מאמרי חסידות בנושא "נתתיך אלקים לפרעה"

מאמר הצמח צדק ד"ה "הוא אהרן ומשה"

מתוך אור התורה שמות ח' עמ' ב'תתצח:

אבל כ״ז הוא רק להוציא את בנ״י מאמ״צ דהיינו הוצאות הנה״א מבחי׳ מצרים וגבולים לזה הוא די שאהרן יהי׳ כח להעלאה ומשה הוא בחי׳ המשכה אבל להעלות גם נה״ב שבאדם לזה צריך מדרי׳ עליונה יותר [אם כן, יש בחינה של משה שהוא ממשיך, אבל זו עוד לא העלאת הנה"ב] כמ״ש כי אתה תאיר נרי והוי׳ יגיה חשכי שהוא להעלות מהחושך לזה צריך להמשיך תחילה בחי׳ גבוה כי הנה כתיב ויקרא הוי׳ הוי׳ פסיק טעמא בגוי׳ והפסיק טעמא הוא המחבר לב׳ בחי׳ הנ״ל כי הנה כתיב חנון ורחום הוי׳ וכתיב הוי׳ רחום וחנון והוא ענין ב׳ שמות הוי׳ הנ״ל [אחד לפני "רחום וחנון" ואחד אחרי "חנון ורחום", וזה שלפני גבוה יותר] וזהו פי׳ הפסוק הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בנ״י כו׳ כי הנה פרעה הוא אותיות עורף והוא ענין קשה עורף שהוא ענין עקשות בעניני עוה״ז [זו הדעת שר' אהרן דבר עליה בעבודת הלוי] וג׳ שרי פרעה נק׳ קנה וושט וורידין הם עניני אכילה ושתי׳ שר המשקים שר האופים ולכן נק׳ פרעה מלך מצרים כי כמו שיש מצרים בקדושה כך יש בחי׳ מצרים בקליפה דהיינו ענין תענוגים גשמים ופרעה נק׳ מלך מצרים שהוא מקור להם וע׳׳כ אמר פרעה לא ידעתי את הוי׳ כי משם אלקים ידע שיוסף אמר לו אלקים יענה את שלום פרעה כי ענין ש׳ אלקים הוא ענין הצמצום להיות בחי׳ גבול והתהוות התעגוגים גשמי׳ מזה ידע אבל מש׳ הוי׳ [שענינו תענוגים אלקיים] לא ידע [אלא רק משם אלקים שהוא המקור לתענוגים גשמיים] ולכן להעלות גם מבחי׳ פרעה הנ׳׳ל צ״ל תחילה בחי׳ משה בחי׳ מן המים משיתיהו שהוא ענין תו׳ כי אורייתא מחכ׳ נפקת ושם הוא בחי׳ משה ולכן ע״ז נאמר הריעו להוי׳ כל הארץ ר״ת הלכה [= גאון, "עדה כל גאון"] והענין הוא כנ״ל שכדי להיות הריעו מל׳ תרועם בשבט ברזל שהוא כדי לשבר כל הארציות והחומריות צ״ל בחי׳ הלכה כי אורייתא מחכ״ע נפקת ובחכ׳ אתברירו כי הבירור הוא בחכ׳ כי כשהאדם לומד כשר פסול טמא טהור מזה נעשה עיקר הבירור אף שאינו יוצא מזה לפסק הלכה כלל שלא יורה לעולם [מאד חשוב, לא ראיתי במקומות אחרים – שלא צריך להיות פוסק הלכה "כלל". עצם הדבר שלומדים נגלה – אפילו משניות – זה כבר פועל את הבירור. לא מדובר כאן על הלכות שלא יהיו לעולם (כמו בתניא), אלא על כך שהוא לא יגיע לפסק הלכה ולא יורה (אפשר גם לפרש שבפועל לא יורה, אפילו שהגיע לפסק, אבל הלשון קצת מוזרה).] אעפי״כ מזה הוא עיקר הבירור כי כל התענוגים גשמי׳ נעשו מעה״ד טו״ר, והנה בזה הבירור דתו׳ מבררים הטוב מהרע וממילא נדחה הרע כיתרון האור מן החושך ומשחרב ביהמ״ק אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד״א של הלכה שעי״ז נעשה הבירור ולכן נאמר כאן הוא משה ואהרן שכדי להעלות מבחי׳ פרעה צ״ל תחילה בחי׳ משה שהוא בחי׳ חכ׳ ואח״כ אהרן כנ״ל כו' [העלאת הנפש הבהמית מכח התורה, ולא ההמשכה של משה ב"הוא אהרן ומשה"] וד״ל.

משה – נגלה; משיח – חסידות

משמע כאן שעיקר שבירת פרעה היא בלימוד נגלה. השאלה מה עושה שלומדים חסידות. אם לומדים נגלה על פי חסידות לכאורה לא מפריע... אבל אולי זה פחות תוקף של נגלה. אפשר גם לומר שזה ההבדל בין משה רבינו למשיח. משיח מקבל את העטרה – זו כבר חסידות. אז הטיפול שלו ברע הוא לא כמו משה רבינו, אלא בדרך של אור לגוים. זה משהו מאד מאד חשוב, כדי לקשר את כל מה שלמדנו לאקטואליה שלנו. כתוב שתורת משה היא בעיקר נגלה ותורת משיח בעיקר פנימיות, לכן התורה לא תתחדש מצד הנגלה שלה. אדהאמ"צ, שדבר על שפלות בעצם, היה גדול מאד בנגלה אבל לא רצה לעשות חילוקים (בפגישה עם רע"ק איגר). כנראה שמשיח כשאומר חסידות עושה זאת "בשפה ברורה", כמו שהרביים אומרים, אבל כשאומרים לו לעשות חבורה בנגלה הוא מגמגם, "כבד פה וכבד לשון" (וצריך "הוא יהיה לך לפה", מישהו שיכתוב את השיעורים בנגלה כמו שצריך...). אם משה זה "הריעו להוי' כל הארץ", ר"ת הלכה, אז משיח הוא "השתחוו להוי' בהדרת קדש" – ר"ת קבלה למפרע. הוא פועל בטול בארץ, ולא שובר אותה (נגלה על פי חסידות זה 'השתחוו להוי' כל הארץ' – גם ר"ת הלכה, רק שאין כזה פסוק... כנראה הפסוק הממוצע הוא "השתחוו להוי' בהדרת קדש חילו מפניו כל הארץ" – שעדיין בששת פרקי קבלת שבת שכנגד ימי החול).