עיון בדרגות החכמה של תורה ושל השתלשלות

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו | שער הוי' בחכמה – פרק ד-ז

כ"ב אדר א' תשמ"ו – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה, לאחר שנה של הפסקה, חזר הרב ללמד את שער הוי' בחכמה שבספר סוד ה' ליראיו, פרקים ד-ז. תחילה נערך סיכום על שלשת הפרקים הראשונים בשער. פרק ד עוסק בהבדל המהותי בין חכמה של תורה, שהיא תיקון, לבין חכמה של השתלשלות, שהיא עשיה. פרק ה עוסק בהקבלת אותיות חכמה לארבע מדרגות החכמה. פרק ו עוסק ברמזים על הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ". פרק ז עוסק בהקבלה לארבע דרגות של מהות ומציאות.

א. שתי דרגות חכמה בהשתלשלות ובתורה

שתי מדרגות נסתרות ושתי מדרגות נגלות

נגנו נגון.

נלמד את הפרק "הוי' בחכמה". לפני כמעט שנה התחלנו אותו בכמה מקומות[ב]. וכיון שאני רוצה לסיים מה שהתחלנו כמה שיותר נמשיך בשער הזה (מעמוד רל"ג). אפשר להסתכל בציור שבסוף פרק ג, המסכם את המבנה הראשון והיסודי של השער הזה. עיקר יסוד השער הוא על פי המאמר הראשון בפלח הרימון של רבי הלל מפאריטש[ג] שלמדנו פעם כאן בישיבה באריכות[ד]. שם מוסביר שיש שתי מדרגות של חכמה, שהן חכמת התורה, ויש שתי מדרגות של חכמה אחרי הצמצום הראשון שהן חכמת ההשתלשלות של העולמות. שתי החכמות בכל פעם הן חכמה עילאה וחכמה תתאה. כלומר, יש חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה, ושתיהן לפני צמצום הראשון, ולעומתן יש חכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות, של עולמות, והן אחרי הצמצום הראשון.

מכיון שיש לנו שתים ושתים, שתים לפני הצמצום הראשון הן בבחינת "הנסתרת להוי' אלהינו"[ה], וגם התורה בכללותה היא נקראת חכמת ה'. כלומר ששתי המדרגות של התורה, שהיא בחינת חכמה, הן בבחינת ה' – "הוי' אלהינו", והן כנגד ה-יה של שם הוי'. כמו שאנחנו לומדים ומפרשים הרבה פעמים שה-יה, "הנסתרת", הן לפני הצמצום וה-וה, "הנגלת", הן אחרי הצמצום. אז אם כן, ה-יה הן שתי המדרגות של חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה, וה-וה הן שתי מדרגות חכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות.

חכמה עילאה וחכמה תתאה לפני הצמצום

מה זה חכמה עילאה של תורה ומה זה חכמה תתאה של תורה? חכמה עילאה של תורה היא שעשועים עצמיים, "אור המאיר לעצמו" לפני עלית הרצון בבריאת העולמות. כלומר שהקב"ה היה משתעשע עם שורשי נשמות ישראל ועם שורשי אותיות התורה לפני שעלה ברצונו יתברך כביכול לברוא את העולמות. זה נקרא שעשועים עצמיים, "ואהיה שעשועים יום יום"[ו] כתוב בספר משלי.

החכמה תתאה של התורה היא ההשערה בכח, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ז]. על בחינה זאת כתוב בזהר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[ח], שה' הסתכל בתורה ולפי מה שהוא ראה בתורה הוא ברא את העולם. כלומר, התורה היא התכנית של בריאת העולם, אבל זו התכנית בתוך אור אין סוף של הצמצום הראשון. זה נקרא השערה בכח. התכנית שיש בתורה לגבי מעשה בראשית זו החכמה תתאה של התורה.

התורה היא שעשועים עצמיים של הקב"ה, "אני וישראל בלחודייהו" – "אני", אומר הקב"ה, "ועם ישראל לבד". כלומר, השעשועים הם עם שורשי נשמות הצדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[ט], וכל אחד יש לו אות בתורה[י]. זה לפני עלית הרצון לבריאת העולמות. על כך לא מתאים לומר "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה החכמה עילאה של התורה. החכמה תתאה של התורה היא ההשערה בכח.

ההשערה בכח בלשון הקבלה[יא] נקראת מלבוש עליון, שזה "עטה אור כשלמה"[יב]. ההשערה – התכנית הזאת – מלבישה כביכול את האור אין סוף, והמלבוש העליון הוא נעשה, "לבושיה מיניה וביה", הוא נעשה אור המאיר לזולתו. אור המאיר לזולתו היינו הרצון הפשוט להטיב, והרצון והמחשבה של "אנא אמלוך". מתוך אותו אור המאיר לזולתו נעשה לבושיה מיניה וביה, "עטה אור כשלמה" – סוד המלבוש, ההשערה בכח.

חכמה עילאה וחכמה תתאה לאחר הצמצום

אז אלו החכמה עילאה והחכמה תתאה של תורה. אחרי הצמצום הראשון יש חכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות. בכל ספרי הקבלה כתוב שחכמה עילאה היינו ספירת החכמה בעולם האצילות. שעל ספירת החכמה בעולם האצילות כתוב "אבא מקנן באצילות"[יג]. החכמה, כלומר הבטול במציאות של החכמה בעולם האצילות, מהוה ומחיה את כל עולם האצילות, עד כדי כך שכל עולם האצילות נחשב למדרגת חכמה עילאה, על שם "אבא מקנן באצילות".

מהי חכמה תתאה? חכמה שבמלכות דאצילות שיורדת להוות ולהחיות ולקיים את הנבראים והנוצרים והנעשים של שלשה עולמות התחתונים בי"ע, באמצעות צרופי אותיות. צרופי אותיות – "בדבר מלך שלטון"[יד], של הדיבור של המלכות. צרופי אותיות הדיבור של המלכות הם מחכמה תתאה. אז אם כן, חכמה תתאה של השתלשלות היא באמת החכמה של בריאת העולמות, בי"ע, התחתונים.

פעם אחרת, כשלמדנו את המאמר "הרכבת אנוש לראשנו"[טו] והסברנו את כל המדרגות לפי החסידות והקבלה, ראינו שהמלבוש באמת הוא מדרגת בי"ע, זה שורש של מדרגת בי"ע באור אין סוף שלפני הצמצום. כלומר שהשעשועים העצמיים הם שורש של אצילות, "אצילי בני ישראל"[טז], שורשי הנשמות הם בחינת אצילות, ושורש העולמות זה בי"ע. אז גם לפני הצמצום, השעשועים העצמיים הם שרש האצילות לפני הצמצום. וההשערה בכח זה שורש של בי"ע לפני הצמצום. אותו דבר אחרי הצמצום, החכמה עילאה של עולם האצילות זה שורש ומקור עולם האצילות, וחכמה תתאה שזה החכמה שבמלכות דאצילות זה שורש ומקור התהוות וחיות עולמות התחתונים בי"ע. אז זה בקיצור י-ה-ו-ה. זה לגמרי מסודר אחד כנגד השני.

אם כן, לגבי ההשתלשלות כתוב כאן שה-ו של שם הוי' היא חכמה עילאה של השתלשלות, אין שבפנימיות חכמה דאצילות. וה-ה תתאה שבשם כאן היא חכמה תתאה של השתלשלות, כח החכמה המצרף את אותיות הדיבור. האותיות של העשרה מאמרות שבהן נבראו שמים וארץ. אם כן, זהו מבנה כנגד ארבע אותיות שם הוי'.

ב. פרק ד: חכמות ההשתלשלות – עשיה; חכמות התורה – תיקון

התחברות החכמות כדי לצאת החוצה

נתחיל מפרק ד. ושוב, גם עיקר המבנה וגם עיקר יסוד השער הזה הוא על פי המאמר הראשון בספר תורת חיים של אדמו"ר האמצעי והמאמר הראשון והשני שבפלח הרימון. זה מיסודי חסידות חב"ד, היסוד הזה. וגם כן מקשרים זאת עם הפסוק שמובא כאן בתחלת פרק ד':

כָּתוּב "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרוֹנָה".

זה פסוק מתחילת ספר משלי[יז]. מהפסוק הזה לומדים בכלל שיש שתי חכמות, שתי מדרגות של חכמה. ושתי המדרגות של חכמה מתחברות על מנת לצאת החוצה ולפעול בחוץ את ענין הרינה, כמו שנסביר בהמשך מה זה הרינה. אבל הרינה נפעלת רק כאשר שתי החכמות מתחברות כדי לצאת החוצה. בדרך כלל החכמה עילאה נשארת למעלה והחכמה תתאה יורדת למטה, אבל בשביל לעשות את ענין הרינה, צריך שתי החכמות להתחבר ולצאת החוצה. זה נקרא "חכמות בחוץ תרונה".

כְּלוֹמַר שֶׁ־ב חָכְמוֹת, "חָכְמָה עִילָּאָה" וְ״חָכְמָה תַּתָּאָה", מִתְחַבְּרוֹת וְנִמְשָׁכוֹת לְהִתְלַבֵּשׁ "בַּחוּץ" בִּבְחִינַת "תָּרוֹנָה" [ברגע ששתי החכמות מתחברות להתלבש בחוץ נעשה בחינת "תרונה"]. יֵשׁ לְפָרֵשׁ פָּסוּק זֶה בִּשְׁנֵי אוֹפַנִּים. כַּאֲשֶׁר נְפָרֵשׁ "חָכְמוֹת" כְּ״חָכְמָה עִילָּאָה" וְ״חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הַהִתְלַבְּשׁוּת הִיא בִּבְחִינַת "דְּבַר הוי׳" שֶׁל "עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת" שֶׁל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, בְּהִתְהַוּוּת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה, וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. כַּאֲשֶׁר נְפָרֵשׁ "חָכְמוֹת" כְּ״חָכְמָה עִילָּאָה" ו"חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה, הַהִתְלַבְּשׁוּת הִיא גַּם כֵּן "בַּחוּץ", כְּלוֹמַר בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, אַךְ לֹא לְהַוּ‍ֹתָם אֶלָּא לְבָרְרָם וּלְתַקְּנָם שֶׁיִּהְיוּ בְּסוֹד "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" לְגִלּוּי אַחְדוּתוֹ הָאֲמִתִּית ב״ה. בֵּרוּר זֶה וְהַגִּלּוּי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ נִקְרָא "תָּרוֹנָה", וְהוּא בְּכֹחַ "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" שֶׁל מַתָּן תּוֹרָה לְעָם יִשְׂרָאֵל. "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" מִתְלַבְּשִׁים בַּ״עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת", וְעַל יָדָם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים, לְבָרְרָם וּלְתַקְּנָם כנ״ל. וְכַמְּבֹאָר בַּזֹּהַר ודא"ח.

חכמה של תיקון לאחר חכמה של עשיה

מה כתוב בפרק הזה? כתוב, זה מיסודות החסידות והזהר, שעיקר ההבדל בין תורה, בין חכמה של תורה לבין חכמה של השתלשלות הוא בתפקיד. מה תפקיד החכמה? חכמת ההשתלשלות תפקידה להוות –  לברוא-ליצור-לעשות. ואילו תפקיד חכמת התורה הוא לברר, לתקן. בתוך ההויה, עצם ההויה יש בעצם פירוש המלה הויה גם מובן של שבירה, כמו "הוה על הוה"[יח]. כלומר, אם אני רק מהווה דברים אפילו שאני מאציל ובורא ויוצר ועושה, אני מוציא תוצרת – להוציא תוצרת זה אף פעם לא מושלם מצד עצמו, אף פעם לא מתוקן מצד עצמו. יש בקבלה[יט] את כל הסיפור של שבירת הכלים ואחר כך תיקון.

אנחנו אומרים דבר הרבה יותר יסודי, פשוט. זה שהקב"ה התכוון לשבור את הכלים זה ברור, שכל דבר זה בהשגחה פרטית, זו היתה הכוונה העליונה. אבל כאן אנחנו אומרים שעצם הענין של להוציא משהו מחייב שהדבר לא יהיה מתוקן, שלא יהיה מושלם. בגלל שזה גם כן לשבור משהו. כמו שאמרנו בשיעור אחר, שכל ריבוי, כל פעם שצריך להרבות, כמו לפרות ולרבות מחייב שבירה. אם כן, יש חכמה שהיא על מנת להוות דברים, כמו לעשות תוצרת, ויש חכמה אחרת שהיא בשביל לתקן מה ששברת על ידי שעשית משהו, כל פעם שאתה עושה משהו.

בעבודת ה' זה כמו הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[כ], כלומר, זה שהוא עושה זה חייב, ככה ה' ברא את העולם, שעצם העשיה מחייב חטא, משהו לא בסדר, עד כדי כך שאפילו לגבי הקב"ה כביכול אותו הדבר. אחרי שעשית וממילא משהו לא היה בסדר צריך עכשיו משהו אחר, לתקן את זה, לברר את זה. זה שלב ב'. עכשיו החכמה לעשות, כי הרי כתוב "כלם בחכמה עשית"[כא], בזהר  מפרשים את הפסוק "עשית" גם כן מלשון לברר – "כולם בחכמה אתברירו"[כב], הכל מתברר בחכמה.

זאת אומרת שבמלה עשיה גופא יש שני פירושים: או עשיה כפשוטו, לעשות משהו, או לעשות מלשון לתקן[כג]. אז אלו באמת שתי החכמות – אם החכמה היא חכמה של השתלשלות, של עולמות, אז היא "כלם בחכמה עשית" כפשוטו, לעשות. אבל אם  עושים – מן ההכרח שמשהו לא בסדר, כמו "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", לא יתכן שהוא יעשה טוב ולא יחטא. ואחר כך צריך להיות הפירוש השני "כלם בחכמה עשית" שזה "כלם בחכמה" של תורה "עשית" – לברר, תקנת.

אם זו חכמה של תורה היא בשביל לברר, לא בשביל לעשות. לכן באמת טוענים – זה דבר שנוגע להרבה הרבה מרחבים והרבה ענינים – שבני תורה הם בטלנים, לא עושים שום דבר. ולכן כאילו שלימוד התורה ולהיות 'פרום', חרדי וכל זה, כאילו מתנגש עם חיי המעשה, לבנות את הארץ וכיוצא בזה, וכל מה שמתסעף מבעיה זאת. אז באמת יש בסיס לבעיה. הבסיס הוא שהתורה היא בירור ותיקון. קודם כל שמישהו אחר יעשה, או שאתה בעצמך תעשה, עכשיו תזעיק את הרב, מה עושים עכשיו? איך אני מתקן מה שעשיתי.

זה שכל מאד עמוק מה ההבדל בין תורה, בין חכמה של תורה לבין חכמה סתם: חכמה של עולם, חכמה סתם זה חכמה בשביל לעשות משהו, וחכמה של תורה זה חכמה בשביל לדעת מה עושים עכשיו, איך מתקנים את זה. זה מאד דומה לפירוש של הבעל שם טוב על הפסוק "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם"[כד], זה פסוק שאומרים אותו ב"אשרי", אז כתוב בכתר שם טוב[כה], הבעל שם טוב מפרש ש"רצון יראיו יעשה" שקודם ה' עושה את הרצון של יראיו, מה שמבקשים ממנו, מבקשים משהו. אחר כך, אבל ביקשו מה שהם רצו, "רצון יראיו יעשה" וה' עושה את זה, אז מכיון שזה הרצון שלהם – זה גם כן זה פגום זה לא מושלם. אז אחר כך הם פתאום מוצאים את עצמם במצוקה גדולה מתוך זה שה' הגשים להם את הרצון, "ואת שועתם ישמע וישיעם", אחר כך צועקים לה' לעזור, אחרי שהוא עשה מה שהם ביקשו, אז צועקים לה' לעזור להם, ואז ה' גם עוזר להם.

אז מה שה' קודם עושה את רצון יראיו זה בחכמה דהשתלשלות, שיש גם בזה חכמה עילאה וחכמה תתאה. ומה שאחר כך ה' מושיע אותם בעת צרתם עקב המעשה – זה חכמה של תורה. אם כן, זה העקרון. הנקודה היא שעיקר הענין של התורה זה בירור, חכמה איך לברר, איך לתקן, וחכמה של עולם של השתלשלות זה איך לעשות.

עכשיו, איך לעשות משהו זה מתחיל כמובן בתאוריה, כמו במדע תאורטי. אף על פי שבמדע יש מה שנקרא מדע תאורטי ומדע מעשי (Applied), אבל לעניננו גם המדע התאורטי הוא חלק מהמעשה, זה החכמה עילאה של המעשה. כל השלבים עד כדי המעשה, כל החכמה, מהתאורטי ביותר, מהמופשט שבמופשט עד המעשי ביותר הכל חכמה של איך לעשות. אפילו הצד התאורטי, אפילו המתמטיקה הכי תאורטית והכי מופשטת, שאין לה שום קשר עדיין למעשה, היא בסך הכל אולי חכמה עילאה של מעשה. זה לא חכמה של תיקון בכלל. זה מצד עצמו כאן.

מה שכתוב כאן הוא שצריך להיות חיבור של שתי החכמות בשביל לעשות את הפעולה. כלומר, חכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות צריכות להתחבר על מנת לעשות-להוות, וחכמה עילאה של תורה צריכות להתחבר בשביל לברר, בשביל לעשות את הפעולה שלהן.

בהקשר אחר: בקרבנות הנשיאים נתן יששכר עצה אבל למעשה יהודה הביא את הקרבנות ראשון, האחד מחשבה והשני דיבור, אבל שניהם מדרגה אחת. יששכר הוא "לדעת מה יעשו ישראל", לכן הוא באמת טפל ליהודה. בגלל שהחכמה שלו גם היא חכמה מה לעשות. זה בתוך התורה כמובן. בתוך התורה גם כן כנראה אפשר למצוא את ההתכללות של כל המדרגות האלה.

אם כן, שוב, יש עוד מושג, ששתי החכמות, החכמה עילאה והחכמה תתאה של השתלשלות מתחברות בשביל לעבוד, זה נקרא מה שיוצא, הכח היוצא לברוא זה נקרא עשרה מאמרות שבהם נברא העולם[כו], וכאשר חכמה עילאה וחכמה תתאה של התורה, שהן בעצם לפני הצמצום, מתחברות על מנת לברר – הביטוי לזה הוא עשרת הדברות. בסופו של דבר עשרת הדברות גופא – כתוב בספר הזהר[כז] וכל דרושי החסידות[כח] –באים ומתלבשים בתוך עשרה מאמרות, וזה באמת שלמות הבירור, רק שהעשרת הדברות של התורה מתלבשים בתוך העשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ.

כאשר העשרה מאמרות כמו שהם כתובים בתורה, זו התכללות חכמה של עולמות בתוך חכמת התורה, שהרי עכשיו זה חלק מהתורה כמבואר בחסידות. כלומר, יש בסוד חכמה תתאה של התורה שרש לחכמת ההשתלשלות, כמו שהסברנו שזו השערה, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

התלבשות עשרת הדברות בעשרה מאמרות

לאור ההסבר נקרא שוב את פרק ד':

כָּתוּב "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרוֹנָה". כְּלוֹמַר שֶׁ־ב חָכְמוֹת, "חָכְמָה עִילָּאָה" וְ״חָכְמָה תַּתָּאָה", מִתְחַבְּרוֹת וְנִמְשָׁכוֹת לְהִתְלַבֵּשׁ "בַּחוּץ" בִּבְחִינַת "תָּרוֹנָה".

אנחנו דנים כאן בארבע חכמות: חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה, וחכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות. וכאן כתוב שיש שתי חכמות שמתחברות ויוצאות לחוץ בשביל "תרונה".

יֵשׁ לְפָרֵשׁ פָּסוּק זֶה בִּשְׁנֵי אוֹפַנִּים. כַּאֲשֶׁר נְפָרֵשׁ "חָכְמוֹת" כְּ״חָכְמָה עִילָּאָה" וְ״חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, [אז מה ההתלבשות?] הַהִתְלַבְּשׁוּת [כלומר, מה שכתוב קודם "נמשכות להתלבש בחוץ", מה שמתלבשות בחוץ] הִיא בִּבְחִינַת "דְּבַר הוי׳" [שתי החכמות מתחברות ונמשכות ומתלבשות בתוך "דבר הוי'"] שֶׁל "עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת" שֶׁל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, בְּהִתְהַוּוּת הָעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה יְצִירָה וַעֲשָׂיָה, וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם [אז זה לגבי חכמת ההשתלשלות. גם כן, זה התחברות של שתי חכמות, מתחברות ונמשכות בחוץ, ב"דבר הוי'" – להוות את העולמות]. [אבל] כַּאֲשֶׁר נְפָרֵשׁ "חָכְמוֹת" כְּ״חָכְמָה עִילָּאָה" ו"חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה, הַהִתְלַבְּשׁוּת הִיא גַּם כֵּן "בַּחוּץ", [מה הכוונה בחוץ?] כְּלוֹמַר בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת [גם כן, התורה יורדת לתוך ההשתלשלות, שזה נקרא החוץ], אַךְ לֹא לְהַוּ‍ֹתָם [זה לא בשביל להוות את העולמות] אֶלָּא לְבָרְרָם וּלְתַקְּנָם שֶׁיִּהְיוּ בְּסוֹד "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" לְגִלּוּי אַחְדוּתוֹ הָאֲמִתִּית ב״ה.

מה זה נקרא לברר-לתקן? לתקן זה לתקן את הבית, התיקון זה גם כן לא הסוף, התיקון הוא רק אמצעי בשביל התכלית. התיקון זה נקרא שאתה מתקן אותו שיהיה כלי לקבל את האור שעתיד להתגלות בו, לקבל את ההשראה. הגילוי של האור אין סוף זה ההשראה, אבל קודם צריך להיות "מכון לשבתך עולמים"[כט], צריך להיות מכון, "מקדש הוי' כוננו ידיך"[ל] (אפשר לפרש בכללות שישראל הם חכמה עילאה של תורה, ו"בראשית" שבתוך התורה היא כמו חכמה תתאה של תורה, וישראל זה עוד יותר גבוה).

בֵּרוּר זֶה וְהַגִּלּוּי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ נִקְרָא "תָּרוֹנָה",

עצם הבירור וגם הגילוי בסוף של דירה בתחתונים, ההשראה, הוא סוד הרינה. ככה מפרשים בחסידות את סוד הרינה. אומרים במנחה של שבת "יצחק ירנן"[לא], כתוב ש"יצחק ירנן" הוא סוד הבירורים. גם בירור הצחוק, יצחק מלשון צחוק, "תרונה" זה בחינת יצחק כתוב, כמו שאומרים בתפלת מנחה של שבת "יצחק ירנן". כתוב שהעבודה של יצחק זה קודם בירורים מלמטה[לב], כמו חפירת הבארות של יצחק, למצוא את מקור מים החיים, את מקור הבירורים, ובסוף יצחק זה לשון צחוק שזה הגילוי שמתגלה על ידי הבירור. אם כן, זה נקרא "תרונה"

וְהוּא בְּכֹחַ "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" שֶׁל מַתָּן תּוֹרָה לְעָם יִשְׂרָאֵל [הכח הזה של התורה לברר ולתקן כלומר להכין את המציאות להיות דירה בתחתונים זה על ידי עשרת הדברות]. "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" מִתְלַבְּשִׁים בַּ״עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת", וְעַל יָדָם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים, לְבָרְרָם וּלְתַקְּנָם כנ״ל. וְכַמְּבֹאָר בַּזֹּהַר ודא"ח.

כיוון שעשרה מאמרות מגיעות לכל מקום בעולם, הרי שכל דבר בעולם נברא על ידי עשרה מאמרות, ממילא מכיון שעשרת הדברות מתלבשים בתוך עשרה המאמרות הם גם שליח. זה גם כן כמו שכתוב בחסידות[לג] משל של סוסים, שיש לפעמים שאדם לא יכול למקום בעצמו אז הוא צריך סוס בשביל לרכוב עליו על מנת להגיע למקום גבוה מאד או עמוק מאד, מקום שלא היה מסוגל להגיע לשם בכח אדם. כתוב שכך האותיות, זה משל שמשתמשים בהרבה דברים. לפעמים מסבירים שהשכל הפשוט שהוא מאותיות זקוק לאותיות, אפילו אותיות של תורה שנקראו סוסים, להעלות את השכל למעלה למקום שלא היה מסוגל להשיג בפני עצמו וגם להוריד את השכל, להסביר את הענינים למטה מטה עד לשכל מצומצם של תינוק קטן. זה המשל העיקרי בחסידות שהאותיות נקראו סוסים.

לעניננו, אותיות עשרה המאמרות הן סוסים ביחס לאותיות גופא של עשרת הדברות. כלומר, על ידי התלבשות עשרת הדברות בתוך עשרה מאמרות מביאות עשרה המאמרות אותן לכל מקום ומקום. מה זה לעניננו? ירידת התורה להתלבש בתוך המדעים של העולם היא כמו ירידת עשרת הדברות להתלבש בתוך עשרה המאמרות, ועל ידי כך זה מגיעים לכל מקום לברר אותו, לתקן אותו. אבל כמובן, תמיד הרוכב צריך להיות העיקר. לא שהמרכבה תוביל את הרוכב, אלא הרוכב צריך לכוון את הסוס שלו, לא שהסוס מתגבר על הרוכב. גם לעניננו, עשרת הדברות הם הרוכב, ועשרה מאמרות שזה שורש המציאות ושורש המדעים כולם הם הסוס עם המרכבה.

שאלה: יש איזה קשר סיסטומטי בין עשרת הדברות לעשרת המאמרות?

תשובה: בודאי, זה כתוב בזהר באריכות וגם בחסידות באריכות, המאמר הראשון של פלח הרימון אפילו מסביר את זה. יש כמה אפשרויות, זה לא פשוט, יש כמה שיטות מה זה בכלל עשרה מאמרות. לפי חז"ל במקום אחד "בראשית נמי מאמר הוא"[לד], ובמקום אחר, בזהר[לה], משמע שלא, שמתחיל עם "יהי אור". השאלה מאיפה מתחילים, אם מתחילים עם "בראשית" או עם "יהי אור"[לו]? אם מתחילים עם "יהי אור" השאלה איך משלימים בסוף? אולי עם "נעשה אדם"[לז], או עם "הנה נתתי"[לח]. זה לא פשוט. בעשרת הדברות יותר פשוט, כי כתוב "עשרת הדברים"[לט]. עשרה מאמרות זה לא כל כך פשוט. יש שתי שיטות עיקריות, וההסבר שלהן נמצא בפלח הרימון, ההקבלה המדויקת לפי שיטת הזהר, שמתחילה עם "יהי אור", לא עם "בראשית נמי מאמר", שזה בגמרא. בזהר מתחיל עם "יהי אור", וההקבלה בין "יהי אור" ל"אנכי"[מ] וכך הלאה, ממש אחד לאחד, מוסברת לפי הסדר (זה אחד מהמקומות בזהר שיש הקבלה מושלמת).

ג. פרק ה: הקבלת אותיות חכמה לארבע המדרגות

ה

וְהִנֵּה יֵשׁ לְכַוֵּן אַרְבָּע מַדְרֵגוֹת הנ״ל כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת חָכְמָה.

ח – התעלות השעשוע

עכשיו רוצים להוסיף עוד ממד להתבוננות. כלומר, אם יש לנו ארבע מדרגות של חכמה, חכמה עילאה ותתאה של תורה וחכמה עילאה ותתאה של השתלשלות, נקביל אותן לארבע אותיות המלה חכמה. בשער אחר שלמדנו לא מזמן[מא] – שער חנוכה בעמ' תקכח – לאחר שהסברנו את סוד שם הוי' של חנוכה ראינו שאפשר לכוון את אותיות המלה חנכה לפי אותו עיקרון. אז כאן אותו הרעיון, לאחר שהסברנו ארבע מדרגות של חכמה כנגד שם הוי', כיון שמלה בחכמה יש גם כן ארבע אותיות, ננסה להתבונן מה הקשר בינן לארבע המדרגות.

סוֹד הַ־ח שֶׁמְּחֻבָּר מִ־ו וְ־ז (לְפִי כְּתָב האריז״ל) עַל יְדֵי "חֲטוֹטֶרֶת" דַּקָּה, מְרַמֵּז לְ״מָטֵי וְלֹא מָטֵי", אוֹר "נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ", שֶׁאֵינוֹ מִתְיַשֵּׁב לְגַמְרֵי בִּכְלִי אֶלָּא תָּמִיד "מְרַחֵף" בִּתְנוּעָה פְּנִימִית שֶׁל ״רָצוֹא וְשׁוּב״ בְּעִלּוּי אַחַר עִלּוּי בְּתוֹךְ עַצְמוֹ, עַד אֵין סוֹף. זֶהוּ פֵּרוּשׁ תֵּבַת ״שַׁעֲשׁוּעִים״ — "חָכְמָה עִילָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה — פַּעֲמִיִּים "שַׁע" מִלְּשׁוֹן "וַיִּשַׁע הוי׳ [אל הבל ואל מנחתו] וגו"׳ שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַפָנַה [שהוא פונה]. "שַׁע" אֶחָד הוּא בִּבְחִינַת "רָצוֹא" מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה וְ"שַׁע" שֵׁנִי בִּבְחִינַת "שׁוֹב" מִלְמַעְלָה לְמַטָּה (וְעַל כֵּן בְּ"שַׁע" הַשֵּׁנִי יֵשׁ ו – "שׁוּעַ" [שע-שוע], בְּחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה), וְחוֹזֵר חָלִילָה תָּמִיד.

אנחנו מסבירים כאן שהאות ח היא בסוד השעשועים. איך לכוון? השעשועים הם כנגד האות י, חכמה עילאה של התורה. למה ח היא שעשועים? בגלל ש-ח היא ו ו-ז, לפי האריז"ל, וכתוב ש-ו היא אור ישר ו-ז היא אור חוזר, ויש חוט דק, חטוטרת, שמחברת אותם. מה התפקיד של החוט הדק? כל פעם לשנות את הכיוון בין זה לזה. זה נקרא "מטי ולא מטי", נוגע ולא נוגע. אמנם "נוגע ואינו נוגע" מופיע הרבה פעמים בקבלה[מב] גם לגבי סדר השתלשלות העולמות, אבל כתוב בחסידות בפירוש[מג] שסוד זה הוא גם סוד השעשועים בכל מקום.

יש תענוג סתם ויש שעשוע. תענוג יכול להתיישב. יש כמה מיני ענג, יש ענג שהוא מסוגל להתיישב, כלומר, אפשר לקלוט את הענג. סעודה טעימה, אז גמרנו את הסעודה זה היה טעים, זה נקרא ענג שהוא מתיישב, הוא לא מרחף. אבל זה לא נקרא שעשוע, זה שמישהו אוכל סעודה טעימה זה לא נקרא שהוא משתעשע. זה רק נקרא שהוא התענג, הוא נהנה מהחיים, אבל לא השתעשע. שעשוע הוא אם לוקח את הבשר, מתחיל להשתעשע אתו, זה סיפור אחר לגמרי. זה ברור וכך כתוב גם בחסידות באריכות, שיש הבדל גדול בין ענג סתם או הנאה סתם לבין שעשוע. כל טבע השעשוע הוא שאינו מתיישב אף פעם. הוא כל פעם מרחף. הענג של השעשוע הוא ענג במדרגה כזו של חיה. כל המושג "נוגע ואינו נוגע" הוא חיה בקבלה, וחיה היא כנגד ה-י של שם הוי'. כאן זה חיה במדרגה שלפני הצמצום, זה נקרא "נוגע ואינו נוגע". זה סוד השעשועים העצמיים. וזה מרומז באות ח.

בשעשוע כתוב שה"לא מטי" בא לפני ה"מטי". "שע" הוא לשון הפנה, כמו 180 מעלות, אז יש "שע" אחד שפונה למעלה, ויש "שוע", שע עם ו, שפונה למטה. כל פעם שיש מלה עם ו, כמו "הקל קול יעקב"[מד], כתוב בזהר[מה] ובחסידות[מו] ש"הקל" הראשון בלי ו' הוא מלמטה למעלה, זה קול התפלה, וה"קול" השני עם ו' הוא מלמעלה למטה, זו המשכה. פה אותו הדבר: "שע" הראשון הוא פניה למעלה, זה נקרא "לא מטי", וה"שוע" שאחריו הוא המשכה מלמעלה למטה, זה נקרא "מטי". זה נקרא שזה הסוד של שעשוע, כמבואר בדרושי חסידות.

אם כן, טבע השעשוע הוא של "מטי ולא מטי", של "נוגע ואינו נוגע", וזה הסוד האות ח. כך נתבונן לחבר את ה-ח, האות הראשונה של חכמה, עם השעשועים.

מה ההבדל בין ענג שמתיישב לשעשוע שלא מתיישב, שהוא "מטי ולא מטי"? מה שכתוב כאן גם כן, שענג שמתיישב נגמר, אבל שעשוע הולך ועולה "מחיל אל חיל" ולא נפסק אף פעם, בעילוי אחר עילוי בתוך עצמו. מה זה בתוך עצמו? זה לרמז להגדרה שכתובה קודם "אור המאיר לעצמו". השעשוע הוא בעיקר לתוך עצמו.

נאמר זאת קצת אחרת, שזה חשוב: על תענוג, כמו לאכול ארוחה טעימה, שייך לומר שהרבה התענגו ביחד. באמת אני מקבל תענוג, אבל את אותו תענוג גם אפשר לתת למישהו אחר, אפשר לקבל את זה בפעם אחת. אבל שעשוע הוא אור שבינו לבין עצמו לגמרי, בגלל שהשעשוע האמתי הוא שעצמותו עולה בעילוי אחר עילוי. כמו שאומרים את המלה גירוי, השעשוע זה גירוי לאור הפנימי שבתוך עצמו להתעלות בעילוי אחר עילוי עד אין סוף. יש בזה רצוא ושוב, אבל זה התעלות בתוך עצמו. לכן זה נקרא אור המאיר לעצמו.

פעם הסברנו שלכל אות של המלה חכמה אפשר לחבר אות נ בסופה, ואז מתקבלות ארבע מלים: חן, כן, מן והן. יוצא לפי זה, שהחן הוא בסוד השעשועים העצמיים. לכן באמת עיקר השעשועים של כל המדרגות הוא עם המלה חן. זה נקרא שעשועים עצמיים, בחינת ה-ח של חכמה שבסוד החן, כמו "שבעים פני חן", חכמה עילאה של תורה.

כ – השערה בכח-מה

חכמה תתאה של תורה זה כנגד האות השניה של חכמה, האות כ. מה זו החכמה תתאה של תורה, המדרגה השניה? זו ההשערה, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". איך זה מרומז באות כ? כ בכל מקום היא כתר[מז]. זאת אומרת שה-ח היא למעלה מהכתר. הרבה פעמים כתוב בזהר שבמלה חכמה יש להפוך את סדר האותיות ח ו-כ ואז יוצא כח-מה, ובאמת מפורש שאת הצרוף הזה, כח-מה, יש לקרוא כתר-חכמה-מה. שוב, אם אתה הופך את שתי האותיות הראשונות אז במקום חך-מה – כמו שמובא גם בספר הזהר הרמז הזה [מח] – הצירוף כח-מה הוא ראשי תבות כתר חכמה. אבל כאן, ברמז שלנו, אנחנו שומרים על הסדר, והסדר הוא ח לפני כ, ח שלמעלה מהכתר. למה הכתר סתם זו המדרגה השניה, כלומר, חכמה תתאה של התורה?

כ מְרַמֶּזֶת לְכֶתֶר עֶלְיוֹן כַּמְּבֹאָר בספה״ק. הַכֶּתֶר לְגַבֵּי כְּלָלוּת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הוּא הַמַּחְשָׁבָה הַקְּדוּמָה שֶׁל הַשְׁעָרַת כָּל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בְּכֹחַ.

באמת ה-כ של חכמה היא מה שעושה, מה שגובר במלה כח. ברגע שאני הופך את האותיות ואני עושה כח-מה, כלומר שה"מה", ה"מה" שעתיד להיות הוא בכח, עשיתי מכל התבה רמז להשערה, שה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, וכתוב[מט] שהאות הראשונה היא הגוברת בצרוף. אז ברגע שאני עושה מחכמה כח-מה שאז אני מגביר את ה-כ אז אני ודאי בביטוי הזה כח-מה מרמז למדרגה שההשערה שה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. והכח הזה הוא הכתר, זה נקרא המחשבה הקדומה או החכמה סתימאה לגבי כל מעשה בראשית.

בְּחִינַת "חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה כנ״ל.

אם כן, זה כנגד האות השניה. לענין הרמז שהוזכר, האות כ כנגד המלה כן. מהי? כן זה מלשון הכנה ומלשון תוכן. תוכן הוא גם לשון חשבון[נ] – "תוכן הלבנים"[נא] הוא חשבון הלבנים. זה כנגד ההשערה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". עוד הפעם, המדרגה הראשונה של השעשועים העצמיים היא חן, "מטי ולא מטי", מרחף. המדרגה השניה היא כן, שהיא תכנית, בסיס והכנה, וכן חשבון, החישוב המדויק כמה. כל זה בסוד "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". זה ה-כ של חכמה.

מ – האין המדבק בין יש ליש

אחר כך באה ה-מ של חכמה. מהי? ה-מ צריכה להיות חכמה עילאה של השתלשלות:

מ מְרַמֶּזֶת לָמָיִם הָעֶלְיוֹנִים "חָכְמָה עִילָּאָה" שֶׁל עוֹלָם הָאֲצִילוּת — בְּחִינַת הָ״אַיִן" הָאֱלֹקִי, כֹּחַ הַמַּמְשִׁיךְ כַּמַּיִם, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, וּמְחַבְּרָן יָחַד.

מ זה מים, ולמים טבע של המשכה מלמעלה למטה, וגם בתוך המים יש כח להדביק ביחד, כח דבקות, לחבר. כתוב בחסידות[נב], וזה גם כן מהיסוד של המאמר הראשון בפלח הראשון, שהאין הוא המדבק בין מדרגה למדרגה. חכמה עילאה היא האין של העולם. החכמה תתאה היא מקור היש של העולמות. היש הוא הרבה אטומים וחלקיקים נפרדים, והכח שמחבר אותם הוא האין. זה מה שאמרנו קודם "חכמות בחוץ תרונה", שגם במעשה בראשית, בעשיה, בהתהוות של מעשה בראשית צריך להחבר חכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות בשביל לברוא את העולם. מה פועלת כל אחת מהן? חכמה תתאה פועלת את התהוות היש של הנברא וחכמה עילאה פועלת את ההמשכה ממדרגה למדרגה והחיבור-הדיבוק הנעלם בין המדרגות, שזה בכח האין. כח זה נקרא מים. ככה רבי הלל הסביר באותו מאמר, האין שממשיך וגם מדבק יחד, שכאן זה חכמה עילאה של השתלשלות זה בסוד המים, וממילא הוא בסוד ה-מ של המילה חכמה.

לעניננו, זה גם בסוד המן. מה היה מן? לחם מן השמים שהוא בחינת אין. קודם כל, הוא אין בגלל שלא יודעים מה הוא. שנית, זה אין בכך שהוא גם כן מדבק את כל הגוף. מה היה המיוחד במן? שהוא דיבק ביחד את כל הגוף, הבריא אותו. כלומר, הוא תיקן את כל המערכות של הגוף, ובנוסף לא היה בזה פסולת, הוא לגמרי בבחינת אין, נעלם לגמרי באברים. כל אוכל גשמי שאתה אוכל משאיר פסולת ואילו המן שבבחינת אין של העלם. הסוד של המן עצמו הוא שקמו בבוקר מצאו מן. מה זה המן בכלל? מן בגימטריא מים, והוא ההתגלמות-ההתגשמות של האין שבתוך העולם, של חכמה עילאה של העולם. אותו האין ממשיך מדרגה לדרגה, ובעיקר הוא כח נעלם שמדבק את התאים והחלקיקים למיניהם ביחד. וברגע שהוא נבלע באיברים – זה הביטוי בחז"ל[נג] – הוא נעלם לגמרי. הוא נעלם ואין לו פסולת וזה באמת מראה על שורשו שהוא האין של המציאות. אז זו ה-מ של חכמה.

ה – מקור הדיבור

נמשיך לאות ה תתאה של חכמה:

ה מְרַמֶּזֶת לַ״דִּבּוּר הָעֶלְיוֹן" [מקור ההבעה והביטוי], שֶׁמְּקוֹרוֹ ב[אמצעות]־ה מוֹצָאוֹת הַפֶּה – מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

לכן, על פי פשט, מכל האותיות הכי פשוט זה ה-ה. ברמז שהזכרנו, ה רומזת למלה הן, כלומר אחת – "הן יראת א-דני היא חכמה"[נד], שם המלכות[נה], ה תתאה שבשם. "היא חכמה" היינו חכמה תתאה, מלכות דאצילות, "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[נו].

וְכֵן אוֹת הַ־ה נִקְרֵאת "אָתָא קְלִילִא דְּלֵית בָּהּ מָשָׁשָׁא", "מִבְטָא הַהֶבֶל וּמְקוֹר הַחֹמֶר וְגוּף הָאוֹתִיּוֹת טֶרֶם הִתְחֲלְקוּתָן לכ"ב" ([זו לשון אדמו"ר הזקן בתניא] אִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ ה).

מהם שני הדברים? ש-ה רומזת ל-ה מוצאות הפה, וכן להבל הדיבור. המספר ה מרמז ל-ה מוצאות הפה, שהן מקורות הדיבור, ועצם ה-ה היא האות הקלילא שמרמזת להבל הפה לפני שמתחלק ל-כב האותיות באמצעות ה מוצאות הפה. אז אם כן, כללות סוד ה-ה הוא מקור אותיות הדיבור. אותיות הדיבור הן עשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ, ותיקון הדיבור הוא על ידי "הן יראת אדני היא חכמה".

סיכום הקבלת אותיות חכמה

אז אם כן, בפרק הזה עשינו התבוננות בשם הוי' כנגד אותיות המלה חכמה לפי המדרגות של חכמה עילאה ותתאה של תורה לפני הצמצום ואחריו, וחכמה עילאה ותתאה של השתלשלות אחרי הצמצום: ח הוא סוד השעשועים. ח על פי פשט הוא לשון חיה, זה לא אמרנו, זה היה ברור, שהפירוש של האות ח הוא חיה וכנגד החיה הכללית, עליה מובא בקבלה הביטוי "נוגע ואינו נוגע". זה פירוש האות ח.

אחר כך האות כ כנגד ההשערה בכח, ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", שהוא בבחינת כתר כללי והעלם האור אין סוף, כתר ורצון ומחשבה לגבי העולמות. אפשר להוסיף לזה עוד דבר: כ הוא מלשון "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה"[נז], מלשון כף היד. כמו שאמרנו ש-ח היא לשון חיה-חיות, אז כך כ היא לשון כף היד. באמת לגבי אדם הראשון כתוב "ותשת עלי כפכה", לכן יש ביטוי שהוא "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא"[נח], ה-כ היא הכפים של ה', ואותו כ הוא באמת "ותשת עלי כפכה", שהושת על אדם הראשון בסוד כתר.

אבל בתוך הכף יש כח מעשה, כמו "יגיע כפיך כי תאכל"[נט]. כלומר, יש תכנית מעשה בתוך ה-כ. תמיד אומרים שיש סרטוטים בתוך כף היד, אותם אפשר לקרוא, והם עצמם סוד "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". לכן באמת ידוע שהאריז"ל[ס] היה באמת יותר אוהב לקרוא את המצח – יש אנשים שקוראים את היד ויש אנשים שקוראים את המצח. אז באמת המצח הוא בחינת ה-ח, וזה נקרא לקרוא את השעשועים העצמיים, אבל ה-כ זה לקרוא את ההשערה בכח של "כל מה שעתיד להיות בפועל". לגבי מדרגת הקווים של הכף, יש באמת גם סיפור של רבי נחמן, במעשה מבעל תפלה, שלחכם של המלך היתה כף, שבה היתה תכנית של כל העולמות כולם. אז שם רואים בפירוש, שסוד הכף הוא המפה-התכנית של כל מעשה בראשית, ואותה תכנית היא המדרגה הזאת בקבלה של "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". וזה באופן מיוחד על גבי ראשו של אדם הראשון, "ותשת עלי כפכה", שנקרא "יציר כפיו". כלומר, כל התכנית שורה על גבי ראש של אדם הראשון. לכן באמת אדם הראשון הוא עולם קטן[סא], בזכות זה שהכף מונחת על אדם הראשון – לכן הוא עולם קטן, שהוא כולל בתוך עצמו את העולם כולו.

אחר כך ה-מ היא בחינת מים ומן, שזהו האין האלקי שבחכמה דאצילות. בנוסף, מה הפירוש המילולי של ה? כמו "הא לכם זרע"[סב] – להוציא משהו, תוצרת בפועל. "הא" פרושה הנה, קח, במובן של עלמא דאתגליא. זו עוד נקודה שלא הסברנו, ש-ה היא עלמא דאתגליא לגמרי בסוף עשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ. זהו כח הדיבור שנקרא עלמא דאתגליא, והוא:

כֹּחַ הַמְּצָרֵף צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

אם כן, בזה הסברנו את סוד ארבע אותיות חכמה כנגד אותיות שם הוי' לפי המדרגות שלמדנו.

ד. פרק ו: רמזי הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ"

התחברות החכמות כדי לצאת החוצה

הפסוק העיקרי שמובא בחסידות לענין החכמה, וזה גם שם השער הזה בספר, מובא בתחלת ספר משלי:

זֶהוּ סוֹד ״הוי׳ בְּחָכְמָה – יָסַד אֶרֶץ".

כתוב שכל שם הוי' מתלבש בחכמה ועל ידי כך יוסד את הארץ. נתחיל כאן עם כמה רמזים:

"הוי׳ בְּחָכְמָה" עוֹלֶה "מֵאַיִן", בְּסוֹד "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִמָּצֵא".

יש פסוק מפורש, פסוק אחר בספר איוב, בו כתוב "החכמה מאין תמצא"[סג], כאשר המלה "מאין" שוה "הוי' בחכמה". כלומר, כאשר יש "הוי' בחכמה" שאז החכמה היא בבחינת "מאין" – היא "תמצא". כך הפירוש כאשר מחברים שני פסוקים, ואלו בעצם שני הפסוקים הכי מפורסמים לענין החכמה. הפסוק במשלי אומר "הוי' בחכמה יסד ארץ", והפסוק באיוב אומר "והחכמה מאין תמצא", אז יש קשר-רמז מאד יפה בגימטריא ביניהם ש"הוי' בחכמה" שוה "מאין" של הפסוק השני. בפירוש בחסידות כתוב[סד], מאדמו"ר הזקן בתורה אור, ש"מאין" זה בחינת "מאין", "והחכמה מאין תמצא", שאז זה "הוי' בחכמה".

אז אם כן, מתי החכמה היא בבחינת "מאין"? כאשר אפשר להמחיש את כל סוד שם הוי', על ארבע אותיותיו, עם כל המדרגות שהסברנו עכשיו, חכמה עילאה ותתאה של תורה ושל השתלשלות, הכל בחכמה. אזי החכמה בבחינת "מאין" ואז היא "תמצא".

"יָסַד אֶרֶץ" ["ארץ" זה החוץ, כמו שכתוב "חכמות בחוץ תרונה". אז שתי המלים "יסד ארץ" בדיוק] עוֹלֶה שְׁסָה [מספר מאד חשוב בתורה] כְּנֶגֶד שְׁסָה מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד שְׁסָה יְמוֹת שְׁנַת הַחַמָּה וְ־שְׁסָה גִּידִים שֶׁבַּגּוּף. [איך המספר שסה קשור לחכמה?] שְׁסָה עוֹלֶה ה פְּעָמִים חָכְמָה.

שסה היא כפולה מדויקת של חכמה. אם כן, יש באמת בפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ" רמז לשבע חכמות, בגלל שכתוב בקבלה, וגם בחז"ל, הרבה פעמים כאשר יש אות ב לפני תבה דורשים אותה כשתי מדרגות, כמו "'בראשית' – ב ראשית"[סה]. לפי זה נדרוש כך: "הוי' בחכמה" היינו ב פעמים חכמה, ו"יסד ארץ" הוא ה פעמים חכמה, הכל יחד עולה שסה. חלוקת ה-7 ל-2 ו-5 היא סוד המנורה. באמת כתוב בפירוש, שהנרות במנורה בבית המקדש הם כנגד שבע חכמות, זה מובא בפירוש[סו]. ואיך זה מתחלק? זה מתחלק ל-2 ו-5, שני נרות בפני עצמם וחמשה בפני עצמם, בדיוק בסוד הפסוק "בחכמה יסד ארץ".

ה פעולות חשבוניות בנפש

שאלה: מה היחס בין 2 ו-5?

תשובה: זה מאד חשוב, כמו לוחות הברית שיש ב לוחות ו-ה דברות בכל לוח. בה הם גם 7, גם 10 גם 3, גם לב וגם 25. יש הרבה דברים. בכל שני מספרים יש סוד של 5 פעולות, חמשה יחסים. מספר הוא כמו שני אנשים. זה בכלל נושא שלם בפני עצמו, שאין כאן המקום להאריך בו. בכל שני מספרים אפשר לעשות חמש פעולות בחשבון, ותמיד שיוצא גם כן מספר שלם (בלי שברים): יש את ההפרש ביניהם; ויש החיבור שלהם; ויש הכפל שלהם; יש אחד בחזקת השני; ויש השני בחזקת הראשון (חילוק אין, בגלל שהתוצאה יכולה להיות שבר, וכעת מדברים רק על פעולות שהתוצאה חייבת להיות מספר שלם). כתוב שהדוגמה הכי חשובה לזה היא 2 ו-5: ההפרש ביניהם הוא 3, כנגד ג"ר; החיבור שלהם הוא 7, כנגד ז"ת; הכפל שלהם הוא 10, כנגד שניהם – ג"ר וז"ת – יחד; הראשון (2) בחזקת השני (5) הוא לב נתיבות חכמה; השני (5) בחזקת הראשון (2) הוא כ‍ה – "כ‍ֹה אמר ה'"[סז], יהי – "יהי אור"[סח], המלה הראשונה של מעשה בראשית. כל החיבורים ביחד עולים מזל, "הוי' עז לעמו יתן".

מה זה אומר בנפש? צריך להתבונן מהו סוד החמש פעולות הללו בנפש. יש חמשה מיני פעולות שיכולים לקרות כאשר שני אנשים באים ביחד במגע. ששני אנשים באים-נפגשים יכול להתגלות אחד מחמשה מספרים, או אולי כמה מהם: אפשר פתאום שיתגלה ההבדל ביניהם; אפשר להיות חיבור שלהם, כלומר מה הם יכולים לפעול, כמו כח מצטרף. מה זה חיבור? זה כמו שאני לא יכול להרים את השלחן לבד, אבל אם תצטרף אלי נוכל שנינו להרים אותו. זה נקרא החיבור שמתגלה; ואפשר להיות כפל. כפל הוא כמו זיווג ממש, להוליד משהו חדש לגמרי, לא רק להרים ביחד שלחן. חיבור הוא הכח המצטרף לעשות פעולה בשיתוף, אבל פעולה שקשורה עם מציאות חיצונית, כמו להרים משהו ביחד, שלבד הוא לא יכול, ביחד עם השני הוא יכול, זה נקרא כח החיבור. אבל כפל, הנקרא בקבלה זיווג, נועד להוליד משהו חדש, "פרו ורבו"[סט]. אחר כך, אתה יכול לפעול עלי שאני אכפיל את עצמי כך וכך פעמים כמוך; כמו כן, אני יכול לפעול עליך שאתה תכפיל את עצמך כך וכך פעמים כמוני. זו פעולה שכל אחד יכול לגרום לשני התעצמות, הכפלה בינו לבין עצמו. זה נקרא התעצמות פנימית, שהוא מזדווג עם עצמו, והשני יכול לעשות שאחד יתקפל בעצמו, כלומר יתעצם בתוך עצמו כל כך הרבה פעמים לפי הכוחות של השני. זה נקרא חזקה. כל זה היה דרך אגב. הדגם כאן הוא של מספרים, אבל הוא גם בשביל חמשה יחסים, חמש פעולות שקורות כאשר שנים נפגשים. זה יכול להיות שיעור שלם.

אם "יסד ארץ" שייך למצוות לא-תעשה צריך לומר ש"הוי' בחכמה" אולי שייך למצוות עשה. אף על פי שזה לא יוצא רמח, כנראה שיש קשר. "יסד ארץ" הוא תיקון הנוקבא, קשור לכך שמצוות לא-תעשה הן תיקון הנוקבא. על פי פשט כתוב שמצוות עשה הן שמים ומצוות לא-תעשה הן ארץ, בחינת מלכות[ע]. כך גם בממד הזמן, שסה ימות שנת החמה הם מצד הארץ, מצד המלכות.

חך-מה ושש פעמים חכמה

הוי׳ בְּחָכְמָה עוֹלֶה חֵךְ חָכְמָה ["הוי' ב..." עולה כמו שתי האותיות הראשונות במלה חכמה, שהן חך חכמה או כח חכמה]. נִמְצָא הַכֹּל עוֹלֶה חֵךְ, כְּנֶגֶד ב הַמַּדְרֵגוֹת הַנִּסְתָּרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וְשֵׁשׁ פְּעָמִים חָכְמָה,

אם כן, קודם אמרנו שיש רמז ש"בחכמה" זה שתי חכמות, ו"יסד ארץ" זה עוד חמש חכמות וביחד זה שבע חכמות. אבל כאן, רק לפי גימטריא, ברגע שאני מחבר את "הוי'" עם ה-ב עולה חך, ואחר כך נשאר לי המלה חכמה. ההמשך – "יסד ארץ – עולה חמש פעמים חכמה. אז יש לי חך ועוד ו פעמים חכמה. זה החשבון המדויק של הפסוק.

אם כן, מהרמז הזה יוצא שהחכמה השביעית היא רק בסוד חך, שזה שתי המדרגות העליונות, של שעשועי תורה. קודם יש רק שתי המדרגות העליונות של חך, שכנגד השעשועים העצמיים וההשערה בכח, ואחר כך יש ו פעמים חכמה, כמו ששת ימי בראשית, שכולל גם חכמה של השתלשלות. בששת ימי בראשית יש גם השתלשלות וגם תורה, כמו שאמרנו קודם, שהכל כלול בתורה, אז בפסוק הזה "הוי' בחכמה יסד ארץ" רמוזים חך שכנגד שתי המדרגות העליונות של חכמה ועוד ו פעמים חכמה.

כְּנֶגֶד שֵׁשֶׁת יְמֵי ״בְּרֵאשִׁית״ (וְתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי: ״בְּחוּכְמָא״) – ״בָּרָא שִׁית״ – כמ״ש "כֻּלָם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ".

כוונות לטבילה בערב שבת

עַל שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת לְבָד (מַדְרֵגָה הַשְּׁבִיעִית, כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ, שֶׁסּוֹדוֹ יה שֶׁבְּשֵׁם לְבַד, כַּנּוֹדָע, וְ״כָל הַשְׁבִיעִין חַבִיבִין)

המדרגה העליונה היא כנגד שבת. כתוב בקבלה ששבת היא רק כנגד יה, בלי וה. מה החשבון? זה מכוונות המפורסמות והחשובות של האריז"ל[עא], ששבת היא רק כנגד יה, תכף נסביר למה, וכשאני מחבר לזה וה נעשה תשובה.

למה שבת רק כנגד יה? כתוב בקבלה שיש לשם הוי' שבעה מילויים: ארבעה מילויים – עב סג מה בן – בגימטריא "יהי אור", 232, ויש שלשה מילויים של אהי"ה שהם יחד בגימטריא תנה, "תנה הודך על השמים"[עב]. שבעה מילויי שמות הוי' ואהיה אלו נקראים שבע מרגליות, ויש עוד כמה כינויים בקבלה. בכללות, כל מילויי הוי' הם בחכמה, ואילו כל מילויי אהיה הם בבינה[עג], וזה גם כן בכללות כנגד יה.

ומה הקשר לשבת? כשמחברים את כל שבעת מילויי שמות הוי' (רלב) ואהי"ה (תנה) יוצא מספר מאד חשוב בקבלה, 687. מה חסר לשבת? חסר יה. עוד הפעם, זה מתוך כתבי האריז"ל. דרך אגב, זו הכוונה שטובלים בערב שבת. כאשר אתה הולך למקוה בערב שבת צריך לכוון את הכוונה הזאת. כתוב בכתבי האריז"ל שצריך לטבול שמונה פעמים, שבע פעמים כנגד המילויים – כל פעם לכוון מילוי אחר. ארבע טבילות כנגד מילויי עב סג מה בן, שלש טבילות כנגד מילויי אהי"ה – קסא קמג קנא (מקוה בגימטריא) ובסוף לחבר לכולם יה – סך הכל שבת. זו אחת מהכוונות העיקריות בכתבי האריז"ל, היחודים. כשמוסיפים לזה גם ו"ה עולה תשובה. כלומר, תשובה היא חיבור המעשה לשבת. זה בכלל רמז מאד יפה מה זה שבת.

חך של שבת וחכמת ששת ימי החול

אז אם כן, איך הגענו לזה? הגענו שהחכמה השביעית בפסוק הזה היא רק חך, בלי מה. כלומר, רק כנגד שתי המדרגות העליונות שהסברנו בפרק הקודם, כנגד יה, שזה רק תורה. ואכן, מה עושים בשבת? לא עושים שום מעשה, כל ה-לט מלאכות אסורות, רק עוסקים בתורה, בחכמה של תורה. חכמת התורה היא באמת מקור הבירורים בתוך המציאות של השבוע הבא. מה שאני זוכה להבין בשבת עולה מהבירורים של השבוע הקודם וזה מקור הכח לברר בשבוע הבא. ובכל זאת, בשבת אני רק מתעסק בתורה, ו"כל מלאכתך עשויה"[עד], לט מלאכות אסורות. כמו כן, על פי פשט, למה חך מתאים לשבת? בגלל ש"חך אֹכֶל יטעם"[עה]. זה נקרא טעמי שבת, ענג שבת על פי פשט. מה עושים בשבת? אוכלים בחך, טועמים. השבת כולה בסוד חך, שהוא יסוד הטעם.

על שתי המדרגות העליונות לבד:

נֶאֱמַר "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן", ודרז״ל "כָּל חֵךְ הַטּוֹעֵם אוֹמֵר לִי לִי״, בְּחִינַת ״טַעֲמֵי תּוֹרָה״ — "יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה" [שזה החך].

אם כן, יצא לנו שהפסוק היסודי של כל השער הזה – "הוי' בחכמה יסד ארץ" יוצא חך ו-ו פעמים חכמה. חכמה עצמה כנגד יום אחד של מעשה בראשית – "יהי אור", אור זה חכמה בפירוש[עו]; ואחר כך יש ה פעמים חכמה שכלולות יחד בגימטריא של "יסד ארץ", שהם שסה ימות השנה.

עד כאן פרק ו.

ה. פרק ז: מהות ומציאות

ארבע מדרגות מהות ומציאות כנגד ארבע מדרגות חכמה

חָכְמָה הִיא כֹּחַ מָה [זה הרמז שכתוב בזהר[עז], וכתוב בספר התניא בפרק ג. מה זה על פי פשט כח מה?] — כֹּחַ הַ״מַּהוּת״ שֶׁל כָּל דָּבָר. וְכֵן ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״ – בְּחִינַת הַ״מְּצִיאוּת" הָאֲמִתִּית שֶׁל כָּל דָּבָר.

כאן אנחנו מתחילים משהו חדש לגמרי. מפרק זה והלאה זה משהו תוכני ויסודי ביותר להבנת החסידות – סוד המהות והמציאות. אנחנו מוצאים שחכמה קשורה גם למהות של כל דבר וגם למציאות של כל דבר. איך? מצד אחד חכמה היא כח מה, כלומר כח המהות של כל דבר. מצד שני הפסוק שאמרנו קודם מספר איוב אומר "החכמה מאין תמצא", כלומר שהחכמה היא הימצאות של מציאות.

וְהִנֵּה שְׁתֵּי בְּחִינוֹת אֵלּוּ שֶׁל מַהוּת וּמְצִיאוּת שֶׁיֶּשְׁנָן בְּכָל דָּבָר וְדָבָר מִתְכַּלְּלוֹת אַחַת בַּשְּׁנִיָּה, בִּבְחִינַת ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע״: מַהוּת הַמַּהוּת; מְצִיאוּת הַמַּהוּת; מַהוּת הַמְּצִיאוּת; מְצִיאוּת הַמְּצִיאוּת.

זה נושא מאד גדול בחסידות, במיוחד הרבי הרש"ב[עח] והרבי הקודם[עט], שמאד מתעמקים בנושא ארבע המדרגות של מהות ומציאות, ובכלל צריך להבין מהי מהות ומהי מציאות. אבל ברגע שיש לנו שנים, מהות ומציאות, ממילא יש גם כן ארבעה, שכל אחד יש לו את שניהם. ברגע שיש לי מהות ומציאות יש לי מהות שבמהות ומציאות שבמהות, ויש לי גם כן מהות של המציאות והמציאות של המציאות.

המציאות היא ההשתלשלות, זה אחרי הצמצום. המהות היא אור אין סוף שלפני הצמצום. המהות של המהות היא כנגד השעשועים העצמיים, המציאות של המהות היא ההשערה בכח, שכל מה שעתיד להיות להימצא אחר כך. זה עדיין מה, כמו שכתוב "שיער בעצמו... כל מה שעתיד להיות בפועל", אבל זו מציאות של של מהות. ה"מה" של הכח-מה, של ההשערה שדיברנו קודם, זה המציאות של המהות. השעשועים העצמיים הם מהות של מהות. אז אם כן, המהות בכללותה היא לפני הצמצום, ואילו המציאות בכללותו זה אחרי הצמצום. לפי זה יוצא שהמעבר בין מהות למציאות הוא סוד הצמצום. כלומר, צמצום בא להמציא מציאות מתוך מצב קודם שכולו מהות – לאשר ולהמציא מציאות. ואכן, שתי האותיות צם במלה צמצום הן היפוך אותיות מצ, שזה מצא, כמו מציאות, זה להמציא את המציאות. בתוך המציאות יש מקור של אין ומקור של יש, שהם חכמה עילאה וחכמה תתאה של מציאות, של השתלשלות. המהות של המציאות היא ודאי האין של ההשתלשלות, והמציאות של המציאות היא מקור היש, הדיבור של המציאות. זו הקדמה לפני שאנחנו קוראים הלאה.

אם כן, מה אנחנו הסברנו קודם? שחכמה שייכת גם למהות וגם למציאות. היא שייכת למהות מצד הרמז כח-מה, והיא שייכת למציאות מתוך הפסוק "והחכמה מאין תמצא". ברגע שיש שני דברים שנקראים מהות ומציאות, ששוב, צריך יותר להעמיק מה זה מהות ומה זה מציאות עוד יותר, יש ממילא ארבעה, וארבע המדרגות הללו הן בדיוק ארבע המדרגות שלמדנו עד כעת בסוד החכמה – מהות המהות, מציאות המהות, מהות המציאות ומציאות המציאות.

מהות המהות – יכולת לעשות הכל

"מַהוּת הַמַּהוּת" הוּא עִנְיַן הַיְּכֹלֶת הַפְּשׁוּטָה שֶׁיֵּשׁ בָּעַצְמוּת מַמָּשׁ לִפְעֹל כָּל דָּבָר, בְּחִינַת "כָּל יָכוֹל וְכוֹלְלָם יָחַד".

היכולת שיש לה', בעצמותו כביכול, לעשות את הכל, מה שהוא רוצה נקראת כל יכול, בגימטריא חן חן, בסוד החן שאמרנו קודם בשעשועים העצמיים. היכולת לעשות הכל, שנקראת "כל יכול וכוללם יחד"[פ] היא מהות המהות. יש פסוק "אל יתהלל חגר כמפתח"[פא], למה? בגלל שזה רק מדת בשר ודם, הוא לא תמיד מסוגל לעשות מה שהוא מתפאר ומתהלל. אבל אצל הקב"ה זה לא כך. הוא ודאי יכול להתהלל גם לפני שהוא עושה משהו. בגלל שהוא כל יכול, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל בכל זאת יש הבדל בין הדבר לפני שהוא עושה אותו או אחרי שהוא עושה אותו.

אז שוב, זה בעיקר ההבדל בין המושג מהות לבין מציאות. מהות כל דבר היא לפני שהוא נעשה. על פי פשט המהות זה לא המציאות. כלומר, לפני שיש מציאות קימת מהות הדבר. ברגע שהוא נמצא בשטח אז הוא כבר לא מהות, הוא 'אויס' מהות – הוא לא מהותי הוא רק מציאותי. אבל לפני שהוא היה נמצא הוא היה מהותי.

אם כן, ישנה מעלה עצומה לזה לפני שהוא נמצא, בגלל שאז הוא במדרגת המהות, ולכן מצד פנימיות המהות יש אולי אפילו התנגדות להימצא, שזה ירידה להימצא. הרי קודם כשהיה למעלה במדרגת מהות המהות הוא שעשוע, אז חבל עליו לרדת ולהיות משהו. אכן, צריך לחבר אותם ולכן יש התכללות. המהות של המציאות היא כל התיקון, אבל קודם צריך לתפוס את הענינים בבחינת ניגוד. אחר כך עושים התכללות. המהות של כל דבר היא הדבר כאשר איננו במציאות, פשוט שמהות אינה מציאות, ומציאות כל דבר היא שהוא נמצא. יכולת התכללות בין שני הפכים היא דבר גדול. צריך להבין שהם שני הפכים, המהות אינה מציאות ומציאות אינה מהות.

אם כן, מהי מהות של הדבר? שה' יכול אותו, אבל בלי שהוא עושה אותו. ברגע שהוא כבר עשה אותו מדרגת היכולת כבר נגמרה. למה? בגלל שכבר עשית אותו, אתה לא יכול להתפאר ביכולת לעשות. רש"י מביא בחומש[פב]: אפשר לבוא ולהתפאר אני יכול לעשות להפוך את האבן לעץ, אז אומרים 'בא נראה', אז הוא עשה את זה. אחרי שהוא עשה את זה אז כבר נגמרה היכולת לעשות את זה. כל ההתפארות וההילול, שנקראים מהות הדבר, כבר יצאו לפועל וגמרנו. [יכול לעשות עוד פעם] או שכן או שלא – תלוי ביכולת שלו. אם הוא "כל יכול" יש לו עוד מהות, והוא יכול לעשות פעם שניה, אבל יכול להיות שהוא לא יכול לעשות פעם שניה – אולי היכולת שלו מוגבלת. ברגע שהוא עשה פעם ראשונה הוא כבר הפסיד.

משל הילד והסוכריה

יש ילד שכאשר נותנים לו לאכול איזו סוכריה הוא שם אותה למעלה, שומר אותה, בגלל שברגע שיאכל אותה מי אומר לו שתהיה עוד סוכריה? אז בינתיים הוא שומר. או שקנו לו נעליים חדשות, הוא שומר אותן, לא לובש אותן, בגלל שהוא רוצה שיישאר חדש. כך הם מהות ומציאות: המהות היא שהוא יכול את זה, והיא דווקא כשהדבר איננו. ברגע שישנו הוא כבר לא יכול. אם הוא יכול עוד יותר אז זה טוב, אבל יכול להיות שהוא לא יכול עוד. זה רק להבין את המושגים מהות ומציאות – מהות היא היכולת, וזה בדיוק ההפך ממציאות.

שאלה: למה אי אפשר לומר שהוא רוצה את זה, זה דבר תמידי שממציא את הדבר ממציאותו, זאת אומרת שיכול להיות שהמהות קיימת תמיד?

תשובה: לגבי הקב"ה חייבים לומר כך. החלק השני של ספר התניא מתחיל בכך שלא תתכן מציאות בלי חידוש כל פעם. אבל על פי פשט, החידוש בא מהאין, מהמהות של המציאות, כמו "כח הפועל בנפעל". "כח הפועל בנפעל" יכול לבוא אפילו מ-ה תתאה שבשם, מכח המצרף, מהמלכות. אדמו"ר הזקן מסביר בתניא בשער היחוד והאמונה[פג] בפסוק "ואתה מחיה את כולם", ש"אתה" היינו אותיות הדיבור, חכמה תתאה, ואילו ה-ו של "ואתה" מחברת גם חכמה עילאה וממשיכה אותה לתוך חכמה תתאה בשביל לעלות. אבל זה עדיין מדבר רק על מעשה בראשית. כאן זה עוד יותר עמוק, שזה כולל גם כן את חכמת התורה לברר, "חכמות בחוץ תרונה".

נחדד את המשל: יש ילד ששם את הסוכריה למעלה ולא אוכל אותה, ויש ילד שני שאוכל אותה. הילד שלא אוכל מתייחס למהות של הסוכריה, ולא רוצה להפסיד את המהות. הילד שאוכל אותה מתייחס רק למציאות הסוכריה. כלומר, הילד שלא אוכל, שרק מסתכל עליה הוא בסוד אור אין סוף שלפני הצמצום. הוא בעצם מתייחס למדרגת מהות הדבר, לא למדרגת המציאות שלו. להיפך, הוא יודע שהמציאות תקלקל את המהות, הוא ילד מהותי. הוא יכול לצייר אותה, אולי הוא לא רואה, אולי הוא כל פעם צריך חדשה. אחרי שהוא אוכל את הסוכריה הוא בבחינת בעל תשובה, שצריך לחזור בתשובה עד ש"זדונות יהפכו לזכויות". זה נקרא לחזור בתשובה. אדם לקח מהות ועשה ממנה מציאות וכעת הוא צריך לחזור בתשובה. לכן אפילו הקב"ה צריך לחזור בתשובה על כך שמיעט את הירח, שעשה ממנו מציאות. קודם היה במדרגת מהות. אם כן, המציאות היא בדיוק להוציא את הדבר מלהיות מהות.

בכל זאת צריך להבין שיש בזה התכללות. כאשר הילד מברך על הסוכריה הוא באמת הגיע למדרגת התורה, אולי למציאות המהות. מה שהוא מסתכל זו מהות המציאות, זה רק בשתי המדרגות התחתונות. אם הוא אומר ברכה אז זה כבר ממשיך מהמדרגה של התורה, מלפני הצמצום, אולי ממציאות המהות. יש ודאי משהו במהות המציאות שזה בגילוי יותר ממציאות המהות.

אז אם כן, זה היה רק להתחיל את נושא מהות ומציאות. שוב, ענין החכמה הוא לחבר ולכלול בהתכללות בארבע מדרגות את המהות ואת המציאות, וכך באמת לחבר אותם ולאחד אותם, כמו "הוי' אחד"[פד] – להבין את סוד ארבע מדרגות, כאשר יה הן מהות – מהות המהות ומציאות המהות – ו-וה הן מציאות – מהות המציאות ומציאות המציאות, ו"ה' אחד" זה "הוי' בחכמה יסד ארץ".

אם כן, מהות המהות היא היכולת:

כַּאֲשֶׁר יְכֹלֶת פְּשׁוּטָה זוֹ מִתְגַּלָּה לְעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל, מִתְמַלֵּא בְּשַׁעֲשׁוּעִים עַצְמִיִּים.

כך מסביר ר' הלל בכל דרושי החסידות שלו, שהשעשועים עצמיים הם הרגשת היכולת, שהוא גילוי היכולת בינו לבין עצמו. כמו אחד שפתאום מרגיש שהוא יכול לברוא את העולם. אלו השעשועים העצמיים, בלי תכנית עדיין. היכולת גופא זה שורשי הנשמות. יכולת מלשון כל. כתוב בספר הבהיר[פה] ש"כל" הוא עמוד שבין גן עדן התחתון לגן עדן העליון, "כי כל בשמים ובארץ"[פו] זה סוד הצדיק, כתוב בפירוש. מה זה כל יכול? הצדיק שנקרא "כל" – יכול הכל. עצם הדבר להרגיש את היכולת לפני שיש עדיין שום רצון לבצע אותו. עוד הפעם, השעשועים עצמיים הם להרגיש שאתה יכול, בלי לרצות להוציא את הדבר לפועל בכלל, רק להרגיש שאתה יכול. ברגע שאתה רוצה לעשות עם זה משהו כבר קלקלת את המהות, שזו כבר מציאות המהות, זה לא מהות טהורה. מהות המהות היא רק השעשועים, ה"כל יכול", זה גופא להרגיש את הצדיקים. בגלל שהצדיקים הם בחינת ה"כל", "כי כל בשמים ובארץ".

שֹׁרֶשׁ יְכֹלֶת זוֹ הוּא הַחָכְמָה הַגְּנוּזָה בְּהֶעְלֵם עַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל, בִּבְחִינַת "יָחִיד" מַמָּשׁ

זה גם כתוב אצל רבי הלל, שהשעשועים הם כבר גילוי, הם לא מדרגת 'יחיד', אבל יש להם שורש לשעשועים בה, שזו החכמה הגנוזה בבחינת יחיד ממש, שורש היכולת. כתוב "אל יתהלל חוגר כמפתח", ולכן אצלך זה באמת דמיון, אבל אצל הקב"ה הדמיון מתאמת, מתגשם. זה לגבי המדרגה הזאת. לכן עיקר התיקון הוא תיקון השעשועים העצמיים, בגלל שיש בה בירור לדמיון של היכולת – אם הוא באמת נכון או רק בלוף, דמיון שוא. זה שורש תיקון הנפש במקום מאד מאד גבוה.

מציאות המהות – מציאות בלתי נמצאת

ברגע שעולה רוצה לעשות משהו עם היכולת היא כבר עוברת להיות:

"מְצִיאוּת הַמַּהוּת"

הוא רוצה לעשות מהמהות הזאת מציאות, הוא רוצה לבצע-להגשים את היכולת שלו. זה נקרא שהוא כבר מוריד את המהות להיות מציאות – מציאות המהות כביכול. ברגע שיש רצון לעשות עם היכולת משהו, שזה נקרא בקבלה עלית הרצון – "כד סליק ברעותיה למבריה עלמא"[פז] – בתוך אור אין סוף לפני הצמצום. זה הרצון הפשוט להטיב, הרצון באמירת "אנא אמלוך"[פח].  מיד "בריש הורמנותא דמלכא" יש גם "גליף גליפו". לפי זה, הורמנותא דמלכא בזהר היא מציאות המהות, וברגע שיש מציאות המהות אז מיד "גליף גליפו בטהירו עילאה", שזה ה"לבושיה מיניה וביה", סוד המלבוש, חכמה תתאה של התורה:

הוּא כַּאֲשֶׁר עוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט לִפְעֹל בִּיכֹלֶת הַנַּ״ל כִּבְיָכוֹל. אֲזַי ״גַלִיף גְלִיפוּ בְּטְהִירוּ עִילָּאָה״ כַּנַּ״ל, וְנַעֲשֶׂה ״הַשְׁעָרָה בְּכֹחַ״ — "שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מַה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפֹעַל".

בְּחִינַת "בְּכֹחַ" זוֹ מוּכָנָה לָבֹא לִידֵי פֹּעַל עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם וְכו'

זאת אומרת, הוא כבר מחכה לצמצום, בגלל שהוא כבר מוכן לפעול, הוא כבר מציאות, אלא שהוא מציאות המהות, אבל הוא כבר מחכה בכל רגע מתי יבוא הצמצום שהוא יכול מיד להגשים את עצמו, להתחיל לעבוד. הלשון היא כך בחסידות, זו לשון הרבי הרש"ב, שההשערה היא "מציאות בלתי נמצאת"[פט]. לפי ההסבר כאן נוכל להבין טוב מאד מה נקרא "מציאות בלתי נמצאת". מה הוא מחדש במינוח זה? שלגבי מהות המהות שבשעשועים זו כבר מציאות. "מציאות" אבל "בלתי נמצאת", בגלל שהיא עדיין מציאות של מהות, זה לא מדרגה במציאות ממש. כלומר, הביטוי "מציאות בלתי נמצאת" הוא בדיוק הסוד של מציאות המהות, של ההשערה בכח. כיון שהיא מציאות היא רוצה להימצא, בינתיים היא בלתי נמצאת, לכן היא מחכה לצמצום שיתחיל להוציא מהכח של מציאות המהות לידי פועל, במציאות ממש.

עִם הֱיוֹת בְּחִינָה זוֹ בְּסוֹד "מְצִיאוּת הַמַּהוּת", אֵין לָהּ עֲדַיִן שׂוּם "מְצִיאוּת נִמְצֵאת", וְנִכְלֶלֶת וּבְטֵלָה בְּתַכְלִית בִּפְשִׁיטוּת הָאַחְדוּת כַּנַּ״ל. שְׁתֵּי בְּחִינוֹת הַנַּ״ל הֵן כְּנֶגֶד יה שֶׁבְּשֵׁם — "תְּרֵין רֵעִין דְּלֹא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין״ — "הַנִּסְתָּרוֹת לַהוי׳ אֱלֹקֵינוּ" לִפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן.

מהות המציאות – המשכה מאור אין סוף על ידי אין

מהי מהות המציאות?

"מַהוּת הַמְּצִיאוּת" הוּא עֶצֶם הָ״אַיִן" שֶׁל הַחָכְמָה הַמְּהַוָּה אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת [זה כבר שייך להתהוות בפועל, אבל זה האין שבתוך ההתהוות בפועל, כמו שהסברנו קודם, הכח שממשיך והכח שמחבר ומדבק]. הָ״אַיִן" הוּא כֹּחַ הַמַּמְשִׁיךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּסֵדֶר הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת וְשָׁרְשׁוֹ בִּפְנִימִיּוּת הַקַּו שֶׁל אוֹר אֵין סוֹף ב״ה, שֶּׁבָּקַע לְתוֹךְ הֶחָלָל, מָקוֹם פָּנוּי, שֶּׁנּוֹצַר עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן.

פנימיות הקו הוא הכח לחבר, ואילו חיצוניות הקו הוא הכח לחלק. חיצוניות הקו זה שורש החכמה תתאה של ההשתלשלות, שזה נקרא כח ההתחלקות בחסידות, ופנימיות הקו זה שורש חכמה עילאה של השתלשלות, שזה נקרא כח ההתכללות, שזה גם להמשיך וגם לחבר.

"הַמְשָׁכָה" הוּא סוֹד הַ־ו שֶׁבְּשֵׁם, וְכָל "הַמְשָׁכָה" בִּקְדֻשָּׁה הִיא עַל יְדֵי "אַיִן" [וזה היסוד הגדול שלמדנו קודם בשם רבי הלל, שלהמשיך זה פירוש המלה אין. אין אינו משהו, אלא רק בין שני דברים, המשכה מאחד לשני וגם לחבר אותם, והוא שום דבר. זה נקרא אין. כמו צדיק אמת שמשמש ממוצע מחבר והוא עצמו אין], וְנִקְרָא [הקו] "מַזַּל" מִלְּשׁוֹן "נוֹזֵל" (שֶׁשָּׁרְשׁוֹ בַּקָּו כַּנַּ״ל), בְּסוֹד "אַיִן מַזַּל לְיִשְׂרָאֵל".

האין הוא המזל שנקרא כח הממשיך וכח המדבק, כמו "יזל מים מדליו"[צ]. מזל הוא מדרגת מים, ה-מ של חכמה. זה מהות המציאות. נאמר את זה אחרת: יש לכל דבר מזל, המזל שלו הוא מהות המציאות שלו. אותו ילד שמתסכל על הסוכריה דואג ומוטרד ממזל הסוכריה. הוא רוצה לשמור על המזל שלו שיתגבר ולכן הוא לא רוצה לאכול אותו. זה נקרא המהות של המציאות.

מציאות המציאות – צרופי אותיות הדיבור של עשרה מאמרות

"מְצִיאוּת הַמְּצִיאוּת" הוּא "כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִפְעַל" [האותיות של מעשה בראשית כמו שכתוב בספר התניא], בְּסוֹד צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר שֶׁל עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כַּאֲשֶׁר כֹּחַ הַמְּצָרֵף [את האותיות] הוּא "חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כַּנַּ״ל, בְּחִינַת חָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם.

כלומר, האותיות של הקב"ה בעשרה מאמרות, "כח הפועל בנפעל", המצטרפות להוות את הדבר – הן מציאות המציאות, ואילו חכמה עילאה של ה' שממשיכה מדרגה לדרגה ומחברת היא מהות המציאות של הדבר. שוב, מה שכתוב בתניא שהשעון או כל דבר אחר הוא האותיות המהוות אותו היינו מציאות הדבר, אין יותר מזה, ואילו מהות המציאות היא חכמה עילאה שמתחברת לחכמה תתאה. אצל אדה"ז שמסופר[צא] שבסוף ימיו הוא כבר לא ראה את הקורה, הוא רק ראה את הכח האלקי שבתוך הקורה.

סיכום ארבע המדרגות והקבלתן לאותיות שם הוי'

אז אם כן מה יצא לנו מהפרק הזה? נראה את סיכום הפרק:

י – יְכֹלֶת

ה – כֹּחַ

ו – אַיִן

ה – פֹּעַל

ה-י היא היכולת, "כל יכול", כנגד מהות המהות. יש בכל דבר את היכולת הפשוטה שלו, בלי שהוא רוצה לעשות אותו בכלל, רק גילוי שהוא יכול. אלו שעשועים, ובאמת אין בהם שום מציאות לדבר, רק מציאות המשתעשע בינו לבין עצמו ביכולת שלו, והיכולת שלו היא הצדיק. כאן אנחנו מפרידים בין יכולת לכח, שכאשר הדבר נמצא בכח בתוך המהות הוא נקרא "מציאות בלתי נמצאת", מציאות המהות, וזה כח לגבי הפועל. על כך כתוב "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

ה-ה עילאה היא אין, הדבר נמצא בבחינת אין, וזו מהות המציאות שלו. זהו באמת המזל האמתי, עליו כתוב "אין מזל לישראל", שישראל רואים את המזל האמתי לפי הפירוש הבעל שם טוב "אַיִן מזל לישראל". לא רק לפי הפירוש המקובל שאין הוא המזל של ישראל, אלא שלכל דבר יש מזל שנקרא אַיִן אבל רק ישראל רואים זאת. מישהו אחר רואה רק את היש בתור מזל, בתור כח מקור, וזהו המזל שיש לאומות העולם, אבל ישראל יכולים לראות את המזל האמתי – האַיִן האמתי, חכמה עילאה של השתלשלות, וזאת בגלל שיש להם שורש בחכמה עילאה של תורה.

חכמה עילאה של תורה הולכת יחד עם חכמה עילאה של השתלשלות, בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[צב], אותיות י ו-ו שבשם. חכמה תתאה של השתלשלות הולכת יחד עם חכמה תתאה של תורה. חכמה תתאה של השתלשלות היא הפועל של כל דבר. ומהו הפועל? "כח הפועל בנפעל". הפועל האמתי הוא מציאות האותיות של מעשה בראשית, והחכמה שמצרפת אותן היא הפועל שלו. הפועל הוא חכמה תתאה של השתלשלות שהולכת יחד עם חכמה תתאה של תורה, שזה כח, כאשר הפועל יוצא מהכח. לעומת זאת, האין של מהות המציאות הולכת יחד עם היכולת, חכמה עילאה של השתלשלות עם חכמה עילאה של תורה.

אז אם כן, מה שיצא לנו עכשיו הוא מערכת ארבע מדרגות: יכולת, כח, אין, פועל. אנחנו מדייקים את המלים הללו גם בשביל הענין שלהן, זה העיקר, וגם בשביל הרמזים היפים הרבים שנראה בפרק הבא.