משעשועים עצמיים עד השערת תכנית הבריאה

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו | שער הוי' בחכמה – פרק ב

כה טבת תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה הרב לימד את פרק ב' בשער הוי' בחכמה מספר סוד ה' ליראיו. בשיעור הרב הסביר את עניינם של חכמה עילאה וחכמה תתאה לפני הצמצום. חכמה עילאה היא דרגת שעשועים עצמיים, מהם משתלשל רצון לגילוי ומחשבת אנא אמלוך. חכמה תתאה היא השערת ה' בתכנית הבריאה. הרב הסביר בין היתר את הבדל המונחים בין ספרי הקבלה לספרי החסידות, וכן את מושג רל"א שערים ו-1540 שרשים.

א. חכמה עילאה – שעשועים עצמיים

חכמה עילאה וחכמה תתאה

ישנן שתי דרגות לפני הצמצום – ככה הסברנו בפעם הקודמת[ב], אני חוזר רק בקיצור – ושתי מדרגות לאחר הצמצום. מה שלפני הצמצום נקרא נסתר, "הנסתרת לה' אלהינו"[ג], מה שלאחר הצמצום נקרא נגלה "והנגלת לנו ולבנינו".

שתי המדרגות שלפני הצמצום הן מדרגות של תורה, חכמת התורה, ושתי המדרגות שלאחר הצמצום – חכמה של מעשה בראשית, של השתלשלות העולמות. העובדה שבכל מקום יש שתי מדרגות של חכמה זה על פי המונחים בקבלה – חכמה עילאה וחכמה תתאה. בכל מקום שיש חכמה, החכמה מתחלקת לשתי דרגות – חכמה עילאה (עליונה) וחכמה תתאה (תחתונה). אז גם בתורה יש חכמה עילאה של תורה וחכמה תתאה של תורה, וגם בהשתלשלות, כלומר במעשה בראשית, מה שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[ד] יש חכמה עילאה וחכמה תתאה.

הדבר דומה למילה הראשונה בתורה "בראשית"[ה] – ב' ראשית[ו], המילה ראשית, הכוונה של המילה ראשית היא חכמה, כמו שהתרגום מתרגם "בראשית – בחכמה"[ז], בחכמה ברא ה', כמו הפסוק במשלי "ראשית חכמה יראת ה'"[ח]. "בראשית" – ב' ראשית, כלומר שבכל מקום יש שתי ראשית, שתי מדרגות של ראשית. עד כאן שוב אני חוזר ולא הבהרתי, לא הסברתי את המושגים, רק את המבנה.

העלם עצמי והתגלות עצמית

עכשיו נתחיל להסביר את המדרגות האלה. מתחיל מאות ב' כאן בדף. נקרא משפט ואחר כך נסביר את זה:

״חָכְמָה עִילָּאָה״ שֶׁל תּוֹרָה הִיא בְּחִינַת ״וְאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים״ — ״שַׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים״ — "שַׁעֲשׁוּעַי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוּתוֹ". הַשַּׁעֲשׁוּעִים הֵם "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" בִּלְבַד, קוֹדֵם עֲלִיַּת הָרָצוֹן לִבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, כִּבְיָכוֹל (אֶלָּא שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשְׁכוּ הִתְעוֹרְרוּת הָרָצוֹן לְהֵטִיב וּמַחְשֶׁבֶת "אָנָּא אֱמְלוֹךְ", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן).

לפני הצמצום הכוונה שה' כביכול בינו לבין עצמו, לפני שהוא מתחיל בתהליך מעשה בראשית. ובכל זאת גם כאן יש שני שלבים: יש שלב א' לפני עליית הרצון לברוא את העולמות, כביכול לפני שעולה בדעתו הרצון שצריך לברוא את העולמות. איך אפשר לתאר מצב כזה? אז בקבלה מתארים את המצב הזה, השלב שלפני עליית הרצון בביטוי "שעשועים עצמיים"[ט]. ויש ביטוי מקביל בחסידות – "אור המאיר לעצמו"[י]. יש אור אבל הוא רק מאיר לעצמו. יש באמת דרגה שאין אפילו אור, אפילו אור המאיר לעצמו גם כן איננו, רק העלם העצמי של אור במאור. ה' בעצמו, העצם נקרא המאור, ויש אור עצמי שנעלם בתוך המאור.

כמובן שכל מה שמדברים כאן על מדרגות זה רק לסבר את האוזן בלבד, אי אפשר כאן לדבר מריבוי ח"ו. עד הצמצום הראשון הכל בתכלית האחדות הפשוטה. בכל זאת "דברה תורה בלשון בני אדם"[יא] – והמשל היחיד שיש לי להבין מה שקורה למעלה כביכול זה רק המשל של עצמי, "מבשרי אחזה אלוה"[יב]. כל המדרגות האלה אפשר לזהות, אדם יכול לזהות בינו לבין עצמו, איך שאצלו, כשהוא רוצה לעשות משהו יש שלבים לפני הרצון, יש שלבים כאשר הוא מתחיל לרצות, ואחר כך שלבי הביצוע מהרצון עד המעשה בפועל. כל מה שמתבוננים האדם רק מתבונן בעצמו – "מבשרי אחזה אלוקה". והבן אדם הוא המשל, והקדוש ברוך הוא הוא הנמשל. ואף על פי שהכל הוא בתכלית האחדות למעלה, "דברה תורה בלשון בני אדם", אנחנו מצווים להתבונן בהתבוננות הזאת, היא מצוה בתורה[יג], על מנת להכיר את מציאות ה' בעולם, על מנת להכיר בסוף שה' הוא "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[יד]. צריכים להתבונן בכל השתלשלות העולמות, השתלשלות העולמות זה מתחיל לפני, כמו אצל בן אדם, יש לפני שהוא רוצה ויש שהוא מתחיל לרצות, ברגע שהוא מתחיל לרצות יש המון שלבים של ביצוע, עד שהדבר נעשה.

אם כן, יש באמת מצב עצמי, מצב של עצמות שאין אפילו אור, אפילו אור שמאיר לעצמו גם כן לא שייך לומר, אין בכלל אור גלוי, רק העלם עצמי של אור בתוך המאור, זה נקרא יכולת פשוטה להאיר, אבל למעשה אין אפילו אור שמאיר לעצמו. יש אחר כך שהיכולת הפשוטה, ההעלם העצמי של אור שבתוך העצמות מתגלה לעצמו, זה אור שהוא מופנם, כולו מופנם, הוא לא מכוון והוא עדיין לא רוצה לברוא ולעשות שום דבר, רק התגלות עצמית בינו לבין עצמו.

חכמה עילאה של התורה – שעשועי המלך בעצמותו

ההתגלות הזאת בינו לבין עצמו נקראת שעשועים עצמיים, מאיפה בא הביטוי הזה? זה בא מספר משלי, כל ביטוי בא מהתנ"ך. בתנ"ך בספר משלי בפרק ח כתוב "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום"[טו], התורה מדברת. ספר משלי, החלק הגדול של ספר משלי הוא דברי התורה, התורה מדברת. והתורה אומרת שאני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית, ועל זה כתוב "ואהיה אצלו אמון", חז"ל דורשים את זה "כלי אומנות"[טז]. ואחר כך היא אומרת שיש עוד מדרגה – "שעשועים יום יום" הייתי אצלו שעשועים יום יום.

שני הביטויים האלה, שתי המדרגות של כלי אומנות ושעשועים הן שתי המדרגות של תורה, של חכמת התורה לפני הצמצום, כמו שנסביר את זה בהמשך. הדרגה הגבוהה-העליונה היא השעשועים.

אם כן, זהו המקור של הביטוי הזה, ובספרי הקבלה קוראים לזה או שעשועים עצמיים או שעשועי המלך בעצמו, או בעצמותו, כמו שכתוב כאן. שוב, בשלב של שעשועים אין עדיין שום רצון כלפי חוץ, רק גילוי מופנם פנימי. בכל זאת, הדרגה הזאת היא נקראת הגילוי הראשון של התורה, החכמה עילאה של התורה. מה יש שם? מה אפשר לומר שיש שם? יש כבר שעשועים, מה המשמעות של אור שה' משתעשע עם האור העצמי של עצמו? אז או שמשתעשע עם התורה[יז], ויש עוד מאמר חז"ל, ומובא תמיד שהוא משתעשע עם נשמות הצדיקים[יח], "ועמך כלם צדיקים"[יט], כלומר שנשמות ישראל גם כן מתגלות בדיוק באותה הדרגה כמו הגילוי העצמי של התורה. למעשה זה היינו הך, כמו שהזכרנו נדמה לי בפעם הקודמת שכל יהודי יש לו אות בתורה, כלומר ששורש הנשמה של היהודי ואות בתורה הם היינו הך, ולכן המושג הזה שה' משתעשע עם האור העצמי שלו, אפשר לומר שזה עם התורה, ואפשר לומר שזה עם נשמות הצדיקים, ונשמות הצדיקים כלומר כל נשמות ישראל, "ועמך כלם צדיקים". אז מכאן סימן שהצדיקים, כלומר נשמות ישראל וכן התורה יש לזה שורש שהוא לגמרי למעלה ממחשבת ורצון בריאת העולמות.

היהודי שייך לדרגה כזאת של אור שהוא כולו מופנם, שלא כלפי חוץ בכלל. זה מתבטא אחר כך כאן בעולם הזה, שהיהודי מסוגל עכשיו גם כן להרגיש-להמחיש בעצמו דברים שנברא אחר לא מסוגל. כשאני אומר נברא זה כולל את כל המלאכים וגם אומות העולם בעולם הזה התחתון, כיון שכל נברא רק מסוגל להרגיש אור שהוא מופנה החוצה, כלפי הבריאה, להרגיש מה שבינו אור מופנם בינו לבין עצמו זה לא שייך בכלל. מה שאין כן עם ישראל הנשמה של היהודי כן מסוגל להרגיש, בגלל שבאמת זה השורש שלו. יש לו שורש לפני עלית הרצון בבריאת העולמות. קוראים לאור הזה אור המאיר לעצמו.

רצון להטיב בתוך השעשועים העצמיים

עכשיו, כאן בסוגריים במשפט האחרון כאן בסעיף כתוב: "אלא שממנו נמשכו התעוררות הרצון להטיב ומחשבת "אנא אמלוך" כמו שיתבאר".

באמת האור המאיר לעצמו הוא צריך להיות מושלם בינו לבין עצמו. זה כמו אחד שהוא במצב של שעשועים עצמיים אז הוא צריך להיות מבסוט לגמרי, לא חסר לו כלום, בכל המדרגות לא חסר. כל מה שמדברים על הקב"ה לא חסר. שוב, בגלל ש"דברה תורה בלשון בני אדם" מסתכלים-מתבוננים איך זה אצל בן אדם. אם אפשר לתאר, זה מצב שקשה לתאר, אבל אם כן אנחנו יכולים להתבונן במצב כזה של בן אדם שהוא בשעשועים עצמיים, במצב של שעשועים עצמיים – אז מה פתאום שבכלל יעלה בדעתו שהוא צריך לעשות משהו?! שישב בשקט בשעשועים ועצמיים ולא צריך לעשות שום דבר!

בכל זאת צריך להסביר שבתוך המצב הזה יש הכרח שזה רצון נעלם, רצון מוחלט, זה נקרא בחסידות, רצון מוחלט-נעלם שמתוך המצב הזה של שעשועים עצמיים מתעורר רצון להטיב. כמו שאם אני במצב שאני מרגיש שטוב לי, טוב אין סופי, טוב מוחלט, אז אם טוב לי טוב מוחלט, אז אני יכול להסתפק בזה וגמרנו. אבל באמת כתוב לא ככה.

זה גם כן הבדל גדול מאד בין יהודי לבין אינו יהודי כתוב. כל המדרגות אפילו המדרגה הזאת שאני עכשיו מזכיר – "את זה לעמת זה עשה האלהים"[כ]. בתור בן אדם כל בן אדם יכול להתבונן בכל המדרגות האלה. אחד ההבדלים בין יהודי לבין גוי הוא שגוי במצב כזה באמת הוא לא צריך שום דבר, הוא לא יבוא מזה לשום דבר אחר, הוא רק יסתפק בזה. מה שאין כן יהודי הוא כמו ה', שה' שהוא במצב כזה שטוב עצמי מוחלט, המצב הזה בעצמו הוא כח המניע אותו לצאת מהמצב הזה על מנת להטיב לזולת. כלומר שיש במצב הזה ההכרח להתהפך – במקום שלי יהיה טוב, שצריך לעשות טוב למישהו אחר. כלומר שהטוב שלי מחייב אותי להטיב לזולת, להטיב לזולת זה מחייב אותי לברוא את הזולת, אם הוא לא קיים. אז אם כן, באמת המצב של שעשועים עצמיים שזה טוב מוחלט לעצמי – באמת לאמתו הוא רק שלב מעבר בין העצמות, שהעצמות אין בזה שום גילוי, אפילו גילוי לעצמו אין לו, לבין רצון להטיב לזולת.

שוב פעם, על מנת להתעורר לעשות טוב צריך להיות מצב שזה כל כך טוב שאין טוב יותר מזה, שזה נקרא שעשועים עצמיים, שזה בעצמו לא תכלית, זהו רק מעבר הכרחי שמתוכו בא הכרח נפשי להטיב, כלומר שהתעוררות הרצון להטיב יוצא בקדושה מהשעשועים העצמיים.

הרצון להטיב מחייב מחשבת מלוכה

אחרי שיש רצון להטיב, יש ביחד איתו עוד מדרגה שנקראת מחשבת "אנא אמלוך". כלומר שאם אני רוצה לעשות טוב לזולת אני גם כן צריך איזה סדר, מערכה, שעל ידי-תוך כדי הסדר הזה יהיה אפשר לבצע את הטוב. הסדר, שעל פיו מבצעים את הטוב נקרא מלוכה, מלכות. כלומר שבלי מלכות, בלי סדר של מלכות אי אפשר לבצע את הטוב. לכן ביחד עם הרצון להטיב באה אוטומטית גם כן מחשבת "אנא אמלוך", שכדי להטיב צריך להיות מלוכה. גם כן המלוכה מחייבת את הימצאות הזולת, כיון ש"אין מלך בלא עם"[כא]. ואם אין מחשבת מלוכה יכול להיות הרבה בנים, אבל הבנים הם חלק עצמי של המלך, חלק עצמי של האב. באמת לברוא זולת שאפשר להטיב איתו בהיותו זולת זה רק על ידי מלכות.

אם כן, יש כמה סיבות שאולי אם מתבוננים בעומק כל הסיבות מתקשרות, כמה סיבות שהרצון להטיב מחייב איתו ביחד מחשבת מלוכה. על מנת צריך להיות גם כן מלוכה. למשל, אברהם אבינו הוא עמוד החסד, "חסד לאברהם"[כב], וגם כתוב בחז"ל שהוא המלך[כג], הדמות הראשונה של מלך. אף על פי שזה לא כל כך ברור, אבל יש פסוק שכתוב בספר בראשית "עמק המלך"[כד], לאחר שאברהם ניצח את מלחמת המלכים, אז כתוב שבאו כולם לעמק המלך, וחז"ל דורשים מה זה עמק המלך? אז אומרים שכל המלכים באו והמליכו את אברהם עליהם למלך. כלומר שאברהם היה מלך. תמיד אברהם הוא רק בבחינת חסד, "חסד לאברהם", אבל החסד מחייב גם כן מלכות. אי אפשר לבצע את החסד בלי מלכות. אז אם כן, שני הדברים האלו – רצון להטיב וגם מחשבת מלכות יוצאים מהשעשועים עצמיים, כמו שנסביר את זה יותר בהמשך.

חכמה עילאה – רזין דאוריתא

עכשיו שוב, כל זה המדרגה של השעשועים עצמיים זו החכמה עילאה של התורה. אצלנו מה זה שעשועים עצמיים? זה התעסקות ברזין דאורייתא. מה זה רזין דאורייתא? רזין דאורייתא זה החלק של התורה שזה למעלה מהמעשה בפועל. כל תורה שלומדים יש כלל בחז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[כה], כמו שיש בכל מדע להבדיל – יש הצד התיאורטי של המדע ויש הצד המעשי של המדע. אז להבדיל גם בתורה, זה גם בכלל המושג הזה של תאורטי ומעשי, אז זה גם המשל בכל מקום לחכמה עילאה וחכמה תתאה. בין חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה, בין חכמה עילאה וחכמה תתאה של מעשה בראשית.

מה שאמרנו בתחילה שכל חכמה מתחלקת אוטומטי לעליון ותחתון זה קרוב מאד למושג של הממד התאורטי של החכמה והממד המעשי של החכמה. אם אין את שניהם ביחד זה לא חכמה אמתית. חכמה אמתית חייבת לכלול את שניהם, זה נקרא העליון והתחתון. זה מה שאנחנו לומדים כאן, שגם בתורה יש עליון ותחתון, וגם במעשה בראשית יש עליון ותחתון. עליון של התורה זה השעשועים העצמיים, הממד התאורטי. ומה זה אצלנו? אצלנו זה התעסקות והשגה, התבוננות והסתכלות ברזין דאורייתא. זה נקרא שעשועים עצמיים בסודות התורה. כשלומדים את הנגלה, את המעשה אשר תעשון, זה הנגלה של התורה, החכמה תתאה של התורה.

אם כן, אנחנו עכשיו גמרנו את הסעיף הראשון של אות ב. אז אם יש כמה שאלות, רצית לשאול משהו. אחרי שנגמור קטע אפשר להזמין לשאלות.

ב. חכמה תתאה – השערת המציאות

מאור פנימי לאור מתפשט

אני קורא את הסעיף הבא:

עַל "חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה נֶאֱמַר "אִסְתַּכֵּל בְּאוֹרָיְיתָא וּבָרֵא עָלְמָא", מַה שֶׂה׳ יִתְבָּרַךְ "שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ בְּכֹחַ כָּל מַה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּפוֹעֵל". בִּלְשׁוֹן סֵפֶר הַזֹּהַר בְּחִינָה זוֹ נִקְרֵאת "גָלִיף גְלִיפוּ בְּטְהִירוּ עִילָּאָה״ ([בעברית זה:] ״חָקַק חֲקִיקָה בְּטֹהַר הָעֶלְיוֹן״ — אוֹר אֵין סוֹף ב״ה שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם), [עד כאן]

הסברנו שאם יש שעשועים עצמיים מצד הקדושה, כמו בנשמת יהודי, אז הוא לא מסתפק במצב הזה, אלא בדיוק להפך, המצב הזה הוא מעבר על מנת להוציא כיוון הופכי. בשביל להוציא כח שמופנה החוצה צריך להיות קודם כל אור שמאיר רק פנימה, אף על פי שזה דבר והיפוכו. כמו בפיזיקה יש מושג שיש וקטור ויש אור שמכוון-מופנה פנימה אז המשל לזה הוא אור השמש בשמש, שהיום ידוע שיש שכבה שמהשכבה ההיא ופנימה כל האור נופל על עצמו מכח המשיכה, בגלל האור שנוצר הוא לא יכול לצאת החוצה בכלל, הוא רק נכנס פנימה. מהשכבה הזאת והחוצה אז האור באמת שנוצר בתהליך של יצירת האור בתוך השמש אז הוא יוצא החוצה.

אז אם כן, יש אור שהוא פנימי, שהוא מופנם ויש אור שהוא מכוון החוצה, וזה דבר והיפוכו. כאן בנמשל אנחנו מסבירים שאור שהוא עתיד לצאת החוצה הוא קודם היה נכלל בתוך האור שהוא מופנם פנימה. וכמה שיש יותר התגברות של שעשועים עצמיים פנימה זה בעצמו מחייב את האור, את הזיו. שרוצים לחלק בין האור הפנימי לבין האור שמתפשט החוצה קוראים לזה אור וזיו, אלו הביטויים. לא תמיד מחלקים, שניהם זה אור, לפעמים רוצים לזהות שתי המדרגות האלה, האור שהוא הפנימי אז קוראים לזה אור, ומה שיוצא החוצה, מתפשט החוצה קוראים לזה זיו.

אור וזיו

חוץ מזה שאפשר להבין את זה בפשטות שזיו, המשמעות של המילה זיו זו הארה שמתפשטת החוצה, כמו שכתוב ש"צדיקים בגן עדן יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[כו], מובן שזיו השכינה הוא אור השכינה שמאיר לצדיקים. חוץ מזה יש עוד רמז חשוב בחשבון של המילים: זיו אם תעשו את החשבון זה 23, כשכותבים את זה מלא ז-י-ו, ואור זה 207 שזה גם אין סוף בגימטריא, זה חשבון חשוב בגימטריא, "יהי אור"[כז]. יש יחס מספרי בין המילים, שאור זה 9 פעמים זיו. זיו הוא 23, הוא מספר ראשוני, הראשוני העשירי בסדרת הראשונים, ו-9 פעמים זיו הוא אור.

היחס הזה הוא גם כן בולט בתחילת התורה, בפסוק שכתוב אור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" יש 23 אותיות. המבנה של הפסוק של האור הוא בנוי על פי 23 אותיות, שזה זיו, החלק התשיעית של האור. זאת אומרת שזיו לגבי אור זה להוסיף מעשר. באור יש 9 פעמים זיו, אם נוסיף זיו לאור זהו המעשר, החלק העשירי. החלק העשירי בקבלה תמיד נקראת המלכות של המדרגה המדוברת[כח]. והמלכות של כל מדרגה היא מה שמתגלה החוצה. כלומר שהאור הראשון שהוא 9 פעמים זיו הוא כולו זיו, ויש בו עוד זיו אחד נעלם, שהוא המעשר שלו והוא עתיד להתגלות החוצה, הוא המלכות של המדרגה הפנימית. עוד פעם, הכלל הגדול בקבלה אומר שהמלכות של כל מדרגה היא מה שמתגלה החוצה. המלכות היא הדרגה העשירית של כל מדרגה.

נשמות ישראל – המעבר בין עצמות לבין השעשועים העצמיים

אם כן, יש אור פנימי, ובאור פנימי בעצמו יש מלכות. מה שיש מלכות נעלמת בתוך האור הפנימי אמרנו שזה ההבדל בין יהודי לאינו יהודי, שאצל אינו יהודי האור פנימי הוא מספיק, אין את הזיו נכלל בתוך האור, ולכן זה לא מחייב זיו לצאת ממנו. זה מתאים למאמר חז"ל מפורסם "כל ישראל מלכים"[כט] כתוב במקום אחד, במקום אחר כתוב "כל ישראל בני מלכים"[ל], אבל במדרגה הזאת שהקב"ה משתעשע עם נשמות הצדיקים שהסברנו קודם, אז כתוב ביטוי על זה "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[לא]. באמת הסוד של "במי נמלך" הוא בין ההעלם העצמי של אור והמאור לבין השעשועים העצמיים. עוד הפעם, הסברנו כאן שהשעשועים העצמיים זה רק שלב מעבר. מקודם לא היה אור בכלל, כלומר שלא היה אור גלוי בכלל, אפילו בינו לבין עצמו כביכול. המעבר בין המצב הראשון ממש של עצמות לבין השעשועים העצמיים נקרא בלשון חז"ל "במי נמלך" במי ה' נמלך? "בנשמותיהם של צדיקים".

נמלך-להתייעץ זה מלשון מלכות, כלומר שנשמות הצדיקים, ונשמות הצדיקים הן נשמות כל עם ישראל, הן בחינת מלכות, אפילו בתוך עצמותו כביכול, בתוך ההעלם העצמי זה נקרא בחינת יחיד[לב], בלשון החסידות, אז גם שם יש מלכות נעלמת, והמלכות היא נשמות ישראל, ועל זה כתוב "במי נמלך". לפי העצה כביכול של נשמות ישראל אז באמת התגלה אור בינו לבין עצמו, האור של התורה, החכמה עילאה של התורה, השעשועים העצמיים, וגם המלכות – נשמות ישראל – נמצאת שם.

כלומר שמה שאמרנו קודם שבשעשועים יש תורה ויש נשמות, הנשמות לגבי התורה זה המלכות, "מאן מלכי רבנן"[לג], זה כמו התורה שבעל פה, המלכות[לד]. בכל מקום הנשמות הן המלכות של התורה, והמלכות של התורה היא היא הזיו. ולכן נשמות ישראל דווקא יש בהן הטבע הזה שכאשר באים למצב של שעשועים עצמיים מתוך זה יוצא בחיוב רצון של להטיב לזולת, יחד עם מחשבת "אנא אמלוך" של תיקון.

נכונות המלך להשפיל עצמו לצרכי העם

לאחר שבאמת יש התעוררות אור לזולת, שזה נקרא רצון להטיב ומחשבת "אנא אמלוך", יש שלב, שהשלב הזה נקרא השערה, שאם רוצים להטיב ויש גם כן נכונות למלוכה, בשביל להיות מלך צריך להיות מוכן, כמו שכתוב[לה] על שאול המלך שבתחילה הוא לא היה מודע לזה שהוא צריך להיות מלך, לא היתה לו שום נכונות נפשית, היה לו משבר קשה כמו שקוראים בתנ"ך עד שהוא קיבל את הנכונות למלוכה. זה לא פשוט להיות מלך. לכן כתוב ש"נכון כסא המלך"[לו], זה ביטוי בכל התנ"ך, צריך בשביל מלכות – נכונות.

ברגע שיש רצון להטיב, התעוררות רצון לעשות טוב לזולת, וביחד עם זה נכונות למלוכה, נכונות היא סוד הכסא, נקרא כסא המלך, הכסא זה סמל הנכונות לרדת ולהתחייב לסדר את המדינה, המלכות היא אחריות. ואחריות של ממסד, שזה לטובת כולם, מלכות היא השפלה. מלך צריך להשפיל את עצמו. חושבים שמלכות היא התנשאות, אבל באמת מלכות של קדושה היא השפלה, שצריך להתמסר לעם לגמרי.

הכח-הנכונות להשפיל את עצמו להתעסק עם צרכי העם, אפילו הדברים הפעוטים ביותר על מנת לתקן את העם בתכלית השלמות – הנכונות הזאת נקראת כסא, כסא המלך. יש פסוק שאומר "הוכן בחסד כסא"[לז], תמיד מובא בחסידות[לח] שזהו הסוד של השלבים שעכשיו הסברנו, שמחסד מוכן הכסא, כלומר שביחד עם הרצון להטיב באה הנכונות למלוכה, שהוא חייב להשפיל את עצמו לבצע את הרצון להטיב.

מחשבת "אנא אמלוך" – התפשטות אור אין סוף

אחרי שני השלבים האלה, יש מצב שנקרא התפשטות אור אין סוף לזולת. כל זה הוא לפני הצמצום הראשון, אבל יש כבר מצב של אור אין סוף, שהוא עם קו – וקטור מה שנקרא, מה שקראנו קודם, עם כיוון כלפי זולת, אף על פי שאין זולת עדיין, אבל עם כיוון כביכול. כאן אין כיוונים ואין מקום, הכל זה רק לסבר את האוזן, אבל הכיוון כביכול שלו הוא כלפי חוץ, וזה מה שנקרא בכל ספרי הקבלה אור אין סוף[לט]. עוד הפעם, לפני שיש מלכות, המלכות הזאת, הכסא, הנכונות למלוך, אז לא מתאים עדיין הביטוי אור אין סוף, כיון שהביטוי אור אין סוף משמע התפשטות החוצה. כשאתה אומר אין סוף, הביטוי אין סוף משמע שיש משהו שהוא מתפשט ללא גבול. על האור הראשון שהוא מופנם לא מתאים אין סוף, בגלל שהוא מופנם.

עוד הפעם, המשמעות של הביטוי אין סוף זה אין סוף להתפשטותו. האור הראשון לא מתפשט, מה שנכנס פנימה זה לא נקרא מתפשט. כל שכן וקל וחומר שלפני שיש אור בכלל אין התפשטות, אז אין אין סוף. במדרגה של העצמות שנקרא יחיד אז ודאי שלא צודק הביטוי-המונח אין סוף. באור שמאיר לעצמו גם כן. המדרגה הראשונה שמתאים לומר עליה אור אין סוף היא המלכות, המחשבה, הרצון והמחשבה של "אנא אמלוך".

חקיקה בתוך טהירו עילאה

האור הזה שהוא אור אין סוף, בספר הזוהר קוראים לו "טהירו עילאה"[מ], הטוהר העליון. או בלשון הפסוק "כעצם השמים לטהר"[מא], כתוב בפרשת משפטים. שוב, ההתפשטות של אור אין סוף שהוא כבר במדרגת מלכות נקראת טהירו עילאה.

השלב הבא נקרא בלשון הזהר "גליף גליפו בטהירו עילאה", שהיה כבר מצב כזה שנקרא טהירו עילאה, טוהר עליון, וה' גלף גליפה, בארמית גלף גליפה זה חקק חקיקה בתוך הטהור העליון כביכול. מה זה הגליפו? זה נקרא ההשערה, התוכנית, לוח התוכנית, תוכנית העבודה, תוכנית הבניה.

כמובן שהחקיקה הזאת היא עדיין באור אין סוף, וכל מה ששייך באור אין סוף אינו שייך להשגה שלנו להבין בכלל, בגלל שאין בזה שום מציאות נמצאת, חלילה וחס לרבות שום ריבוי בכלל. לכן הביטוי עבור המצב הזה הוא נקרא "מציאות בלתי מציאות נמצאת"[מב]. כלומר שיש באמת תכנית אבל חס ושלום לחשוב שיש מציאות נמצאת ממשית של משהו שהוא חקוק בתוך האור, שזה לגמרי דימוי מגושם.

כמו שדיברנו על זה בפעם הקודמת, שהאיסור הגדול הוא להגשים את המושגים. בכל זאת אין לנו בררה, אנחנו חייבים לדבר ממושגים, שזה נקרא "דברה תורה בלשון בני אדם", אבל כל פעם, כל שלב וכל פעם שיש מושג צריך לדעת מחדש שאסור להגשים את המושגים. אם כן, השלב הזה שאנחנו מדברים עליו נקרא החקיקה או ההשערה, השערה זה הביטוי "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[מג].

עצמות – יכולת; השערה – כח; הסתכלות – פועל

בדרך כלל יש שלשה מצבים של התפתחות – יכולת-כח-פועל. כח זה כמו פוטנציה, שזה נמצא בפוטנציה. יכולת זה לא נמצא בכח עדיין, רק שיש בעל היכולת, יש מי שהוא יכול, אבל לא שהדבר הוא כבר בכח. מתאים לומר את הביטוי יכולת אפילו על העצמות, כמו שאומרים ה' הוא "כל יכול וכוללם יחד"[מד], אבל לא שזה נמצא בכח עדיין, רק שיש יכולת פשוטה. שוב, לגבי היכולת הפשוטה, מתאים לומר את הביטוי יכולת אפילו לפני שיש אור, לפני שיש גילוי אור, אפילו בגילוי אור של שעשועים עצמיים יש גם כן יכולת, ה' בכל מצב הוא כל יכול. אבל כח אין.

גם כשיש אור אין עדיין את העולמות בכח, הבריאה בכח זה רק השלב הזה שנקרא השערה, שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". כל מצב שהוא בכח הוא חכמה, חכמה נקראת כח מה[מה]. יש בביטוי כח מה הרבה פירושים, הפירוש שמתאים לענין הזה שהוא בכח מה שעתיד להיות, כמו הביטוי כאן "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", כלומר הכח של כל מה שעתיד להיות, כל מלכות שעתידה להתגלות קודם הכל נמצא בכח. מה שהכל נמצא בכח – הכח הזה הוא לוח התוכנית של מעשה בראשית.

על זה כתוב הפסוק שהזכרנו בתחילה "ואהיה אצלו אמון" שדורשים את זה כלי אומנות, והביטוי בזוהר הוא "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[מו], מה שכתוב כאן, שה' הסתכל בתורה והוא ברא את העולם לפי התורה, כלומר שהתורה לעולם היא כמו לוח תוכנית של מעשה בראשית. אז זה שהתורה היא התוכנית הקדומה לפני הצמצום הראשון, כל מה שדיברנו עד עכשיו זה לפני צמצום, הכל באור אין סוף. מה שבאור אין סוף הוא בתכלית האחדות הפשוטה.

מה שכתוב שה' מסתכל בתורה ולפי מה שהוא רואה כביכול בתורה הוא בורא את העולם בהתאם – זה נקרא החכמה תתאה של התורה. כמו שהסברנו קודם שכל חכמה יש לו צד עילאה וצד תתאה, וצד העילאה זה הרזין, או התאוריה בלע"ז, והצד התתאה זה המעשה. אז גם פה, מה זה המעשה? המעשה זה מה שהתורה מתכננת, יש בכל התורה את כל התכנית בכח למעשה בראשית, לפני השלב הראשון המעשי. לפני שמתחילים את מעשה בראשית. הנקודה הראשונה של התהליך המעשי של מעשה בראשית נקראת הצמצום הראשון. כאן זה לפני הצמצום הראשון. בכל זאת, המדרגה הזאת היא החכמה תתאה של התורה. מה שה' "שיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל", ולפי זה "אסתכל באוריתא וברא עלמא", הסתכל בתורה ובהתאם ברא את העולם.

התעלמות האור בתוך העצם – יחיד; התגלות האור – אחד; השערה - קדמון

המדרגה הזאת נקראת קדמון בלשון החסידות. לפני שיש אור בכלל אמרנו קודם שזה נקרא יחיד, לפני שיש אור אפילו שמאיר לעצמו. כאשר יש אור זה נקרא אחד. עוד הפעם, יש עצם, כאשר האור נעלם בתוך העצם – זה נקרא יחיד, יש שהאור מתגלה, ויש שמשערים בתוך האור את התוכנית מה עתיד להיות. זה נקרא קדמון, החקיקה, ההשערה בתוך האור. זה בדרך כלל שלש מדרגות לפני הצמצום הראשון, יחיד-אחד-קדמון. רק שבתוך המדרגה של אחד אנחנו שמנו לב עכשיו, זיהינו הרבה מדרגות שיש באחד. בכל זאת זה הכל נקרא אחד.

אחר כך השלב הזה שנקרא השערה נקרא קדמון. למה זה נקרא קדמון? כשאני אומר קדמון הכוונה שהוא קודם למשהו. יחיד הוא בכלל לא מתייחס לשום דבר. אחד הוא כבר מאחד הרבה, אחד זה תמיד התאחדות, אז הכל באחדות. יש כבר הכל, ברגע שיש אור ובמיוחד שיש רצון להטיב למלוכה אפילו לפני שמשערים אז יש כבר בתכלית האחדות, לכן זה נקרא אחד. זה ההבדל תמיד בין יחיד לבין אחד, ביחיד אין משמעות של אחדות, זה רק יחיד. אחד זה אחדות, כלומר שהכל נמצא אבל בתכלית האחדות, יש כבר גילוי של רצון להטיב לזולת. והשלב שבא לפני הגילוי הוא אור מופנם פנימה, שגם בו יש הזיו בהעלם בתוך האור. אז כל זה זה נקרא אחד. מה שאין כן ברגע שיש כבר תוכנית כביכול, השערה, "שיער בעצמו בכח מה כל שעתיד להיות בפועל", זה נקרא קדמון. זה מה שה' הוא הקדמון ביחס לכל מעשה בראשית.

[השלב של שעשועים עצמיים זה שלב של יחיד או של אחד?] זה שלב ביניים, בזה שהוא אור אז הוא אחד, אבל בזה שהוא עוד לא גילה את הזיו שבו אז הוא לא אחד בגלוי לגמרי. יש כבר גילוי אור, אבל גילוי אור רק לעצמו, אז הוא כבר יצא מהמדרגה של יחיד, אבל באמת לגילוי המדרגה של אחד הוא טרם הגיע, אך הוא חלק מהתגלות האור. שלמות המדרגה של אחד היא כאשר יש רצון להטיב ביחד עם מחשבת "אנא אמלוך".

מה החכמה עילאה של התורה? שעשועים עצמיים. מה החכמה תתאה של התורה? התכנית. שניהם כתובים ביחד באותו פסוק בספר משלי – "ואהיה אצלו אמון", אמון זה כלי אומנות במעשה בראשית, "אסתכל באוריתא וברא עלמא", חכמה תתאה. ויש עוד מדרגה – "שעשועים יום יום", "ואהיה שעשועים יום יום", זה חכמה עילאה של התורה. אז שתי המדרגות כתובות יחד בתנ"ך.

ישראל – יש רל"א שערים

עכשיו אני ממשיך לקרוא:

"אוֹתִיּוֹת הַחֲקִיקָה" (שֶּׁאֵין לָהֶן שׂוּם "מְצִיאוּת נִמְצֵאת" ח״ו,

מה זה אותיות החקיקה? תכנית. בקבלה ראשונה[מז] יש מושג רל"א שערים, 231 שערים שמרכיבים את המדרגה הזאת של קדמון. איך מגיעים לחשבון הזה? החשבון הוא כמה אפשרויות של שתי אותיות בא"ב ביחד. יש לי 22 אותיות, שתי אותיות שונות ביחד זה נקרא שער. כשיש שלש אותיות זה כבר שרש בלשון הקודש. שתי אותיות זה שער. אפשר להיכנס פה מכיוון אחד או מכיוון השני ההפוך. אם יש לי א"ב אז הפנים, כלומר הכניסה דרך הפנים לשער הוא א"ב, והאחור של אותו שער הוא ב"א. בכל שער יש פנים ואחור.

כמה שערים יש? אז החשבון אומר, החשבון הפשוט, זה 22 כפול 21, בגלל שאין פה כפלי אותיות, רק אותיות שונות, לכן זה 22 כפול 21 חלק 2, כיון שכל שער יש לו שני כיוונים. 22 כפול 21 חלקי 2 זה 231. [טשטוש בהקלטה]  בתוך כ"ב אותיות, כל התכנית כלולה בסוד האותיות. כמו שידוע שכל מעשה בראשית זה על פי השם של כל דבר ודבר בלשון הקודש, השם שלו, האותיות שמרכיבות את השם של כל דבר הן הן שמהוות את המציאות של כל דבר [טשטוש בהקלטה] בסוד האותיות, בסוד צרופי האותיות. ברגע שיש שתי אותיות ביחד יש כבר צרוף, וצרוף הוא כח בריאה. [נקטע] כל אות בפני עצמה נקראת בספר יצירה אבן[מח], האבן יש בו כח בפוטנציה גם כן. אבל החכמה היא חכמת הצרוף, "מצרף לחכמה"[מט]. זה שהמדרגה הזאת נקראת חכמה תתאה, מהי החכמה? החכמה היא סוד הצרוף, איך לצרף את הכל ביחד. ועל פי החכמה שבצרוף – האותיות מקבלות את הכח לברוא.

עוד הפעם, אות אחת בפני עצמה לא בוראת שום דבר. אבל שיש חכמה וכאן היא החכמה התתאה, נסביר את זה יותר בהמשך, החכמה התתאה של התורה שהיא החכמה לדעת כביכול איך מצרפים את האותיות-הכוחות האלו הראשונים ביחד, היא גם כן יוצרת שערים משתי אותיות, והשערים מתפתחים לשרשים וכו'. וגם ברגע שיש צרוף – החכמה היא בעצמה הכח להוות, הכח מה, הכח לעשות מה, מה שהוא. אז אם כן, יש מושג של רל"א שערים.

1540 שרשים – ישראל

[שוב, ברגע שיש מספר אז עוד יותר סכנה של הגשמה, ולכן צריך לכתוב כאן, זה מה שכתוב כאן בסוגריים, שאותיות החקיקה "שאין להן שום מציאות נמצאת ח"ו] אֶלָּא (בטלים ונכללים) [בְּטֵלוֹת וְנִכְלָלוֹת] בְּתַכְלִית בִּפְשִׁיטוּת הָאַחְדוּת שֶׁל אוֹר הַאֵין סוֹף בָּ״הּ) שֶׁל "רלא שְׁעָרִים" [זה הביטוי שאמרנו קודם שזה מציאות בלתי מציאות נמצאת. מה זה רל"א שערים? אז כאן כתוב מה שהסברתי עכשיו, זה] (רלא צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת שֶׁל הא־ב, וּבְכָל צֵרוּף ״פָּנִים וְאָחוֹר״ — אב בא וְכוּ׳ — לפי הַחֶשְׁבּוֹן: כב פְּעָמִים בא חֶלְקֵי ב) שֶּׁבְּסֵפֶר יְצִירָה [זה כל מה שהסברתי הרגע].

אחד מהרמזים של השם שלנו ישראל הוא יש רלא[נ], כתוב בספרי החסידות, יש רל"א שערים, שישראל גם כן נמצא במדרגה הזאת. ישראל נמצא גם במדרגה העליונה, גם בשעשועים העצמיים יש ישראל, יש ישראל אפילו לפני השעשועים העצמיים, על זה כתוב "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים". אז גם כאן יש הסוד של ישראל – יש רל"א.

אם עושים שורשים של שלש אותיות שונות אז מה יהיה החשבון? מי יכול לומר לי? אם החשבון של שערים הוא כב פעמים כא חלקי 2 אז מה צריך להיות החשבון של שלש אותיות? [למה זה כפול כ"א?] בגלל שזה אות אחרת, אות הראשונה היא יכולה להיות אחת מכ"ב אותיות, אות השניה זה רק מכ"א אותיות, בגלל שזה לא יכול להיות אות אות. אחר כך זה חלקי 2 בגלל שיש שני כיוונים, שני צרופים.

[איך זה בשרשים?] אז זה לחזור ל22 כפול 21 אבל לא חלקי 3, חלקי 6. מספר השורשים כאשר בכל שורש יש ששה צרופים, אם יש שלש אותיות יש ששה צרופים. שורש התפוצות של אותיות שזה הרל"א אז זה 22 כפול 21 כפול 20 חלקי 6, כמה זה? זה המספר שהוא בא אחרי רל"א, אחרי 231 [1540] 1540, ומה זה 1540? זה גם, למה אמרתי את זה? בגלל שאמרנו שיש בישראל רמז יש רל"א, שזה הרל"א שערים, אבל יש רמז עוד יותר מדויק למספר הזה, שאם הא' – א במילה זה יכול להיות 1000, זה יכול להיות 1 וזה יכול להיות 1000. אז אם מחשיבים את הא בישראל ל-1000 אז זה יוצא בדיוק המספר הזה. ישראל בדיוק שוה ל-1540, בדיוק מספרי השורשים שיש בשלש אותיות בלשון הקודש. אז אם כן רואים שישראל הוא כולו שייך ללשון הקודש, מכח הצרוף – לצרף שתי אותיות זה רל"א, לצרף שלש אותיות זה המספר הזה 1540. אז שוב, זה הישראל במדרגת חכמה תתאה של תורה.

חכמה תתאה: חקיקה, מלבוש, השערה וקדמון

עכשיו, יש עוד מונח בשביל המדרגה הזאת של חכמה תתאה של תורה, זה המונח של תלמידי האריז"ל. בזהר קוראים לזה "גליפו", חקיקה, למדרגה הזאת. בחסידות קוראים לזה השערה[נא], בגלל שתמיד החסידות רוצה להפשיט את הדברים מהגשמיות, ובמקום לקרוא לזה חקיקה, כאילו שיש פה איזה מבנה מוצק שמישהו חוקק שמה משהו, "גליפו", אז קוראים לזה השערה, שזה משהו יותר נפשי, שהקב"ה כביכול משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל.

גם בחסידות קוראים לזה קדמון[נב], עוד מונח בשביל המדרגה הזאת. בכתבי האריז"ל יש מונח אחר, משל-דימוי אחר – קוראים לזה מלבוש[נג]. זה נקרא עולם המלבוש, כמו שהפסוק אומר "עטה אור כשלמה"[נד]. כלומר שלאחר שיש המלכות דאין סוף, שהסברנו קודם, הרצון להטיב ביחד עם מחשבת "אנא אמלוך", אז ה' עכשיו מתלבש כביכול בתוך התכנית שלו. הדימוי בספרי הקבלה לתכנית הזאת, בין תלמידי האריז"ל זה נקרא מלבוש, מלבוש עליון, כאשר "לבושיה מיניה וביה"[נה], יש ביטוי בחז"ל, שיש דבר שהלבוש שלו הוא חלק מעצמו.

יש חיות כאלה, זה נקרא קמצא או שבלול[נו], שהלבוש הוא נוצר מתוך עצמו. כתוב[נז] באמת שאדם הראשון לפני החטא גם כן היה לו לבוש כזה רוחני שהוא יצא מעצמו, והלבוש הזה שיצא מעצמו הוא נקרא החשמל. כל דבר שהוא מאה אחוז מתוקן יש אור שיוצא מעצמו ומרגיש את עצמו, עוטף את עצמו, והוא מתעטה, "עטה אור כשלמה", והאור שיוצא מעצמו ליצור מלבוש מסביב נקרא חשמל בתורה. והמילה חשמל הוא בדיוק שוה בגימטריא למלבוש, לכן קוראים לזה מלבוש, כי מלבוש שוה לחשמל.

ברגע שאדם הראשון חטא החשמל הזה נעלם. החשמל הוא אור עם א', וברגע שהוא חטא אז האור עם א' נעלם והוא קיבל במקום זה "משכא דחויא", שזה עור עם ע', שעור עם ע' זה מלשון עיור. שזה בדיוק ההפך, זה נקרא ההגשמה של האור הראשון עם א' שהוא נקרא אור החשמל. זה אצל אדם הראשון, עכשיו אותו הדבר זה משל בשביל להבין מה שהיה קודם, אצל הקב"ה בבחינת קדמון. שהדרגה הזאת של קדמון, ההשערה, הרל"א שערים זה בבחינת חשמל.

זה מה שכתוב כאן:

בִּלְשׁוֹן תַּלְמִידֵי האריז״ל בְּחִינָה זוֹ נִקְרֵאת מַלְבּוּשׁ ([מלבוש שוה ל] חַשְׁמַל [שתמיד מובא בקבלה שזה גם שוה ל] – אוֹר פְּנֵי אֵל) [מה שכתוב כאן מלבוש חשמל אור פני אל, זה המלבוש] עֶלְיוֹן, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר [הפסוק שאמרנו קודם] "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה".

לשונות הזהר, האריז"ל והחסידות

אם כן, זו דוגמה מצוינת לגבי מדרגה אחת, הרי פנימיות התורה מתגלה בהרבה שלבים ומדרגות, והדברים הכי עמוקים בדרך כלל בכל מצב ותקופה של גילוי זה מקבל שם חדש, כינוי חדש, שזה מתאים לאותן הנשמות שעכשיו חיות בעולם, לנשמות של מי שגילה את הסוד, והנשמות של התלמידים שלהם וכל הדור ההוא. זה חשוב מאד לדעת, בגלל שכאן המילים הן רק משלים, זה לא מצביע על המציאות, זה רק מסבר את האוזן, רק מרמז, ו"די לחכימא ברמיזא"[נח]. אם מילה מצביעה על מציאות נמצאת אז אפשר לומר שהמונח הזה יכול להישאר תמיד, בגלל שזו היא המציאות, אבל כאן יש מילים שהן לא מצביעות על מציאות מוחשית נמצאת, אפילו לא על מציאות רוחנית, אפילו לא על מציאות של אצילות, כאן זה מונח, מונחים של אור אין סוף שלפני הצמצום. אז ודאי שבכל שלב של התגלות פנימיות התורה זה מקבל מונח חדש. זה חשוב מאד לדעת, להתבונן גם כן. כמו שמתבוננים בענין בעצמו צריך להתבונן בהתפתחות המונחים, כלומר הרמזים לאותו ענין.

אז לפי הסדר קודם הדימוי-המונח הראשון הוא ה"גליפו", החקיקה, "גליף גליפו בטהירו עילאה", זו לשון הזהר, שה' חקק את התכנית באור האין סוף. אחר כך לפי הסדר הדימוי השני הוא מלבוש, מלבוש זה כבר כתבי האריז"ל, כתבי האריז"ל זה שלב שני אחרי ספר הזהר, אז זה מקבל משל חדש – מלבוש. מה המשל הזה מחדש? הוא מחדש איך שהדבר הזה יוצא מעצמו, "לבושיה מיניה וביה". זה מרמז לנו לסוד החשמל של אדם הראשון וכו'.

אם כן, זה לא כל כך דומם. המשל הראשון היה משל דומם, חקיקה, שה' חוקק בטוהר העליון את החקיקה של תוכנית בריאת העולמות. השלב השני, מלבוש זה חי, מלבוש יוצא מהחיות, מלבוש בעצמו הוא חלק מהחיות של החי, אבל בכל זאת זה נתפס בגשם, זה לא נפשי, זה כמו חלק מהגוף החי. עוד פעם, המלבוש הוא כמו הגוף החי. המלבוש הוא מה שהיה לפני שהיה עור עם ע', היה אור עם א'.

עכשיו באה החסידות והיא מדברת תמיד במילים של נפש, לא של גוף בכלל. ובנפש זה נקרא השערה, שה' משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. ובתור מונח ממש של דרגה מופשטת בתכלית הפשיטות אז קוראים לזה קדמון, מה שה' הוא קדמון. מה משמע מכך שה' הוא קדמון? משמע שהוא קדמון למשהו, כלומר קדמון למציאות, ביחס למציאות. אז אם כן המונח המופשט ביותר הוא קדמון.

הקבלת ארבעת המשלים לחכמה תתאה כנגד אותיות שם הוי'

ארבעה המונחים האלה הם בעצמם גם כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

המשל גליפו הוא דומם, בחינת ה' תתאה, מי שמכיר את ההקבלה, סוד ההקבלה; לבוש בכתבי האריז"ל הוא בבחינת ו' שבשם; השערה זה כמו נו"ן שערי בינה, לשער, השערים נקראים נו"ן שערי בינה, הבנה, שזה ה' עילאה של השם; וקדמון הוא בחינת היו"ד, ראשית הגילוי שזה החכמה, החכמה בעצמה, היו"ד שבשם.

אז הנה יש לנו מדרגה אחת שרק המונחים, עוד הפעם המונחים זה רק אמצעי עזר בשבילו, שיהיה אפשר להתבונן בזה, אז רק המונחים בשביל אותו הדבר גם להם יש את המגוון המושגים של י-ה-ו-ה, כאשר שתי המדרגות של ו"ה שזה "והנגלת לנו ולבנינו" המונחים ההם מופיעים בספרי הקבלה המקוריים. שני המונחים היותר גבוהים, בבחינת "הנסתרת לה' אלהינו" זה מופיע בתורת החסידות. זה כמו הכלל הידוע שהחסידות היא נשמת הקבלה, בגלל שהיא היא התגלות הפנימיות הנסתרת שטמונה וחבויה בתוך מונחי הקבלה.

למה הסברנו את זה כאן במדרגה הזאת? בגלל שבמדרגות היותר גבוהות הקבלה בעצמה לא נוגעת, אין כמעט מונחים שם בכלל. באמת המושג שעשועי המלך בעצמותו כן מופיע בספרי הקבלה, אבל זה בכלל לא ברור מה היא המדרגה הזאת. המדרגה של מלבוש קצת יותר ברורה לתלמידי האריז"ל. האריז"ל קצת דיבר על המדרגות האלה, אבל התלמיד המובהק שלו רבינו חיים ויטאל לא גילה אותם בכלל, לא את השעשועים ולא את המלבוש, לא דיבר על זה בכלל, רק התחיל את הספר שלו עץ חיים מהצמצום הראשון. אלא שיש עוד תלמידים של האריז"ל שהם כן כותבים מה ששמעו מפי האריז"ל, והמדרגה של שעשועי המלך בעצמותו זה רק שם כזה, שם לגמרי נעלם שבכלל קשה להבין מה הכוונה, על מה מדברים. המילה מלבוש ורל"א שערים יש בזה קצת יותר אריכות בשלב של התכנית.

אז אמרנו שלפני המדרגה הזאת אין כמעט מונחים בכלל, רק מונחי החסידות. אבל כאן יש כבר מונחים. ספר הזהר הוא מתחיל מהמשפט "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", המדרגה הזאת של הגליפו, החקיקה, היא פתיחת ספר הזהר, ככה הזהר פותח: "בריש הורמנותא דמלכא" – בתחילת גזרת המלך, שזו המדרגה של מלכות דאין סוף, מחשבת "אנא אמלוך", אז כאשר יש מלכות דאין סוף, שהוא בעצמו מאיר אור אין סוף בסוד טוהר עליון, ו:בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה", ה' חקק חקיקה בטוהר העליון. אם כן, הזהר מתחיל מהמדרגה הזאת. עץ חיים של האריז"ל מתחיל מהצמצום, שזה אחר כך. עוד הפעם, המונח "גליף גליפו" זה ממש פתיחת ספר הזהר. ושאר תלמידי האריז"ל קוראים לזה מלבוש, בחסידות קוראים לזה השערה, זאת אומרת מסבירים את זה למונח הזה השערה, שיער בעצמו בכח, והמונח המוחלט והמופשט לזה הוא קדמון. זה בעצמו דוגמה של התבוננות איך לסדר, איך לבנות התבוננות של ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה.

לפני עלית הרצון ולאחר עלית הרצון

הַ״גְלִיפוּ" הוּא בְּאוֹר אֵין סוֹף "הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ" [הגליפו הוא נמצא בתוך הטוהר העליון, והטוהר העליון הוא נקרא אור המאיר לזולתו, כמו שהשעשועים הם אור המאיר לעצמו, ככה הטוהר העליון שבו סוד הגליפו הוא אור המאיר לזולתו] (לִפְנֵי כָּל מְצִיאוּת "זוּלָתוֹ", כַּמּוּבָן [אין עדיין את הזולת, האור מאיר לזולת לפני שהזולת קיים, כלומר שאין אפילו תחילת מעשה בראשית בינתיים כביכול. אבל בכל זאת אור מאיר לזולתו "לפני כל מציאות זולתו כמובן]) כִּבְיָכוֹל. [וזה הכל] לְאַחַר עֲלִיַּת הָרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב בִּבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת וְכַו'.

אז מה יוצא מזה? שחכמה עילאה של התורה היא לפני עלית הרצון, והחכמה תתאה של התורה היא לאחר עלית הרצון. כלומר שעלית הרצון היא באמצע רצון להטיב שביחד איתו יש רצון ומחשבה של "אנא אמלוך", זה באמצע בין החכמה עילאה והחכמה תתאה של התורה, בין השעשועים עצמיים לבין ההשערה בכח.

יכולת – יחיד; כח – קדמון; פועל – לאחר הצמצום

רק נאמר עוד נקודה שהתחלנו קודם: יש אם כן שלשה שלבים כלליים: יש יכולת, זה מתאים אפילו ליחיד; ויש כח שהכח הוא לא באחד, הוא במדרגת קדמון, זה הכח; ואחר כך, לאחר הצמצום מתחילת התהוות הפרצוף הראשון, המציאות הראשונה לאחר הצמצום ואילך – יש פועל. אז אפשר לחלק את הכל לשלש דרגות הכי כלליות שזה יכולת, כח ופועל.

אם כן, היום אנחנו סיימנו פה את הפרק ב', שזה שתי המדרגות של חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה. בפעם הבאה צריך להמשיך עם שתי המדרגות של חכמה עילאה וחכמה תתאה שאחרי הצמצום, כל ההתחלה היום זה היה לפני הצמצום.