פרק ה

ה"אותיות" הן כנגד ה"פשט". ה"פשט האמיתי הוא סוד ה"מלבוש" הטהור של כל חלקי התורה – "מלבוש" ה"חשמל" – ש"מופשט" מ"לבושי נגה",

במילה פשט יש דבר והיפוכו, וזה עצמו סימן לכך שהפשט אינו פשוט כלל. סוד הוא נשיאת הפכים. למה. מצד אחד אומרים שהפשט הוא החלק החיצוני של התורה, שהוא לבוש חיצוני המלביש את שאר החלקים שלה, ומצד שני המילה פשט היא מלשון מופשט, להוריד את הבגדים ולהישאר ערום.

את הצד הראשון מסביר ר' חיים ויטאל בהקדמתו לספר עץ חיים, אבל המובן השני, הפשוט, של המילה לא מוסבר. ההסבר שחידש לנו הבעש"ט בזה הוא סוד החשמל. החשמל הוא 'חומת אש סביב' [כמו שדובר בתחילת הלמוד כאן] שמגן על שאר החלקים, ושרשו במקיף העליון הגבוה מכל מה שבתוכו, ועם כל זה הוא מופשט ומובדל בתכלית ההפשטה מלבוש אחר, נכרי, שפוגם. הלבוש הנכרי הזה נקרא קליפת נגה. בכתבי האריז"ל הדבר רק מרומז אבל לא מוסבר כל צרכו עד להסבר השלם על ידי הבעש"ט. יש לפנים מקליפת נגה – הקליפה המעורבת מטוב ורע מחטא עץ הדעת של אדם וחוה – את סוד החשמל. הוא מצד אחד מקיף וסובב על גבי שאר האורות העליונים של האדם העליון והוא הוא זה שדוחה את כל הקליפות, ובמיוחד את קליפת נגה, שחפצות להידבק להאחז ולינוק מן הקדושה באמצעות פגם באותו הלבוש. הרמז המובא לכך בכתבי האריז"ל הוא הרמז שהובא כאן, שחשמל עולה מלבוש. לאחר חטא אדם הראשון בעץ הדעת כתוב שה' הלביש לאדם "כתנות עור", ובזהר כתוב שזהו 'עור הנחש' שהדביק את עצמו על גביהם והלביש אותם בלבוש זר, קליפת נגה המעורבת טוב ורע. מן הלבוש הזה יצאו נשמות אומות העולם ומפנימיותה יצאה הנפש הבהמית של יהודי [כמבואר בתניא פרק א ו-ב].

ה"פשט" האמיתי, אם כן, הוא הכח בתורה לדחות את הלבוש הלא-רצוי, את קליפת נגה, ובכך לשמור על שאר החלקים הפנימיים שלה. ללא הפשט, לא רק שקליפת נגה תאחז בחיצוניות האדם העליון ותעוות את ההבנה הפשוטה אלא היא גם עלולה לינוק מהם ואפילו מן הסוד עלולה לעשות פשט בליעל. הבהירות של הפשט היא השומר ומגן ובלעדיה הכל – גם האורות הכי פנימיים כולל חלק הסוד – פגיע. לכן חשוב להתחיל ללמוד עם תנוק "בן חמש למקרא" את הפשט הנכון, וזו היתה כוונת רש"י הקדוש כשכתב את פרושו, "פשוטו של מקרא" בלשון הרבי. הוא רצה לתת לתנוק את ההגנה האמיתית של הפשט, שתעמוד לו בפני כל הקליפות וכל כחות הטומאה מעתה ועד עולם, ובהמשך יקים אצלו את שאר חלקי התורה הפנימיים יותר.

מן ההקדמה הזו ניתן להבין מדוע דרך הפשט היא על ידי קושיה וסילוקה. למשל, כשלומדים פרוש רש"י, בחומש או בש"ס, הכלל היסודי ביותר להבנה הוא שרש"י לא אומר פרוש אם אין לו קושיה, ואם אתה לא מבין את הקושיה שהיתה לו לא תבין גם מה הוא רוצה לומר כאן. לפי הסברנו, הפשט לוחם עם הנחש הקדמוני, עם קליפת נגה, שנכנס על ידי הקושיה, באמצעות הגנה של לבוש החשמל שבפשט הנכון.

בספרי הקבלה כתוב, שלפני חטא אדם הראשון היה העור של אדם וחוה לבוש אור. לכאורה זה לא מובן, כי אם היה להם לבוש של אור, כמו אור החשמל, אז איך הוא לא שמר והגן עליהם מפני החטא? איך הצליח הנחש לפתות את חוה וחוה את האדם?

שוב, הפשט הוא לבוש ששומר והוא גם מופשט, הוא מפשיט את הפשט מן ה"לבושים הצואים" והישאר רק עם הלבוש הטהור, לבוש החשמל:

ושומר מיניקת החצונים שעל ידי עוות ה"פשט".

החיצונים מתחילים לינוק מבנין הקדושה מתוך לבוש הפשט. כך היה בכל ההסטוריה שלנו: אצל הצדוקים, הקראים, החוקרים המודרנים. זה מתחיל עיוות קל בפרוש הפשט והפרצה הזו הולכת ומתרחבת עד שהורסים את כל בנין הקדושה – "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים", של שלמות היראה שבלמוד התורה.

אחרי החטא ה' גילה את החשמל בדרך אחרת, בצורת הכרובים עם "להט החרב המתהפכת" ששומרת את התורה – "לשמור את דרך עץ החיים". זה חשמל ששומר את הגן מאדם שאינו ראוי להיכנס ל"גן סתרים דאורייתא", לשון הזהר לגן הפרשיות שבתורה. לפני החטא האדם היה בפנים והוא אמור להיות שמור על ידי החשמל שלו. מזה שהוא נפל והנחש הצליח לפתות אותם מובן שהחשמל הזה גם לא היה מושלם. לפי זה, גם התקון שלנו הוא להגיע לחשמל מושלם, יותר מזה שלפני החטא.

כשרות האותיות בספר תורה נבחנת על ידי הכרת תנוק (ילד) שלמד את צורת האותיות, אך אינו מבין עדיין במשמעות המלאה של צרופן. עם תנוק כזה מתחילים ללמוד "פשוטו של מקרא" (פרוש רש"י ז"ל על התורה,

כך אמור להיות, ואני מדגיש את זה כי לא תמיד עושים את זה למעשה בתלמודי תורה. יש שנה שלמה שרק מלמדים לקרוא בלי ללמוד פשט, ולא כך צריך לנהוג. ברגע שאפשר ללמד את הילד לצרף אותיות לכלל מילה צריך המלמד לפרש את הפשט שלה. כשהיו מלמדים בעבר היו מיד נוהגים כך, כי לא היו מדברים בלשון הקדש וממילא היה הכרח לתרגם ולהסביר לילד והיום נוטים לא לעשות זאת. זה נחוץ כי ברגע יש חלל בין המילה לפשט שלה נוצר מקום ליניקת החיצונים, כפי שנסביר. זה החשמל, ה"חומת אש סביב" שלו. יתכן – וחינוך הרי מתחיל עוד קודם לכן – והחינוך הזה מתחיל עוד לפני כן, עוד מבטן אמו. חינוך לאהבת אמת ותוכן, ואם יש הכנה כזו הילד רוצה את זה. אחד מהכללים של הרבי הקודם בחינוך הוא, שאם לילד יש דרישה פנימית שלא נענית הוא מתאכזב וכתוצאה מזה גם עוזב ומתרחק, במקום להתקרב. אסור להביא ילד לידי אכזבה מן הענין, אכזבה בתת-מודע שלו. הציפיה שלו היא תוכן אפילו שהוא קטן. אסור שתהיה תקופה של סתמיות, שמלמדים אותו סתם אותיות. רגע אחד של 'סתם' ביחס ללמוד היא פירצה בחומת האש שסביב דרכה יונקת הקליפה.

יש הרבה אנשים שלומדים פרוש רש"י ולא מבינים למה הוא "פשוטו של מקרא" הרי יש פרושים יותר פשוטים, כמו אבן עזרא וכד'. מבינים את זה רק ברגע שתופסים שפשוטו של מקרא הוא לבוש החשמל, שנלחם עם הקליפה, שאם מציבים אותו נכון הוא מחסן את כל הנפש עד זקנה בכל חלקי התורה – "גם כי יזקין לא יסור ממנה". פשט אינו בא לעשות פשרות, 'למרוח' ולעשות אותו נחמד, אלא להילחם.  זה פרוש רש"י, והוא בכלל לא פשוט. את זה צריך עם ילד.

וכעדותו הוא שפרושו הוא "פשוטו של מקרא" ומכוון ל"בן חמש למקרא", כמבואר בשיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א).

כל השיחות הכי עמוקות של הרבי שליט"א על פרוש רש"י, זה הכל בשביל "בן חמש למקרא".

הלמוד הטהור של צורת האותיות ו"פשוטו של מקרא" ממשיך את ה"שומר" העליון למנוע כל יניקת החצונים ח"ו.

עכשיו עלינו להתעמק ולהבין מה היה חסר במלבוש הראשון של אדם וחוה, לבוש שהיה בו מאור החשמל ועם זה "אדם הבליעל" שלט ב"אדם העליון".

נתחיל עם קושיה של הפשטנים – שרש"י בכלל לא מעורר אותה – והיא איך יתכן שהנחש דבר, והרי הוא חיה [לפחות לפי החויה – חיויא – שלנו]? מה שאתונו של בלעם דברה זה היה נס, וכמו שכתוב בפרוש "ויפתח ה' את פי האתון", אבל פה לא כתוב. התרוץ המקובל הוא שהנחש, ש"היה ערום מכל חית השדה", היה כמעט במדרגת האדם ולכן ידע לדבר כמוהו. על דרך הקבלה, אחר החטא קוצצו רגליו וגם דבורו, על דרך הכתוב בספר יצירה שחוש הדבור מונהג על ידי רגל ימין. כל זמן שיש לו רגל הוא בבחינת "הולך רכיל מגלה סוד" של הקליפה, והוא מגלה להם את הסוד של "והיתם כאלקים יודעי טוב ורע".

אבל רש"י ודאי לא סובר כך. הקדמה נוספת להבין את רש"י היא מדרש חז"ל שרש"י מביאו, האומר, שאחר קריאת השמות לכל החיות והבהמות ולאחר שבא עליהן במטרה למצוא מתוכן את בת זוגו, שהוא פנה אל כל יצורי בראשית ואמר להם "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". הוא רצה וכיוון להמליך את הקב"ה על כל העולם, תקון המלכות. זה התפקיד של אדם הראשון ביום בריאתו. "נברכה" זה לברך את ה' על ידי דבור. דבור הוא גם לשון קשר וזווג בלשון חז"ל – "ראוה מדברת". קריאת שם היא לשם פניה אישית אליו, תקשורת. ללא שם אי אפר להתקשר. לכן, לפי רש"י, זה ברור שלא רק הנחש דבר אלא כולם דברו עם אדם הראשון. הוא דבר עם כולם והם דברו אתו. לאחר החטא האדם נפל יד נפילות וכולם הפסידו את הדבור. גם היום יש שיחה רק שאדם איבד את רוח הקדש שלו להבין. בלי שיחה ותקשורת אין 'הוא אמינא' שהוא יחפש אצל כבשה את בת הזוג שלו. מה ש"הנחש היה ערום" זה לגבי התוכן.

בסוד קריאת השמות של אדם הראשון, הלשון בקריאת של חוה על ידי האדם כתוב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת". רש"י מסביר שמכאן שהעולם נברא בלשון הקדש, שהרי לשון אשה נופל על לשון איש. הוא דבר בלשון הקדש וכל החיות דברו אתו בה. כעבור שני פסוקים יש שוב את התופעה הזו – רש"י לא מציין כי כבר עמד עליה אבל האבן עזרא מציין – של "לשון נופל על לשון": "ויהיו שניהם ערומים... והנחש היה ערום מכל חית השדה". למרות הדמיון במילה, המובן אינו אותו מובן. התרגום למילה "עירומים" הוא 'ערטילאן' – מופשטים מבגדים – ואילו למילה "ערום" התרגום הוא 'חכים' – חכם [במסורה מובא כלל כיצד להבחין בתורה בין 'עָרוּם' לבין 'עֵרוֹם', והוא "כל חכימין רפין, כל ערטילאין דחיקין" – כל החכמים רפים (ללא דגש) וכל הערומים בעלי דגש. למשל, בפסוק "ויהיו שניהם עֲרוּמִּים" יש דגש חזק באות מ, דגש שאינו מובן שהרי לפניו בא הנקוד שורוק מלא ולפי הכללים דגש צריך לבוא במקרה כזה רק אחרי קובוץ]. למרות המובן השונה יש כאן תופעה ברורה של "לשון נופל על לשון" שהתורה רוצה לומר בזה משהו על הקשר בין ערוּם לערוֹם. המדקדקים מסבירים שיש הבדל מבחינה דקדוקית, שבמובן של חכימין, של ערמה, האות מ במילה היא אות שרשית ואילו במובן של ערטילאין האות מ או שאינה מן השרש או שהיא אות נופלת מן השרש. עיקר השרש הוא ער, מלשון עור, שהוא עדין לא האור שנמצא כתוב בתורתו של ר' מאיר – שלמות תקון החשמל באור שלעתיד בו "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אבל גם הוא היה אור גדול של חשמל. חז"ל אומרים שאפילו עקבו של אדם, הגוף שלו, היה בהיר מגלגל החמה. בכל זאת, זה עוד לא בסוד "חומת אש סביב" לירושלים, לשלמות היראה.

מה הביא את הנחש להתגרות באדם וחוה? רש"י מביא שהוא ראה אותם מזדווגים לאור היום והוא חמד את חוה. מה אני לומד מכאן? אף על פי שהיה בהם אור בהיר הוא לא היה בהיר מספיק כדי לסנוור את הנחש.

... מעבר קלטת...

מלבד מה שיש בפשט דבר והפכו, שהוא לבוש מצד אחד ומופשט מצד שני, חוץ מזה יש בתוך לבוש החשמל פרדוקס פנימי, דבר והיפוכו, של חש ו-מל. החשמל של הקדושה דוחה על ידי החש את הנחש, את הקליפה, לגמרי. האור שלו דוחה מסנוור ומעוור אותו לגמרי וממילא מבטל אותם. ללא יניקה הם בטלים ומבוטלים. ואילו האור  - כמו שנמצא כתוב בתורתו של ר' מאיר – הוא החלק שבחשמל השמור לצדיקים לעתיד לבוא.

לענינינו, האור של החשמל אצל אדם הראשון לא היה מאיר מספיק כדי לסנוור את הנחש. בפנימיות, המובן של "לשון נופל על לשון" הוא שהלשון השני נופל ונדבק על הלשון הראשון, חפץ להתלבש עליו. החכמה והערמה שם הנחש חפצה להדבק ב"ערומים" של אדם וחוה, שהיא רק החיצוניות שלהם. מה הוא מחפש שם? מהי נקודת האחיזה שלו שם? לנחש אין דגש באות מ ולהם יש, ובדגש הזה – "כל ערטילאין דחיקין" – הוא נדבק. הוא נדבק בדחיקת הקץ שלהם. הדגש הזה נקרא בלשון הקבלה "אורות דתהו" – אורות מרובים בכלים מועטים. דגש היא נקודה שחורה בתוך הלבן [ובמיוחד באות מּ]. כלומר, אין כאן בהירות גמורה אלא יניקה של נקודה שחורה.

אחרי כל ההקדמות הללו נתחיל להסביר את עצם הענין, את הקשר בין הפשט לעצם האותיות. כל אות חייבת להיות מוקפת בלבן וגם בתוך האותיות בחלקן. עוד הקדמה חשובה: כתוב בתניא שסוד האותיות הוא כלים, ואם יש כלי אז יש אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי מצחצח את הכלי מבפנים והאור המקיף מצחצח את הכלי מבחוץ. למשל, באות מ הלבן שבחוץ הוא האור המקיף שלה, הלבן שבתוך האות הוא האור הפנימי שלה והאות עצמה היא הכלי. כתוב, שכאשר המשיח יבוא אנחנו נקרא את הלבן שמקיף את האות, בעוד שהיום אנחנו קוראים את השחור של האות עצמה. יש בטוי שאומרים היום 'שחור על גבי לבן', שכוונתו היא שהדבר ברור ופסוק [לפי זה, התג שמוקף לבן והוא עצמו דק מאד, הוא בצבע אפור. תג הוא כתר אפור. אפור בתנ"ך הוא שם של תחפושת, לאפר. התג אינו 'שחור על גבי לבן' אלא תערובת של שחור ולבן]. כיוון שהאותיות הן סוד החשמל, ממילא יש בה שני מרכיבים – חש ומל, השחור והלבן, שתיקה ודבור. בעולם הזה הלבן הוא ה-חש והשחור מל, אבל לעתיד לבוא יהיה ההיפך.

מה היה הפגם של אדם הראשון? אצלו החשמל היה כמו לעתיד לבוא, שהשחור שותק והלבן מדבר. הוא דיבר באמצעות הלבן, ולכן יכל לדבר עם כולם. היום זה הפוך, שמדברים עם השחור [מכאן מובן מנהג ישראל ללבוש שחור, שכאשר ההתגלות לזולת באה בצורה של פשוטו של מקרא היא דוחה את יניקת החיצונים בעולם הזה עד לעתיד, בו יקוים הפסוק "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"]. כתוב בקבלה שהנחש הוא מרה שחורה, עצבות. הוא פגם בשחור כי אצל אדם הראשון השחור היה בשתיקה, בבחינת חש, ולכן הוא לא שם לב לפגיעת הנחש ושם הנחש שם את הזוהמה שלו, את השחור והמרה השחורה שלו.

מה בכל זאת היה ההבדל בין הלבן של אדם וחוה ללבן שיהיה לעתיד לבוא? הלבן שלהם היה לבן של אור פנימי, הלבן שבתוך האות, ולכן הוא לא סינור את עיני החיצונים. במקום לסנוור את עיני הנחש זה רק גירה אותו. מאור חיצוני יכולים החיצונים להנות ולינוק בעוד רק האור המקיף יכול לסמא את עיניהם. כתוב בתניא, האור הפנימי זה השם של כל דבר, אז אם יש אור פנימי כולם – כולל הנחש – יכולים לדבר. אם יש שחור או אור מקיף של הלבן שבחוץ אז לא כולם מדברים. שוב, יש תקשורת בין הלבן הפנימי של האדם ללבן הפנימי של שאר החיות.

מה החידוש העיקרי של הבעש"ט בסוד החשמל? הוא מוסיף בין חש הראשון לבין מל שבסוף עוד מל – הבדלה. חש היא הכנעה, מל הראשון היא הבדלה ומל השני היא המתקה. אם אין את ההבדלה בין החש והמל אז האדם פגיע, ואז הוא גם לא מגיע לדבור האמיתי, להמתקה. הוא מנסה להמתיק לפני הזמן, בזמן שעוד ראוי להבדיל, בזמן שזה עוד לא הזמן הנכון. נקביל למושגים שדברנו עליהם: ההכנעה היא העבודה של תקון הכלי, הבדלה היא האור הפנימי ואילו ההמתקה שייכת לאור המקיף. זה הסדר שהיה אמור להיות ושעתיד להיות [היום הסדר הוא הפוך, מלמעלה למטה], ומכיוון שהם ניסו לדבר, להמתיק, באמצעות האור הפנימי, במקום להבדיל, הם נפגעו. צריכה להיות הבדלה באור הפנימי והמתקה באור המקיף, שברגע שמגלים אותו מסתנוורים החיצונים ואז "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ". האור הזה, המקיף, הוא זה ששורה על גבי ה"חומת אש סביב" המקיפה את ירושלים לעתיד ושומרת עליה מפני החיצונים, עד ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ללא גבול – "פרזות תשב ירושלים". זה החשמל המתוקן.

אז לאדם וחוה היה חשמל, שאמור היה להגן, אבל ללא הבדלה, ללא ה-מל שראשון. איך אנחנו צריכים לתקן את זה? על ידי הפשט. אצלנו, כאמור, סדר העבודה הוא מלמעלה למטה. אצלנו האור המקיף שותק. הוא בבחינת הכנעה, ולגביו אנו בקבלת עול מלכות שמים. באור הפנימי אנחנו מכירים בהבדלה שלנו – "אתה בחרתנו מכל העמים" – ומובדלים. לדבר אנחנו יכולים רק באמצעות השחור. מה זה השחור? זה הדבר המוגדר, הברור, שיש בפשוטו של מקרא, בפרוש רש"י, שתפקידו להילחם בחיצונים. לא לתת לנחש. שוב, הם היו "ערומים" – כלומר באור הלבן שלהם [עור לבן עולה משיח. עור עולה כנור ולבן הן אותיות נבל – יחוד "נבל וכנור" על ידי המשיח]. העור השחור נמצא בעימות עד ביאת המשיח. זה הפשט, "פשוטו של מקרא". אז האור של אדם וחוה הוא האור הפנימי, לא המקיף, ולכן הם לא שמו לב לשחור של הנחש, של הסטרא אחרא, שינק מן הנקודה השחורה העומדת באמצע האור הפנימי, בדגש של האות.

זה נקרא לדחוק את הקץ, להמתיק לפני שמבדילים. במצב שלהם, שהם ערטילאין-דחיקין, יש להם דחיקת הקץ בתוך האהבה שלהם, בתוך ההמתקה שלהם. היו תמימים, נאיבים, וחשבו שאפשר להמתיק נחשים. לעתיד לבוא, ה-חש שבשחור ידבר ממילא. מה שידבר בגלוי יהיה האור המקוף. "אני המדבר בצדקה ורב להושיע", שהאלקות מדברת בבחינת "א-דני שפתי תפתח". האלוקות מדברת בעוד הנשמות בצניעות. זה לא כמו ההבדלה של היום, שצריך להיבדל ממשהו. זה ממילא. כך גם השחור, הוא מעביר את שני הלבנים בדרך ממילא.

אם אמרנו שעור לבן עולה משיח נאמר גם משהו על עור שחור של הקליפה. עור שחור עולה עכן, כאשר האות ן עולה 700 בחשבון אותיות מנצפ"ך. עכן מעל בחרם כאשר חמד את הלבושים, את החשמל הפגום. יהושע, שבא לכבוש את הארץ, היה זקוק לתקון הפשט, יותר ממשה רבינו. משה רבינו היה רוחני יותר אבל יהושע היה צריך להילחם בארץ נגד לא המלכים והיה זקוק לתקון הפשט. מה היה החטא של עכן? זה רצון לטובת הנאה אישית מן הניצחון של ה', הניצחון של המשיח. ר' חיים ויטאל כותב, שהאריז"ל אמר לו שהוא – ר' חיים – נשמת משיח בן דוד ואילו האריז"ל עצמו הוא נשמת משיח בן יוסף. למה? כי המשיח הוא זה שמפיץ את התורה החוצה. כך גם ביחס למשה ויהושע. משה הוא בבחינת משיח בן יוסף – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – ואילו יהושע שמנחיל את הארץ לישראל הוא בבחינת משיח בן דוד מצד נשמתו ותפקידו (אפילו שהוא צאצא גשמי של יוסף, מאפרים).

מי זה עכן? זה כח עור השחור במה שאמור להיות עור לבן. זה לא העור השחור שמגן בגלות, אלא עור שחור של הקליפה. מי זה? המלך המשיח עתיד להילחם "מלחמות ה'" וגם לנצח בהם ויש לו ודאי הרבה חיילים (בחב"ד, מאז אדמו"ר הזקן והלאה, חסידים תמיד חשבו שהרבי שלהם הוא המשיח), ויכול להיות אפילו רמטכ"ל כמו יואב בן צרויה, שלא כולם מכוונים אך ורק לשם שמים. אצל יואב התגלתה קצת קליפת עכן.

מהי הקליפה? שהנה עוד מעט הרבי שלי כבר יהיה משיח ואז גם לי יהיה ודאי איזה חלק, איזה רווח, מזה. יהיה לי מקום מכובד לידו ומן הסתם גם קצת שלל. בכל דור ודור צריך להביא את המשיח בכל הכוחות, במסירות נפש – 'משיח נאו', ולי בטח יהיה מזה איזה משהו. זו קליפה דקה. הקליפה הגסה היא שיהודי מסתפק במה שיש לו בגלות, שלא עולה לארץ בגלל הרווחה הגשמית שיש לו שם. זה נקרא פניה גסה, בחיצוניות, אבל יש כלל חשוב מהבעש"ט, שאם אני רואה פגם בזולת זה סימן שיש אצלי את אותו הפגם, ולו רק בדקות. אם יש יהודי כאן, בארץ, שמסוגל להעביר בקורת חריפה על יהודי בחוץ לארץ שלא עולה לכאן אז ודאי זה בגלל שהוא חושב שכמה טוב לו שהוא בארץ, ליד המשיח. הוא מאמין במשיח אבל הוא חושב על הזכות שיש לו מזה שהוא קודם לכן לארץ. זה הדבר שעומד לנו לרועץ מדורי דורות שמאחר את ביאת המשיח. לא עושים את זה 'לשמה' – "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". בלשון ר' נחמן מברסלב: "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים". אם יש רק "להרבות בכבוד שמים" בלי "למעט בכבוד עצמו" זה מעכב את ביאתו. זה העור השחור שעל גבי העור הלבן. הרמב"ם אומר בסוף הלכותיו שבזמן ביאת המשיח יהיו "כל המעדנים מצויים כעפר" ובכל זאת לא לשם כך אנו מחכים לו. החכמים נתאוו רק לקיום היעוד של "ומלאה הארץ דעה את ה'". זה נקרא שה-חש, הכלי, השחור, לא יהיה מורגש לגמרי ואילו ה-מל מל, ההבדלה וההמתקה יהיו המדברים.

בזה סימנו הערב את מדרגת הפשט, האותיות, שכנגד המלכות – ה תתאה שבשם ה' – שקשורה עם ביאת המשיח ותקון בנין המלכות. מה שיצא הוא שדוקא הלבן קשור עם השחור של האותיות, הוא חלק מהלכות כתיבתן, בעוד האפור – התג שעל גבי האות – רק מעטר אותו מלמעלה. היום, לאחר החטא, אנחנו מדברים באמצעות השחור ואילו לפניו זה היה להיפך. לכן הוא דבר 'חופשי' עם כל החיות, אבל זו היתה המתקה ללא הבדלה. לעתיד זו תהיה המתקה אמיתית – דבור אלוקי – וההכנעה תהיה בסוד המעדנים שלא שמים אליהם לב כלל וכלל, ללא שום פניה של עכן למעול בחרם, ללא פניה אל השחור במקום שצריך להיות לבן לגמרי.

בהמשך נחבר את שתי המערכות הללו – פרדס וטנתא – עם מערכת נוספת: ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן.

* * *

עד היום למדנו על ארבעת רבדי התורה, פרדס וטנתא. היום נקשר אותם עם עוד מערכת, ארבעת הנהרות היוצאים מגן עדן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים".

על פי קבלה עדן היא חכמה עילאה של עולם האצילות, הנהר היא הבינה ואילו הגן הוא המלכות של עולם האצילות. עד כאן הכל באחדות – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון", אחד באורות ובכלים. רק לאחר היציאה מן הגן, מן המלכות, האור מתחיל להיפרד [הנהר הוא אור – מלשון נהירו, "ונהרו אליו כל הגוים"]. הפרוד הזה הוא בארבעה ראשים, ובקבלה הוא הפרוד בין ד מחנות המלאכים שבראש עולם הבריאה. בכל זאת, לאותו פרוד יש שרש כבר בעולם האחדות שבאצילות ולכן הוא צריך להיות מקביל לארבע אותיות שם הוי'.

הסדר בתורה הוא פישון – גיחון – חדקל – פרת. הלשון אצל הנהר הרביעי היא "והנהר הרביעי הוא פרת", ללא הקדמת "ושם..." כמו אצל השאר. חז"ל דרשו מכך "הוא – דמעיקרא", אותו הנהר הראשון והעיקרי שיוצא מעדן כדי להשקות את הגן. הקשר בין הנהר היוצא כנפרד לבין הנהר המקורי שיוצא מעדן מתגלה במיוחד בנהר פרת. המבנה הוא של חותם המתהפך, שהנהר שנכתב באחרונה הוא הגבוה בשרשו באצילות מכולם, והוא מקביל לאות י שבשם ה' עצמו. על פי קבלה מתבקש היה להקביל את ארבעת הנהרות וארבע מדרגות שם הוי' שבתוך הבינה, שכן אלו נהרות והנהר בכללות הוא הבינה, ובכל זאת לא תמיד צריך להתבונן בפרטיות [כפי שמתבאר בהקדמה לספרנו] ואפשר להקביל באופן פשוט את ארבע הנהרות לארבע המדרגות בשם הוי'.

הסברנו, שפרדס התורה הם באורי תורה שאנו מפרשים אותה, ולכן הסדר בהם הוא מלמטה למעלה, ואילו בטנתא הגלוי הוא מלמעלה למטה, בסוד "וירד ה' על הר סיני", ולכן הסדר הוא כזה. בכללות, הסדר של טנתא הוא סדר של חכמה ואילו הסדר של פרדס הוא סדר של בינה. כל סדר שבא מלמטה למעלה הוא סדר של רצוא, שמקורו בבינה, ואילו ההיפך הוא סדר של שוב, שמקורו בחכמה. "אם רץ לבך שוב לאחד" ששורה בפנימיות החכמה, באבא. לענינינו, סדר הנהרות כאן הוא סדר של בינה, של נהר, מלמטה למעלה.

להסביר קצת יותר טוב: כיוון שהנהר המקורי הוא בינה, והוא יוצא מעדן [חכמה] להשקות את הגן [מלכות], אז מה חסד בסדר ההשתלשלות הזה? דלגנו על מדות. במקום אחר בספר מבואר שהמדות הם נחלים היוצאים מן הנהר, אבל הם מתפלגים ומתחלקים בתוך תחום עולם האצילות, ש"איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". יש מקום אחד בחסידות, אצל האדמו"ר האמצעי ואחריו אצל ר' הלל, שבו מוסבר סדר הנהרות בצורה שונה. שם הסדר הוא חסד – גבורה – תפארת – יסוד (הכולל גם נצח והוד) של האצילות, כלומר בנהר המקורי קודם שיצא מן הגן [זה סדר של מלמעלה למטה. בסדר הזה נהר פרת קשור עם היסוד, שכם פרת הוא מלשון פריה ורביה]. לפי זה, הנהרות כולן הן המדות של עולם האצילות. זו הופעה פרטית של הנהרות, ואילו כאן אנו מסבירים שזה בסוד חותם המתהפך. כל הנהרות הם הבנים שבתוך אמא, הנהר הכללי, ואז זה מתהפך. עיקר הסוד של חותם המתהפך הוא בין אמא לז"א ובין אבא למלכות, במעבר בין מוחין למדות, בין שכל לרגש. בהקשר שלנו, המהפך הוא במעבר בין הבנים כמו שהם אצל אמא לבין התגלותם במדות. בתוך אמא פישון הוא במכלות שבבינה, גיחון במדות שבבינה, חדקל בבינה שבבינה ופרת בחכמה שבבינה, ואילו במדות זה מתהפך – פישון בחסד, גיחון בגבורה, חדקל בתפארת ופרת ביסוד. מחוץ לעולם האצילות – "ומשם יפרד" – בעולמות הנפרדים בי"ע נשאר הסדר של המדות באצילות, וזה נקרא ארבע מחנות שכינה.

אז איפה הסדר הוא מלמטה למעלה? דוקא במקור, כשהם מתכללים בבינה, בנהר המקורי. במקור של כל באורי התורה. כאמור, כל מדרגות הפרדס הן מדרגות של השגה, של הבנה וזהו סדר של בינה [ומנין לי שמערכת ה-טנתא שייכת למדרגת עדן, חכמה? "הכל הולך אחר הפתיחה", והטעמים הם בחינת עדן וכל השאר נכללים בו]. הבנה והשגה של "ידיעת המציאות", ששייכת למוחין דאמא, לעומת "ראית המהות" ששייכת למוחין דאבא – הטעמים שיתגלו לעתיד לבוא.

זה מה שנסביר הערב – ארבעת הנהרות כפי שהם מסודרים במקורם, בנהר שבאמא. למשל, ביציאת מצרים עברנו את ים סוף ולעתיד לבוא כתוב בנביא שנעבור את הנהר, את נהר פרת. מלך המשיח יכה אותו והוא יהפוך לשבעה נחלים – "בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בך". המשיח מתגלה ומגיע מן הצפון ושם הוא פוגש בנהר פרת. בארץ ישראל שאוירה מחכים, לכן הנהר התוחם אותה מצפון הוא הנהר שכנגד החכמה.

נתחיל לקרוא מתוך הספר: