לזכור את עצמך באור אין סוף

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו | שער הוי' בחכמה – פרק א

טבת תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה הרב התחיל ללמד את שער הוי' בחכמה בספר סוד ה' ליראיו. בתחילה הסביר הרב את העיקרון של התבוננות באותיות שם הוי' והקבלתן לכל דבר בתורה ובעולם. לאחר מכן הסביר את היחס בין "הנסתרת לה' אלהינו" ל"והנגלת לנו ולבנינו", שהן אותיות י"ה ו-ו"ה. י"ה הן חכמת התורה כפי שהיא באור אין סוף שלפני הצמצום (מעשה מרכבה), וחכמת ההשתלשלות היא חכמת בריאת העולם (מעשה בראשית). על האדם לזכור את עצמו כפי שהוא כלול באור אין סוף שלפני הצמצום ולפני בריאת העולם.

א. התבוננות ב"ה' בחכמה"

התבוננות בהקבלת כל דבר לשם הוי'

כאן יש צורה כמו שרואים של אותיות קטנות מתוך הגהה של ספר שהולך להיכתב. יש פה כמה עדיין כמה שגיאות בית דפוס. הנושא הכללי של כל הספר הוא לסכם את תורת החסידות בצורה כזאת שברור המבנה היסודי של כל דבר. המבנה היסודי של כל דבר על פי סוד הוא סוד שם ה', י-ה-ו-ה, כמו שהפסוק אומר "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם"[ב]. שם ה' מתייחס לכל דבר שיש, כל דבר שיש בתורה וכל דבר שיש בעולם.

כשמתחילים ללמוד החכמה הפנימית של התורה אין פתח מסוים שאפשר לומר שיש שלב א' ואחר כך שלב ב' והדברים ברורים, כמו שלומדים בחשבון או איזה לימוד אחר שמוגבל בעצם. כל נושא כמה שהוא בלתי בעל גבול ולא מוגבל – כך אין גבולות תחילה ולא סוף מוחלטים, ועל כן אי אפשר לצפות מהתחלה להבין הכל, בצורה שאחד ועוד אחד זה שנים, שלש, ארבע, חמש, לפי סדר. רק מה? שצריך לקפוץ, לקפוץ לתוך מקום אחד לתוך הים של החכמה, ולקפוץ ביחד עם תפלה לה' יתברך שנוכל לשחות בתוך המים. מכיון שאנחנו יהודים אז יש חזקה שאנחנו יודעים לשחות, "כי הם חיינו ואורך ימינו"[ג], התורה היא המים החיים שלנו, וחזקה שהנפש של כל יהודי יודעת לשחות במים האלו.

אם כן, כשמתחילים ללמוד פנימיות של התורה אז יש הרבה נושאים יסודיים כמו עשר ספירות וארבעה עולמות. הציבור פה מגוון, יש אנשים ששמעו כבר, ויודעים הרבה, שלמדו שנים רבות, יש כאן חדשים לגמרי. אז אני מתחיל עם הנחה שאו בגילוי או בהעלם – הכוונה בתת מודע – כולם מכירים את כל המונחים. אף על פי שכמובן אנחנו נסביר את המונחים אבל באמת כל אחד כבר מבין את כל מה שהולך כאן.

אז אין מן הצורך להזכיר את עשר הספירות שבוודאי מכירים, שיש חב"ד – חכמה-בינה-דעת, שזה השכל; ויש מדות, רגש של הלב – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, שבע מדות של הלב. למעלה מהכל יש כתר שהוא על מודע. המערכת הזאת של ספירות קיימת בכל עולם, בכל אדם, בכלל, בפרט, בכל מקום יש עשר ספירות. עשר ספירות הן כנגד אותיות שם ה' באופן כזה שי' היא חכמה; ה' – בינה; ו' – שש מדות הלב, מחסד עד יסוד; וה' אחרונה – מלכות. וגם האותיות של שם ה' בעצמן מקבילות לעולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. וכל הענינים מתקשרים-משתלבים אחד עם השני. כאשר היסוד של הכל, "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[ד] ראשי תבות י-ה-ו-ה. גם הספירות הן על פי י-ה-ו-ה, וגם העולמות הם על פי י-ה-ו-ה.

הכלל הוא י-ה-ו-ה, כל פרט בפני עצמו הוא י-ה-ו-ה, ולאט לאט צריכים להתבונן בדברים עד שהכל מקבל בשר וגידים ורוח חיה. התכלית של הלימוד שלנו היא לא להיות ידענים גדולים בחכמת הקבלה או משהו כזה. התכלית של לימוד החסידות היא כלי, אפשרות-אמצעי להתבוננות, שמתוך התבוננות האדם מכיר, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[ה], כל אחד לפי השיעור שלו, כלומר כח ההכרה שלו בלב, מכיר את "מי שאמר והיה העולם"[ו]. ועל ידי כך נולדות מדות של התפעלות הלב, ומתוך ההתפעלות בלב באים מעשים טובים. ככל שההתחלה היא התבוננות עמוקה – ככה הסוף הוא גם כן בתכלית השלמות. תכלית השלמות כלומר שהוא עושה הרבה. הוא אומר מעט, הכוונה שיש לו מעט גאוה בתוך מעשיו, יש לו הרבה ענוה, וכמה שיש לו יותר ענוה, שהוא מכיר את ה', והוא מכיר את הבטול שלו, כמה שהוא אפסי, אז ככה המעשים שלו גם כן יותר רבים וגדולים, גם בכמות וגם באיכות.

אם כן, התכלית היא להגיע למעשה. ובכל זאת, הדרך הפנימית להגיע למעשה הכי טוב, בכל המובנים של כמות ואיכות, היא על ידי התבוננות. צריך להתחיל מההתבוננות. ואם כן, התכלית – שוב, אני מניח שהתכלית מובנית מאליו, ומה שאנחנו מתעמקים זה יכול להידמות כאילו שזה מאמץ שכלי בלבד, אז חלילה וחס לחשוב ככה, ובכל זאת הדרך היא להתבונן ולהעמיק בשכל.

י-ה-ו-ה בפסוק "ה' בחכמה יסד ארץ"

הפרק הזה של הספר שלפנינו הוא נקרא "ה' בחכמה", וזה על פי פסוק בספר משלי, בתחילת ספר משלי כתוב "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו תהמות נבקעו"[ז]. זהו פסוק מהפסוקים העיקריים בתנ"ך שמוזכר חב"ד – חכמה, בינה ודעת. פסוק זה קרוב לתחילת ספר משלי וכך הוא אומר "ה' בחכמה יסד ארץ", ה' יסד את הארץ בחכמה, "כונן שמים בתבונה", כלומר בינה, "בדעתו תהומות נבקעו", דעת.

החכמה הולכת ביחד עם ה"ארץ", הבינה-ה"תבונה", וכאן יש באמת הבחנה בין בינה לתבונה, אבל על פי פשט הן אותו הדבר, התבונה היא סבת כוננות השמים, והדעת שייכת ל"תהומות". כמו שהזכרנו הרגע חכמה היא בחינת הי' שבשם ה'; בינה – הה' הראשונה של שם ה'; שמים הם כנגד הו' של שם ה'; ארץ כנגד ה' אחרונה של שם ה'. אז אם כן, מה כתוב כאן? מה המבנה של הפסוק הזה? הפסוק אומר "ה' בחכמה יסד ארץ", כלומר שהמדרגה התחתונה מקבלת מהמדרגה העליונה, הה' תתאה מהי'. "כונן שמים בתבונה", השמים, הו' מקבלים מהתבונה, הה' עילאה שבשם.

זה בסוד חותם המתהפך, "אבא יסד ברתא"[ח]. י' נקראת אב; ה' עילאה – אם; הו' – בן; ה' תתאה – בת. י-ה-ו-ה זה סוד קיום המצוה הראשונה בתורה "פרו ורבו"[ט] לפי ההלכה[י] כדי לקיים מצות פרו ורבו צריך להוליד בן ובת. כאשר יש אב-אם-בן-בת יש י-ה-ו-ה. המצוה הראושנה בתורה זה ליישם-לגלות-להמחיש את שם ה' בתוך הבית. כתוב שהקב"ה ברא את העולם כיון שהוא נתאוה, "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[יא]. כל בית הוא דירה, הוא בית מקדש קטן, המצוה הראשונה היא לבנות בית כאשר שם ה' מתגלה בתוך הבית, ושם ה' בבית זה אב-אם-בן-בת. זה גם מהדברים העיקריים שהם כנגד י-ה-ו-ה בתורה.

כתוב "אבא יסד ברתא", מהפסוק הזה "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" הזהר מתרגם את זה, בלשון הזהר "אבא יסד ברתא", האב מייסד את הבת. כלומר שהבת – הארץ – מתייחסת לחכמה-אבא. שוב, הפסוק אומר "ה' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא"; "כונן שמים בתבונה", הבן מתייחס לאמא, לתבונה. הסדר הזה נקרא "חותם המתהפך", כלומר ששתי המדרגות העליונות מתהפכות ומתקשרות בצורה-באופן הופכי לשתי המדרגות התחתונות.

הדעת שייכת לתהום, תהום הוא הכתר, יותר גבוה מהכל. למעלה מאות י' בשם יש קוץ על גבי הי', קוצו של יו"ד. הקוץ שעל גב הי' נמשל לתהום, תהום רבה. תהום זה הבלתי נודע, מה למעלה מטעם ודעת. הדעת עולה לגלות את הכתר, התהום נקרא הכתר. אז עוד הפעם, "ה' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא"; "כונן שמים בתבונה", שזה הבן מתכונן מכח אמו; "ובדעת תהמות נקבעו", שעל ידי הדעת עולים לגלות את העל מודע, מה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי – הכתר.

התגלות סוד ה' בארץ ישראל

אם כן, יש שלשה שלבים בפסוק. בכל זאת, אנחנו כאן נלמד רק על הקטע הראשון של הפסוק, "ה' בחכמה". מכך שהפסוק מתחיל "ה' בחכמה", על פי פשט הכוונה שה' על ידי חכמה יסד ארץ, על ידי בינה ה' כונן שמים, ועל ידי דעת תהומות, ככה על פי פשט. אבל בזהר לומד מ"ה' בחכמה" רמז חשוב מאד שהסוד של י-ה-ו-ה, השם המיוחד מתייחד ומתגלה באמצעות החכמה, יותר מכל ספירה אחרת. "ה' בחכמה", ה' מתלבש ומתגלה על ידי חכמה. כלומר שאם רוצים לעמוד על טיב הסוד של ה', י-ה-ו-ה, צריכים להתבונן בענין החכמה, מהי חכמה. על ידי חכמה נוכל להבין את סוד ה' – "ה' בחכמה".

עכשיו, מכיון שהזכרנו את הפסוק שהביטוי הזה בא ממנו, "ה' בחכמה יסד ארץ" צריך גם להזכיר שעל פי פשט כל פעם שכתוב בתנ"ך "ארץ" הכוונה לארץ הקודש, ארץ ישראל. כלומר שהחכמה מתייחסת באופן מיוחד עם תכונת ארצנו הקדושה, וזה מתבטא במאמר חז"ל שכולנו מכירים, כתוב על ארץ ישראל "אוירא דארץ ישראל מחכים"[יב], יש כאן תכונה מיוחדת בארץ שהאויר מחכים. כתוב "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[יג], הסתכלות העינים זה גילוי חכמה, זה ש"תמיד עיני ה' אלהיך בה", בארץ, "מרשית השנה ועד אחרית שנה", כלומר שתמיד יש שפע ואור של חכמה, חכמה אלקית שזורמת בתוך ארץ ישראל וממנה. זהו זרם תמידי של חכמה בתוך הארץ – האויר מחכים. אם כן הנושא הזה של "ה' בחכמה יסד ארץ" הוא נושא מיוחד שלנו שזכינו לשבת כאן בארץ הקודש, ומי שנמצא כאן הוא צריך לדעת מה הסגולה המיוחדת של המקום.

כמובן שארץ ישראל זו סגולה והיא שקולה כנגד כל התורה כולה, זה אוצר בלום, ויש בה את כל הסגולות כמובן, ובכל זאת חז"ל מייחדים את הסגולה המיוחדת הזאת של "אוירא דארץ ישראל מחכים". אם כן, אם אנחנו פה בארץ – צריכים להיות חכמים, "עם חכם ונבון". והחכמה שלנו היא חכמת ה', "סוד ה' ליראיו". אז זה גם כן הפירוש מה זה "ה' בחכמה", שבחכמה הזאת שהיא מסוגלת להתגלות כאן בארץ לכל אחד מאתנו שיושבים כאן, החכמה הזאת היא חכמת ה', חכמת י-ה-ו-ה, השם המיוחד-המפורש, שם העצם.

ב. היחס בין הנסתרות לנגלות

י-ה – "הנסתרת"; ו-ה – "הנגלות"

עכשיו, נתחיל מפרק א' כאן. כל דבר אם רוצים להקביל אותו לי-ה-ו-ה, לשם ה', צריך למצוא בו – לזהות בו – ארבע מדרגות. שם ה' הוא ארבע אותיות, י-ה-ו-ה, כמו שהסברנו, אז מה אמרנו קודם? קודם אמרנו שהחכמה היא הי'. עכשיו אנחנו רוצים לומר שיש בחכמה את כל האותיות, כל שם ה' נכלל במיוחד בחכמה – "ה' בחכמה". עוד הפעם, יש כלל ויש פרט, הכלל הוא שיש י-ה-ו-ה שכולל את כל מערכת הספירות כולן. ובכלל הזה החכמה היא הי' של שם ה'. אבל יש התגלות מיוחדת של כללות כל שם ה' בתוך הפרט הזה, יותר מכל שאר הפרטים, שכל שם ה' מתגלה דרך החכמה. אז אם כן, צריך לזהות רק בחכמה בלבד ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה. זה מה שכתוב כאן בתחילה, בשורה הראשונה:

בְּחָכְמָה יֶשְׁנָן אַרְבַּע מַדְרֵגוֹת כְּלָלִיּוּת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי׳ ב״ה.

בכל שורה שנקרא כאן יש הרבה כללים שצריך להקדים. הכלל הראשון הוא שי-ה-ו-ה מתחלק לשתי מדרגות: שתי האותיות העליונות נקראו "הנסתרת[יד]", "הנסתרת לה' אלהינו", יש פסוק בסוף דברים "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו". כתוב בזהר "והנגלות" "ו-ה נגלות", שתי האותיות ו' וה' של שם ה' הן האותיות הנגלות, מה שמתגלה לנו, "והנגלת לנו ולבנינו". מה שנסתר – "הנסתרת לה' אלהינו" הן שתי האותיות י-ה.

לגבי זה גופא, יש הרבה שמפרשים שמכיון שכתוב "הנסתרת לה' אלהינו" אז אין לנו עסק ואין חקירה ודרישה בהן בכלל, ובכל זאת זה מה שאנחנו אומרים בתורה "הנסתרת לה' אלהינו" – אם יש לנו כח להשיג שישנה דרגה כזאת שנקראת "הנסתרת לה' אלהינו" כלומר שיש לנו גישה לנסתרות, רק שהגישה הזאת היא גישה שבעצם זה דבר שלמעלה ממני, "הנסתרת לה' אלהינו". יש דרגה של נגלות שהיא "לנו ולבנינו", אבל זה לא מושלם, הנגלות בלי הנסתרות זה רק פלגא גופא, רק חצי גוף, חצי שם ה', וחייבים להכיר גם בנסתרות.

הכרה בדיבור של מדות ופחות בדיבור של שכל

עכשיו, לפי מערכת הספירות הפשוטה שהזכרנו קודם "הנסתרת" זה חכמה ובינה, "הנגלות" זה רגש ודבור, הבעה. עוד הפעם, י-ה-ו-ה: י – חכמה; ה' – בינה; ו' זה רגש, התפעלות הלב; ה' אחרונה היא מלכות, שמלכות היא עולם הדבור, דיבור כולל כל הבעה, כל כח להביע, להתגלות לזולת. אם כן, דיבור הוא כנגד ה' תתאה שבשם, זה מה שבאמת מתגלה. הדבר דומה למישהו שמדבר אתי, מה גלוי? מה מתגלה? קודם כל מתגלה הדיבור שלו, הוא מדבר, הוא מביע את עצמו, אני שומע מה שהוא מדבר. בתוך הדיבור אני ממש יכול לחוש את הרגש שלו, אם יש רגש. אם זה לא דברים קלים לגמרי שאין בהם שום רגש, הוא מדבר דברים מתוך הלב, אז כמו שגלוי לי הדיבור – ככה אני שומע ממש את הרגש מאחורי הדיבור.

את החכמה והבינה, הכוחות השכליים הפנימיים שיש, אפשר לחוש אותם פחות או יותר – לא ישירות, רק בעקיפין. אז עוד הפעם, הרגש והדיבור מתגלה לזולת השומע. השכל הפנימי, החכמה והבינה הן נסתרות אבל גם מוכרות, לא שהן נסתרות בצורה שהן לא מוכרות בכלל. ככל שהשומע הוא יותר חכם אז הוא יכול גם כן להבין מתוך הדיבור את עצם החכמה והבינה של המשמיע, המדבר. צריך להבהיר שיש בתוך הרגש, בתוך הלב, יש גם כן שכל. מה ששומעים מאדם דיבור ושומעים שיש בזה שכל, השכל ששומעים הוא לא השכל העצמי של המדבר, רק השכל שהוא מתייחס לאותם הדיבורים, שכל של הרגש של הדיבור הזה המיוחד. אותו שכל פרטי, שכל של הרגש של הדיבור הוא גם כן חלק מהמדות. כשאמרנו שכל הכוונה השכל העצמי של המדבר. אף על פי שהרגש ששומעים בשעת דיבור מסוים הוא גם כן לכאורה רק רגש פרטי, אבל באמת אפשר להכיר את כולו מתוך הרגש הפרטי, את כל הרגש אפשר להבין, איזה מין אדם זה.

כמו שחז"ל אומרים[טו] שאדם נודע בכיסו וכעסו וכוסו. כששומעים אדם פעם אחת כועס אז כבר מכירים את כל הרגש שלו ואת כל הכעס שלו. אז ככה כששומעים דיבור פעם אחת של אהבה אפשר להבין את כל תכונת הנפש של האדם. מה שאין כן אם אני שומע פעם אחת שכל מהאדם אני לא יכול לעמוד על טיב השכל, על כל השכל. רק חכם גדול מאד יכול להרגיש את כל השכל מתוך דיבור אחד, אחד שהוא קרוב כבר לרוח הקודש, מתוך דיבור אחד, "די לחכימא ברמיזא"[טז] הוא יכול להכיר את כל השכל הפנימי של אותו אדם שמשמיע. אבל בדרך כלל אי אפשר לדעת. את הרגש אפשר-ניתן להכיר. הרגש שייך ל"הנגלות", הוא מתגלה דרך הדיבור, דרך ההבעה בכלל, הדיבור כולל את כל ההבעה של הבן  אדם, איך שאדם מביע את עצמו. אז הרגש הוא נכלל בהתגלות הזאת. השכל העצמי הוא נסתר, הוא נמצא שמה, אבל הוא נסתר יותר.

תלוי באיזה י"ה עוסקים

כל מה שעכשיו הסברתי – הסברתי משל של שני בני אדם, אותו הדבר זה לגבי הקב"ה כביכול. כל מה שמתגלה לנו זה רק אותיות ו"ה של ה', המדות, הו' הן המדות של חסד דין ורחמים, שבמדות האלה ה' מנהיג את העולם, זה נקרא מדות ההנהגה. כמו שכתוב בתנ"ך[יז] שפעם אנחנו מרגישים שה' אוהב אותנו, מרחם, עושה לנו נסים, כלומר שאנחנו מרגישים שיש מדה בעולם של מדת החסד, שזה הולך טוב. ויש לפעמים שמרגישים הסתרת פנים, שה' מסתתר ממנו, שיש דין בעולם. זאת אומרת, שאנחנו מתוך ההנהגה איך שה' מנהיג את העולם, ובמיוחד איך שהוא משגיח עלינו, הבנים שלו –  יש גילוי של מדות. זה נקרא גלוי המדות העליונות על ידי דרכי ההנהגה. אבל השכל הפנימי הוא נסתר – "הנסתרת לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו", ובכל זאת, חייבים בהתבוננות להעמיק וגם להכיר עד כמה שניתן לנו, להכיר את המורגש הנסתר שעומד מאחורי הנגלה.

ובכל זאת, יש ספרי קבלה ראשונים[יח] שאומרים שמכיון שה' מנהיג את העולם על פי מדות של חסד ודין ורחמים, עיקר המדות, עיקר הלימוד ועיקר ההתבוננות זה רק במדות, ולא ניתן כל כך להתבונן במה שלמעלה מהמדות. כלומר שמפרשים פחות או יותר על פי פשט את המשפט הזה, ש"הנסתרת" זה צריך להישאר "לה' אלהינו", "והנגלות לנו ולבנינו" להתבונן בהם, להעמיק בהם.

בא האריז"ל והוא גם כן כותב את זה, רק שהוא מעלה את זה הרבה יותר גבוה מקודם, כמו שהתחלנו להסביר בהתחלה, כל הערכים של הקבלה והחסידות הם ערכים יחסיים, אם אני אומר שיש אותיות י"ה שזה נסתר, ויש אותיות ו"ה שזה גלוי, השאלה איפה. הרי בכל דבר יש י"ה וו"ה, גם בתוכי, בתוכך, בתוך כל אחד יש י-ה-ו-ה. בתוך העולם הגשמי יש י-ה-ו-ה, בתוך העולם הרוחני של העשיה יש י-ה-ו-ה, יש שלשה עולמות רוחניים, בריאה-יצירה-עשיה, ויש עולם על גביהם שנקרא עולם האצילות, גם כן כנגד י-ה-ו-ה. איזה י-ה-ו-ה אני מתכוון? בתוך עולם האצילות יש י-ה-ו-ה של עולם האצילות, מערכת הספירות שיש בעולם האצילות. על איזה י-ה-ו-ה אני מתכוון שהי"ה זה נסתר לי, כאילו מחוץ לתחום שלי, וה"ו זה כן שייך לי, לחקור ולהכיר?

חכמה – בטול ולא שכל

אז שוב, לפי הקבלה הראשונה י-ה-ו-ה זה בעולם האצילות. עולם האצילות הוא עולם שלאחר הצמצום הראשון של אור אין סוף, כלומר שהוא כבר עולם, אבל הוא נאצל ולא נברא, כלומר שהוא עדיין בבחינת אין, והוא עדיין אצל וסמוך המאציל שלו כביכול, הוא לא יצא מרשות היחיד, כלומר שבעולם הזה הוא עולם והוא לא עולם, הוא עולם והוא לא עולם שמרגיש את עצמו נפרד ממקורו, אלא אצל וסמוך למקורו, עד כדי כך שלא מרגיש את עצמו בכלל. כל עולם האצילות הוא עולם של חכמה בכלל, הוא כנגד הי' של שם ה', החכמה כמו שנסביר יותר ויותר, בכל מקום החכמה היא בחינת בטול, בטול במציאות, בטול הרגשת עצמו.

זה הפירוש של חכמה, אם חושבים שחכמה זה שכל זה טעות גדולה, השכל של החכמה, אפילו השכל שכן מתייחס לחכמה, "ברק המבריק על השכל"[יט], מה שמבינים בשכל זה רק בינה, יש גם כן שכל של חכמה, שכל של חכמה זה כח ההמצאה, "ברק המבריק על השכל", אבל גם חיצוניות החכמה, הדבר הכי חיצוני שיש במושג הזה חכמה זה התופעה של "ברק המבריק על השכל", שזו ההתגלות החיצונית ביותר של מה שנקרא חכמה, כאשר הפנימיות של החכמה היא בטול. יש בזה דרגות של בטול, יש הרבה דרגות של בטול, כמו שנסביר את זה. חכמה בעצם היא בטול, בטול במציאות, רק שההתגלות הסופית של כל הבטול זו הברקה, "ברק המבריק על השכל". הברק הזה הוא מעבר מהחכמה אל הבינה.

הבינה כבר לוקחת-מתעברת-תופסת וקולטת את הברק הזה ומפתחת אותו, מרחיבה בו, מעמיקה בו וכו'. זו היא הבינה, "להבין דבר מתוך דבר"[כ]. [שכל החכמה הוא לא הברק הזה המבריק עצמו?] לא, הרגשת השכל זו הדרגה הכי פחותה שיש בחכמה, כמו שאנחנו אומרים כאן, שהחכמה היא הרבה יותר מזה, החכמה של כל אחד מאיתנו, מה שהתחלנו לדבר קודם, ש"אוירא דארץ ישראל מחכים"[כא], בארץ ישראל צריכים להיות חכמים, וחכמים זה לא הכוונה להיות חכמים – פקחים... [מתי זה יקרה?] זה השאלה, באמת שאלה טובה, לכן אנחנו יושבים פה, שאולי זה יקרה, זה מה שאנחנו רוצים כאן, שזה יקרה. יש מקום שזה מסוגל לקרות, ומחכים שזה יקרה באמת, לחכות לאמונה, שבאמת עתיד לקרות כל רגע. [מה הקשר בין לחכות לבין חכמה] כתוב[כב] שחכמה זה אותיות מחכה, 'אשרי שמחכה'[כג], מי שמחכה הוא זוכה לחכמה. צריך לעבוד, מחכה זה לא מחכה פסיבי, מחכה זה מחכה אקטיבי, שהוא עושה כל הזמן, הוא מתייגע, זה נקרא "יגעת", "יגעת ומצאת תאמין"[כד], היגיעה בעצמה היא הביטוי של אמונה של המחכה. מחכה שמאמין הוא מתייגע להשיג, הוא לא מחכה בשקט והולך לישון.

י"ה של עולם האצילות

שוב פעם, יש עולם האצילות, עולם האצילות יחסי לשאר העולמות כולו חכמה, מכיון שעולם האצילות הוא י של מערכת העולמות, כל יו"ד היא חכמה. שוב פעם, מה הסברנו עכשיו? יו"ד היא נקודה, הפנימיות של הנקודה היא נקודת בטול, כמו שידוע שבנקודה אין ממדים, ממדים זה רק מתחיל מקו, בנקודה אחת אין שום ממד עדיין. אם כן, הפנימיות של נקודה היא ללא ממדים, מצב של בטול במציאות. החיצוניות של הנקודה היא נקודת הברקה, פתאום נקודה מופיעה, נקודה ראשונית של שכל, מה שעתיד להתפתח לספירת הבינה.

[בטול הכוונה שהכל הוא כלום, הוא אפס?] שאתה כלום, בטול כלומר שאני כלום. יותר בפרטות, לומר 'אני כלום' זה שפלות, זה שייך לנקודת המלכות. בטול בדרגה האחרונה – כפי שעוד נגיע לזה – זה מלכות, מלכות זה שפלות, שפלות זה באמת לומר 'אני כלום'. אם אני אומר 'אני כלום' אז יש אני, רק שאני אומר 'אני כלום'. באמת אני כלום הפירוש זה אני משהו. צריך לומר 'אני לא כלום', וגם שאומרים אני לא כלום, אני שום דבר, אז גם כן אמרתי אני, אז זה שפלות, זה נקרא שפלות, לא בטול, בטול הכוונה שאין מי לומר, בגלל שהוא פשוט לא מרגיש את עצמו בכלל, עד ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[כה].

כל ספירה בקבלה, כל כח בנפש שייך לנשמה מיוחדת. בדרך כלל בתורה הבטול מתייחס למשה רבינו, שאמר "ונחנו מה"[כו], חכמה זה כח מה[כז], משה רבינו היה כל כך בטל עד שחז"ל אומרים עליו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", לא הוא המדבר בכלל, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, כיון שהוא לא נמצא כאן בכלל, זה נקרא בטול[כח]. כמו שיש בטול אמתי כזה, ואנחנו כולנו, בכל יהודי לו יש נצוץ של משה רבינו, יש נצוץ של כל הצדיקים בגלל שכל הנשמות כלולות, אבל במיוחד יש נצוץ של הנשמה הכי כללית של כל הנשמות שהיא נשמתו של משה רבינו. בזכות הנצוץ הזה יש אפשרות לכל אחד ואחד לפעול קצת בטול, ולא לפעול במובן של שפלות עצמי, בגלל שאז זה שוב גאוה וישות, רק להגיע באמת למצב של בטול, שזה גם כן ענג. זה ענג לא כמו תענוג גשמי, זה נקרא ענג שבת. שבת זה גם בטול, "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[כט], "ויכלו" הכוונה שהישות כלה. "ויכלו" מלשון כליון[ל], הישות, הגאוה, הישות של המציאות כלה ועולה ועובר וחולף, ומה שנשאר זה ענג שבת, כלומר ענג מהבטול הזה בעצמו. על זה כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'"[לא]. יש את הכח הזה בנפש של כל יהודי, בהיותו יהודי.

ושוב, מה התחלנו להסביר? שכתוב "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו", מתוך עולם האצילות שכולו חכמה, כלומר כולו בטול יש גם כן מערכת של ספירות, י-ה-ו-ה. אז יש מפרשים שהי"ה בעולם האצילות, החכמה ובינה בעולם האצילות הן מחוץ לתחום, מחוץ לחקירה שלנו. רק הו"ה – ששוב, מה זה הו"ה? מדות ההנהגה ואופן הגילוי והדיבור של הקב"ה במעשה בראשית – על זה ניתן להתבונן, אבל לא בי"ה.

החסידות – התבוננות במדרגות שלפני הצמצום

האריז"ל מעלה את זה עוד יותר גבוה. עולם האצילות הוא גם כן לאחר הצמצום הראשון, כלומר לאחר התחלת תהליך בריאת העולמות. כל הסוד של י-ה-ו-ה כמו שהתחלנו להסביר ונסביר את זה עוד ועוד, הוא לגמרי פתוח, כלומר שאפשר לייחד את האותיות האלה בכל מקום, רק שחייבים לשמור על היחס היסודי, זה נקרא הערך היסודי. וזה רק אפשר לדעת על ידי הכרה פנימית בטיב הסוד הזה שנקרא סוד ה'. ואם עומדים על הטיב הפנימי – אפשר לראות את זה בכל יחס שהוא, בלי שום הגבלה אם י"ה זה במקום מסוים וו"ה זה במקום מסוים.

אז עוד פעם, אם מפרשים שהי-ה-ו-ה זה רק בעולם האצילות אז זה מגביל אותנו, שיש עד כאן ולא יותר. האריז"ל כבר הוריד את ההגבלה הזאת, הוא העלה את זה עוד יותר, הרבה יותר גבוה. באה החסידות ושוב העלתה את זה הרבה יותר גבוה מקודם. האריז"ל העלה את הדברים עד שורש הצמצום הראשון, שאפשר להתבונן שם. וגם כן, זה מושג שצריך להסביר את זה יותר ויותר. קודם היה אור אין סוף, קודם יש אור האין סוף ברוך הוא, אחר כך יש צמצום בתוך האור, לעשות חלל לשם עמידת העולמות. הצמצום הוא לא כפשוטו חלילה, הוא רק מצידנו, כלומר מנקודת המבט של התחתונים, דעת תחתון, יש כאילו מקום פנוי לעמידת העולמות. זה נקרא צמצום ראשון. עד הצמצום הראשון ניתן להתבונן, כך לפי קבלת האריז"ל.

באה החסידות והיא מרחיקה לכת הרבה יותר, היא אומרת שבעצם הי"ה, "הנסתרת", זה באמת לפני הצמצום. עוד פעם, קודם אמרנו שיש י-ה-ו-ה בעולם האצילות. כל עולם האצילות הוא אחרי הצמצום, ויש יש גם י"ה וגם ו"ה. עכשיו אנחנו מגיעים לכך ש"הנסתרת", הי"ה, הן מדרגות של לפני הצמצום הראשון. והו"ה, הנגלות, הן מדרגות, שתי מדרגות שלאחר הצמצום הראשון. ואף על פי כן, אף על פי שכתוב "הנסתרת לה' אלהינו", באה החסידות ופותחת לנו פתח שמותר לנו גם להרגיש את המדרגות הנעלות שאפילו האריז"ל לא גילה, הוא לא דיבר עליהם, מה שלפני הצמצום הראשון.

למה קשה מאד לדבר לפני הצמצום הראשון? בגלל שזה אור אין סוף, אור אין סוף זה אחדות פשוטה, מה אפשר לומר? אם אני אומר משהו, אני כבר פוגם, מה כבר אפשר לומר? מה אפשר להתבונן? מה ידעת, מה פשפשת, כולו סתום כבתחילה. ובכל זאת, ככל שהתורה הנסתרת הולכת ומתגלה לנו, לדורות האחרונים, שזהו גילוי ספר הזהר, אחר כך האריז"ל, אחר כך הבעל שם טוב, אחר כך תלמידי הבעל שם טוב. ככל שהתורה הזאת מתגלה אז הדבר הראשון הוא שורש נשמת היהודי. בכל שלב של התגלות התורה מתגלה קודם כל שורש יותר גבוה של הנשמה שלך. מכיון שמתגלה קודם כל שהנשמה שלך יותר גבוהה, ממילא אתה יכול להשיג ולגשת למקום יותר גבוה. מכיון שהבעל שם טוב בא ואומר לך שתדע לך שאתה חלק מן העצם, שאתה חלק מעצמות אור אין סוף, ו"כל התופס בחלק מן העצם תופס בכולו"[לב], לכן מי מונע ממך להגיע אפילו לאור אין סוף שלפני הצמצום? מי מונע ממך להגיע לנסתרות, שזה באמת "לה' אלהינו", לפי הפירוש הזה ה"לה' אלהינו" זה לפני הצמצום, מה שבינו לבין עצמו.

ג. חכמת התורה לפני הצמצום וחכמת בראשית לאחר הצמצום

איפה היית לפני שה' התחיל לברוא את העולם?

יש שתי מדרגות כלליות שנלמד עליהן. אפילו במדרגה הגבוהה שלפני שעלה ברצונו לברוא את העולם, גם שם יהודי יכול להגיע, בגלל שהוא גם כן בא משם, הוא לא חלק מהבריאה, הוא שייך לאותה מדרגה שהיא לפני שה' אפילו חשב לברוא את העולם, כביכול. כל הדברים האלה הם משל ומליצה בלבד, לסבור את האוזן. כתוב שיש דרגה לפני עלית הרצון[לג], לפני שעולה ברצונו כביכול במחשבתו לברוא את העולם בכלל, וגם שם היית. ומכיון שהיית שם למה שלא תזכור את זה?

יש סיפור מאד מפורסם[לד] שהבעל שם טוב היה שואל כל יהודי חדש, כל תלמיד חדש שהיה בא ללמוד אצלו, אז הדבר הראשון שהיה אומר לו היה פונה אליו באידיש ושואל אותו "וואס געדענקסטו?", כלומר 'מה אתה זוכר?'. ככה היה פותח לאותו אחד חדש, 'מה אתה זוכר?', מה הזכרון הראשון שלך. כל אחד אומר משהו. מה הוא רצה בכך? כח נשמתו-הוא של הבעל שם טוב הוא לגלות זכרון כזה שהוא ימי קדם במרכאות, תבנית  של זכרון שאתה בתור יהודי זוכה למה שהיה לפני בריאת העולם. לפני בריאת העולם הכוונה שאפילו לפני שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם. לכן הדבר הראשון הוא פנה ואמר "מה אתה זוכר?".

יש – להבדיל – גוים שמתיימרים לזכור גלגולים קודמים וכל מיני דברים כאלה. לא שזה לא נכון, יש גלגולים כמו שכתוב בספרי הקבלה[לה], אבל אם האדם חושב שלזכור גלגול קודם זה יחוס, זה משהו חשוב, משהו גדול – זה כלום, לא את זה צריך לזכור, זהו לא הזכרון שצריך לזכור מה היית בגלגול קודם. צריך לזכור איפה היית לפני שה' התחיל לברוא את העולם, זה מה שיהודי יכול לזכור, זה מה שחשוב לזכור. לא חשוב לזכור את הגלגול הקודם, בגלל שזה לא מוסיף לך עבודה בגלגול הזה. מה שחשוב הוא מה שמוסיף בעבודת ה'. אם בדרך כלל ה' מעלים ממנו את הגלגולים הקודמים שלנו, את החיים הקודמים – זהו סימן שזה לא מוסיף לנו בעבודה בגלגול הנוכחי. אם זה לא מוסיף, זה גורע. דבר שלא מוסיף על כך כתוב "כל המוסיף גורע"[לו]. מה שאין כן מה שכן מוסיף הוא לזכור דבר שהוא אין סוף יותר גבוה מהגלגול הקודם, ואין סוף יותר רחוק כביכול, והוא גם אין סוף יותר קרוב, "כי קרוב אליך הדבר מאד"[לז], וזה לזכור את ה' איפה היית בתוך ה' כביכול, וזה כן נוגע לגלגול הנוכחי, בגלל שזה האמת לאמתו שהוא נצחי לעולם ועד בכל רגע תמיד. וזה מה שהבעל שם טוב בא לעשות – הוא בא להזכיר לך, ולי ולכל אחד, איפה היית שם, בתור חלק אלוקה ממעל ממש.

התמסרות להתבוננות מניעה לפעולה

[איך זה בעבודה היומיומית?] זה השורש של מסירות נפש, איך אפשר למסור את הנפש. מסירות הנפש היא לא רק למות על קידוש ה', כמובן זה כולל את זה. מסירות נפש היא כל רגע של החיים למסור את הנפש על מה שצריך לעשות, על התפקיד והשליחות פה בעולם הזה. מסירות נפש פירושה שהאדם הוא למעלה מכל חישוב רציונלי, וזה קורה רק כשהוא מגיע לשורש נשמה שלו. אז הוא מגלה את המסירות נפש. הדבר הזה לא צריך להיות אפילו מודע בדעת רגילה, אבל ברגע שמתנוצץ בתוך האדם, בשורש שלו, הוא מתמלא מסירות נפש, הוא מתמלא עוצמה ותוקף ללא גבול בעבודת ה'.

[אבל איך הוא עושה את זה?] זה מה שעושים כאן, בשביל להתבונן. עוד הפעם, אם אנחנו נצא היום עם איזה דבר, איזה מבנה של מושגים, הכוונה שלנו זה לא שיישאר בדעת, זה לא שיישאר בראש החיצוני, כלומר איזה מין ידע חיצוני. כל הכוונה היא באמת להתבונן. תכלית הכוונה של חסידות חב"ד בפרט היא שצריך ללמוד את הדברים העמוקים האלה, וצריך לקחת את זה ללב. לקחת את זה ללב הכוונה להתייחס ברצינות, וברגע שמתייחסים ברצינות אז זה פועל את הפעולה. אם הוא לא פועל את הפעולה זה רק סימן שלא התייחסתי ברצינות לכל הדברים, זה לא היה חשוב לי.

יש סיפור מפורסם[לח] על חסיד של אדמו"ר האמצעי שבא אל רבו אחרי שלמד את ספרו "אמרי בינה", בכעין תלונה באמרו שלמד את זה כמה פעמים את הספר, והוא למד בתשומת לב, לא סתם, בהתבוננות, והוא אומר ש'זה לא עזר לי, זה לא פעל מה שהיה צריך לפעול'. אז הרבי מאד התרגש וקם מלא קומתו ואמר, כאילו בשבועה כזאת, ש'לא למדת מספיק, אני גם הייתי במצב כזה, ולמדתי עוד ועוד ועוד, והתבוננתי עוד ועוד ועוד, ולי זה עזר בסוף. אז אם זה עזר לי בסוף זה גם יכול לעזור לך, אבל מתי? רק אם תתמסר לזה'.

אז עוד הפעם, לבוא לכאן לשבת, אם לא מתמסרים לזה אז באמת זה לא פועל שום דבר, זה רק ידע פחות או יותר. אבל אם מתמסרים ללימוד הזה בלב ובנפש, יש בכח הלימוד הזה של פנימיות התורה לפעול ישועות בנפש, כלומר לפתוח את הנפש עד כדי גילוי השורש של הנשמה, ועל ידי כך לפתוח אפשרות לשאוב כוחות של מסירות נפש, בכל מעשי היום יום, לא משהו אסרטי. צריך להגיע לדברים הכי עמוקים בשביל לפתוח מקורות של עוצמה ולהתגבר על הקשיים של היום יום, ולעבוד את ה' במסירות נפש בכל רגע. זו הסגולה וזו הכוונה של הלימוד הזה, לשם כך יושבים כאן. ושוב, אם זה לא פועל על מישהו, הוא צריך לדעת ולומר לעצמו שרק אני אשם, אף אחד לא אשם. ומה יכול להיות? איך הוא יכול לתקן את זה? רק הוא בעצמו מיד יכול לתקן את זה, ואם הוא יתמסר באמת אז זה מיד יפעל את הפעולה. כתוב "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"[לט], כלומר שהקב"ה למעלה הוא רוצה לעשות לנו את כל הדברים הטובים, רק שצריך לרצות להיות כלי לקבל.

חכמת התורה וחכמת ההשתלשלות

אם כן, מה שעכשיו דיברנו זה הקדמה שעכשיו אנחנו נפרש את הפסוק "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו", "הנסתרת" הכוונה היא ללפני הצמצום, זה הנסתר האמתי, שתי מדרגות י"ה; "והנגלת" זה אחרי הצמצום. עכשיו אנחנו רוצים לזהות ארבע מדרגות של חכמה, כל שם הוי' – "הוי' בחכמה" – שייך לכח החכמה. אז אם כן, צריך לזהות שתי מדרגות של חכמה לפני הצמצום, בבחינת "הנסתרת לה' אלהינו" ושתי מדרגות של חכמה לאחר הצמצום, בבחינת "והנגלת לנו ולבנינו".

מה שלפני הצמצום נקרא תורה, אור אין סוף כמו שהוא לפני הצמצום הוא נקרא תורה. אור שאחרי הצמצום נקרא חכמה, חכמה של עולם, חכמה של השתלשלות העולמות. בדרך כלל יש שתי חכמות: חכמה של תורה, חכמה שהיא בעצמה נקראת תורה, ועל תורה כתוב "אוריתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[מ], התורה והקב"ה זה הכל אחד. אם כן, האור-החכמה של התורה היא ודאי חכמה שלפני הצמצום הראשון, ששם יש אחדות פשוטה במאור והאור, כלומר ה' והתורה. מה שאין כן לגבי חכמה של בריאת העולמות, החכמה כמו שהיא מתגלה בתוך המציאות של כל העולמות, בתוך ההשתלשלות, חכמה של מעשה בראשית, היא גם חכמה אלקית, החכמה האלקית שפועלת בתהליך הבריאה.

הפצת חכמת "מעשה בראשית" לאומות העולם

יש מאמר חז"ל מפורסם, וזה חשוב להרבה שהתעסקו בכל מיני חכמות בעבר, וגם חשוב מאד להבחין בין החכמה היהודית האמתית שהיא חכמת התורה לבין להבדיל חכמה של לא יהודים. חז"ל אומרים לנו בתלמוד ירושלמי "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[מא]. זה מאמר חשוב מאד. יש באמת חכמה בגוים, אפשר להאמין שיש חכמה, כל מיני חכמות, מה אין להם? תורה. ומה הפירוש לעניננו? הפירוש הוא – איך שאנחנו פה, שוב, לפי הערכים שלנו כאן, שכל החכמה אפילו החכמה האלקית במדה מסוימת שלאחר הצמצום שהיא חכמה של תהליך הבריאה, החכמה שפועלת בבריאת העולמות, וממילא אלה גם סודות הבריאה, סודות הבריאה הם גם סודות הבריאות כתוב, בריאה זה לשון בריא. אז כל מיני סודות של בריאות, כלומר סודות של בריאה – הכל זה חכמה, והחכמה הזאת יכולה להיות גם אצל הגוים, כל מיני חכמות של בריאה. מה אין אצל הגוים? תורה. ושוב, מה ההבדל בין תורה לבין חכמה סתם? תורה היא גם חכמה, רק שהתורה היא חכמה שלפני הצמצום, חכמת ה', "תורת ה' תמימה"[מב]. להסביר את זה, להבין את זה יותר, זה מה שנלמד בהמשך בע"ה.

אבל שוב, "חכמה בגוים" אפשר להאמין בזה, שחכמה הכוונה חכמה של מעשה בראשית. חכמה של תורה היא  נקראת "מעשה מרכבה" בלשון חז"ל[מג], שזה בסוד אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון, וזה אין אצל הגוים, בגלל שהשורש שלהם לא מגיע לשם. השורש שלהם מתחיל רק מהנקודה של הצמצום הראשון, שהוא נקודת האין הכללי שלפני כל היש של מעשה בראשית. מהו סוד הצמצום? סוד הצמצום הוא אין כללי, שמתוך האין הכללי התהווה כל היש של העולמות, אפילו עולם האצילות שהוא עולם אלקי. כל העולמות יוצאים מנקודת האין של הצמצום. וזו הנקודה העליונה ביותר שהנברא יכול להגיע. מה שמעבר לנקודה הזו לגבי הגוים הוא לגמרי מחוץ לתחום, עד כדי כך שגוי אפילו לא מכיר שזה קיים, לכן הוא לא אומר "הנסתרת לה' אלהינו", בגלל שהוא לא מכיר אפילו שזה קיים דבר כזה.

[מה קורה אם עוברים גיור?] אז הוא מקבל נשמה חדשה, זה סיפור חדש, "גר שנתגייר כקטן כתינוק שנולד דמי"[מד], הוא בן אדם חדש, הוא יהודי. אם אדם מתגייר סימן שהיה מרחף עליו כל הזמן שורש של נשמה בכח, לכן הוא נתעורר להתגייר, בגלל שברגע שהוא מתגייר בפועל זה נמשך לו בפנימיות, ואז הוא נולד.

שוב, החכמה של התורה היא בעצם החכמה של ה' לפני בריאת העולמות. מה שאין כן הנקודה הראשונה של תהליך הבריאה היא נקראת הצמצום, ואז יש אין כללי של כל מעשה בראשית, ועד אותה נקודת אין הכללי – כל נברא יכול לחתור בהצלחה יתרה או פחותה. לכן באמת כתוב בחסידות והרבי שליט"א מאד מדגיש[מה] את זה שבדור שלנו במיוחד יש מצוה להפיץ גם לאומות העולם, לגוים, כל מה ששייך להם, כולל התבוננות באלקות ומדרגות שמתאימות להם. כלומר שיש לנו – עם ישראל – תפקיד, צריכים להיות "אור לגוים"[מו], יש לנו תפקיד להפיץ עבודה רוחנית, עבודת פנימית אלקית, גם לאומות העולם לכל המתאים להם.

לפי איך שהסברנו עכשיו מה שכן מתאים לכל בן אדם, גם לא יהודי, זה להגיע עד לחכמה הכי עליונה של "מעשה בראשית", ושוב, חכמה לא במובן של שכל, חכמה במובן של בטול ואין. מה שאין כן מה שמעבר, כתוב[מז] שאברהם אבינו הראשון נקרא אברהם העברי, למה קוראים לו העברי? מעבר הנהר[מח]. כתוב בקבלה[מט] שהעברי זה מלשון מעבר, כלומר שהוא מעבר לצמצום הראשון, שם השורש שלו, מהצד השני. מהצד השני הוא נכנס גם לחלל שלאחר הצמצום על מנת להחדיר לתוך החלל את תודעת ה'מעבר'.

חכמה עילאה וחכמה תתאה בתורה ובהשתלשלות

[חכמה זה בטול] בטול זה בטול לה', הרגשת אלקות, כל הרגשת אלקות היא בטול, בגלל שאם אני כאן – ה' לא כאן. אבל יש בזה גם כן הרבה מדרגות, כלומר שה' לא כאן בגילוי, ה' בכל מקום. כתוב "אין אני והוא יכולין לדור ביחד"[נ], יש מאמר חז"ל מפורסם, ה' אומר שאני לא יכול לדור ביחד עם אדם שיש לו גאוה. באמת הגאוה לפי הקבלה היא רק כנגד הנסתרות. כתוב בכתבי האריז"ל[נא] שגאוה בגימטריא י"ה, היא רק מסתירה לגמרי את המדרגות הנסתרות – י"ה. את "הנגלות" אפשר להרגיש, אפילו אחד שיש לו ישות יכול להרגיש את ההנהגה כמו שאמרנו קודם. "הנגלות" זה איך ה' מתנהג אתנו, מדות ההנהגה, אז זה כל אחד יכול להרגיש, אפילו שיש לו ישות. כמובן מי שיש לו ישות הוא מרגיש את זה פחות בפנימיות, אבל משהו הוא יכול להרגיש. מה שאין כן "הנסתרת" – אם יש לו גאוה, הנסתרות נעלמות ממנו לגמרי, באמת נסתרות.

אם כן, אמרנו עכשיו את הכלל שהתורה היא החכמה שלפני הצמצום הראשון, חכמת ה' ממש, כביכול בינו לבין עצמו. מה שאין כן החכמה של העולמות, החכמה של מעשה בראשית, היא החכמה שהיא שייכת לכל היצור כולו, לכל הנברא והיצור והנעשה שיש בעולמות.

עכשיו, לכל דרגה של חכמה יש גם כן שתי מדרגות. כתוב כלל גדול בזהר שבכל מקום שיש חכמה יש ב' חכמות – חכמה עילאה וחכמה תתאה, יש חכמה עליונה וחכמה תחתונה. וזה מה שצריכים לאט לאט להתחיל להסביר, שגם בחכמת התורה, החכמה של אור אין סוף לפני הצמצום, יש חכמה עילאה וחכמה תתאה, וגם אחרי הצמצום, בחכמה של העולמות, יש גם כן חכמה עילאה וחכמה תתאה. ואז ברגע שנבין את זה אז יהיה לנו את המבנה השלם של י-ה-ו-ה. שהי"ה הם החכמה עילאה וחכמה תתאה של התורה, באור אין סוף לפני הצמצום, והו"ה הם החכמה עילאה והחכמה תתאה של מעשה בראשית, כלומר השתלשלות לאחר הצמצום.

ארבעת העולמות וא"ק כנגד אותיות שם הוי' וקוצו של יו"ד

זוהי הנקודה הראשונה שרוצים להסביר כאן, ואז תהיה לנו ההתבוננות הראשונה באלקות. כל התבוננות צריכה להיות על פי איזה מבנה יסודי, והתפקיד של ההתבוננות הוא להחיות את המבנה, שהמבנה לא יהיה מבנה קר וחיצוני, להחיות את המבנה החיצוני שבונים בהתבוננות, עד כדי שמתגלה בו חיי החיים ברוך הוא, הקב"ה, האלקות שיש בזה, אבל קודם חייבים מבנה מסוים, והמבנה הפנימי ביותר שכולל את הכל הוא הסוד של י-ה-ו-ה. שוב, הנושא כאן זה "ה' בחכמה", כלומר לזהות את הסוד י-ה-ו-ה בחכמה, ואנחנו מסבירים כאן שהי"ה הן שתי המדרגות של חכמה עילאה וחכמה תתאה של התורה, שהיא האור אין סוף שלפני הצמצום, והו"ה הן החכמה עילאה וחכמה תתאה של ההשתלשלות, כלומר האין האלקי שפועל במעשה בראשית שלאחר הצמצום הראשון. אז זה מה שכתוב כאן. אני קורא בפנים:

שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הֵן בְּסוֹד "הַנִּסְתָּרוֹת להוי׳ אֱלֹקֵינוּ" בְּאוֹר אֵין סוֹף ב״ה שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם הָרִאשׁוֹן [בסוגריים כתוב כאן דבר שנצטרך להסביר את זה יותר אחר כך] (כּוֹלֵל לִפְעָמִים, אָדָם קַדְמוֹן שֶׁנִּקְרָא "קַדְמוֹן" עַל שֵׁם הִתְקַשְׁרוּתוּ לְאוֹר אֵין סוֹף, אוֹר קַדְמוֹן שֶׁלִּפְנֵי הַצִּמְצוּם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן),

כמו שהזכרנו בתחילת השיעור, יש פה המון מונחים ואנחנו סומכים על הנשמה של כל אחד שכולם מכירים את הכל, בלי הרבה הסברים. צריך להסביר, אבל כמה שלא נסביר – תמיד יהיו עוד מונחים שצריך לסמוך על הנשמה, שהנשמה תבין אותם. מיד לאחר הצמצום הראשון, שהצמצום עושה לדעתנו מצידנו-חלל ומקום פנוי לשם עמידת העולמות, באותו חלל חשוך ופנוי בוקע קו של אור, קו של אור אין סוף, קרן אורה, והקו הזה מיד מפתח מסביב לו את הדמות הראשונה כביכול, הדמות הראשונה שמתפתחת מסביב לאותו קו ואור אין סוף שבוקע לתוך החלל נקרא אדם קדמון. זה רושם של בן אדם, זה לא 'האדם הקדמון', זהו הדבר הכי עליון שמתגלה לאחר הצמצום.

דרגת אדם קדמות היא לפני עולם האצילות. עולם האצילות הוא כנגד הי' שבשם של העולמות. אם אנחנו עושים י-ה-ו-ה על פי ארבעת העולמות, הסברנו קודם שאצילות היא י'; בריאה – ה'; יצירה – ו'; ועשיה – ה'. עכשיו בכל החצי שעה האחרונה אנחנו מסבירים שיש י-ה-ו-ה אין סופי יותר גבוה מזה, ששם הי"ה זה לפני הצמצום, הו"ה זה אחרי הצמצום. אבל אם מתבוננים רק בי-ה-ו-ה של העולמות התחתונים, כולל גם את האצילות, אצילות היא י'; בריאה – ה'; יצירה – ו'; ועשיה – ה', ותמיד יש מדרגה חמישית, שהיא כוללת את הכל, והיא נקראת קוצו של יו"ד. במערכת הזאת של עולמות הקוץ של היו"ד היא אדם קדמון. אדם קדמון הוא הקוצו של יו"ד לגבי אצילות-בריאה-יצירה-עשיה.

אדם קדמון הוא דבר אלקי לגמרי, אפילו יותר גבוה מעולם האצילות, עולם האצילות הוא גם עולם אלקי, הוא לא עולם רוחני. בריאה-יצירה-עשיה הם עולמות רוחניים. הרוחני הוא לא אלקי, הרוחני הוא נפרד מן האלקות, הוא מרגיש את עצמו למציאות יש. [א"ק זה לא כתר?] לגבי העולמות זה כמו הכתר, אם אנחנו מתייחסים לעולמות, לא לספירות. בתוך כל עולם יש את כל העשר ספירות, הקוצו של יו"ד של העשר ספירות בכל עולם זה הכתר, אבל לגבי העולמות שיש אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, העל מודע שזה באמת כמו הכתר של העולמות הוא אדם קדמון. עוד פעם, הקוץ שמעל היו"ד הוא תמיד העל מודע של כל מערכת, יחסית לאותה מערכת. אז יש מערכת של עולמות, אצילות-בריאה-יצירה-עשיה – העל מודע של אותה המערכת זה אדם קדמון, זהו הקוצו של יו"ד של עולמות.

אדם קדמון לפי זה הוא אחרי הצמצום. כתוב כאן בסוגריים שלפעמים הוא נכלל במדרגות שלפני הצמצום, מכיון שבאדם קדמון יש תרתי דסתרי, יש דבר והיפוכו, והשם שלו מצביע על הדבר והיפוכו שיש בו. שאדם זה דבר מחודש, המילה-השם אדם הוא על דבר מחודש, לא דבר נצחי-קדמון. והמילה קדמון היא סותרת את המילה אדם. עוד פעם, בעצם משמעות המילה אדם יש התחדשות דבר שלא היה, שהוא לא קדמון-נצחי. כתוב[נב] שאדם זה על שם "אדמה לעליון"[נג]. האדם צריך תמיד להידמות למה שלמעלה ממנו. בגלל שהוא לא הקדמון בעצמו, הוא מחודש מהקדמון. מה שאין כן קדמון זה דבר נצחי, עליון. קדמון בעצם מתאים לומר רק על אור אין סוף שלפני הצמצום. אז בכך שבשם של אותו אדם קדמון יש דבר והיפוכו, זה מצביע על כך שבאמת יש פה שני ממדים: יש פה ממד של אחרי הצמצום, הממד החיצוני שלו משתייך לדרגות שלאחר הצמצום; ויש לו גם מדרגה פנימית שהיא עדיין מתייחסת למדרגות שלפני הצמצום. לכן לפעמים אותו אדם קדמון נכלל במדרגות שלפני הצמצום. חשוב לנו לדעת את זה בשביל ההמשך.

זה מה שכתוב כאן בסוגריים, ש"כולל לפעמים, אדם קדמון שנקרא "קדמון" על שם התקשרותו לאור אין סוף" – הוא כלול מכיון שבפנימיותו הוא לגמרי קשור לאור אין סוף שלפני הצמצום. עד כדי כך הדבקות של האור במאור הוא כל כך גדול שהוא נקרא קדמון כמו המאור, שזה האור קדמון. האור קדמון שלפני הצמצום הוא בעצמו במדרגת מאור לגבי כל אור שמאיר לאחר הצמצום. הוא נקרא קדמון על שם ההתקשרות והדבקות באותו "אור קדמון שלפני הצמצום, כמו שיתבאר לקמן".

ולכן לפעמים אדם קדמון נכלל במדרגות שנקראו לפני הצמצום, אף על פי שמציאותו כביכול נמצאת לאחר הצמצום. ושוב, זה לא חשוב לנו כרגע, זה רק חשוב אחר כך.

ב' ראשית – "ראשית חכמה" ו"ראשית הגלוי"

אז יש שתי מדרגות של "הנסתרת לה' אלהינו", שהן מדרגות של תורה, חכמת התורה:

וְנִקְרְאוּ "חָכְמָה עִילָּאָה" וְ״חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל תּוֹרָה,

מה שלפני הצמצום הוא תורה בעצם. כמובן שתורה יורדת, "וירד ה' על הר סיני"[נד], התורה יורדת ממקום כבודה – אור אין סוף שלפני הצמצום – להינתן לנו נשמות מלובשות בגופים בעולם הזה התחתון. והתורה לא ניתנת לשום מדרגה באמצע. התורה מתייחסת לאור אין סוף כמו שהוא לפני הצמצום, במתן תורה היא יורדת משם ישר אלינו ולא לשום מלאך ושום מדרגה נאצלת שבאמצע. המלאכים כתוב בחז"ל בקשו את התורה, וה' לא נתן להם את התורה, רק לנו למטה נשמות בגופים, מקורה באור אין סוף שלפני הצמצום. ושוב, שתי המדרגות האלה נקראו חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה. יש עוד שתי מדרגות:

שְׁתֵּי הַמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת הֵן בְּסוֹד "וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" בְּאוֹר הָאֲצִילוּת שֶׁלְּאַחַר הַצִּמְצוּם, וְנִקְרְאוּ "חָכְמָה עִילָּאָה" וְ״חָכְמָה תַּתָּאָה" שֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.

העובדה שכל חכמה, גם חכמת התורה וחכמת ההשתלשלות מתחלקת לשתים – חכמה עילאה וחכמה תתאה – היא על פי הדרשה של חז"ל, במיוחד בקבלה, במילה הראשונה של התורה:

חֲלוּקַת כָּל חָכְמָה כּוֹלֶלֶת ([כלומר] שֶׁל תּוֹרָה וְשֶׁל הִשְׁתַּלְשְׁלוּת [יש חכמה כוללת של תורה, לפני הצמצום, וחכמה כוללת של השתלשלות אחרי הצמצום, וזה שאנחנו מחלקים כל חכמה כוללת גם כן לשתים]) לִשְׁתַּיִם מְרֻמֶּזֶת בְּתֵבַת ״בְּרֵאשִׁית״ — [ודורשים את זה] "בּ רֵאשִׁית", וְ[מה היא ראשית?]״רֵאשִׁית" הִיא [ראשית] חָכְמָה [ראשית היא חכמה], כמ״ש "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה"׳, [למה החכמה נקראת ראשית?] שֶׁנִּקְרֵאת "רֵאשִׁית" הֱיוֹתָהּ "רֵאשִׁית הַגִּלּוּי", כמ״ש "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא".

הדבר הראשון שמתגלה מתוך האין היא החכמה. באמת הסברנו קודם שהיא המלכות, או היסוד ומלכות של החכמה, כלומר ההתגלות הסופית של החכמה. הסברנו קודם שפנימיות החכמה היא עדיין בבחינת אין. רק שהסוף של החכמה היא ההתגלות של הברק המבריק, ועל זה כתוב "והחכמה מאין תמצא"[נה]. על שם כך היא ראשית הגילוי, ויש בה ראשית שתי מדרגות "בראשית"[נו] – "ב' ראשית"[נז], יש ב' ראשית של השתלשלות, כלומר שיש חכמה עילאה וחכמה תתאה של השתלשלות, ויש כמו כן ב' ראשית של תורה בעצם כמו שלפני הצמצום, שזו חכמה עילאה וחכמה תתאה של תורה.

צמצום ואור אין סוף לפני הצמצום

אז אם כן, הערב אנחנו עוד לא הסברנו מה הן החכמה עילאה והחכמה תתאה, לא של תורה ולא של השתלשלות. אז בעצם מי שרוצה עכשיו להתבונן בפרק הזה הראשון הקטן שלמדנו הערב, יש רק שתי מדרגות. הסברנו בקיצור על הסוד הזה של צמצום, ושיש אור לפני הצמצום ואור הזה נקראת חכמת התורה, ויש אור שאחרי הצמצום, גם אור אלקי, שמה שמתגלה אחרי הצמצום שבכללות היא חכמת ההשתלשלות, חכמת ה' במעשה בראשית. אמרנו שהחכמה של ה' במעשה בראשית כתוב "חכמה בגוים תאמין", זה שייך ומתאים גם ללא יהודי.

על החכמה שלפני הצמצום כתוב "תורה בגוים על תאמין", שאין בהם שום גישה ושייכות לתורה בעצם. אז אם כן, זו הנקודה העיקרית שהסברנו מה שאפשר כבר להתבונן. שיש צמצום ויש אור אין סוף לפני תחילת התהליך של בריאת העולמות, ואנחנו שייכים לשם. כמו שהבעל שם טוב אמר "וואס געדענקסטו", כפי שאמרנו קודם – 'מה אתה זוכר'. כל יהודי צריך לזכור שם את האור אין סוף שלפני הצמצום.

וממילא יש שורש, זה נקרא שכל אחד יש לו אות בתורה. זהו המבצע ששמענו כולם בודאי, שהרבי שליט"א רוצה[נח] שכל אחד יהיה לו אות בתורה. מה הכוונה אות בתורה? אות זה סימן, סימן הכרה, שיכיר שיש לו שורש בתורה. אז מה לענייננו אות בתורה? בדיוק כפי שעכשיו הסברנו, שכל אחד שיזכור שיש לי אות, כלומר סימן הכר, הזדהות ואחיזה בתורה, מה התורה? האור אין סוף שלפני הצמצום, לזכור את זה, זה נקרא הסימן, האות שלו, שיהיה לו אות ומופת בדבר הזה. זהו הזכרון שהבעל שם טוב רצה לגלות בלב של כל יהודי – מה אתה זוכר, ותזכור שיש לך אות בתורה.

אם כן, יש חכמת התורה, אור אין סוף שלפני הצמצום, ויש אור וחכמה, גם חכמה אלקית של מעשה בראשית. רק שאמרנו שכל חכמה מתחלקת לשתים, וזה עוד לא הסברנו מה הן שתי המדרגות של התורה ומה הן שתי המדרגות של חכמת ההשתלשלות, כאשר כן בע"ה נסביר את זה, אז יהיה לנו י-ה-ו-ה של חכמה, "ה' בחכמה". תהיה לנו התבוננות של ארבע מדרגות – י-ה-ו-ה, שתי מדרגות "הנסתרת לה' אלהינו" ושתי מדרגות "והנגלת לנו ולבנינו" של חכמה.

ושוב, רק להדגיש עוד הפעם, שאם גומרים עכשיו שיעור ולא יודעים לומר מה רצינו לומר בזה, אז רצינו לומר שיהודי יכול לזכור את שרשו, ושיהודי צריך להתבונן באלקות, ו"יגעתי ומצאתי תאמין", אם באמת מתמסרים לדברים האלה כל אחד ואחד ימצא. מה שהוא ימצא זה אחר כך יתבטא במעשים שלו. זה צריך להתבטא במסירות נפש במעשים שלו. ולשם כך אנחנו מתכנסים כאן [מה קורה עם יהודי לא מתמסר לתפקיד שלו?] רואים מה שקורה, זה לא שאלה, תסתכלי, תצאי החוצה ותראי מה שקורה...