלמות הכרת המקור המהוה, כמו שהמקור המהוה נמצא למטה בעולמות התחתונים, עוד לא עלה למעלה בעולם האצילות. על כך כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", המשך של שתי המלים "יום הששי", ראשי תבות הוי'. אבל כאן הוי' הוא כמו שניצב למטה, בעולמות התחתונים להוות אותם, הוי' מלשון מהווה, מחיה ומקיים את עולמו תמיד. זוהי מדרגת הוי' המרומזת בראשי תבות "יום הששי ויכלו השמים".

מה קרה "ויכלו השמים"? זה כליון, בטול מצד השמים, בטול היש לאין המהוה, כלומר שלמות. בסוף השבוע לפני כניסת השבת צריך להגיע לשלמות הכרת המקור המהוה אותי, המהוה את כל העולמות. בינתיים אני לא מיוחד בתור נשמה, שהנשמה היא אחרת משאר הנבראים ואני בינתיים חלק מכל הנבראים, מכל העולם. בסוף צריך להגיע להכרה מלאה של המקור המהוה במדרגה שלא הרגשתי במשך כל השבוע. על כך כתוב "יראו מהוי'".

מה המשמעות שכתוב "מהוי'" ולא כתוב "את הוי'"? "מהוי'" הוא רק הארה חיצונית שמאירה מתוך שם ה'. בכל מקום חז"ל דורשים מ ומפרשים במובן של מקצת, שכתוב מִן או מ-משהו בתנ"ך. בלשון הקבלה והחסידות[כב] מקצת נקרא הארה בעלמא, שיש אך ורק הארה בעלמא מה' שמאיר, כיון שכאן ה' אינו במקומו כביכול. הוא ירד, וברגע שהוא יורד הוא מסתתר, מתעלם בלבושים זרים. בכל זאת אפשר, והעבודה של סוף השבוע היא לחשוף עד כמה שניתן את כל הלבושים המעלימים ולהגיע ליראה. כלומר, בטול היש לאין המהוה את היש.

מהו האין הזה? בלשון הקבלה – החכמה התתאה שבמלכות דאצילות, הכח הפנימי האלקי שמצרף את אותיות הדיבור של עשרה המאמרות בהם נבראו שמים וארץ.

שבת – בטול והתכללות

יש בטול ויש גם כן התכללות. התכללות במקור היא הרבה יותר מבטול ללא התכללות. אפשר לעמוד מרחוק ולהתבטל. אדם יכול לקבל זעזוע-שוק מגילוי אדיר שלא חוה אף פעם בחיים ולהתבטל. אבל הרבה יותר הוא להתכלל, להתכלל בתוך הדבר שאליו אתה מתבטל. כל מה שקשור לעבודה של שבת – גם המדרגה הזאת התחתונה לפני שנכנסים לקדושת האצילות – קשור עם התכללות. לכן כל הבטול בתנ"ך בפרשת "ויכלו" נאמר בלשון "ויכלו", שב"ויכלו... ויכל" יש מובן של כליון והתבטלות, אבל יש גם מובן של התכללות בתוך הדבר אליו אתה מתבטל. זה המיוחד של שבת. כל מדרגות הבטול בשבת הן במובן של התכללות בתוך אותו הדבר, שאתה נשאב ונכלל. בלשון הזהר יש ביטוי "לאשתאבא בגופא דמלכא"[כג], אתה נשאב ונכלל בתוך אותו הדבר אליו אתה מתבטל. מה שאין כן חויה, שהיא בדיוק חויה דומה כביכול במשך ימות החול-השבוע. אם האדם הוא במצב רוחני של ימות החול ולא של שבת זהו בטול בלבד, בלי התכללות.

כאשר יש התכללות יש תמיד הרגשת ענג, לכן שבת קשורה לתענוג. התענוג של שבת הוא תמיד הרגשת ההתכללות של הבטול. כאן יש הרבה דברים יחד. בטול הוא יראה יראה היא פחד, כמו שאומרים – ולכאורה אין תענוג בפחד. כאן אנחנו אומרים שמצד אחד שבת היא פחד במובן של התבטלות-יראה ומצד שני היראה הזאת גופא היא של התכללות בכל המדרגות, אפילו במדרגה הזאת הנמוכה. זו כוונת הכתוב כאן: "כאשר נכללים במקורה". המדרגה הכי נמוכה כאן, עליה כתוב ""יום הששי ויכלו השמים וגו'", הוא ענין "יראו מהוי' כל הארץ"". על "יראו מהוי' כל הארץ" מבואר בחסידות שהיינו בחינת בטול כל הנבראים. למה הנבראים? "כי כתוב "כל הארץ", לא "קדשיו" כמו בפסוק השני.

היראה כאן היינו "הבטול כאשר נכללים" – לא רק מתבטלים, אלא נכללים "במקורם". מה המקור שלהם? חכמה תתאה שבמלכות, הכח המצרף את אותיות הדיבור של עשרה מאמרות בהם נבראו שמים וארץ.

ירא שבת – יראה עם תענוג

הדבר הזה מרומז במלה הראשונה של התורה – "בראשית", מכיון ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[כד] יש קשר בין "בראשית" לבין שבת. "בראשית" על פי פשט נאמר ב"יום אחד" של מעשה בראשית, ביום ראשון של השבוע, ובכל זאת נאמר בזהר, ובמיוחד בספר תיקוני הזהר ש"בראשית" מרמזת לשבת, כיון שבראשית אותיות ירא שבת[כה]. יש עוד רמז, גם הוא בספר תיקוני זהר: בראשית אותיות ירא בשת[כו]. אפשר לצרף את אותיות בראשית בהרבה צרופים, על פי חשבון יש אפילו 720 צרופים, כיון שיש 6 אותיות שונות, אז החשבון הוא 6 בעצרת. המספר 720 צרופים מצד עצמו הוא סוד מאד חשוב בקבלה. מבין צרופים אלה יש ספר מספרי היסוד של הקבלה, ספר תיקוני הזהר, שדן בעיקר בכל הצרופים הכי משמעותיים של בראשית. אחד מהם הוא ירא בשת. יש מדרגת יראה שנקראת ירא בשת, יראת הרוממות. שוב, הבושת כאן היא הבושה מהרגשת עצמו למציאות יש נפרד מהאחד יחיד ומיוחד ברוך הוא – שאני תופס את עצמי, מרגיש את עצמי ולא מרגיש אותו. יש בושה תהומית, אינסופית, מהרגשת עצמי, מההכרה-מהתפיסה שאני תופס לרגע, שאני מרגיש כרגע ולא מרגיש אותו. יש מדרגה שדבר זה גורם לבושה תהומית. מהבושה הזאת אני בא להתבטלות טוטאלית – זה נקרא ירא בשת.

אפשר לצרף את המלה בשת בצרוף אחר ויוצא שבת במקום בשת. גם זה כתוב בתיקוני זהר, שיש ירא בשת ויש משהו עוד יותר – ירא שבת. במה ירא שבת יותר מירא בשת? כמו שעכשיו אנחנו מסבירים: שבת תמיד קשורה עם תענוג, ואילו בירא בשת אין הרגשת תענוג, יש רק הרגשת בושה. הבושה גורמת להתבטלות טוטאלית. מה שאין כן ירא שבת הוא יראה, מתחיל מאותה נקודה של ירא בשת, אבל תכף ומיד יש שאיבה להתכלל בתוך עצמותו יתברך, בתוך הדבר, בתוך המקור ויש הרבה מדרגות של מקור. כאשר הנשמה-הנפש מרגישה את השאיבה להתכלל זה גורם תענוג עצום שמכונה שבת. לכן ירא שבת הוא יראה שיש בה שבתיות, שבת'דיק. השבתיות של היראה היא ההתכללות בתוך המקור – מקור של ענג. כלומר, יש תענוג בתוך הבטול, אבל ללא בטול לא שייך תענוג אמתי. כמו שהסברנו הרבה פעמים: כל תענוג שלא מבוסס, שלא מתחיל מנקודת בטול הוא רק תענוג של האגו, של היש. זה נקרא התפשטות היש, בדיוק ההפך מתענוג אמתי. תענוג אמתי – הסברנו הרבה פעמים בספר – תמיד קשור עם 'רישא דאין' בלשון הקבלה. רישא דאין הוא כמו "אין מזל לישראל"[כז], אין הוא השורש האמתי של היהודי, התבטלות לאין האלקי.

מתוך אין גם יש שער-פתח לתענוג אין סופי, שהתענוג הזה הוא התענוג האלקי האמתי, התענוג של שבת, ענג שבת. לכן ענג שבת מתחיל מיראה. ענג תמיד קשור עם אהבה, כמו "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[כח]. השער כדי להגיע לאותה "אהבה בתענוגים" הוא יראה עילאה, ירא בשת, שהופך להיות ירא שבת. אם כן, זוהי הקדמה כללית שיראה היינו בטול, אבל בטול של שבת בכל המדרגות שלה, גם והחל מהמדרגה הנמוכה, הוא תמיד של התכללות, וממילא הוא בטול של שבת, בטול שיש בו ענג.

(הַיּוֹרֶדֶת בָּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בי"ע לְהַווֹתָם, עַל יְדֵי הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, הַמְּצָרֶפֶת אֶת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַמַּאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, רַק שֶׁבִּטוּל זֶה הוּא "מֵהוי'", וְלֹא בִּבְחִינַת "יִרְאוּ אֶת הוי' קְדֹשָׁיו" כְּדִלְקַמָּן)

אחר כך נסביר מדרגה הרבה יותר גבוהה – "יראו את הוי' קדשיו". כאן היראה של ההתכללות במקור המהווה את העולמות התחתונים נקראת "יראו מהוי'".

"יראו מהוי'" – מרחוק; "יראו את הוי'" – מקרוב

מֵרָחוֹק [לא מקרוב],

"את" פרושו מקרוב, כמו שנסביר, מלשון נוכח בעברית, כמו אתה או אַת. כמו שכתוב בתחילת התורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – אם לוקחים מהמלה "השמים" וכן מהמלה "הארץ" את האות ה ומצרפים אותה ל"את" אז במקום "את השמים ואת הארץ" יוצא "אתה שמים ואתה ארץ". המלה 'אתה' קשורה עם שיר שהיה שר אחד מגדולי הצדיקים, מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד, בעל הקדושת לוי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שנקרא "א דודל'ע", שהיה אומר "דו-דו", הכל הוא אתה – אתה שמים, אתה ארץ, אתה הכל – כיון ש"גאט איז אלץ אלז איז גאט"[כט] כמו שאומרים באידיש, ה' הוא הכל הכל הוא ה'. ממילא בשינוי קל זה נקרא אחרת. כך באמת הרמב"ן כותב בהקדמה שלו על התורה[ל], שהתורה נתנה בתחלה ללא הפסק בין התבות, עכשיו עושים קצת הפסק בין המלים, אבל איך שהתורה נתנה למשה רבינו – כך כותב הרמב"ן בהקדמה לתורה – היא ללא שום הפסק בין המלים. כיון שבמקור אין שום הפסק בין המילים לכן אפשר לצרף את האותיות בצורה אחרת, וזה בדיוק אותו הדבר. הוא נותן דוגמא בהקדמה שלו לתורה: הוא אומר שבמקום לקרוא "בראשית ברא" אפשר לקרוא "בראש יתברא". אני מפסיק את המלה ובמקום "בראשית" אני מפסיק "בראש", ואחר כך שתי אותיות "ית" מצטרפות ל"ברא" – "יתברא". זו הדוגמא שהרמב"ן עצמו מביא בהקדמה שלו.

על דרך זה הוא מה שעכשיו אמרנו: במקום "את השמים ואת הארץ" ממש קוראים "אתה שמים ואתה ארץ". למה אני מסביר את זה עכשיו? בגלל שכתוב כאן בחסידות לגבי שבת, ש"יראו את הוי'" הוא מקרוב, לשון נוכח. למה? בגלל ש"את" הוא כמו "אתה". מה שאין כן כשכתוב "יראו מהוי'" הוא מרחוק, ולא רק שזה רחוק זה גם כן הארה בעלמא, כמו שהסברנו קודם – "מ" מלשון מקצת.

"יראו מה'" – התבוננות שלא בפני המלך; "יראו את ה'" – התבוננות לנוכח המלך

וְאֵינוֹ רַק בִּטּוּל הַיֵּשׁ בִּלְבַד. וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל [המובא בחסידות[לא]], כְּמוֹ הַמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּמִצַּד זֶה בָּטֵל אֵלָיו [עד שבמדה מסוימת אפילו נשאב לתוך הדמות שהוא עצמו מצייר במחשבתו, בהתבוננות שלו], שֶׁאֵינוֹ בִּטּוּל אֲמִתִּי מִכֹּל וָכֹל.

נסביר גם מה שכתוב אחר כך: שתי המדרגות "יראו מהוי'"-"יראו את הוי'" הן על דרך משל ההבדל בין הבטול הכי גדול שאדם יכול להשיג באמצעות התבוננות, שלא רואה את המלך, רק מתבונן, מצייר את המלך. אם לאדם יש כח ציור מחשבתי טוב הוא יכול ממש להרגיש את המציאות. כמו שכתוב בחסידות שיש צדיקים שבכח הציור יכולים להרגיש כל דבר, ממש כאילו הוא במציאות. בכל זאת, אפילו כשיגיע למדרגה הכי גבוהה של ציור פנימי בהתבוננות של גדולת המלך והוא מתבטל לציור זה, אינו דומה כלל וכלל לבטול כאשר הוא ממש ניצב נוכח פני המלך ורואה אותו בעיני בשר. אם כן, זה המשל להבדיל בין "יראו מהוי'" לבין "יראו את הוי'". "יראו מהוי'" הוא על דרך הבטול שבא עקב ההתבוננות בעוצמה הכי רבה של ההתבוננות, ובכל זאת לא דומה כלל וכלל לבטול כאשר רואים את המלך ממש, שנקרא "יראו את הוי'".

בְּיַחַס לְמַדְרֵגוֹת יוֹם הַשַּׁבָּת זֶהוּ עִנְיַן הַתּוֹסֶפֶת מֵחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ,

שבת ממש היא גילוי פני המלך ממש. לחוות-להרגיש שבת זה כביכול "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[לב] ממש, להסתכל בכבוד ה' כביכול ממש, זוהי שבת. ההכנה לשבת היא לצייר את הדבר עצמו גופא בכח ההתבוננות הכי חזק והכי אמתי ועמוק שיכול להיות.

הכנה לדבר – התבוננות בדבר עצמו

זה כלל גדול: אם מלמעלה ה' באתערותא דלעילא מוכן ומזומן ורוצה להמשיך לנו איזה גילוי, לתת לנו משהו, גילוי אלקות – מה אנחנו צריכים לעשות על מנת להכין את עצמנו לקבל אותו? על פי פשט צריכים להתבונן באותו דבר גופא ולצייר כאילו שממש כבר קיים. לדוגמא, ה' רוצה בקרוב ממש להביא לנו את המשיח, לגאול אותנו, מה אני צריך לעשות על מנת להיות כלי ולהתחיל להתעלות ולהזדכך שאזכה שבאמת ואהיה ראוי וזכאי לקבל את הגילוי הזה? צריך להתבונן-לתקוע את המחשבה בדבר הזה גופא. ככל שאני מסוגל לתקוע את המחשבה שלי בדבר הזה גופא, כמו ביאת המשיח ולצפות למשיח, לחשוב על המשיח – כך אני בונה כלי, וכך גם עולה עד סף הגילוי שעתיד לבוא אלי. אחרת אני לגמרי רחוק ממנו ואני לא כדאי לקבל אותו, לא זכאי לו.

אם כן, זהו אחד מיסודות ההתבוננות – מה זה להתבונן? זו הכנה אמתית ויחידה שיש לי להתקרב לאותו גילוי שאני מצפה שיבוא אלי בחסדו יתברך. הגילוי הזה הוא בחסד עליון, אני לא יכול להכריח את הגילוי, רק ששבת לדוגמא "מקדשא וקימא"[לג], השבת היא קדושה ועומדת והיא באה – כל שבעה ימים באה שבת. אבל כדי שאזכה להרגיש את השבת – צריך להתקרב מצידי כמה שאני מסוגל. זה להתבונן באותו הדבר עצמו. התבוננות היא על דרך זה שאני מתבונן בגדולת המלך שלא בפניו. כמה שארגיש בטול הוא לא יהיה אמתי מכל וכל. אבל בכל זאת, בזה אני מתקרב ועומד על סף הגילוי ובונה את הכלי שלי שאהיה ראוי לקבל אותו אחר כך.

העבודה הזאת ביחס לשבת נקראת תוספת שבת. וגם הרבי אומר שאנחנו מתבוננים בימות המשיח עכשיו, לפנות הערב של ביאת המשיח, וגם זה בדיוק אותו דבר על דרך תוספת שבת. עכשיו ישנה עבודה, ובאמת העבודה הזאת התחילה אולי בעיקר מגילוי פנימיות התורה בכלל, ומגילוי החסידות הבעל שם טוב בפרט. מה זה הבעל שם טוב? זה הציור – לצייר קצת מהי ביאת המשיח, מה אנחנו מצפים. כל הענין הזה – חסידות, הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן – נותן לנו איזה ציור כלשהו מה אנחנו מצפים. זה נקרא תוספת שבת. שיש מצוה וחיוב בתורה להוסיף מהחול על הקודש.

מי שאומר: 'לא, אני יושב בחיבוק ידיים, מחכה שהמשיח יגאל אותי, בינתיים אני לא חושב על כך', או להפך, כתוב בחז"ל שמשיח רק יבוא בהסח הדעת[לד], אז 'יש לי מצוה להסיח את הדעת מזה, לא לחשוב על כך בכלל', אף על פי שהפירוש הפנימי הוא שהסח הדעת הכוונה שצריך להסיח את הדעת מכל דבר אחר חוץ מביאת המשיח[לה], צריך להיות הסח הדעת גמור מהכל. ממילא יש רק דבר חשוב בעולם – ביאת המשיח. חוץ מזה הכל הוא הבל וריק ולא ראוי לחשוב בו אפילו שניה אחת. בכל זאת, יש מי שאומר בדיוק להפך: 'אני מסיח את דעתי מביאת משיח, כשיבוא – יבוא'. מה הפגם שלו? על דרך אחד שלא מקיים את המצוה של תוספת שבת, לא מוסיף מהחול, מה שהוא מסוגל מכל ההתבוננות והציור – להוסיף מהחול על הקודש. ממילא, מה עכשיו ההבדל לגבי הגילוי? הגילוי שיבוא באמת יבוא, אבל הוא לא יתיישב אצלו טוב, כיון שהוא לא בנה בהדרגה את הכלי לקבל אותו. הוא יתגלה, אבל כלפיו בבחינת מקיף בלבד, לא יתיישב בפנימיות כדבעי. מה שאין כן אם קיים את תוספת שבת אזי הגילוי יתיישב בו כמו שצריך, אור פנימי, לא אור מקיף בלבד.

במילים אחרות: מי שהתבונן ומי שהכין את עצמו וגם עבד את העבודה הכרוכה בכך להביא את המשיח – כאשר המשיח יבוא לדוגמא המשיח לא יבלבל אותו. מי שלא הכין את עצמו – המשיח יבוא ויבלבל לו את הראש, הוא יקבל טראומה מהמשיח. במקום ליהנות ממנו, שהנה המשיח בא זה כיף, במקום שהמשיח בשבילו יהיה כיף גדול, המשיח יבוא ויתחיל לבלבל לו את הראש. כלומר, כל ענין המשיח, ההופעה שלו ברגע הראשון תכניס אותו לאיזה מין הלם וטראומה, עד שלאט לאט נרפא אותו ואז יוכל לקבל את המשיח, לאט לאט. אבל הוא לא מוכן לזה בכלל. כמו יהודי בחוץ לארץ שהוא כבר מיושב שם, יש לו הון ורכוש, המשיח יבוא ויאמר לו 'תארוז את המזוודות וכרטיס אל-על – אנחנו נוסעים ארצה'. בשבילו זה הבלבול הכי גדול שיכול להיות, זה כמו שיאמר לו 'תקפוץ לתוך הים'. אמרתי יהודי בחוץ לארץ וזו דוגמא, אבל לא רק הוא, דבר אחד כאן. המשיח בשביל כל אחד שלא הכין את עצמו – יבלבל לו את הראש, יבלבל לו את היציבות המדומה הקודמת שלו. מה שאין כן לאחד שמוסיף מהחול על הקודש – יש כלי מוכן לקבל את הגילוי שעתיד לבוא.

שֶׁבָּאָה מִצַּד עֲלִיַּת כָּל הַנִּבְרָאִים ("חוֹל") בִּבְחִינַת הַחָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁבַּמַּלְכוּת (קֹדֶשׁ),

בביטוי "מחול על הקודש" – מהו ה"חול" ומהו "הקודש"? החול הוא כל העולמות, והקודש הוא חכמה תתאה שבמלכות. כאן החכמה תתאה אינה במקומה, לא בעולם האצילות, אלא כמו שהיא ירדה בעולמות התחתונים בי"ע להוותם. תמיד קודש בקבלה קשור עם חכמה. תמיד כשמופיעה המלה קודש הכוונה חכמה, "קודש מלה בגרמיה"[לו], זה הביטוי בזהר. אז אם רואים שתוספת שבת היא להוסיף מהחול על הקודש – צריך להוסיף את מציאות החול ולכלול אותה בתוך מדרגה מסוימת של חכמה, של קודש. כאן היינו חכמה תתאה שבמלכות שירדה לעולמות בי"ע.

וְלָכֵן נִמְשַׁךְ בְּכֻלָּם יִרְאָה וּבִטּוּל "מֵהוי'" כַּנַ"ל.

ברגע שהנבראים מתחילים להתעלות נמשכים בכולם יראה ובטול "מהוי'", עדיין מרחוק, אבל יש בכל זאת מדרגה מסוימת של בטול.

ב. מצבי המלכות דאצילות בימות החול, תוספת שבת ושבת

התעלות העולם והתגלות צדיקים מיוחדים לקראת הגאולה

עוד נקודה: אפילו בשבילי לעשות את עבודת ההתכוננות מלמטה – ההתבוננות והציור של המלך שלא בפניו – גם דבר זה מתאפשר כיון שהעולמות שלי התחילו להתעלות. כיון שבאמת השבת קרובה לבוא לכן בטבע הבריאה, גם הטבע שלי, של הבריאה שלי, החיצוניות, העולמות שבי מתחילים להתעלות. אם אני אתפוס את ההזדמנות הזאת – אהיה מוכשר ומסוגל באמת להתבונן בהתבוננות טובה. כלומר התבוננות יעילה, לצייר את המלך שלא בפניו על מנת להרגיש בטול ממנו, "מהוי'".

בלשון החסידות, לפני כל אתערותא דלתתא יש קודם אתערותא דלעילא. כאן האתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא שלי היינו התחלת עלית העולמות. למשל, היום הרבה יותר קל לנו לצייר קצת את המשיח, מה שאנחנו מצפים, מאשר לפני כמה מאות שנה, כיון שבאמת כל העולמות מתחילים להתעלות קצת. יש תהליך של התעלות שהוא תהליך קיים של המציאות. כיון שיש תהליך של התעלות מצד כל העולמות, ובמיוחד שה' בחסדו הוריד לנו כמה נשמות גדולות מאד, ניצוצות של המשיח כמו הבעל שם טוב וכיוצא, התלמידים שלו וכו', לכן גם מצד התעלות העולמות וגם מצד הופעת צדיקים מאד-מאד גדולים – יש לנו באמת אפשרות לצייר את הצפוי לנו הרבה-הרבה יותר יעיל מאשר כמה וכמה מאות שנים, שלא היה שייך כלל. לכן באמת לפני כמה וכמה מאות שנים היה צריך לקיים את היסח הדעת כפשוטו, פשוט לא לחשוב על דבר שאתה לא מסוגל לצייר אותו, מוטב לא לחשוב עליו. לכן למשל הרמב"ם כותב[לז] שאסור יותר מדי להתעמק בעניני הקץ והמשיח, אבל היום ככל שמתקרבים יש התעלות מצד העולמות כמו בתוספת שבת, ואז ניתן להתבונן בדבר שאתה עוד לא יכול לראותו ממש, ובכל זאת יש אפשרות להתבונן התבוננות יעילה ואמתית לפי ערך ולעבור לבטול מסוים לפי ערך.

כל זה בסוד ההלכה של תוספת שבת. ההלכה בתורה של תוספת שבת נותנת לנו אפשרות להבין מה זה אומר גם בנוגע לתקופה שלנו. כל התקופה שלנו עכשיו גם צריכה להיות במדרגה של תוספת שבת. להתחיל להוסיף מהחול על הקודש, כלומר, להתחיל להמחיש – עד כמה שאנחנו מסוגלים ללא ההופעה ממש – משיחיות, להמחיש את המשיח קצת לפי ערכנו.

הדבר ניתן משתי בחינות: קודם כל בגלל שכל העולמות בהתעלות עצומה. לא כל אחד מרגיש, אבל הכל עכשיו עולה ועולה ועולה, כל העולם מסביב, לקראת המשיח, העולם מזדכך. זה מתבטא במדע, כל ההישגים של המדע זה בגלל שהעולם בעצמו מזדכך, לא שהאנשים יותר חכמים מקודם. כתוב בחסידות באריכות – למה משיגים כל מיני חידושים ועניינים עמוקים במדע שלפני מאות שנים לא השיגו? לא בגלל שהיום אנשים יותר חכמים, וגם לא בגלל שבונים אחד על השני לאט לאט, כמו שאפשר לחשוב. יש טעות אחת גמורה שאחד יכול לטעות לחשוב שהיום יותר חכמים מפעם. זה ודאי לא נכון ויש טעות שניה שאפשר לחשוב 'טוב, לא יותר חכמים מפעם, אבל המדע מצטבר והולך, הידע מצטבר והולך, וממילא כל פעם משיגים משהו חדש, בסדר והדרגה'. זו טעות יותר דקה, אבל גם טעות. לא בגלל זה. הטעם האמתי שמשיגים באמת דברים חדשים ועדינים מאד-מאד הוא בגלל שהעולם עצמו מזדכך ועל ידי כך העולם נחשף לעיני החכם. כל הישגי המדע הם בגלל שיש התעלות בעולמות, על דרך תוספת שבת.

יש אחד שלא לומד מדע, אז אף על פי שיש התעלות בעולם – הוא לא עושה מזה שום דבר, הוא לא מפיק את התועלת. המדע שעכשיו תופס את זה, יכול להיות שאפילו לא מודע לכך שהעולם מתעלה, רק שהוא עסוק, טרוד ושקוע במדע שלו. הוא בדרך ממילא מפיק את התועלת מכך שעכשיו העולמות במצב של התעלות והזדככות לקראת גילוי גדול מאד שעתיד לבוא בקרוב ממש. לכן הוא משיג יותר ויותר והוא לא יודע למה – למה עכשיו הוא יותר מסוגל? יש יותר עת רצון. הוא כמובן לא מבין ומשיג את המושג עת רצון, אבל למה עכשיו יש עת רצון להשיג דברים שפעם לא היתה?

אם כן, כל הענין וכל התקופה שלנו הם על דרך סוד תוספת שבת. קודם כל יש התעלות בעולמות גופא. שנית, יש בחסד עליון כמה דוגמאות של דמויות שמתקרבות לאור המשיח, אור הגאולה, כמו הבעל שם טוב והצדיקים האמתיים בכל דור ודור. לכן באמת היום ניתן להוסיף מהחול שלנו על הקודש, אף על פי שלא רואים עדיין את התכלית. כל זה הוא בסוד ""יראו מהוי' כל הארץ".

שלש מדרגות בנר שבת

בְּחִינָה זוֹ מְאִירָה מֵהַדְלָקַת נֵר שַׁבָּת קֹדֶשׁ עַד קַבָּלַת שַׁבָּת.

בקבלה כתוב[לח] שהמדרגה של תוספת שבת מתחילה מהרגע שהאשה מדליקה את הנר. עכשיו נעבור להבין דבר שגם הרבי שליט"א תמיד מדגיש, שההתחלה של כל קדושת השבת היא מהדלקת הנר על ידי האשה. במיוחד הוא מדגיש את זה בנוגע לכל השנה כולה, כמו השנה הזאת שראש השנה חל להיות בשבת, וממילא צריך להדליק את הנר לפני כניסת השבת, לפני כניסת היום, לפני שקידש היום. אם זה יום טוב שלא חל להיות בשבת – מעיקר הדין אפשר להדליק את הנר בלילה, כיון שמותר להעביר מאש לאש ביום טוב. אבל אם יום טוב חל להיות בשבת הוא כמו כל שבת שאסור להדליק את הנר בלילה וצריכים להדליק את הנר מבעוד יום.

מי מדליק את הנר? האשה[לט]. כלומר, היא מתחילה ומכניסה את כל קדושת השבת. לגבי ראש השנה, הרבי מדבר על כך כל פעם שראש השנה חל להיות בשבת, כמו בשנה הזאת, האשה היא-היא שמכניסה את השנה כולה, בגלל שהמצוה הראשונה של כל השנה היא הדלקת הנר של ראש השנה. היא אומרת "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת ויום הזכרון" טרם קידש היום. כלומר, היא מכניסה ואפילו אומרת את המלים "יום הזכרון", ראש השנה, לפני שעל פי הלכה היום התחיל. ממילא היא-היא שמתחילה את כל ההמשכות העליונות, את כל הגילויים של השנה כולה בהדלקת הנר שלה.

מהדלקת הנר שלפני כניסת השבת עד התפלה, גם תפלה נוספת לגבי שאר ימות החול, שהתפלה הזאת נקראת קבלת שבת, יש את הגילוי הזה, המדרגה הזאת של "יראו מהוי' כל הארץ". כלומר, תוספת השבת ממש מתחילה מהדלקת הנר. לכן על פי פשט האשה מקבלת על עצמה מהדלקת הנר את איסור של ל"ט מלאכות שבת. כלומר, אצלה השבת כבר נכנסה. האיש לא תמיד מקבל על עצמו מהדלקת הנר, אולי נסביר בהמשך למה לא, אבל האשה מקבלת את השבת מרגע הדלקת הנר. עד כדי כך שכיון שהיא מקבלת שבת לכן היא מדליקה קודם, אחר כך היא מכסה את העינים שלה, אומרת את הברכה ואחר כך פותחת אותן ומסתכלת על הנר[מ], כמו שאולי נסביר זאת בהמשך.

אם כן, הנר הוא בסוד "יום הששי ויכלו השמים", ראשי תבות הוי'. כל ענין הנר הוא "נר הוי' נשמת אדם"[מא]. רק יש הוי' מלשון מהוה את העולמות, שלמטה מ"נר הוי' נשמת אדם". גם הוא "נר הוי'", אבל של התהוות העולמות ואיך שכל העולמות נכללים בתוך "הוי'" שמהוה אותם. זה מה שמתגלה בשעת הדלקת הנר, עד קבלת שבת. כידוע[מב], צריך להדליק נר כזה שידלק עד השבת ואפילו עד הסעודה הראשונה, שיהיה אור בסעודה, שאור זה נקרא "שלום בית" בלשון חז"ל[מג], כמו שנסביר.

כלומר, הנר עובר כמה וכמה מדרגות: התחלת הנר היא בסוד התעלות העולמות, תוספת שבת; אחר כך הנר מגיע לקבלת שבת, הוא כבר "יראו את הוי'", לא "יראו מהוי'"; אחר כך הנר ממשיך לדלוק עד שנכנס גם לתוך תפלת ערבית והסעודה הראשונה של "חקל תפוחין קדישין"[מד], לעשות שלום בית, מדרגה שעוד יותר גבוהה, כמו שנסביר בהמשך. זו כבר המדרגה הראשונה של אלקות. המדרגה הראשונה מלמטה –"ויכלו השמים" – היא בעיקר עולמות. האשה קשורה עם קדושת העולמות והתעלותן. לכן דווקא היא שובתת מהדלקת הנר, תוספת שבת. האיש לא כל כך קשור עם המדרגה הזאת של עולמות. הוא בעיקר מתחיל להיות נוגע ושייך ברגע שמגיעים לנשמות, המדרגה השניה של קבלת שבת. בסעודה יש כבר את המדרגה הראשונה של אלקות. בסעודה נהנים מהאלקות ממש. בקבלת שבת יש התגלות והתעלות הנשמות מצד עצמן, לא מצד העולמות. תוספת שבת היא סוד התעלות העולמות, והיא מורגשת בעיקר על ידי האשה בהדלקת הנר שלה. אבל באמת, כמו שנסביר, הנר עובר את כל המדרגות: הנר מתחיל מהתעלות העולמות; ואחר כך עובר את המדרגה השניה של קבלת שבת, של התעלות וקדושת הנשמות; ואחר כך נכנס גם לגילוי קדושת האלקות בסעודה הראשונה של ליל שבת.

נר הוי' – עולמות; נר הוי' נשמת אדם – נשמות; נר מצוה – אלקות

אַךְ בְּקַבָּלַת שַׁבָּת עוֹלֶה הַנֵּר בִּקְדֻשַּׁת הָאֲצִילוּת,

סוד הנר עצמו הוא מלכות דאצילות, כמו שדוד המלך בתנ"ך מכונה "נר ישראל"[מה]. דוד, שהוא המלכות בקבלה, נקרא בתנ"ך "נר ישראל". למעלה מהמלכות הספירות הן בבחינת אורות, לא בבחינת נר, המלכות נקראת נר. המלכות יורדת למטה. אז יש נר כאשר המלכות נמצאת למטה בעולמות בי"ע; יש אותו נר שעולה בתחום האצילות. כאשר הנר, המלכות, עולה בתחום האצילות, הוא נקרא באמת "נר הוי' נשמת אדם", שזה בסוד הנשמות, כיון שמציאות של עולמות כעולמות היא רק בעולמות התחתונים בי"ע. אף על פי שאצילות גם נקרא עולם הוא לא בבחינת עולמות – אצילות הוא נשמות, כמו "אצילי בני ישראל"[מו]. המלה אצילות היא בחינת נשמות, נשמות עם ישראל, "אצילי בני ישראל".

ויש למעלה מאצילות. למעלה מהאצילות הוא אלקות. אז ברגע שהנר עולה מהעולמות התחתונים ונכנס לתחום האצילות הוא עובר ממדרגת עולמות למדרגת נשמות. מתי זה קורה? בקבלת שבת; אחר כך יש התעלות עוד יותר של הנר, של המלכות, שעולה כביכול למעלה מהאצילות. המלכות נכללת באלקות שאפילו למעלה מהנשמות, כל שכן מהעולמות. אם כן, אלו שלש מדרגות של נר.

בְּסוֹד "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם" [קודם היה "נר הוי'", אבל לא בבחינת "נשמת אדם", רק הוי' מלשון מהוה. כמו שהסברנו קודם. כאשר הנר עולה בקדושת האצילות ממש], סוֹד הַנְּשָׁמוֹת כְּדִלְקַמָּן, וְאַחַר כָּךְ בְּלֵיל שַׁבָּת [לאחר קבלת שבת] נִכְלָל בְּאֱלֹקוּת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָאֲצִילוּת [המלכות דאצילות נכללת באלקות שלמעלה מהאצילות], בְּסוֹד "נֵר מִצְוָה",

הנר שלמעלה מהאצילות נקרא "נר מצוה"[מז], מצוה היא גם אותיות הוי', כאשר שתי האותיות הראשונות י-ה מתחלפות באתב"ש ונעשות מ-צ. "נר מצוה" זה עוד יותר גבוה מ"נר הוי' נשמת אדם", כיון שהמצוה היא רצונו יתברך, ו"הוא ורצונו אחד" יחיד ומיוחד כמבואר באריכות בספר התניא[מח].

שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּצְוָה הִיא קְדֻשַּׁת הָאֱלֹקוּת מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

כל מצוה שאנחנו מקיימים אומרים "אשר קדשנו במצותיו". כלומר, הקדושה שנמשכת לנשמות שלנו, מצד המצות היא הרבה יותר גדולה מאשר הקדושה שלנו מצד עצמנו. אנחנו גם קדושים, הנשמה גם היא קדושה מצד עצמה, קדושת נשמות עם ישראל, אבל עם זה, קדושת המצות הרבה יותר מאשר הקדושה הראשונה הטבעית שלנו מצד עצמנו. לכן אנחנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו", לא לומר שאנחנו לא קדושים בלאו הכי – גם בלאו הכי אנחנו קדושים – אבל יש קדושה נוספת מצד המצות. מה ההבדל? הקדושה הראשונה היא קדושת ישראל מצד נשמות עם ישראל והקדושה שעל ידי המצוה היא קדושת עצמותו יתברך – "הוא ורצונו אחד". לכן ידוע שמצוה היא מלשון צותא[מט], צותא זה חיבור, שעל ידי המצות מתחברים עם האלקות. וממילא "נר מצוה" הוא נר של גילוי אלקות. יש "נר הוי' נשמת אדם" של גילוי קדושת הנשמה מצד עצמה ויש גם "נר הוי'" מלשון מהוה את העולמות.

הוי'-אדני – מלכות דאצילות כפי שיורדת להוות את העולמות

וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁשְּׁלֹשׁ עֲלִיּוֹת אֵלּוּ הֵן בְּסוֹד ג יִחוּדִים שֶׁבְּכַוָּנַת נֵר, הַמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל:

הסברנו הרבה פעמים, במיוחד בשיעורים שלנו על חנוכה[נ], את כונת האריז"ל שצריך לכוון כשמדליקים את הנר וכשאומרים את המלה "נר". בחנוכה האיש אומר את הברכה, "להדליק נר חנוכה", בשבת האשה אומרת את הברכה, אז גם היא אומרת המלה נר. בקבלה בכתבי האריז"ל כתוב[נא] שכאשר אומרים את המלה נר – מכוונים שלשה יחודים של נר. נר שוה בגימטריא 250, והאריז"ל כותב שהמספר הזה כולל בתוכו שלשה יחודים של שם הוי', כאשר המיוחד הוא ששם הוי' מתייחד ומתחבר עם עוד שלשה שמות: היחוד העליון הוא הוי'-אהיה, היחוד השני הוא הוי'-אלהים והיחוד השלישי הוא הוי'-אדני. כל שלשת היחודים יחד שוים נר. כך הכוונה היסודית בכל מקום בכתבי האריז"ל במילה נר.

שוב, מלמטה למעלה, היחוד התחתון הוא שם הוי' יחד עם שם אדני, שניהם יחד שוים 91; למעלה ממנו יש יחוד הוי'-אלהים, יחד 112. היחוד העליון הוא הוי'-אהיה, יחד 47. אם כן, יש לי שלשה יחודים, שיחד הם נר, 250 בדיוק.

לגבי הוי'-אדנות כתוב בספר התניא[נב] שיש שני מיני שילובים: כתוב ששם אדנות היא מלכות דאצילות שיורדת למטה בעולמות התחתונים בי"ע להוות אותם. כאשר היא עצמה עולה ומשתלבת כביכול בשם הוי' דאצילות – זה נקרא יחוד אדנות בהוי'. כלומר, האותיות של הוי' מופיעות ראשונות ואחרי כל אות של שם הוי' באה אות של אדנות – י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י; יש שילוב הפוך, כאשר הוי' יורד בעצמו כביכול ומשתלב בתוך אותיות אדנות, ואז כותבים את זה כמו שמופיע בסידורים, כל מי שמכיר את השילוב הזה כמו שכתוב בהרבה סידורים, שם כתוב א-י-ד-ה-נ-ו-י-ה. כלומר, קודם האות של אדנות ומיד לאחר מכן האות של הוי'. זה נקרא שילוב הוי' באדנות. מה זה אומר? ששם הוי' יורד ומשתלב כביכול בתוך שם אדנות בפעולת התהוות העולמות.

שם הוי' הוא תמיד חכמה, כמו שכתוב בפירוש בפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ"[נג], ושם הוי' שיורד ומשתלב באדנות הוא בסוד החכמה תתאה – הכח שמצרף את אותיות הדיבור של עשרה מאמרות. כאשר היחוד הזה גלוי, שהוי' מתגלה-משולב בתוך אותיות אדנות של המלכות, אזי יש את החויה-המדרגה הזאת של התכללות "כל הארץ" והבטול "מהוי'". כלומר שאותו הוי' שמשתלב בתוך אדנות הוא במדרגת "מהוי'". כיון שזהו גלוי בתוך אותיות אדנות, רק שהוא משולב בתוכן – הבטול הוא של "יראו מהוי' כל הארץ", זו המדרגה התחתונה.

הוי'-אלהים – ה-טבע, המלכות כפי שהיא במקומה

המדרגה של הוי'-אלהים זו המדרגה של המלכות מצד עצמה. נסביר את מה שכתוב כאן בהמשך. בכל פרצוף יש שלש מדרגות: המוטבע של הפרצוף, שזה הנה"י, הנצח-הוד-יסוד של הפרצוף; למעלה מזה, המורגש של הפרצוף, החג"ת, חסד-גבורה-תפארת שלו; עוד יותר למעלה מזה – המושכל, חב"ד של הפרצוף; כך לגבי מלכות, נוקבא דזעיר אנפין בעולם האצילות – פרצוף נה"י, המוטבע, הוא מה שיורד למטה. הפרצוף האמצעי חג"ת הוא מה שנמצא במקומו. פרצוף חב"ד הוא מה שעולה למעלה ממקומו. כמבואר באריכות בספר הפרד"ס של הרמ"ק[נד], עוד לפני כתבי האריז"ל, שבכל ספירה יש בחינה עליונה בספירה, מה שמקבלת מהעליון ממנה, [שזה חב"ד, יש את הספירה עצמה, שזה חג"ת, ויש את מה שהיא מעבירה לספירה שמתחתיה, שזה נהי"ם[נה]].

מי שיש לו עיניים פנימיות יכול להתבונן בנר ממש שמונח על שולחן השבת ולראות איך שכביכול הנר הזה עצמו מתעלה-עולה מדרגה לדרגה. המדרגה איך שמדליקים את הנר אינה המדרגה הסופית של הנר. הנר עצמו עובר הרבה- הרבה וכשאני אומר את המלה "נר" אני מכוון את כל היחודים יחד. בכללות הן שלש עליות: בתוספת שבת, מהרגע שמדליקים עד כניסת השבת, עד קבלת שבת – מה שמאיר בתוך הנר היינו המדרגה הנמוכה של הוי' משולב בתוך אדנות; אחר כך המלכות מצד עצמה, האדנות של המלכות, היינו ירידת המלכות להיות אדון עולם על כל המעשים. השם אדנות הוא על שם כך שהיא יורדת להיות אדון. אז זה מתייחס בפירוש למציאות העולמות התחתונים, העם.

מה שאין כן מלכות עצמה היא כח הטבע של כל המציאות. זה ה-טבע, ב-ה הידיעה. לכן כתוב בקבלה ובחסידות, מובא בספר התניא[נו], שאלהים בגימטריא הטבע, גם דבר מאד עמוק. הטבע ב-ה הידיעה כלומר כל חוקי הטבע, לא מודעות למלכות על הטבע, אדון. שם אדנות במלכות היינו מודעות שיש בעל הבירה, יש בעל הבית, יש אדון על הטבע.

לכאורה זה שיש אדון יותר גבוה מהטבע עצמו, אבל באמת יש מדרגה בעצם הטבע שיותר ממנה, שצריך לומר שיש אדון על הטבע. לומר שיש אדון על הטבע, בהשקפה הראשונה, זה כאילו שיש פה שני דברים – יש את הטבע ויש אדון על הטבע. אבל יש משהו בתוך הטבע, אלהים בגימטריא הטבע, שהוא אלקות, הטבע בעצמו. הדבר הזה לא מתגלה לנו. אם הדרגה של אלהים בגימטריא הטבע היתה מתגלה היתה זו מלכות דאצילות במקומה. ברגע שהמלכות יורדת להוות את הטבע הוא כבר טבע אחר. הוא לא ה-טבע, אלא סתם טבע. באמת לחוקי הטבע, גם לחוקים שלומדים במדע, יש מקור מאד-מאד עליון בעצם המלכות דאצילות, כמו שהיא עומדת במקומה. זה נקרא "חכמת שלמה"[נז]. שלמה המלך היה חכם בחכמת הטבע ושלמה המלך הוא גם כן בקבלה הוא סוד מלכות דאצילות[נח], ולאו דווקא מלכות דאצילות שיורדת למטה אלא מלכות דאצילות גם במקומה.

לכן סוד אלהים בגימטריא הטבע יותר גבוה בעצם המלכות. כלומר, עצם טבע המלכות, שהמלכות היא טבע כל העולמות. זה גם מאד עמוק להתבונן, שכל חוקי הטבע במקורם – ה-טבע – הם מלכות, זה ה-מלכות. כלומר, הדבר עצמו מולך על עצמו. מה זה חוק? שאם יש חוק יש מחוקק. מה זה טבע? איך תופסים אותו? הטבע הוא דבר שהולך, כמו הגלגל, בלשון הראשונים, שהגלגל מסתובב כטבעו[נט], "יומם ולילה לא ישבתו"[ס] ככתוב בפרשת נח. זה משהו בתוך הטבע שהחוק חי וקים ופועל מעצמו, כביכול. כלומר, זו מלוכה פנימית עצמית. כמו שכתוב בחסידות לגבי אדם עצמי – יש אחד שהוא מלך, שמולך על עצמו והכל הולך כשורה ובהצלחה הכי רבה, כיון שסדרי המלכות מופנמות ומתעצמות בתוך עצמו. זה גם כן דבר מאד-מאד עמוק שהטבע במובן הכי עליון הוא-הוא המלכות. איך שכל המערכות, כל האופנים, שהם המקור הרוחני של הגלגלים, פועלים בסדר למופת, מצד עצמה. גם אופן בקבלה הוא מלכות דאצילות[סא]. כלומר, כל הסיבוב בתוך הטבע הוא-הוא המלכות.

יש מדרגה של מלכות למעלה שיורדת בגילוי בתודעה להיות אדון על הטבע, שהוא טבע מרוחק מהמקור. יש טבע שאינו טבע הממילא, שבטל באצילות, רק שהוא טבע שכל פרט ופרט מרגיש את עצמו. לגבי הטבע זה של הרגשת עצמו צריך להיות אדון על הטבע, בגלל שאחרת הטבע הזה יתפורר-יתפרק. למשל, יש חוק בתוך הטבע שנקרא אנטרופיה, שדיברנו עליו הרבה פעמים, של התפרקות טבעית בתוך הטבע. האנטרופיה היא דוגמא מצוינת של טבע תחתון, שאם אין כח נגדי שמושל עליו הוא יתפרק. אבל יש טבע עליון שלא יתפרק, הטבע האמתי, אלהים בגימטריא הטבע.

הכל היה להסביר איך שיש שם אלהים במלכות למעלה משם אדנות. וזזוה המלכות במקומה, והיחוד של הוי' עם המדרגה הזאת נקרא השם שלם במעשה בראשית, הגילוי האמתי של הוי'-אלהים שמתגלה בתורה בסיפור השני של מעשה בראשית, שזו שלמות מעשה שמים וארץ – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[סב]. כלומר, הבריאה היא בשלמותה. יש רק פעמיים בתנ"ך שהמלה "תולדות" כתובה "מלא דמלא"[סג], שהכל מושלם, "עולם על מילואו נברא"[סד]: "אלה תולדות השמים והארץ", ואחר כך "אלה תולדות פרץ"[סה], לעתיד לבוא, גילוי המשיח. חוץ מהם, כל התולדות שבתנ"ך כתובים חסר, מחטא אדם הראשון והלאה. מהו חטא אדם הראשון? הרגשת עצמו. מחטא זה כל העולמות יורדים. בלשוננו – כמו שהסברנו עכשיו – חוק האנטרופיה, שהוא התפרקות טבעית בתוך ההויה, מתחיל מחטא אדם הראשון. מבואר בקבלה שעד חטא אדם הראשון כל העולמות היו במעמד ומצב אחר לגמרי, היו 14 מדרגות יותר מהמצב היום. ברגע שאדם הראשון חטא, שעל ידי כך הוא הכניס הרגשת עצמו, פירוד בתוך כל ההויה – כל המציאות נפלה וירדה ועכשיו היא נמצאת בטבע של אנטרופיה, של התפרקות. מה שאין כן הטבע הראשון, כאשר "עולם על מילואו נברא", "אלה תולדות" מלא דמלא, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות [עשות היינו תיקון[סו], שה' תיקן] הוי' אלהים ארץ ושמים", ואחר כך במשך כל הסיפור השני כתוב "הוי' אלהים". בסיפור הראשון כתוב רק שם אלהים, בסיפור השני כתוב הוי' אלהים. אחר כך בתנ"ך זה צרוף שמות נדיר מאד, כמעט שלא כתוב בכל התנ"ך הוי'-אלהים. עיקר ההופעה הוא בסיפור השני של מעשה בראשית כאשר "עולם על מילואו נברא". כמובן, יש תפקיד לאדם הראשון בתוך עולם הזה שנברא על מילואו – להחדיר בתוך העולם אורות עוד יותר עליונים, אלקות – הוי'-אהיה שיותר גבוה מהוי'-אלהים.

כל זה היה להסביר את המדרגה השניה. המדרגה השניה מאירה בקבלת שבת, הוי'-אלהים, והיא קשורה, כמו שנסביר בהמשך, עם קדושת הנשמות מצד עצמן. כיום הדבר היחיד שלא במצב של אנטרופיה, של התפרקות, הוא נשמת עם ישראל ה"חלק אלו-ה ממעל ממש"[סז]. הנשמה שלך, שלי ושל כל יהודי היא כח של אנטי-אנטרופיה, כח שמחזיק את המציאות ולא מפורר אותה. כלומר, הנשמה מצד עצמה היא בבחינת הוי'-אלהים.

הוי'-אהיה – גילוי ההעלם העצמי, עלית המלכות למעלה מהאצילות

יש משהו עוד יותר מכך: הוי'-אהיה. כמו השם שנתגלה למשה רבינו לפני גאולת מצרים – "אהיה אשר אהיה"[סח]. אהיה הוא על שם העתיד – אני עתיד להתגלות[סט]. כלומר, יש משהו נעלם בתכלית ההעלם, ש"עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו"[ע]. העלם עצמי, אבל העלם העצמי הזה אומר שאני עתיד להיות, אני עתיד להתגלות, וזו אלקות שלמעלה מנשמות.

בלשון אחרת בקבלה וחסידות: כמו נשמות בגוף, הרי נשמה היא "חלק אלו-ה ממעל ממש", ובכל זאת יש עילוי של נשמות בעולם הזה ויש עילוי של נשמות חדשות שעתידות להיוולד-להתגלות לעתיד לבוא, שביחס לנשמות העתידות להתגלות שהן בבחינת אהיה, אני אהיה, הנשמות שלנו הן טבע תחתון, אלהים בסך הכל. איך באמת יודעים שה' מלכתחילה התכוון שנשמות עם ישראל תהינה בבחינת אלהים? על כך יש פסוק מפורש. בספר תהלים כתוב "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון"[עא], זה אחרי חטא אדם הראשון. מה זה "אמרתי"? "עלה במחשבה לפני"[עב]. "אמרתי" זה עם מחשבה פנימית, אמירה בלב[עג]. כלומר, אני רציתי שאתם תהיו אלהים.

איך באמת אנחנו רואים שגם בעולם הזה, אפילו אחרי החטא, יש עדיין אלהים במובן של נשמות? כמו שמופיע הרבה פעמים בתורה "אלהים" במובן של דיינים: "עד האלהים יבא דברי שניהם"[עד], "אלהים לא תקלל"[עה], ועוד הרבה. מה זה דיינים? צדיקים-חכמים. מלכתחילה ה' אמר, "אני אמרתי", כלומר שרצה וחשב "אלהים אתם", אתם תהיו אלהים. גם משה רבינו נקרא אלהים "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך"[עו] – משה הוא האלהים ואהרן הנביא שלו, הנביא של האלהים, שמנבא. כלומר, הוא מסגנן בשביל פרעה את גילוי האלקות שנמשך על ידי משה רבינו. רואים שגם היום יש אלהים במובן של נשמות, וכך היתה הכוונה. אחרי החטא בדרך כלל התוצאה של החטא גרמה "אכן כאדם תמותון", אבל מלכתחילה היה "אני אמרתי אלהים אתם".

יש משהו יותר מאלהים, שזה אהיה – אני עתיד להיות. לכן אפילו בשביל משה רבינו שנקרא אלהים, "אהיה" הוא חידוש בשבילו. לכן הוא לא ידע איך קוראים לקב"ה, הוא שאל את הקב"ה "מה שמך", איך קוראים לך? ה' אמר "אהיה אשר אהיה". "אהיה" זה הוא חידוש גם בשביל משה רבינו. כלומר, זה גילוי ההעלם העצמי ש"עין לא ראתה", גם עינו של משה רבינו אב כל הנביאים.

זהו היחוד של שבת שנקרא הוי'-אהיה, היחוד העליון, פרצוף חב"ד במלכות דאצילות, שבאמת פרצוף זה עולה למעלה מהאצילות ונכלל לגמרי למעלה ממנה.

מסע המלכות – ירידה לצורך עליה

אם כן, ההתבוננות שלנו עמה נסיים הערב היא שעל נר כתובים בכתבי האריז"ל שלשה יחודים – הוי'-אדני, הוי'-אלהים, הוי'-אהיה – וכולם בתוך מלכות דאצילות. כל יום השבת קשור למלכות דאצילות, כיון שמלכות דאצילות ביחס לספירות הקודמות לה היא השביעית, "כל השביעין חביבין"[עז]. ששת ימי בראשית הם מחסד עד יסוד והמלכות היא השבת על פי פשט, לכן כל מה שקשור לשבת קשור למלכות. גם המלכות פעלה במשך כל ימי השבוע. כל הספירות העליונות לא ירדו ממקומן, כאשר החסד דאצילות פעל, מכח החסד כביכול הקב"ה פעל את הבריאה של יום ראשון, של "יום אחד", "יהי אור"[עח] וכל מה שנברא ב"יום אחד". באמת המוציאה לפועל ממש היינו המלכות, כיון שחסד דאצילות לא ירד, רק המלכות יורדת, רק שהמלכות מקבלת מכל סטרין, מכל הצדדים, מכל הקצוות, וב"יום אחד" המלכות שיורדת מקבלת מכח קצה החסד שלא יורד.

מה כן יורד בתוכה? היא מקבלת את האור של החסד. מה שמתלבש בתוכה ממש על מנת להוציא את כח החסד מהכח אל הפועל, היינו חכמה תתאה שבה, הקודש שבה, שמצרף את אותיות הדיבור שלה לדבר דברי חסד. כמו שנאמר שמלכות דאצילות היא הדיבור העליון כביכול. ב"יום אחד" צריך לדבר דברי חסד. כאשר מדברים דברי חסד ממילא בוראים אור – "פתח דבריך יאיר"[עט]. כשאדם מדבר דברי אהבה, על פי פשט, לחבר שלו מה שיוצא מהפה הוא אור, "יהי אור". אבל צריך גם חכמה לצרף את האותיות, כיון שיתכן מאד, כמו שמבואר בחסידות[פ], שיש תינוק שמלא רגש. יש לו אהבה בלב, הוא רוצה לבטא את האהבה שלו, אבל הוא לא מסוגל, כיון שאין לו כח עדיין של חכמה לצרף את אותיות הדיבור. בשביל זה צריך מדרגה מסוימת של בגרות, שזה כאשר החכמה נכנסת מספיק בפנימיות הנפש על מנת לצרף את אותיות הדיבור לבטא נכון את מה שאתה מרגיש.

שוב, ביום ראשון של מעשה בראשית הדיבור-המלכות יורד, לא החסד. המלכות צריכה לומר דברי אהבה על מנת לברוא את הדברים של יום ראשון, שהוא אור – "יהי אור". אבל בשביל זה צריך חכמה תתאה בתוך המלכות, הקודש שלמעלה מהחסד שיורד לתוך המלכות לתת לה את הכח לצרף אותיות, להוציא מהכח אל הפועל את החסד. וכך לגבי כל הימים. אם כן, המלכות היא הפועלת בכל ימי בראשית.

מה זה שבת? עלית המלכות. כל ימי בראשית הם ירידת המלכות ושבת היא עליתה, ויש לה הרבה-הרבה עליות. עליה ראשונה היא מצד התכללות העולמות בה. המלכות לא מתחילה להתעלות אם לא נכלל בה משהו, אחרת היא לא הפיקה את התכלית שלה. יש כלל גדול "ירידה לצורך עליה"[פא], יש בכלל הזה שני פירושים לשני ענינים: יש ענין אחד שכאשר אני יורד המטרה לא להישאר למטה, אף אחד לא יורד על מנת להישאר למטה. אם אומרים "ירידה לצורך עליה" הפירוש הפשוט אומר שאני יורד מהר אחד על מנת שכאשר ארד לבקעה אוכל לעלות ולהגיע לפסגה עוד יותר גבוהה, להר שני, למקום עוד יותר גבוה מההר הראשון שהייתי בתחילה. זה הפירוש הפשוט של "ירידה לצורך עליה" – יורדים למטה על מנת להתעלות למקום עוד יותר גבוה מאשר בתחילה.

אבל יש עוד פירוש, שבאמת תלוי הא בהא, שיורדים לא רק בשביל להתעלות בעצמי אלא להעלות את התחתון אליו אני יורד. כלומר שב"ירידה לצורך עליה" על פי פשט יורדים למקום נמוך כמו שצדיק יורד לתוך החשך הגלות, לתוך חשך עולם הזה, וכשהוא עולה הוא לוקח אתו את הניצוצות הקדושים. כך הוא עצמו יכול להתעלות למדרגה יותר גבוהה מאשר בתחילה ולכן שני הדברים תלויים זה בזה. אם אין מודעות של "ירידה לצורך עליה", לא העליה שלי, עלית הזולת, שאני יורד אליו על מנת להעלותו – לא יתכן שאני אעלה למקום יותר גבוה מאשר בתחילה. כל מה שאני באמת עולה יותר גבוה על ידי הירידה הוא בגלל שאני חושב שהירידה שלי היא בשביל להעלות מישהו אחר, לא אותי, וממילא עכשיו כשיש שלל – יש ביחד הרבה כח ודחף כביכול מלמטה להתעלות, אין סוף יותר גבוה מאשר בתחלה.

זהו כל סוד בריאת העולם וכל מעשה בראשית ובמיוחד שבת. שבת היא התעלות המלכות, אבל כאשר היא לוקחת איתה את כל שלל הניצוצות שהיא גאלה במשך השבוע. במיוחד ההתקשרות של כל הניצוצות איתה, וההתכללות של כולם בה קורים בסוד תוספת שבת, שהכל נכלל בה ועכשיו היא מסוגלת ומוכנה להתחיל את המסע שלה. עכשיו יש לה מסע מאד-מאד ארוך של שבת קודש, עליות על גבי עליות, אבל את כל המסע הקדוש הזה היא יכולה להתחיל אך ורק כאשר העולמות נכללים בה, בתוכה.

"ויכלו השמים" – הוי'-אדני; "ויכל אלהים" – הוי'-אלהים; גילוי קדושת האלקות – הוי'-אהיה

נאמר את אותו ענין בלשון קצת אחרת: גם אנחנו אברי המלכות, כל יהודי הוא אבר של השכינה, של המלכות, ועל ידי המעשים טובים שלנו, המצות ומעשים טובים במשך כל השבוע, אנחנו פועלים את פעולת הברור לצורך המלכות דאצילות שנמצאת בתוכנו. היא חיותנו ואנחנו האברים שלה ומה שקורה במשך כל השבוע הוא שחרור ניצוצות. באמת משחררים את הניצוצות מתוך הקליפות, שוברים את הקליפות, משחררים את הניצוץ. אבל הניצוץ עוד לא התכלל לגמרי בתוך המקור, שהוא חכמה תתאה שבפנימיות מלכות דאצילות, וממילא מלכות דאצילות לא יכולה ולא מוכנה עדיין להתעלות לתוך האצילות ועוד יותר גבוה. זה מה שקורה בתוספת שבת.

כל השבת באמת פועלים לשחרר ניצוצות, אבל הניצוץ עכשיו משוחרר, עדיין לא נכלל, העולמות עוד לא נכללו בתוך המקור. ההתכללות בתוך המקור קורה בתוספת שבת. עכשיו המלכות טעונה עם כל הכח האדיר מאותם ניצוצות שנפלו באמת ממקור מאד-מאד גבוה, ממקור שלמעלה מהאצילות, ועכשיו כאשר היא טוענת את כל הכח הזה היא יכולה להתחיל את העליות שלה, להתעלות הרבה יותר גבוה מאשר בתחלה. כלומר, בסוף היא תתעלה למדרגת האלקות שיותר גבוהה מכל עולם האצילות, שמצד עצמה עומדת בתחתית עולם האצילות, ועכשיו תתעלה עוד ועוד במשך השבת עד שתעלה למעלה מהאצילות לגמרי.

בדרך כלל שלש העליות שלה הן הוי'-אדנות, כאשר כל העולמות נכללים בה. ואחר כך הוי'-אלהים בקבלת שבת, אותה עוד לא הסברנו, והיא כבר "יראו את הוי'". המדרגה הראשונה היא "יראו מהוי'", ואחר כך "יראו את הוי'", ואחר כך עוד יותר גבוה ב"יראו את הוי'". ב"יראו את הוי'" גופא יש כמה מדרגות שלא הסברנו אותן עדיין.

הוי'-אדני (בְּשִׁלּוּב הוי' בְּאדני [הכוונה לשם הוי' שמאיר למטה והעיקר הוא אדנות שמתגלה למטה] – יִחוּדָּא תַּתָּאָה), [זו התכללות כל העולמות במלכות בסוד תוספת שבת] בְּחִינַת תּוֹסֶפֶת מֵחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ – בִּטּוּל הַיֵּשׁ; הוי' אֱלֹקִים, בְּחִינַת "וַיְכַל אֱלֹקִים" כְּדִלְקַמָּן;

שם אלהים בעצמו כלה ועולה. אלקים הוא הנשמות – "אני אמרתי אלהים אתם". "ויכל אלהים" פרושו כליון בתוך אלהים. מה ההבדל בין הפסוק הראשון לפסוק השני? קודם כתוב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם", כלומר שהשמים והארץ שהם הנבראים – הם כַלים. כַלים היינו מתבטלים ונכללים. אמרנו שכלֶה הוא בטול בדרך התכללות, בסוד 'ירא שבת'. יראה היא הבטול ושבת היא ההתכללות וברגע שיש התכללות יש תענוג, כמו שהסברנו קודם.

אם כן, הכליון הראשון כתוב לגבי העולמות – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". זו התכללות העולמות, "כל הארץ" בתוך המקור. אבל אחר כך כתוב "ויכל אלהים", אז על פי פשט אני מפרש "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו", אבל הפנימיות ב"ויכל אלהים" היא שאלהים עצמו כלֶה כביכול[פב], שיש כליון בתוך אלהים, שהוא הרבה יותר גבוה מאשר הכליון בתוך "השמים והארץ וכל צבאם". זה נקרא ההתהוות מצד הנשמות, מצד עצמן – "נר הוי' נשמת אדם". זו פנימיות "ויכל אלהים". הכליון הוא תמיד התכללות בתוך הוי', לכן בכל יחוד יש שם הוי' – הוי' באדנות, הוי' עם אלהים והוי' עם אהיה. גם אהיה, שהוא גילוי שלעתיד, נמצא בבטול בהתכללות בתוך הוי'.

הוי' אֶהְיֶה, גִּלּוּי קְדֻשַּׁת הָאֱלֹקוּת מַמָּשׁ.

אהיה הוא אלקות, שם העצם, כמבואר באריכות בפירוש הרשב"ם[פג], הנכד של רש"י, על הפסוק "אהיה אשר אהיה". תסתכלו שם, הוא מסביר באריכות שאהיה הוא העצם ממש של האלקות – גילוי עצם ההעלם העצמי. שלש המדרגות הללו בלשון האריז"ל וגם החסידות:

וְהֵם כְּנֶגֶד נה"י חג"ת וְחב"ד שֶׁל הַמַּלְכוּת וְהַחב"ד שֶׁבָּהּ נִכְלָלוֹת בְּמַדְרֵגַת ז"א מַמָּשׁ כְּדִלְקַמָּן וְדָ"ל).

כלומר פרצוף המוטבע יורד למטה, פרצוף המורגש עומד במקומו ופרצוף החב"ד נכלל ועולה מהאצילות. מה שלמעלה ממלכות הוא זעיר אנפין בקבלה, כמו שנסביר בהמשך.

אם כן, הערב התחלנו ללמוד את ההסבר העמוק על דרך החסידות בעבודה של כל אותן המדרגות שהסברנו בשיעורים הקודמים, לפני ההפסק, בשנה הקודמת. עכשיו אנחנו מתחילים להסביר את "ויכלו", את "ויכל אלהים", אחר כך "וישבת ביום השביעי", אחר כך "ויברך את יום השביעי" ואחר כך "ויקדש אתו" – כל המדרגות בסוד העבודה הפנימית.