תולדות השעשועים העצמיים

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו | שער הוי' בחכמה – פרק ג

ט"ז שבט תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בתחילת השיעור סיכם הרב את הנלמד בשני השיעורים הקודמים בשער "הוי' בחכמה", בהם נערכה חלוקה בין י"ה ה"נסתרות" ל-ו"ה ה"נגלות" שהוקבלה כנגד חכמת התורה וחכמת מעשה בראשית. לאחר מכן נלמדה הקבלת ארבע המדרגות (שתים בכל אחת מהדרגות) לאותיות י-ה-ו-ה. מחציו השני של השיעור ענה הרב לשאלות הקהל, במיוחד בנושא של שעשועים עצמיים, והרחיב בהבנת מושג זה בקדושה לעומת הבנתו בקליפה.

א. הקבלת חכמת התורה ומעשה בראשית לאותיות שם הוי'

י-ה נסתרות, ו-ה נגלות

למדנו את המאמר הזה עד הסעיף שמתחיל "בחי' ה"אין" של פנימיות החכמה". באות ב' זה הביאור שלפני הציור י-ה-ו-ה, מתחיל "בחי' האין". אנחנו לומדים על המושג חכמה, ושיש ארבע מדרגות בחכמה, כנגד י-ה-ו-ה. הפסוק במשלי אומר "הוי' בחכמה"[ב]. יותר מכל ספירה אחרת יש התגלות של שם ה' בספירת החכמה, כח החכמה שבנפש. והסברנו שיש שתי מדרגות נסתרות: מה שנסתר הוא לפני הצמצום, זה הביטוי, דבר שהוא לפני הצמצום הראשון הוא נסתר ממנו. התודעה שלנו מתחילה לאחר הצמצום. אמנם יש גישה ישירה בתוך הנפש של היהודי גם כן לנסתר. בתודעה החיצונית של כל בן אדם כולל יהודי, בתודעה רגילה אי אפשר להשיג את הנסתר, הנסתר זה מה היה לפני הצמצום, לפני הצמצום הכוונה לפני שיש הגיון. לפני הצמצום הוא בבחינת נמנע, נמנע הנמנעות, נסתר[ג]. רק שבכל זאת בפנימיות הנפש האלקית יש גישה גם לנסתר.

בתוך הנסתר יש שתי מדרגות נסתרות – "הנסתרת להוי' אלהינו"[ד], הפסוק אומר "הנסתרת להוי' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו". בשניהם יש לשון רבים, לפי הכלל של חז"ל "מיעוט רבים שנים"[ה], אם כתוב "הנסתרת" יש שתי מדרגות של נסתרות, ואם כתוב "הנגלת" יש שתי מדרגות של נגלות. אבל על הנגלות כתוב בפירוש "והנגלת" ודורשים את זה בזהר[ו] והנגלת, "והנגלת", כלומר שהנגלות, שתי המדרגות של נגלות הן כנגד ו ו-ה של שם ה', ומזה מובן שהנסתרות זה כנגד י ו-ה של שם ה', שתי המדרגות הנסתרות.

חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה: שעשועים עצמיים והשערה בכח

לגבי התורה, לגבי החכמה יש שתי מדרגות של חכמת התורה, התורה היא המשל הקדמוני. יש פסוק בספר שמואל שמתאר את התורה בביטוי הזה "משל הקדמני"[ז]. כלומר, כולה מרמזת לאור אין סוף שלפני הצמצום שנקרא קדמון, הוא המשל הקדמוני. ואם כן, החכמה של התורה זה הכל בעצם חכמה שלפני הצמצום. יש חכמה של מעשה בראשית, חכמה של טבע. טבע מתחיל מהצמצום, אף על פי שיש בזה הרבה-המון עולמות ומדרגות שונות. יש עולם האצילות שהוא עדיין בבחינת אלקות, שהוא לא אלוקה, לא שהוא ה', אבל הוא אלקי, אלקי הכוונה שהוא בטל לאלו-ה, אין לו שום הרגשת מציאות עצמו, זה עולם האצילות. ובכל זאת, גם הוא נופל תחת המדרגה של מעשה בראשית, הוא לא נקרא תורה בעצם, שזה לפני הצמצום הראשון.

אז אם כן, יש שתי מדרגות של חכמה לפני הצמצום, חכמת התורה, ועוד שתי מדרגות של חכמה שלאחר הצמצום, שזה חכמת השתלשלות, מעשה בראשית, זה נקרא השתלשלות העולמות. וכל זוג של שתי מדרגות חכמה נקרא חכמה עילאה וחכמה תתאה. כלומר שיש חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה לפני הצמצום, וחכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות או של מעשה בראשית לאחר הצמצום.

על שתי המדרגות של חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה למדנו בשיעורים הקודמים, שזה נקרא שעשועים עצמיים והשערה בכח. החכמה העילאה של התורה זה שעשועים עצמיים. כתוב[ח] שה' היה משתעשע עם נשמות הצדיקים לפני שעלה ברצונו כביכול לברוא את העולמות. השעשועים העצמיים הם התורה הקדומה במדרגה הכי נעלית שלה, כלומר חכמה עילאה של תורה, שעשועים עצמיים. אין בזה עדיין שום תכנית וכוונה לקראת תהליך בריאה. ברגע שעולה ברצונו כביכול לברוא (כמובן שכל המלים שלנו הכל מגושם, זה רק לסבר את האוזן בלבד), שיש עליית הרצון לברוא עולמות – יש מיד מיניה וביה תכנית שלמה, לפני שהתהליך מתחיל בפועל. התכנית של כל מה שהיה הוה ויהיה נקרא השערה בכח, שהכל משוער בכח[ט], וההשערה בכח היא החכמה תתאה של התורה, שעל זה כתוב "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[י], שה' הסתכל בתורה, לפי לוח התכנית של התורה וברא את העולם.

אז מכאן אנחנו למדים שיש בתורה בחינה שהיא תכנית לגבי מעשה בראשית, היא לפני מעשה בראשית אבל יש בזה תכנית של כל מה שעתיד להיות. זה נקרא השערה בכח. לגבי התורה היא המדרגה הנמוכה של התורה. מה שהתורה היא תכנית של בריאת העולמות כולם עד סוף כל הדורות היא החכמה תתאה של התורה. החכמה עילאה של התורה לא נוגעת למציאות העולמות בכלל, רק לשעשועים עצמיים עם שורשי הנשמות, ושורשי הנשמות הם "חלק אלו-ה ממעל ממש"[יא], זה לא נוגע לבריאת העולמות בכלל. אם כן, אלו שתי המדרגות נקראת חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה, לפני הצמצום. הצמצום היא נקודת ההתחלה של מעשה בראשית.

התגלות האין בדיבור

זה למדנו בשיעורים קודמים. נמשיך לקרוא, ומכאן מתחיל ההסבר של שתי מדרגות החכמה של עולמות, של השתלשלות, של מעשה בראשית, של טבע, זה הכל שמות נרדפים. שתי המדרגות האלה נקראו "אין", מלשון העלם גמור, אין ויש, אין זה גם בטול מוחלט, ויש, ביחס לעולמות, ביחס למעשה בראשית:

בְּחִי׳ הָ״אַיִן" שֶׁל פְּנִימִיּוּת הַחָכְמָה בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת הִיא הַנִּקְרֵאת "חָכְמָה עִילָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת.

שוב, השתלשלות ומעשה בראשית וטבע זה הכל אותו הדבר. כלומר שלפני הצמצום זה למעלה מההשתלשלות. השתלשלות זה בעצמו טבע. מה זה טבע? טבע מלשון טבעות, אחד מהפירושים של טבע זה כמו טבעת[יב], כלומר שיש הרבה טבעות של השתלשלות, שלשלת, שלשלת ושרשרת וטבעות וטבע זה הכל ענין אחד. אז אם כן מהצמצום ולמטה מתחיל סדר השתלשלות שזה טבע, טבעות משולבות אחת בשניה. ויש בראשית השרשרת של הטבעות של ההשתשלות הטבע לאחר הצמצום הראשון – בחינת אין. האין שורה בפנימיות ספירת החכמה שבעולם האצילות.

עולם האצילות הוא העולם הגבוה העליון לאחר הצמצום, ובפנימיות החכמה בעולם האצילות שורה בחינת אין, כלומר בחינה נעלמת מעיני כל חי, אפילו בעולם האצילות. כח נעלם ובטל בתכלית לשרשו שלפני הצמצום, זה נקרא אין. אז האין הזה שהוא שורה בפנימיות החכמה בעולם האצילות הוא הנקרא חכמה עילאה של השתלשלות. כל המשפטים כאן כמובן זה בקיצור, זה רק לתת הגדרות ראשוניות.

מִמֶּנָּה [כלומר מהחכמה העילאה של עולם האצילות] נִמְשָׁךְ, דֶּרֶךְ הַסְּפִירוֹת וְהַפַּרְצוּפִים שֶׁל עוֹלָם הָאֲצִילוּת, אוֹר הַחָכְמָה לַיְּסוֹד אָרֶץ ([על פי הפסוק בתחילת משלי, כתוב] ״הוי׳ בְּחָכְמָה [אמרנו שכל השער הזה שאנחנו לומדים כאן נקרא "הוי' בחכמה", מהפסוק הזה. האריז"ל מסביר בקבלה[יג] ש"הוי' בחכמה" כמו שהסברנו קודם – עיקר התגלות ה' היא בספירת החכמה. ומה המשך הפסוק?] יָסַד אָרֶץ [כונן שמים בתבונה וכו']״)

אז כאשר יש "הוי' בחכמה" לגבי מעשה בראשית, כלומר השתלשלות "הוי' בחכמה" היא בחינת האין ששורה בחכמה עילאה באצילות. אבל ממנה, מ"הוי' בחכמה" נמשך ליסוד ארץ, "ארץ" זה כינוי למלכות שבעולם האצילות, המלכות נקראת הדיבור, עולם הדיבור, והחכמה זה הבטול, זה למעלה מן המחשבה כביכול.

בכל עולם יש מחשבה ודיבור. מחשבה היא בינה, דיבור הוא מלכות, למעלה מהמחשבה יש חכמה. מהמדרגה שלמעלה מהמחשבה נמשך ליסוד הדיבור, כלומר, יש משהו בדיבור, שהשורש שלו בא יותר גבוה מהמחשבה. אף על פי שעל פי פשט הדיבור בא רק להביע את המחשבה, אבל השורש שלו הוא יותר גבוה מהמחשבה, ולכן בן אדם שכל סוג ומין האדם יחסי לדומם צומח חי הוא במדרגת חכמה.

יש ארבע מדרגות של מציאות – דומם-צומח-חי-מדבר, והאדם שבמדרגה הרביעית לא נקרא חושב או אפילו משכיל, בגלל שמשכיל לפי המובן הפשוט הוא שכל גלוי, שכל שמתגלה בתוך המחשבה. מה שאין כן מדבר, שקוראים-שמכנים את האדם בשם מדבר. זה בסוד הדבר הזה שנקרא "ה' בחכמה יסד ארץ", שהדיבור הוא באמת בא מהחכמה, האין של החכמה שלמעלה מהיש של השכל שמתגלה במחשבה.

עוד הפעם, המחשבה מגלה את הישות של השכל. בדיבור מתגלה גם האין שלמעלה מהיש. האין ששורה בפנימיות החכמה. כל זה פירוש הפסוק במשלי "ה' בחכמה יסד ארץ", הכל ביחס לעולם האצילות. בכל עולם ועולם יש כל היחסים האלה, בכל הספירות. כאן אנחנו מדברים על עולם האצילות, עולם האצילות כולו אלקות, לא רוחניות, וכל שכן לא גשמיות, ויש שלשה עולמות בריאה-יצירה-עשיה אחר כך שהם רוחניות, יש אחר כך עולם תחתון של גשמיות. אנחנו עכשיו מדברים על עולם האצילות שזה לא מציאות רוחנית ולא מציאות גשמית אלא מציאות אלקית, כל העולם של האצילות. כלומר שהכל הוא בטל בעצם לאלקות. הוא לא אלוקה, אבל הוא אלקי.

כמו שאומרים על צדיק, על האריז"ל, למה קוראים לאריז"ל האריז"ל? זה האלקי רבינו יצחק, המקובל האלקי, או החסיד האלקי. יהודי, כיון שהנשמה של היהודי מתגלה תחילה בעולם האצילות אז הוא יכול להיות אלקי, געטליך בשם התואר. מה זה נקרא אלקי? לא שהוא אלו-ה, לא שהוא ה', אבל שהוא בטל באמת לה', זה נקרא אלקי.

בעולם שכולו אלקי, לא רוחני, לגבי האלקות רוחני זה כמו גשמי, אין שום הבדל יחסי. להיות רוחני ולהיות מגושם זה אותו דבר ביחס לאלקות. עולם האצילות הוא עולם אלקי כולו, ובכל זאת ישנם כל השלבים וכל המדרגות של הספירות, חכמה ובינה וכו' עד המלכות, נקראת ארץ.

חכמה תתאה – המשכת החכמה בכח דיבור

אם כן, מחכמה עילאה שבעולם האצילות "נמשך דרך הספירות והפרצופים". אלו הביטויים של הקבלה, יש ספירות בעולם האצילות ויש פרצופים. כל פרצוף הוא מערכת של ספירות. אז יש ספירות ויש פרצופים בעולם האצילות. ודרך כל אותן הספירות והפרצופים נמשך "אור החכמה ליסוד ארץ", כלומר לתקן ולבנות, זה הביטוי בקבלה[יד], לבנות את בנין המלכות, את פרצוף המלכות. החכמה נמשכת לבנות את המלכות, המלכות היא הדיבור, הדיבור בעולם האצילות. זה נקרא:

– מַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, כְּלוֹמַר לִבְנוֹת אֶת פַּרְצוּף "הַדִּבּוּר הָעֶלְיוֹן" שֶׁל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית

כלומר, ממלכות דאצילות, שהוא סוד הדיבור העליון, מהדיבור הזה, נבראו ונוצרו ונעשו כל העולמות של המציאות. כלומר, העולמות הרוחניים והעולם הזה הגשמי. יש שלשה עולמות רוחניים – בריאה-יצירה-עשיה, ויש בסוף עולם העשיה הרוחני כבר עולם הזה הגשמי.

העולמות הללו נבראו ונוצרו ונעשה מכח הדיבור, כמו שכתוב "בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם"[טו], למעשה כל מה שנעשה הוא בדיבור, "בעשרה מאמרות נברא העולם"[טז], "ויאמר אלהים יהי אור"[יז], "ויאמר אלהים יהי רקיע"[יח]. בתחילת מעשה בראשית כתוב "בראשית ברא אלהים"[יט], וחז"ל דורשים בגמרא "בראשית נמי מאמר הוא"[כ], רק שהוא מאמר סתום, לא כתוב "ויאמר", אפילו הפסוק הראשון "בראשית ברא אלהים" הוא "נמי", כלומר גם מאמר, הכל נברא במאמר. ומה זה מאמר? מאמר הוא מלכות דאצילות, הדיבור.

כאשר החכמה נמשכת בתוך כח הדיבור אז היא נקראת חכמה תתאה של מעשה בראשית. כל עוד שהחכמה במקורה ושורשה בפנימיות חכמה עילאה בעולם האצילות, אז היא בבחינת אין. ברגע שהיא נמשכת בתוך הדיבור של עולם האצילות היא הופכת להיות מקור של מציאות, של יש. ואז היא נקראת חכמה תתאה.

כל הדברים אפשר להבין רק מתוך התבוננות פנימית בנפש. כל מה שאומרים אי אפשר לקלוט שום דבר שלומדים אם לא מתבוננים "מבשרי אחזה אלו-ה"[כא] בתוך הנפש. כמו שהסברנו קודם, פנימיות הדיבור נבנית מהאין של החכמה, שהוא למעלה מהמחשבה. אף על פי שהדיבור בחיצוניותו מביע את המחשבות, אבל איך לצרף, מה שנקרא כח המצרף את האותיות על מנת להביע מחשבות, בא מהאין שלמעלה מהמחשבות.

בנין פרצוף המלכות – המשכה מהאין לדיבור

בְּרִבּוּי אוֹתִיּוֹת וְצֵרוּפִים עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית.

זה נקרא בנין פרצוף המלכות, שיש אפשרות לצרף אותיות וצרופים רבים ללא כל גבול, ועל ידי כך להביע בריבוי אופנים שונים כל מה שעולה במחשבה להביע, זה נקרא בנין פרצוף המלכות. כשאדם אין לו מלים להביע משהו אז המלכות אצלו לא נבנית בשלמות. אם יש לי איזה משהו, רעיון עמוק, ואני לא מוצא מלים לבטא את הרעיון העמוק אז זה נשאר אצלי סתום, ואני יכול להיות מתוסכל מזה שאני לא מסוגל לבטא את הרעיון שאני רוצה לבטא. מה חסר? לא שיש חסרון ברעיון, יש חסרון בהמשכה, בצינור שממשיך מהאין שהוא למעלה מהרעיון הגלוי. האין של החכמה לתוך הדיבור לבנות את פרצוף הדיבור, זה נקרא לבנות את המלכות שלי, ועל ידי כך אני יכול להביע כל דבר עמוק.

כמו שכתוב "לב מלכים אין חקר"[כב]. המלך שהוא המדבר, שעל כך כתוב "בדבר [מלכות] מלך שלטון"[כג], הנהגת המלך את המדינה היא על פי הדיבור שלו, כחו בפה, ובכל זאת "לב מלכים אין חקר", יש לו מחשבות עמוקות עד מאד. רק שהמלכות שלו תלויה בזה שהוא מסוגל להביע את כל המחשבות העמוקות שלו. וגם כן לעצב את הדיבור שלו בצורת ציוויים, שהציוויים האלה פועלים את ביצוע עומק המחשבות שלו, זה נקרא מלך, כח של מלך.

הכח הזה באמת הוא בא מהאין. כאשר האין נמשך לתוך הפה לבנות את הדיבור, זה נקרא בנין פרצוף המלכות בלשון הקבלה. זה מה שכתוב כאן, "כלומר לבנות את פרצוף הדיבור העליון של מעשה בראשית בריבוי אותיות וצרופים עד אין קץ ותכלית", כלומר שיש פוטנציה של אין קץ ותכלית דיבורים, והכח לצרף את הדיבורים הוא נקרא "מצרף לחכמה", יש ביטוי. הכח המצרף זה בא מהחכמה, מהאין. אבל כאשר הוא מתבטא בתוך הדיבור הוא נקרא חכמה תתאה.

בְּחִינָה זוֹ נִקְרֵאת "חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, שֶׁעִקָּרָהּ בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת.

עיקר המקום של החכמה תתאה של ההשתלשלות הוא במלכות דאצילות שנקראת הדיבור העליון, ועליה כתוב "בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", "בעשרה מאמרות נברא העולם".

אז אם כן בזה אנחנו השלמנו את המפה הראשונה שלנו: מפת ארבע מדרגות שם הוי' שהן ארבע דרגות של חכמה – שתי מדרגות של חכמת התורה לפני הצמצום ושתי מדרגות של חכמת ההשתלשלות לאחר הצמצום.

הדרך הטובה לסדר תיקון אמתי

נסתכל בציור, קיצור התוכן שלמדנו. שוב, רק שנדע מה תכלית הלימוד – שנוכל באמת להתבונן בזה ולעכל את זה, בשביל להתבונן ולעכל את זה, לקלוט את זה, ברגע שקולטים את זה אז קורה תיקון בנפש, התיקון הזה נוגע מלמעלה עד למטה. עוד הפעם, אם קולטים אמת של תורה ובמיוחד שקולטים אמת של פנימיות התורה, אז אין תיקון בנפש יותר מזה, כי זה נוגע מלמעלה עד למטה, מהמדרגה הכי גבוהה בנפש עד מעשה הכי תחתון שהבן אדם עושה.

התיקון מתחיל מקליטה פנימית של אמת. כל התורה היא אמת ובמיוחד שלומדים בחכמת האמת ופנימיות התורה, אם קולטים-זוכים לקלוט משהו אז זה מתחיל תיקון מהראש עד הרגל, עד הסוף. לכן המטרה שלנו כאן זה אחר כך, לאו דווקא בשעת השיעור, אחר כך בבית – להתבונן בזה ולקלוט את זה. עכשיו, הדרך הטובה והחשובה ביותר לסדר ולקלוט היא כאשר מסדרים את הענינים לפי סוד שם הוי'. כך הדרך של כל מה שנלמד.

י – אור המאיר לעצמו

אז אם כן, אנחנו הסברנו ארבע מדרגות של חכמה, כנגד שם הוי'. וזה מה שאני קורא כאן:

י  "חָכְמָה עִילָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה [הנקראת] "שַׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים", [וכן] "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ"

כלומר, לפני הצמצום זהו אור שכולו מופנם בינו לבין עצמו, כמו משל השמש, כך כתוב בחסידות[כד], והיום מכירים זאת יותר בגשמיות על פי המדע החדש, שבתוך כדור השמש – וכך בכדור כל כוכב – יש שכבה שממנה ופנימה כל האור מופנם, כל האור מכוון פנימה, וממנה והחוצה האור שנוצר שם הוא באמת מכוון חוצה, והוא עדיין בתוך השמש, בתוך המאור.

בתוך כל מאור יש אור פנימי שהוא ממש נופל על עצמו. מרוב כח המשיכה האור בעצמו נמשך פנימה ולא מאיר החוצה בכלל, ויש מהשכבה ההיא והחוצה האור שנוצר שמה הוא באמת מאיר החוצה וסופו לצאת. בינתיים הוא עדיין בתוך השמש, אבל סופו לצאת מהשמש. זה נקרא "אור המאיר לזולתו". זה משל לאור שלפני הצמצום. מה שבתוך השמש, מה שמתרחש בתוכה, הוא משל למה שמתרחש לפני הצמצום. לפני הצמצום יש אור שהוא מאיר לעצמו, וזה נקרא שעשועים עצמיים, והוא החכמה העילאה של התורה, ויש אור שהוא בתוך השמש אבל הוא כבר מאיר לזולת, אף על פי שהוא לא יצא עדיין מהשמש בכלל, אבל הוא כבר מכוון החוצה כביכול. כמובן שהכל כאן הוא כביכול, שאין לו גוף ולא דמות הגוף.

ה – אור המאיר לזולתו

האור שכבר מכוון החוצה הוא התכנית של מעשה בראשית שהזכרנו קודם, ההשערה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", וזו המדרגה השניה כאן:

ה  "חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה, "הַשְׁעָרָה בְּכֹחַ"

כלומר, ה' שיער בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. בלשון תלמידי האריז"ל קוראים למדרגה הזאת "מלבוש"[כה]. כלומר, כמו בשמש שהשכבה שבה האור מכוון החוצה הוא באמת מלבוש לגבי הפנימיות של השמש ששם האור נופל ומאיר פנימה כביכול. זו מדרגת:

"מַלְבּוּשׁ עֶלְיוֹן"

על זה יש פסוק בתהלים "עטה אור כשלמה"[כו]. כתוב שה' "עטה" ומתלבש ב"אור כשלמה", מלבוש. באיזה אור ה' עוטה כשלמה? האור שהוא מיועד להאיר החוצה טרם כל מציאות של חוצה, כלומר טרם הצמצום הראשון, הוא כבר בבחינת "עטה אור כשלמה", והוא נקרא חכמה תתאה של תורה. שעל זה כתוב "אסתכל באוריתא וברא עלמא", שלפי המלבוש הזה ה' מסתכל בתורה ובהתאם בורא את העולם.

אם כן, זה נקרא חכמה תתאה של תורה, השערה בכח, מלבוש עליון. הסברנו לפני כמה שיעורים שלכל מדרגה יש הרבה ביטויים, יש ביטוי של הזהר בדרך כלל, ויש ביטוי של קבלת האריז"ל, ואחר כך יש ביטוי של החסידות. בכל ביטוי וביטוי יש כמה מדרגות. לדבר הזה קוראים בלשון החסידות השערה בכח. בלשון תלמידי האריז"ל קוראים לו מלבוש, מלבוש עליון. והבטוי הנוסף בחסידות הוא:

שֶׁל "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ"

אף על פי שהוא עדיין בתוך השמש כביכול, יש לו ערך של וקטור שהוא מכוון כלפי חוץ.

ו – אסתכל באוריתא וברא עלמא

שתי האותיות האחרונות וה נקראות "והנגלות", החכמה של מעשה בראשית:

ו  "חָכְמָה עִילָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת [היא כנגד] "אַיִן" שֶׁבִּפְנִימִיּוּת חָכְמָה דַּאֲצִילוּת

אף על פי שזו חכמה בעולם האצילות, אבל ביחס לכל שאר המדרגות שאנחנו מתארים כאן ומתבוננים בהם, הוא בבחינת ה-ו. מה היא עושה? ממשיכה מהאות ה עילאה לאות ה תתאה. ה עילאה היא ההשערה בכח של מה שעתיד להיות, התכנית, לוח התכנית של האדריכל. זו ה-ה עילאה שלפני הצמצום.

מה זה האין? המושג אין בכל מקום הוא ממוצע. אין הוא ממוצע לעבור ממדרגה למדרגה. כאשר צריך לעבור ממדרגה למדרגה ויש דילוג הערך בין שתי המדרגות, כלומר שיש הפרש אין סופי בין שתי המדרגות, ובכל זאת יש צד השווה ביניהם, יש מכנה משותף ביניהם. מצד אחד יש דילוג הערך ביניהם, כלומר הבדל-מרחק אין סופי ביניהם, ומצד שני יש משהו משותף ביניהם. כמו כאן שיש תכנית העולם ומציאות העולם. בין תכנית העולם לבין מציאות העולם יש מרחק אין סופי. אמרנו שתכלית העולם קימת בתוך האור אין סוף, לפני הצמצום הראשון; מציאות העולם היא למטה מטה. אז המרחק בין התכנית לבין המציאות הוא מרחק אין סופי, זה נקרא דילוג הערך לגמרי. ובכל זאת, יש משהו משותף גם כן, זה לא כמו האור המאיר לעצמו שהוא לא שייך למעשה בראשית בכלל. התכנית היא-היא תכנית המציאות. בשביל לחבר את שתי המדרגות – תכנית בתוך האור אין סוף ומציאות – צריך להיות ממוצע שממשיך לממוצע יש כח להמשיך, להוציא מהכח אל הפועל.

הכח הזה, הממוצע על מנת להוציא-להמשיך מהכח אל הפועל, הוא בבחינת אין. כמו אדם שהוא עצמו בבחינת אין מסוגל לעשות מעבר ולשמש גשר, לגשר בין שתי מדרגות רחוקות מאד מאד, ואף על פי כן יש מכנה משותף ביניהן. עוד הפעם, להיות גשר, כמו כאן לשמש גשר בין תכנית של מציאות העולמות באור אין סוף לבין המציאות ממש צריך להיות בבחינת אין. כלומר, בטל בעצם לגמרי.

לכן האין של מעשה בראשית הוא כמו האות ו של שם הוי', כח שממשיך מ-ה עילאה ומביא מה שנמצא בכח בתוכה לתוך ה תתאה. על כך גופא כתוב "אסתכל באוריתא וברא עלמא". מי מסתכל באוריתא וברא עלמא? כתוב בקבלה[כז] שזה לא הולך על עצמות ה', מדרגת האות ו מסתכלת למעלה למדרגה ה. היא מסתכלת כמו הבנאי שיש לו כבר תכנית, שאותה מישהו אחר הכין. כאן הכל מיוחס לה', אבל יש בכך הרבה גילויים. מי מסתכל בתוך התכנית על מנת לבצע מה שרשום בתוכה? הקבלן. הקבלן מקבל את התכנית, הוא צריך להסתכל בתוכהה ולבצע מה שכתוב בה. אז מה שכתוב "אסתכל באוריתא וברא עלמא", שהוא הסתכל בתורה ובהתאם ברא את העולם – זה לא הולך על מה שלמעלה מהתורה, מה שלמעלה מ-ה עילאה, אלא עלממה שלמטה. כלומר שה-ו מסתכלת ב-ה עילאה ולפי ערך זה נמשך לתוך ה-ה תתאה, הדיבור, ובהתאם לכך בורא את המציאות.

עוד הפעם, הביטוי אומר "אסתכל באוריתא וברא עלמא". ה"אסתכל באוריתא" זה הו', לפי מה שהוא רואה בתוך האוריתא, ה-ה עילאה, ההשערה בכח, כך הוא נמשך לתוך המלכות ובונה את פרצוף הדיבור, ועל ידי כך "ברא עלמא", בורא את העולם בפועל, את המציאות. אז אם כן באמת בביטוי "אסתכל באוריתא וברא עלמא" יש שני דברים – "אסתכל באוריתא", "וברא עלמא", ושניהם עצמם הם חכמה עילאה של מעשה בראשית, שהוא הסתכל למעלה לתוך החכמה תתאה של התורה, ואחר כך "ברא עלמא" זה מה שהוא בעצמו נמשך לתוך הדיבור לבנות את הדיבור, ואז הוא נעשה חכמה תתאה של מעשה בראשית ובורא את המציאות בפועל. אז אם כן, "אסתכל באוריתא" הוא חכמה עילאה של מעשה בראשית, "וברא עלמא" הוא חכמה תתאה של מעשה בראשית. והתורה כאן היא החכמה תתאה של התורה, כמו שהסברנו קודם.

הסתכלות היא תמיד באין, וכל הסתכלות בדבר שהוא למעלה מעלה ממנו, זה כאשר העין עם האות ע נמצא במדרגה של אין עם האות א. כתוב שאין הוא פנימיות העין. חכמה סתם, בכל מדרגה ובכל עולם שהוא, נקראת עין, שהיא כח הסתכלות, אבל בשביל להסתכל על מה שלמעלה, לפני הצמצום, צריך להיות אין. לכן בדיוק כתבנו בפנים שבפנימיות חכמה עילאה יש אין, לכן הוא הוא המסתכל למעלה על מה שנמצא בתכנית בהשערה בכח, ולפי זה נמשך למטה בתוך הדיבור "וברא עלמא" בפועל. לכן הוא ה-ו של שם הוי', הכח להוציא מ-ה עילאה ולהמשיך ב-ה תתאה.

ה – דיבור

אז מהי ה תתאה?

ה'   "חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, כֹּחַ הַחָכְמָה הַמְּצָרֵף אֶת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר.

שעל זכך כתוב "בדבר הוי' שמים נעשו", ובלשון המשנה "בעשרה מאמרות נברא העולם".

ב. שו"ת בנושא שעשועים עצמיים

עלית הרצון להטיב

שאלה: יש את שלב של השעשועים העצמיים ואחר כך שלב ההשערה בכח. מה בינים?

תשובה: הזכרנו בקיצור, זה נקרא עלית הרצון להטיב. זה גם היה כתוב קודם, ולמדנו על זה בפעם הקודמת. יש עלית הרצון להטיב, שצריכה באמת לבוא ממקום שנעלם אפילו מהשעשועים. השעשועים הם גם גילוי, והסברנו באריכות שזהו גילוי בינו לבין עצמו. יש מדרגה שהיא תעלומה, שבאמת לפניו "נתגלו כל תעלומות". אין דבר שהוא תעלומה ונעלם מה' עצמו, אבל ביחס לגילוי השעשועים הוא נעלם. כלומר, יש דבר שנעלם מהשעשועים. אותה מדרגה נקראת "העלם עצמי של אור במאור". מדרגת השעשועים נקראת "אור המאיר לעצמו", אבל לפני שיש אור המאיר לעצמו יש העלם העצמי של אור בעצמות המאור.

שם, בהעלם העצמי, יש שורש הכוונה, אבל הוא עוד לא התגלה. לאחר שלב השעשועים הוא מתגלה כרצון להטיב. כלומר, הרצון לברוא את העולמות, את המציאות. בתוך העצמות זה נקרא עצם הטוב. מה שנאמר על ה' בצורה פשוטה שה' הוא טוב בעצם. אז הדבר הזה שה' הוא טוב, זה נקרא עצם הטוב.

עוד פעם, נאמר את זה בצורה הכי פשוטה: כל יהודי, ילד פשוט, יכול להבין שתאמר לו ה' הוא טוב, ושאומרים זאת לא מתכוונים לעולם האצילות ולא לאור אין סוף שלפני הצמצום. הבעל שם טוב מלמד אותנו[כח], שיהודי פשוט, ילד קטן, אומר ה' הוא לא יודע קבלה, ולכן כשהוא אומר ה' הוא מתכוון לה', לעצמותו יתברך, וכשהוא אומר ה' טוב הוא מתכוון שהעצמות זה טוב, מה שנקרא עצם הטוב. אותו מקום שה' הוא טוב הוא יותר מהשעשועים העצמיים.

חשוב מאד לדעת והסברנו את זה, כל מה שאנחנו אומרים-לומדים מהיכן שלא נתחיל הוא נמוך ממה שילד קטן מתכוון שהוא אומר ה'[כט]. עוד לא מגיעים אף פעם לפשטות הכי פשוטה של ילד קטן או של יהודי פשוט שאומרים ה'. זה מאד חשוב לדעת. כאשר יהודי פשוט או ילד קטן אומרים שה' הוא טוב הם מתכוונים שיש עצם הטוב. כלומר, הם מאמינים שה' הוא טוב, ומאמינים שיש אצלו עצם הטוב. עצם הטוב מתגלה בתור רצון להטיב רק לאחר התגלות השעשועים בינו לבין עצמו, וזה נקרא עלית הרצון. עלית הרצון באה לאחר השעשועים, אבל היא באה באמת מעצם הטוב, מזה שה' הוא עצם הטוב. ולאחר עלית הרצון יש תכנית, שנקראת קדמון.

כתב-דיבור – חש-מל

שאלה: בהקשר לצרוף של כח דיבור, איזה קשר יש בין כושר דיבור לכושר כתב?

תשובה: כתב זה באמת אותיות העשיה, המעשה, יש מחשבה, דבור ומעשה ומעשה מתחת לדיבור, אבל יחד עם זאת הוא גם מקבל משורש נעלם. כתוב שכתב מסתיר ודיבור מגלה, כמו חש-מל.

עוד הפעם, צריך להבין את זה: כתב מתבטא במדרגה יותר נמוכה, במעשה, שלמטה מדיבור, אבל הוא ה"חש" של הדיבור. כמו כאן, מה שכתוב כאן בדף ביחס למה שנאמר בעל פה הוא "חש". זאת אף על פי שהתוכן כתוב, ולכאורה מה שכתוב הוא גלוי. בעבר, מה שכתוב היו רואים ומה שמדברים – אז לא היו מכשירי טייפ – או ששמעת או שלא שמעת. לפי זה, מה שכתוב הוא לכאורה החלק הגלוי, שכן לא כל אחד זוכה לשמוע דיבור. אבל באמת לא כך כתוב בזהר. כתוב שם שהכתוב הוא הנסתר. מה שכתוב הוא רק כמו ראשי פרקים, רק כמו סימנים. הכתב בעצם בא להסתיר, אבל זה לרכז – לרכז את כל האור בתוך אותיות הכתב. כתוב ש"אצבע כותב רזין"[ל], זה הביטוי של הזהר. הדיבור נועד לגלות חכמה, זה נקרא "מל". "חש" זה שקט, שתיקה, ו"מל" זה דיבור, גילוי[לא]. אז באופן יחסי הכתב הוא המסתיר, והדיבור מגלה מה שמוסתר בתוך הכתב, ושניהם באים ממקום מאד גבוה. רק שבתוך הכתב נמשכת מדרגת החש, ובתוך הדיבור מדרגת המל, שניהם מהחכמה.

דיבור-משל-כתיבה-רמז

דיבור הוא מלכות. יש הרבה עולמות, בכל עולם יש מלכות. כמו שבכל עולם יש דיבור. יש פעם אחת שכתוב בקיצור שיש דיבור-משל-כתיבה-רמז, שצריך ללמוד את זה בהזדמנות אחרת. יש דיבור שמגלה הכל ויש דיבור שלא מסוגל לגלות אז הוא רק יכול לומר במשל. אבל המשל הוא באמת משל מכוון, כלומר שהמשל דומה לנמשל, הוא לא מסוגל לבטא את האלקות, אבל הוא יכול כן להמציא משל, להמציא משהו בטבע שזה דומה לאלקות. אחר כך יש דיבור שלמטה ממנו שנקרא חידה, שחידה זה עוד יותר נעלם, כלומר שהחידה זה כבר לא דומה, וצריך חוש מיוחד בשביל לדלג מהחידה למה שהוא מרמז עליו. אחר כך יש דיבור שהוא רק רמז, זה אפילו פחות מחידה, כמו שאדם עושה תנועה באצבע – הוא מתכוון לחכמה מאד נשגבה. על זה כתוב "די לחכימא ברמיזא"[לב], שיש דבר שהדיבור שהוא יורד עוד יותר נמוך ורק מסוגל לרמז.

אלו ארבע מדרגות שנקראות ארבע מלכויות שבארבעה עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. כלומר, המלכות של האצילות היא דיבור, דיבור בהדיא, כלומר בפירוש. מלכות שבעולם הבריאה היא כמו משל, מלכות שבעולם היצירה כמו חידה ומלכות שבעולם העשיה היא כמו רמז. היקום הגשמי מקבל חיות משתי הספירות האחרונות של עולם העשיה הרוחני.

דיבור-משל-כתיבה-רמז

האילמות באמת משל לגלות[לג], גלות השכינה. המלכות, שהיא הדיבור, נקראת שכינה בלשון חז"ל[לד], בגלל שהיא שוכנת-יורדת ומתגלה בתחתונים, וכאשר השכינה בגלות היא נאלמת – "כרחל לפני גזזיה נאלמה"[לה]. כאשר אנחנו חוטאים אנחנו מניקים רחמנא ליצלן כח לחיצונים, החיצונים משתלטים על הקדושה, ואז המלכות שנקראת רחל בלשון הקבלה[לו] "מפני גוזזיה", שהם הקליפות שמשתלטות כביכול עליה – היא ביניהם "נאלמה", היא לא מסוגלת לדבר.

אם כן, אילמות היא משל לגלות השכינה. גם כן בתוך האדם, אם יש אצלו מצב של אילמות השכינה אצלו גם היא בגלות. זה נקרא יהודי בגלות הוא אילם. עוד הפעם, אם האדם הוא אילם לגמרי זה נקרא שהוא נמצא בגלות, כמו שהשכינה נמצא בגלות, כמו שיש כח אחר ששולט עלי ולא נותן לו להביע את עצמו. זה לא חייב להיות אילמות פיזית שהוא לא יכול לדבר בכלל. אם אדם לא מסוגל לדבר דברי קדושה אז הוא אילם, לא משנה כמה שהוא ידבר דברי חול, זה נקרא שהוא נמצא במצב של גלות השכינה. היא מצויה אבל בגלות, הסתרת פנים, זה נקרא "אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[לז] גלות זה נקרא הסתרת פנים.

כל ההתבוננויות נמצאים באדם

שאלה: אני פה פעם ראשונה, ואולי בשונה מאנשים אחרים שנמצאים פה אני מתקשה לראות קשר בין כל המושגים הגבוהים המדוברים לתיקון העולם המעשי. איך הם עוזרים לי לתיקון המדות?

תשובה: יש ביטוי בחז"ל[לח] שיש שתי דרכים לאדם: דרך ארוכה וקצרה ודרך קצרה וארוכה. כלומר, יש יעד, אדם רוצה להגיע ליעד מסוים, והוא "לתקן עולם במלכות שדי", מה שאמרת. תיקון העולם תלוי בכך שהאדם יתקן את עצמו, שיאבק עם המדות שלו ויתקן את עצמו ואז יוכל גם כן לתקן את העולם שמחוצה לו. זה היעד. איך מגיעים ליעד? יש שתי דרכים: יש דרך קצרה וארוכה, כלומר דרך שנראית ישירה, כמו ישר לענין, אבל באמת מתברר בסוף שלא מגיעים, הולכים ישר ולא מגיעים. זה נקרא דרך קצרה וארוכה. ולעומת זה, יש דרך ארוכה שנראית כאילו שהולכים בעקיפין, ואז נשאלת השאלה שלך למה אתה הולך לשם כשאתה רוצה להגיע לשם, אם אתה רוצה להגיע לשם אז תלך ישר לשם. היא נראית כאילו שהולכים למקום אחר, אבל בסוף מתברר שהיא היא הדרך הטובה-הבלעדית הקצרה להגיע ליעד.

עם המשפט הזה – "דרך ארוכה וקצרה" –מתחיל אדמו"ר הזקן את ספר התניא שלו. כל החסידות, ובמיוחד חסידות חב"ד שבנויה על התבוננות עמוקה במושגים האלה, היא דרך ארוכה וקצרה. כלומר, באמת התכלית היא לתקן את המדות, אבל בשביל לתקן אותן צריך לתקן את השכל על פי התורה. לתקן את השכל הוא כאשר בונים ומבינים את המערכת הזאת של המושגים. אתה אומר שיש הרבה מערכות, אבל מי שמבין בתורה יודע שהתורה היא אמת ואחת, והפנימיות של התורה היא גם כן אמת בלעדית פנימית.

לפי התיקון הזה, הכולל את כל מה שאנחנו לומדים כאן, אף על פי שיש אולי אנשים שלא רואים מיד איך זה נוגע, אבל לאט לאט תיווכח לדעת שזה נוגע לגמרי. ואפילו עכשיו. באמת אם נתבונן במה שלמדנו עכשיו נראה איך הכל נוגע. קודם כל, אנחנו לומדים על חכמה. הזכרתי כמה פעמים שחכמה בנפש היא בטול, שורש כל תיקון הנפש הוא בטול, שאדם יבטל את היש שלו, את האגו שלו. בטול האגו נקרא חכמה. אז כל מה שאנחנו לומדים כאן הוא ארבע מדרגות של בטול האגו במלים פשוטות. אז אם כן זו חכמה מאד עמוקה של מוסר.

אחד מהרביים הראשונים של החסידות נקרא הרבי המוהר"ש, והוא אמר[לט] שכאשר הוא לומד ספר עץ חיים, הקבלה הכי עמוקה של האריז"ל, הוא לומד ספר מוסר. ספר מוסר מטיף מוסר איך על האדם לתקן את המדות שלו, אז הוא אומר שספר עץ חיים זה ספר מוסר, בגלל שכולו מדבר על תיקון המדות, רק שצריך להבין נכון את המושג מדות. כל מה שלומדים בדברים נסתרים עליונים באמת הכל מדובר.

לכן באמת מי שכבר מתמצא בזה קצת, מי שיודע לשחות בים הזה, אז הדרך כבר לא כל כך ארוכה. מה שאמרנו קודם, שיש דרך ארוכה וקצרה, שאתה הולך ארוך ואחר כך מתקצר ליעד, באמת עבור מי ששוחה בענינים, מי שקצת מתמצאבהם, אז זה אפילו לא כל כך ארוך. מיד הוא רואה, מרגיש, שכל הדברים האלו כל כך נוגעים לו וקרובים אליו, שאם הוא היה לומד ספר מוסר רגיל הוא היה הרבה יותר רחוק מעצם הנקודה. עצם הנקודה הוא פנימיות כל המדות, והכתוב בקבלה ובחסידות הוא על הפנימיות. ברגע שמתחילים להכיר בכך אז מיד מדברים על הדברים הכי פנימיים שיש בנפש.

יש ספירה אחרת שהיא ספירת החסד, אהבה, אז כל אחד מבין שאהבה נוגעת לעבודת האדם. אז אם לומדים קבלה ולומדים על ספירת החסד שהיא כח אהבה בנפש אז צריך להיות ברור שמדברים כאן על תיקון האהבה. כשמדברים על גבורה מדברים על יראה, ותפארת – רחמים, וכך הלאה. כשמדברים כאן על חכמה, חכמה זה כביכול דבר מופשט, אבל מצד שני החכמה זה המקור של כל התיקון, וכל התיקון זה בטול. כל שאר התיקונים, לתקן את האהבה-היראה-רחמים, כל המדות של הלב, זה הכל תלוי בבטול היש, ובטול היש זה חכמה, כח-מה, אז כל הדברים האלה נוגעים לבטול.

זה שיש שעשועים עצמיים ויש השערה בכח ויש אין של חכמה עילאה שזה השתלשלות ואחר כך דיבור – כל אלו מערכת דרגות הבטול שישנן גם בנפש שלך ושלי. גם לך יש שעשועים עצמיים, גם לך יש השערה בכח, גם לך יש אין שמסתכל על ההשערה בכח על מנת להמשיך את זה בדיבור, לבצע דברים. כל הדברים האלה נמצאים אצלך. זה דבר שהוא צריך להיות מובן מאליו, ולא צריך להזכיר את זה כל פעם, אבל כמו שאתה אומר שפעם ראשונה כן צריך להזכיר את זה, וכל הדברים האלה נמצאים בתוך הנפש שלך ושלי.

יש יחסי גומלין, יש לפעמים שאדם מדבר על עצמו, כלומר על כוחות נפשו ומזה הוא לומד לגבי הספירות העליונות. זה נקרא דרך של רצוא, שממנו הוא רץ למעלה, ויש דרך של שוב שהוא מסתכל למעלה על סודות של קבלה ביחס לספירות העליונות ומהם הוא שב לתוך עצמו, מהסודות הללו הוא מבין דברים פנימיים לגבי כוחות נפשו הוא. אחד שרק עובד על מוסר אין לו לא רצוא ולא שוב. זה עיקר הנקודה, מי שרק מדבר בצורה פשוטה על תיקון הנפש אז הוא לא יוצא מעצמו ולא שב לעצמו, אין לו חיים אמיתיים. חיים זה דופק, דופק זה רצוא ושוב.

כשמתעסקים בדברים עמוקים אז יש שאני מתחיל מעצמי ומתוך עצמי אני רץ אל המציאות האלקית העליונה, ויש שאני מסתכל למעלה במציאות הזאת ושב לתוך עצמי. אז בעבודה הזאת יש רצוא ושוב. אם רק היינו עכשיו מדברים על מדות, איך לתקן את האהבה שלי ואיך לתקן את היראה שבי, תיקון הנפש, לא היה בזה לא רצוא ולא שוב, זה רק היה בתוך אני, ולא היה בזה שום בטול גם כן. לכן עבודת הנפש שיוצאת מתורת החסידות היא העבודה האמתית, שיש בזה רצוא לצאת מעצמי אל המציאות האלקית למעלה, ומהמציאות הזאת לשוב שוב פעם לתוך עצמי. ואז העצמי הזה מתתקן באמת.

צעקה לה' וישוב בכלים

שאלה: תפלה פשוטה שנובעת מהלב לא יכולה לבוא במקום הידיעה הזאת?

תשובה: זה יכול להיות יותר טוב מזה, אבל היא לא במקום זה. כל דבר הוא טוב. יש תפלה של בעל תשובה שצועק מהלב והתפלה שלו שנקרא "צעק לבם אל הוי'"[מ] זה יכול לפעול הרבה יותר באותו רגע מאשר כל ידיעה וכוונה עמוקה, ובכל זאת, היא לא במקום זה. בנוסף, בדרך כלל דבר שלא מיושב בכלים לא מתמיד.

למשל, אדם שהוא צועק הוא לא צועק באמת כל רגע. יש רגעים בחיים שהוא צועק לה' באמת, ואותם רגעים שהוא צועק לה' הם יותר מכל הידיעות האלה הדרך לישב זאת בכלים היא שיודעים תורה. זה נקרא ישוב בכלים, שהדבר הוא נודע בתורה הוא מיושב בכלים, ואז העבודה יכולה להיות בהתמדה, בלי תהו ובהו. אפילו עבודה מאד רוחנית, מאד גבוהה יכולה להיות בבחינת תהו, לא בבחינת תיקון. התורה מתקנת את כל העבודות, במיוחד הפנימיות של התורה.

לצאת מעצמך – לא בשמים היא

שאלה: איך אפשר לצאת מעצמי על ידי לימוד מושגים גבוהים?

תשובה: הענין הזה לצאת מעצמך הוא "לא בשמים היא"[מא], נשמע דבר מאד גדול שאדם יוצא מעצמו. כתוב בחסידות שכאשר אדם טרוד בפרנסה, בכסף, הוא גם יוצא מעצמו. אחד שהוא כל כך טרוד באיזה עסק של פרנסה, שהוא כל כולו טרוד בעסק שלו אז הוא יצא מעצמו, הוא יצא מעצמו למקום לא טוב, אבל הוא יצא מעצמו. בשעת הטרדה העמוקה שאדם טרוד בעומק במשהו, אז הוא יצא מעצמו. אז אם כן, זה דבר שאפשר למצוא את זה ברחוב, לא צריך לחפש את זה באיזה מקום של נסתר, של צדיקים נסתרים.

הענין הזה, שעל ידי כח המחשבה אדם יכול לצאת מעצמו, הוא דבר יום יומי. רק השאלה היא לאן אתה יוצא – זו כל השאלה. מי ששקוע וטרוד, כלומר חי, בתוך הענינים האלה, כמו שאמרנו קודם שהוא שוחה בים, יש לו חיות, כמו שכתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו"[מב] וזה החיים בשבילו, והוא שקוע בתוך זה, אז בשעת השקיעה שלו הוא יצא מעצמו. ושוב, זו לא מדרגה של צדיקים בכלל. אחר כך הוא גם שב לתוך עצמו, וזה נקרא שהוא, באידיש אומרים 'פוט זיך אריין', שהוא נכנס לתוך הענין שהוא לומד. הוא רק לא לומד את זה על מנת בשביל לקלוט ידע, הוא לומד את זה בשביל להיכנס לתוך הדבר, לא שהדבר רק יקלט.

רק שיש בזה גם כן יחסי גומלין: בשביל שהוא יכנס לתוך הענין הוא צריך גם לקלוט את הענין בתוכו, בשכל. אבל עיקר המטרה זה לא כל כך בשביל לקלוט אלא בשביל להיכנס לתוך הדבר. הדבר הזה, להיכנס עמוק לתוך ענין בשעת מעשה לשכוח מעצמך – זה דבר שפוגשים את זה יום יום ברחוב, לא בשמים בכלל.

לשם כך צריך הרבה לימוד, צריך להיות רציני כמו שאומרים. אבל אם אתה רציני במשך זמן לא ארוך מדי. באמת, כמו ששמענו קודם, אם אתה רציני אתה יכול להתקשר ישירות לקדוש ברוך הוא עכשיו ברגע הזה, בלי לחכות אפילו שניה אחת. אבל זה לאו דוקא בבחינת תיקון. בשביל שהיחס הזה יהיה יותר מיושב אז צריך רצינות ללמוד את הדברים האלו, להתבונן בהם, ואז זה לא צריך לקחת יותר מדי הרבה זמן, רק שצריך ממש לשחות במים האלה עמוק במים עמוקים כמו שאומרים, ולהפיק תועלת. כל השחיה הזאת זה להפיק תועלת נפשית.

שעשועים עצמיים – אגו או בטול

שאלה: הביטוי שעשועים עצמיים נשמע כמו ביטוי טהור ביותר לאגו. זאת אומרת שצריך אגו?

תשובה: זה דורש ביאור. לומר ביטוי כזה זה דבר מסוכן, כי זו ההשקפה של הרבה כתות חיצוניות. בגלל שבמחשבה חיצונית שעשועים עצמיים זה כמו סופר אגו, שאין יותר מזה. ומה זה באמת? איזה אגו הוא רע? אגו של הנפש הבהמית החיצונית הוא רע, מקור הרע. כל דבר רע בא מהאגו, מהישות של הנפש הבהמית-החיצונית.

לאני האמתי של הנפש האלקית לא כל אחד זוכה. נאמר עוד יותר: ה"אנכי" של ה' – ה' הוא אנכי, ככה מתחילות עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך"[מג] – הוא עצם הטוב, שאמרנו קודם, אין יותר טוב מזה. גם גוי כזה שיש לו עבודה רוחנית, שרוצה להגיע לזה, הוא גם כן שואף, כל כך שואף לזה שיכול להגיע לנירוונה או לשעשועים עצמיים של אגו אין סופי, אגו גדול מאד בלי גבול. אבל אצלו זה תמיד תהיה תערובת-ערבוביה של טוב ורע, הוא אף פעם לא יוכל לצאת מהסיגים-הפסולת של האגו. ולהפך, ככל שיגיע יותר גבוה הפסולת תשפיע יותר ויותר.

יהודי מסוגל, יש לו נפש אלקית ולכן אם יש שעשועים עצמיים של הנפש האלקית הם בטול הכי גדול. מה הזכרתי קודם? שכל המדרגות של חכמה הן בטול, הן כולן אין. אף על פי שאמרנו כאן שחכמה עילאה של השתלשלות היא אין שבפנימיות חכמה דאצילות, כל חכמה עילאה היא בחינת אין.

אצל יהודי המדרגה של שעשועים עצמיים, וככה אצל הקב"ה כביכול, נסביר את זה יותר, היא האין הכי גדול שיכול להיות. מה שהוא אני הוא גם אין. היהודי באמת לא מודע לאנכיות. בשעת שעשועים עצמיים אין לו שום אנכיות במובן הרגיל, שזה ישות חיצונית, אין לו, להפך – הוא במדרגה הכי גבוהה של אין. עוד הפעם, בדיוק מה שהזכרנו, חכמה מכל המדרגות היא בטול, כח מה, והבטול הכי עליון מכל המדרגות זה שעשועים עצמיים.

שעשועים עצמיים של הודי, מדען והורים

אז אם כן צריך להסביר, לא נבין את זה אם לא ניתן משל מהם שעשועים עצמיים. שעשועים אינם נירוונה של איזו כת בהודו, זה כקוף בפני אדם. המחשבה הזאת נקראת קוף חיקוי של הקליפה שמחפשת לחקות את הקדושה, זה נקרא כקוף בפני אדם. שוב, יש דוגמאות בחיי היום יום. כל הדברים הכי עמוקים הם לא כל כך רחוקים מהמציאות כמו שהדמיון רוצה לומר, שזה גם כן אגו. האגו רוצה לומר שנירוונה היא מצב שאיזה הודי הגיע לזה. זה משהו מאד מאד רחוק מהמציאות. היא מביאה אותו לסגוד למשהו דמיוני, לדמיון שלו. אבל באמת צריך לחפש את כל הדברים הכי רחוקים גם קרוב, "כי קרוב אליך הדבר מאד"[מד].

מה זה שעשועים עצמיים? נקח דוגמא ממדען. קודם דיברנו על אחד שהוא עסוק בעסק, אז הוא יכול לצאת מעצמו לגמרי בזמן שהוא שקוע בתוכו. אכן, אם הוא טרוד בגלל דאגה מאין תבוא פרנסה, אז למרות שבאמת יצא מעצמו הוא עדיין לא במצב של שעשועים עצמיים. מדען, או עוד יותר טוב, מתמטיקאי אמתי עמוק בשעה שהוא עסוק עם הנוסחאות שלו, אין בזה הרבה אגו. באמת זה גם בנפש החיצונית, אבל הרבה יותר טוב מהנירוונה של ההודי. מתמטיקאי, ואפילו גוי, בשעת התעסקות במתמטיקה הוא במדרגה הרבה יותר מאיזו נירוונה שמתאר איזה הודי. בגלל שבשעת מעשה יש לו שעשועים עצמיים ואין לו הרבה ישות בכלל. בגלל שהוא גם שקוע בענין הוא לא שם לב לעצמו בכלל. הרי הוא לא הצטרף לאיזו כת ששם לב לעצמו. מטרת כל הכתות למיניהן היא רק דאגה לעצמו, ואם הוא באמת אוהב מתמטיקה הוא לא דואג לעצמו בכלל, הוא לא כאן כדי לחפש את עצמו בחוויה אישית. ברגע שהוא מחפש חויה אישית אז באמת הוא לחוץ בין החיצונים. כלומר, מתמטיקאי לא מחפש חוויות.

איינשטיין הרבה פעמים ודאי וודאי היה בנפש החיצונית, לא בנפש האלקית. בנפש החיצונית ודאי שאיינשטיין היה בשעשועים עצמיים וכאשר הוא היה במצב של זה הוא היה הרבה יותר גבוה מכל הודי שמחפש חוויות, מכל גורו שבעולם. וזה הכל היה בנפש החיצונית. עוד הפעם, כל דבר, אפילו הדבר הזה אפשר למצוא את הדוגמה למטה. מה זה שעשועים עצמיים? זה שה' מתעסק עם רזי תורה, וגם מתעסק עם נשמות הצדיקים.

ניתן עוד דוגמה פשוטה: שעשועים עצמיים הם כמו אבא ואמא שמתמוגגים מתוך שעשועים עם הילד שלהם, התינוק שעכשיו נולד להם. זה יכול להיות קרוב מאד לשעשועים עצמיים. הילד הוא לא משהו אחר, הוא הרי חלק מאתם, רק שעכשיו את אותו חלק הם רואים פעם ראשונה. האמא ילדה ילד, ועכשיו יש לה חויית לידה, בפעם הראשונה היא זוכה לחבק את הילד שלה, והחיבוק שלה הוא חיבוק שלה את עצמה, שעכשיו הדבר נתגלה. אז זה קרוב מאד למצב של שעשועים עצמיים. אין בזה אגו, זה לא אגו בכלל. יש בזה המון בטול, למה יש בזה הרבה בטול? בגלל שהיא לא עסוקה עם עצמה, היא מתעסקת עם הילד, שהילד הוא עצמה. לכן כתוב שהשעשועים עצמיים הם השעשוע של ה' עם נשמות הצדיקים, ונשמות הצדיקים הן הן אותיות התורה. נשמות ואותיות של תורה הן היינו הך. זה נקרא שהשעשועים עם התורה במדרגה הכי גבוהה, לפני שיש לה כל שייכות לבריאת מציאות עולמות, והם גם שייכים לכל אחד ואחד.

שעשועים עצמיים של אהבת ישראל ואהבת התורה

עם שתי דוגמאות אלה אפשר להשיג רעיון המובא בתורת החסידות, תורת הבעל שם טוב: יש ענין לאהוב יהודי באהבת ישראל ללא גבול[מה], עד כדי כך שכל יהודי שאתה רואה אתה ממש מתמוגג מתוך אהבה רבה אליו. ככה מלמד אותנו הבעל שם טוב, מי שזוכה לאהבת ישראל כמו שצריך. כך לגבי אהבת הארץ, שצדיקים היו באים והיו מתגוללים בעפר, היו מנשקים את האבנים, וזה לא היה דבר מעושה חס ושלום. אחד שמצפה כל החיים שלו להגיע לארץ הקודש וכשהוא מגיע לאדמת קודש הוא מתגולל ומנשק את האבנים אז הוא עכשיו בשעת מעשה במצב של שעשועים עצמיים. האבנים האלו הן הוא, זה הוא בעצמו, זה העצם שלו. זה כמו אבא עם הילד. גם כשאדם לומד פנימיות התורה, הוא יכול להיות במצב של שעשועים עצמיים. והמצב הזה של שעשועים עצמיים זה בבטול הכי גדול, אין בזה שום אגו בכלל. להפך, זה האני האמתי. כלומר, האנכי האמתי שאין בו שום עסק עם עצמו. הוא רק מתעסק עם עצמו שמחוצה לו שמאיר כלפי פנים.

עוד הפעם, הסברנו ששעשועים עצמיים זה הארת אור כלפי פנים, פנימה, כלומר שעצמו הוא בחוץ ומאיר לתוך עצמו. אז אם עצמו זה התורה, וככה צריך להיות, אז זה אני, והשעשועים העצמיים זה כאשר אני זוכה רק לדו שיח עם התורה ביני לבין עצמי, זה שעשועים עצמיים. כמו שעשועים עם ילד, כמו שעשועים עם אבנים של ארץ ישראל, וכך הלאה.

אלו הדוגמאות של שעשועים עצמיים. זה בדיוק כמו שכתוב, שזה יסוד תורת החסידות, שיש שתי דוגמאות עיקריות – אהבת ישראל היא שעשועים עצמיים, ואהבת התורה היא שעשועים עצמיים, זה בנפש האלקית. קודם נתנו דוגמה מנפש הטבעית, איינשטיין, ואיך שהוא יותר מכל גורו, זה בנפש הטבעית, ואין לו בזה אגו בכלל בשעת מעשה, בגלל שלא מחפש חוויות, הוא מחפש אמת, הוא משתעשע עם האמת, בגלל שזה הוא עצמו שמאיר מהחוץ לתוך עצמו.

אז אם כן, בקדושה יש שתי דוגמאות עיקריות, שהראשונה היא אהבת ישראל. הבעל שם אומר, ויש ממנו ביטוי כזה[מו], שצריך לאהוב כל יהודי יותר מהורים שאוהבים את הבן היחיד שנולד להם לאחר הרבה שנים של עקרות. כמו אברהם ושרה שלעת זקנתם זכו לבן יחיד וכל נפשם מתמוגגת על הילד הזה – ככה ויותר מזה עד אין סוף צריך לאהוב כל יהודי. אז זו בחינת שעשועים עצמיים.

שעשועים עצמיים של הנפש האלקית ושל הנפש הבהמית

שאלה: האם לשעשועים העצמיים שלנו, של בני אנוש, יש דמיון או שהם חלק מהשעשועים העצמיים של ה' או שהם נובעים מהם?

תשובה: השעשועים שבנפש האלקית נובעים ישירות, ואילו מה שבנפש הטבעית נופל בדרך שבירה. כל החוויות של הנפש החיצונית דומות לחוויות הדומות של הקדושה אלא שהן באות דרך נפילה ושבירה. זה נקרא סוד השבירה, שאי אפשר להסבירו עכשיו. הדברים שבקדושה יוצאים ישר מהמקור שלהם באלקות.

כל דבר שרשו באלקות, השאלה היא האם הוא יוצא ישירות או שיוצא דרך נפילה ושבירה. החוויות שבחוץ הן חוויות שגם יוצאות מהמקור הזה אבל בדרך שבירה, וגם בדרך השבירה יש הרבה דרגות. הדרגה החיצונית היא כמו הגורו, קצת יותר פנימית זה כמו איינשטיין, וכך הלאה כמו שאמרנו. זה הכל עדיין דרך שבירה. לעומתם, חויה ישירה מתוך השעשועים של ה' היא כמו יהודי שיש לו אהבת ישראל אמתית או אהבת התורה אמתית והוא משתעשע עם עצם עצמותו כמו שהיא משתקפת לו כאשר הוא שקוע כל כולו בתוך התורה, או כאשר הוא שקוע כל כולו ביחסי אהבה עם נשמות ישראל. זה נקרא שעשועים עצמיים, וזו המדרגה הכי גבוהה של אין.

שעשועים עצמיים של הקדושה ושל הקליפה

עוד דבר שבאמת למדנו על זה, ששעשועים עצמיים הם גם כן מעבר. זה דבר חשוב מאד, כמו שהם תכלית הם מעבר לשם מטרה – מתוך השעשועים העצמיים יתגלה עצם הטוב כרצון לברוא. בדיוק השאלה הראשונה שנשאלה כאן: למה יש שעשועים עצמיים לפני עלית הרצון? זה עיקר ההבדל בין הקדושה לבין הקליפה, שבקליפה דבר שדומה לשעשועים עצמיים הוא באמת אגו, ומה הסימן שהוא אגו? שהוא נעצר. הסימן המובהק של אגו הוא שיש סיפוק, וכאשר יש סיפוק מחויה מסוימת – המציאות נעצרת במקום ולא מתקדמת הלאה. לכן הנירוונה נגמרת, סוף פסוק, שזו התכלית. לעומת זאת, בקדושה המצב של שעשועים עצמיים נחוץ בשביל לגלות את העצם בתור רצון לעשות משהו, לתקן להטיב.

עוד הפעם, שעשועים עצמיים חייבים ונחוצים בתור מעבר, שמתוך שאני אוהב את הילד מאד מאד מאד אני גם מתעורר ברצון לעשות לו משהו, ואם זה לא יוצא בפועל, לתקן משהו בפועל, אז אלו שעשועים עצמיים של קליפה, של ה"לעומת זה". השעשועים העצמיים של הקדושה נחוצים ומחויבים בתור מעבר על מנת להתעורר מעצם הטוב שיותר נעלם משעשועים העצמיים, כמו שהסברנו קודם. באמצעות השעשועים העצמיים מתעורר עצם הטוב בתור רצון להטיב בפועל, ולא רק להישאר בשעשועים עצמיים בינו לבין עצמו. התיקון בפועל הוא הסימן שהשעשועים בקדושה, שהוא לא עקר.

סימן קדושה – תולדה

עוד הפעם, עיקר ההבדל אינו רק שהוא חי, אלא שיש לו דעת, ודעת נקראת כח תולדה, להוליד. בזהר כתוב[מז] שעיקר ההבדל בין הקליפה לבין הקדושה הוא בכח תולדה. הקליפה לא מסוגלת להוליד. כלומר, ברגע שהיא מגיעה לשעשועים עצמיים מתגלה שהיא סריס, "אל אחר אסתריס", כך הביטוי בזהר. היא באגו. מה שאין כן בקדושה, ברגע שהוא מגיע לשעשועים עצמיים פתאום מתגלה הכח האין סופי להוליד.

הרי כל מעשה בראשית נקרא תולדות, "אלה תולדות השמים והארץ"[מח]. גם ביאת המשיח נקראת תולדות – "ואלה תולדות פרץ"[מט], פרץ זה לפרוץ[נ], "ופרצת"[נא], "יפוצו מעינותיך חוצה"[נב], עד "וישי הוליד את דוד"[נג], הפסוק שמסיים את ספר רות. לכן באמת רואים אצל הרבה קליפות, הרבה כוחות של רע של הלעומת זה, שמשתמשים עם שעשועים עצמיים וגם כן עם עקרות רחמנא ליצלן, בגלל שהשעשועים עצמיים אצלם זה בבחינת עקר וסריס, זה לא מוליד. מה שאין כן שעשועים עצמיים בקדושה, זה עצם כח התולדה. זה עיקר ההבדל בין הקדושה לבין הלעומת זה – האם זה מוליד, האם זה לצורך המצוה הראשונה של התורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו וגו'"[נד] שזה "לתקן עולם במלכות שדי", או שזה בשביל הכיף.

התאפקות בשביל הפקה

זה הסימן, שאם זה אגואיזם זה רק לעצמו, זה רק שעשועים עצמיים, ברגע שיש בזה בטול זה גופא האמצעי של התעוררות כח התולדה, לעזור למישהו אחר ולהוליד. [יותר קשה למנוע מאשר להוליד?] יש צמצום, בשביל להוליד כמו שצריך יש גם כן מושג צמצום בקבלה, אבל כח התולדה באמת בקדושה זה כח האין סוף, זה החסד של האין סוף, לצמצם-למנוע צריך להתאפק, דווקא כח המוליד מתאפק לעת הצורך.

היסוד שהוא מוליד, לפי הקבלה נקרא יוסף. רק אצל יוסף, שהוא היסוד, הצדיק שמוליד, כתובה לשון התאפקות[נה], כתוב שהוא גם כן צורך לעת הצורך להתאפק. אבל גם ההתאפקות היא רק לשם התולדה, בשביל התולדה צריך גם כן כח התאפקות. לכן בעברית להתאפק בא מלשון אפיקים. זה סוד עמוק שלהתאפק גופא, אפיק זה להפיק. הפסוק אומר "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"[נו], להוציא בפועל. ההתאפקות היא שלב של הפקה, שלב הגעה לאופק, שזה אפיק, "אפיקי מים"[נז]. אפיקים הם המשכה, המשכת זרע לתולדה. לשם כך צריך גם בתחילה כח של צמצום, שנקרא התאפקות.

אהבת ה' לישראל כמו בנים

זה מה שכתוב בספר התניא פרק ל"ב, שרק כאשר האדם משפיל את האגו אז הוא מסוגל לאהוב יהודי. כל אחד לפי דרגתו, יש אהבת הבריות שאסור לצער בעל חי, גם אצל הקב"ה יש הרבה מדרגות של אהבה, ה' אוהב את כולם. הוא רחום על כל מעשיו, אבל ברגע שאומרים "בנים אתם להוי' אלהיכם"[נח] מתכוונים שיש אהבה מיוחדת לבן. אז כך גם אהבת ישראל – יש אהבה מיוחדת לבנים. הגוים הם נבראים, יש הרבה נבראים בעולם. הם ודאי בני אדם במדרגה של בני אדם, אבל יהודים הם בנים.

עוד הפעם, הנפש האלקית של היהודי, וזה משפיע גם על הגוף, היא בחינת בן – "בנים אתם לה' אלהיכם". כתוב בתורה "בני בכורי ישראל"[נט]. ה' מרחם על כולם, אבל עושה זאת כמו על כל דבר בעולם, שזה נברא, אבל יש כמובן יחס מיוחד לבן. אם יש איזה דבר בעולם שמסכן את הבן, שעלול להזיק אותו, האב ממהר להשמיד אותו, והוא לא אוהב אותו. ברגע שיש משהו שהוא מתנגד ומסכן את הבן אז שונאים את הדבר ההוא, כמו שכתוב "את יעקב אהבתי ואת עשו שנאתי"[ס]. [אז למה יש רע כל כך הרבה ביניהם?] "מפני חטאינו"[סא], צריך רק לומר "על חטא", וגם צריך להאמין שזה לצורך תיקון לגלגול העבר. כל הגלות היא החטא שלנו, "מפני חטאנו גלינו מארצנו", אבל בסוף, זו האמונה שלנו, שהכל יהיה טוב – "סוף טוב הכל טוב". אפילו בשעה הכי קשה של שואה צריך עדיין להאמין שהכל טוב, שכל מה שהוא רע הוא חולף, והטוב שיתגלה הוא נצחי. זו אמונת ישראל, זה מה שהחזיק אותנו כל הדורות, בלי זה – אין שום דבר. אז בזה נסיים הערב.