הקדמה
טעמים, נקודות,תגין, אותיות (מערכת טנת״א)
פרק ז
פשט רמז דרוש סוד עולה מקרא משנה תלמוד (שלשה שלישי למוד התורה),
הסברנו, שיש אפשרות לעשות הקבלה קוית, חד-ממדית, בין פרדס התורה לבין שלשת המקצועות מקרא משנה ותלמוד, אלא שאז יש שתי אפשרויות: יש אפשרות לפי דעת הרמב"ם, שלמוד הסוד נכלל בלמוד התלמוד, ויש אפשרות שניה לפי דעת אדמו"ר הזקן, שלמוד הסוד נכלל בלמוד המקרא.
שאלה: מה זה למוד אגדה?
תשובה: אם זה מושך את הלב, את המדות, אז זה כנגד למוד המשנה – "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד אגדה", אם זה בתור פרוש למקרא זה נכלל בלמוד המקרא, ואם זה בתור סוד – עיון מעמיק – כמו שמביא האדמו"ר הזקן בתניא אז זה כפי מה שאמרנו על למוד הסוד – תלמוד או מקרא.
אבל באמת צריכים להסביר באופן עמוק יותר, באופן רב-ממדי, שיש בכל אחד מארבע מדרגות התורה שלש רמות. זה המבנה של חשן המשפט של הכהן הגדול בו משובצים יב אבני חן, כאשר ארבעה טורים לאורך ובכל טור וטור יש שלש אבנים לרוחב. התחלנו להסביר ששלשת השלבים שיש לרוחב החשן הם שלשת שלבי העבודה שלימד הבעש"ט: הכנעה, הבדלה, המתקה. הכנעה היא שהאדם צריך להכניע ולהשפיל את עצמו כאשר דעתו זחה עליו, לאחר מכן עליו להיבדל מן הרע שבו ולבסוף הוא מסוגל להמתיק, לעשות 'אתהפכא', את הרע שבתוכו ושבזולת ובעולם כולו. הבעש"ט אומר ששלשת השלבים הללו קיימים בכל עבודה שאדם עובד בעבודת ה'.
כעת אנו מתחילים להתבונן בשלוב שבין הארבע והשלש, שזה מבנה יסוד לכל התורה כולה, שלוב חשן המשפט המכפר על עוון עיוות המשפט. זה כל מה שקשור עם עיוות התורה – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – שמתחיל מן הלב. אנו יוצאים כעת מחג הגאולה של האדמו"ר הזקן שמסר נפשו על תורת סבו הרוחני, הבעש"ט. הבעש"ט אמר שעד אליו כל התורה היתה תורת המח ואני באתי לגלות את תורת הלב. בתורה עצמה, תורת הלב היא חושן המשפט המונח על הלב בעוד תורת המח היא הציץ המונח על המצח. היחס בין הציץ והחשן הוא כיחס שבין משה ואהרן. הציץ הוא בחינת משה שבאהרן והחשן הוא מדת אהרן העצמית. תורתו היא כולה תורה של אהבת ישראל – "אהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
בתוך אותה התבוננות של תקון הלב – והתבוננות קשורה עם דרישת הלב, "בינה לבא" – תקון המשפט, יש ארבע על שלש. ארבע מדרגות האורך מלמעלה למטה הם בסדר של השתלשלות עילה ועלול, מדרגה על גבי מדרגה, עולם מעל עולם, קומה על גבי קומה. בעליון יש יותר גלוי אור מן התחתון. בכתבי האריז"ל כתוב שארבע אותיות שם הוי' הם ארבעה מחצבים: ממחצב הספירות – ספיר מלשון אור – העליון ועד מחצב החושך. אי אפשר להרגיש אור ללא כלי ומבואר בספר התניא שהכלי לקבל כל אור הוא בטול. ללא בטול אי-אפשר לקבל ולקלוט שום אור. ככל שמדרגה יותר עליונה יש יותר אור, כלומר יותר קליטה של אור, וממילא יותר בטול וכלי אליו. כך זה באור הממלא כל עלמין, המגלה לפי ערך הכלי.
...מעלה זה יותר אור וממילא יש בה יותר בטול. בהתבוננות צריך להתבונן ולהמחיש איפה יש יותר בטול. ככל שהמדרגה נמוכה יותר יש פחות בטול. זה הסדר של אור אין סוף הממלא כל עלמין.
התבוננות על דרך רוחב היא כמו שהסברנו על הנקודות, שזו התבוננות של נקודה המתפתחת לקו ולשטח. ההתפתחות הפנימית בעבודת הלב היא התפתחות מהכנעה להבדלה ולהמתקה. גם במדרגה הגבוהה ביותר, באצילות, צריכה להיות בכלי שלו התפתחות לפי הסדר הזה. העבודה מתיחסת להתפתחות הכלי בעוד גלוי האור תלוי בבטול. עבודה שייכת לאמא – "ועבד הלוי הוא" – מקור ושרש הכלים. אבא הוא שרש האורות, כאשר "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". עבודת ה' היא מלשון עיבוד עור, לקחת משהו גס ולעבד ולתקן אותו. הלוי הוא עובד בקו שמאל ששרשה הוא בבינה. קוי הרוחב, אם כן, הם שלשה שלבי עבודה של עיבוד הכלי כדי לקלוט את אותו האור ששייך לאותה מדרגה, לאותו עולם, באורך [המושגים המקבילים בכתבי האריז"ל לשלש המושגים של הבעש"ט הם עיבור יניקה מוחין].
הקשר הזה, בין הכלים לעבודת התקון וההתפתחות מובא באגרת המפורסמת של הבעש"ט, בו הוא אומר שבכל אות ואות יש עולמות-נשמות-אלוקות, מושגים מקבילים להכנעה-הבדלה-המתקה. אות היא כלי ובתוך כל כלי יש את שלש השלבים הללו. זו תורת הלב של אהרן שנישאת על לב אהרן. מבואר בחסידות שיש שורש בעבודת החשן מעל למח. בפשטות, הלב נמצא מתחת ללב ואף בספר התניא בא הכלל הידוע ש"מח שליט על הלב", ובכל זאת מובא שעצם הנפש מתגלית דוקא בלב, ולא במח, ולכן "פנימיות הלב שליט על המח". מנין שיש יותר קדושה בחשן מאשר בציץ, הנושא את השם המפורש? זה שבתוך החשן נמצאים האורים ותומים, ובו כתוב השם המפורש ה"מאיר את דבריו ומתמם את דבריו" והוא מקור כל רוח הקדש השורה על הכהן. זו הנקודה הפנימית שבלב בה מתגלה עצם הנפש, השראת האלקות הגבוהה ביותר.
עוד רמז לקשר בין אהרן אל הלב הוא, שאהרן עולה ח פעמים לב, כנגד שמונת הבגדים שלובש. ח עצמו הוא 23, לב הוא 25 ואילו אהרן הוא 28. אהרן הוא בסוד תורת הלב, תורת הבעש"ט, בסוד "פנימיות הלב שליט על המח" בעוד מה ש"מח שליט על הלב" זה רק על חיצוניותו. בבית שני חסרו האורים ותורים, וזה אומר שאותה השראה של פנימיות הלב, קדושת המקרא, חסרה באותה התקופה. שוב, בבית שני שורה רק "מח שליט על הלב" שמתגלה בקדושת הציץ שעל גבי המח ואילו בבית ראשון מתגלה גם קדושת החשן של עצם הנפש המתגלה בפנימיות הלב. ממדרגה זו באה מסירות הנפש בתורה ומצות.
תורת הלב, אם כן, היא ארבע על שלש – ארבע מדרגות של אור ובטול ושלשה שלבי עבודה ועבוד העור כדי לקלוט את האור – כללות יב שבטי י-ה. זה יסוד כל מושג ההתבוננות, גם זו המביאה לידי מעשה. מה ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" זה בגדר נס שלמעלה מדרך הטבע, כשיש מכשול המונע, אבל בדרך הרגילה התבוננות והמחשבה לא מניעה מעשה ללא לב. אם אין רגש אהבה ויראה בלב המחשבה לא תוציא מן הכח אל הפועל למעשה. הלב קרוב אל המעשה והתבוננות כזו חזקתה ודאית שתגיע לידי מעשה – "ויעש אהרן" את מה ששמע וקלט מן המח, ממשה רבינו.
לכל זה הגענו מתוך הרמז, שיצא מתוך ההתבוננות של ארבע המדרגות של אותיות שם הוי' [כדרך כל הספר הזה. צריך עוד ספר בשביל מדרגות הרוחב של העבודה]. הארבע היא השכלה של החסידות ואילו השלש היא העבודה של החסידות. עיקר ההשכלה היא בסוד ה' – שם הוי' ב"ה – והיא בעיקר מצד אבא, "הוי' בחכמה". השלש הם בעיקר עבודה בכל אות ואות, בכל כלי וכלי, בהתאם למקום בו אתה נמצא. אם אתה בעולם העשיה יש לך עבודה לגלות אלוקות שם על ידי ההכנעה-הבדלה-המתקה. יש אנשים שרוצים תיכף לעלות אבל באמת לא עולים לפני שמסיימים את העבודה במקום שאתה נמצא בו. זו עבודה שמצד אמא. בתפילין של ראש יש אות ש משני צדי הבית, אחת בעלת ג ראשים והשני בעלת ד ראשים. אלו שתי מערכות של התבוננות.
שוב, הגענו לזה מתוך הרמז שמערכת הפרדס עולה כמערכת שבחז"ל מקרא, משנה ותלמוד. נשאר לנו להסביר איך שלשתם שייכים לעולמות-נשמות-אלקות. נקרא את הפרק מהתחלה:
פשט רמז דרוש סוד עולה מקרא משנה תלמוד (שלשה שלישי למוד התורה),
כתוב "לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד". על פי פשט זו חלוקת כל החיים לסדר הלמוד הזה. המפרשים מסבירים שזו חלוקה לפי ימים בשבוע לפי רש"י, או לפי חלוקה יומית לפי תוספות, או ממש כאחד בלמוד הגמרא לפי דעת רבינו תם. המשותף לכל הפרושים הוא שזו אינה חלוקה לכלל, אלא גם חלוקה לכל פרט מהחיים. כך גם ההגיון של סדר העבודה הפנימית של הכנעה-הבדלה-המתקה. כל שלש השלבים הם לכל רגע ורגע בחיים.
רואים מזה שאלו שלושה שלבי התפתחות
שבכל אחד יש פרדס בשלמות,
גם במקרא וגם במשנה וגם בגמרא [הרבי שליט"א מרבה לאחרונה לציין שצריך ללמוד גם הלכה על פי סוד ואף ציין ושבח בזה את ר' נתן מברסלב בספרו לקוטי הלכות, שלוקח הלכות פשוטות ומגלה בהן מצפוני צפונות בתורה].
על דרך חשן המשפט של הכהן הגדול, שבו ארבעה טורי אבן ובכל טור שלש אבני חן (ארבעה טורים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה כנ"ל, ושלש אבנים בכל טור בסוד "חש מל מל" –
זה הסוד של הכנעה-הבדלה-המתקה אצל הבעש"ט, שמחלק את המילה חשמל לשני מל – מל מלשון ברית מילה ומל מלשון מילה ודבור. הדבור הוא היפך ה-חש, השתיקה, כאשר באמצע יש כריתה והבדלה. זה מקור הדברים אצל הבעש"ט. חש היא שתיקה, בה האדם משתיק ומכניע את הישות שלו. אחר כך עושה לעצמו ברית מילה, שלאחר שכורת לעצמו ברית מילה בתוך הלב הוא מבדיל את עצמו מן הרע. בסוף הוא מתגבר בגלוי האור האלקי עד שמסוגל להמתיק את הרע – "וימתקו המים" המרים. הוא ממתיק את המרירות שיש לו בנפש, וכמו משה רבינו שהמתיק את המים על ידי העץ, עץ החיים [זו הפעם היחידה שכתוב בתורה השורש מתוק]. כך לעתיד לבוא יצא נחל מבית ה' שימתיק את כל המרירות בעולם כולו. יש שני סוגי אתהפכא: יש להפוך את החושך לאור ויש להמתיק את המר. עיקר הפרוש של 'אתהפכא' הוא ביחס להמתקת דבר מר – אם כי כתובה גם מתיקות ביחס לאור, "מתוק האור" – והיא הרבה יותר גבוהה מאשר הארת החושך בלבד.
הרבי שליט"א הסביר אתמול, בהתוועדות י"ט כסלו, שההבדל בין חג הגאולה לבין חג החנוכה המתקרב ובא, הוא שענינו של חג החנוכה הוא להפוך את החושך לאור בעוד בתורת החסידות באה להמתיק את המר. נס חנוכה התרחש בארץ ישראל והוא החשיך רק את המוחין, את האור האלוקי, וממילא הנס היה מציאת פך השמן הטהור שיאיר ויהפוך את החושך לאור. הגאולה של החסידות היתה מתוך חשכת הגלות ובעיקר מתוך מרירות הגלות. מר יותר גרוע מחושך, שכן לחושך אפשר להתרגל. זה לא טוב, אבל זה אפשרי, אבל למרירות לא מתרגלים. היא מתרבה יותר ויותר ולכן צריך עוצמה גדולה יותר כדי להמתיק אותה. מרירות היא חולי בנפש ובגוף ולהמתיק אותה זה לרפא אותה, כמו בהמתקת המים של אלישע ביריחו.
לענינינו, מערכת הארבע, מערכת ההשכלה, היא בעיקר להפוך את החושך לאור – להתעלות ממצב שלח חושך ולהגיע למצב של אור. האור נמצא למעלה והחושך למטה ויש להתעלות. זו בעיה במיקום שלך. אם אתה נמצא למטה, במרתף החשוך, אתה צריך לעלות למעלה, עוד קומה ועוד קומה, עד למקום המואר. אבל להמתיק את המר זוהי עבודה 'מיניה וביה', על דרך הפסוק "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע". באור זה קשור לממד המקום אבל בעבודה זה יותר ענין של זמן. זה לא ללכת למקום אחר אלא אותם המים שהיו קודם מרים הופכים למתוקים. על האור נאמר "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" [אמנם כתוב גם שלעתיד החושך עצמו יאיר, "הצמצום יאיר", אך על זה אמר הרבי שליט"א לאחרונה שמי שחושב שהוא מבין את זה – לא מבין כלום, רק מרמה את עצמו], ואילו בהמתקת דבר מר אותה מציאות ממש הופכת להיות מציאות של מתוק.
זו המעלה של עבודה לגבי השכלה. עבודת ה' זה לרפא את הגוף החולה עצמו עד שהוא עצמו הופך להיות גוף בריא. השכלה זה להוריד האור אליך או בעיקר להתעלות אליו. אלו – השכלת החסידות ועבודת החסידות – האורך והרוחב של תורת הלב, של חשן המשפט.
"עולמות נשמות אלקות" [ועל זה יש פרק שלם בספר].
הסברנו, שהמושג שלש של עבודת הרוחב בא מאמא, שממנה יוצאים שלוש מדרגות ואילו המושג ארבעה קשור עם אבא, שממנו ולמטה יש ארבע מדרגות. בקבלה כתוב שהמקרא יורד מאמא עד עולם העשיה, המשנה יורדת עד עולם היצירה והתלמוד יורד עד לעולם הבריאה. צריך להבין מה זה בעבודה:
ה"מקרא" יורד ומתלבש בסוד ה"עולמות" לתקנם [עולמות מלשון העלם וחושך העולם שתקונו הוא הכנעה], כמבואר בכתבי האריז"ל ש"מקרא" בעשיה; משנה אותיות נשמה; ענין התלמוד הוא העיון העמוק, ההתבוננות במקור רצון ה' יתברך שבכל הלכה והלכה,
בשער אחר של הספר שלנו [קטנות קודם לגדלות] הוסבר שעיקר התלמוד זה לחקור מה ההלכה הזו רוצה לומר, להגיע למקור הרצון של ה' שבתוך ההלכה. אם מגיעים למקור ההלכה לא טועים בכל ההשלכות היוצאים ממנה. כל הלכה היא כלל ואסור אפילו למי שבקי בה להורות ממנה פרטי הלכות נוספים, שכן למרות שמרגיש את אמיתות ההלכה אבל אינו מקושר לפנימיות הרצון שבה על מנת להבין ממנה את כל ההשלכות המסתעפות ממנה. בלמוד התלמוד עוסקים בסרות שגרמו להלכה הזו להיאמר וברגע שאתה מבין את הסברא של אותו תנא או אמורא שאמר אותה אתה נעשה מקושר לרצון שבה. אז אתה יכול להשליך וללמוד ממנה הרבה פרטים נוספים.
שוב, תלמוד זו הבנת הסברות של ההלכות, אבל בעצם זה להפנים את אור ה', הרצון של ה', שבתוך ההלכה. זהו ההבדל בין הלומד תורה בצורה יהודית לבין מי שלומד בצורה לא-יהודית, כמו בלמוד אוניברסטאי [יכול להיות גם בין כותלי הישיבה...], בין התקשרות לרצון ה' ובין למוד השכל של התורה, החכמה שבה. יש גם פרופסורים גוים לתלמוד. ההתקשרות הזו נעשית באמצעות הסברא, 'מה הוא באמת רוצה לומר' בהלכה הזו. זה נקרא שהאלוקות מתגלית בלמוד התלמוד בפנימיות.
בלמוד המקרא יש השראה של אלקות בבחינת מקיף שיש בה הרבה מתיקות [במיוחד אם היא מתנגנת עם טעמי המקרא], אבל בעבודה בפנימיות יש הרבה הכנעה. כשהאריז"ל אומר, שלמוד המקרא יורד עד לעולם העשיה הכוונה היא שהלמוד הזה פועל על העולם להכניע את הקליפה שבו. בדורות האחרונים היו מגדולי ישראל – לא גדולי ישראל האמתיים – שהסתייגו מלמוד המקרא בעקבות תנועת ההשכלה [השלילית], שהתלבשה עליו. זה עצמו, שדוקא במקרא יש יניקה לחיצונים, סימן שהמקרא יורד עד לעשיה, עד לסכנת העשיה. אותם גדולים לא השכילו שאדרבה, במקרא יש כח להכניע את אותם החיצונים, את הרע שבעולמות. צריך לעסוק הרבה בלמוד המקרא כדי להכניע את אותן הקליפות שיונקות מתוך המקרא. אם לא מספיק הפשט של המקרא צריך את הרמז של המקרא, הדרוש של המקרא, הסוד של המקרא והחסידות של המקרא. יש כח במקרא להכניע ויחד עם זה יש השראה של אור וטוב טעם עד אין סוף, כמו באמירת פרקי תהילים, אבל זהו אור מקיף. אנחנו, בתהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה מדברים תהליך של הפנמה של האור, של תקון הכלי. זה נמצא הכי מושלמת בלמוד התלמוד, שאם מבינים את הסברא הפנימית של ההלכה, לאחר למוד הפסוק וההלכה שיוצאת ממנה, יש גלוי של אור פנימי.
הארכתי בזה כדי להדגיש שמי שלומד בחיצוניות, רק עם השכל בלבד, רחוק מלמוד התלמוד כרחוק מזרח ממערב., רחוק מהמתקת הכלי.
וידוע שהוא ורצונו וחכמתו הכל אחד ממש – בחינת גלוי אלקות וד"ל).
שכאשר לומדים תלמוד באמת יש בזה גלוי אלקות באמת, בפנימיות. שוב, בלמוד המקרא יש גלוי של הרבה אור מקיף שפועל עבוד וזכוך ראשוני לכלי. אם יהודי זוכה לומר פרק תהילים כמו שצריך, עם דמעות, הוא התחיל לתקן את הלב שלו – "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה", ו"אין שלם מלב שבור". זה אפילו אם אתה לא מבין בדיוק כל מילה, רק את הענין בכללות, שמתפללים לקב"ה, כמו שנתן לנו דוד המלך. זו תחילת ההכנעה בתוך הכלי.
אחר כך, כשילמד את אותו הפרק בעיון לפי ערכו ועוד יותר כאשר ילמד משנה, תתגלה הנשמה הטובה שלו. משנה זה הלכה, שזה טוב וזה רע, זה כשר וזה פסול. ככל שאתה לומד יותר הלכה אתה זוכה לגלות בתוך עצמך מה טוב בך ומה רע. זה חותך את הערלה ומגלה את העטרה של הקדושה. בסופו של דבר, למוד הגמרא מגלה את רצון ה' כמו שהוא נמצא בתוך ההלכה.
על מאמר חז"ל ש"לעולם ישלש אדם שנותיו שליש למקרא שליש למשנה ושליש לתלמוד" יש ווארט מהרבי מהר"ש, הרבי הרביעי בחב"ד, שהרבי שליט"א הזכיר בהתוועדות יום ההולדת שלו – י"ג תשרי – השנה. בהרבה ראשונים ואחרונים הגרסה למאמר הזה היא 'שליש לגמרא', במקום 'שליש לתלמוד'. הוא מסביר שאלו שלשה שלבים בעבודת ה': 'שליש למקרא' זה מלשון לקרוא למשהו, שיש לכל יהודי אהבה מסותרת לה' בתוך הלב והוא צריך לקרוא – להוציא אותה לגלוי מן ההעלם [כך הבטוי באידיש]. 'שליש למשנה' זה מלשון לשנות, לשנות ולתקן את המדות הטבעיות של היהודי עמם נולד – כעס, דיכאון, חרדות וכו'. 'שליש לגמרא' זה מלשון לגמור את הכלי עד שנעשה מוכשר לקבלת האור בתוכו באופן ממילא.
הרבי שליט"א הסביר על זה שהסדר כאן הוא לעיכובא. למשל, בתנועת המוסר הסדר מתחיל עם תקון המדות, שיש לך מדה רעה ואתה רוצה כבר לתקן אותה. זה שאתה מתחיל עם קריאה לתוך נשמתך לעורר ולהצית את הזיק שנמצא שם בהעלם – על זה מדלגים, ואז באות כל מיני שיטות, כולל 'סטירות' וכו'. בלי הקדמת הקריאה כל העבודה היא עבודה חיצונית, שלא רק שלא מביאה לפנימיות אלא גם מזיקה – מתוך ההרגל בה – לחוש שיש אצל כל יהודי מה זה פנימיות וכמובן שלא מביאה לגימור הכלי לקבלת אור עליון. מאידך, יש כאלו שחושבים שעל ידי איזו 'מנטרה' חיצונית יוכלו לקלוט את האור בכלי. אתה לא יכול להיות כלי ללא שעברת את שני השלבים הראשונים.
לקרוא לאהבה המסותרת זה יסוד החסידות. חסידות היא אהבה, וזה לקרוא למה שאתה הבן של אברהם אבינו, עמוד האהבה. זו גם ההרגשה הראשונה של בעל תשובה. אתה לא יכול לעשות בעל תשובה מזה שתדרוש ממנו לשנות את הכעס שלו, או כל יחסי אנוש. זה לא חזרה בתשובה. זה יקלקל לו את חוש הפנימיות וישאיר אותו חיצוני [וגם מזה אפשר לחזור בתשובה...]. חזרה בתשובה היא להרגיש נקודה של אהבה ולקרוא לה. איך עושים את זה? על ידי הכנעה של לב נשבר. המשל בחסידות לכך היא ירית החץ בקשת, שככל שמושכים את היתר למטה מטה כך החץ נזרק למעלה מעלה, לרחוק. זה משל לאותיות התפלה הנאמרות בתחנונים, הבאות לפגוע ברע הנעלם – המחיצה המפסיקה בין האדם לאהבה המסותרת שבלב. כמו שיש עבודה של חזרה בתשובה יש עבודה לחזור לעצמך, לשרש הנשמה שלך. כך גם בעבודת התפלה, שקרובה מאד לעבודת התשובה. התפלה לה' היא כמו זריקת חיצים, שאני זורק את המילים לקב"ה במטרה שהוא יכוון אותם שיפגעו ברע הנעלם ועל ידי הפגיעה בו מתגלה האהבה המסותרת. כלומר, מה שאני מתפלל זה לגלוי עצמי, שה' יקח את החיצים שאני מוציא מפה שלי ויכוון אותם אל הקליפה שאני מכסה בה את עצמי. זה נקרא לקרוא מקרא, לקרוא פרק תהילים. העבודה הזו תלויה במשיכת היתר של הקשת כלפי מטה – השפלות העצומה והכנעת היש שלי בצורה הכח עמוקה ואמיתית. זו בכיה באמת, מעומק הלב. מה מתגלה מכל זה? הוא עצמו. זה יסוד עבודת התפלה.
מה זה משנה? זה, פשוטו כמשמעו, להיבדל מן הרע. להכיר מהי מידה רעה שיש בי וכנגד זה ודאי יש כמה מדות טובות שיש לגלות ולחזק אותן. זו עבודה של הבדלה, בזכות למוד המשנה. זה הכח לשנות את עצמו.
גמרא היא, כאמור, מלשון 'לגמור את הכלי'. זה ה"מכה בפטיש". ברגע שגומרים את הכלי מתגלה בו האור ממילא. זו עבודת הבטול, והבטול הכי גדול הוא שאני מבטל את השכל שלי בלמוד השכל והסברא של התורה. אני מחפש מתוך אמונת חכמים מה הוא, התנא, חשב ומזה מתגלה לי מה הוא רצון ה' בהלכה הזו. איך אני מגיע לזה? רק על ידי בטול השכל של עצמי. למוד הגמרא דורש יותר מכל למוד אחר את הבטול הזה. זה נקרא לגמור את הכלי, לקבל את גלוי האור כי-טוב בפנימיות – "מתוק האור".
שוב, הסדר הזה הוא לעיכובא וכדאי שכל אחד יחקוק אותו אצלו בזיכרון. קודם צריכה להיות הכנעה של המודעות הראשונית, והיא נעשית על ידי תפלה – תפלה שנקודת האהבה המסותרת תתגלה. זה למוד המקרא. אחרי היסוד הזה אפשר לומר לאדם 'אם אתה אוהב את ה' אז למה אתה כועס על החבר, למה אתה בדיכאון, למה אתה בחרדה?'. מי שאוהב את ה' לא צריך להיות בחרדה או בדיכאון או בכעס. זה על ידי למוד המשנה וזו עבודת תקון ממד הנשמות. לבסוף בא גמור הכלי על ידי למוד דקות הסברא שבגמרא ובה מתגלה רצון ה' שבתוך התורה.
אלו שלשת שלבי העבודה, עבודת תקון הכלי.
* * *
לאחר שהתבוננו בכמה מערכות מקבילות של התורה וחלקיה – פרדס וטנתא – ובמערכת הנהרות היוצאים מגן עדן המקבילה להן, התחלנו לסכם את המערכות הללו על ידי רמזים העולים מכללותם. הרמז שלמדנו בפעמיים האחרונות הוא הרמז שפשט רמז דרוש סוד עולה מקרא משנה תלמוד. הסברנו איך בכל אחד מן הארבעה יש את שלש רבדי מקצועות התורה על פי מבנה חשן המשפט, כאשר מערכת הארבעה של האורך היא מערכת ההשכלה של החסידות – התבוננות מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין – ומערכת השלש של הרוחב היא מערכת העבודה שלה – הכנעה הבדלה והמתקה.
הערב נעבור לפרק הבא ובו רמז נוסף למספר העולה מן המערכת של פשט רמז דרוש סוד:
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.